מעשה רקח/מכירה/כ

מעשה רקח ‏ מכירה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק כ מהלכות מכירה

א

מוכר אומר במאתיים וכו' איני קונה אלא וכו'. מכאן נסתייע בשו"ת מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' קע"ד, לשנים שהיו שותפים זמן מה ואח"כ נתפרדו ושוב חזרו ונשתתפו סתם, דעל דעת השותפות הראשון נשתתפו עיי"ש, והרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רכ"א אות ט' כתב דמהרש"ך ח"א סי' ח' חולק בזה עיי"ש, ולענ"ד אפשר לחלק בזה דההיא דהרש"ך במחקו כל החשבונות הישנים איירי, והשטר הראשון נקרע בקרע בית דין דהוי ליה כמאן דליתיה השותפות הראשון כלל, משא"כ בנדון מהרשד"ם ז"ל.

והלך זה לביתו וזה לביתו וכו'. נראה דלאו דוקא קאמר, דהוא הדין אם באותו מעמד אמר אחד מהם לחבירו קח או אקח וכיוצא, וכן כתב בשו"ת תומת ישרים סי' קצ"ו, ולפי זה דברי התוספתא ורבינו דברו בהווה.

ב

הלוקח מאחד מה' בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו וכו'. דקדק הרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' רכ"ב, דלמה לא נקט כלשון המשנה לקח מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ע"כ, ולעד"נ דרבינו דקדק לכתוב כן מדמייתי הך דלקח מה' אמתניתין דגזל אחד מה', וכל אחד אומר אותי גזל דהיינו שכל אחד תובע וכמש"כ רבינו להדיא פ"ד דגזלה ה"ט, הכי נמי הך דלקח בתובעים קאמר כדאיתא ביבמות דף קי"ח [ע"ב] עיי"ש, והרב ב"ח ז"ל תירץ עם דברי הרא"ש, שכתב לגבי פקדון דבאומר אחד משניכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים דשמא ושמא הוא עיי"ש, וקשה קצת דמדכתב לשון אפילו משמע דלא [חייב] בדיני אדם, ואי דעת רבינו כן היה לו לבארו [בפירוש], והש"ך ז"ל כתב תחילה דלרבותא נקט תובעים אותו וכל שכן כשאין תובעים אותו דמניח דמי מקח ביניהם, אי נמי משום סיפא דאלו אינם תובעים אותו אפילו לצאת ידי שמים אין צריך ע"כ, ואין להקשות בדבריו דאמאי לא ניחא ליה בדברי הרב ב"ח ז"ל, דהתירוץ הוא מבואר במה שכתב אחר זה משם הרב (בעל המאור) [נמוקי יוסף] ז"ל, דאין לדמות מקח לפקדון, ולכך בחר לו דרכים אחרים.

מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, דמניחן ביד בית דין וזהו שכתב ויהיו הדמים מונחים הכוונה בבית דין ע"כ, וקשה קצת דגבי פקדון פרק ה' הל' ד' [דהלכות שאלה ופקדון] פסק רבינו, דיהא מונח אצלו עד שיודו, ובפ"ד דגזלה ה"י פסק, דנותן גזלה אחת והם חולקים אותה ביניהם עיי"ש, ואם כוונתו כאן שיניחנה בבית דין למה לא פסק כן גבי פקדון וגזלה, גם בתובעים אותו פסק שם הל' ט' דאינו חייב לשלם מספק, והיינו כפירוש רש"י ממש, וכיון שכן מנא ליה להרה"מ ז"ל דיניחם בבית דין. גם הרב ש"ך ז"ל אמה שפסק בשו"ע ויהיו הדמים מונחים בבית דין דנמשך אחר דברי הרב המגיד ז"ל, השיג ממה שכתב בפרק ה' כאמור וחלק על פסק השו"ע מכח מה שכתב שם סי' ש' גבי פקדון, ונסתייע מדברי רש"י פרק המפקיד דף ל"ז עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה אי מהא לא איריא, דרש"י ז"ל פירש כן גבי גזלה שאמרו סתם מניח גזלה ביניהם ומסתלק, שהכוונה שמניח דין הגזלה ביניהם עיי"ש, אמנם גבי מקח שכתב רבינו מניח דמי המקח ביניהם אין לפרש דין המקח דהא דמי קאמר, וכן הוא הלשון בפרק הגוזל דף ק"ג [ע"ב], אכן האמת נראה דכוונת רבינו כפירוש רש"י ז"ל כמו שכתבתי שם הלכות גזלה הל' ט', וגבי מקח לא נתבאר דעתו, דבפקדון שדרך העולם (להקפיד) [להפקיד] לזמן מרובה לא הוי ליה למידק, והש"ך שם כתב ולכך יהיו המעות מונחין אצלו עד שיודו, משא"כ במקח שאין דרכו להאריך הזמן כל כך, ולענ"ד נראה כמו שכתבתי דאין גילוי בדברי רש"י גבי מקח, וכל שכן בדברי רבינו.

ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד וכו'. הרב המגיד ז"ל הביא שהרמב"ן והרשב"א חלוקים על זה, וסבירא להו דבמקח אפי' בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק ע"כ, וכדברי רבינו פסק הרב בית יוסף בשו"ע חו"מ סי' רכ"ב והרב ש"ך ז"ל הקשה שם, דבסי' ש' פסק השו"ע גבי פקדון דפטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והניחו בצ"ע, ומבואר הדבר דקושיא זו לא תפול על רבינו שהוא לא כתב כן בפ"ה דפקדון, אך מאי דאפשר בקושיא זו דהתם שהפקידו זה בפני זה לא הו"ל למידק ולכך פטור לגמרי, משא"כ הכא דמסתמא לא היו החמשה זה בפני זה הוי ליה למידק ולכך חייב, וזה דלא כהרב ב"ח ז"ל שם שכתב דבמקח מסתמא זה בפני זה היה עיי"ש, דלדידיה ודאי קושית הרב ש"ך קיימת.

ג

ונשבע על שקר ועשה תשובה וכו'. נראה דלאו דוקא שעשה תשובה, דהוא הדין אם הודה בפני עדים שנשבע לשקר אף שלא עשה תשובה מחייב, שהרי העונש הוא על העבירה שעשה וכדברי הגמרא, אלא דנקט ועשה תשובה שהוא היותר הווה ורגיל, וכן כתב הרב ש"ך ז"ל דחלק על הסמ"ע עיי"ש. והרב המגיד ז"ל כתב, דמבואר בגמרא דבנשבע מקח וגזל שוין, ודין הגזל מפורש פרק ד' מהלכות גזלה ע"כ, ולא מצאתי פירוש זה בדברי רבינו שם עיין עליו.

ד

אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל, וכיון שכן שנטל משניהם הרי זה אינו מדקדק איזהו מדעתו ואינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד ע"כ, לא זכיתי להבין דברים אלה, דכיון שאינו מדקדק איך יחשב עדותו עדות, ואי חשיב כעד אחד למאי מהני כיון שאין עדותו עדות שהרי אינו מדקדק למי מכר מדעתו ולמי בעל כרחו, ואפילו לפטור את השבועה לאותו שהוא מסייעו לא מהני שהרי לא דקדק בדבר, והרב גידולי תרומה דף שי"ח עמוד ד' נתקשה בו ולא תירץ כלום עיי"ש. ותו קשיא לי מה שכתב אח"ז, וגרסינן שם ולא ידע הי מדעתיה והי בעל כרחו, פירוש ואין ידוע בעדים וכו' ע"כ, דלפי פירושו הראשון דאין המוכר מדקדק איזה מדעתו ואיזה בעל כרחו, הגירסא הנכונה צריכה להיות ולא ידע, פירוש שהמוכר אינו יודע מפני שלא דקדק, דאם נפרש הך ולא ידע דהיינו ע"י עדים מנא לן דהמוכר לא דקדק, הא שפיר אפשר שדקדק ואפ"ה אינו נאמן מפני שאין מקחו בידו, ונראה הך יש מי שפירש שכתב הרה"מ הוא רבינו חננאל שהביא הטור ז"ל חו"מ סי' רכ"ב, אך נראה שהרה"מ ז"ל ביאר כוונתו והוא קשה כמו שכתבתי, שרבינו חננאל ז"ל לא כתב אלא שכשאין מקחו בידו אינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד בעלמא עיי"ש, ומאי דאפשר בדברי הרה"מ ז"ל, דמה שכתב הרי זה אינו מדקדק וכו', הכוונה דמסתמא הוא כך ואף אם אמר שמדקדק אינו נאמן להחזיק המקח לאחד מהם אלא הרי הוא כעד אחד בעלמא, ולפ"ז מה שכתוב בגמרא אח"כ ולא ידע בהכרח לפרשו ע"פ עדים כמבואר.

עוד כתב הרה"מ ז"ל, וזאת היתה כוונת המחבר שאם המוכר יודע ומעיד, והוא הדין לעד אחד זה שמסייעו העד נוטל בלא שבועה וכו', ע"כ. וקשה תרתי, חדא, דבשלמא במוכר יודע ומעיד היינו דעת הבעל המאור ז"ל שהזכיר תחילה והיא דעת רבינו, אמנם מה שכתב והוא הדין לעד אחד וכו', למאי איצטריך זה, ותו דמנין לעד זה מדברי רבינו, הן אמת דממה שסיים הרה"מ ז"ל, ולפיכך כתב ולא ידע ממי נטל ע"כ, משמע דממה שכתב רבינו ולא ידע ממי נטל יש לדייק דאם ידע הוי כעד אחד כשאין מקחו בידו, ומה שהוסיף הרה"מ ז"ל, והוא הדין לעד אחד, הם דברי עצמו, דכיון שאנו מאמינים למוכר כעד אחד פשיטא דהוא הדין וכל שכן עד אחר דעלמא דפוטרו משבועה, ובזה מתורצת התמיהה שתמה הרב כסף משנה על הרה"מ ז"ל, דאין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן ע"כ, ואחרי המחילה הראויה מהרב עצמות יוסף ז"ל שתמה על הרב כ"מ במה שתמה על הרה"מ ז"ל, דממה שכתב רבינו ולא ידע ממי נטל יש לדייק דאם ידע הרי הוא כעד אחד עיי"ש, וזה אינו דהרב כ"מ לא תמה על הרה"מ בתחילת הלשון שכתב, שאם המוכר יודע ומעיד דזה ודאי נפיק מהדיוק דלא ידע שכן הבין גם הראב"ד ז"ל, ומה שתמה עליו הוא מההוא הדין לעד אחד שזה באמת אין שום רמז בדברי רבינו כאן, ותמיהתו היא קיימת, אך כבר כתבנו שדברי עצמו הם בסברא נכונה, ומלבד כל האמור כוונת הרב כ"מ ז"ל על פטור השבועה מכח העד דזה באמת לא נתבאר בדברי רבינו כלל, וחלילה לשויה להרב כ"מ טועה בדבר פשוט כזה.

ו

ואם הודה במקצת הטענה וכו' שבועת התורה וכו'. ידוע שג' שבועות הם מן התורה, שבועת השומרים, מודה במקצת, ועד אחד, וסימנן [ש'מ'ע'] בני מוסר אביך.

ז

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו'. כתב הרה"מ ז"ל, פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברשות הרבים וכו' ע"כ, לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן דהא מתניתין סתמא קתני וגם הפוסקים כולן כתבו הדין בסתם, עיין להרב בית יוסף חו"מ סי' צ"א, ותו דאם הלוקח הגביהן הרי קנאן בהגבהה כמו שכתב רבינו לעיל פרק ד', ולא ראיתי מי שנתעורר בקושיא זו זולתי הרב בעל גידולי תרומה ז"ל דף מ"ח, שהקשה ממה שכתב רבינו שם הל' ו', היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכו' ע"כ, וכי היכי דשכירות מקום הוי קניה גמורה כך בהגבהה לחודה הויא קניה גמורה, ועוד האריך לפלפל שם לפירוש זה של הרה"מ ז"ל, אם לא הגביה הלוקח מה דינו והיא קושיא עצומה לכאורה.

אך לענ"ד נראה אי מהא לא איריא ממה שכתב רבינו שם הל' י"א וז"ל: זה כלל גדול יהיה בידך, הקונה את המטלטלין אם פסק הדמים ואח"כ הגביה קנה, ואם הגביה תחילה והניח ואח"כ פסק הדמים לא קנה באותה הגבהה עד שיגביה אחר שפסק ע"כ, וכיון שכן הכי נמי איכא למימר לדעת הרה"מ ז"ל, שהגביהן הלוקח עד שלא פסק דאין כח בהגבהה זו לקנות עד שיפסוק הדמים, אלא דאכתי קשה מצד אחר, דא"כ בהגבהה זו למאי מהניא ומה טעם יש בה, אכן האמת נראה בכוונת הרה"מ ז"ל, דבעינן הגבהה כדי שיקנה אותם לגמרי, ומחלוקת החנוני עם הבעל הבית אינה על קניית הפירות דשניהם מודים במכירה ושקנאם הלוקח, ומחלוקתם היא על פרעון הדינר ולכך חשו חז"ל [להצריכו] לענין השבועה כמבואר, אבל אם עדיין לא קנאם בהגבהה חזרנו לדין הקודם בדברי רבינו דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואין צורך למה שפלפל הרב ז"ל וזה טעמו של הרה"מ ז"ל, דגם בחלוקא דנותן דינר שולחני שכתב לקמן, ביאר ז"ל שכבר קיבל נותן הדינר מעות וכו'.

הרי הלוקח נשבע כתקנת חכמים וכו'. אמנם רש"י ז"ל פירש אמתניתין דישבע בעל הבית דשבועת היסת קאמר, וקשה טובא דרש"י גופיה שם דף מ"ח ע"ב ד"ה הא שאר וכו', פירש דשבועת היסת בימי התנאים עדיין לא נתקנה, כי בימי רב נחמן תקנוה ע"כ, ונמצא רש"י ז"ל סותר דברי עצמו, והתוספות ז"ל שם ע"א ד"ה נשבע בעל הבית, כתבו תימה דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן וכו' ע"כ, וקשה תרתי, חדא, דלמה לא תפסו על פירוש רש"י שסותר דברי עצמו כאמור, ותו דאעיקרא דדינא איך תפסו במושלם דשבועת היסת הוא דקאמרה מתניתין, הרי רבינו מפרש דבנקיטת חפץ קאמר שהיא כעין של תורה, וכמו שכתב בפירוש המשנה שם, ומאי דאפשר לרש"י ז"ל, דגם בימי התנאים לפעמים היו משביעין שבועת היסת אמנם לא היתה תקנה חלוטה עד זמן האמוראים, וכן כתב ז"ל, אמנם להתוספות ז"ל קשה כאמור.

י

על הלוקח להביא ראיה וכו'. אין לדקדק שאם לא הביא ראיה יחזיק בו המוכר, חדא דלקמן פסק דאפילו בשניהם טוענין שמא חולקין, ותו דרחוק לשמוע שיזכה בטענת איני יודע אפילו בשבועה נגד טענת בריא, אלא דיחלוקו שנלמד מהדין שכתב אח"ז בזה אומר איני יודע וכו', וכן כתב הרה"מ ז"ל דנראה שזאת היתה כוונתו, ובזה יתורץ קושיית הרב כ"מ שכתב עליו דמה תיקן וכו', ועיין להרב ב"ח והדרישה ופרישה חו"מ סי' רכ"ג, ושו"ת שי למורא סי' נ"ה דהאמת יורה דרכו שאין להתאמץ ולהקשות על רבינו מכח דיוק בעלמא. וע"ע להמשנה למלך ז"ל שדבריו מגומגמים או חיסור לשון יש בדבריו.

יב

הלוקח אומר גדולה לקחתי והמוכר אומר וכו'. משנה בפרק [השואל את] הפרה, ומסיים בה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו, ולא הזכירו רבינו באלה החלוקות, כי אם בחלוקא ראשונה דמחליף פרה בחמור, נראה דסבירא ליה דאתיא כסומכוס כמו שאיתא בגמרא ומשום דאינה הלכה לא הזכירה, והכי מוכח בפירוש המשנה שם, ולפ"ז הדין שכתב קודם זה אומר איני יודע וכו' מסברא דנפשיה כתב כן, אי נמי אפשר דמפרש הך חלוקא דזה אומר איני יודע דמתניתין דאכולהו קאי גם ארישא דמחליף, אלא דכשאינה ברשות אחת מהם מודים חכמים דיחלוקו וכמו שכתב הרה"מ ז"ל שם, משא"כ בקרקעות דאי אפשר לומר כן דבכל מקום דאיתיה ברשות מריה איתיה, ועבדים נמי הוקשו לקרקעות, מעתה יחלוקו דתני בה במתניתין בהכרח סומכוס דוקא היא.

טו

הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה וכו'. רבינו פוסק דכי אמרינן עליו להביא ראיה היינו להחזיק מה שבידו, ולפיכך סיים, ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים כלומר שאם הביא ראיה יחזיק במה שבידו, ודלא כמו שאיתא בגמרא בלישנא בתרא סתמא דמלתא כמה דלא יהיב איניש זוזי לא יהיב איניש חיותא, וכן עשה רבינו בחלוקא דמחליף פרה בחמור דעל בעל החמור להביא ראיה כלומר להחזיק בפרה שמשך, אך בההיא דוולד הפרה והשפחה לא משמע הכי שפסק דעל הלוקח להביא ראיה, ומכל מקום יש ליישב. ובעיקר פסקו של רבינו כבר נתעורר הרה"מ ז"ל והכסף משנה ז"ל, וע"ע בדרישה ופרישה וב"ח חו"מ סי' רכ"ד.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---