מנחת חינוך/לב

מנחת חינוך ‏ לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שלא וכו' הנה בכלל הזה הן הל"ט מלאכות חוץ תולדות השייכים לכל אב ויבוארו לקמן בקונטרס מוסך השבת וחייב על זדונו כרת ואם הי' התראה נסקל ושוגג חייב חטאת ובספק אשם תלוי. ע' כריתות ור"מ הלכות שגגות. והנה מד' הר"מ ה' שבת פ"ז וכן מד' הרהמ"ח נראה דעל כל הל"ט מלאכות חייבין סקילה דלא כאיסי בן יהודה שבת וא"ו ובכ"מ דסובר דמלאכ' א' יש בין המלאכות דא"ח סקילה ואנן לא ידעינן איזה מלאכה רק קצת יש דלא מספקינן כגון הוצאה ע"ש ובפ' הזורק ועתו"ס שם דאיסי מודה דחייב כרת וחטאת על כל המלאכות רק סקילה איכא חד דלא מחייב והר"מ והרהמ"ח נראה דפוסקי' דלא כאיסי אלא חייב סקילה על כל המלאכות אף דהברייתא בשבת מסייע לו לאיסי וגם בפ' הזורק גבי מקושש מאי שהי' נראה דסברי כאיסי עפמ"ג פתיח' לה"ש נראה שעמד בזה וכתב טעם הר"מ ממ"ש בסנהדרין דהמחלל שבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב סקילה הוא דלא כאיסי דלאיסי א"ח סקילה על א' אעפ"י שזדונו כרת ואף שהתוס' עמדו בזה ותי' הר"מ לא ניחא ליה בתי' זה ע"כ דחה להא דאיסי ע"ש. והנה כל הל"ט מלאכות הן בכלל לאו זה דל"ת כל מלאכה ואם עשה א' ממלאכות אלו לפמש"ל כ"פ בשם רש"י שבועות ד"כ דצריך להתרות בו ממקרא של הלאו אם כן ה"נ צריך להתרות בו דעובר על הלאו דל"ת מלאכה אבל להתרות בו משום איזה מלאכה מהל"ט הוא עובר נראה דס"ל דא"צ משום איזה מלאכה דב"כ וב"כ איזה מלאכה שעושה עובר משום ל"ת מלאכה. אך לכאורה בשבת קל"ח מבואר שומר משום מאי מתרינן ביה ר"א משום בורר ר"ז אומר משום מרקד נראה דצריך להתרות בו ג"כ משום איזה מלאכה שהוא עושה דאל"ה מאי פליגי נימא דמתרינן משום לאו דמלאכה. אך ע' תוס' שם ק"ג ע"ב ד"ה משום זורע כ' שם דוקא אם מתרינן בו משום מלאכה אחרת פטור דל"ה התראה כיון דמתרהו משום דבר שא"ד לו סבור שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב עכ"ל. אם כן מבואר להדיא בדבריהם דוקא משום אחרת דסבור שמלעיג בו אבל אם מתרה בסתם משום לאו דמלאכה חייב אף דהתוס' כ' דאם התרו בו אל תשמר חייב נראה דעכ"פ צריך להזכיר לו המלאכה נראה דלאו דוקא אלא אפילו אם התרו בו סתם דזהו מלאכ' ואתה עובר על הלאו סגי כיון דאינו מלעיג בו מן התורה לא יהיה התראה ודוקא אם א"ל משום אחרת הוא סבור שמלעיג עליו. אך התוס' ב"ק ד"ב ד"ה לר"א כתבו ג"כ בתחלה כמ"ש בפכ"ג דוקא אם התרו משום מלאכה אחרת נראה כמלעיג וכו'. אך כתבו עוד תי' דזה דמשני הש"ס הך דהוי במשכן וצריך להתרות התולד' בשם האב וכן כתב פ' הזורק אם כן משמע דצריך להתרות משום איזה מלאכה וכן התולדה בשם האב ואם התרו בו סתם דהוא מלאכה ואסור בשבת לא מהני ואפילו התרו משום התולדה ל"מ וצ"ע בזה. וער"מ פי"ב מה' סנהדרין כתב דהתראה הוא להתרות בו שהוא עבירה ושחייבים עליו מיתת ב"ד או מלקות ולא כתב אפילו התראה מאיזה לאו. אך אפילו לדעת רש"י מדוע לא יהני אם מתרים אפילו על תולדה סתם שהוא עבירה ועובר על לאו דלא תעשה מלאכה וחייבים עליו מב"ד למה צריך לפרט שם האב אך בהתרו משום מלאכה אחרת ודאי א"ח דהוי כמלעיג אבל בהתרו בו סתם צ"ע וכן מד' הר"מ פ"ז שכתב מה הפרש יש בין האבות ובין התולדות אין ביניהם הפרש אלא לענין קרבן וכו' ולא כתב ג"כ דתולדה צריך להתרות משום האב נראה דא"צ להתרות בשם האב ע"כ נראה דא"צ להתרות משום התולדה ג"כ רק סתם זה שאתה עושה הוא מלאכה וחייבים עליו ועוברי' משום לאו דל"ת כל מלאכה וצ"ע רחב בענין זה. וערש"י שבת דקנ"ח מבואר ג"כ בדבריו דאם התרו בו משום מלאכה אחרת לאו התראה הוא אבל אם התרו בו סתם מסתבר דהוי התראה ועיין במ"ק ד"ב ע"ב גבי מנכש ומשקה מים לזרעי' משום מאי מתרינן בי' ר"א משום חורש ור"י אמר משום זורע והנה להתו' פכ"ג ג"כ הפשט דאי אתרו בו משום מלאכה אחרת אינה התראה כמו הפשט בשבת קל"ח גבי שומר משום מאי מתרינן וכו' ובתוד"ה משום מאי כתבו וז"ל דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרין בו לא תעש' הך איסור' כדמפקינן בסנהדרין ד"מ דצריך לפרש שם האיסור בהדיא עכ"ל ואיני מבין דאם מתרינן בו שזה חילול שבת ואסור משום שבת למה ל"ה מפרש האיסור דזה הוא האיסור דאסור לעשו' מלאכה בשבת ולמה אינו די בהתראה כזו ומ"ש תוס' מסנהדרין ד"מ ע"ש דאינה הוכחה כלל לזה רק אם מתרין בו דזה אסור וחייבים עליו די ובפרט אם הוא מזכיר לו בפירוש הלאו וכל המלאכות בשבת הם מלאו הזה למה לא יתחייב וגם צ"ע שלא כתבו ג"כ כמו בשבת פכ"ג וב"ק דהפשט דאם התרו בו משום אחרת אין זה התראה ולא הביאו דבריהם כלל וצ"ע. ונראה פשוט לפמ"ש בשם רש"י דצריך להתרות בו מאיזה לאו אם עבר על מלאכת הבערה בשבת בין אם התרו בו משום לאו דמלאכה או משום לאו דלא תבערו אש וכו' ג"כ חייב דמוזהר מזה מחמת הלאו הזה ג"כ [ל"מ] לפ"מ דפסקינן הבערה לחלק יצאה אם כן הזהיר הכתוב בזה הלאו ממלאכת הבערה אלא אפילו לפי מה שמנה הר"מ דהוא לאו שלא לענוש בשבת מכל מקום גוף הבערה נמי בכלל ע' יבמות ד"ז אם כן אם התרו בו משום לאו זה גם כן מהני כנלע"ד פשוט.

והנה בכה"ת אם עובר עבירה כ"פ משם א' כגון אכל חלב או דם כ"פ בהעלם א' א"ח אלא חטאת א' אבל כאן אף שאלו הל"ט מלאכות הם כולם משם א' מלאו דל"ת מלאכה מכל מקום אם עשה הל"ט מלאכות בהעלם א' חייב ל"ט חטאות כאלו הם משני שמות ודוקא בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל בשגג' שבת א"ח אלא א' וגם העלם זה וזה גם כן א"ח אלא חטאת אחד וכ"ז ילפינן מקרא בפכ"ג ובכריתות ומבוארים דינים אלו בר"מ פ"ז מהלכות שגגות דהתורה ריבתה כאן דיש חילוק מלאכות לשבת כאילו היו שני שמות אך באב ותולדה דילי' או עוש' מלאכות הרבה מעין מלאכה א' א"ח אלא א' וכן אם עושה מלאכה שנתוסף הרב' מלאכות כגון עושה חבית עיין שבת פכ"ג דחייב חטאות הרבה כמנין המלאכות ע' בה' שבת וה' שגגות. והנה במלאכות הללו יש מהן שא"צ שיעור כגון החורש והמבעיר וכדומה דהוי בכ"ש ויש מהם שצריך שיעור עש"ס ור"מ ה' שבת באריכו' כל דין ובאותן מלאכות שצריכים שיעור אם ח"ש אסור מן התורה ככל האיסורים דעת הח"ץ סי' פ"ו דאינו אסור מן התורה ודוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מן התורה מחמת הריבוי דכל חלב וטעמא דחזי לאצטרופי לחוד ל"מ ע"ש ועפח"י בר"מ במ"ל הביא מפורש מרש"י שגם בשבת אסור ח"ש מן התורה ובמגי' שם מביא ד' הח"ץ ומשיג עליו ועפמ"ג בפתיחה לה' שבת וה"ד עתיקין.

והנה דין זה דחילוק מלאכות נפ"ל מקרא ואי לאו קרא הי' כל הל"ט מלאכות משם א' בכלל מלאכה ול"ה חייב אלא א' כאוכל חלב וחלב וכדומה והנה הלימוד הוא רק על שגגת מלאכות אבל זדון מלאכות ושגגת שבת א"ח אלא א' כי הוי משם א' ולפי זה נ"ל לפ"מ דקיימא לן במעילה ור"מ פ"ב מהמ"א דאם אכל משני מינים מ"א והם נכללים בשם א'. כגון נבלת שור ונבלת חמור וכדומה ואכל מכל א' ח"ש מצטרפין לכשיעור הואיל הם מש"א אבל מב' שמות אין מצטרפין והוי כח"ש כמו חלב ודם וכדומה ע"ש אם כן ה"נ כאן באותן המלאכות הצריכין שיעור כגון קצירה וטחינה וכדומה דשיעורן כגרוגרת ודאי אם הי' בשגגת מלאכה דאם הי' עושה כ"א כשיעור הי' חייב שני חטאות דהוי כב' שמות עתה דקצר כחצי גרוגרת וטחן ג"כ כחצי גרוגרת א"ח כיון דהוי כב' שמות וא"מ שני ח"ש לשיעור כמבואר שם במעילה ור"מ. אבל אם הי' בשגגת שבת או שהי' מזיד לענין סקילה אם כן אפילו ח"ש ממלאכה זו וח"ש ממלאכה אחרת מצטרפין כיון דכולם הם ש"א אמאי לא יצטרפו והוי בכלל מלאכה דאסרה התור' בכשיעור דהוי עבודה אם כן שני ח"ש מצטרפים ג"כ ועיין שבת ע"א וע"ב וכן ביוה"כ אם נאמר דאין חילוק מלאכות כמבואר ב"ה לקמן מיוה"כ וכן ביום טוב מבוא' להדיא בש"ס דאין חילוק מלאכות ביום טוב אם כן כל המלאכות הוי מש"א כמו נבלת בהמה וחיה וכדומה אם כן מצטרף שני ח"ש מכל מלאכה ועמש"ל היו"ט מרצ"ב להיפוך ע"צ הסברא ועתה נ"ל כמ"ש דמצטרף שני ח"ש דדמי לגמרי לשני מיני נבלות דמצטרפין כיון דהם מש"א ה"נ. ודוקא אם שיעורן שוה כגון קצר וטחן דהוי כגרוגרת ע' עוד כמה מלאכות בר"מ ה"ש אבל אותן שאין שיעורן שוה כגון קוצר ח"ש וכותב ח"ש כגון אות א' ודאי א"מ כמבואר במעילה וביומא דפ"ח דכל שאין שיעורן שוה א"מ אפילו אם הם מש"א אם כן ה"נ והענינים עמוקים. ואפילו במלאכה א' כגון הוצאה אם הוציא שני מינים שוים בשיעורן א"מ לחמור רק לקל ע' פכ"ג ור"מ פח"י מה"ש וכאן בשיעורין חלוקים לגמרי ל"ש צירוף כלל דל"ש קל ע"ש.

והנה כאן מצטרף אפילו לזמן מרובה לא כמו במ"א דבעינן תוך כא"פ דזה אינו רק באיסורי אכילה אבל כאן אם עשה ח"ש מלאכה בתחלת השבת וח"ש בסוף השבת מצטרף וכ"ה בשבת ק"ה דהכותב אות א' שחרית ואות א' בה"ע בשני העלמות ר"ג מחייב דאין ידיעה לח"ש וחכמים פוטרין דיש ידיעה לח"ש ומחלקות לחטאות אבל במזיד כ"ע מודים דמצטרפין או בהעלם בלי ידיעה ע"ע בתוס' וכן ח"ש בשבת זו וח"ש בשבת אחר במזיד ג"כ מצטרף ובשוגג אי הימים מחלקים ע"ש פכ"ג וכ"ה בפתיחה לפמ"ג ה"ש וע"ש שחקר דבהוצאה מבואר פ' המוציא ור"מ פח"י מה"ש דאם הוציא ח"ש ונשרף או הגביה ואח"כ הוציא עוד ח"ש פטור דבעינן בעידן גמר הוצאה יהי' מונח כל השיעור ע"ש אם בשאר מלאכות ג"כ כגון קצר כגרוגרת ונאכל או נשרף וחזר וקצר ח"ג דבגמר הקצירה ל"ה בעולם ח"ש הראשון אם חייב דאפשר דוקא גבי הוצאה הדין כך דמלאכה גרוע הוא ואין לך בו אלא חידושו אבל בשאר מלאכות כגון קצירה וכדומה למה לא יתחייב כיון דעשה מלאכה אף דח"ש הראשון אינו בעין א"ד שבכל המלאכות הדין כן ובכתיבה ודאי אם נמחק אות הראשון קודם שנכתב השני פטור דבעינן כתובות לפנינו אבל בשאר מלאכות מסופק כנ"ל ע"ש ומכל מקום אני לך. ולאו זה נוהג בכל ישראל הן זכרים הן נקבות ובכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני מצות נינהו רק אסור לנו להאכילם כמו כל האסורים ויבואר בסמוך בעזה"י ובעכו"ם אינו לאו זה אדרבא מחויב לעשות מלאכה דעכו"ם ששבת ח"מ:

והנה ראיתי ונתון אל לבי לבאר הל"ט מלאכות אבות חוץ תולדות שחייבים עליהם בשבת סקילה וכרת במזיד ובשוגג חטאת קבוע ועל לא הודע א"ת והעושה הל"ט מלאכות כולם בהעלם א' בשגגת מלאכה חייב ל"ט חטאות וכן אם עושה אב ותולדה של אב אחר חייב שנים וכן שני תולדות של שני אבות חייב שנים עיין ר"מ ה' שגגות כי התולדות כאבות לחייב על התולדות ג"כ אך אם עשה אב ותולדותיו בהעלם א' א"ח אלא א' דהוי כעשה מלאכה א' ב' פעמים בהעלם א' דא"ח אלא א' ויש הרבה מלאכות דהוי מעין מלאכת האב ועדיף יותר מתולדה ג"כ דינו כנ"ל ועל אלו המלאכות אם נתקבצו בעשי' אח"ז מעין הרבה אבות או תולדות מחולקים חייב על עשי' א' הרבה כמנין המלאכו'. ובעזהשי"ת אבאר אחד לאחד כמו שחשבם רבינו הגדול הר"מ פ"ז מה' שבת האבות והתולדו' נחשבים בפרקים הבאים. וביוה"כ ויו"ט אבאר במקומם אי"ה והאבות נחשבים ג"כ במשנה פכ"ג בשבת דף ע"ג והתולדות נתבארו בש"ס הרבה בפי"ז ובפרקי' אחרים ואצרפם כ"א בס"ד וקראתי שם הקונטרס מוסך השבת וזה החלי בעזרת השי"ת:

א) החרישה כ"ה בר"מ פ"ז ובמשנה נחשב הזריעה בראשונה ופרכינן בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש ברישא והדר זורע ואמרינן תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי והנה הר"ם מדבר כפי מנהג רוב העולם דמכרב כרבי ברישא ע"כ חושב החרישה בראשונה וערש"י דע"ג ע"ב ד"ה בא"י כ' קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה ואשמועינן דהא נמי חרישה הוא נראה מד' דודאי בא"י חורשין ג"כ ברישא ככל העולם אך אחר הזריע' חורשין עוד הפעם ואשמועינן המשנה שעל פעם ב' נמי חייב משום חורש וכ"כ הרע"ב כאן במשנה דאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שני' וכו' אם כן מסידור המשנה מסתעף דין דחרישה שני' אם כן למה לא כ' הר"מ ד"ז דאחרישה שני' נמי חייב וצריך ללמדינו גם דינים הנוהגים בא"י ובפרט דמלמדינו דינים הנוהגים בימי בית השלישי תובב"א ומכ"ש הדינים הנוהגים גם עתה. אך באמת דהמשנה משמיענו זה וכפי המבואר בש"ס דחורש וחופר מלאכה א' דהם לרפויי ארעא אם כן הר"מ שכתב זה דהחורש וחופר כאן וכן בפ"ח כתב המנכש וכו' המשוה חייב משום חורש ופשיטא דחרישה שני' לא גרע מדברים אלו ובודאי חייב דהוא לרפויי ארעא אם כן ממילא משתמע זה והוא דבר פשוט ע"כ לא הוצרך הר"מ לפרש וז"פ. וראיתי ברש"י פסחים מ"ז ע"ב גבי יש חורש חרישה א' ד"ה ושביעית כ' דעובר משום שדך לא תזרע וכו' וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות הזריעה מבואר מדבריו דחורש חרישה שני' לכסות הזרע הוי תולדת זורע וכאן בשבת פירש"י דא"י לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא. אך באמת בודאי הוי חרישה אך חרישה כזו לכסות הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום זורע ג"כ אם כן יש חילוק בחרישה ראשונה כ"ז שלא נזרע א"ח רק משום חורש אבל חרישה שני' כדי לכסות אחר שנזרע הוי תולדת זורע ג"כ וחייב משום חרישה ומשום זריעה. אך באמת א"י מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן משום קושיא דאחרישה א"ח בשביעית הא במכות מבואר דאיירי במחפה דהוי זורע וכ"כ התוס' כאן וכפירש"י ד"ה וכלאים בכרם ומנ"ל לרש"י דחרישה כדי לכסות הו"ל תולדה דזריעה וגם לפ"מ דמסקינן במ"ק דבשביעית א"ח על תולדה אם כן חייב כאן ע"כ משום מחפה דהוי זורע ממש ולא תולדה וצ"ע ד' רש"י ז"ל. אך על כל פנים לדינא סובר רש"י כן דחרישה לכסות הו"ל תולדת זורע וחייב שנים משום חורש ומשום זורע דודאי על חורש ג"כ חייב כמבואר כאן והר"מ סתם ולא כתב רק חרישה ויבואר עוד לקמן במלאכת זורע בע"ה ומבואר בגמרא תנא החורש החופר החורץ כולם מלאכה א' הם וכ"כ הר"מ כאן והיינו שאינן תולדות רק הוו אבות כחרישה כי כל אלו הוי חרישה:

והנה מלאכה זו דחרישה היינו דחורש כדי שיהי' ראוי לזריעה ע' פ' הבונה חרישה כ"ש למאי חזי לביזרא דקרי דכוותא וכו' אבל החורש בצונמא שא"ר לזריעה א"ח משום חורש רק עיקר דמרפי ארעא וראוי לזריעה והמשוה גומות בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה היינו דבבית אינו לזריע' ל"ש חרישה וכ"כ בספ"י ע"ש. אחר כתבי זה מצאתי להגאון מהר"מ בנעט בספר מגן אבות שמביא מה שכתבתי למעלה דבארץ ישראל יש שני חרישות ומבי' בשם הריטב"א דה"א דאחרישה שניה א"ח אפשר כיון דהיא לאחר זריעה או עפר תיחוח ועמד על הר"מ שאינו מביא חידוש זה דחרישה שניה חייב ולפי עניות דעתי כמ"ש דמשמע מהר"מ פ"ח גבי מנכש ומקרסם וממילא משמע ויתבאר עוד לפנינו בס"ד. ואם שייך חרישה בעפר תחוח ע' שבת ל"ח תוד"ה מפני דעת ר"ת שחייב משום חורש אך בעפר תחוח כל כך אם עושה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא נופלים א"ח ועיין ביצה דף ח' תוספות ופ"י ואין להאריך במה שהאריכו הראשונים והאחרונים. ואם חרש בעציץ שאינו נקוב אם חייב משום חרישה אינו מבואר בש"ס ור"מ רק גבי תולש מבואר שיש חילוק ובעציץ שא"נ פטור אבל כאן ובזריעה אינו מבואר ועיין בס' מג"א נסתפק בזה דכתב דתלוי אם זורע חייב בעציץ שא"נ חייב חורש ג"כ ואם זורע פטור גם החורש פטור ולפני זה בזורע הניח בספק ג"כ דין הזורע אם חייב בעציץ שא"נ. ובספר חיי אדם גבי זריעה הכריע דעל זריעה חייב אף בעציץ שא"נ וכאן בחרישה לא דיבר מזה וצ"ע ואי"ה עוד יבואר במלאכת הזריעה ודיני עציץ נקוב ושא"נ עיין ר"מ ה' בכורים במ"ל האריך בדינים אלו מאי זה א"נ. והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה הו"ל מלאכה שאצל"ג ולהרבה ראשונים דפסקו כר"ש ודאי פטור אך לר"י ור"מ פ"א פוסק כוותי' דמלאכה שאצל"ג חייב מכל מקום מבואר בש"ס כ"פ ור"מ ספ"א דפטור דהו"ל מקלקל ועיין בהה"מ היינו במקום דהוא מקלקל כגון בבית אבל במקום דאינו מקלקל חייב לר"י ע"ש וכ"כ הרמ"ך מובא בכ"מ שם. ואם א"צ לא לגומא ולא לעפרה ע' סי' שי"ד בשו"ע במג"א השיג על הת"ה שדעתו שחייב בכה"ג והשיג עליו עסק"ה. ועבסמג"א פלפל למה הוי מקלקל בצריך לעפרה הא הו"ל כמו חובל וצריך לדם או מבעיר וצריך לאפרו ומבואר לקמן בר"מ דחייב דלא הוי מקלקל ה"נ כיון דצריך לעפרה למה הוי מקלקל ע"ש הפלפול ומחלק. והנה חרישה נקרא אב ומבואר בגמר' כל מלאכה דהוה במשכן הוי אב והי' במשכן חרישה לצורך הסממנים. ולכאורה במדבר היאך הי' חרישה וזריעה הא עפר מדבר אינה מצמחת ע' תוס' פ' כיסוי הדם כ' דבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעין ומצמיח אך יותר נראה דודאי לא היו חורשין אז לצורך סממנים כי הי' מוכן בידם אך הפירוש מלאכ' שהיתה במשכן אותן דברים שהיו נצרכים במשכן כגון לסממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע זה הוי במשכן וכ"כ פ"י דף ע"ה וז"ב:

ואלו הם תולדות לאב חשבם הר"מ פ"ח המנכש בעיקרי האילנות. ומנכש מבואר במשנה דק"ג ולא כ' הר"מ מאי זה מנכש ובפי' המשניות כתב מנכש החופר סביב עיקרי הגפנים והצמחים והחרישה בשוה וכ"פ הרע"ב בפי' א' וכ' דהוא מעין חרישה. וקצ"ע למה חשיב תולדה הא הוי חרישה ממש כמש"ל החופר וכו' מלאכה א' הם ועלח"מ. ובמ"ק ד"ב מבואר אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש ר"י א' משום זורע וכו' ובהלכ' שאח"ז מביא הר"מ דין משקה מים לזרעים וכ' דחייב משום זורע היינו כר"י כ"כ הה"מ. והק' הכסף משנה אמאי גבי מנכש כאן פסק כרבה דחייב משום חורש הא פלוגתא אחת היא ואם פוסק כר"י הו"ל לחייב גבי מנכש ג"כ משום זורע ותי' דתרי גווני מנכש יש, כאן מיירי בחופר בעיקרי האילן לכ"ע הוי חורש ובמ"ק מיירי מנכש שעוקר עשבים רעים מתוך טובים וזה סיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים זה הוי זורע לר"י. אך הניח בצ"ע אמאי השמיט הר"מ מנכש דמ"ק ע"ש. והנה מ"ש דמנכש דמ"ק היינו שעוקר עשבים כפירש"י שם במ"ק להדי' ובודאי דבריו ברורים דמנכש דמ"ק אינו כמנכש דכאן דדברי הר"מ הם מבוארים במשנה כאן דק"ג החורש והמנכש מבואר דהוי בכלל חורש והיאך יחלקו האמוראים ור"י סובר משום זורע נגד משנה מפורסמת ע"כ מנכש דמ"ק מין אחר והר"מ העתיק כאן המשנה. אך זה קשה למה לא הביא הר"מ מנכש דמ"ק ויבואר בסמוך בס"ד. והרע"ב כאן במשנה מביא פי' זה על המשנה ג"כ דמנכש היינו דעוקר וכו' וצ"ע היאך נוכל לפרש כן היאך יחלוק ר"י על משנה שלמה ולמה לא מותבינן תיובתא ממשנה זו לר"י ע"כ כפירוש הר"מ וכפי' שהביא הרע"ב ג"כ דחופר וכו' וער"מ פ"א דכלאים פוסק שם דמנכש בכלאים לוקה והיינו מנכש דמ"ק כמבואר שם בברייתא ופוסק כר"י גבי מנכש דמ"ק. אך כאן קשה דהשמיטו כאן וע"ש בכ"מ שהקשה הא כאן פוסק כרבה משום חורש ולמה יתחייב גבי כלאים וכו' ודבריו תמוהין הא כאן כ' הוא עצמו דמנכש דכאן לכ"ע הוי חורש ואינו מנכש דמ"ק וכבר כתבתי לקמן במצות כלאים ע' בסוגיא ותבין ולשון הר"מ כאן המנכש בעיקרי האילנות נראה כפירושו בפה"מ דחופר בעיקרי אילן. עוד כתב הר"מ והמקרסם עשבים מבואר ג"כ במשנה שם המנכש והמקרסם ורש"י פירש מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו והר"מ שינה וכתב המקרסם עשבים וע' מ"ק ד"ג מנין שאין מקרסמין פירש"י היינו זומר אלא שקרסום שייך באילנות עכ"ל והיינו בגפנים מיקרי זמירה ובאילן הו"ל קרסום. ולכאורה צ"ע על רש"י כיון דהו"ל כמו זריעה אם כן הו"ל תולדת זורע כמבואר לקמן זומר ובמשנה חושב אותו לחורש. ולומר דחייב גם משום חורש צ"ע ע"כ כ' הר"מ כאן דמקרסם עשבים ואינם רעים מתוך הטובים שיצמחו דזה הוי מנכש דמ"ק דחייב ג"כ משום זורע רק תולש עשבים ליפות הוי חורש ולא מתוך הטובים ועיין ברע"ב שפי' ג"כ מקרסם כפירש"י וכ' התי"ט בשם הר"מ דחייב משום זורע וד' הר"מ בפה"מ כאן לא זכיתי להבינם ואין כאן מקומו להאריך השי"ת יזכני לעמוד על דעתו. והרב המגיד העתיק המשנ' והגמרא ומביא פירש"י דמקרסם קוצץ מן האילן וצ"ע האיך השוה אותם הלא הר"מ כתב בפירוש מקרסם עשבים וצ"ע. עוד כ' הר"מ והמזרד את השריגים כדי ליפות הקרקע ה"ז תולדת חורש וחייב בכ"ש ורש"י פי' פעמים שהם מכחישים האילן וכו' וקוצצין וכו' אם כן הוא סיבה לאילן שיצמיח ויהי' חייב משום זורע וכ"כ התוי"ט דמזרד חייב משום זורע ואפשר דגם כוונת הר"מ כאן ובמקרסם דחייב משום חורש ג"כ ועל זורע חייב כמ"ש אח"ז זומר ולא קשה למה לא כתב שחייב שתים דכיו"ב מצינו בר"מ כ"פ אף על מלאכה דחייב אינו מביא רק מביא בכל מלאכה דזה ממלאכה זו ג"כ וממלאכ' אחרת נשמע מן דינים אחרים שכתב. ע' בהה"מ פי"ב ובר"מ גבי מבשל סממנים אף דחייב שתים לא כתב הר"מ רק א' היינו דהוא בכלל מלאכה זו ג"כ ה"נ אשמועינן דהוי חרישה וזריעה נשמע ממ"ש אח"ז הזומר וכו' דכל דהוא להצמיח חייב משום זורע ומכל מקום קו' הכסף משנה גבי מנכש אינו מתורץ בזה. ומה שמסיים הר"מ כדי ליפות קצ"ע דסתם בדבר דנראה מדבריו דכוונתו צ"ל ליפות ועש"ס דק"ג מבואר אף דאינו מתכוין ליפות מכל מקום הו"ל פס"ר וחייב רק מיירי באגם או בארעא דחברי' ע"ש וצ"ל דגם כוונת הר"מ כן היכא דשייך יפוי וקיצר בדבריו ובדין בארעא דלאו דילי' דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' והד' עתיקין ומה דעת הר"מ בזה אין כאן מקומו. עוד כתב וכן המשוה את פני השדה שהיה תל והשפילו או מילא הגיא וכן כל המשוה גומות בשדה ה"ז תולדת חורש והוא מהש"ס ומלאכה זו אין לה שיעור וחייבים עליה בכ"ש כ"ה במשנה ור"מ כאן וכל התולדות כמו האב שחייבים בכ"ש ועיין בח"א מביא בשם ירושלמי דהמזבל שדה או מסקל מאבנים חייב ג"כ משום חורש והר"מ לא הביא זה בפירוש והוא בכלל ליפות הקרקע כמ"ש ע"ש:

ב) הזריעה לשון הר"מ פ"ז הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר כ"א מאב א' הם וענין א' וכו' היינו שאינן תולדות רק נחשבים לאבות והוא מהש"ס דע"ג. והנה מלאכת הזריעה אם זורע במקום שראוי לצמוח וז"פ. וכבר בררנו לקמן היו"ט דעל הזריע' שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה או שתיכף הגביה מן הקרקע חייב על מעשה הזריעה ול"ד לאפילו דקודם שנאפה א"ח כמבואר בש"ס התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא וכו' דהתם האפילו הוא המלאכה וחייב בשעת אפילו אבל הכא המלאכ' היא הזריע' וחייב תיכף על הזריע'. וגם כ' שם דעל הקליטה חייב בפ"ע אם זרע בשבת ונקלט בו ביום כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת ע' שבת פ"א והדברים ידועים א"צ לפרש רק בזרע בשבת ונקלט בו ביום ומשכחת לה ע"ש חייב על הקליטה ג"כ ואם היה ידיעה בין הזריעה לקליטה ידיעות מחלקות וחייב שני חטאות וא"צ לכפול הדברים וע' תוס' שבת נו"ן ע"ב ד"ה מקצת כ' על הקושיא דזריע' מעלי וכ' דמיירי בלא השריש וכ' היינו דל"ה תולש אבל משום זורע חייב בלא השריש כמש"ל ה' יום טוב ועשו"ע סי' שי"א והד' ברורים כמש"ל. ונ"פ אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל מכל מקום מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה וזה הו"ל מלאכ' אם כן הו"ל כבונה ע"מ לסתור או כותב ע"מ למחוק דודאי חייב על המעשה ה"נ כנ"ב. ותולדות לאב זה מבואר בר"מ פ"ח המשקה מים לצמחים בשבת ה"ז תולדת זורע עכ"ל. ובמ"ק ד"ב ע"ב מבואר המנכש והמשקה מים לזרעים ר"א חייב משום חורש בלבד דלרפויי ארעא וכו' ור"י סובר דחייב משום זורע לבד ואביי אמר לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא למה לא יתחייב משום שניהם משום חורש ומשום זורע כדרב כהנא אם איכא תרתי חייב תרתי דסובר הזומר כו' חייב ב' ואסיק בקושיא ואח"ז מבואר דר"י אקשי' לרבה מבריית' ורבה תי' דכולה ר"ע הוא והגי' שר"ע אומר ע"ש. והנה הרב המגיד כ' דהר"מ פוסק כר"י היינו משום זורע לחוד וק' כיון דאביי אסיק בקושיא למה לא יתחייב שנים כדר"כ הזומר והר"מ פוסק כר"כ לקמן בה"ז אם כן למה לא חשש לקושיא דאביי אך זה ידוע מכללי הש"ס היכי דאסיק בקושי' ולא בתיובתא לא נסתר הדין כי קושיא יש לה תי' אך ק' על אביי או על סתם גמרא הא תיובתא גדולה הי' דבכ"מ מבואר דהיכי דאיכא תרתי חייב ב' וגם קשה היאך פ' הר"מ כר"י נגד רבה הא רבה ור"י ה' כרבה בר משדה וכו' והרבה סוברים דבכל הש"ס כ"ה ולא בב"ב לחוד והד' עתיקין. שו"ר בנוב"י ת' סי' ל"א עמד בכ"ז שכתבנו והנה מה שפסק לא כרבה יש ליישב בנקל כיון דר"י אותבי' לרבה מברייתא ורבה צריך לדחוק ולהגי' ולר"י הברייתא כפשטא ע"כ פוסק כר"י וער"מ פ"א מה' כלאים אך קשה למה לא יתחייב שתים. ולע"ד נראה ליישב כ"ז דקושיא דאביי לרבה היא באמת תיובתא גדולה אך לר"י הוא קושיא בעלמא והדאמר אביי לרבה לדידך קשיא וכו' כיון דדיבר עמו א"ל בדרך כבוד גם הי' סובר אביי דיתרץ לו איזה תירוץ אבל סתם גמרא דאסיק בקושיא היינו לר"י אבל לרבה הוא תיובתא והיינו לרבה אין שום טעם דלא יתחייב משום זורע ג"כ כיון דמצמיח עי"ז אבל לר"י אינו קשה למה לא הוי חורש דהלא הבאתי במלאכה הקודמת פירש"י פסחים מ"ז ע"ב שכ' דחורש לכסות את הזריעה הו"ל האי חרישה תולדה דזורע ונוכל לומר דחרישה הוא דוקא קודם הזריעה אבל חרישה בזרעים שנזרעו אינו חרישה רק תולדה דזורע אם כן שפיר סובר ר"י דרק משום זורע דגם החרישה זריעה והו"ל משם א' אף די"ל דחייב משום חורש ומוכח מן הגמרא דשבת דתנא בא"י קאי דחייב על החרישה השני' ג"כ ז"א מוכרח כ"כ דאפש' ר"י לא ס"ל כן וקו' הש"ס מכדי מכרב כרבי ברישא אפשר יש לו תירוץ אחר או דסובר דאין קושי' כל כך דהתנא נקט שלא כסדר כמו המכבה והמבעיר עתו"ס שבת אם כן אינו תיובתא רק קושיא אבל לרבה היא קושיא גדול' ע"כ פוסק הר"מ כר"י ולא כרבה כיון דאיתותב ולפי זה ניחא נמי ד' הר"מ שהבאנו לעיל דחושב חרישה וזריעה והקשינו למה לא אשמועינן דאחרישה שני' חייב כמבואר בגמרא ולפמ"ש ניחא דבאמת הר"מ אינו סובר כן כיון דר"י כאן סובר דא"ח משום חרישה ואביי וסתם גמרא אקשי ליה ולא התיבו נ' שדעתם שא"ח משום חרישה ע"כ חושב חרישה ואח"כ זריעה דדוקא על חרישה ראשונה קודם שנזרע חייב משום חרישה ולא על אחר שנזרע ומכל מקום הוא מודה דחרישה שני' הוי תולדה דזורע כי ז"פ כיון שמועיל לצמיחה כנ"ב והד' נכונים הפוך בה וכו'.

עוד כתב הר"מ דהשורה חטים ושעורין וכיוצא בהם במים ה"ז תולדת זורע והרב המגיד הרשים ע"ז זבחים צ"ד ומג"א של"ו תמה ע"ז דאדרבא שם מוכח להיפך דאמרינן התם ר"א זרק פשתן למים חייב ואמרינן מ"ט אילימא משום דמקדיח (פי' שצומח) אפילו חיטי ושערי נמי אלא משום לש וכ"ה בר"מ ספ"ז הנותן זרע פשתן וכו' חייב משום לש אם כן משמע דא"ח משום זורע ומחלק המג"א בין זמן קצר לזמן ארוך ובפשתן חייב תיכף משום לש ואין מובן החילוק כ"כ. ולענ"ד לפמש"ל ובהיו"ט דהזריעה בקרקע הוי מלאכה אף שלא נקלט ולא צמח כלל וגם הקליטה הו"ל זורע כמ"ש בשביעית דפחות מל' יום קודם שביעית אסור לנטוע דנקלט בשביעית והו"ל זריעה ובשבת לא משכחת לה זריעה וקליטה ביום א' כי על כל פנים צריך ג' ימים ובזורע תוך ג"י לשבת אף שנקלט בשבת א"ח כי קודם שבת מותר לעשות מלאכה אף שנעשה בשבת כידוע אך באופן דמשכחת לה ע"ל היו"ט דיש מינים שנקלטים בו ביום. והנה נהי דאם הי' בהעלם א' א"ח אלא א' דעושה כמה מלאכו' משם א' א"ח אלא א' אבל אם הי' ידיעה בינתיים דידיעות מחלקות חייב ב' חטאות דהו"ל כמו זורע ונודע וחזר וזרע כי הקליטה ה"ל ג"כ זריעה וה"ה הצמיחה ודאי הו"ל זריעה וער"מ פ"ז כ' דהתולדה דומה לאב היינו אף שא"ד לגמרי כמ"ש לפ"ז על כל פנים צריך דמיון גדול לאב. והנה הזריעה דאסרה תורה שהי' אב ובמשכן היו זורעים כדרך כל העולם על הארץ אין שייך לומר הזורע במים הו"ל תולדה כי אין דמיון כלל לקרוא זורע דל"ש זריעה כלל במים אם כן על הזריעה בעצמה במים א"ח כלל ואם זרע במים ולא צמח או שלקחה תיכף מן המים ודאי פטור דל"ש תולדת זורע כלל כי מה ענין מים לאדמה וא"ד האב לתולדה כלל אבל השורה במים עד שצמח חייב על הצמיחה דהצמיחה שפיר הו"ל תולדת צמיחה בדבר הגדל מן הארץ דשם צומח וכאן נמי צומח הוי"ל דמיון אם כן בשורה במים א"ח עד שצמח ובלא צמח על הזריעה עצמה במים א"ח דשם זריעה במים לזריעה על הארץ אין לו דמיון כלל אם כן במים א"ח עד שצמח והו"ל כמו אפיה. והנה בשורה עד שצומח הדבר פשוט דחייב דה"ל תולדה ובזה מיושב ד' הר"מ דבש"ס דא"ר זרק פשתן למים חייב ומקשה אי משום דמצמיח אם כן א"ח עד שמצמיח א"ה חיטי ושערי נמי דפשוט אם מצמיח חייב ומסיק דרבא דאסר פשתן משום לש וחייב תיכף שנתנו במים מחמת לש וא"צ שישהה כלל ובחיטי וכו' צריך שישהה עד שיצמחו והר"מ דכתב השורה ולא כ' עד שיצמיח הי' ז"פ בעיניו ולא הי' צריך לפרש ועיין בח"א נ' דדרך קצת בזה הדרך ועדיין לא הבאתי בכור הבחינה וגם אפשר הצמיחה ל"ה זריעה כמ"ש תוס' בר"ה דכל הזרעים גדלים בשביעית ע"ש ואי"ה אשנה פ"ז:

והנה הזורע בעציץ שא"נ אינו מבואר הדין ובמג"א מסתפק בזה ובח"א דעתו לחייב גם בעציץ שא"נ ומביא פירש"י שבת שכ' דלאו היינו רבותא לענין עציץ שא"נ פי' דאין זריעה בכך וכ' דכוונתו לענין תלישה אבל לא לענין זריעה ואינו מוכרח וצ"ע. ומבואר בר"מ לקמן ה"ד גבשושית של עפר שעלו בה עשבים אם היתה ע"ג יתידות הניחה על הארץ חייב משום זורע ועיין בשבת דפ"א ע"ב ונראה דאף רש"י מודה בזה אף דלענין תלישה פירש"י שם דהוא מדרבנן דגם ע"ג יתדות יונק מהקרקע ע"ש מכל מקום כאן מודה דעכ"פ יונק יותר וממהר להצמיח הו"ל תולדת זורע כמו משקה מים וכו' וז"ב ע"ל במלאכת קוצר. שוב מצאתי בהג"א פ' המוציא כ' בשם ר"י דגם הניחה ע"ג קרקע א"ח רק מדרבנן ובטלה דעתי מכל מקום צ"ע כי הדברים שכ' נכונים המה. ושיעור מלאכה זו היינו הזריעה כ' הר"מ דהוא בכ"ש וכן התולדות ובפתיחה כוללת לפמ"ג מביא פירש"י במשנה דע"ג שכ' להדיא ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש מבואר להדיא שדעתו ז"ל דזריעה צריך שיעור כגרוגרת וע"ל ברש"י קודם המשנה ד"ה משכחת אך כאן ד"ה האופה כ' להדיא דצריך שיעור ודעת התוס' כהר"מ דהיא בכ"ש ע' תוס' פסחים מ"ז גבי יש חורש תלם א' ד"ה במוקדשין כ' דל"ת לאו דמעילה דל"ת רק דומיא דחרישה דבכ"ש אם כן קשה מאי מקשה הש"ס במכות על משנה זו דלחשוב זורע ביום טוב הא זורע יש לו שיעור ול"ח אלא דברים שאין להם שיעור ע"כ גם זריעה א"צ שיעור וכן הוכיח בשער המלך לענין זריעה בנחל איתן מקושית הש"ס ולחשוב הזורע בנ"א דאין שיעור וחייב בכ"ש ע"ש ה' רוצח דיני ע"ע ורש"י דס"ל יש שיעור לזריעה לשיטתו מקשה הש"ס שפיר ולחשוב הזורע אף דצריך שיעור דרש"י חושב שם ללאו דמעילה אף דיש שיעור אם כן מקשה שפיר ולחשוב זריעה ע"ש. והנה הוכחת השעה"מ לענין זריעה בנ"א דהוי בכ"ש היינו לשיט' התוס' ע"ש שמביא ד' התוס' אבל לרש"י אכתי הס' של המוצל מאש במקומו אפשר דצריך שיעור. ובעיקר הדבר שנסתפק המוצל מאש כפי שהביאו בשער המלך גבי נ"א דכתיב לא יזרע (מה"ת) אם דומה לשבת דא"צ שיעור היינו לדעת הר"ם או אפשר דצריך שיעור. א"י צד הספק כיון דכתיב לא יזרע מן התורה דצריך שיעור דל"מ כלל בשום מקום דזריעה צריך שיעור כמו מ"א וכדומה ובכלאים ג"כ כתיב לא תזרע ומבואר כ"פ הזורע חטה ושעורה חייב ואין שיעור כלל וכן גבי שמטה ל"מ שיעור. ונ"ל ברור אף לרש"י דסובר זריעה צריכה שיעור היינו גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת וצ"ל המלאכה חשובה אבל בנ"א ובכלאים ובשביעית דכתיב לא יזרע ודאי בכ"ש משמע דל"מ שיעור כנ"ב ובעזה"י יבואר עוד במקומות הללו וגם לפי מסקנת הש"ס ביומא דשיעורין הל"מ וכאן ל"מ כלל ודאי נ"א וכלאים ושמטה בכ"ש בלי שום פקפוק. שו"ר לפמ"ש הר"ם פ"א ממעילה גבי לאו דלא תגוז יראה לי שאינו חייב אלא כשיעור הסיט דלא יהי' חמור זה משבת ע"ש אם כן ה"נ לענין שביעית וכלאים לשיטת רש"י וע"ע לקמן במצות לא תגוז יעש"ה. והמחפה זרעים בעפר מבואר להדיא במכות גבי כלאים וי"ט דחייב משום זורע והר"מ מביא זה גבי כלאים פ"א מה"כ וכאן ל"ה אבל הדין דין אמת דהוי זורע וז"פ. ונלענ"ד דאף דלרש"י דעל זריעה בעינן שיעור בשבת מכל מקום אם עבר באותה זריעה עוד לאו והוא בכ"ש כגון שזרע בשבת כלאים כיון דחייב על כלאים בכ"ש חייב על שבת דאחשבי' ע' ס' זו כ"פ באחרונים ובזה אפ"ל דגם התוס' ס"ל כרש"י דזריעה צריך שיעור מ"ה מקשה שפיר ונחשב זורע ביום טוב דשם כ"ע סוברים דחייב על כ"ש כיון דחשיב זריעה לענין כלאים בכ"ש ה"נ משום זריעה לענין יום טוב ובזה נדחה נמי הוכחת שעה"מ דאפשר גם בנ"א צריך שיעור אך שם כיון דחייב משום כלאים בכ"ש חייב נמי משום נ"א בכ"ש וק"ל. שוב הערני א' מש"ס שבת ד' צ"א ור"מ פח"י משבת ומ"ל שם ואין להאריך. ואם זרע ח"ש דא"ח לשיטת רש"י אבל אסור מן התורה ככל ח"ש עש"ס דע"ד וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דח"ש אסור מן התורה ודעת הח"צ דאינו אסור מן התורה רק במ"א והד' עתיקין. ואם עשה ח"ש שחרית וח"ש בה"ע מצטרף ע' בשבת ור"מ ה' שגגות ובפרי מגדים חקר בקצר ח"ש בב' פעמים אי צריך שיהיה החצי הראשון בעין בשעת קצירת החצי השני ה"נ יש לחקור אם דר"מ הגביה ח"ש הראשון מהקרקע קודם שזרע הח"ש השני אם מצטרף ע"ש:

ג) הקוצר לשון הר"מ כאן פ"ז הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או גודר תמרים כ"א אב מלאכה א' הם שכ"א לעקור דבר מגידולו ולשון הר"מ פ"ח הקוצר כגרוגרת חייב ועיין בהה"מ דקוצר סתמא לאכילה וצריך כגרוגרת דכל שיעור אכילה כגרוגרת כמבואר כ"פ ואם קצר לדברים אחרים יש שיעורין אחרים עיין ר"מ כאן ה"ה אם לבהמה כו' ואם להסקה וכ' כאן דתולש תולדה דקוצר וקוצר היינו בכלי ותולש היינו ביד ומבואר בגמרא דע"ג האי מאן דשדי פיסא לדיקלא ואתר תמרא וכו' אין דרך תלישה בכך ועיין מגן אברהם סי' של"ו דתולש בפיו ג"כ אין דרך תלישה בכך לענין חיוב ומביא פירש"י סוכה ועיין בספר ת"ש והר"מ אינו מביא זה מאן דשדי פיסא וכו' וצרור שעלו בו עשבים כו'. ועשבים שצמחו ע"ג חביות התולש ממנו חייב שזה דרך גדילתו וכן התולש מעציץ נקוב, ומעציץ שא"נ פטור שאין זה דרך גדילתו ודין עציץ שא"נ עמ"ל הלכות ביכורים באריכות ולשון הר"מ וכל העוקר דבר מגידולו חייב וכו' לפיכך צרור וכו' ועשבים שצמחו ע"ג חביות וכו' ואינו מבואר בר"מ להדיא דאין קצירה אלא בגדולי קרקע כמ"ש אח"ז בעימור ובדישה בפירוש ונראה דסובר דבכ"מ שייך עוקר דבר וכו' ול"ד בגד"ק ולכאורה עשבים שצמחו בחביות דמבואר בגמרא דק"ח דג"כ לאו ג"ק ומבואר בש"ס להדיא דחייב ועיין קודם לזה גבי כשות ולהמסקנא דמארעא קרבי ואפשר דמ"מ מארעא קרבי והרשב"א כאן בסוגיא מביא בשם הרמב"ן דא"ח משום עוקר דבר רק בג"ק וה"ר ויתבאר עוד מזה בס"ד. עכצ"ל דעשבים בדלי הוי ג"ק. על כל פנים נראה דעת הר"מ דבכ"ע שייך עוקר דבר וכו' אף דלאו ג"ק והרשב"א כתב דכן נראה דעת הר"מ פי"א דדוקא בג"ק ואינו מוכרח כאשר יבואר לקמן בס"ד אדרבה נ' דבכ"ע מחייב משום עוקר דבר וכו' לדעת הר"מ. והנה ד' הרשב"א אין מובנים לי מ"ש שכ"מ מד' הר"מ פי"א דהנה הרשב"א כתב על הגמרא שם דאמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב מ"ט כו' מי לא אמר כו' ה"נ הו"ל עוקר דבר וכו' והרשב"א כ' דל"ד הטעם משום עוקר רק משום נט"נ דל"ש עוקר וכו' רק בג"ק וזה אינו ג"ק ופי' ד' הש"ס בדרך דחוק קצת ע"ש וכ' שכ"מ מר"מ פי"א היינו שמביא ד"ז דהושיט וכתב דחייב משום נט"נ ולא כ' משום עוקר כו' וצ"ע ולדידי' מי ניחא ד' הר"מ דאף אם נאמר דאין עוקר כו' רק בג"ק מכל מקום הרי הוא עצמו כ' פרק זה דחולב וכן חובל בבהמה חי' ועוף חייב משום תולדה דדש וכתב הרב המגיד אף דהר"מ בעצמו סובר דאין דישה אלא בג"ק סובר דבהמה הו"ל ג"ק כמ"ש התוס' אם כן בהושיט ידו למה א"ח משום עוקר הא ה"ל ג"ק ואפשר דכוונת הרשב"א דשייך נט"נ וע"ז כ' דכ"נ מד' הר"מ אבל לשון דכ"נ ל"ש דמבואר להדיא שם בר"מ מדמחייב משום נט"נ. ואל יקשה לך ע"ד הר"מ למה לא כתב בפי"א דחייב שתים משום עוקר ג"כ דזה מבואר כ"פ בר"מ דלא כתב חייב שתים כמ"ש הרב המגיד כ"פ ומ"ש הרשב"א דהגוזז יהי' חייב שתים משום עוקר ג"כ והר"מ מביא דינים אלו דגוזז בפ"ט בודאי להר"מ חייב דה"ל ג"ק לפי שיטתו אך ל"ק כמ"ש דכ"פ דרכו של רבינו בזה אבל ז"ב דהר"מ מחייב משום עוקר דה"ל ג"ק וכיון דל"מ מד' הר"מ דאף בג"ק לא כתב אם כן הדרינן דנ' דעת הר"מ אף באינו ג"ק חייב דלא כ' זה כמו גבי עימור ודש. עוד כ' הרשב"א דכ"מ בכורות כ"ה דאמרינן תולש לאו היינו גוזז לענין בכור וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר וכו' ודברים אלו של רבותינו הרמב"ן והרשב"א תמוהין מאוד אדרבה מבואר שם דאי תולש לאו היינו גוזז כנגדו בי"ט אסור דהו"ל עוקר. אח"ז מסיק דהו"ל עוקר כלאחר יד אבל בלא לאחר יד מבואר בהיפוך דחייב משום עוקר וכו' בבהמה וע"ש תוד"ה ואת"ל ובסוגיא ותראה שד' רבותינו הנ"ל תמוהים ולא זכיתי להבינם כעת. ולאחר החיפוש מצאתי במהריט"א מביא ד' הרשב"א בשם הרמב"ן ותמה כמו שתמהתי דאדרבה מבואר בסוגיא להיפוך רק מחמת כלאים. ולאח"י פטור אפילו בג"ק ממש כמ"ש האי מאן דשדי פיסא וכו' וכן בכל מלאכת שבת כידוע.

והרש"ל הובא במג"א סימן תצ"ו כתב דבדגים אין חייב משום צידה רק משום עוקר ד' מגידולו משום קוצר ע"ש ודגים אינם ג"ק ע' שבת ע"ה גבי חלזון ובתוס' דע"ג ע"ב ד"ה המפרק ס"ל גם כן דקוצר שייך אף באין גידולו מן הקרקע וברשב"א מביא בשם ירושלמי כ"ד שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר וכ' דלא אתי כש"ס דילן ולפמ"ש אין הוכחה בש"ס אפשר דס"ל כהירושלמי ג"כ בזה אם כן לפי שיטת הירושלמי בכל נט"נ מחייב משום קוצר ג"כ ובגמרא דידן אמרינן שוחט משום מאי חייב ר"א משום צובע וש"א משום נט"נ ול"א שום א' משום קוצר נראה דהש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי בזה ואל יקשה לך לר"מ דס"ל שוחט חייב משום מפרק היינו דישה ולא אמרינן כאן דחייב משום זה ע' בספ"י הטעם דא"ח משום מפרק רק בצריך לדם וסתם שחיטת חולין א"צ לדם כמבואר אי"ה במקומו אבל משום קוצר הו"ל להש"ס לומר ע"כ דהש"ס אינו סובר כהירושלמי בזה דנט"נ יהיה חייב משום קוצר ג"כ. והנה לשיטת הירושלמי דמפסיק דבר מחיותו הוי קוצר ולהר"מ דחייב בחולב וחובל משום דש דהוי ג"ק אם כן השוחט בשבת חייב שלשה חטאות משום נט"נ ומשום קוצר ומשום מפרק אם צריך לדם ועמש"ל בס"ד. ולכאורה בשחיטה להירושלמי דחייב משום קוצר אם כן ביום טוב הותרה קצירה לצורך אם כן היינו שחיטה ושייך מתוך גבי קצירה ושיטת הירו' מלישה ואילך והד' ארוכים אין כאן מקומו עפ"י ביצה סוגיא דמתוך. ובמהריט"א שם מביא בשם ירושלמי דגם חולב חייב משום קוצר ורש"י בשבת דצ"ה מביא זה ודחה דחלב בהדד פקיד ועקור ואינו מחובר ולפי זה החובל בבע"ח דקיימא לן דם חבורי מחבר ע' כתובות ופ' ר"א דמילה אם כן חייב בחובל משום קוצר גם כן ואי"ה יבואר עוד ולשיטת הירושלמי דחובל חייב משום עוקר דבר מגידולו חזרה קושית הש"ס פרא"ד ממהל היכי מהלינן דלמא נפל הוא ותי' הש"ס דאם הוא נפל הו"ל מחתך בשר מכל מקום הו"ל קוצר הדבר מגידולו כי הדם יוצא ולומר כיון דנפל היא ל"ה עוקר דבר וכו' דאינו גדל הדם זה דבר שהשכל ימאן דודאי כ"ז שהוא חי הדם גדל באברים ועמש"ל במלאכת מפרק ומלאכת גוזז עוד קושיא על זה.

כתב עוד הר"מ כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסילקא הקוצרו בשגגה חייב ב' חטאות משום קוצר ומשום נוטע עכ"ל וזה מבואר בגמרא ע"ג ולא כתב הר"מ הקוצרו וצריך לה דאי א"צ לדבר שקוצר הו"ל מלאכה שאצ"ל דהר"מ פ"א פוסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליה ולא כ' קוצר כגרוגרת אפשר סמך אדלעיל דשיעור קצירה כגרוגרת אף דאין צריך כלל לדבר הקוצר וא"ר לאכול כלל אם כן ל"ש שיעור כלל אך פשוט כיון דקצירה הרבה שיעורין יש לאכילה כגרוגרת וכו' לבהמה כמלא פי גדי להסקה וכו' אם כן השיעור הוא למה שצריך ואמרו חכמינו זכרונם לברכה דבר הנצרך עד כמה הוא חשוב לאכילה כו' אם כן בצריך שישבח הגידולים והוי צריך לזריעה או לנטיעה ה"ל השיעור כדבר הצריך ונוטע וזורע חשוב בכ"ש לשיטת הר"מ אם כן קוצר וצריך לנטיעה חייב בכ"ש על הקצירה ג"כ כמו קוצר לאיזה דבר חייב אם לפי חשיבותו של אותו דבר כי אדעתא דהכי קוצר הכי נמי קוצר אדעתא דזריעה וזריעה חשובה בכל שהו דו"ק והבן כי הוא פשוט וברור וגם לרש"י דסבירא ליה זריעה צריכה שיעור ובודאי הזריעה בעצמה צריך שיעור היינו כגרוגרת דזה הוי מלאכה ולא אמרינן דמשערין לשיגדל והוא שיעור, חדא דלא ידעינן כמה יגדל וגם כיון דזה בעצמה הוי מלאכה צריך בהזריעה עצמה שיעור אבל לענין הקצירה אם קצר מלמעלה מעט ואין כגרוגרת בהקצירה אך למטה מקום שיגדל יש כשיעור חייב אף על הקצירה כיון דהוא אדעתא דנטיעה והנטיעה הוא חשוב כיון דאין שיעור קבוע לקצירה רק כפי מה שצריך וכאן צריך לנטיעה כגרוגרות חייב על הקצירה בפחות כיון דבדבר הנצרך יש בו שיעור חשוב והד' ברורים. עוד כ' הר"מ וכן הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והנה לר"מ דס"ל משאצ"ל חייב למה כתב וצריך לעצים וגבי אספסתא וסילקא לא כ' וצריך מה"ט ולמה כ' כאן וצריך לעצים כבר כ' התוס' דע"ג ד"ה וצריך דאף לר"י מכל מקום אינו חייב רק בצריך לעצים דאם א"צ לעצים לא הוי מלאכה כלל כמו כבשים ודוקא בעצים ולא באספסתא וסילקא כמבואר להדיא עצים וכ"כ בח"א דוקא עצים הדין כך אבל באספסתא חייב בכ"ע ודקדק כמו שדקדקנו מלשון הש"ס דרק גבי עצים מבואר זה ואם א"צ לעצים נהי דא"ח משום קוצר אבל משום נוטע חייב וז"פ ומכל מקום ד"ז דבעצים א"ח רק בצריך לעצים אינו מובן כעת וראיית התוס' אינו מובן ואם יזכני השי"ת לעמוד ע"ז אכתוב וכעת צ"ע ועיין בח"א שהניח בצ"ע דאפשר דרק בקוצר ע"מ להצמיח צריך שיהיה צריך לעצים אבל אם אין כוונתו להצמיח רק לחתוך עצים אפשר אף בא"צ לעצים חייב וה"ר מעירובין ד"ק והא קנתרי קינסי והניח בצ"ע. עוד כ' הר"מ גבשושית שעלו בה עשבים הגבוה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש עבהה"מ דשיטת רש"י דא"ח אלא מדרבנן דאכתי הוי מחובר וכ"ד תוס' גיטין ומביאין ראי' מגיטין ל"ז דכותבין פרוזבל בע"נ ע"ג יתדות והר"מ אינו מביא ד"ז גבי פרוזבל פ"ט מה' שמו"י דלשיטתו אזל דסובר כאן דהוי כתלוש כפשטא דגמרא כאן וצ"ע על המחבר ח"מ סי' ס"ז מביא בפשיטות ד"ז דע"נ ע"ג יתדות כותבין פרוזבל והיאך לא הביא דעת הר"מ דאין כותבין דהו"ל כתלוש ולומר מחמת שהוא דבר קל מדרבנן פוסק כרש"י וכתוס' מכל מקום אין דרכו להשמיט דעת הר"מ כידוע וצ"ע ואין כאן מקומו.

עוד כ' הר"מ תאנים שיבשו באיביהם וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש מהם בשבת חייב אף שהם כעקורים לענין טומאה ומקור ד"ז בחולין קכ"ז והנה מימרא זו שמואל אמרה ומבואר בלשונו תאנים שצמקו באיביהן והנה יש חילוק בין צמקה ליבש כמבואר בחולין ויו"ד סי' ל"ו לענין ריאה אם כן אפ"ל דוקא צמקו דאינו יבש לגמרי אבל יבש לגמרי אפשר הוי גם לענין שבת כתלושים. אך באמת שם מבואר בברייתא יבשו הרי הם כמחוברים ומסקינן הא כדאיתא וכו' היינו לענין שבת הוי כמחוברין מבואר לשון יבשו והיינו אף יבש הוי כמחובר לענין שבת ע"כ כתב הר"מ יבשו וצמקו דאמר שמואל קים להו לבעלי הש"ס דהוי יבשו וכפירש"י בדברי שמואל צמקו שיבשו ע"ש וער"מ פ"ב מהאה"ט כ' הר"מ ג"כ יבשו והראב"ד כ' ואפילו צמקו וכ' הכסף משנה דהר"מ סובר דצמקו היינו יבשו ומביא התוס' ע"ש. והנה הר"מ לא כ' ביבש האילן מה דינו נראה דאין חילוק ובש"ס בחולין אינו נזכר דין דיבש האילן ופ"ב מהל' ט"א מביא הר"מ דאם יבש האילן הרי הפירות כתלושין וכאן לענין שבת אינו מביא ויכול להיות דשם הוי כתלושים ומקבלים טומאה וכאן הוי כמחובר כמו פירות שיבשו כמבואר כאן ודעת הראב"ד כפי מה שהניח המ"ל בדבריו נראה דסובר דגם לענין טומאה הוי ליה כמחובר בנפשח האילן לחוד אם כן מכ"ש בשבת ולדעת הראב"ד שכתב דהר"מ למד דיבש האילן הו"ל כנקצץ אפשר לדעתו דעת הר"מ דאף בשבת פטור דה"ל כאילו נקצץ ואפשר לדקדק מלשון הר"מ פרק ב' מהט"א דגבי תאנים שיבשו כ' מטמא' ט"א (היינו כתלוש לענין טומאה) ובה"ד כתב אילן שנפשח ובו פירות הרי הם כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הם כתלושין ושינה לשונו ולא כ' דמטמא ט"א רק הם כתלושין נראה דהוי כתלושין לגמרי אף לענין שבת וגם דכלל דין דיבש האילן עם אילן שנפשח ובאילן שנפשח הוי לענין שבת ג"כ כתלוש כמבואר בחולין שם אך אין דרכו של הר"מ לסתום שנלמד מדיוק וגם למה לא כ' כאן לענין שבת במקומו ע"כ צ"ע בדעת הר"מ מה דעתו בזה. ובש"ס דעירובין ד"ק גבי אין עולין באילן בין יבש כו' והא קנתרי קינסי ופירי ע"ש מבואר להדיא דיבש האילן אינו כמחובר ולא הוי תולש ע"ש בסוגיא והמג"א סי' של"ו סק"א על ד"ז בין ביבש היינו האילן כ' דביבש ל"ש תלישה כ"כ רש"י בעירובין דף ק' וכ"כ בחולין פ"ט אבל דעת הר"מ דביבש שייך תלישה כמ"ש סי"ב וצריך ליישב הש"ס דעירובין והא קא נתרי פירי ולא קאמר שמא יעלה ויתלוש וכו' עכ"ד:

והנה מ"ש בשם רש"י בעירובין כ"ה ברש"י שם אבל מ"ש בשם רש"י חולין פ"ט שם לא מיירי כלל ביבש האילן ע"ש ע' ראב"ד פ"ב מהט"א כ' על הר"מ ד"ז דיבש האילן לא נמצא בשום מקום וכו' ולא בגמרא חולין ומ"ש על הר"מ מסי"ב שכתב דהוי מחובר מסוגיא דעירובין דבריו תמוהים דבסי"ב מעתיק המחבר לשון הר"מ דתאנים שיבשו או פירות כמ"ש הר"מ כאן אבל מיבש האילן לא מיירי כלל והעתיק כמו שהוא במסכת חולין ואפשר באמת ביבש האילן ס"ל להר"מ דהוי כתלוש ג"כ לענין שבת כמו שדקדקנו מד' הר"מ בהט"א שכ' בד"ז דהוי כתלוש עיין לעיל וד' המג"א צ"ע. גם לדברי הראב"ד לפי מה שהגיה המ"ל דהשיג על הר"מ דלא נמצא דין דיבש האילן ודעתו דהוי כמחוברים אף לענין טומאה אם כן מכל שכן לענין שבת דבריו תמוהים מסוגיא דעירובין דמבואר דיבש האילן הוי תלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה ולמה כ' דלא נמצא דבש"ס דעירובין מבואר להדיא דין של הר"מ דיבש האילן הוי כתלוש לענין שבת ומכל שכן לענין טומאה וצריך עיון גדול. והנה רש"י בחולין שם בסוגיא גבי יבשו הם ועוקציהם דפריך הש"ס פשיטא ופי' הוא ז"ל דאף לענין שבת הוי כתלושין וכן פירש קודם לזה בד"ה חייב חטאת ע"ש והוא מבואר בחולין על כן צריך עיון דברי המג"א. ובר"מ לא נזכר זה נראה דבכל ענין חייב משום תולש וראיתי בשבת דף ק"נ ע"ב תוספות ד"ה במחובר וכו' שכתבו גבי קש דאמרינן שם דמשכחת לה במחובר אומר רבי דלא משום תלישה נקט לה דאף על פי שמחובר וכו' כיון שיבש ואינו יונק מן הארץ אין בו איסור תלישה כדמוכח בחולין וכו' דוקא צמקו אבל יבשו הן ועוקציהן אין דינו כמחובר וכו' והנה המעיין בסוגיא מוכח הוכחה זו דבלאו הכי אם הוי כמחובר ל"ש פשיטא לענין ט"א אך הדקדוק מצמקו איני מבין דבברייתא גבי אילן שנפשח וכו' יבש הרי הם מחוברין מבואר הלשון יבשו היינו הם ועוקציהם לדעת התוס' ומכל מקום מבואר דהם כמחובר לענין שבת אך בלא דקדוק זה נראה מדפריך על יבשו הם ועוקציהם פשיטא נראה דהוי כתלוש ביבשו הם ועוקציהם אף לענין שבת דבלאו הכי ל"ש פשיטא ע"ש. עוד כ' התוס' והא דפריך בעירובין ד"ק אאילן יבש והא קא נתרי פירי משמע שיש איסור תלישה ביבש וצ"ע דאדרבה שם משמע דאין איסור תלישה ביבש דאל"ה הל"ל גזירה שמא יעלה ויתלוש כמו שהקשה המג"א על הר"מ דאי חייב בתולש הי' להש"ס לומר שמא יעלה ויתלוש אם כן אדרבא מוכח משם דאין איסור תלישה. עוד כ' תוס' בשם ר' דבעירובין מיירי ביבשו בלא עוקציהם ובאמת שם לא מיירי כלל ביבשו הפירות לחוד רק האילן ע"כ צ"ע ד' התוס' והעיקר להשוות גמרא דחולין דמבואר דהוי מחובר ובעירובין מבואר דהו"ל כתלוש כמ"ש דבחולין מיירי שיבשו הפירות ובעירובין מיירי שיבש האילן וכן דקדקתי מד' הר"מ הט"א ומכל מקום צ"ע על הר"מ שלא כתב דיבש האילן א"ח וגם ד"ז שיבשו הם ועוקציהם מבואר בחולין דהוי כתלוש והר"מ לא הביא זה גם ד' הר"מ הט"א דנראה מדבריו דיבש האילן הוי כמחובר קשה עליו מש"ס דעירובין ואפשר מחלק כסברת התוס' דמיירי ביבשו הם ועוקציהן דאינו מבואר שם כמ"ש ע"ד התוס' וצ"ע בכ"ז. שו"ר בס' ח"א ובס' מחצה"ש פלפלו בזה ואין לי פנאי לעיין בד'. וכתב המג"א סקי"ד וז"ל ונ"ל דבעשבים יבשים כ"א מודים דכתלושים דמי וכו' נראה דמחלק בין אילן לעשבים וצ"ע הסוגיא דחולין דמביא מירקות ועיין בתוס' שבת שהבאתי לעיל ולא עיינתי כעת ובאתי רק לעורר. והזורע ולא השרישו בקרקע א"ח משום תולש עסי' ש"י.

עוד כ' הר"מ התולש עולשין המזרד זרדין אם לאכילה שיעור כגרוגרת ואם לבהמה שיעור כמלא פי גדי והוא בשבת ק"ג וע"ש דאם ליפות הקרקע כ"ש היינו משום חרישה וד"ז דליפות מבואר בר"מ כאן ה"א. ושם מבואר אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופי' ל"ל שיעור הא מתיפה הקרקע והו"ל פס"ר ולחייב תמיד בכ"ש ומתרץ באגם דל"ש ליפות או דקעביד בארעא דחבריה ע"ש אם כן למה סתם הר"מ כאן ולא פי' באגם או בארעא דחבריה דבשדה דידיה א"צ שיעור דחייב משום חרישה בכ"ש ומצאתי בנוב"י ת' סי' ל"ד שחכם א' הקשה לו ק' זאת וכ' הוא ז"ל דקשה על הש"ס מאי מקשה אטו כולהו וכו' ול"ל שיעור הא משום חרישה חייב בכ"ש הא חרישה וקצירה שני אבות אם כן מבואר שפיר דלאכילה כגרוגרת היינו משום קוצר ופחות מהשיעור א"ח משום קוצר וחייב משום חורש והברייתא אשמועינן דהשיעורים לחייב משום קוצר וכ' דהש"ס מקשה על לשון הברייתא ע"ש והקושיא עצומה ותי' דחוק קצת. והנלע"ד בס"ד כ"ה דהגאון הנ"ל חושב דקושית הש"ס משום חרישה וגם אם ליפות את הקרקע גם כן משום חרישה [וכ"נ ג"כ מהר"מ כמבואר בסמוך] ולא כן עמדי ונקדים לשון הגמרא ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם ליפות את הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ופירש"י הרי הקרקע מתיפה מאליו רבה ור"י דאמרי תרווייהו באגם שנו ופירש"י א"צ ליפות אביי אמר אפילו תימא בשדה וכגון דלא מכוין והא וכו' מודה ר"ש בפ"ר ל"צ דקעביד בארעא דחברי' ופרש"י לא איכפת לו ליפות עכ"ל הגמרא והנה הדינים אם לאכילה וכו' היינו בשעורים הללו מחייב משום קוצר ומיירי כאן במלאכת קוצר דוחק לומר מה דתני ואם ליפות הקרקע בכ"ש היינו משום חורש דע"כ מיירי משום קוצר ועתה סתם חייב בכ"ש נאמר דהוא משום מלאכה אחרת היינו חורש והו"ל להש"ס לפרש או ליפות וכו' חייב משום חורש בכ"ש ול"ש כלל לחלק הפשט בברייתא בדבר שאינו מפורש וגם קושית הגאון הנ"ל קשה מה שמקשה אטו כולהו וכו' הא התנא מיירי וכו' מטעם קצירה וקצירה צריכה שיעור. וז"ל התוס' אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק פי' שא"ר לאכילה דאל"ה מחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב עכ"ל וקושייתם היינו דשיעורים אלו של קוצר והרבה שיעורים של שבת נלמד מהוצאה כמ"ש הרב המגיד בה' אלו כ"פ והנה גבי הוצאה קבעו חכמינו זכרונם לברכה דדבר זה זה השיעור וד"ז זה השיעור וכ"פ מבואר פ' המוציא כ"א לפי דבר הנצרך אם הוא חשוב ע"כ ד"ז זה כך חשיבתו וזה כך חשיבתו ה"ה גבי קצירה מבואר כאן אם צריך לאכילה כגרוגרת דבזה המלאכה חשובה ואם לבהמה המלאכה חשובה לפי הנצרך כמלא פי גדי ואם להיסק כ"א לפי שיעור דקים להו לחז"ל דברים אלו והנה מבואר לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה דראוי לפרה עצה כמלא פי גמל דעצה ראוי לגמל ואמרינן דאם מוציא תבן בשביל גמל אף דגמל צריך הרבה יותר מכל מקום כיון דראוי לאכילה לפרה גם כן משערינן בשיעורא זוטא וחייב בשיעור פרה ה"נ אם ראוי לאכילה אף דהוא קוצר להסיק ה"ל השיעור חשוב בכדי אכילה דהוי שיעור זוטא ע"כ מיירי דא"ר לאכילה והקשה המהרש"א למה צריך התוס' לה"ר דחייב בשיעורא זוטא מלעיל הרי יכולים להביא מגמרא דכאן דמקשה אטו כולהו לאו ליפות הקרקע וכו' ולחייב בכ"ש אם כן מוכח דחייב בשיעורא זוטא והתי' יבואר בסמוך בס"ד והנה אם הפשט בגמרא אטו וכו' דיתחייב משום חורש דהיא בכ"ש אין התחלה לד' המהרש"א ומה ענין דמחייב בשיעורא זוטא לקושית הש"ס דיתחייב אחרישה וא"צ לפרש בד' פשוטים אלא האמת הברור בפשט הגמרא כ"ה התולש דחייב משום קוצר קבעו חכמים שיעור אם לאכילה חשוב כגרוגרת דהחשיבות כגרוגרת כמו בהוצאה ואם לבהמה השיעור כמלא פי גדי ואם להיסק כו' ואם ליפות הקרקע שיעורו בכ"ש דכך קים להו לחז"ל דזהו החשיבות אם כן אם קוצר ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום קוצר ולא מיירי מחרישה כלל רק מפרש שיעורים דקוצר וע"ז מקשה הש"ס דהנה לעיל דף ע"ח דשכיח וכו' עמ"ל פח"י דמברר הדברים והיינו אם דבר א' ראוי לשני דברים וא' יש לו שיעורא זוטא וא' יש לו שיעור גדול ושני הד' שכיחים אזלינן לחומרא ומחייב בשיעורא זוטא בהוצאה אם כן בקוצר נמי אם כן מקשה הש"ס שפיר אטו כולהו לאו ליפות אם כן הקצירה ראוי' לשני דברים לאכילה וליפות או לבהמה וליפות או להיסק וליפות ושניהם שכיחים אם כן איך משכחת השיעורים הנ"ל והו"ל להיות בשיעור' זוטא ולחייב בכ"ש וע"ז מתרץ הש"ס באגם או בארעא דחברי' דלא איכפת ליה ביפוי הקרקע וה"ל ליפות ל"ש ולאכילה שכיח ובשכיח ול"ש אזלינן בתר שכיח אפילו לקולא ע"כ צריך השיעורין הללו לקולא ולא סגי בכ"ש ולפי זה מקשה המהרש"א שפיר דמקושית הגמרא כאן מבואר דבראוי לב' דברים ושניהם שכיחים אזלינן בתר שיעורא זוטא להחמיר ויש להתוס' ראיה מכאן ותי' כמבואר. אך לכאורה זה ניחא לד' המ"ל שם פח"י בריש דבריו דשכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח [לחומרא] אפילו אם כיון לשיעור הגדול ע"ש גבי דבש אבל לפמ"ש אח"כ דהא דשכיח ושכיח הולכים להחמיר היינו דוקא בסתם אבל במכוין בפי' לשיעור הגדול א"ח רק בשיעור הגדול ואזלינן לקולא ואם כן כאן בברייתא מבואר אם לאכילה היינו בפירוש לשיעור הגדול אם כן מאי פריך הש"ס אטו כולהו וכו' נהי דהוי שכיח ושכיח כיון דמכוין בפירוש לשיעור הגדול ע"כ צריך שיעור הגדול אך באמת ד' המ"ל תמוהים דכתב בשכיח ושכיח אזלינן לקולא בכוונתו לגדול ומוציא תבן לגמל דחייב על מלא פי פרה אף דמוציא לגמל דתבן ל"ש לגמל ושכיח לפרה ע"ש אם כן מאי מקשי התוס' כאן אם להיסק וכו' ניזל בתר שיעורא זוטא להחמיר כמו דאמרינן לעיל מוציא תבן לגמל מאי קושיא מנא ידעי התוס' דעולשין וזרדין יותר שכיחים לאכילה אפשר דלאכילה ולהסיק עומדים והוי שניהם שכיחים וכוונתו בפירוש להסיק אזלינן בתר שיעור הגדול היינו להסיק ומאי ראיה ממוציא תבן וכו' דהתם ל"ש לגמל ושכיח לפרה אבל כאן שכיח לשניהם ע"כ בכיון בפי' אזלינן בתר שיעור הגדול ע"כ ד' המ"ל צ"ע. אך אפילו אם נאמר כסברת המשנה למלך מכל מקום פריך הגמרא שפיר על פי דברי מהרש"א ז"ל שהבאנו לעיל שהקשה אמאי אין מביאין התוס' ראיה דמתחייב בשיעורא זוטא מקושית הש"ס כאן אטו כולהו ותי' דמכאן אין ראיה דמלאכת השיעורא זוטא נמי נעשה ממילא שהרי הקרקע נתייפה מאלי' מה שאין כן אם להיסק דשיעורא זוטא כמלא פי גדי לא נעשה ממילא ע"כ הוצרכו לראיה מלעיל אם כן אף לסברת המשנה למלך דאזלינן בתר שיעורא רבה בכוונתו בפירוש דשם לא נעשה השיעורא זוטא ממילא אבל כאן דנעשה השיעורא זוטא ממילא פריך הש"ס שפיר דנלך בתר שיעורא זוטא והבן:

והנה הדברים הללו דכל הסוגיא מיירי מקוצר הם דברים ברורים ואמיתיים ולא מיירי מחרישה כלל ולא מקשה כלל מחרישה וז"ב ואמת בס"ד וגם רש"י לא הזכיר כלל בסוגיא זו חרישה. והנה מה דהש"ס מאריך ולא מכוין פס"ר בארעא דחבריה לד' המ"ל דבמתכוין בפי' לשיעור הגדול אזלינן בתר שיעור הגדול אך בנעשה ממילא אזלינן בתר שיעור הקטן אם כן תי' הש"ס דל"מ רק לגדול ופריך הא הוי פס"ר היינו דנעשה ממילא וה"ל לילך אחר שיעורא זוטא ומתרץ בארעא דחבריה וגם רוצה לתרץ קושיא זו ג"כ דמשטחיות הברייתא נראה דהחיוב אינו אלא משום קוצר דה"ל להברייתא לומר אם לאכילה כגרוגרת וחייב שתים משום חרישה גם כן ועל כל שהו חייב משום חרישה ולמה סותם הברייתא אך בתירוצו מתורץ גם זה דעביד בארע' דחברי'. והנה בקוצר ליפות דחייב בכ"ש על הקצירה הוא דבר פשוט כמו דקים להו לחז"ל דלאכילה כגרוגרת דזה הוי חשוב והנה על חרישה חייב בכ"ש דהוי חשוב כ"ש ע"כ הקוצר ליפות דהיינו דקוצר בשביל חרישה הוי דבר דעושה בשביל דבר חשוב וחייב ולפי זה הפשט במשנה ג"כ כ"ה וז"ל המשנה החורש כ"ש חייב המנכש והמקרסם והמזרד כ"ש חייב ע' ברש"י מקרסם ומזרד כדי לתקן האילן אם כן כיון דהוי חרישה או זריעה מכל מקום החיוב כ"ש קאי על קוצר גם כן דחייב משום קוצר ואח"ז במשנה מבואר המלקט עצים אם לתקן כ"ש אם להיסק כדי לבשל וכו' ג"כ הפשט אם לתקן חייב על הקצירה גם כן בכ"ש ואם להיסק שאין האילן מתוקן בכך עיין תוס' ד"ה באגם אינו חייב אלא כדי לבשל משום קצירה ואח"ז המלקט עשבים אם לתקן בכ"ש היינו משום קוצר גם כן ואם לבהמה כגון באגם דל"ש תיקון או בארעא דחברי' צריך שיעור כמלא פי גדי. הכלל בקיצור בהרבה פעמים בעינן שיעור אך אם עושה בשביל חרישה או זריעה חייב בכ"ש על הקצירה כמ"ש וא"צ לכפול הדברים. והנה הר"מ כ' כאן בהלכה א' המקרסם עשבים או המזרד זרדים שריגים כדי ליפות הקרקע חייב בכ"ש משום חורש ולפמ"ש ג"כ חייב משום קוצר אך הר"מ לא כ' בשום מקום דחייב שתים כמש"ל רק משמיענו שחייב משום חורש דקאי בחורש רק כאן דקאי בקוצר וכתב התולש עולשין וכו' אם לאכילה וכתב השיעורים הגדולים כגרוגרת וכו' דברים תמוהים דז"א רק בארעא דחברי' או באגם אבל בשדה חייב בכ"ש משום קוצר כמ"ש דזה השיעור בקוצר רק באגם אבל היכי דמיפה חייב על הקצירה בכ"ש ולא משכחת ד"ז דבעינן שיעורים בקצירה רק באגם או בארעא דחברי' גם לא הביא דאם ליפות בכ"ש על הקצירה והדר' קושיתי על הר"ם שכתבתי בתחלה והוא קושית החכם בנוב"י אלא שהחכם לא העמיק שאלה והגאון השיב לו לפ"ד ולא העמיק בסוגיא מהתנצלות שכתב שם וכל הדברים שכתבנו ברורים בס"ד וד' הר"מ צ"ע מאוד:

ד) המעמר כ' הר"מ פ"ח המעמר אוכלין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסקה כדי לבשל ביצה קלה וכו' היינו גרוגרת מביצה וכו' והרב המגיד כתב דלמד זה מדין מנכש וקוצר לעיל ומנכש שכ' הוא אשגרת ל' הוא דלא נזכר זה גבי מנכש רק בקוצר. והנה התוס' דק"ג הבאנו לעיל גבי התולש עולשין וכו' ואם להסקה שא"ר רק להסקה וא"ר לאכילה דאם ראוים לאכילה משערין בשיעורא זוטא וכוונת הר"מ לעיל גבי התולש ג"כ כוונתו כן וכפירש"י בד"ה זרדין למים ראוים וכו' יבשו מעט ע"ש ואיני מבין כוונת הר"מ בתיבה שהוסיף כאן וכ' המעמר אוכלים אם לאכילה וכו' לאיזה ענין כתב תי' אוכלים הו"ל לכתוב סתם המעמר אם לאכילה וכו' ואם לבהמה כו' ואם להסקה כו' דמעמר ל"ד באוכלין ה"ה בעצים וכדומה ומסיים ואין עימור אלא בגד"ק וכל גד"ק בכלל ולאיזה ענין כ' כאן תי' אוכלים וגם משטחיות לשונו שכ' אוכלים נראה אף שהם אוכלים יש חילוק בין לאכילה וכו' ובין לבהמה כפי גדי ולהסקה כדי לבשל ובאמת משערינן בשיעורא זוטא כמ"ש התוס' ואפשר דהר"מ אתי להשמיענו דאין משערין בשיעורא זוטא היכי שהוציא בפירוש לשיעור הגדול כמ"ש המ"ל שהבאתי לעיל פי"ח בפיסקא המתחלת עוד נ"ל ומכל מקום דחוק קצת וגם הו"ל לכתוב יותר מפורש. ומסתפינא לומר דבר חדש דאפשר דעת הר"מ דמלאכת עימור ל"ש רק באוכלים ולא בעצים ואפשר אפילו במאכל בהמה דסתם אוכלים היינו מאכל אדם ע"כ כ' תיכף בתחלת דין של מלאכה זו תי' אוכלים להורות דעימור ל"ש רק באוכלים אף דבפי' המשנה כ' דבעצים שייך עימור מכל מקום כאן חזר בו וידוע דכ"פ חזר רבינו ממ"ש בפי' למשנה בחיבורו ואף דלא נדע מהיכן יצא זה לרבינו אפשר שמצא באיזה מקום כמבואר כ"פ ותיכף בענין זה בהלכה שאח"ז כתב המקבץ דבילה וכו' ויבואר בסמוך בס"ד והרב המגיד לא הרשים מוצא ד"ז וכיון שלא נסתרו ד' הר"מ מהש"ס לא נוכל לדחות מחמת שאין א"י מוצא הדין כי ראתה עין רבינו יותר מאתנו. ולפע"ד יצא לרבינו ד"ז ממשנה ביצה דל"א ע"א דמבואר שם מביאין עצים וכו' ומן הקרפף אפילו מן המפוזר ותמהו התוס' דהא הוי מעמר והוי אב מלאכה ותי' דל"ש עימור אלא במקום גדילתו כדמוכח פכ"ג וכו' וגם בגמ' שם דל"ג ע"ב מגבב מן החצר כו' תמה שם הר"נ הא הו"ל מעמר וכ' דזה ראי' להר"מ דא"ח משום מעמר רק במקום גדילתו כדמוכח בפכ"ג דנקט האי מאן דכניף מלחא ממלחתא דוקא ממלחתא והר"מ לא כ' ד"ז כמבואר בסמוך דהר"מ סובר אף שלא במקום גידולו חייב ומדקדוק זה לא רצה הר"מ לחדש דין דאפשר דאורחא דמלתא נקט כן הדרך במלח על כן מכאן יצא לו דמעמר אינו רק באוכלין וכתב גם כן בסמוך המקבץ דבילה וכו' אם כן המשנה והש"ס שם מיירי בעצים כמבואר להדיא ל"ש מעמר ומחמת המשנה והברייתא הוכיח חילוק זה דמעמר ל"ש רק באוכלין. הכלל דחילוק זה למקום גדילתו לא נראה דחזינן דאינו מחלק בזה ומחלק חילוק אחר בין אוכלים דבהו שייך מעמר ולא בדברים שאינם אוכל אדם ומכ"ש בעצים ומבואר בשבת דצ"ו ע"ב אר"י א"ש מקושש מעביר ד"א בר"ה הי' במתניתא תנא תולש הי' ראב"י אמר מעמר הוי וז"ל רש"י ד"ה מעמר תלושין וכו' ועמרן כדאמרן האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר עכ"ל וד' רש"י תמוהין מאי צריך להביא ממאן דכניף וכו' וכי לא ידעינין דמעמר הוי אב מלאכה דמבואר במשנה להדיא בכלל הל"ט מלאכות וה"ל לרש"י לומר כמבואר במשנה לעיל וגם אפילו זה לא הי' צריך רש"י לכתוב כמו דח"א תולש וח"א מעביר ד"א לא פי' רש"י כלל היכן מבואר מלאכות אלו כי הם ידועים ומפורסמים במשנה וכאן על מעמר מביא רש"י ממאן דכניף מלחא וכו' הלא ידוע ומפורסם דהוא בכלל ל"ט מלאכות וצריך עיון גדול בד' רש"י ול"מ בשום ספר שעמד בד' רש"י אלו אבל בעזה"י כוונתי האמת בדבריו. ודרש"י עלה על דעתו דממשנה דביצה מוכח דבעצים ל"ש מעמר ואם כי יש לחלק למקום גידולו כמו שמחלקים התוס' מכל מקום מנ"ל זה דאפשר החילוק בין אוכלים לעצים ע"כ כתב רש"י כדאמרינן האי מאי דכניף מלחא חייב ואביי פליג מפני שאינו גד"ק אבל זה כולם סוברים דשייך מעמר במלח רק דרבה סובר דגם באינו ג"ק ואביי סובר דוקא ג"ק הא מלח לאו אוכל הוא כמבואר להדיא ברש"י ב"ב ד"כ ע"א ד"ה המלח לא מקבל טומאה דלאו אוכל הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה והמלח ע"כ מוכח דמעמר הוא אף באינו אוכל ע"כ סובר ראב"י דמעמר הוי ומפורש בתורה מקושש עצים ואינו אוכל ע"כ מוכיח רש"י דבכ"ע חייב אף דאינו אוכל והמשנה דביצה מתורץ כס' התוס' דאינו מקום גידולו אבל הר"מ ס"ל מראב"י אין ראי' דאפשר מה"ט פליגי עליו הברייתא ור"י א"ש והם סוברים דל"ש עימור בעצים ע"כ סוברים דמקושש הי' תולש או מעביר ומכאן מאן דכניף אין ראי' דאפשר סוברים אלו האמוראים דמלח הוי אוכל עיין ר"מ פי"ג מהט"מ ובפט"ו אין הכרע מד' הר"מ בעצמו מה דעתו אם מלח הוי אוכל ע' נוב"י בשם ת' בנו הגאון בתחלת הספר ואין כאן מקומו על כל פנים אפשר דסוברים דהוי אוכל ובפרט דאביי חדא נקט דאינו אלא בג"ק והי' יכול לומר ג"כ דאינו אלא באוכלים אך זה לא ברור ע"כ חולק ר"מ ממשנה דביצה דא"ח משום מעמר רק באוכלין כנלע"ד ברור דכ"ה דעת הר"מ ועיין בשבת דע"ד ע"ב א"ר האי מאן דעביד חילתא וכו' ופירש"י עימר הקנים חייב משום מעמר הוא לשיטתו דחייב בקנים ג"כ כמש"ל אבל הר"ם מפרש משום בונה עתו"ס וערוך שם דפירשו כן הכלל מפורש יוצא מד' רבינו דאין עימור אלא באוכלין וז"ב. וכתב הר"מ דאין עימור אלא בגד"ק וע' רמ"ך הובא בכ"מ הקשה למה הניח רבא ופסק כאביי והכסף משנה כ' דגרסינן רבה וכ"כ הרב המגיד ועיין מגן אברהם סי' ש"מ כתב שלד' הר"מ המקבץ דבילה ועשה עגולה או שהכניס החבל בתאני' עד שנתקבצו גוף א' ה"ז תולדת מעמר והרב המגיד והכסף משנה לא הראו מוצא ד"ז וכ"כ פכ"א המדבק פירות עד שנעשו גוף א' ה"ז מעמר ונראה מדבריו דמעמר ל"ה קיבוץ נפזרים לבד אלא שמדבקם היינו לפ"ד שנטלו כ"א כמו עומר גם נראה לפי דעת הר"מ לקמן גבי דש דסובר דגם בהמה וכו' מיקרי גד"ק אם כן אם מדבק בשר איזה חתיכות חייב ג"כ ומכ"ש חתיכות לחם ואין סברא לומר דקיבוץ נפזרים הוי מעמר אם כן אסור לקבץ על השלחן חתיכות לחם או בשר לדעתו וזה דבר שאין הדעת סובלתו ולשיטת הראשונים דאין עימור אלא במקום גדילתו ניחא אבל הר"מ דאין סובר כן דלא הזכיר זה וכ"ה להדיא פכ"א דעימור שייך בחצר ע"ש ע"כ נראה דא"ח רק כמו מדבק על כל פנים שינטל כ"א כמו עיגול דבילה ותאנים בחבל ועיין מגן אברהם סי' ש"מ הקשה אמאי א"ח משום בונה כמו מגבן פ"ז ע' מה שמחלק וגם מצד מסברא שייך בונה דגוף א' גבי גבינה יותר מכאן ועיין כסף משנה מביא דהרמ"ך הקשה על הר"מ דאינו מצריך במקום גדילתו ממס' יום טוב דמעמיד ערימה א"ח בשבת ולא הקשה בסוגיא דביצה דל"א גבי מגבב דמשם הוכיחו התוס' והר"נ ד"ז ונראה דהרמ"ך הי' מסיק בדעתו החילוק שכתבתי דהר"מ סובר דוקא באוכלים ע"כ הקשה רק מסוגיא דביצה גבי העמדת ערימה וגוף קושית הרמ"ך אינה קושיא גדולה על הר"מ דשם די"ג ע"ב העמדת ערימה דעושה כמין כרי לא מיירי שם אפילו בקיבוץ נפזרים רק מניח עומר ע"ג עומר וזה לא הוי מעמר כנ"ב. ובמה שמחולקין מקושש ח"א תולש ח"א מעמר ל"ק להסוברים דבעינן מקום גידולן ובמדבר הי' ארץ מליחה כבר כתבנו בשם התוס' דבעת שהיו ישראל במדבר הי' גדל שם אוכלין וע' תוס' פ' כיסוי הדם עוד תירוץ:

ה) הדש [א] שם דע"ג: הדש והמנפץ והמנפט כולם מלאכה א' הם ופירש"י המנפץ פשתן בגבעולין והמנפט צמר גפן וכו' להכי קרי ניפוט דילי' תולדה דדש ולא קרי לי' תולדת מנפץ דצמר ע"כ וצ"ל דמנפץ הצמר אינו בענין זה כלל והר"מ פ"ט כ' המנפץ את הצמר ואת הפשתן חייב משום מנפץ אך כאן נ' דמנפץ מגבעולין לא הוי מנפץ כלל רק דש ועיין בס' ח"א כ' דחייב כאן משום מנפץ ג"כ וברש"י כאן לא משמע כן.

וכבר כתבתי דבמידי דבעינן שיעור ח"ש אסור מן התורה כ"ה הסכמות אחרונים דלא כחכם צבי ואם עשה ח"ש בשחרית וח"ש בה"ע חייב ואם צריך שיהי' ח"ש הראשון קיים בשעה שעושה ח"ש השני', עיין פמ"ג בפתיחה הכוללת מסתפק בזה אם שוה להוצאה בזה ואני מסופק כאן במעמר דר"מ שדיבק חצי גרוגרת דבילה ואח"ז הפריד אותם וחזר ודיבקם אם חייב כיון דעימר כגרוגרת והו"ל כמו אכילה דאם אכל ח"ז והקיא וחזר ואכל חייב כידוע או אפשר שם על כל פנים הנאת גרון איכא בכזית עיין ר"מ פק"ז מהמ"א אבל גבי שיעורי שבת דהתורה אמרה שיעור דזה הוי דבר חשוב אם כן כיון דאינו כגרוגרת ל"ש חיוב אף דכפל הח"ש שני פעמים וצ"ע וכצד הזה נ"ב דא"ח בכה"ג דכופל ח"ש דא"ד לאכילה דהתם איכא הנאת גרון ע' חולין סוף פרק גיד הנשה ור"מ פט"ו מהמ"א.

[ב] כתב הר"ם הדש כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע והנה השיעור כגרוגרת ככל שיעורי שבת לאכילה וסתמא לאכילה כמ"ש הר"מ לעיל גבי קוצר ע' בהה"מ ויבואר בסמוך בס"ד.

ומאי זה דש לא פי' הר"מ ועיקר שם דש הוא בתבואה ומנפץ ונפט ג"כ דש דכולה מלאכה א' הם כמש"ל וראיתי בערוך ערך דש כ' פי' המפרק מן האוכל פסולת שהיא מחוברת לו ומכין אותו לזרי' או שהוא מפרק מן האוכל דבר שהוא מחובר והכין אותו לאכילה אם כן התולש חיטים וכדומה מן השבלים אף שהשבלים נתלשו מכל מקום הגרעינין מחוברים בשבולת כידוע התולש מהן בדרך דישה חייב משום דש שמפרק האוכל מהפסולת המחובר לו ונראה דאף שהגרעינין עדיין מונחים בלבוש כידוע מחיטין וכדומה מכל מקום כיון דמפרק מפסולת המחובר היינו מן השבולת הוי דש.

ובגמרא כאן דע"ג ע"ב אר"פ האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים משום תולש ומשום מפרק ר"א אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך ופירש"י דאין כו' ע"י זריקה אלא ביד או בכלי נראה דאם הי' ביד או בכלי שפיר חייב משום מפרק כיון דפירק מן הפסולת המחובר דהיינו הענפים והר"נ הקשה ע"ז למה לא נקט בוצר ואורה וכדומה אלא דוקא בתמרים חייב תרתי שהן באילן כעין אשכול וכשהאשכול יתלש מעל האילן חייב משום תולש וכשנחבט בקרקע ונפרקים התמרים מן האשכול חייב משום מפרק עכ"ל ואיני מבין אם נתלש האשכול ואח"כ נתפרקו התמרים חייב לדבריו משום מפרק ולמה אם מוציא מן המחובר עדיין והוא תולש התמרה בעצמה מן האשכול דנתפרקו התמרים מן האשכול למה לא יתחייב ולמה יגרע מחובר מתלוש בודאי אם קוצר כל האשכול ועדיין מחוברים אין זה מפרק אבל כשתולש מן האשכול דמפריד מן האשכול למה יגרע מחובר מתלוש ולשון הגמרא או דשדא כו' ואתר תמרי היינו התמרים בלחוד ורש"י פי' דמפרק התמרים מן המכבדות על כל פנים למה א"ח וד' הר"ן אינם מובנים והתוס' שם מביאין בשם רש"י מפרק דמפרק האילן ממשאו וא"נ לר"י וברש"י דידן לא מוזכר בלשון זה וכתבו בשם רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק התבואה מן השבולת ואי ששם התמרים מכוסה בקליפה והמפרק מן הקליפה דה"ל מפרק מה ענין למפרק תבואה משבולת דשם הוא מחובר לפסולת ואפילו מפרק עם הלבוש מן השבולת ה"ל דש ואין דמיון זל"ז וע' פ"ק דסוכה מכבדות ובהם תמרים פירש"י מכבדות ענפים וכאן פירש"י שמפרק תבואה מן השבלים ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות והיינו דומיא דתבואה דשם עוקר מהשבולת וכאן מן הענף שוים הם אבל ד' ר"ש איני מבין וקצ"ע שרש"י פי' כאן מפרק תולדה דדש שמפרק וכו' ולמה הוי תולדה הלא בענין א' הם ולמה לא נקרא אב כמו לעיל הזורע והנוטע מלאכה א' הם עיין ר"מ פ"ז דהם אבות ולא תולדות.

אך איני מבין אם זה הוי מפרק אם כן התולש מן הענפים התלושים חייב חטאת והא בחולין דקכ"ז מבואר אילן שנפשח וכן פירות הרי הם כתלושין ג"כ לענין שבת ע"ש אך זה ל"ק דהם כתלושין וא"ח משום תולש אבל אפשר שחייב משום מפרק אך קשה שבהגהת רמ"א סי' של"ו מביא בשם רבינו ירוחם דאילן שנפשח מותר לתלוש ממנו הפירות והוא מגמ' הנ"ל הא הו"ל מפרק והוי דש לפי' שהבאני לעיל. והנה לכאורה קשה ג"כ לחייב משום בורר אך אפשר דמיירי לאכול מיד ויתבאר במלאכת בורר בס"ד אבל זה קשה דה"ל מפרק ונראה דזה דעת התוס' דלא נראה להם פירש"י דאין סברא אצלם דזה יהי' מפרק ע"כ כ' בשם הר"ש שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבלים והיינו דסברתם דמפרק שייך באוכל המכוסה בפסולת וטמנו בפסולת וכשמפרק האוכל ה"ל מפרק כמ"ש בסמוך בס"ד שכ"נ מד' רש"י כ"פ ומה שמסיים כמו וכו' התבואה מן השבלים היינו כמו שהדרך שחובטין התבואה מהשבלים ויוצאין החטים מן הלבוש שלהם גם כן היינו מהקליפה שלהם כידוע ממנהג העולם וגם זה כן אבל באינו טמון בקליפה בפסולת רק מחובר לפסולת בגלוי אינו מפרק לשיטת התוס' ע"כ אילן שנפשח מותר לתלוש הפירות אך לשיטת רש"י כאן ולפי' הערוך אסור לתלוש וצ"ע על הרמ"א של"ה שיטתם להחמיר בשבת וזה לכ"ע הוי מפרק במפרק אוכל מתוך פסולת הטמון בתוכו כאשר יבואר לקמן בס"ד וצ"ע בסי' שכ"א מבואר דאסור לקלוף שומים ובצלים להניח רק לאכול מיד דאיסורו משום בורר הא הו"ל מפרק ואיך מותר לאכול מיד ואפשר דגם הקליפות הו"ל אוכל והו"ל אוכל מאוכל דל"ש מפרק ויתבאר בסמוך בס"ד ומבואר כאן בגמרא הדש והמנפץ והמנפט כולם מלאכה א' הם היינו שכולן אבות כמ"ש בר"מ פ"ז דהאי לישנא בגמ' היינו דהם אחת וערש"י כ' מנפט תולדה דדש וצ"ע דהא מבואר דמלאכה א' היינו שהוא אב אך ערש"י לעיל גבי זורע נוטע וזומר כולם מלאכה א' הם ופירש"י גם כן דזומר ה"ל תולדה ועמ"מ מביא דיש שיטה אף דמבואר דמלאכה א' הו"ל תולדה וזה דעת רש"י לעיל גבי מפרק ובגמרא דע"ד ולחשוב נמי כותש ופירש"י חטים במכתשת להסיר קליפתן דדמיא לדש דהא נמי מיפרקא מלבוש הוא ובדיבור שאח"ז כ' ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש ומבואר דהסרת האוכל מתוך הקליפה הוי דש והוי אב והוא א' עם דש ונראה דמ"מ קצת חילוק הוא דדש התבואה הוא מסיר החטה מעל הקליפה העליונה שנקרא מוץ וכותש הוא מסיר הקליפה של החטה עצמה אבל באמת הם א' שמסיר האוכל מתוך הפסולת שנכסה בו ועי' בדצ"ה רש"י ד"ה מפרק כ' כמו שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש וזהו עיקר דש ותולדותיו כי"ב והנה דש מתבואה היינו שמפרק ממקום שנתכסה כמש"ל וגם נתכסה בפסולת כמו דישה של התבואה וכותש בחיטין אבל אוכל שנתכסה באוכל ומפרק זה מתוך זה לא מצינו דנקרא מפרק דהו"ל רק מפריד אוכל מאוכל חוץ משקה מאוכל ויבואר בס"ד בסמוך וכתב רש"י דצ"ה גבי חולב דחייב משום מפרק דהוי תולדת דש וי"א דהוי קוצר ודחה רש"י ד' דהחלב לאו מחובר הוא אלא פקיד ועקור בעטיני הדד וכו' ומבואר בדבריו דמשום דש חייב אף בפקיד ועקור כיון שנתכסה והתוס' כאן ד"ה מפרק כ' פירש"י דהוי תולדה דדש וק' לר"ת דבדצ"ה אמרינן דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא רבנן ס' אין דישה אלא בג"ק וכו' והנה א"צ לדייק מכאן דרש"י פי' בהדיא לקמן בדף הנ"ל גבי חולב דחייב משום דש וקשה ק' התוס' וא"צ להוכיח מד' רש"י כאן וכתב הר"מ כאן והמפרק ה"ז תולדת דש כו' הי' חולב את הבהמה חייב משום מפרק דעתו כרש"י דחולב חייב משום דש והרב המגיד הביא ק' התוס' כאן הא אין דישה אלא בג"ק וכ' דבהמה חי' ועוף נקראים ג"ק כמ"ש התוס' וזה דעת הר"מ ורש"י והתוס' כ' דרש"י פוסק כר"י דיש דישה באינו ג"ק אזלי לשיטתם ע' כאן בתוס' אבל אפשר דסובר כהר"מ דבהר"מ אנו מוכרחים לומר דהוי ג"ק דפוסק בפי' כחכמים דכ' אין דישה אלא בג"ק והרי"ף כ' כאן להדיא כד' הר"מ דחולב חייב משום דש וכן הרא"ש כ' כן אם כן חבל נביאים הרי"ף ורש"י ור"מ והרא"ש כולם סוברים כן אך אפשר דסוברים ה' כר"י או כהה"מ דבהמה הוי ג"ק על כל פנים כולם סוברים דבפקיד ועקור שייך גם כן דש דלא יחלקו במציאות דרש"י כ' להדיא דחלב הוי פקיד ועקור והנה בחולב מפורש דצ"ל כגרוגרת וכ"ה בר"ם כאן כיון דהוי תולדת דש ודישה כגרוגרת וחולב מפורש דהוא כגרוגרת:

וכתב עוד הר"מ החובל בבהמה חיה ועוף וצריך לדם כדי שלא יהי' מקלקל חייב ובחובל באדם אף שא"צ לדם חייב דהוי מתקן דנתקררה דעתו וצ"ל בדם ובחלב כגרוגרת והחיוב משום מפרק וכתב הרב המגיד דהר"מ לשיטתו דסובר דבהמה חיה או עוף הוי ג"ק והנה צ"ל דאדם הוי נמי ג"ק שמחייב בחובל באדם ג"כ מטעם זה והר"מ אינו מחייב משום נטילת נשמה דא"צ כגרוגרת דסובר דנט"נ ל"ה רק בהורג לגמרי לא כרש"י ותוס' עלח"מ וק"ל דבריש פ' ש"ש פירש"י דחובל חייב משום נט"נ או משום צובע ולמה לא כ' משום מפרק ג"כ כיון דס"ל דחולב חייב משום מפרק אם כן חובל נמי ואפ"ל כמ"ש תוס' דרש"י פוסק כר"י ולרבנן א"ח דאינו ג"ק אם כן רש"י רוצה לפרש המשנה אף לרבנן ע"כ כותב טעמים אלו גם דבמשנה אינו מבואר שיעור ומטעם מפרק צריך שיעור כגרוגרת אך רש"י פי' שם ג"כ משום צובע וצובע צריך שיעור ע"כ מ"ש תחלה עיקר וגם קשה דפראד"מ אמרינן האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי' ואמרי' פשיטא מדקא מחללינין שבת והיינו דמבואר במשנה דמוצצין בשבת ואמרינן מ"ד דם מפקד פקיד וא"ח משום נט"נ וגם צובע ל"ש בל"ז מכל מקום ה"ל ח"ש מחמת מפרק ומפרק חייב אף במפקיד פקיד כמש"ל ד' רש"י דחלב מפקד פקיד בהדד ומכל מקום חייב משום מפרק אם כן מוכח דסכנה היא אך נ"ל ג"כ דממשנה אין ראי' דאמרינן מפקד פקיד דאתי' כרבנן דל"ש מפרק באינו ג"ק ע"כ אמר האי דלא מייץ ודעת הר"מ מבואר לקמן בס"ד וגם הסוגיא בכתובות ד"ה ע"ב דאבעיא אי דם מפקד פקיד או חבורי מחבר קאי אליבא דרבנן דל"ש מפרק באינו ג"ק אבל אליבא דר"י אף דמפקד פקיד חייב משום מפרק דלדידי' חייב משום מפרק אף באינו ג"ק וכל הסוגיא שם בפקיד ועקור הכל אליבא דרבנן לדעת רש"י דל"ש משום מפרק גבי אדם אבל אליבא דר"י שייך מפרק וחייב אף במפקד פקיד. עוד קשה לרש"י הא אמרינן במפיס מורסא אם לעשות פה חייב דהו"ל בונה ואם להוציא ממנו ליחה פטור ואמאי פטור הא הו"ל מפרק אף דמבואר בכתובות דליחה ה"ל פקיד ועקור הא חלב הו"ל ג"כ פקיד ועקור כפירש"י דצ"ה אך באמת ל"ק דאוקמינן מימרא זו כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ע' פ' ש"ש אם כן בליחה בא"צ לליחה פטור מטעם שאצ"ל וחולב א"ח רק בצריך לחלב לר"ש:

ובזה מיושב גם קושיא שהקשיתי לעיל למה לא פירש"י בש"ש גם משום מפרק דנ"מ אף בא"צ לדם וא"ח אליבא דר"ש חייב משום נט"נ וגם בהאי אומנא כו' דהא במשנה דמוצצין ליכא חילול שבת כיון דמפקד פקיד ואינו אלא משום מפרק אם כן מותר למצוץ דא"צ לדם והמשנה אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור אך הסוגיא דכתובות דאמרינן שם דם מפקד כו' את"ל לדם הוא צריך ושרי חזינין אף דצריך לדם והו"ל צ"ל מכל מקום במפקד פקיד שרי ואין בה משום מפרק עכצ"ל דהסוגיא אזלא אליבא דרבנן דא"ח משום מפרק באינו ג"ק ורש"י דפוסק כר"י ע' בתוס' הטעם. ועתה נביא שיטת הר"מ ונקדים שיטתו א' ס"ל כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב ע' פ"א כאן וגם פוסק כרבנן דאין דישה אלא בג"ק וכ' וחולב חייב משום מפרק היינו דסובר דאף רבנן סברי דבהמה חי' ועוף מיקרי ג"ק גם בחובל בהמה חי' ועוף פוסק דחייב בחובל דהו"ל ג"ק לדעתו רק כ' דבעינין שיהא צריך לדם היינו כדי שלא יהי' מקלקל ובחובל באדם מחמת כעסו אעפ"י שא"צ לדם סובר דחייב דמתקן אצל יצרו ולשיטתו אזדו כמה קושיו' שהקשינו לעיל. והנה גבי ש"ש פוסק באמת דחייב משום מפרק והיינו בצריך לדם כמ"ש קודם לזה אך היאך יפרנס הסוגי' בשבת פראד"מ האי אומנא וכו' דאמרינן ס"ד דם מפקד פקיד וכו' אכתי חייב משום מפרק ואף דא"צ לדם הלא אינו מקלקל כי המציצה מעלי לגוף אם כן אף שא"צ לדם חייב לדעתו אך זה ל"ק דממשנה לא מוכח דאפשר דאתיא כר"ש ע"כ מוצצין אף שמתקן והו"ל מפרק מכל מקום כיון שא"צ כי בעינן שצריך לגופו אליבא דר"ש אך תמוה איך יפרנס סוגית הש"ס כתובות וא"ו דם מפקד פקיד את"ל לדם הוא צריך ושרי וכו' ואיך שרי אי מפקיד פקיד וצריך לדם הא הו"ל מפרק לדעת הר"מ כיון דצריך לדם ואינו מקלקל ואדם ג"כ הו"ל ג"ק לדעתו כמ"ש כאן החובל בחבירו כו' ועט"ז סי' של"ו כ' דאדם הו"ל ג"ק כ"מ בסנהדרין ואינו מביא ד' הר"מ כאן דמפורש יוצא מדבריו דאדם הו' ג"ק דמחייב משום מפרק בחובל באדם גם בפי' כאן גבי מפיס מורסא כ' הר"מ אם לעשות לה פה חייב משום מכה בפטיש ואם להוציא ליחה פטור ומותר הא הו"ל מפרק הליחה מן הבשר אף דפקיד ועקור כמבואר בכתובות סוגיא דמיפקד מכל מקום חייב משום מפרק כמו חולב דהוא ג"כ פקיד ועקור כמ"ש רש"י דצ"ה וחייב משום מפרק אך יש ליישב דא"צ לליחה והו' מלאכה שאצ"ל אף דהר"מ סובר דחייב באצל"ג מכל מקום כאן פוטר ופוסק כר"ש עבמ"מ אך הסוגיא דכתובות דמבואר במפקד פקיד וצריך לדם שרי הוא תמוה לשיטת הר"מ הא הו"ל מפרק דאדם הו"ל ג"ק לשיטתו והנה לומר דהר"מ ס' דא"ח משום מפרק בפקיד ועקור רק אי אמרינן חבורי מחבר הלא פוסק בחולב שחייב אף בפקיד ועקור ורש"י כ' בפירוש דהוי פקיד ועקור והיאך יחלוק על רש"י במציאות גם כ' הר"מ דסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק הא הר"מ בה' איסורי מזבח ופ"ט מהט"א פוסק דמשקה בזיתים וענבים מפקד פקיד כהאי תנא בפסחים ל"ג ע"ב אם כן היאך מחייב משום מפרק ע"כ ס"ל דגם בפקיד חייב משום מפרק אם כן איך יפרנס סוגיא דכתובות דאי מפקד פקיד שרי הא הו"ל מפרק ושם מבואר אי מפקד כו' אי חבורי מחבר אסור ע"ש מאי חילוק כיון דבכ"ע שייך מפרק וכל האיסור דחובל אינו רק מפרק לשיטת הר"מ דסובר דא"ח משום נט"נ ולא משום צובע אם כן הסוגיא דהתם אין לו פי' כלל שוב ראיתי בס' תפארת צבי יו"ד סיי"ח הקשה לו חכם א' למה פוסק בדורך זתים וענבים חייב משום מפרק הא משקים מפקד פקיד ואי מפקד פקיד מבואר בכתובות דלית בי' משום מפרק ולא מצא דהר"מ סובר בפירוש כאן אף היכי דמפקד פקיד חייב משום מפרק גבי חולב דמפקד פקיד ועקור ומה שמחלק שם הגאון בין הנושאים לענ"ד נדחה מדין חולב שמחייב הר"מ אף דמפקד פקיד ודמי לדם ע"ש. ועוד קשה על הר"מ דמבואר בגמ' דע"ד שוחט משום מאי חייב ח"א משום נט"נ וח"א משום צובע ג"כ ואמאי לא קאמר משום מפרק אף דל"צ לדם מכל מקום לדעת הר"מ כל עיקר דבעינן דצריך לדם כדי שלא יהי' מקלקל ובשוחט אינו מקלקל והוי מתקן כידוע ואפשר כיון דבעינן כגרוגרת לא פסיקא לי' אך צובע ג"כ יש לו שיעורו יתבאר לקמן בס"ד. ושו"ר בהפלא' שהקש' מפכ"ג ותי' אליבא דר"ש צריך שיהא צריך לדם כי ס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור וקשה הא שמואל ס"ל כר"י דחייב משאצל"ג ע' פ' כירה וג"כ מקלקל ל"ה כי שחיטה הוי מתקן כידוע אם כן אמאי לא מחייב משום מפרק ג"כ להר"מ אך שמואל ס"ל משום נט"נ אף דלא הי' כגרוגרת חייב. הכלל לשיטת הר"מ דאדם ה"ל ג"ק וסובר דפקיד ועקור ג"כ חייב משום מפרק ואינו סובר משום נט"נ עלח"מ. ולא זכיתי להבין דעתו איך יפרנס סוגיא דכתובות שם וצ"ע ול"מ מי שהרגיש בזה וערש"י שבת צ"ה כ' פקיד ועקור כמו תבואה בקשין אם כן כל דישה הוא פקיד ועקור וחייב אם כן איך מפרש הר"מ שיטת הש"ס כתובות. שו"ר בפרמ"ג סי' ש"ך מביא כמה חקירות בדין מפרק ומביא גם כן דפקיד ועקור שייך מפרק ומביא בשם מהרי"ל דאם אינו עקור ל"ש מפרק ולא הביא היאך יפרנס הר"מ סוגיא בכתובות וע"ש דאמרינן כאן פקיד ועקור וצריך עיון גדול ובעזה"י אשנה פ"ז. והנה שיטת התוס' דחובל חייב משום נט"נ וחולב חייב משום ממחק וא"ר להאריך כי כאן אנו עומדים בד' הר"מ כדרכי בח"ז:

והנה אפשר יש בחולב וסוחט עוד אב א' היינו משום בורר ועשו"ע סי' ש"ך והיינו להניח דלאכול מיד ל"ש בורר ויבואר לקמן במלאכת בורר בס"ד. והנה בשוחט חייב להר"מ שני חטאות משום נט"נ כמ"ש ומשום מפרק אף שא"צ לדם מכל מקום הר"מ ס"ל דהא דבעינן שיהא צריך לדם כדי שלא יהי' מקלקל ע"כ בחובל באדם מחייב אף על פי שא"צ לדם כיון דמתקן אצל יצרו אם כן בשחיטה דמתקן הוא וה"ר דחייב משום שבת מחמת נט"נ וקי"ל דכל המקלקלין פטורין ע"כ שחיטה לאו מקלקל הוא כמבואר כ"פ א"צ להאריך אם כן חייב משום מפרק ג"כ אף דא"צ לדם ועפ"י ביצה סוגיא דמתוך הק' מאי מקשה הש"ס דאמר לך מני ב"ש דאי כב"ה למה חייב בשוחט עולת נדבה הא מתוך שהותרה לצורך והק' הוא ז"ל הא בשחיטה עובר משום שני איסורים משום מפרק להר"מ ומשום נט"נ ובחולין ל"ש מפרק כי א"צ לדם ובקדשים הוא צריך לדם לזרוק אם כן מלאכת מפרק לא הותרה לצורך כי א"ח משום מפרק כלל אך להר"מ דס"ל כר"י משאצל"ג חייב אם כן אף בא"צ לדם חייב רק פטור משום מקלקל אם כן השחיטה דאינו מקלקל שפיר חייב בחולין אף דא"צ לדם רק מאי מק' הש"ס דלמא ס"ל כב"ה ואליבא דר"ש אם כן בעינן צריך לדם מחמת שיהא צריך לגופה ע"ש שהאריך אך קשה על הר"מ למה כ' פ"ד מה' שגגות השוחט חטאת העוף בחוץ בשבת לע"ז חייב ג' חטאות ולמה לא כ' ד' חטאות דהא משום שבת עצמה חייב ב' חטאות משום נט"נ ומשום מפרק אף שא"צ לדם הא מתקן אצל ב"נ כמבואר בש"ס דפסחים ועל הברייתא עצמה ל"ק דאפשר הברייתא אתיא כר"ש ובא"צ לדם פטור אף דמתקן מכל מקום ה"ל משאצל"ג אבל הר"מ דפוסק כר"י דמשאצל"ג חייב קשיא ותי' התוס' בסוגיא דרבוצה על דלא חשיב ביוה"כ לא יגהה מזור לזה ע"ש ותבין וא"צ להאריך וע' פתיחה לפמ"ג הקשה הא בשוחט לע"ז לדעתו של שוחט לדם הוא צריך למה לא יתחייב ד"ח ע"ש ואפ"ל דהר"מ מלתא פסיקתא נקט דהשוחט חטאת כו' על כל פנים ג"ח חייב ורבותא הוא אף בשחיטה יבשתה דלא יצא דם על כל פנים פחות מג"ח א"ח או דיצא פחות מגרוגרת ובאמת אם יצא כגרוגרת חייב ד"ח ואין להאריך. והנה במפרק אין חילוק בין בע"ח או לא כמו דישה בתבואה או דריכת זיתים וענבים ולפי זה המולח בשר חי בשבת להוציא דמו חייב משום מפרק אם צריך לדם או להר"מ בכ"ע כי הוא מתקן לאכול הבשר ובפרט להר"מ דס"ל בהמ"א דדם האברים שלא פירש אסור אם כן ודאי הו"ל מתקן ועפמ"ג בפתיחה הק' קושיא עצומה על הר"מ מפראד"מ דאמרינן שם כל שלא שהה ל' באדם הוי ס' נפל ומקשה הש"ס ממהל היכי מהלינין ומתרץ דנמהלי' ממ"נ אי חי הוא ש"ד ואי נפל מחתך בשר בעלמא ופירש"י דה"ל כמחתך בשר שחוטה ולהר"מ קשה הא הו"ל מפרק ושייך אפילו בשחוט אם כן הדק"ל ממהל כו' ע"ש:

והנה המ"ל פי"א כאן הקשה הא דמבואר במנחות תמלח אפילו בשבת למה צריך קרא מאי חילול שבת יש בדבר דמולח אוכלין א"ח משום מעבד ועמש"ל בקונטרס זה אי"ה ולפמ"ש דמולח בשר להוציא דם חייב משום מפרק אפשר דהוי ח"ש כיון דמולח והמלח מוציא דם אם כן הו"ל מפרק אף דא"צ לדם מכל מקום לא הוי מקלקל וה"א דאסור למלוח בשבת ע"כ כתבה התורה תמלח אפילו בשבת אך באמת כיון דמולחו ומעלהו מיד אינו פורש דם כלל ברגע ואי דהתורה התירה אפילו לשהות כיון דיכול להיות בל"ז למה התירה התורה ועשעה"מ היו"ט פלפל בזה כה"ג. ולענ"ד דבשר קדשים ואימורים שעולים ע"ג המזבח ודאי צריכים מליחה להוציא דם לשיטת הר"מ המ"א דדם האברים שלא פי' אסור מן התורה ואפילו אם נאמר דמותר מכל מקום לשיטתו ולשיטת רש"י דדם שבישלו ומלחו אסור מן התורה והד' עתיקים אם כן היאך יכול להניח לשרוף אברים ואימורים הא האש שואב הדם והיאך מקריב ע"ג המזבח דבר האסור הא בעינן ממשקה ישראל וכו' ודם זריקה וחלב מצותו בכך כמבואר פ"ק דמנחות אבל אחר כך להקריב דם ע"ג המזבח ודאי אסור וא"כ צריכים למלוח תחלה להוציא דמו אם כן הו"ל מפרק וכתבה התורה דאפילו בשבת אך ז"א באמת כיון דצריכים למלוח דבל"ז אינו ראוי למזבח אם כן לא הי' צריכה תורה להתיר כי בל"ז הו"ל מכשירי הקרבן כמו שחיטה וכדומה דא"א להיות בל"ז ומחללין שבת כי התורה התירה כל צרכי קרבן בשבת וגם ז"פ דודאי המליחה להפליט דמו צריך הדחה ג"כ מפני הדם והמלח שעלי' והמלח שצותה התורה להקריב הקרבן במלח ודאי אסור להדיח ואם הדיח הו"ל כאילו הקריב בלא מלח ועובר על עשה ולא תעשה עיין ר"מ ה' א"מ אם כן מליחה זו לקרבן הוי פעם אחרת לא להפליט דמו ומאי חילול שבת יש בזה ובזה אפשר לדחות ד' האחרונים שהשיא המ"ל שכ' לתרץ מחמת שמקריבין עם העור או החלבים ושייך עיבוד בעור ובחלבים ובאמת כיון שכבר נמלח אם כן נתעבד אז ואפשר ל"ש עיבוד בתר עיבוד ויתבאר בס"ד במלאכת העיבוד על כל פנים לתרץ הקושיא אין עסקינו כאן אך על כל פנים נתחדש לנו חידוש גדול דכל הקרבנות צריך למלוח להוציא דמם ולא מצאתי זה בשום מקום ובר"מ לא נזכר זה וגם אם נאמר דדם שמלחו ובשלו רק דרבנן אסור להעלות ע"ג המזבח כמבואר בפסחים גבי מוקצה בפא"ע וגם תיכף ששואב הדם אפשר עדיין לא נתבשל ובעינן ממשקה ישראל וחידוש זה לא מצאתי בשום מקום. ונתיישבתי דבאמת אסור למלוח שישהה במלחו כדאמרינן במנחות דכ"א לענין מליחה דאברים שצלאן והעלן אינו ריח ניחוח דמליחה הרי היא כצלי אם כן מצותו בכך שלא יהי' מליח. והא דמולחין ומקריבים מיד דתיכף אינו נעשה הבשר רותח ע' בס' ח"ד סי' צ"א אבל לשהות במלחו הוי רותח אם כן אסור למלוח קדשים להשהות אותם ומקריבים בלא נמלח כי מצותו בכך כנ"ב ופשוט.

והנה במה שהקשיתי לעיל למה שוחט בשבת א"ח ד"ח משום שבת שנים. אפ"ל דלא נחית עוד לזה לומר בשגגת מלאכה דלחייב שתים משום שבת אינו אלא בשגגת מלאכות אבל בשגגת שבת א"ח אלא אחת ולא נחית לזה להרבות בקושיות כמ"ש תוס' בחולין ד"מ ע"ש וז"פ. ובגוף הדברים שכתבתי דמולח להוציא דמו חייב משום מפרק עוד צל"ע בדבר דכבר כ' לעיל דמפרק היינו שמפרק אוכל מדבר שנתכסה בו כמו תבואה וכפירש"י וגם כ' דפקיד ועקור מחייב הר"מ משום מפרק וכ"כ להדיא רבינו רש"י שבת דצ"ה וכו' דגם תבואה פקיד ועקור. ואפ"ל כיון דדישה שהוא אב שהי' במשכן הי' פקיד ועקיר אם כן גם התולדו' צריכים שיהיו דוקא פקיד ועקיר כמו חולב כמ"ש רש"י וכן זתים וענבים דמפקד פקיד אבל אם הם בלועים או פקיד ולא עקיר א"ח משום מפרק דל"ה דומיא דדישה ובעזה"י מצאתי להדיא בפרי מגדים סי' ש"ך בא"א כ' להדיא כן בשם מהר"ש ומהרי"ל דאם לא פקיד א"ח משום מפרק. וכ' ג"כ דזתים וענבים פקיד ועקיר חייב ושאר משקין דמבלע בליעי פטור משום מפרק ע"ש ותראה. והנה לא הביא שתמוהים ד' הר"מ במיפקד שיהא חייב כמש"ל. אך ד' תמוהים בין כך וב"כ דבפקיד ודאי סובר דחייב משום מפרק והיאך יפרנס הסוגיא כמש"ל. אך כל קושיא יש לה תי' ונוכל לומר לדעת הר"מ להיפך דפקיד ועקיר חייב משום מפרק אבל בלא עקיר ומכ"ש במבלע בליעי א"ח כלל משום מפרק כמ"ש המהר"ש והמהרי"ל ופמ"ג אם כן ד"ז אצלי ברור נהי דהר"מ מחייב בחובל משום מפרק ועכצ"ל דס"ל דם מפקיד פקיד מכל מקום בודאי בכל בע"ח יש דם שמבלע בליעי ג"כ. דהנה רש"י פי' דפקיד פותחין הפתח והדם יוצא כי הוא כמו כנוס בכלי ובאמת בשוחט פותחין הפתח והדם יוצא וג"כ נוקב הוורידין ויוצא כל הדם ומכל מקום צריכין למלוח בשר כי יש דם באברים בלוע דאם אינו בלוע מה צורך למלוח הבשר ויש דם בעין באיזה גידין כמבואר בשו"ע וזה א"י ע"י מליחה רק צריך לפתוח הגידין ועיקר המליח' מפני דם הבלוע באברים והחוש יעיד ע"ז וא"צ להאריך דודאי אף דדם מפקד פקיד מכל מקום יש דם הבלוע ג"כ אם כן נראה פשוט דלאח"ש דעיקר המליחה משום דם הבלוע מותר למלוח ואין בזה משום מפרק כי אם מבלע בלוע ל"ש מפרק ודם יש באברים דמבלע בלוע וז"ב אצלי. ודם הפקיד כגון בגידין באמת א"י ע"י מליחה אם כן במולח בשר לאח"ש דפעולתו להוציא דם הבלוע א"ח משום מפרק כי א"ח רק בפקיד ועקיר אבל על מבלע בלוע א"ח כמ"ש. וכ' הר"מ החובל בבהמה וכו' שיש להם עור וכו' ש"ש יש להם עור ושאר שרצים אין להם עור לפיכך החובל בהם פטור. וכתב הרב המגיד דדעת הר"מ דאותם שאין להם עור פטור החובל אף שיצא מהן דם והרב המגיד הקשה מהש"ס דחולין ועמ"ש דבמשנה איתא סתם החובל בהם פטור בכ"ע אף דיצא דם ומכל מקום ד' הר"מ תמוהים בעצמם למה פטור ביצא דם דהא הו"ל מפרק. ולפמש"ל מסתברים ד' הר"מ דבאותם שיש עור יש דם דמפקד פקיד כי העור מגין וכשחותכין העור הדם יוצא ויש ג"כ דם דמבלע בלועי כמ"ש אבל באותן שאין להם עורות קים להו לחז"ל דהדם מבלע בליעי דכיון דאין להם עור למה אינו יוצא דאין בו דבר המגין ע"כ דכל הדם שבבע"ח זה מבלע בליעי וכיון דבליעי א"ח משום מפרק כמ"ש דבכל בע"ח יש דם דמפקד פקיד וא"י כי העור מגין ויש דם דבליעי ג"כ והדברים נכונים בס"ד ואמיתיים ע"כ באותם שאין להם עור פטור בכ"ע אף דיצא דם כי הדם מבלע בליעי כנ"ל:

והנה ביארתי לעיל דמפרק היינו מדבר שמכוסה בו גם צ"ל דבר המכסה פסולת ומפרק אוכל מתוך פסולת או מפרק משקה מתוך אוכל כמו חולב או דורך זתים וענבים אבל מפרק אוכל מתוך אוכל א"ח משום מפרק ע"כ כ' הר"מ כאן דמותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדרה כי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי וה"ל מפרק אוכל מתוך אוכל וכן חולב לתוך אוכל פטור דהו"ל מפרק אוכל מאוכל וזה מבואר בשבת פ' חביות ומהלכות אלו נראה כדעת הר"מ דחולב חייב משום מפרק. דלשיטת ר"ת דמשום ממחק אין חילוק עתו"ס שבת פכ"ג ויבמות ד' וכתובות דכתב דקאי אליב' דר"י דיש דישה בלא ג"ק ע"ש. ולד' הר"מ ניחא. וחוץ זתים וענבים אפילו כבשים שסוחטן למימיהם ס"ל להר"מ דפטור עפכ"ח והטעם דל"ה מפרק כי לא גדל בתוכו בטבעו ערש"י פ' חביות וגם סוחט בגד כיון דלא גדל בטבעו סובר הר"מ לקמן דא"ח משום מפרק רק משום ליבון ויש בענינים אלו שיטות ע' בראשונים והוא אריכו' גדול ואני לא באתי רק להביא ד' הר"מ. והנה בחולב ובחובל כ' הר"מ דשיעורו כגרוגרת בדם ובחלב שהוציא ואח"כ כתב הסוחט את הפירות חייב ושיעורו כגרוגרת והראב"ד בהשגות כ' וז"ל וכל המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין עכ"ל והיינו סברת הראב"ד דשיעורין של שבת למדין אנחנו מהוצאה וכ"ה לקמן פ"ז בר"מ גבי טוחן דאוכלין כגרוגרת ועצים כדי לבשל ומתכות כ"ש. וכתב הרב המגיד דנלמד חלוקיהן מהוצאה וכ"כ הר"מ אח"ז גבי לש דלש כגרוגרת ומגבל עפר דג"כ חיי' משום לש השיעור כפי כור וכ' ג"כ הרב המגיד דהשיעור למד רבינו מדין הוצאה ועפ"י גבי מבשל מחלק בין מבשל אוכלין או מים או סממנים ויבואר בס"ד וכ"ה בר"מ כ"פ דכל השיעורים מן ההוצאה נלמדו. וכ"כ תוס' שבת דע"ו ע"ב דאין חילוק בין מוציא לחולב לענין שיעור דשוה למוציא וכ"כ בפסחים דס"ה דכל שיעורי שבת קוצר כו' הם שוים להוצאה עיין בדבריהם. אם כן ד' הראב"ד בהשגתו עצום מאוד וכי כל המשקין בגרוגרת וכו' עיין ר"מ פח"י גבי הוצאה גם חילק בין דם לחלב ושמן ויין. וכאן כלל וכתב כגרוגרת ובאמת הכל נלמד מהוצאה וגם שיעורין חילוקין ושפתי הראב"ד ברור מללו. והכסף משנה כ' וז"ל כ' הראב"ד ואין זה השגה דהתם לענין הוצאה מרשות לרשות ומה ענין זה להוצאת דם או חלב מחבורה. וד' רבינו הכסף משנה תמוהים מאוד דכ"פ מבואר דכל השיעורין כמו הוצאה כמו שהבאתי וכן בכ"מ. וכ"כ התוס' וד' הראב"ד ברורים ותמי' גדולה על הכסף משנה שהעלים עין מכ"ז וצריך עיון גדול. אך מה שהזכיר הראב"ד בהשגתו חלב כדי גמיעה וכו' וכוונתו דלענין הוצאה הוא כדי גמיעה אם כן לענין חולב נמי והיאך כ' הר"מ כגרוגרת לא על הר"מ תלונתו כי זה מפורש בשבת דצ"ה וכבר עמדו התוס' במקומות הנ"ל ע"ז ותי' באופן א' לחלק בין חולב למגבן ואפשר גם הראב"ד ס"ל חילוק זה ע"כ השיג דהו"ל להר"מ לפרש דפוסק צריך לפרש דבריו. אך אפשר הר"מ סובר תי' שני של תוס' ע"ש אבל בשאר משקים צ"ע על הר"מ והשגתו ברורה וד' רבינו הכסף משנה תמוהים וצ"ע:

ו) הזורה ופירש"י במשנה הזורה ברחת לרוח ע"כ. ופעולת הזורה דלאחר דישה התבואה מעורבת במוץ וזורה ברחת לרוח והרוח מפריח את המוץ והוי כבורר דבורר פסולת שהתבואה תהי' נקיה ובש"ס מבואר דזורה ובורר ומרקד א' היינו דכולם כדי להפריש אוכל מן הפסולת. וכ"כ הר"מ דהנהו תליתאי דומים עניניהם זל"ז ומכל מקום חשבינן בתלתא דהיו במשכן כמבואר בש"ס. והעושה הג' הללו בהעלם א' חייב ג"ח דנחשבים כ"א בפ"ע וער"נ כאן דכתב דנחשבים לג' כי אין מעשיהם שוים ואינם בזמן א' הזורה בתבן והבורר בצרורות והמרקד בסובין ע"ש ונראה עוד חילוקים דודאי זורה אינו רק בכלי כי פי' זורה הוא ברחת ואם אינו בכלי רק מערב ביד ועי"כ הרוח מפריח ל"ה זורה וצריך להתרות בו משום בורר ואם התרו בו משום זורה א"ח דזה ל"ה זורה כלל וגם ז"פ דזורה אף שרוצה לאכול תיכף מכל מקום חייב חדא כיון דהוא בכלי המיוחד לכך וגם בורר הפסולת מתוך האוכל דכה"ג אף בבורר חייב אף כדי לאכול לאלתר כמבואר לקמן במלאכת בורר בס"ד וגם במלאכה זו דזורה חייב ברוח מסייעתו כמבואר בב"ק ד"ס וב"ב דכ"ו אם כן דוקא ברחת דנקרא זורה חייב ברוח מסייעתו אבל אם עושה ביד דלא נקרא זורה רק בורר א"ח ברוח מסייעתו כי דוקא בזורה חייבתו תורה בענין זה שהרוח מסייעתו אבל אם אינו בדרך זה כגון ביד או בורר צרורות והרוח מסייע א"ח כנ"ב בס"ד והגמרא נקט זורה ורוח מסייעתו אבל אם אינו נקרא זורה פטור ברוח מסייעתו ועיין בספר המאור פרק האורג שכתב דזורה ובורר ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כי אין צריך להמוץ ולצרורות ומכל מקום גם ר"ש דפוטר באינה צריכה לגופה מחייב כאן כי זה עיקר המלאכה לדחות הפסולת וכן היה במשכן ע"ש ואין נ"מ לשיטת הר"מ שאני כותב בח"ז דסובר כר"י דמחייב בכ"מ משאצל"ג ועיין בס' מג"א כתב דמשמע מהסוגיא דוקא בהי' הרוח בשעת הזרה אבל אם בא הרוח אח"כ פטור ע"ש:

ועבשו"ע ס"ס שי"ט רמ"א סוף הסימן מביא בשם ירושלמי דרוקק ברוח והרוח מפזר חייב משום זורה ובח"א השיג ע"ז דבגמרא דידן מקשה היינו זורה והיינו בורר מבואר דזה ל"ה זורה דזורה אינו רק במפריש פסולת מאוכל והירושלמי לשיטתו ע"ש באורך דמסיק דאינו אלא איסור דרבנן ולא חיוב חטאות ובס' מג"א פקפק גם כן בזה וגם על מ"ש המג"א סי' תמ"ו דלזרות חמץ לרוח חייב משום זורה השיג ג"כ בס' ח"א מטעם הנ"ל וכ"כ בעל שלחן עצי שטים דאינו אלא איסור דרבנן והנה במלאכה זו וגם בבורר ומרקד כ' הר"מ שיעור כגרוגרת ולא נתבאר שם אם די שיש בין הכל האוכל והפסולת כגרוגרת או אפשר צריך שישאר אחר הוצאת הפסולת כגרוגרת וכן מסתבר כיון דבאוכלין הוי חשוב כגרוגרת אם כן האוכל בעצמו צ"ל כגרוגרת. והנה במש"ל לענין דש בתולש או מפרק מקליפתו החיצונה ע' תוס' ביצה די"ג ע"ב ד"ה ואם קלף כ' די"ל התם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא מפרק וזה תולדה דדש והכא מיירי שכבר נתלשו מן השבלים אבל עוד הם בקליפתן החיצונה לכך שרי עכ"ל חזינן בדבריהם דתולש הו"ל דש ולא בתלוש ובאמת אף בתלוש הוי כמו כותש וראיתי בס' מג"א שעמד בזה וע"ש שמחלק ובעזה"י עוד יבואר בזה:

ז) הבורר כ' הר"מ הבורר כגרוגרת חייב ואיזה בורר אם בורר אוכל מתוך פסולת או שני מיני אוכלין ובורר א' מתוך חבירו לאכול זה הו"ל אוכל והנשאר הוי פסולת אם בנפה וכברה ח"ח וביד לאכול לאלתר מותר ואם בורר פסולת מתוך האוכל חייב בכ"ע אף ביד לאכול לאלתר. ומין א' רק לברור גדולים מקטנים עשו"ע סי' שי"ט דיעות בזה אם שייך ברירה וע' דינים אלו בש"ע הנ"ל. ומחבץ תולדת בורר ועיין בהה"מ שכתב מחבץ דנותן הקום לתוך הכלי העשוי' כמין גומא ומי החלב נוטפים. וע' רש"י דצ"ה מביא עוד פי' ע"ש שמניח הקיבה בחלב. וכ"כ הר"מ פ"ז ה"ו הלוקח חלב ונתן בו קיבה תולדת בורר שהרי הפריש הקום מן החלב וזה מחבץ וצ"ע על הרב המגיד שפי' פי' אחר דבר"מ מבואר כפי' הא':

כתב עוד הר"מ הבורר שמרים מתוך המשקים ה"ז תולדת בורר או מרקד והוא פלוגתא בשבת קל"ח רבה סובר דחייב משום בורר ור"ז אומר משום מרקד והיאך פסק דהוא בורר או מרקד וכ' הב"י סי' שי"ט דהר"מ סובר כרש"י בסוגיא הנ"ל דרבה ס"ל דהוא תולדת בורר וגם תולדת מרקד דדמי לתרווייהו ובכ"א שהתרו בו חייב. והנה לענין מזיד לא נ"מ לענין מיתה דבתרי קטלא לא קטלינין רק דהתראה יוכל להיות א' משניהם אבל לענין שוגג בשומר לרבה כיון דהוא תולדה לשניהם אם כן בשומר בשוגג חייב שני חטאות משו' בורר ומשום מרקד כמו כל מלאכה שיש שני איסורים כגון זומר וכו' ה"נ בודאי על שומר חייב ב' חטאות וז"פ. והנה יש הרבה ענינים במפרק לעיל דהיה לו לחייב משום בורר ג"כ כגון דישה וסחיטת פירות ועיין מגן אברהם סי' שי"ט סקט"ז כ' בסחיטת פירות א"ח משום בורר דהוי מין א' אם כן במפרק מתוך הפסולת יהי' חייב כגון מפרק תבואה מתוך השבלים ועסי' ש"ך דעת ר"ת דבוסר אסור לסחוט משום בורר וע"ש במג"א דאף על לאלתר אסור דל"ש היתר לאלתר בכה"ג וגם בחליבת עז כ' הר"ן דחייב משום בורר ועיין תוס' יבמות דקי"ד אם כן על הרבה ענינים במפרק חייב משום בורר ג"כ אך בכדי לאכול לאלתר יש הרבה ענינים דל"ש משום בורר רק משום מפרק וד' המג"א גבי בוסר שכתב דחייב אף לאלתר אינו מוכרח וגם ראייתו מן עז לחליבה א"ר דאפשר באמת פטור משום בורר לאכול לאלתר וגם במ"ש המג"א דמין א' ל"ה בורר עט"ז בתחלה דעתו דהוי בורר וגם לסחוט זתים וענבים לקדרה דהו"ל מפרק אוכל מאוכל מכל מקום שייך בורר אם א"ר לאכול לאלתר אם נאמר דשייך בורר במין א' ג"כ ויש לפלפל בזה ואין הזמן גמרא ועוד חזון למועד. והנה מבואר בשבת דע"ד ע"ב האי מאי דעביד חביתא חייב זיי"ן חטאות ופירש"י דבורר צרורות הגסים מתוך העפר הו"ל בורר מבואר דל"ד באוכלין ומשקין שייך בורר ה"ה בכל הדברים וג"כ כלים ובגדים וכ"כ הט"ז סקי"ב מגמרא הנ"ל כפי פירש"י. והברירה בכלים מה שהוא רוצה לשמש הוי כמו אוכל והנשאר הוי כמו פסולת כמו גבי אוכלין אם כן כדי להשתמש מיד מותר כמו אוכלים לאכול מיד וגם אם בורר דבר שא"צ ומניח דבר הצריך הוי כבורר פסול' וע' סעיף ב' והשיעור כמו גבי אוכלין כגרוגרת כהוצאה ה"נ כל כלי כמו בהוצא' כי כל השיעורין נלמד מהוצאה כמש"ל. ומה דמבואר בשבת די"ב דאסור להבחין בין בגדים לאור הנר ליקח בגד שלו היינו כדי ללבוש תיכף דבכה"ג שרי אבל אם אינו רוצה ללבשו עתה נראה דהוי בורר ולא ביארו לנו רבותינו השיעור דלאלתר כמו גבי אוכלין באותה סעודה ונ' דגבי צרורות אורחא דמילתא נקט דבורר גסות דא"צ דהו"ל כמו פסולת אבל באמת נ"ל דגם בבורר דבר שצריך לחביות ולעשו' תיכף החביות מכל מקום חייב ול"ש ד"ז דלאלתר דדוקא גבי אוכלים וכלים שייך זה וכמ"ש בספר מג"א סי' שי"ט גבי בוסר שכתבתי למעלה ע"ש. גם מד' רש"י מבואר דאף במין א' גסים מתוך דקים חייב משום ברירה לא כרמ"א סי' שי"ט ועט"ז דפוסק דיש ברירה וצ"ע דלא הביא ד' רש"י ולחלק בין אוכלים לדברים אחרים צ"ע מנ"ל וכבר כתבתי לעיל דשיעור כגרוגרת בבורר הן בבורר אוכל כו' הן בבורר פסולת כיון דתכלית מבוקשו לברור האוכל צריך להיות באוכל עצמו כגרוגרת שישאר אוכל כגרוגרת ה"נ גבי צרורות דהמבוקש דהרגבים הטחונים יהיו נבררים ונקיים צריך שיהיה שיעור בהרגבים הטחונים אך ל"ש כגרוגרת כי אינם אוכלים רק כמו שהשיעור בהוצאה בעפר כי זה כלל גדול דכל השיעורין נלמדים מהוצאה כמש"ל. נ"ל אם בורר אוכל דפטור אם רוצה לאכול לאלתר אף דהאוכל אסור והוא ממ"א מכל מקום כיון דרוצה לאכלו ל"ה בורר ע' בסוגיא דמתוך בביצה. גם יש לחקור לשיטת הסוברים דבמין א' ל"ש ברירה עמג"א סי' שי"ט וש"ך גבי בוסר אם מונחים מין א' פירות מקצת הם ממ"א מערלה וכדומה אם הוי אפשר כמו פסולת וחייב או אפשר כיון דהוי מין א' רק ארי' דרבי' עליו ל"ה בורר ער"נ פרק חבית גבי חולב וכעת אני מוטרד מאוד ועוד חזון וכו'. כתב עוד הר"מ המשמר יין או שמן או מים וכן שאר משקין חייב והוא שישמר כגרוגר' ע"כ. ג"כ נל"ב דקושית הראב"ד גבי חולב וחובל דכתב הראב"ד וכי כל המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושיעור המשקין חלוקין ג"כ ק' הכי היכי מחייב בשמן ויין ומים כגרוגרת הא יש להם שיעורין חלוקין ונלמדין מהוצאה והיאך כתב כגרוגרת ובאמת בש"ס מבואר גבי מחבץ כגרוגרת קשה גם כן כמו שהקשו התוס' פ' המוציא שהבאנו לעיל ותי' התוס' א"י אם שייך כאן ע"כ ד"ז צ"ע הן על הש"ס וכן על הר"מ והנה במש"ל דמוכח מד' רש"י גבי חביתא דגם במין א' שייך בורר ראיתי אח"כ בס' ח"א מביא דרש"י סובר כן מהאי דעביד חילתא ופירש"י דחייב משום בורר הקנים יפות מתוך הרעות אף שהם מין א' וכ' דרש"י נשמר מזה וכתב היפות וכו' דזה ל"ה מין א' רק גדולות מתוך הקטנות ולא הביא ד' רש"י שהבאתי גבי חביתא מבואר להדיא דבורר צרורות גדולות מתוך הקטנות חייב אף שממין אחד ואינן יפות רק גדולות מתוך קטנות עוד ראיתי שם שמפלפל בענינים אלו עיין ותבין:

ח) הטוחן לשון הר"מ כאן הטוחן כגרוגרת וכל השוחק תבלין וסממנים במכתשת ה"ז טוחן וחייב והנה שחיקת תבלין וסממנים א' הם עם טוחן ואינו תולדה ע' בפ"י והשיעור גרוגרת כ' הרב המגיד כל אלו השיעורין באוכלין שוים כגרוגרת ובכ"ג קצר וטחן כגרוגרת עכ"ל והנה הר"מ כתב דהשף מתכות בכ"ש ונוסר עצים כדי לבשל ביצה קלה וכתב הרב המגיד דנלמד מהוצא' דאוכלי' כגרוגרת ומתכות כ"ש ועצים כדי לבשל כו' אם כן מ"ש הר"מ הטוחן כגרוגרת היינו סתם טחינה שהוא בתבואה ומ"ש וכל השוחק ז"א כגרוגרת דמבואר לקמן פח"י דתבלין כדי לתבל ביצה קלה ופלפלת כ"ש כו' מיני בשמים כ"ש תלוי לפי שמשערין כ"א בהוצאה ואפשר זה כונת הר"מ שכ' הטוחן כגרוגרת וכל השוחק כו' ולא כללם הטוחן וכל השוחק כגרוגרת דבאמת רק בתבואה השיעור כגרוגרת ובתבלין וסממני' אחרים יש שיעורים כ"א כפי הוצאתו אך צ"ע למה סתם הר"מ כאן ואח"ז גבי השף מתכות כ' בכ"ש ונוסר עצים כתב כדי לבשל היינו דומיא דהוצאה ולא כלל כולם השוחק והנוסר והשף שיעורן כמו בהוצאה נראה מלשונו דוקא מ"ש בהדיא השף והנוסר ובאמת כל הדברים כך וצ"ע. כתב עוד הר"מ המחתך ירק תלוש ה"ז תולדת טוחן ע"כ ובפ"ז כתב המחתך את הירק מעט לבשלו ה"ז חייב שזה תולדת טחינה והוסיף תי' לבשלו והרמ"ך מובא בכ"מ כ' ה"ל לפרש דוקא ירק שאינו נאכל חי אבל ירק הנאכל חי א"ח ואפשר דזה כונת הר"מ שכתב לבשלו דמשמע שא"נ חי אך כאן לא כ' תי' לבשלו ובפכ"א הח"י כ' המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן הוסיף דק דק וכאן ובפ"ז לא כתב דק דק והנה הר"מ הוציא ד"ז מהש"ס דע"ד דמבואר אר"פ האי מאן דפרים סילקא חייב משו' טוחן וכתבו התוס' דוקא סילקא הוי טוחן אבל שאר אוכלין שרי ואין כן דעת הר"מ דמחייב בכל ירק אך בתוס' דקי"ד ע"ב ד"ה אלא וד"ה לעולם חזרו מדבריהם דכאן דירק שחותכין דק דק חייב משום טוחן ובהכי מיירי האי דכאן מאן דפרים סילקא ובאינו דק דק א"ח משום טוחן וזה נראה דעת הר"מ פכ"א שכ' דק דק וסמך כאן אמ"ש שם ומכל מקום קצ"ע דה"ל לכתוב כאן בעיקר הדין דטוחן ושם מביאו אגב גררא מה שמסתעף איסורי דרבנן וכ"כ הרב המגיד פ"א מה' שביתת עשור דהר"מ כ' ונקצץ וכו' כתב דבדק דק חייב אך מיירי באינו דק דק ע"ש ואיני מבין כונת הרמ"ך שכ' על הר"מ דהו"ל לחלק בין נאכל כמות שהוא חי כדי שלא יקשה לו קניבת ירק דשרי ביוה"כ עכ"ל ובאמת להר"מ ל"ת כלל בל"ז רק מחלק בין דק דק וקניבת ירק ביוה"כ מיירי באינו דק דק כמ"ש התוס' והרב המגיד גם איני מבין מאי זה שכ' דנאכל חי שרי כמו פת נראה דשרי לכתחלה וכתב כדי דלא תיקשי קניבת ירק ביוה"כ ובאמת שבת אסור קניבת ירק על כל פנים מדרבנן עיי"ש ותבין וצ"ע ורש"י כתב כאן בפרים סילקא שמחתכו הדק כו' נראה דהיינו דק דק וכ"ה ברא"ש בשם רש"י דמחתכו דק דק והרא"ש כ' שהוא פירוש תמוה כל דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך טחינה עכ"ל ולכאורה חטים ושעורים נמי אוכל ונאכלים קליות בלי טחינה ומכל מקום שייך טחינה. אך רוב אכילתן ע"י טחינה אבל ירקות וכדומה שאין רוב אכילתן על ידי טחינה סברתו דל"ש טחינ' והר"מ ורש"י ותוס' כולם מסכימים בדק דק בכ"ע שייך טחינה והנה התוספות שכתבו כאן דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי י"ל כוונתם דסברי כהרמ"ך דוקא בא"נ כמו שהוא חי שייך טחינה אבל ירק הנאכל חי ל"ש טחינה ע"כ כ' סילקא והיינו דסילקא א"נ כמו שהוא חי ע' ברכות דף ל"ח ע"ב שלקות כרבא וסילקא וזהו דסיימו שאר אוכלין שרי היינו כל הנאכל כש"ח ה"ל אוכל ובאוכל ל"ש טחינה רק בסילקא דל"ה אוכל דאינו נאכל כש"ח וסילקא ל"ד דמסוף דבריהם נראה דהחילוק בין שאינו אוכל ובין אוכל ובלאו הכי למה נשתנה סילקא דוקא אלא עיקר הכונה סילקא וכל דדמי ליה דאינו אוכל השתא אבל בדבר שהוא אוכל השתא ל"ה טוחן והרא"ש כתב דרש"י פי' דפרים סילקא היינו שמחתך הירק דק דק ופי' תמוה דל"ש באוכל ונ' דהי' גרסתו כן ברש"י אבל ברש"י שלנו לא נזכר כלל ירק על האי דפרים רק כתב הפירוש דפרים ע"ש אם כן אפשר דעת רש"י גם כן דוקא בסילקא חייב ול"ק ק' הרא"ש דבאמת אינו אוכל כמ"ש התוס' והרמ"ך. אך בגוף הדין התוס' דקי"ד וכן הר"מ סוברים (דא"ח) בכל הירקות הדין כך דשייך טחינה רק החילוק בין דק דק ל"ח גדולות וכן הסמ"ג והטור והרבה פוסקים ע' בשה"ג כאן וכוונת הר"מ שכתב כדי לבשלו נראה דסברתו כעין סברת הרשב"א דאם מחתך כדי לאכול לאלתר א"ח משום טוחן כמו בורר ע' בראשונים שהקשו על דבריו דל"מ טוחן שיהי' פטור בלאלתר.

וסברת הר"מ נראה דומיא דטחינה בעינן כמו טוחן תבואה לאחר הטחינה אין אוכלים עדיין רק על ידי בישול או אפילו ה"נ אם חותך כדי לבשלו הוי טחינה אבל כדי לאכול בלא תיקון ל"ה דומיא דטחינת תבואה ומ"ל לועס בשיניו או שמחתך קודם שיהא קל לאכול אין סברא שיהיה טוחן בכה"ג כנ"ל סברת הר"מ ומסתברים דבריו מאוד ובאמת בטוחן תבואה אף דדעתו לאכול קמח חייב דבטלה דעתו דאין דרך לספויי קמחא עיין בברכות אבל מה שדרכו לאכול ה"ל כמו לועס בשיניו וא"ח רק ברוצה לבשלו ה"ל דומיא דטחינה כנ"ב וד' הרשב"א יתבארו לקמן בס"ד. כתב עוד הר"מ וכן הנוסר עצי' להנות בנסורת שלהם כדי לבשל גרוגרת מביצה קלה וד"ז מבואר בגמרא שם א"ר מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן ופירש"י עצים דקים להבעיר האש והר"מ פי' דנוסר עצים ועיין בביצה די"ט ע"ב השתא סלותי מסלתינן פירש"י פירוש אחר וצ"ע ועיין ברי"ף מה שפי' כאן. והנה הא דכ' הר"מ להנות בנסורת ל"ד דאם רוצה להנות מעצים גם כן חייב דעיקר שלא יהיה מקלקל אבל אפילו אם א"ר להנות בנסורת חייב דס"ל משאצל"ג חייב כ"כ הלחם משנה והשיעור כדי לבשל כמו בהוצאה כמ"ש המ"מ. כתב עוד הר"מ השף לשון של מתכות חייב בכ"ש וכ"כ בפ"ז ולא הרשימו גם כן מאין יצא לו ד"ז מבואר בדעת הר"מ דטוחן חייב אף שאינו גד"ק כי מתכות אינו גד"ק עיין בסוכה ובעפר שייך נמי טחינה כמבואר בפסחים וביצה והא קעביד כתישה וכפירש"י כאן גבי חביתא דשוחק הרגבי' חייב משום טוחן וזה ל"ק גד"ק לענין סוכה והשיעור ג"כ כמו בהוצאה אם כן בשר בהמה חו"ע דהר"מ ס"ל דהוי גד"ק לענין שבת כמש"ל ודאי אם מחתך בשר דק דק הוי טוחן אך דוקא בשר חי כדי לבשלו כמ"ש אבל בשר מבושל ל"ה טוחן כמ"ש בדעת הר"מ לעיל ועיין בתה"ד נראה קצת שמחלק דבאינו ג"ק ל"ש טוחן ע"כ בבשר ל"ש טוחן ובאמת בשר הו"ל ג"ק להר"מ והרב' דברי' שכתבתי כאן מבוארי' בב"י סי' שכ"א ואני בארתי הדברים על סדר הר"מ בדבר שאנו עומדים בו. ועבשו"ע סי' שכ"א הובאו דיעות אלו וגם דעת הרשב"א לאכול לאלתר שרי וגם דעה דאין טוחן אחר טוחן ע"כ ל"ש טחינה בפת ועמ"ל פ"א מהחו"מ דאם טוחן דק מאוד כדי לפזר לרוח בכה"ג יש טוחן אחר טוחן וראיה מתוס' שבת דקי"ד ועפמ"ג סי' זה במשבצות דאין ראיה מדה"ת לענין טוחן אחר טוחן ועיין כסף משנה פכ"א הח"י.

ולא הביישן למד לא אבוש מלכתוב מה שאני נבוך לענין כל שיעורי תורה לאכילה הן בכזית והן בככותבת ועוד שיעורי' לענין טומאה ולענין שבת דזה ידוע דקמח נתרבה אחר טחינה דכור תבואה נעשה כור ורבע ותלוי ביופי התבואה אם התבואה יפה נעשה קמח הרבה יותר ואם אינה יפה הוא מעט יותר כידוע ועיין יו"ד סי' שכ"ד דהרא"ש שאל מהרשב"א היאך משערין שיעור חלה או בתבואה או בקמח כי צריך ה' רבעים או אפשר בתבואה משערין והוא יותר מה"ר קמח והרשב"א הסכים שבקמח משערין אם כן דרך משל חטים שנתחמצו והאוכל כזית חמץ בפסח ח"כ אם כן אם אוכל כזית מהחטים חייב ולא בפחות כי צריך כזית ואם טחן החטים שנתחמצו פחות מכזית מעט ויש בקמח כזית ואוכל הקמח יהיה חייב כשאוכל הקמח כזית אף שבעוד שהיו חטים לא הי' כזית וזה אינו מסתבר כלל דזה יאכל חטים פחות מכזית ויהיה פטור ואחר יקח חטים כמו אלו פחות מכזית ויטחון ויהי' כזית יהא חייב או הוא בעצמו על חטים יהי' פטור ויטחון כמו אותם החטי' ויאכל יהי' חייב כי הפחות מכזית נעשה כזית. וכן לענין שבת דאם יוציא חטים צריך כגרוגרת ופחות מגרוגרת פטור ויטחון החטים ויהי' כגרוגרת יהיה חייב ובתחלה הי' פטור כשהוציא החטים ועכשיו שיהי' קמח יהי' חייב וכן לענין יוה"כ וחדש והרבה שיעורין היאך משערין ויהיו שני אנשים אוכלין בשוה זה תבואה וזה קמח ויהי' זה פטור וזה חייב או איש א' בעצמו יאכל תבואה ויהי' פטור ויקח תבוא' כמות הראשונים ויטחון ויאכל קמח ויהיה חייב אין הסברא סובלתו. וכ"ה בשבת פרק המוציא דע"ז דמיין ודם נעשה מרביעית לח כזית קרוש או פחות מעט או יותר מעט ורביעית הוא ביצה ומחצה היינו ג' זתים אם כן מג' נעשה א' וכבר בארתי במצות דם דעל דם אף שהוא משקה חייב באוכל כזית אם כן אם א' יהיה אוכל דם צלול בכזית יהיה חייב ואם יאכל קרוש פחות מכזית יהי' פטור אם כן על דבר א' יהיה פטור וג"כ יהיה חייב כשיהי' נימוח ויהי' כזית. ולכאורה היא סוגיא מפורשת במנחות דנ"ד וכפי העולה מהסוגיא ופסק הר"מ פי"ד מהמ"א ופ"ד מהט"א ופ"ד מה' שא"ה דכזית שנצטמק ועמד על פחות מכזית האוכלו פטור כיון דאין בו עכשיו כזית ופחות מכזית שנתפח ועמד על כזית פטור ג"כ האוכלו מן התורה אך בהי' כזית ונצטמק על פחות מכזית ואח"כ חזר ונתפח על כזית חייב דאין דיחוי אצל איסור ע"ש. אם כן נראה באיסורים הצלולים בטבעם כגון יין או דם ודאי האוכל כזית צלול חייב דהוי כזית אך אם נקרש ואין כזית פטור כיון דעכשיו לית כזית וה"ל כנצמק ואם חזר ונימוח והוי כזית חייב דאין דיחוי כיון דמעיקרא הי' כזית ועכשיו גם כן ולענין איסורים שנולדים קרושים כגון חטים בודאי האוכלם צריך כזית אך פחות מכזית שא"ח וטחן והיה כזית ה"ל כנתפח ופטור כי זה הוי תפח ובנתפח הוא פטור. ולפי זה בכל השעורים כגון חמץ וחדש וכדומה א"ח באוכל קמח כזית רק יאכל כ"כ שיהיה בחטים כזית וכן בהוצאת שבת אם הוציא קמח כגרוגרת א"ח עד שישער שיהי' בחטים כגרוגרת דזה הוי תפח ובאיסורים הצלולי' כגון כזית דם בודאי חייב על כזית אך אם נקרש והוא פחות מכזית פטור ולא קשה דזה יאכל כזית צלול ויהא חייב וזה יאכל פחות מכזית קרוש דהוא נמי כזית צלול ויהי' פטור דכך הלכה למשה מסיני דמבואר בש"ס דמנחות להדיא כן דבצמוק כמות שהוא משערינן ובתפח לכמות שהוא משערינן. אך לכאורה קשה כיון דבצמקה אזלינן בתר השתא ופטור דליכא שיעורא היאך פסק הר"מ פרק ח"י כאן ה"ב יין כדי רובע רביעית ואם היה קרוש בכזית לענין הוצאה והוא כשיטת רש"י בגמרא דע"ז דרובע רביעית דחזי למזיגה ויהי' רביעית ובקרוש דלא חזי למזיגה צריך רביעית וכזית קרוש כבר הי' בו רביעית כי רביעית לח על ידי קרישה נעשה כזית ע' בגמרא והיאך חייב בכזית כיון דלא בעינן רביעית ועל ידי קרישה נעשה כזית והוי ליה צמקה ולא יתחייב כי בצמקה בתר השתא אזלינן. כבר הקשו התוס' שם דע"ז ד"ה ועוד מים וכו' על רש"י קושיא זו ושערי תירוצים לא ננעלו. ולענ"ד נ"ל ג"כ לתרץ קושיא זו דע"כ ל"א בש"ס דצמקה אזלינן בתר השתא ע' מנחות דוקא בצמקה בחמה או בעצמה דאינו בידו לתפוח כמקדם רק בגשמים ע"ש בגמ'. וראי' לזה דאמרינן דצמקה וחזרה ותפחה חד סבר דפטור דיש דיחוי באיסורים ומ"ס אין דיחוי ואם נאמר דבידו לחזור ולתפוח הא כל שבידו אין דיחוי בשום מקום ע' בסוכה גבי הדם והרבה פעמים בש"ס אע"כ דמיירי דאין בידו ע"כ יש דיחוי ומ"ס דאין דיחוי באיסורים רק במצות אם כן כיון דמיירי באין בידו ע"כ צמקה אזלינן בתר השתא והשתא אין בו אבל כאן ביין שנקרש כיון דהיה לח ונקרש בודאי בידו לחזור להשרות שיהיה נימוח ואם יתמחה יחזור להשיעור ויהי' חייב אם כן אף שעדיין נקרש כיון שבאמת השיעור יש ה"ל כאילו נימוח וה"ל כל הראוי וכו' אם כן ל"ק קו' התוס' על רש"י דכאן אף בצמקה חייב בכזית כיון שיש בו רביעית כנ"ל. ומה שקשה על הר"מ פח"י גבי הוציא לזריעה או לאכילה ותפחה או צמקה אין כאן מקומו. על כל פנים ז"ב לדינא בכל האיסורים ובשבת דתפחה משערינן לכמות שהי' ובצמקה משערינן כמות שהם אך באין בידו כמ"ש אבל אם בידו אפילו צמקה משערינן כמות שהי' קודם אם כן קמח נ"ב דהוי תפחה ומשערינן כמות שהי' קודם ואינו חייב על קמח בכזית וכדומה רק צריך לשער כמה תבואה היה וז"ב. אם כן נ"פ בטוחן דבעינן כגרוגרת היינו התבוא' צ"ל כגרוגרת אבל אין בתבואה כגרוגרת אף שיש בקמח הנטחן כגרוגרת א"ח דהוי תפחה וא"ח בשבת כמו הוצאה וז"פ וברור. וזה ודאי דקמח הוי כתפח כי מהיכן נתרבה והיאך יוכל להיות יותר ממה שהי' רק ע"י שנתפרדו החלקים ואינו מדובק כמו שהי' קודם עי"ז נתרבה והו"ל כמו תפחה וז"פ. ודע מה שמבואר כאן הטוחן כגרוגרת צ"ל חוץ מסובין ומורסן כמו גבי הוצאה דמבואר בפח"י כאן דצריך חוץ מסובין וכו' ה"נ כאן דנלמד מהוצאה ופשוט. והנה במש"ל ליישב קו' התוס' דכיון דבידו להמיח ויהיה כמות שהי' קודם אף שנקרש כעת אין לו דין צמקה. שו"ר שזה גמרא מפורשת שם במנחות סוף הסוגיא דגרוגרת כיון שיכול לשלקו ולהחזיר כמות שהי' דינו כקודם אף בשעת הצימוק ע"ש ודברי ברורים בעהש"י. וראיתי לרשב"א פ' המצניע על האבעיא בגמ' שם הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך לאכיל' מהו. והקשה הרשב"א בשם הרמב"ן בלית בי' ותפח מאי הוי הא אמרינן במנחות דתפח א"ח מן התורה והיא קושית תוס' במנחות שם דנ"ד ד"ה דמעיקרא ונשארו בתימה. ותירץ הרמב"ן דהכא מיירי בגרוגרת ממש והואיל ויכול לשלקה ולהחזירה וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשוב. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים למה צריך להביא כיון דיכול לשלקו בלאו הכי כיון דהי' כשיעור ועתה חזר ותפח וזה מבואר להדיא בש"ס דחזר ותפח אף מן התורה חייב כיון דהי' בו כשיעור ע' בש"ס וחידושי הרשב"א ותראה שדברי רבינו הרמב"ן צריך עיון גדול. והרשב"א תי' דבכל איסורים ל"מ תפחה רק בשבת דבהוצאת שבת לפי חשיבתו חייב אף בתפחה וכו'. ולפ"ד הרשב"א אני מסופק כאן בטוחן דאם טוחן פחות מכגרוגרת חטים וע"י מלאכת הטחינה נעשה קמח והוי תפח ויש כגרוגרת מהו אי אזלינן בתר החטים שטחן פחות מגרוגרת ופטור אף שאח"כ נעשה תפח היינו ע"י המלאכה אם כן עתה הוא פחות מגרוגרת או דלמא בתר הסוף אזלינן והקמח יש בו כגרוגרת והבן וצ"ע. ולדינא בגרוגרת עצמה אם מוציא פחות מגרוגרת משערינן קודם שצמקה והיתה עדיין תאנה אם היה אז כגרוגרת חייב כיון שיכול לשלקה כמו שמפורש בש"ס שם אך הר"מ לא הביא זה וצ"ע:

ט) המרקד שיעורו כגרוגרת וכבר כתבתי דבאוכל עצמו צ"ל כגרוגרת חוץ הפסולת וחייב אף לאכול לאלתר כי הוא בכלי ודרכו בכך ול"ד באוכלים ה"ה בדברים אחרים ערש"י גבי עביד חביתא גבי עפר דחייב משום מרקד ופשיטא דשם ג"כ השיעור כמו הוצאה כמ"ש:

י) הלש כתב הר"מ הלש כגרוגרת חייב המגבל את העפר ה"ז תולדת לש והוא פוסק כריב"י בשבת דבנתינת מים ל"ה גיבול עד שיגבל עס"י שכ"א בב"י ובש"ע ובלש כגרוגרת היינו באוכלין ובמגבל עפר כ' הר"מ דהשיעור הוא כדי לעשות פ"כ של צורפי זהב כהוצאה ע' בהה"מ. ואפר ומורסן דאינן בני גיבול סובר הר"מ אף מגבל פטור והרבה ראשונים סוברים כל מידי דלאו בר גיבול הוא בנתינת מים לבד חייב וכ"ד הראב"ד ועיין בב"י שיטות אלו ועיין בהה"מ הנותן זרע שומשמין חי זרע פשתן לתוך מים חייב משום לש ונראה מדבריו דבנתינה לתוך המים בלבד אף שאינו מגבל ובאמת גבי קמח לעיל פוסק דדוקא גיבול עפמ"ג סי' שכ"א במשבצות שהקשה זא' בשם הע"ש ותי' דבקמח בלא גיבול א"י ליקח בידו אבל זרע פשתן שנתן למים תיכף יכול ליקח בידו כדבר גוש. ופשוט דלש דבעינן כגרוגרת היינו כמות שהוא נתגבל עם המים ג"כ כי כל דבר כמו שהוא משערינן ול"ש לומר דה"ל נתפח כי ע"ז חייב על הלישה והלישה הוי קמח עם מים וא"צ לפרש עיין והבן כי ז"פ ובזה שכתב הר"מ דמגבל עפר השיעור כפי כור והרב המגיד כ' דנלמד מהוצאה שהמוציא טיט כשיעור הזה חייב אני תמה מאי ענין זה עפר אצל טיט דהר"מ פח"י פוסק דטיט כדי לעשות פ"כ ואח"ז כ' בעפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור ובש"ס אינו נזכר כלל עפר וכו' ונהי דנימא דל"ש השיעור לכסות על כל פנים מנ"ל להר"מ דהשיעור בכדי פ"כ הנאמר בטיט מה ענין טיט לעפר עיין גבי כיסוי הדם בחולין הכלל עפר לחוד וטיט לחוד ומהיכן למד הר"מ השיעור גבי עפר כדי פ"כ דא"ד לטיט וצריך עיון גדול ומה שהקשה הרמ"ך מובא בכ"מ על הר"מ למה יתחייב כפי כור הא אמרינן אין אדם טורח כו' אפ"ל דלהוציא דבר הצריך לגיבול אמרינן אין אדם טורח ולא גובל אבל כאן שטרח וגובל אפשר ל"ש זה ושפיר חייב בשיעור זה ולא הבאתי בכור הבחינה והנותן זרע פשתן בודאי השיעור כמו בהוצאה עפח"י שיעורי הוצאה ותלמד לכאן ועיין בח"א מביא בשם א' דלישה פחות מכשיעור אינו אסור מחמת ח"ש ודחה דבריו וצדקו ד' הח"א דכל ח"ש אסור ג"כ בשבת כמ"ש בש"ס וכי מותר לאפות וכו':

יא) האופה ובכלל אופה מבשל ובמשכן היו מבשלין סממנים ותנא סדרא דפת נקט האופה דהם א' כ"ה בגמרא ושיעור האופה כ' הר"מ כגרוגרת כי אוכלים השיעור בהוצאה ג"כ כגרוגרת וידוע דדרך הפת לתפוח ע"י האפיה והנה אם נאמר דנתפח לאו כלום הוא לענין שבת ג"כ ודאי צריך כגרוגרת בצק אבל לדעת הרשב"א שהבאתי לעיל דשיעור שבת חייב בנתפח יש לספק ג"כ כנ"ל לענין טחינה אם צריך כגרוגרת בצק דע"ז חייב או אם דסגי אם השיעור נעשה ע"י האפיה אף שהי' בצק פחות מגרוגרת כיון שע"י אפיה נעשה כגרוגרת חייב וצ"ע וכן המבשל מאכל שיעורו ג"כ כנ"ל והמחמם מים כ' הר"מ דהשיעור כדי לרחוץ אבר קטן ובאמת גבי הוצאה מבואר במשנה פ' המוציא מים כדי לשוף בהם את הקילור והר"מ פח"י כ' כדי לרחוץ פני מדוכה והוא עפ"י הירושלמי עבהה"מ שם אבל שיעור זה במחמם מים כדי לרחוץ וכו' מנ"ל וכבר השיגו הרמ"ך מובא בכ"מ דכ' דלא ידע מאין הוציא הר"מ זה והניח בצ"ע. ושיעור מבשל סממנים כ' הר"מ כדי שיהיו ראוים לדבר שמבשלים אותם לו ועיין במ"מ הי"ד כ' דחייב שתים במבשל סממנים משום מבשל ומשום צובע והר"מ כ' לקמן דעושה עין הצבע השיעור כדי לצבוע בו חוט של ד' טפחים אם כן ה"נ במבשל שיעור זה כדי לצבוע חוט של ד"ט כי שיעורי שבת שוים וא"י כוונת הר"מ במ"ש שיהיו ראויים ולמה לא כ' כדי לצבוע חוט של ד"ט אך צובע מבואר במשנה פ' האורג להדיא כדי חוט של ד"ט ועושה עין הצבע הו"ל צובע לשיטת הר"מ אם כן משערינן בחוט כמבואר במשנה אבל מחמת מבשל הוא שיעור אחר כמו בהוצאה והראב"ד הגי' כמו לצבוע בגד קטן פי סבכה היינו כמו בהוצאה דמבואר לקמן בר"מ מהש"ס המוציא סממנים שאינם שרוים כדי לצבוע בגד קטן וכו' ה"נ דנלמד מהוצאה ולכאורה בסממנים שרוים מבואר לצבוע דוגמא לאירא אך באינם שרוים צריך שיעור יותר דלא טרח אינש להוציא כמבואר בש"ס אם כן כאן דטרח ה"ל להיות כמו דוגמא וכי עכצ"ל דג"כ שייך לא טרח כדעת הרמ"ך לעיל בלש לא כמ"ש ע' לעיל. וא"ח משום מבשל רק באור או בתולדות האור כגון שמבשל ע"ד שנתחמם באור כגון מיחם וכי"ב אבל מבשל בחמה ובתולדות חמה כעין חמי טברי' א"ח מן התורה דל"ה בישול רק באור או בתולדות האור. ושיעור האפיה שיהא חייב כתב התוס' במנחות נ"ז ע"ב דקרימת פנים הוי אפיה וכ' דשמא זה הוי כמאב"ד ועיין בס' מג"א כתב ג"כ כן ע"ש ולפי זה צריך קרימת פנים משני צדדים כי מצ"א בישול כמאב"ד לאו כלום כמ"ש לקמן בס"ד ד' הר"מ ועיין בשבת ד"כ לענין קרימה מצ"א ואי"ה עוד חזון למועד.

ועל בישול חייב כמאב"ד ויש סוברים דהוי חצי בישול כה"ד הר"מ והראב"ד ורש"י סובר דהוי שליש בישול וכ' הר"מ מהש"ס דמנחות הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה ממש כגרוגרת חייב אפילו מצ"א ואפילו בשנים או שלשה מקומות אך אם נצלה רק כמאב"ד א"ח אם הי' מצ"א רק אם נצלה מב' צדדים דצ"א כמאב"ד לאו כלום הוא. וזה ידוע דבשר ע"ג גחלים נצמק הבשר ע"י הצלי' יש ג"כ לספק אם הניח בשר חי כגרוגרת וע"י הצליה נצמק ועתה פחות מכגרוגרת אי אזלינן בתר השיעור מתחלה והוי כגרוגרת או בתר עכשיו אזלינן והוי פחות ופטור וצ"ע. ודבר שא"צ בישול כמו שמן וכיו"ב א"ח משום מבשל ואין בישול אחר בישול לדעת הר"מ דוקא לאחר בישול כ"צ אבל לאחר בישול מאב"ד חייב על הבישול השני ודעת הרשב"א דגם לאחר בישול מאב"ד אין בא"ב ואם יש בישול אחר צליה ואפילו או להיפך עב"י שי"ח ושו"ע סי' הנ"ל. ואם א' נתן האור וא' נתן העצים וא' נתן הקדרה וא' נתן המים וא' נתן הבשר וא' נתן התבלין כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל ובאמת אינו מובן הנותן האור והעצים מה בישול שייך וגם שופת הקדרה מאי קעביד וערש"י ביצה ל"ד כ' דשנים הראשונים חייבים משום מבעיר והשופת כו' מקשה הש"ס מאי קעביד ומסיק משום ליבון רעפים וזה השיגו ראב"ד ג"כ ועיין כסף משנה באריכות ועלח"מ שהקשה למה לא מחייב רבינו משום מבעיר ג"כ דהיינו שנים הראשונים ותי' דה"נ ואינו מביא כמו בראש הפרק דאינו מביא צובע וכ' ועי"ל דמבעיר א"ח אלא בצריך לאפרו וכאן א"צ לאפרו רק לבישול וכבר לוקה על הבישול (תי' לוק"ה אשגרת לישנא דאין מלקות במלאכת שבת רק סקילה או חטאת רק צ"ל חייב ופשוט) מבואר מדבריו דמבעיר לצורך בישול א"ח על ההבער' ובמחכת"ה אשתמיט מיני' ד' הרב המגיד פי"ב ה"א שמביא ד' הראב"ד אם מבעיר תחת תבשילו חייב שנים משום מבעיר ומבשל וכתב דגם הר"מ סובר כן וע"ש בר"מ הא דבעינן צריך לאפרו שלא יהיה מקלקל אבל תחת תבשילו דאינו מקלקל חייב משום מבעיר וז"פ ותי' הראשון עיקר ועיין בשער המלך מה שפלפל בד' הראב"ד. וכתב עוד הר"מ אבל אם א' שפת הקדרה כו' שנים האחרונים בלבד חייבים ג"כ צ"ע ועיין כסף משנה שהאריך ועלח"מ וע"ש עוד המתיך א' ממיני מתכות וכו' ה"ז תולדת מבשל והנה בזה כ' בכ"ש דומיא דהוצאה דמתכות כ"ש עפח"י והמחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל ובפי"ב כ' המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר וחייב והראב"ד כ' ולמה לא משום מבשל והנה באמת הר"מ כאן מחייב משום מבשל ודרך הר"מ לכתוב משום זה כאן ובמק"א כתב משום זה כי בכל האב מביא תולדתו ואינו מביא השני כמבואר כ"פ ובריש הפרק אבל ד' הרב המגיד תמוהים דכ' שם מ"ש משום מבשל אנ"ל שכ"ד שהוא עצמו נעשה אור ושורף ל"ש מבשל אלא מבעיר וכו' הא הר"מ כ' כאן בפירוש המחמם מתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל וכבר תמה בזה הלחם משנה והמג"א סי' שי"ח אך ד' הר"מ לא סתרי אך ד' הרב המגיד צ"ע גם צ"ע על הרב המגיד הא מבואר בש"ס דשבת ויבמות מ"ל לבשל סממנים ומ"ל לבשל פתילה הרי דהתכת אבר חייב משום מבשל ולומר דיש חילוק בין התכה לעשות גחלת הא תרווייהו ריפוי גוף קשה הוא ועלח"מ מ"ש בזה.

והנה קי"ל בדבר יבש אין בישול אח"ב ובדבר לח ג"כ יש דיעות דאין בא"ב אך פסקינן בדבר לח דיש בא"ב עבשו"ע אם כן ה"ה במתכות שהותך וחזר ונקרש א"ח עוד משום היתוך דאין בא"ב או בנעשה כמו גחלת פ"א ונצטנן א"ח עוד משום בישול אם חזר ונעשה כמו גחלת ואפ"ל הטעם דאין בא"ב ביבש דעדיין הפעולה הראשונה במק"ע ולכך בלח יש בא"ב דאין הפעולה הראשונה נכרת אם כן ה"נ אין הפעולה ראשונה נכרת כלל לאחר שנצטנן אך להפוסקים דגם בלח אבא"ב אם כן ה"נ וצ"ע בזה במתכות אם יש בא"ב ועיין בסוגיא דיבמות גבי הבערת ב"כ דיכול ליקח אבר שנתבשל פ"א. כתב עוד הר"ם הממסס דונג וכו' וכפור וכי"ב ה"ז תולדות מבשל וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו ש"ד בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך חייב משום מבשל. ועלח"מ הקשה הא בגמרא אמרינן דשדא סיכתא לאתונא וכו' מה"ד לשרורי מאני קמיכווין קמ"ל דמרפי רפי וכו' נראה דעל הריפוי חייב ולא על הקישוי וע"ש שכתב דבדבר רך חייב על הקישוי ופי' בגמרא פ"א עיין בדבריו והנה ד"ז כשבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס דחייב משום מבשל הר"מ פי' כן האי דשדי סיכתא לאתונא עבמ"מ ורש"י פירש פ"א ע"ש מכל מקום ד"ז סובר רש"י ג"כ ע' בגמרא דע"ד שם ד"ה שבע כתב חביתא של חרס וכו' טוחן וכו' ומצרפו בכבשן חייב משום מבשל וכן תנור ע"ש ברש"י מבואר להדיא כן והנה לכאורה הי' נ"ל דמבשל כל א' עד שנעשו חרס וע"י שמצרפו בכבשן נתחזקו הו"ל גם כן מכה בפטיש דהו"ל גמר מלאכת הכלי אך רש"י כאן ד"ה תנור כ' דגבי חביתא א"ח משום מכה בפטיש דמאליו נגמרה מלאכתו בתנור וסברתו דמכה בפטיש א"ד לאפיה ובישול דאם הניח בתנור או שמעמיד איזה תבשיל שיתבשל אף דבשעת העמדה והנחה א"ח רק על אח"כ שנאפה ונתבשל מעצמה חייב כמבואר דהתירו לרדותה קודם שתאפה מכל מקום במכה בפטיש אינו כן ודוקא אם בעשייתו נגמרה המלאכה אבל אם בשעת העשי' עדיין לא נגמרה המלאכה כמו כאן שנתנו בכבשן דבשעת נתינה לכבשן לא נגמרה ואח"כ נגמרה מאליה א"ח והוכיח מד"ז דחביתא דא"ח רק שבע וכו' ומשום מב"פ לא חשיב ע"כ כיון דמאליו נגמר א"ח והסברא לזה לכאורה נראה דמ"ש אך באמת מלאכת שבת ילפינן ממשכן והנה במשכן בישול סממנים הוא כדרך שמעמידין באור להתבשל ונתבשל ממילא כדרך העולם דא"י להתבשל ברגע שמעמיד אצל האור אם כן בשבת ג"כ כן אבל מב"פ דהי' במשכן עלי ידי הכאתו בפטיש נגמר המלאכה ע' פ' הבונה אם כן בשבת ג"כ צ"ל דוקא בעשייתו יהי' דוקא הגמר מלאכה אבל שם אינו תיכף בשעת עשייתו רק נגמרה אח"כ מאליו א"ח וא"ד למלאכת המשכן ובזה ניחא לי דלכאורה במבשל ואופה בנגמר לגמרי ולא כמב"ד לחוד ה"ל להתחייב משום מב"פ גם כן כי גם באוכלין שייך מב"פ כמבואר במקומו בס"ד והלבוש בסי' זה גבי קוליוס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן כ' דהחיוב משום מב"פ אך לפ"ד רש"י ניחא דשם בהדחה במעשה שעושה נגמר שייך מב"פ אבל בבישול לא שייך תיכף רק אח"כ כשעומד אצל האור ונגמר מאליו ל"ש מב"פ ובאמת אם יצויר בבישול ואפיה גם כן שיגמור בשעת העשיי' חייב משום מב"פ גם כן רק רוב אפילו ובישול אינו כן ל"ש מב"פ וז"פ. שו"ר בס' יד דוד בשבת שם שמביא בשם ס' הון עשיר כהלבוש ותמה עליו דלא מצינו מכה בפטיש באוכלין וחידוש שלא ראה דברי הלבוש ונ"ל ראי' לד' מר"ם פכ"ג מה' שבת שחשב שבותין דתיקון אוכלין תחת סוג מכה בפטיש ע"ש ובהמ"מ אך לפ"ז איני מבין הסוגיא דמס' ביצה דל"ד גבי א' מביא האור וא' שופת הקדרה חייב ומקשה הש"ס שופת הקדרה מאי קעביד אר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים והנה לא אמר בכלי אדמה עסקינן דעל ידי שיתקשה ע"י אור חייב משום מבשל רק בקדרה חדשה דכבר נשרף בכבשן ול"ש מבשל עלח"מ כאן רק דהוי גמר מלאכה דחייב משום מב"פ ובאמת היאך שייך מב"פ בשופת הקדירה וכי תיכף נתחמם הקדרה אצל האור זה מן הנמנע רק כשמתחמם נגמר הכלי כמו בליבון רעפים ע"ש ואם כן למה יתחייב שופת הקדרה משום מב"פ הא מאלי' נגמר המלאכה ע' ברא"ש שכתב דהחיוב משום מב"פ והיאך סתם בשופת קדרה חייב משום מב"פ הא בשעת שפיתה לא נגמר עדיין רק אח"כ כשמתחמם מאוד אם כן למה יתחייב משום מב"פ לדעת רש"י וכעת צריך עיון גדול בזה ועיין ברש"י גבי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פי' הוא ז"ל דשדי יתד לח כדי שיתייבש ועיין בס' ח"א שהקש' ל"ל כדי שיתייבש אפילו אם מניחו כדי שישרוף אפ"ה חייב ג"כ משום מבשל דהוי פס"ר ומביא בשם הירו' דר' יוסי ס"ל המעלה אברים בשבת ע"ג המזבח להתעכל חייב משום מבשל ואפשר הוי פס"ר דלא ניחא לי' דלא איכפת לי' בבישול לשיטת הערוך והדברים עתיקין ע"ש בס' ח"א מביא מגמרא דידן יבמות דל"ג גבי זר ששימש בשבת במאי וכו' אי בהקטרה הא אר"י הבער' ללאו יצאה מבואר דא"ח משום בישול וראיתי ברשב"א שם שכתב הא אר"י הבערה וכו' והקטרת אימורין הבערה היא ולא בישול עכ"ל וצ"ל כמ"ש דהוי פס"ר דלא ניח' לי'. וכתב הר"נ בע"ז ס"פ השוכר את הפועל ע"ד הרמב"ן שכתב ואף על פי שאין במולח משום בישול בשבת ואפילו אי בעי לי' לאורתא כדאמרי' פכ"ג דע"ה ולא הבינותי זה דשם לא אמרו רק דאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהיה בו משום בישול לא למדנו ע"כ נראה מדבריו דמליחה בשבת חייב משום בישול וע' נוב"י ת' חאו"ח סי' כ"ג שפלפל בזה ול"ה ד' הר"נ הנ"ל ועיין פרי חדש יו"ד סי' ס"ח האריך להשיג על הר"נ דאין במליחה משום בישול דתולדות האור בעינן ובשער המלך החו"מ פלפל גם כן בד' הר"נ ופי' דבריו דגם הר"נ מודה דמליח א"ח משום בישול בשבת ודבריו נכונים ע"ש ולכאורה אפ"ל דמלח ממשרפות המים שהוא מן החמה ערש"י פכ"ג גבי האי מאן דכניף וכו' או מלח שחופרין מן הקרקע בודאי לאו תולדות האור הוא אך מלח שמבשלין המים ונעשה מלח דקודם הבישול אינו מלוח כמו אחר הבישול וה"ל תולדות אור כי מבשלין באור אפשר דשייך בישול וצ"ע לענין שבת במלח שלנו שמבשלין באור אפשר שייך בישול. ובישול פחות משיעור אסור מן התורה ואם בישל ח"ש שחרית וח"ש בה"ע מצטרפים ככל מלאכות שבת ואם הח"ש הראשון אינו בעולם עפמ"ג בפתיחה נסתפק כה"ג ואפשר גם כאן הספק הנ"ל ואפשר יש חילוק ועיין. והנה להאריך בענינים אלו צריך חיבור מיוחד אך אכתוב מה דקשיא לי על דברי המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ה שאוסר ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דהואיל ואינו מתערב מבשל כדי קליפה אם כן צא ופרנס המשנה ביומא ד' ל"ד דעששיות של ברזל היו מטילין לתוך המקוה של כה"ג והש"ס מקשה והלא מצרף ותי' ע"ש. והרי בלאו הכי אסור מן התורה משום מבשל כיון דהעששיות מלובנים ואינם מתערבים עם המים ומבשל על כל פנים ולא שייך תי' הש"ס שם וצ"ע וע' תוס' שבת ד' מ"א ע"ב ד"ה מיחם ובפני יהושיע שם:

יב) הגוזז לשון הר"מ כאן פ"ט הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החי' בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן (היינו מן העור שהופשט) חייב כמה שיעורו כדי לטוות וכו' הסיט כפול וכו' והוא קרוב לשני שלישי זרת וכו' וגוזז היינו בכלי ועיין בהה"מ דזה מבואר בתוספתא והר"מ השמיט עוף ובתוספתא מבואר עוף גם כן נסמך עמ"ש אח"ז התולש כנף מן העוף וה"ה מן האדם כאשר מבואר אח"ז ונ"ל דעל חי' שבים גם כן חייב משום גוזז דמ"ש וחיות שבים יכולים גם כן לטוות משער שעליהם כמ"ש הר"מ פח"י הי"ג וגם גוזז שייך בכל בע"ח אם כן מה שבים נמי וז"פ. ואיני מבין דעת רבינו הר"מ דכתב הגוזז צמר או שיער וכו' שיעורו כסיט כפול הא כתבנו כ"פ בשם הרב המגיד דשיעורי שבת למדנו מהוצאה כשיעורן להוצאה והנה צמר והרבה דברים הנטווים כגון צמר גמלים וכדומה מבואר בר"מ פח"י גבי הוצאה גם כן שיעור זה כדי לטוות חוט אורך ד"ט היינו כדי הסיט כפול ע' בהה"מ ובלחם משנה אבל שער נתבאר שם שיעורים אחרים שיער כדי לגבל טיט וכו' נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה שנים אחת מן הקשה שבחזיר וכ"ז אם חותך מהם הוא בכלל גוזז מבע"ח אם כן היאך הר"מ נותן כאן שיעור א' לנגזזים בין צמר ובין שיער כמלא רוחב כו' וה"ל ליתן בשער כ"א כפי שיעורו בהוצאה כדי לגבל טיט או מזנב הסוס שני נימין וכו' והנה בתוספתא שהביא הרב המגיד גם כן סתם בכל הדברים כמלא סיט וכו' אבל על הר"מ דכ"פ דעתו דנלמד מהוצאה איך כלל כאן כולם יחד וע"ג. והנה כאן דוקא גוזז חייב אבל תולש ביד פטור דכן המסקנא בבכורות דכ"ה דתולש לאו היינו גוזז רק בשוי"ט הו"ל לחייב משום עוקר דבר מגידולו היינו משום תולדת קוצר רק בתלישה ה"ל כלאחר יד וא"ח בשוי"ט כלאחר יד אם כן לפ"ז גוזז דדרכו בכך חייב שתים משום גוזז ומשום קוצר. וכבר כתבתי במלאכת קוצר דכ"ד הר"מ ל"מ בבהמה וחי' ואדם דה"ל גד"ק לדעת הר"מ כמ"ש גבי דש בודאי חייב שתים אלא אפילו מן חיות הים דל"ה גד"ק מכל מקום הר"מ סובר דעוקר דבר מגידולו חייב אף אם אינו ג"ק אך הרמב"ן והרשב"א חולקים וסוברים דבע"ח אינו ג"ק וא"ח משום עוקר דבר וכו' כי תולדות קוצר אינו רק בגד"ק רק בגוזז חייב משום גוזז ותולש לאו היינו גוזז וכבר כתבתי שם דהרמב"ן ה"ר מש"ס דבכורות ודבריו תמוהין דאדרבא מבואר בש"ס כדעת הר"מ דשייך עוקר דבר בכ"ע וא"צ לכפול הדברים ע"ש. וכ' הר"מ התולש כנף מן העוף ה"ז תולדת גוזז כ"ה בבכורות שם דתולש כנף חייב משום גוזז אף דתולש לאו היינו גוזז שאני כנף דהיינו אורחי' ופירש"י שדרך נוצות העוף לתלוש ולא לגזוז ע"כ אם כן בעוף התלישה הייני גזיזה וחייב משום גוזז ולדעת הר"מ חייב שנים משום גוזז ומשום קוצר דהו"ל עוקר דבר מגידולו דעופות ה"ל ג"כ ג"ק לדעתו ואפ"ל דבעוף הוא להיפך דאם גוזז א"ח בשבת כיון דרש"י פי' שדרך וכו' ולא לגזוז אם כן בגוזז ה"ל כלאח"י כמו תולש בבהמה וא"ח לא משום גוזז ולא משום עוקר דבר וכו' כי ה"ל כלאח"י כיון דלאו אורחי' ואין דרכו בכך ובשבת פטור במידי דאין דרכו בכך. ולענ"ד זהו כוונת הר"מ שכ' הגוזז ולא כ' ג"כ מן העוף כמבואר בתוספתא שהביא הרב המגיד אך פוסק צריך לפרש דבריו וכיון דהתחיל בגוזז לא כתב עוף דבעוף א"ח בגוזז כלל ואח"כ כ' הדין דתולש בעוף והיא תולדת גזיזה כי אין זה גזיזה ממש ע"כ לא כלל עוף לעיל כי א"ח בגזיזה ואין שייך אב רק תולדה וכתב כאן הדין כנ"ב.

וז"ל הר"מ פ"א מה' מעילה ה"ז כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין ק"ק אסורים בגיזה ועבודה שנאמר ל"ת בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וה"ה לשאר הקדשים והגוזז את השור לוקה ותולש אינו כגוזז ע"כ. ולקמן במצוה תפ"ג תפ"ד כתבתי דנראה דאף בקרבנות העוף כגון חטאת ועולת העוף נוהגים הלאוים הללו אך רבינו הרהמ"ח כ' במ' תפ"ג וז"ל שלא לעבוד עבודה בבהמת קדשים וע"ז נאמר כו' ובמצוה תפ"ד כ' שלא נגוז בבהמת קדשים דקדק שני פעמים וכ' בבהמת קדשים נראה מדבריו דדוקא בהמת קדשים ולא בעופות ועתה נ"ל דהאמת כ"ה כיון דכתיב שורך וצאנך אם כן גזירת הכתוב דדוקא בהמות ובכור דכתיב ילפינן בגמר' לכל הקדשים וגם להיפוך גיזה בשער וכו' ילפינן דכתיב ולא מוסיף על ענין ראשון אבל הא דכתי' שור וצאן בפירוש ולא מצינו בגמרא ילפותא לגבי עוף בודאי דוקא קרבנות בהמה וגם הר"מ סובר כן דכתב ותולש אינו כגוזז ובגמרא מקשינן ותולש אינו כגוזז (היינו לענין בכור) והתניא התולש את הכנף ואר"ל דחייב משום גוזז והתנא משוה בכור לשבת כמו בשבת ה"ל גוזז ה"נ גבי בכור ומתרץ שאני כנף דהיינו אורחי' ע"כ התלישה הוי גזיזה אם כן אם נאמר דבעוף קדשים שייך גם לאו זה אם כן בתולש חייב והיאך סתם הר"מ שם ותולש אינו כגוזז והו"ל לכתוב חוץ התולש מן העוף חייב דהוי גוזז כמ"ש כאן א"ו דבעוף ל"ש כלל לאו זה דגיזה וה"ה לאו דעבודה דשוים הם כנל"ב ואמת. ורבינו הרהמ"ח כ' בפירוש בבהמת ודאי הדין כן בבירור וז"ב בס"ד. והנה כתבנו דכאן גבי שבת תולש פטור כמבואר בגמ' שם ע"כ כ' הר"ם רק גוזז חוץ מעוף והר"מ כתב הגוזז מן החי או מתה אף מן השלח חייב נראה דאף מן המתה או מן השלח דוקא גוזז אבל לא תולש והט"ז סי' של"ו כ' דהתולש ממתה חייב דבמתה דרכה בתלישה ותלישתה זו היא גיזתה ומביא כן בשם הירושלמי ובר"מ לא משמע כן כמ"ש וע' מהריט"א השיג ג"כ על הט"ז באריכות וער"מ פרק י"א שכתב איזה ממחק זה המעביר צמר או שער מעל העור אח"מ עד שיחליק העור עכ"ל אם נימא דבתולש אף לאח"מ א"ח משום גוזז מיירי בתולש רק מחמת שמחליק חייב משום ממחק ואם נאמר דחייב משום גוזז מכל מקום הר"מ אינו מביא רק כתב מלאכת ממחק אף דחייב משום מלאכה אחרת ג"כ כמ"ש כ"פ דהר"מ זכר מלאכה זו דעוסק ואינו מביא דחייב משום עוד מלאכה אחרת. הטווה מעל החי פטור דאין דרך גזיזה בכך:

הנוטל צפרניו בין לו בין לחבירו או שערו או שפמו או זקנו בכלי ה"ז תולדות גוזז וביד פטור ולא נתבאר שיעור בצפרנים נראה דאפילו צפורן א' חייב וכ"מ ממ"ש ה"ט צפורן וכו' וגבי הוצאה אינו מבואר צפרנים כלל ושערות כתב הר"ם דהשיעור שני שערות וכ"ה להדיא בדצ"ד אף דבהוצאה יש שיעור אחר כמש"ל ואם ליקט לבינות מתוך שחורות חייב אף על שערה אחת. החותך יבלת מגופו אפילו בכלי פטור כ"פ הר"מ והרב המגיד תמה עליו דמבואר בעירובין דבכלי חייב ע"ש היינו בלחה. וציצין היינו חוטי עור שנתפרדו מעל גופו ג"כ ה"ל תולדת גוזז אם נטלם בכלי ובגוזז אם א"צ לשער ולצפרנים הנקצצים לדעת הר"מ דס"ל מלשאצל"ג חייב חייב אך לר"ש פטור אם א"צ לדבר הנגזז כ"כ התוס' בסוגיא דל"ד בפשיטות והמג"א בס"ס ש"ג מביא ד' הריב"ש דבגוזז חייב אף דא"צ לדבר הגזוז דבמשכן היו גוזזים עורות תחשים אף דלא היו צריכים לצמר ע"ש ובד' הריב"ש פלפלו בו האחרונים ועיין בשו"ת ח"צ וביו"ד סי' קצ"ח בט"ז ובנה"כ ובמג"א סי' ש"מ ואין להאריך במה שהאריכו כת הקודמין ועיין ט"ז סי' של"ו סוף הסימן כ' יש ליזהר שלא לתלוש מעורו בין בידו או בכ"מ דאדם ה"ל ג"ק כדאמרינן בסנהדרין והנה הא דאדם הוי ג"ק גם דעת הר"מ כן כמ"ש גבי המפרק דחובל באדם חייב עכצ"ל דהוי ג"ק אך צ"ע על הט"ז למה הוצרך לזה דהוי ג"ק הא הוי בלאו הכי מעין גוזז ומבואר להדיא בש"ס ציצין ופירש"י חוטי העור סביב לאצבע ופשוט דל"ד סביב לאצבע דכל הציצין אסור לחתכן בכלי וח"ח וביד אסור וצ"ע בד' הט"ז וגם כבר כתבנו דהר"מ ס"ל אפילו באינו ג"ק שייך עוקר דבר מגידולו בודאי יש ליזהר ונ"ל דמלאכה זו דגוזז הוא דוקא בענינים שדרך לגזוז או לתלוש מגופו או מבהמה כמו שחשבם הר"מ צמר שער צפרנים כנף או ציצין דכל הדברים עושין חליפין והדרך לגזוז היינו ליטול אותם מהגוף וכן יבלת דהוא מותרות והדרך ליטול אותם אבל אין סברא דאם חותך חתיכת בשר מעל גופו או איזה אבר וכן מבהמה בכלי שיתחייב משום גוזז כי ודאי אין דרך גזיזה בכך וכן נמי א"ח להר"מ משום עוקר דבר מגידולו כי אין דרכו בכך כמבואר כ"פ בשבת אין דרך תלישה וכו' אין דרך טווי אין דרך גזיזה בזה ל"ש מלאכה כלל וכי תעלה על דעתך דהנה על מלאכת גזיזה חייב אף במתה וגם על התלישה כמ"ש בשם הט"ז ומכ"ש בעוף דחייב תמיד על התלישה כמש"ל אם כן החותך מן העוף הנשחט ואפשר אף לאחר בישול יהיה חייב משום גוזז והיאך אכלינן בישרא בשבת ואפילו מן העוף החי שלא נתבשל אינם נזהרים לחתוך לאיזה צורך ע"כ בדבר דאינו דרך גזיזה ל"ש כלל גזיזה וה"ה בחיים שחותך בשר חי או אבר אין סברא כלל לחייב משום חותך או עוקר דבר מגידולו וראיתי בשטמ"ק כתובות סוגיא דמיפקד פקיד ד"ה דם כתב שם דהתורה התירה מילה בשבת דהי' חייב משום תולש כדאמרינן צפורן אם נטלו בכלי וכו' וכוונתו משום גוזז דהביא מצפורן וגם מחמת עוקר רה"פ חולקים על הר"מ וסוברים דל"ש עוקר בדבר שאינו ג"ק כמש"ל רק כוונתו משום גוזז ע' בדבריו שם כיון דדרך לחתוך הערלה ה"ל גוזז אבל חתיכת בשר אחר או אבר ל"ש עוקר ולא גוזז כנל"ב. ולכאורה תלישת הערלה הו"ל אצל"ג כי א"צ להערלה ואפשר דקאי אליבא דר"י או כסברת הריב"ש ואין כאן מקומו. והמג"א סי' תקכ"ו סקי"א מביא בשם תה"ד דגזיזת שער במת אינו מלאכה כלל והיש"ש תמה הא גוזז חייב מן המת ג"כ עיין ר"מ כאן ותי' המג"א דכוונת התה"ד דאינו מלאכה דהו"ל אצל"ג (דלא כהריב"ש) והר"מ מיירי בצריך לשער ובחנם כ"כ דהר"מ פ' כר"י דמשאצל"ג חייב אם כן בכ"ע חייב ולבסוף כ' כדאמרינן בשבת גבי ספק דאי בן שמונה מחתך בשר כו' היינו ג"כ דא"ח משום גוזז כיון דהוי משאצל"ג ועבמחצה"ש הרגיש בזה ומה שפי' יעו"ש על כל פנים גבי ערלה חייב משום גוזז ג"כ ולהר"מ משום עוקר דבר מגידולו ג"כ ואפשר אם נאמר דמילה דחוי' הוא בשבת ע' באחרונים אם יכול למול ביד ולא בכלי ימול ביד ולא ידחה שני אבות גוזז וקוצר היינו עוקר כו' ואין כאן מקומו. והנה במש"ל דלהר"מ בגוזז חייב משום גוזז וגם משום קוצר היינו עוקר וכו' אפשר דוקא מן החי אבל מן המתה ה"ל כתאנים שיבשו וגם האילן נתייבש כיון דאין להם יניקה כלל וגם אפשר דומה לעשבים דהמג"א כ' דכ"ע מודים דא"ח משום קוצר ע"כ צריך להתיישב בזה אם במתה וכ"ש מן השלח שיתחייב משום עוקר דבר מגידולו וצ"ע בזה שוב ראיתי בס' מהרי"ט אלגאזי כ' בפשיטות דממתה א"ח משום עוקר וכו' בלא שום טעם ולענ"ד הו"ל כתאנים שיבשו עמש"ל וצ"ע. עוד ראיתי בס' הנ"ל שכ' דאם חייב משום גוזז שיעורו כמלא הסיט ואי חייב משום עוקר וכו' היינו קוצר וקוצר הוא כגרוגרת וד' תמוהים דבאוכלים הוי כגרוגרת ככל שיעורי שבת דילפינן מהוצאה אבל כאן אי מחייב שתים משום קוצר חייב ג"כ כמלא הסיט כמו הוצאה ד"ז וז"פ ודבריו צ"ע:

יג) המלבן לשון הר"ם המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני וכן וכו' חייב והנה פורט את השני נראה דהי' עולה על הדעת דמלבן הוא בדבר לבן כמו צמר וכו' ולא בדבר הצבוע ע"כ נקט שני דהוא צבוע כמ"ש גבי בג"כ וכ"ד בכ"ע שייך מלבן והשיעור כדי לטוות חוט ארכו סיט כפול ושיעור זה מבואר במשנה פ' האורג דק"ה ע"ב וגם הוצאה השיעור כך כל דברים הנטווים המוציא כדי לטוות חוט כסיט כפול עיין ר"מ פח"י הי"ג וזה השיעור הוא בעומד לטוות או בחוט אבל בגד מבואר בר"מ כאן דהמכבס חייב משום מלבן והשיעור גע"ג כמו הוצאה דבגד דמבואר בר"מ פח"י הי"ג כי נלמד מהוצאה וכ"כ הרמב"ן הובאו דבריו בהה"מ והר"מ כ' המכבס את הבגד ולא כתב שיעור אבל ודאי שיעורו כמו בהוצאה כמ"ש הרמב"ן. כתב עוד הר"מ המכבס בגדים ה"ה תולדת מלבן דחייב ע"כ נראה מדבריו אח"כ שכתב הסוחט וכו' עד שיוציא המים וכו' נראה דס"ל גם גבי מכבס דוקא במים חייב משום מלבן ולא בשום משקה ואפילו ביין רק במים שייך תולדה דמלבן ועב"י סי' ש"ב וש"כ דקדק כן מד' הר"מ כאן כמ"ש אך מד' הר"מ פכ"ב שכ' אסור לדחוק בפי האשישה ולא כ' אשישה מלא מים נראה דגם משקין חייב משום מכבס ועתו"ס ס"פ ש"ש ובטור וראשונים ואין להאריך במה שהאריכו הם ז"ל. כתב עוד הסוחט בגד ממים שבו ה"ז מכבס שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו הגסה בבישול ולענין אם מחייב בסחיטה משום מפרק ע' בראשונים האריכו ומד' הר"מ לעיל גבי מפרק דלא הביא זה נראה דס"ל דא"ח משום מפרק כדעת הרמב"ן כאן מובא בהה"מ ואפשר הטעם דל"ש פקיד עמש"ל במלאכת דש או כיון דבא מעלמא כדעת רש"י דקמ"ה והאריכו הפוסקים ועפמ"ג כ' דחייב משום בורר אם אינו רוצה לשתות המשקי' הנסחטי' מיד וגם כ' להסוברים שחייב משום מפרק בצריך למשקים הנסחטים דוקא אם נבלעו בג"ק כגון פשתן כי מפרק אינו אלא בג"ק אבל לא במשי וכדומה ואין להאריך בזה ע' ראשונים ואחרונים. ומסקינן בזבחים דצ"ד דבגד שרייתו זהו כיבוסו וחייב והר"מ אינו מביא כאן לענין חיוב חטאת ובפכ"ב מביא גבי כו"כ דלא יתן מים מה"ט אבל שם מיירי באיסורי דרבנן ולמה לא הביאו כאן לענין ח"ח וצ"ע. ובאיזה ענין אמרינן שם שרייתו זהו כיבוסו עטוש"ע סי' ש"ב ואין כאן מקומו ואין להאריך.

וכתב עוד הר"מ ואין סחיטה בשער והוא בשבת דקכ"ח גבי אם היתה צריכה לשמן מביאה בשערה ומקשה הש"ס תפ"ל משום סחיטה רבה ור"י דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ר' אשי אמר אפ"ת יש סחיטה ופוסק רבינו כרבה וכר"י דאין ס' של ר"א מוצא מידי ודאי של רבה ור"י אבל תימא לי כיון דלדעת הר"מ סחיטה הוא כיבוס ובשער ודאי חייב משום מכבס ומשנה מפורשת הוא שם בזבחים וכ"ע סברי דהבגד והשק מכבסו מבואר דבר כיבוס הוא וכל הפלפול שם על עור כמש"ל בס"ד אבל שק לכ"ע בר כיבוס הוא ושק עפירש"י זבחים דהוא נוצה של עזים וזה הוי שער וז"ל הר"מ פ"א מה' כלים השק הוא חוטי שער אם כן כיון דשק בר כיבוס הוא למה [ל"ש סחיטה בשער] הא הו"ל כמו בגד לענין כיבוס והנה הא דרבה ור"י דסברי אין סחיטה אפ"ל דס"ל דבשאר משקין ל"ש מלבן ובפרט בשמן וסחיטה בשאר משקין אסור משום מפרק שפיר אין סחיטה בשער כפרש"י שהוא קשה ואינו בולע ל"ש כלל מפרק אבל לדעת הר"מ דהוי מלבן ואפילו אם נאמר דר"מ ג"כ ס' דבשאר משקין ל"ש מלבן כמש"ל על כל פנים במים ודאי חייב משום מלבן וכאן מיירי במים והיאך פסק דאין סחיטה הא בר כיבוס הוא כמ"ש. הכלל כיון דשק בר כיבוס הוא ודאי שוה שער לבגד וא"י שום חילוק וצריך עיון גדול. ומוכח ג"כ דהר"מ ס"ל דשייך ליבון בכל משקים כמ"ש הכסף משנה דאם יש חילוק אין ראי' מרבה ור"י דמיירי בשאר משקין אלא ס"ל דשוים הם אם כן א"י הטעם דלא יהי' כיבוס בשער הא שער בר כיבוס הוא כמבואר ופסק הר"מ פ"ד מהמעה"ק והיא קושיא גדולה לענ"ד. הכלל דד"ז דדין כיבוס בשער הוא תמוה מש"ס דזבחים ולד' הרמב"ן כאן מובא בהה"מ דסחיטה בבגדים א"ח משום מפרק רק משום מלבן ע"כ קושית הש"ס גבי שמן תפ"ל משום סחיטה היינו משום מלבן וס"ל דגבי שמן שייך גם כן ליבון ומאי מתרץ אין סחיטה בשער הא בשער שייך כיבוס כמשנה מפורשת שם וצריך עיון גדול.

כתב עוד הר"מ ואין סחיטה בעור נראה ג"כ דל"ש כיבוס בעור וסתם הדבר דבכ"ע ל"ש סחיטה בעור והרב המגיד והכסף משנה והלחם משנה לא הרשימו מקור הדין ובאמת הדברי' תמוהין דהא מסקינן פ' דם חטאת דצ"ד דבעורות הרכין שייך כביסה וכן פסק הר"מ פ"ח מה' מעה"ק דבעורות הרכין צריך כיבוס ע"ש אם כן איך סתם כאן אין סחיטה בעורות והו"ל לכתוב אין סחיטה בעורות הקשין אבל ברכין ודאי חייב ע"ש בגמרא רק דל"א שרייתו זו כיבוסו בעורות אבל כיבוס שייך בעור הרך אך כאן דסתם הדברים תמוהין מאד דברכין ודאי חייב וז"ב שם בגמ'. גם קשה דבפכ"ב כ' הר"מ דמנעל וסנדל מותר לשכשכו ואסור לכבס ולא חילק גם כן בין רכין לקשין ובאמת בזבחים שם מבוא' הא דכיבוס אסור היינו ברכין ולא בקשין ומכל מקום לא הי' כיבוס אצל רב' דסבר כאחרי' דגם עור קשה טעון כיבוס בדם חטאת ובמסקנא דדריש רבא דבמנעל כיבוס אסור היינו בקשין כי ברכין ל"ה טועה מעיקרא כי הוא בעצמו ס"ל דברכין שייך כיבוס אליבא דכ"ע אך עתה מיירי בקשין ובמסקנא ס"ל כאחרים וקשה הא הר"מ פ"ח מה' מעה"ק פוסק כרבנן ולא כאחרים דבעור קשה אין טעון כיבוס אם כן איך פסק שם הר"מ דמנעל אין מכבסין ולא חילק דבקשה מותר לכבס כרבנן אך זה אפשר ליישב דאפשר מסקנא דרבא דאף בקשין הוא רק מדרבנן דגזרינן אטו רכין אף שבתחלה הי' סובר דלרבנן מותר מכל מקום לפי המסקנא סובר דאסור מדרבנן אך הקושיא הא' תמוה דודאי ברכין הוא ח"ח ואיך סתם רבינו כאן ושם במעה"ק פוסק דרכין טעון כיבוס והוי בר כיבוס ועיין בסוגיא דדברי רבינו תמוהים מאד וגם בפכ"ב מאיסורי דרבנן מיירי וכ' דאסור לכבס מנעל ובאמת ברכים ח"ח וצ"ע ועיין ברש"י קמ"ב ע"ב במשנה פי' דהלכה דברכין שייך כיבוס ובלחם משנה ה' מעה"ק שם. ולחומר הנושא רציתי לומר דודאי סובר הר"ם דיש כיבוס בשער ובעור הרך דמבואר בהדיא אך דעתו דסחיטה דכתב דהוא צרכי הכיבוס כמו הגסה לבישול זה ל"ש בעור ובשער אך מנ"ל והנה בשער כיון דהם אמרו היינו רבה ור"י אין סחיטה אפ"ל כן אבל בעור מאין יצא לו כן וגם אין הסברא נותנת במידי דשייך כיבוס דלא יהי' הסחיטה כיבוס כי ידוע דע"י הסחיטה מתכבסת ביותר וצ"ע. ולפמ"ש דחייב משום כיבוס בשק ובעור ודאי השיעור כמו לענין הוצאה השק דע"ד העור הע"ה כמבואר בר"מ פח"י כמ"ש הרמב"ן כאן לענין בגד וז"ב. שו"ר בח"א התעורר במ"ש בעור ולא עיינתי בדבריו על כל פנים כיבוס שייך ודאי בשער ובעור הרך והשיעור כמו בהוצאה השק דע"ד ובעור הע"ה. ונראה דאם כיבס בשבת עור הרך שניתז עלי' דם חטאת אפילו כ"ש היינו מקום הדם חייב משום שבת כיון דנחשב כיבוס לענין המצוה וכן בעור שיש צרעת והוא כגריס עפי"ב וי"ג מהלכות ט"צ אם כיבס הנגע בשבת אף שאין בה שיעור הע"ה כיון דנחשב כיבוס לענין זה הוי כיבוס לענין שבת וסברא כזו נמצא כ"פ בס' האחרונים ובח"ז כ"פ ועפמ"ג סי' ש"ך כ' בפשיטות דאין כיבוס בשער והוא תמוה כמ"ש דכיבוס בודאי יש. והנה לא ביארו רז"ל שיעור לח וקשה גבי עור נראה דתלוי אם הוא אצל ב"א לח או קשה וע' זבחים שם אף עור קשה שהיה בו נגע ה"ל בר כיבוס כיון דפרחה בו צרעת חילחולי מחלחל אם כן בפרח בו נגע הו"ל רך ועפי"ג בר"מ הט"צ כ' דכלי העור בין קשה ובין רך והכסף משנה לא הראה מקומו והוא כאן בזבחים דאף קשה כיון דפרחה ה"ל לח ונראה דוקא במקום הנגע קצת סמוך לו ה"ל לח דהכיבוס הי' שם אבל שאר העור אינו מוכח אפשר אם הוא קשה ל"א דחלחולי וכו' ונ"מ לענין שבת גם נ"פ דאף בענין שאינם מטמאים בנגעים כגון צבועים וכדומה מכל מקום ה"ל רך דזה לא תלוי בענין הדין אם מטמא או לאו רק זה סובר רבא מצד הסברא אם פרחה כו' חלחולי מחלחלי ונראה דוקא על כל פנים במראות נגעים עפ"י התורה אבל מראה כהה מהמראות עיין ר"מ ל"ש חלחולי וכו' דל"ה צרעת כלל גם נראה אם נרפא הנגע אפשר דיכולה להתקשות דדוקא בעור שהנגע בו ה"ל רך וצ"ע בזה גם ל' הר"מ המכבס את הבגדי' נר' דאין שק ועור בכלל כי הם אינם בכלל בגד כידוע כ"פ וצ"ע:

יד) המנפץ לשון הר"מ המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכי"ב חייב והשיעור כדי לטוות חוט ארכו ד"ט היינו כדי הסיט כפול והמנפץ את הגידין וכו' ה"ז תולדות מנפץ וזה מבואר דק"ה ע"ב במשנה במנפץ שיעורו כמלא וכו' ובפכ"ג במשנה מבואר דמנפץ הוא אב אך במשנה מבואר הגוזז את הצמר והמלבנו והמנפצו נראה דקאי על צמר אך אין חילוק כמו מלבן ובכ"ד דשייך ניפוץ ה"ל מנפץ וגם גידין מבואר בירושלמי דה"ל תולדת מנפץ ובש"ס דע"ג ע"ב תנא הדש והמנפץ כולם מלאכה א' הם ופירש"י מנפץ פשתן בגבעולין והוא ממלאכת דש עכצ"ל דמנפץ כאן אינו כמו מנפץ פשתן בגבעולין דשם הוא משום דש וכאן משום מנפץ וערש"י גבי מנפט שם והר"מ גבי דש ומפרק אינו מביא מנפץ הפשתן וכן לא הביא המנפט וכ"ה בסמ"ג דמנפץ דכאן אינו כמו מנפץ דשם דשם מוציא הפשתן מהגבעולין והוי דש ועיין בס' ח"א דעתו דעל מנפץ דשם חייב שתים משום דש ומשום מנפץ ומנפץ כאן היינו שסורק צמר או פשתן או שאר דברים ומנפץ גידין שחובט על הגידין עד שעושה כחוטין לטוות ע' בס' ח"א:

טו) הצובע לשון הר"מ הצובע חוט שארכו ד"ט או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב והוא ממשנה דק"ה ע"ב הצובע כמלא הסיט כפול וזה השיעור בהוצאה גם כן ונראה בצובע בגד או עור כשיעורו להוצאה כ"ה השיעור בצובע כמ"ש הרמב"ן במלבן שהבאתי לעיל ומלבן וצובע נשנו במשנה כא' וז"פ. וכתב עוד ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור עכ"ל וכתב הרב המגיד דזה נלמד מדין הכותב בפי"א שאינו אלא בדבר המתקיים ע"ד המתקיים ובמשנה דק"ב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב עכ"ל. והנה בדין הכותב נראה שאין הכתב מתקיים בעצמו אפילו בלא מעשה דידי' כמ"ש פי"א כגון משקה ומ"פ או על עלי ירקות וכו' דהכתב אינו עומד כלל אף אם לא נמחוק דאין סברא לומר דע"י מחיקה לא יעמוד הא ע"י מחיקה אפילו בדיו יכול למחוק ואין סברא לומר דבדיו יהי' רישומו ניכר אם יהי' נמחק רק זה מצד הסברא אם יוכל לעמוד בלא מעשה הוי מתקיים אך אם נמחק מעצמו בל"מ ל"ה מתקיים אם כן כאן נמי וכ"מ מלשון הר"מ שכ' אינו מתקיים כלל בתי' כלל נראה דהיינו שנמחק בעצמו ואינו עומד כלל ומ"ש אח"כ שהרי אתה מעבירו תי' את"ה שכתב לנוכח משמע דע"י מעשה שלו מעבירו אפשר אשגרת לשון הוא כי אין זה סברא כלל כיון דיכול להתקיים הו"ל מלאכתו מתקיימת אף אם ע"י מעשה יכול להתקלקל המלאכה כי הרבה דברים כגון בונה ותופר וכדומה ע"י מעשה אדם אינו מתקיים ולא תמצא מלאכה המתקיימת. אלא ברור דדוקא אם מעצמו אינו מתקיים כמו כותב במשקין או על עלה כו' כנ"ב. גם נ"ל דודאי אף ברזל ונחושת יכולים לצבוע שיהא עומד הצבע רק הר"מ נקט אותם השני צבעים סרק וששר דידועים היו אצלו דאינו עומד על ברזל ונחושת (אף שבתנ"ך כתיב ומשוח בששר ופי' במיני צבעונים מכל מקום אפשר יש איזה מין צבע דנקרא ששר) וכתב הר"מ לקמן פכ"ב הכ"ג הצובע מאבות מלאכות לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהוא כצובע מבואר דסרק ע"פ הוא רק דרבנן כי בכל הפרקים ההם כותב רק איסורי דרבנן השייכים לכל מלאכה ובדצ"ה בשבת מבואר בברייתא גודלת כוחלת ופוקסת חייבת וכן הי' רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת ולשון מפני שצובעת נראה דהוא צובע ממש וחייב. אך הר"מ סובר דר"א אומר כך משמע דרבנן פליגי עליו וגם מבואר בברייתא בשם רשב"א דגודלת כוחלת פוקסת לאחרים חייבת ובמשנה פליגי רבנן דאינו אלא משום שבות ואם כן רשב"א אומר כן משום ר"א והלכה כרבנן ומכל מקום טעמא בעי אמאי א"ח משום צובע ולומר דה"ל צבע שאינו מתקיים ע"כ פטור הא בודאי מתקיים זמן מה דמתקשטת בו וכי צריך בשבת שיהא מתקיים לעולם ודאי כיון שמתקיים זמן מה ה"ל מתקיים בשבת. וראיתי בסמ"ג במלאכת צובע מביא ירושלמי הפוקסת חייב משום צובע פי' כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפ' המצניע אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת נ' מדבריו דמעברת סרק חייב כי מסיים בכל אלו לא מצינו חייב ע"ש ותראה. והנה בדצ"ה מבואר במשנה פוקסת ופירש"י בפי' אחרון כגון בצק וכו' היינו כהירושלמי ובגמרא שם לא מחייב משום צובע רק משום טווה או בונה וגם ר"א סובר כן ורבנן סברי דרק משום שבות ואין הירושלמי ת"י. והר"מ פכ"ב גבי פוקסת נראה דס"ל כפירוש הראשון ע' בהה"מ ויש לעיין. ע' במ"ק ד"ט בתוס' שם. על כל פנים אין מובן לי הטעם אם מעברת סרק או בצק ומאדים מ"ט לא יתחייב משום צובע להר"מ עב"י ס"ס ש"ג שכ' ג"כ כדעת הסמ"ג דמעברת סרק ח"ח וטעם הר"מ אין מובן לי ומטעם דבר שאינו מתקיים לא נהירא דאיזה זמן ניתן דיש ג"כ דיו שאינו מתקיים זמן הרבה ולומר שאין דרכה בכך הא האשה דרכה בכך עב"י ש"ג במג"א סקי"ט. שו"ר בח"א האריך לכתוב טעם הר"מ משום דבר שא"מ וצ"ע.

ומבואר בשבת דע"ה ע"ב שוחט משום מאי מחייב ר"א משום צובע ומסקינן אף משום צובע א"ר אימא מילתא דלא ליתי דרא בתראי וליחכי צובע במאי ניחא לי' ניחא ליה דליתווס בה"ש דמא כי היכי דליחזי אינשי וליתי ליזבני והנה למה ליחכי אף דלא ניחא לי' והו"ל משאצל"ג הא ר"י סובר משאצל"ג חייב וגם רב סובר כן עבהה"מ פ"א כיון דס"ל דבר שא"מ חייב ה"ה משאצל"ג וכי מאן דסבר כר"ש ולא כר"י ליחכי' עליו ובכמה ענינים ידוע דר"י סובר משאצל"ג חייב ור"ש פוטר ולמה ליחכי' דרא בתראי אמאן דסובר כר"י. ומצאתי בס' אור יקרות פ' לך מקשה קושיא זו. ובס' ח"א כתב דהחוכא הוא שאין דרך צביעה בכך ע"כ אמר כי היכי וכו' ועבהה"מ פי"א כ' דהר"מ לא פסק כרב ואינו מוכרח אף דכתב דשוחט וכו' נוטל נשמה מכל מקום אפשר משום צובע ג"כ ודרכו של הר"מ שלא להביא רק מה שעוסק בה. אך מכל מקום נראה דאינו פוסק כן דהו"ל להביא כאן החילוק בין שוחט למכור או לעצמו והנה אף דהלכה כרב לגבי שמואל פוסק דלא כרב ועיין בח"א דה"ל דבר שאינו מתקיים וצ"ע כמש"ל ואפ"ל דאין צביעה באוכלים ע' בטור סי' ש"ך וב"י בשם הרבה ראשונים. וע"ז דאין צביעה באוכלין מביא הד"מ ראיה ברורה מנותנין ביצה במסננת של חרדל אף על פי שעושה מראה ע"ש דעת הר"מ ג"כ כ"ה. וכ' עוד הר"מ העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע וחייב כגון שנתן קנקנתום וכו'. והנה מ"ש הרב המגיד דרבינו מפרש הסוגיא בשבת גבי מאן תנא דנתינת מים לדיו היינו משום צובע הסוגיא אינו עולה בזה כמ"ש הרב המגיד עצמו דהוא דחוק והסוגיא שם מיירי מלש אך בדינו של רבינו הסכים הרב המגיד לדבריו והראב"ד אינו סובר כן עבמ"מ. והשיעור של עושה עין הצבע כ' הר"מ כדי לצבוע בו חוט ארוך ד"ט וע' פרק ח"י גבי הוצאה דאם מוציא סממנים שרוים כדי לצבוע דוגמא לאירא והוא שיעור קטן מאוד והמוציא סממני' שאינם שרוים כדי לכבס בהם בגד קטן כסבכה והיינו שאין אדם טורח לשרות כדי דוגמא ולכאורה כאן כיון דטרח אפשר בשיעור קטן יתחייב וצ"ע ואי"ה יבואר עוד:

טז) הטווה לשון הר"מ הטווה אורך ד"ט וכ"ד הנטווה חייב א' הטווה את הצמר או את הפשתן וכו' וכן כל כיוצא בהם העושה את הלבד ה"ז תולדת טווה וחייב בשיעור זה ושיעור זה דטווה מבואר במשנה פ' הבונה ומבואר בר"מ קודם לזה דהטווה צמר מן החי פטור שאין דרך טווי' בכך ועל ד"ז דעושה לבד חייב משום טווה כ' הראב"ד איני מכיר בזה טווי' וכו' מוך על מוך וכו' והוא כתב דהוי כמגבן תולדת בונה והשיעור א"י ואולי באורך וברוחב כאותם קליעות שעושים בנות העניים על מצחיהם עכ"ל והספק הוא דבונה חייב בכ"ש והמגבן אף שהוא תולדת בונה צריך כגרוגרות כשיעור הוצאה באוכלין אם ה"נ דהוי תולדת בונה צריך שיעור כשיעור להוצאה ולא מצאתי כעת שיעור זה והוא סברת הראב"ד בעצמו דשיעור זה חשוב להוצאה ה"נ גבי לבד דהוא משום בונה חייב בשיעור זה ועיין בס' ח"א דאין חילוק בין טווה בכלי או טווה ביד וגם מביא בשם הרוקח מהירושלמי דהשוזר חייב גם משום טווה ועיין בס' ח"א שהקשה על הר"מ הא סוף כלאים מבואר דהלבדים אסורים מפני שהם שועים מבואר דאינו טווי וער"מ פ"י מה' כלאים מבואר להדיא דלבדים אינם טווי רק שוע ע"ש בכ"מ. ולי ל"ק דודאי במקום שצריך טווי ל"ה טווי אך כאן כתב דהוי תולדת טווה וידוע אם דומה קצת לאב הוי תולדה עפ"ז ה"נ ה"ל כעין טווי' כמו מגבן מבונה וכדומה אבל בכלאים שצריך טווי' מגזירת הכתוב ודאי ל"ה טווי וז"פ ואפשר דטווה חוט מצמר ופשתן דהוי כלאים חייב בכ"ש כיון דחשוב לענין כלאים וסברא זו מבואר באחרונים כ"פ ויש לחלק ובאתי רק לעורר:

יז) העושה שני בתי נירין הוי אב והעושה נפה ה"ז תולדת עושי נירין ועתי"ט פכ"ג מה שפי' בזה ועיין בדבריו פרק האורג והתוס' במשנה זו דקדקו למה נקט השיעור היינו ב' בתי נירין טפי מבשאר ועל עוד איזה מלאכות דקדקו זה ויבואר לקמן בס"ד וראיתי בס' מג"א להה"ג ר' מרדכי בנעט כתב דלקמן אמרינן ח"ש אסור מן התורה [וזה] כל כמה דאינו מבואר השיעור במשנה אבל כאן דמבואר שני וכן כל הנהו דמבואר השיעור במשנה קים להו לחז"ל ומתיחת החוטים דבפחות מזה אין שם מלאכה כלל ול"ש ח"ש ומותר מה"ת:

יח) המוסך לשון הר"מ דרך האורגין שמותחין החוטים וכו' נקרא מוסך והוא אב והשובט על החוטים ה"ז תולדת מוסך והשיעור משיתקן רוחב שני אצבעות והנה במשנה מבואר המלבן והמנפץ והצובע והטוה כמלא רוחב הסיט כפול וכ' הר"מ בכל אלו השיעור הזה ובאורג מבואר במשנה כמלא הסיט היינו חצי אבל מוסך לא נזכר במשנה כלל השיעור והר"מ לא משוה מוסך לאורג כי הוא תחלת אריגה ע"כ די כמלא הסיט היינו ב' אצבעות ולכאורה כיון דמלא הסיט היינו ב' אצבעות וסיט כפול הוי ד"א אם כן איך כ' הר"מ בכל הנהו ד' טפחים ועיין בהגהות סמ"ג שעמד בזה ועיין בביאור רש"ל סוף הסמ"ג מ"ש בזה ליישב וע"ש ובענין זה דהמוסך והשובט עלח"מ שכתב דנראה דרש"י ור"מ חלוקים בפירושו וע"ש:

יט) האורג לשון הר"מ ב' חוטין בין שארגם בתחילה או שהי' מקצת הבגד כו' שיעורו ב"א וצריך שיהא רוחב ב"א וכ"ז מבואר במשנה וגמרא וכבר כתבתי בשם ס' מג"א דמבואר שני חוטים ופחות מזה לא הוי מלאכה כלל ולא הוי כח"ש שאסור מן התורה אך בפחות משיעור הסיט ה"ל ח"ש ואסור מן התורה ואם ארג חוט א' והשלים להבגד חייב וזה מבואר גם כן בגמרא להשלים שאני. ארג בשפת היריעה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין חייב הא למה זה דומה וכו' וגם זה מבואר בגמרא המדקדק החוטין ה"ז תולדת אורג. הקולע הנימין ה"ז תולדת אורג ושיעורו כשני אצבעות ג"כ כמו אורג והמ"מ לא הרשים אי' מקומו ועי' שבת דס"ד ומובא ג"כ בתוס' דצ"ד ע"ב ד"ה וכי דרך דנימין הוי אריגה וע"ש בתוס' שכתבו דבשער היינו במחובר בראש ל"ש אריגה רק בתלוש שייך אריגה וגם שער עומד לסתירה היינו ג"כ שער המחובר לראש ועיין מגן אברהם ס"ס ש"ג כ' ג"כ כן:

כ) הפוצע שני חוטין חייב וכיצד המפריד את הארוג וכו' והוא שלא יתכוין לקלקל אלא לתקן. והנה ב"ח מבואר במשנה ג"כ וכבר כתבתי דב"ח דוקא וחוט א' לא נאסר משום ח"ש ואינו נתבאר השיעור בר"מ אם כמלא הסיט כפול או רוחב הסיט כמו שפי' לעיל בכמה מלאכות וצ"ע. הראב"ד כ' על הר"מ בפרוד הארוג הו"ל קורע ע"מ לתפור ועבהה"מ מחלק בזה. והסותר את הקליעה ע"מ לתקן ה"ז תולדת פוצע ושיעורו כשיעור הפוצע כ"ה לשון הר"מ והיינו שני חוטין כמ"ש גבי פוצע ועיין בס' ח"א כ' דמג"א סי' תקל"ד כ' דאסור לסתור קליעת הפתילה כוונתו ג"כ משום פוצע ולא משום סתירת בנין ע"ש וע' שבת ע"ד ע"ב האי מאן דעביד חילתא ופרש"י כוורת של קנים חייב י"א חטאות וחשיב שם רש"י מוסך ואורג ועושה שני בתי נירין הנה מבואר דאף בקנים שייכי מלאכות אלו:

כא) הקושר לשון הר"מ הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב חטאת ותרתי בעינן לחיוב אבל בחדא כגון מעשה אומן ואינו ש"ק או קשר קיימא ואינו מעשה אומן פטור עיין ר"מ והרבה חולקים וסוברים דעיקר תלוי בקשר ש"ק אם הוא ש"ק חייב בכ"ע ואם אינו ש"ק פטור בכ"ע עטוש"ע סי' שי"ז דיעות אלו גם מבואר שם איזה נקרא קשר ש"ק וע' תוס' עירובין דצ"ו ותוס' מנחות דל"ה הקשו לדעת ר"א שתפילין צריך לקשור בכל יום האיך אמרינן שם דלר"י חדשות היינו שאינן מקושרין אסור להכניסן בשבת כיון דצריכים קשירה ולמה לא יקשור הא הוי קשר שאינו ש"ק דצריך להתיר בכ"י. ולכאורה להרי"ף והר"מ דצריך מעשה אומן אם כן קשה אף אם א"צ לקשור בכ"י יעשה קשר של הדיוט לא מעשה אומן ואי משום איסור דרבנן הא אין דבר של שבות עומד במקום בזיון כתבי הקודש ער"נ פ' כ"כ ואין כאן מקומו. אך עיין ר"מ ה' תפילין ס"ל כדעת רש"י דקשר של תפילין הל"מ היינו כעין ד' ויו"ד לא כהתוס' אם כן ה"ל קשר אומן ועיין בהגהת טעם המלך ה' תפילין תי' קושית התוס' על ר"א אף דהוי קשר שאש"ק מכל מקום כיון דהוי קשר לענין תפילין הוי נמי קשר לענין שבת כמו שמצינו בכ"ד. ולכאורה קשה על דבריו דהא אמרינן דאי לר"י עניבה לאו קשירה היה מענב התפילין הא נהי דעניבה ל"ה קשירה מכל מקום כיון דלגבי תפילין ה"ל קשירה ה"נ לענין שבת בעניבה זו דתפילין אך באמת כיון דעניבה לאו קשירה הוא ובתפילין אין צריך קשירה כלל ל"ש מגו דהוי קשירה לענין תפילין דאין צריך קשירה כלל אבל אם בתפילין צריך קשירה אם כן הו"ל קשירה לענין תפילין אם כן אף לענין שבת ג"כ אף דאינו ש"ק וז"פ. ומכל מקום צ"ע דהרי עניבה נמי קשירה הוא דאל"כ איך יוצא בתפילין ע"כ דהוי קשירה. ועי' שבת פראד"מ אף דר"א סובר מכשירי מצוה דוחה שבת ושוין שאם צייץ טליתו בשבת חייב והטעם שיכול להפקיר וא"צ לחילול שבת. והנה הח"ש בציצית היינו הקשירה דקשר עליון הוי מן התורה או שאר הקשרים עשה על כל פנים קשר והקושר חייב הא בלאו הכי למה הי' צריך ח"ש הו"ל לעשות ע"מ להתיר דלא יהי' קשר של קיימא וגם לא ה"ל לעשות מעשה אומן ואם עשה מעשה אומן וגם ש"ק חילל שבת בחנם ולמה צריך הטעם דבידו להפקיר. ולפ"ד טה"מ שכתבנו ניחא דמיירי שעשה קשר שאש"ק ומכל מקום חילל שבת כיון דהוי קשר לענין ציצית הו"ל קשר לענין שבת וחייב משום דבידו וכו'. והנה בהי' קשר העליון של תורה והוא קשר שאר הקשרים שהם מדרבנן בקשר שאינו אומן או שאש"ק צ"ע אם שייך לומר כיון דהוי קשר לענין ציצית היינו מדרבנן יהי' קשר לשבת וד"ז צ"ע בכ"מ. ואפ"ל אם צייץ טליתו חייב משום מכה בפטיש דקודם ל"ה רשאי ללבוש הבגד ועתה נגמר ורשאי ללבוש ה"ל מב"פ דהוא גמר מלאכה וכן במילה בשבת מבואר בס' מג"א דהוי מב"פ ועמש"ל בס"ד. אך מחמת מב"פ א"ח עד שיעשה כל הד' ציצית דאז ראוי ללבוש הבגד אבל ציצית א' ב' או ג' א"ר ללבוש הבגד ומחמת קושר חייב אף בא'. וראיתי בפרי מגדים סי' שי"ז הקשה אמאי אם אין לו בגד אחר למה לא יעשה בשבת ציצית ויקשור ע"מ להתיר ויצא בה בשבת ולפמ"ש חייב משני טעמים כמ"ש הטה"מ מיגו וכו' וגם משום מב"פ כו'. ונ"ל אם עשה ציצית בשבת בבגדו אחת ושתים ושלשה קשר ש"ק דהחיוב משום קושר אותו הטלית והציצית כשרים אחר כך ול"א כ"מ דא"ר לא תעביד אעל"מ כמ"ש מהרי"ט אף אל"מ עביד איסורא וחילל שבת מחמת קושר ובכה"ג אמרינן מהני כיון דאינו מיקל באיסור אם נאמר דל"מ וגם ל"ש מהב"ע אף אם נאמר כהר"מ דמהב"ע מן התורה מכל מקום בחול ודאי כשרים דלא באה המצוה ע"י העבירה דבלא העבירה הי' יכול לקיים המצוה לצייץ אחר השבת כמ"ש תוס' סוכה ל' והדברים מפורסמים א"צ להאריך. אלא אף בשבת זה עצמו כשרים הציצית ויוצא ידי המצוה כי העבירה כבר נעשית ובשעת המצוה אינו עושה עבירה כמוציא מצה מרה"י לר"ה ע' באחרונים. אך אם צייץ טליתו בקשר שאש"ק דעיקר החיוב בשבת מחמת מגו או אם גמר כל הציצית מחמת מב"פ אפשר הציצית פסולין דאעל"מ ואי ל"מ לא עשה איסור כלל כיון דפסולים ל"ה מב"פ וגם אינו ש"ק דל"ש מיגו אם כן הציצית פסולים ולא עשה איסור כלל. ובכה"ג אמרינן ל"מ והוי מהב"ע דע"י המצוה נעשה העבירה כ"ע סוברים דמהב"ע מן התורה א"י וכמדומה לי שכ"כ בטו"א לר"ה כ"ח. ולפי זה דהציצית פסולים אם כן א"ח משום שבת כלום דלא עבר כלל אף דאמרינן בכ"מ דל"מ חייב משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דעשה האיסור דהתורה אסרה אבל הכא לענין שבת התורה לא אסרה קשר כי האי רק מחמת מגו דציצית וכן משום מב"פ וכיון דהציצית פסולים ל"ע כלום ופטור וכה"ג כ' בכ"מ וז"ב אך לפ"ז למה אמרינן בשבת ושוין דאם צייץ טליתו בשבת חייב. וכ' דמיירי בקשר שאש"ק וכיון דפסולים למה חייב דעל ידי החיוב הציצית פסולים מטעם הנ"ל וכיון דפסולים ליכא חיוב כמ"ש. שוב נתיישבתי דבכ"ע הציצית כשרים ול"ש אעל"מ דהתוס' כ' שם בתמורה בצורם אוזן בכור ל"ש אעל"מ כיון דאם נפל מום מאליו מותר וה"ל כאלו נפל מעצמו ע"ש. ונראה דגבי ציצית אף דקשר עליון מן התורה מכל מקום אם נתקשר מאליו או קשרו קוף נראה דכשר דדוקא בתלי' בעינן לשמה לקצת שיטות ועשיית עכו"ם פסולה משום דבר וכו' עאו"ח סי' י"ד אבל בקשר ל"מ כלל ואפשר אף ע"י עכו"ם כשר. אך נראה דזה הוי ג"כ עשי' דבלא הקשר אינו כשר וגם דין דתולמ"ה דוקא בקשר דהוי עשיה אם כן הק"ע לכל הדינים הוי כתלי' הציצית אם כן צ"ע מ"ש וגם שייך מהב"ע ודו"ק. אך אני כתבתי בח"ז לקמן דבמלאכת שבת ל"ש כלל כ"מ דארל"ת וישבתי בעזה"י קושיות רבות אם כן הציצית כשרים והו"ל ח"ש אך מחמת מהב"ע נפסלו כמ"ש ובאתי רק לעורר. גם ד"ז דתליית הקוף ציצית למאן דלא בעי לשמה צ"ע ואין כאן מקומו. גם נראה אם צייץ טליתו בשבת באופן דהציצית פסולין כמש"ל מחמת ל"מ או מהב"ע פסולים גם לאחר שבת דבשעת עשייתן פסולה והו"ל תולמ"ה כידוע. הפותל חוטים מן ההוצין או מן חוטי צמר או מן חוטי שער וכיו"ב ה"ז תולדת קושר וחייב ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שהרי מלאכתו מתקיימת עכ"ל הר"מ והרב המגיד ל"ה מקומו ובפ' הקודם כ' הקולע נימין חייב משום אורג עפמ"ג סי' שי"ג מחלק בין נימין לחוטין ואפשר באמת כאן חייב שתים ועב"ס ח"א:

כב) המתיר כ' הר"מ כל קשר שחייבין על קשורו כך חייבים על היתירו ובתוס' דע"ג במשנה נסתפקו אי חייב המתיר שלא ע"מ לקשור ובסוף דבריהם נטו דא"ח אלא בע"מ לקשור וכ"נ דעת הרא"ש אבל הר"מ סתם ומבואר בדבריו דבכ"ע חייב מתיר אף שלא ע"מ לקשור רק שלא יהא מקלקל וסברת התוס' כמו שהי' במשכן ע' באחרונים המפריד את הפתיל ה"ז תולדת מתיר:

כג) התופר שני תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר מב' תפירות חייב אפילו לא קשר שהוא מתקיימת וכ"ה בגמרא דתופר אינו אלא בקשר ובכ"מ מביא בשם הרמ"ך שתמה למה א"ח שתים משום תופר ומשום קושר ובאמת הר"מ לשיטתו דוקא בעשה מעשה אומן והקשר הזה מיירי בלא קשר מעשה אומן ועתוי"ט במשנה דאבות מלאכות. והמותח חוט של תפירה חייב מפני שהוא מצרכי התפירה ועיין ברש"י המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים ה"ז תולדת תופר ועד"ז דמדבק לא הרשימו הרב המגיד והכסף משנה מקורו ועב"י מה שפי' המותח כו' ובס' ח"א תמה ע"ז וכתב שהר"מ סובר ג"כ כפירש"י אך שכ' הטעם דהוי מצרכי תפירה ע"ש וג"כ כתב על הרמ"ך כמ"ש וע"ז דמדבק א"י השיעור כי ל"ש שתי תפירות ונראה דבכ"ש חייב אם הוא מתקיים. ואני מסופק בתופר תפירה א' שא"ח אם תופר תפירה אחת במק"א ותופר תפירה שני' במקום אחר באותו בגד אם הוי כב' תפירות או אפשר דבמק"א צריך ב' תפירות וכן לענין כלאים וצ"ע. ובשני בגדים נ"פ דאינו מצטרף כי תפירה א' לא נחשב כלום כנ"ל:

כד) הקורע לשון הר"מ הקורע כדי לתפור ב' תפירות ע"מ לתפור שתי תפירות חייב עכ"ל ובמשנה פכ"ג דע"ג מבואר הקורע ע"מ לתפור ב' תפירות והר"מ כפל לשונו במלות שונות אך פוסק צריך לפרש דבריו וכוונתו דצריך שיהא כוונת הקריעה ע"מ לתפור היינו שצריך לתפור וא"א בלי קריעה כמ"ש בגמרא יריעה שנפל בה דרנא וכו' ובפ' האורג דעביד כי כיסתא ע"ש אך אם דר"מ קרע בער"ש הצריך לתפירה ונשאר כ"ש שצריך לקרוע עוד אף שבקריעת הכ"ש זה הוי ע"מ לתפור ב' תפירות היינו עם מה שיקרע מכבר אך כיון דלא קרע השיעור של ב' תפירות א"ח דגם קריעה צריך שיעור וזה שכ' כדי לתפור היינו שצריך לקרוע כשיעור ול"מ אם הוא פחות מהשיעור אף שהוא ע"מ לתפור ב"ת וז"פ. וכתב הר"מ אבל הקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל הקורע בחמתו או על מתו שחייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה והואיל ושופך חמתו וכו' חייב וע' פ' האורג דזה לר"י דמשאצל"ג חייב אבל להפוסקי' כר"ש פטור אך הר"מ פוסק כר"י והנה בגמרא נראה דקורע ע"מ חייב דמחמת המצוה ה"ל מתקן לפ"ז לא הי' חייב רק בקריעה טפח עיו"ד אך הר"מ כאן לא כ' מחמת המצוה רק ג"כ מחמת שנתיישב דעתו אם כן בפחות מכאן חייב ועתי"ט פ' האורג מפלפל בטעם הר"מ ע"ש ומכל מקום קריעה שני תפירות בעינן דפחות מזה ל"ח קורע כלל ולא הי' במשכן וע' שבת דע"ה ע"א תוד"ה שכן. המפרק ניירות או עורות דבוקים שלא ע"מ לקלקל חייב משום תולדת קורע וגם הר"מ לשיטתו דסובר כר"י במשאצל"ג וד"ז מובא בשו"ע כלשון הר"מ עס"י ש"מ ובח"א הקשה על המחבר הא הוא ס"ל כ"פ כר"ש במשאצל"ג אם כן א"ח רק איסורא איכא ע"ש. והשיעור אינו מבואר כאן כמו במדבק כמש"ל. הפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת כ"כ הר"מ כאן והיינו משום קורע כיון דלא מקלקל ורש"י וראשונים פי' משום דהוי גמר מלאכה וחייב משום מב"פ כ"ה בשבת דמ"ח ומקשה הש"ס מ"ש ממגופת חביות ולהר"מ דחייב משום קורע א"י מאי קושיא דאין דמיון לשם כלל וי"ל ואין כאן מקומו. ונראה דהר"מ דמחייב משום קורע ודאי צריך שיעור היינו כדי לתפור ב"ת כדין קורע שכ' לעיל ואם הי' פתוח מע"ש ונשאר כ"ש מחובר ופתח בשבת פטור ולאותם הסוברים משום מב"פ חייב בכ"ש דמב"פ אפילו כ"ש כמבואר לקמן ונ"ל דודאי גם הר"מ מחייב משום מב"פ ולא הביא דחייב כידוע דרכו ובפרט דאין זה חידוש אך אשמועינן משום קורע דאינו מבואר בש"ס דשם בשבת הוא מחמת מב"פ כמבואר שם מהקושיא שהקשו בש"ס ממגופה ע"כ מביא הוא דמשום קורע ג"כ חייב ול"ק ג"כ מה שהקשינו היאך נוכל לומר כשיטת הר"מ דחייב משום קורע ג"כ מאי מקשה הש"ס ממגופה ז"א דמבואר בש"ס סתמא הפותח משמע אף כ"ש וג"כ צ"ל משום מב"פ דמשום קריעה צריך כדי וכו' אם כן מקשה שפיר אבל באמת אם הוא כשיעור חייב משום קורע ג"כ להר"מ וגם משום מב"פ כנ"ל דאל"כ לא תוכל לפרנס ק' הש"ס להר"מ כ"נ. וכתב הר"מ פכ"ג ה"ו אין קורעין נייר מפני שהוא כמתקן כלי ונראה דהוא רק משום שבות דכל הפרק שם מיירי משבותים ובס' ח"א תמה דלמה א"ח משום קורע אם אינו מקלקל וע"ש שמחלק וצ"ע וע"ש בסוף הדיבור וער"מ פי"א כ' המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף חייב משום מפשיט ותמה ג"כ בס' הנ"ל למה לא יתחייב משום קורע כמו המפרק עורות דבוקים ואפשר אה"נ וכבר הבאתי כ"פ במקום דחייב שתים והר"מ אינו מביא ואין להאריך. וז"פ דלא נקרא תופר או קורע רק בדברים הרכים או עורות דדרכן לתפור אבל מה שהאומנים עושים שתופרין כ"ח שבורים כמו פארציליין וכדומה ל"ש תופר רק עושה כלי או שובר אבל תפירה וקריעה ל"ש כלל כי במשכן הי' יריעות וכדומה וז"פ:

כה) הבונה לשון הר"מ הבונה כ"ש חייב וכ"ה במשנה המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא ה"ז בונה וחייב עפכ"ג והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור אף לר"מ דסובר משאצל"ג חייב מכל מקום פטור דהו"ל מקלקל כ"ה בש"ס שם ור"מ פ"א ועבהמ"מ דאם הי' הגומא במקום שאין בה קלקול חייב להר"מ דפוסק כר"י ולהפוסקים כר"ש פטור ושייך גומא אפילו בעפר שאינו קרקע עולם כגון עפר או חול ממקום אחר שייך גומא עיין בביצה ד"ח ושו"ע סי' תצ"ח ודוקא בגומ' אבל הי' תל בבית מעפר תלוש ולקחו והשוה הקרקע ל"ש בנין ע' בס' ח"א האריך בזה ע"ד המ"א סי' רמ"ד אם לא שביטלו להקרקע ע"ש. והבונה ע"ג כלים פטור. העושה אוהל קבוע ה"ז תולדת בונה ועשו"ע איזה הוי קבוע ואין כאן מקומו לפשוט הדינים. וכתב הר"מ העושה כלי האדמה כגון תנור וחביות קודם שישרפו ה"ז תולדת בונה וחייב ועמ"מ דמבואר בדע"ד גבי תנורא וחביתא דחייב משום בונה וס"ל כשיטת התוס' דשייך בנין בכלים בעושה כלי רק בכלי של חוליות אמרינן אין בנין וכו' ועיין כסף משנה מביא דעת ס' יראים דבכ"ע אין בנין בכלים כרש"י ע"ש בגמרא הנ"ל וכעת איני מבין למה האריך הר"מ וכ' העושה כלי אדמה קודם שישרפו וכו' ולא כ' סתם העושה כלי חייב משום בונה דבש"ס מבואר כוורת ג"כ היינו מקנים והתוס' סוברים דחייב משום בונה היינו כיון דעושה כלי אם כן למה כ' הר"מ העושה כלי אדמה קודם שישרפו ולא כתב סתם אך ע' פ"י סוגיא דחביתא כ' שם דגם רש"י מודה דעושה כלי הוי בונה אך דוקא אם נגמר הכלי אך במחוסר כמה מלאכות דלא נגמר כמו חביתא ותנורא דעדיין א"ר סובר רש"י דבכה"ג אין בנין בכלים ע"ש והתוס' חולקים אף כה"ג אם כן הר"מ אשמעינן דבכ"ע הוי בונה אף בחביתא ותנורא דזה הוי רבותא קצת ובעושה כלי סוברים כ"ע דיש בנין בכלים אף בכה"ג סובר הר"מ גם כן דיש בונה כסברת התוס' והרבה ראשונים.

המגבל חייב משום בונה וצריך שיהי' שיעור כגרוגרת כיון דהוא באוכלין ויש פוסקים דאינו אלא משום שבות עמ"מ כאן ופ"ח. והא דאין בנין בכלים היינו שאינה מחזקת מ"ם סאה אבל מחזקת מ"ם סאה ל"ה ככלי ושייך בנין עסי' שי"ד. המכניס יד הקורדם תוך העץ שלו ה"ז תולדת בונה כ"ה לשון הר"מ והוא פלוגתא פ' הבונה רב סובר משום בונה ושמואל סובר משום מב"פ ופוסק רבינו כרב דהלכתא כוותי' באיסורי ולכאור' נ' מהש"ס דר"ס משום בונה היינו בונה גם כן אבל משום מב"פ למה לא יתחייב הא הוי גמר מלאכה ושמואל סובר דא"ח משום בונה דאין דרך בנין בכך ע"ש בסוגיא אבל משום מב"פ למה לא יתחייב ואפשר דדעת הר"מ ג"כ דמביא דחייב משום בונה דהוא רבותא דהוא פלוגתא אבל משום מב"פ חייב ג"כ והא דלא כ' הר"מ דחייב שתים כבר כתבנו דדעת הר"מ כ"פ בה' שבת דלא הביא דחייב שתים אף דבאמת חייב שתים ועפ"י כאן כתב היכי דעשיית הכלי צריך עוד ליפות ודאי חייב משום בונה וגם בגמר משום מב"פ אבל היכי דתחלתו וגמרו באין כא' בהא פליגי רב ושמואל ונראה מדבריו דלרב א"ח רק משום בונה לחוד. וא"נ לי דלדעתי משום מב"פ כ"ע מחייבים רק משום בנין אינו מחייב שמואל כיון דאין דרך בנין בכך ע' בסוגיא הנ"ל כנל"ב. וכתב עוד וכן התוקע עץ בעץ חייב משום בונה עבמ"מ נראה ג"כ דחייב משום מב"פ ג"כ דהא הוי גמר מלאכה. העושה נקב בלול של תרנגולים כ"ש כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה והיא גם כן פלוגתא שם דר"ס משום בונה וש"ס משום מב"פ ופוסק כרב ונראה גם כן דרב מודה דמשום מב"פ חייב ג"כ אך שמואל סובר דאין דרך בנין בכך ובפירוש כ' הר"מ אח"ז גבי מב"פ דעושה נקב חייב משום מב"פ וכונתו כאן דחייב משום בנין גם כן וכ"פ לא הביא דחייב שתים כמ"ש ול"ק קושית הרמ"ך שהביא הכסף משנה דדבריו סתורים מכאן למ"ש ולענ"ד כמ"ש. אך מפכ"ג ק"ק למה אסרו השגות משום מב"פ ולא משום בנין ולמה נקט משום מב"פ והבן. אך ד' המג"א סי' שי"ד צדקו מאוד דשם מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע וה"ל כלי ואין בנין בכלים כיון דהי' כלי מעיקרא ג"כ ול"ש עשיית כלי ובנין ל"ש ע"כ א"ח רק משום מב"פ וכאן ודאי מיירי בלול המחוברת לקרקע ושייך בונה וכבר כתב דמשום מב"פ ג"כ חייב דנקב זה להכניס האורה ממילא ג"כ להוציא ההבל כאן וה"ל פתח להכניס ולהוציא עיין ותבין ועבמ"מ פכ"ג ועתו"ס דק"מ ע"ב ד"ה העושה נקב ובד"ה לול של וכו' ובדק"ג ד"ה בשלמא ואי"ה אשנה פ"ז. שו"ר בלחם משנה שכ' כדברינו דלרב חייב אף משום בונה אבל חייב משום מב"פ לכ"ע ע"ש. המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ורוב הראשונים פירשו דחייב משום בונה דגם באדם שייך בנין אך הר"מ כ' לקמן דחייב משום מב"פ ויבואר לקמן בס"ד ועתו"ס שבת ד"ג שכתבו דנקב זה הוי להכניס ולהוציא דאל"ה לא הי' חייב. רק דה"ל עשוי להכניס ולהוציא ע"ש:

כו) הסותר לשון הר"מ הסותר כ"ש חייב והיא שיסתור ע"מ לבנות ע"כ הכלל כל שמחייב משום בונה הסותר ד"ז חייב משום סותר. ונ"פ דל"ד ע"מ לבנות אלא העיקר שלא יהי' דרך השחתה שהוא מקלקל כמבואר לפני זה גבי הקורע ע"מ לתפור וה"ה הקורע בחמתו חייב וכ"נ מסוף דבריו שכ' סתם והוא שיתכוין לתקן היינו איזה תיקון שיהי' ועיין דל"א סותר ע"מ לבנות במקומו וכו' אך הר"מ לא ס"ל כר"י ע' בפ"א ע"כ פשוט באיזה תיקון שיהי' חייב משום סותר ולפי זה השובר כלי בשבת בחמתו או בענין דהוי תיקון חייב משום סותר כיון דעושה כלי חייב משום בונה להר"מ ולרוב ראשונים אם כן שובר הוי סותר ואם הוא ע"מ לתקן חייב משום סותר וכן מבואר בסותר עץ תקוע וכו' דה"ל כלי וז"פ וערשב"א שבת דקמ"ו ושו"ע או"ח סי' שי"ד ובאחרונים באריכות בענינים אלו:

כז) המכה בפטיש הכלל כל גמר מלאכה ה"ז תולדת מב"פ וחייב כיצד המנפח בכלי זכוכית ה"ל מב"פ והוא בש"ס דע"ד ופשוט כיון דעי"ז נעשה כלי חייב משום בונה ג"כ לדעת הר"מ והרבה ראשונים כמש"ל והתוס' דע"ז ד"ה חבית' הקשו זה לשיטתם דעל עשיית כלי חייב משום בונה מגמרא זו היינו דמבואר דחייב משום מב"פ. אבל להר"מ דס"ל כן בודאי צ"ל דחייב שתים כמש"ל משום בונה ומשום מב"פ והצר צורה בכלי שהוא עומד לנאותו אפילו כ"ש מהצורה חייב משום מב"פ כן מבואר כאן ודק"ג. המגרר כ"ש חייב. העושה נקב בין בעץ או במתכות או בבנין או בכלי חייב משום מב"פ והוא שעשוי הפתח להכניס ולהוציא וכבר כתבתי לעיל דלהר"ם חייב משום בונה גם כן או בלול המחובר לקרקע אך בכלי א"ח בכה"ג רק משום מב"פ ולא משום בונה דאין בנין בכלים ע' לעיל. המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה וכו' ה"ז חייב משום מב"פ שזו מלאכת הרופא ואם להוציא ממנו ליחה שבה ה"ז מותר עכ"ל ודעתו אם לעשות לה פה חייב משום מב"פ ועיין כסף משנה הביא בשם הרמ"ך שתמה מאי מב"פ שייך וכו' וה"ל לפרש משום בונה כפירש"י עכ"ל ובאמת ברש"י פ' האורג דק"ז ד"ה חייב כתב שני הפירושים משום בונה או משום מתקן כלי ומ"ל לתקן כלי או לתקן מכה עכ"ל הרי שכתב משום מתקן וזה הוי מב"פ עיין ר"מ פכ"ג ותראה דכל תיקון ה"ל מב"פ אם כן דעת רש"י גם כן כ"ה וכן אם נאמר דפתח המכה משום בונה או מב"פ ל"ד ה"ה בכל בע"ח אם מפיס מורסא בשביל פה חייב או משום בונה או משום מב"פ דמב"פ ודאי שייך אך משום בונה ערש"י כתובות ד"ו ע"ב גבי מפיס באדם מורסא בד"ה חייב כתב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבע"ח דכתיב ויבן את הצלע כ' רש"י בבע"ח אף דהאי קרא באדם כתיב נראה לרש"י דאין חילוק ובכל בע"ח שייך בנין ע"כ בבע"ח נמי דין זה וברור. ונראה לענין דינא חייב שתים משום בונה ומשום מב"פ דהוי שניהם לדעת רש"י כנ"ל ואפשר גם הר"מ מודה דבונה שייך ג"כ דבסוגיא בכתובות גבי דם מפקיד פקיד נראה דפתח משום בונה ולא יחלוק הר"מ ומב"פ ל"ש התם ע"ש. וד"ז להוציא ליחה דפטור עבמ"מ שתמהו על הר"מ למה פטור כיון דהר"מ ס"ל כר"י משאצל"ג חייב ובגמרא מבואר דד"ז אליבא דר"ש ועבמ"מ דהר"מ לא ס"ל משום בונה רק משום מב"פ וכשהוא מוציא ליחה ל"ש גמר מלאכה. וכבר כתבתי דהר"מ מודה דגם חייב משום בונה דנראה כן בכתובות ועיין תוס' בכ"מ מענין זה והוא אריכות ואין כאן מקומו ועמ"מ עוד תירוץ.

והנה כמה ענינים תיקון כלי הכל משום מב"פ וכן מתקן מכה כמו שפירש"י פ' האורג שהבאתי ונ"ל דדוקא תיקון בדרך העולם כמו שחשב הר"מ מנפח וכו' העושה נקב או המפיס וכו' אבל בדבר שאינו מתקן בדרך העולם רק תיקון מה שנצטוינו בה כגון טבילת כלים דהוי תיקון דקודם אסור להשתמש בו או מילה דאנחנו מחויבים בה ומבואר בפ' האורג מ"ל לתקן כלי מ"ל לתקן מילה ופירש"י האי נמי מתקן גברא ל"ש כלל מב"פ דגמר מלאכה אינו רק אם הוא בדרך העולם אבל מה שבדרך העולם א"צ לתיקון זה רק אנחנו עמו ב"י לשם מצות השי"ת עלינו ל"ה תיקון לחייב עליו משום מב"פ והא דאמרינן שם מ"ל לתקן כלי או לתקן מילה היינו שם מיירי דחייב משום חובל או אם חייב משום איזה מלאכה רק אם הוא מקלקל פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה שייך שפיר כיון דמתקן לנו ל"ה מקלקל עבתוס' גבי שוחט אף דהוא מקלקל מכל מקום כיון דהוא מתקן קצת לנו או אפילו לב"נ חייב דעכ"פ ל"ה מקלקל אבל אם אינו חייב משום מלאכה אחרת רק משום מתקן דה"ל מב"פ נ"ב דל"ש מב"פ אם מתקן משום מצוה רק מה שהוא תיקון כדרך העולם רק מדרבנן אסור כמו טבילת כלים וכדומה כנ"ב. והנה הגאב"ד דנ"ש בס' מג"א דעתו דעל מילה חייב משום מב"פ ולענ"ד ברור דל"ש מב"פ כיון דאינו מתקן בטבעו של עולם רק במצוה שנצטוינו רק אם חייב משום איזה מלאכה ה"ל מתקן דל"ה מקלקל אבל לחייב משום זה ודאי א"ח זה נל"ב ואמת כשתעיין בש"ס בכ"מ. שו"ר במרדכי פ' לולב הגזול גבי ענבי' מרובות מעליו שכ' להדיא דגם תיקון לצורך מצוה הוי חיוב דאורייתא מיהו י"ל התם הפסול משום הדר וכשמתקנו נעשה הדר אם כן הוי תיקון בדרך העולם אבל רש"י שם כתב דהוי שבות ועיין תוס' שבת דף ק"ג ע"ש וא"צ להאריך. וגם באוכלים שייך מב"פ כמש"ל בשם הלבוש גבי קוליס האספנין שהדחתן הוא גמר מלאכתן דהחיוב משום מב"פ ועמש"ל במלאכת מבשל וער"מ פכ"ג דשבותים הנכנסים תחת סוג מב"פ הוא הגבהת תו"מ דהו"ל מתקן ונכנסין תחת סוג מב"פ ועיין בקונטרס זה שהבאתי בשם רש"י דמב"פ אם המלאכה נעשית אחר כך מאליו ל"ה מב"פ ול"ד לבישול ואפיה ע' לעיל ובר"מ מה שחשב משום מלאכת מב"פ:

כח) הצד הכלל אם צד דבר שדרך ב"א לצוד כגון חיות ועופות ודגים וכדומה (בין לצורך בין שלא לצורך לשיטת הר"מ דפוסק כר"י דמשאצל"ג חייב עליה ולשאר פוסקים דפוסקים כר"ש פטור בשלא לצורך) למקום שאינו מחוסר צידה חייב ומכל מקום כ' הר"מ דרמשים הנושכים אף דאינם ממיתים מותר לצוד אותם וכבר תמהו הראשונים על דבריו דבש"ס מבואר דזה דוקא לר"ש אבל לר"י חייב והר"מ פוסק כר"י ועבמ"מ מה שתירץ. והרשב"א כ' דנראה מהירושלמי דמותר לנעול דלת בשביל שמירת הבית אף על פי שצבי בתוכו ומכוין בשביל הצבי ג"כ כיון דמכוין בשביל שמירת ביתו גם כן והר"נ פ' האורג תמה עלי' דאם מתכוין בשביל הצבי גם כן ודאי חייב אלא אף אם לא מתכוין בשביל הצבי מכל מקום דשא"מ בפס"ר מודה ר"ש ובכ"ע חייב וד' הירושלמי פי' בע"א והרב המגיד כאן מביא ד' הירושלמי הנ"ל ועש"ג לאלפסי. הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חי' בתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ בתוכה פטור דא"י אם יצוד א"ל והם ד' התוס' בשבת הובאו במג"א שט"ז סק"ט ואיני מבין אפילו אם יודע שנכנס כיון דנכנס בעצמו בלא מעשה שלו ודאי פטור ועפמ"ג ומג"א סק"ד וצ"ע בזה ועיין תוס' דע"ה הביאו ירושלמי דבחלזון ל"ש צידה ואין הירושלמי בידי אי דוקא בחלזון או בכל הדגים ל"ש צידה ועיין מגן אברהם סי' תצ"ז מביא בשם רש"ל דאין בדגים צידה ורש"ל הוציא מהירושלמי נראה דזה הירושלמי שמביאין התוס' כאן ועיין מגן אברהם שדחה דבריו דודאי שייך צידה בדגים ואיני מבין כיון שהתוס' הביאו גם כן הירושלמי הזה דצד חלזון א"ח משום צידה ומצד הסברא מ"ל חלזון או שאר דגים דגם חלזון דג הוא כמבואר במנחות ור"מ ה' ציצית אך אין הירושלמי בידי על כל פנים בש"ס דילן מבואר דיש צידה בחלזון ה"ה בדגים וכ"ה בר"מ ובודאי קי"ל כש"ס דילן נגד הירושלמי. שו"ר בספ"י שהסיב ד' הירו' לדרך אחר דלא כהתוס' ע"ש בדע"ה:

כט) השוחט ער"מ כאן פי"א והכלל השוחט או החונק או באיזה דרך אם נוטל נשמה מאיזה בע"ח הפו"ר מזו"נ או נתהוים מעפר חייב משום נט"נ אך בע"ח שהווייתם מן הגללים ומהפירות שהבאישו וכי"ב פטור ההורגם ועבמ"מ מביא שיטת הרמב"ן דאף הנתהוים מעפר פטור רק אם יש במינו פו"ר ע"ש. והנה בשוחט אם משום מפרק או צובע גם כן כבר דברנו לעיל וכאן נדבר רק משום זו דנט"נ וכ' הר"מ מהש"ס דאם העלה דג מהמים והניחו עד שימות ואפילו אם רק ייבש סלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות ע"כ מבואר דא"צ שימות הבע"ח תיכף רק כיון שעשה בו דבר שא"י לחיות על עשיה זו חייב משום נט"נ וכ"כ השוחט אף שמפרכס עדיין חייב משום נט"נ דא"צ שימות מיד לפ"ז אם עושה א' מבע"ח טרפה גם כן חייב כיון דטא"ח אף דיחי' איזה זמן מכל מקום ה"ל נט"נ כמו דג אף דיחי' איזה זמן וכן בהורג נפש אם עשאו טרפה באופן שא"י לחיות חייב ה"נ ה"ל נט"נ וז"ב ופשוט גם נ"ל אם עשה טרפה או הכאה שימית בה הבע"ח בלא עסק רפואות אבל יש רפואה על ידי עסקי רפואות כמבואר בר"מ פ"ב מה' רוצח דגם לטרפה יש רפואה וער"מ פי"ב מה' שחיטה א"ח דלא הוי נט"נ כיון דיכול לחיות על ידי רפואה דגם ברוצח הדין כן ומכל מקום אפשר לחלק דברוצח לא קטלינן ובשבת חייב אך אחר העיון נראה דאין חילוק ול"ה נט"נ כיון דיכול לחיות.

ואני מסופק באם יש בבע"ח חבלה שא"י לחיות כגון שהוא טרפה או נבלה או דג שייבש בין סנפיריו ובא א' והרג שמת תיכף או שקירב את מיתתו אם חייב משום נט"נ. והנה גבי רוצח קי"ל דאם הי' טרפה שא"י לחיות או גוסס בא' א"ח השני על הריגתו דגברא קטילא הוא בפסקו סימני חיותו עיין בסנהדרין ור"מ ה' רוצח אם כן כאן נמי אפשר בנפסק סימני חיותו א"ח בשבת על שהרגו לגמרי או קירב מיתתו או אפשר לענין שבת שאני והו"ל נט"נ וראיתי בפרי מגדים סשט"ז משבצות סק"ה שכתב בשחט רוב שנים ומפרכסת חייב החובל משום נט"נ והעד לזה דב"נ החותך ממפרכסת חייב משום אמ"ה היינו בשר בנפשו אי לאו משום מי איכא מידי וכו' חזינן דהוי כחי יעו"ש ולענ"ד מאמ"ה אין ללמוד אף על פי דחי הוא מכל מקום כיון דנפסקו סימני חיותא ל"ש נט"נ כמו הורג טרפה דודאי חי מכל מקום פטור ברוצח ה"ה נמי בשבת וע' פיה"מ בר"מ במשנה השוחט בשבת כ' שמשישחוט קצת סימנים הוא מחלל שבת נראה דוקא בהתחלת הסימנים דעשה נבלה חייב אבל לא אח"ז רק דהשחיטה פסולה דח"ש קודם גמר שחיטה ע"ש ומכל מקום ד"ז צ"ע. ודע דנפל בן ח' מבואר להדיא בש"ס גבי מילה דמחתך בשר בעלמא ול"ש נט"נ כי רוב הראשונים מחייבים בחובל משום נט"נ כמש"ל ובבן ח' ל"ש נט"נ אם כן ההורג ב"ח בשבת ודאי פטור וגם אפילו ב"נ מותר לאכול ב"ח חי כי לאו נפש הוא כלל כמבואר בלשון הגמרא מחתך בשר וכו' כאבן וכו' וכבר בארתי בח"ז דב"נ א"ח על אמ"ה מן נפל ופשיטא לי דל"ש נט"נ כנ"ב ועיי' בחולין דע"ה גבי דג מקרטע היינו ייבש בין סנפיריו דר"ע סובר דהוי כמתו ומטמאים טומאת אוכלים ומבעיא שם בנולדו בדג סימני טרפות ע"ש אם כן ה"נ אם עשה לדג טרפה או אם הי' טרפה והרג אותו תלוי באיבעיא שם ועלתה בתיקו ה"נ לענין שבת הוי ספק כמש"ל ע"ש בגמרא. ודע דאפילו לשיטת הרבה ראשונים דבכל חובל שייך נט"נ אף דחי אחר כך כי נטילת קצת הדם ה"ל נ"נ מכל מקום דברינו לעיל שייכים דאפשר דוקא בחי אבל בטרפה או בנבלה כיון דסופו למות ופסקו סימני חיותא ל"ש אחר כך כלל נט"נ וז"פ:

ל) המפשיט לשון הר"מ כאן המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב אח"ז כ' המפרק דוכסוסטוס מן הקלף ה"ז תולדת מפשיט עכ"ל. והנה השיעור הזה דמפשיט כדי לעשות קמיע כ' הרב המגיד דנלמד דמבואר בדע"ח לענין הוצאה עור כדי לעשות קמיע ובגמ' לעבדו וכו' והסוגיא מוכחת דכל המלאכות הנעשות בעור וכו'. וכבר כתבתי דרוב השיעורים נלמדו מהוצאה וצ"ע מאוד דהרי בדע"ט מסקינן דוקא בעור יבש דחזי לעיבוד שיעורו כדי קמיע אבל בבישולה פרש"י לח כמו שהופשט צריך שיעור יותר כדי לצור משקולות וכו' וכ"כ הר"מ פח"י הי"ד דמוציא עור שאינו מעובד כלל כדי לצור אם כן למה במפשיט די בקמיע הא בהוצאה צריך כדי לצור ה"נ וצ"ע. גם מ"ש המפרק קלף מדוכסוסטוס ולא כתב שיעור נראה דסמך אדלעיל וצ"ע דאם דעתו כדי לעשות קלף ודוכסוסטוס הנ"ל הדין כמו בקלף ודוכסוסטוס ובקלף ודוכסוסטוס יש שיעורין אחרים בהוצאה עיין ר"מ פח"י ובש"ס דע"ט ועיין בח"א במלאכת קורע כ' דמפרק קלף א"ח משום קורע רק משום מפשיט ע"ש הטעם ועיין שבת דקי"ז גבי הפשטה דשקיל לי' בברזא ערש"י דהו"ל רק שבות וע' תוס' שם והר"מ לא הביא זה דהוא פשוט בכל מלאכת שבת אם הוא אינו בדרך מלאכה והו"ל כלאחר יד פטור ופשוט:

לא) המעבד לשון הר"מ המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב וא' המולח וא' המעבד שהמליחה מן עיבוד הוא ואח"ז כ' הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או המרככו בידו ומשכו ומושח אותו וכו' ה"ז תולדות מעבד וחייב ע"כ ובפכ"ג דאמרינן שם היינו מולח והיינו מעבד ופירש"י אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא וכוונתו אף דבמלח לבד אינו מתעבד מכל מקום כיון דצורך הוא הוי מעבד וע' לקמן שלשה עורות מצה וכו' היינו לא קמיח וכו' אם כן בעורות לעיבוד צריכים הרב' דברים מליח וקמיח ועפיץ כ"א מהדברים הוי מעבד כמ"ש הר"מ לעיל גבי מבשל דכ"א מצרכי הבישול ומבואר בביצה די"א שמולחין על העור בשר לצלי וערש"י כיון דמולחין מעט אבל לצלי כעין קדרה אסור דהו"ל מעבד מבואר דיש שיעור במליחת עור דכמו צלי מותר וכעין לקדרה אסור. אך באמת שם מיירי דמולחין הבשר לצלי ומן הבשר נופל מעט מלח על העור או שמולח באויר או אפילו מניח הבשר על העור על כל פנים הרבה מלח הוא על הבשר ומעט על העור אבל אם מולח העור עצמו אפילו בשיעור מלח שמולחין לצלי. שו"ר בשער המלך פ"ג מה' יום טוב כ"כ דשם כיון דמשותף הבשר עם העור אינו עיבוד ממליחה כי האי אבל במולח העור עצמו אף במליחת צלי חייב דהו"ל מעבד ומסתייע מד' המ"ל כאן שתי' על קושיא דתמלח אפילו בשבת הא אין עיבוד באוכלין ותי' דהראש אין מפשיטין ונמלח על העור ע"כ צריך קרא למשרי והא מליחת קרבן הוא כעין לצלי ע"כ דמליחה כעין לצלי הוי ג"כ מעבד ובביצ' שאני כמ"ש. והנה שיעורים אלו מבואר היינו כעין לקדרה אפילו כמו שמולחין בשר לקדרה על העור הוי עיבוד וכמ"ש בש"ס דביצה וכמו צלי ע"ג העור ודאי אינו כמעבד כמ"ש שם בגמ' וכמו צלי עצמו הוי כמעבד כנראה מד' המ"ל אך השיעור יותר מצלי ופחות לקדרה אין נודע אם הוי עיבוד וגם דמליחת צלי בעצמו הוי עיבוד מכל מקום אף בפחות מזה אפשר דהוי עיבוד והר"מ סתם כאן. אך נראה דודאי הא דמבואר בש"ס שהבאנו דל"ה עיבוד או דהוי עיבוד ע"ז אין לספק ולהרהר אך בדברים שלא נתפרשו תלוי אם עשה איזה פעולה כדרך האומנים שיודעים ד"ז בכה"ג חייב ובלאו הכי פטור כנ"ל. ושיעור כמה ישהה העור במלחו שיהי' חייב משום מעבד ג"כ לא נתבאר כאן ועמ"מ פ"ו מהמ"א במ"ש הר"מ דשיעור שהיית הבשר במלח כדי שיעור מיל כ' דהר"מ למד זה כיון דמליחה הוי עיבוד ועיבוד הוי שיעור מיל ע"ש ובלח"מ. על כל פנים מבואר במ"מ דהשיעור הוא כדי שיעור מיל ופחות מזה ל"ה מעבד. ובשער המלך פ"ג מהיו"ט הקשה על הרב המגיד דהק"ל למה צריך קרא דתמלח אפילו בשבת מאי דחיית שבת יש ואי משום העור הא אינו משהה וגם למה ישהה דאפשר בל"ז ע"ש. וגם ד' הרב המגיד תמוהים ענוב"י ק' יו"ד סי' כ"ז דהא מבואר בחולין קכ"ג ופסחים מ"ו דכדי עבודה ד' מילין וע"ש מ"ש דהילוך על העור צריך ד' מילין אבל עיבוד הוא רק מיל ע"ש באורך. אך לפענ"ד אין ללמוד משם דהתם להחמיר באלו שעורותיהם כבשרם צריך שיעור מיל דוקא וכן הה"נ לענין מליחה הוא להחמיר מכל מקום אפשר קצת עיבוד יש בפחות ממיל דה"ל להר"מ לכתוב כאן השיעור וכ"כ הר"מ כאן הדורס על העור עד שיתקשה כו' חייב ועמ"מ דהוא מן נותנין עור לפני הדורסן ולמה לא כ' הר"מ ד' מילין דהילוך על העור בודאי ד' מילין דזה מבואר להדיא בחולין ופסחים שם ע"כ דכאן תלוי בפעולות אם יש איזה פעולה ע"י העיבוד ה"ל מעבד ומכל מקום קשה כיון דמליחה גמורה לקדרה מבואר להדיא בש"ס דהוי עיבוד וכן הילוך כדי ד' מילין הוי עיבוד כמבואר בש"ס אם כן לא הוי להר"ם לסתום הדבר לגמרי והו"ל לכתוב המולח לקדרה ודאי חייב וכן בהילוך כדי ד"מ בודאי חייב ובפחות אם ניכרת הפעולה חייב ומאי זה כ' עד שיתקשה דד' מילין קים להו לחז"ל דהוי עיבוד בכ"ע וצריך עיון גדול בזה. המרכך עור בידו ומשכו ה"ז תולדת מעבד ואין עיבוד באוכלין והמ"ל כאן מביא בשם שיטה ישנה במנחות דקרבן שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין ויש עיבוד וע' שעה"מ שכ' דאף לאותה שיטה דוקא בקרבן דא"ר לאכילה כלל שייך עיבוד אבל בשר טרפ' ונבלה דחזי לנכרי מודה דל"ש עיבוד וע"ש מ"ש בשם הר"ן דדוקא חלבים דלאו אוכלים גמורים הם שייך עיבוד אבל לא באוכל דהוא אוכל רק דאיסורא רביע עליו ל"ש עיבוד והו"ל אין עיבוד באוכלין וע' עוד שם שמביא דמולח עור קודם שהפשיט א"ח דה"ל כלאחר יד ובשבת א"ח במלאכה שהוא כלאח"י ולאו אורחי' ע"ש באריכות. וער"מ פכ"ג שכ' שם המרכך עור בשמן כדרך שהעבדנין עושים ה"ז מעבד וחייב וכו' וסך וכו' ע"ג קרטבליא נראה שם ובש"ס דגם קרטבלא שייך עיבוד ופשוט דבקרטבלא השיעור ה' טפחים כמו הוצאה ע' שבת דע"ט דהשיעורים נלמדו מהוצאה כמ"ש בשם המ"מ:

לב) הממחק איזה מוחק זה המעביר שער או צמר מעל העור אח"מ עד שיחליק פני העור ושיעורו כדי לעשות קמיע ואפשר חייב ג"כ משום תולש השער דחייב לאח"מ ג"כ עיין לעיל במלאכת גוזז. שו"ר בח"א במלאכת גוזז דיבר בזה ע"ש. השף בידו על העור המתוח בין עמודים חייב משום ממחק והוא בדע"ה ע"ב והתוס' מפרשים דשף העור על העמוד וכ' דכ"ה בירושלמי וכ"כ הרמב"ן מובא במ"מ ורש"י פי' בע"א ול"נ להתוס' ע"ש. הממרח רטיה כ"ש או שעוה וזפת מדברים המתמרחים חייב משום ממחק ע"כ וברטי' כתב כ"ש ובזפת ושעוה לא כ' שיעור נראה ג"כ דבכ"ש ולכאורה בהוצאה יש שיעורים לזפת ושעוה עפח"י. המורט נוצה חייב משום ממחק נראה ג"כ דכ"ש חייב דל"ש שיעור קמיע ועסס"י שכ"א מפורש דאין מירוח באוכלין והוא במרדכי פכ"ג כמו דאין עיבוד באוכלין מן התורה כך אין ממחק באוכלין מן התורה ובס' מג"א להגאבד"ק נ"ש מסופק אי שייך באוכלין ממחק ואין ס' מוציא מידי ודאי של המרדכי:

לג) המחתך לשון הר"מ המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למידת ארכו ולמידת רחבו אבל אם חתך כמתעסק או בלא כוונה למידתו כו' הכלל דמלאכה זו אינה רק במתכוין למדה ובלא כוונה ל"ה מלאכה כלל ול"ש פס"ר כי המלאכה אינה מלאכה רק במתכוין למלאכה עיין בלשון הר"מ. הקוטם את הכנף ה"ז תולדת מחתך ערש"י דע"ד ע"ב הקוטם שחותך ראשו וכאן ל"ש שיעור קמיע וחייב בכ"ש כדרך הקוטם. המגרד ראשי קלונסוס של ארז ערש"י מובא בהה"מ מגרד וכו' שיהיו שוין וחדין ול"ש ג"כ שיעור קמיע ונראה דבכ"ש חייב. כ' עוד הר"מ וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים וחרש מתכות מן מתכות חייב משום מחתך עכ"ל לכאורה כמו בעור לעיל כ' הר"מ כדי לעשות קמיע היינו כמו בהוצאה כי רוב שיעורים נלמד מהוצאה כמ"ש כ"פ אם כן בעצים כדי לבשל ביצה קלה כי כן השיעור בהוצאה ומתכות כ"ש כי בהוצאה כ"ה והר"מ סתם ולא הודיענו וצ"ע. ובזה דמחתך אינו מחלק הר"מ בין מחתך בכלי או ביד נראה דבכ"ע חייב משום מחתך ויתבאר לפנינו בס"ד. כ' עוד הר"מ הנוטל קיסם וכו' וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח את הדלת ה"ז חייב. והנה מה שתמוהים ד' הר"מ כמו שתמה המ"מ איך פסק כר"א בסוגיא דביצה דל"ג והא רבנן פליגי וסברי דאינו אלא משום שבות וכ' דאפשר רבינו מיירי בקוטם בסכין וה"ל לבאר ועשעה"מ וצל"ח מ"ש בזה ואין כאן מקומו בח"ז לפלפל. אך על כל פנים דעת הר"מ דקוטם לחצות כו' חייב משום מחתך כי ודאי צריך לדקדק לחתך אותו במדה שיוכל לחצות בו וכו' וכן לפתוח ועיין בגמ' שם מבואר לשון כלי נרא' דחייב משום תיקון כלי וערש"י שם כ' לשון ממחקו ומחתכו בסכין. והנה ודאי לשיטת רש"י דאין בנין בכלים אף בעושה כלי כמש"ל אם כן ע"כ תיקון כלי דאמרינן שם היינו מחתך דבנין ל"ש בכלי אך באמת דתיקון כלי מודה רש"י דהו"ל מב"פ אם כן ודאי חייב משום מב"פ ג"כ ורש"י דנקט ממחקו ומחתכו לאו משום חיוב נקט לה רק נקט לחתוך בסכין ע"ש על כל פנים הר"מ בודאי מחייב משום בונה ג"כ כי הוא סובר דעושה כלי חייב משום בונה כמש"ל וגם משום מב"פ והא דלא נקט הר"מ חייב ב' או ג' עמש"ל כ"פ דהר"מ דרכו כן בה' שבת וכאן הודיענו הר"מ דחייב משום מחתך ומשום בנין ומב"פ א"צ להשמיענו כי כבר כת' לנו ונדע דגם זה כן. ונ"ל דכת' סתם וקטמן וכו' חייב ונראה דבכ"ש סגי ולכאורה הי' צריך שיעור כמו בעצים לענין הוצאה כמש"ל אך אפ"ל כיון דמשום בונה ומב"פ חייב בכ"ש כמ"ש הר"מ במקומות הנ"ל אם כן כיון דעל אלו מלאכות חיי' בכ"ש חייב על מלאכה זו ג"כ בכ"ש אף דבעלמא צריך שיעור דאחשבי' וסברא זו מצינו כ"פ באחרונים ועמש"ל במגה"נ וכיון דחייב בכ"ש על מלאכות שעושה חיי' נמי על מלאכה או בכ"ש. וכתב עוד דכל דבר הראוי למאכל בהמה כגון וכו' מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים והוא מהש"ס דביצה אם כן מבואר דל"ש לא בונה ולא מב"פ ולא מחתך באוכלי בהמה כי תיקון כלי חייב משום כל הנהו כמ"ש ע"כ באו"ב ל"ש שום דבר ע"כ מותר ואו"ב מכ"ש אוכלי אדם דל"ש כל הנהו ואין סותר למש"ל דגם באוכלין שייך מב"פ היינו שם שגומר מלאכת האוכל והו"ל גמר הדבר כמו קוליוס האספנין שהדחתן הוא וכו' אבל בעושה כלי מאוכל כיון דאין בו משום תיקון כלי ואינו כלי ממילא ל"ש גמר מלאכה דהוא אינו כלי כלל ול"ש מב"פ וז"פ. והנה פשוט דקטימה ל"ד רק בכ"ע ל"ש עשיית כלי באוכל בהמה וכ"ש באוכל אדם אם עשה כלי מהם א"ח דל"ש עשיית כלי ולא מב"פ ולא מחתך. ועיין מגן אברהם להגאון מנ"ש כ' דצ"ע אם מחתך שייך באוכלין ולא הביא ד' הר"מ כאן דמיירי ממחתך וכת' דבאוכלין ל"ש מחתך דל"ש תיקון כלי וצ"ע על הגאון הנ"ל. וער"נ ביצה פ' המביא הובא בב"י ומ"א סי' שי"ד דדוקא עשיית כלי מאו"ב אין עושין אבל אם מתקנים באו"ב כלים העשויין מכבר יש בהם תיקון כלים ע"ש אם כן גם מחתך שייך אם מחתך לצורך כלי אך אין נראה דדוקא תיקון כלי שייך ולא מחתך ועיין בח"א מה שפלפל בענין זה:

לד) הכותב לשון הר"מ הכותב ב' אותיות חייב הכותב אות אחת גדולה כשנים פטור ע"כ. ואות אחת ה"ל כח"ש ואם כ' אות א' שחרית ואות א' בה"ע חייב וצריך שיהא אות הראשון קיים בשעה שכותב את האחרון דאם נמחק קודם פטור ועפמ"ג בפתיחה לה"ש כ"כ בפשיטות. הכותב על מנת לקלקל העור חייב שאין חיוב על מקום הכתב רק על הכתיבה. כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב כ"ה בגמרא. והנה מבואר לקמן הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב והנה באות א' שהשלימה לספר אין חילוק בין ספרי קדושים או ספרי הדיוטות כמו שמבואר שם דוגמא ארג חוט והשלימה לבגד איזה בגד שיהי' ה"ה השלים לספר וכן הר"מ סתם נראה בכל הספרים מיירי וראיתי כאן בשבת ק"ד ע"ב ברש"י ד"ה והשלימה כ' וז"ל אות אחרונה של א' מכ"ד ספרים נראה דדוקא בא' מכ"ד ספרים הדין כן וצ"ע מנ"ל. ואפשר סתם ספר בש"ס נקרא רק א' מכ"ד ספרים וגם הסברא נותנת כן דכל הספרים ל"מ ספרי הדיוט דמוסיפין וגורעין ל"ש השלמה אלא אפילו בספרים הקדושים דיכולים להוסיף קצת או לגרוע ל"ש השלמה כלל לחייב והו"ל כמו שהשלים אות לתיבה דפטור ה"נ אך בס' תנ"ך כי התיבות והאותיות הכל במנין ובמספר מאת השי"ת וכ"ז שנחסר אות לאו קדושת ספר עליו אם כן בהשלמה הו"ל תיקון גדול וחייב על אות אחת. ונראה דל"ד על הקלף אלא אפילו על הנייר דאין קדושת ספר עליו מכל מקום כיון דהאותיות הם במנין ומספר ואין להוסיף ולגרוע שייך השלמה כי נשלם הספר אבל בספרים חוץ מאלו ל"ש השלמה כלל כי איך נשלם אם יכולים לגרוע או להוסיף ול"ש השלמה כנל"ב דאין לחייב רק בכ"ד ספרים שהשלים אות להספר. הכותב אות א' כפול כגון גג או שש וכו' חייב. עמ"מ דדוקא תיבות אלו שיש להם כונה ופי' אבל א"א דאאזרך דשני האלפין אין להם פי' כלל פטור ע"כ נראה דשני אותיות דאין שוים כגון א"ד או א"ם או א"ע אף שאין להם פי' כלל חייב כיון דהם ב' אותיות וצ"ע בגמרא. הכותב בכל כתב ובכל לשון אפילו משני סממניות חייב רש"י פי' שני סממניות א' בדיו ואחת בסיקרא והרה"ג פי' כגון נונין המנוזרין כמו ויהי בנסוע והר"מ סתם כלשון המשנה. כתב אות א' נוטריקון כמו מ' מעשר ק' קרבן אף על פי שעי"ז קורין תיבה שלימה פטור. כתב אות א' סמוך לכתב שהי' אות וזיווג אות אחרת פטור. כתב ע"ג כ' הן דיו על דיו והן סיקרא ע"ג סיקרא פטור ודיו ע"ג סיקרא או להיפוך יבואר בסמוך בס"ד.

והנה כ' ע"ג כתב דהר"מ פוטר כאן הוא בכ"ע אפילו כשהכתב האחרון מתקן יותר מהראשון כי כן פוסק בה' גירושין גבי גט שכתבו שלא לשמה והעביר קולמס לשמה אינו גט כלל והיינו כר"ח וכרבנן ע"ש בכ"מ וד' הרב המגיד צ"ע ע' בהגה"ה וב"ש סי' קל"א אבל אם נאמר דהלכה כראב"י דרבנן מודים בגט דהוי כתב והרשב"ם כ' דפסקינן כוותי' דתפסי קידושין והתוס' כאן בשבת מחלקים דראב"י דאמר יש כע"כ אינו רק בשכתב האחרון מתקן כגון גט שנכתב שלא לשמה ומעביר קולמוס לשמה ובאינו מתקן מודה ראב"י דאינו כתב וכאן מיירי דאינו מתקן ע"כ נחזי אנן הדינים אם מתקן בשבת בכתב העליון אם חייב או לא והנה בגט שהי' נכתב שלא לשמה ובשבת העביר עליו קולמוס לשמה אם הי' שוגג כיון דמתקן בכתב העליון והוי כתב אם כן חייב חטאת כיון דהגט כשר בשוגג עאה"ע סי' קכ"ג אך אם העביר קולמס לשמה במזיד היאך הדין והנה בכתב גט במזיד בשבת הוי רשע ואינו גט עי' בשו"ע שם אך כאן אם נאמר דאינו גט דהוא רשע באמת אם אינו גט לא חילל שבת כלל דכתב ע"כ שרי בשבת רק מחמת מתקן ואם א"ג ל"ה מתקן אם כן ל"ה רשע והגט כשר אך אם הגט כשר שוב הו"ל רשע ופסול וזה תלוי בזה והיאך לידייני להאי דינא אם הגט כשר פסול משום רשע ואם נאמר דפסול מחמת רשע אם כן ל"ה רשע דלא חילל שבת וצ"ע. והנה הספק הזה רק בכתב כל הגט או מקצתו אבל אם שני אותיות היו כתובים שלא לשמה והעביר עליהם קולמוס ודאי הגט כשר דבאותו פעם לא נעשה רשע כמ"ש התוספות חולין והד' עתיקין אם כן אפילו אם נאמר דח"ש הגט כשר וכיון דכשר הו"ל כתב העליון תיקון וחייב מיתה משום כתב עג"כ אך בכתב הרבה דבכל ב' אותיות ח"ש עב"ש סי' הנ"ל אם כן אם נאמר דהגט פסול מחמת רשע באמת אם הוא פסול לא נעשה רשע כלל ופטור ג"כ וכשר ג"כ לא נוכל לומר דאי כשר הו"ל רשע הכלל דא' תלוי בחבירו והיאך לידייני דייני להיאך דינא. ואפ"ל מטעם אחר הגט פסול משום כ"מ דא"ר לא תעביד וכו' לא מהני וע"י דהגט פסול ול"מ יתוקן האיסור כסברת מהרימ"ט וכמ"ש כ"פ בח"ז כי אם הגט פסול אין עושה איסור כי אין כתב וכו' ואם נאמר מהני עי"ז יתחייב טוב לומר דל"מ ואי אמרינן ל"מ חוץ דלא נעשה איסור גם לא יתחייב כלל אף דכ"מ וכו' חייב דעבר אמימרא דרחמנא התם כיון דעובר ע"ד התורה דהתורה אמרה בדבר הזה לא תעשה והוא עשה שייך שפיר דחייב דעבר על מימרא דרחמנ' אבל כאן דהתורה התירה כעג"כ אך ע"י דהתירה התורה נעש' העבירה ואם אמרינן ל"מ לא עבר אמימרא דרחמנא כלל כי אין כתב עג"כ דהאיסו' נולד ע"י אי אמרינן דהגט כשר אבל אי פסול לא עבר כלל וכבר הבאתי כ"פ בח"ז וז"ב אם כן נראה דהגט פסול ולא עשה איסור כלל ופטור ג"כ וידעתי כי מד"ז דל"מ יש לדחות וגם אני כתבתי סברא אחרת כלל גדול בדין דלא תעביד עמש"ל בח"ז מכל מקום לא נמנעתי לכתוב להעיר לב המעיין ועתו"ס שבת ק"ד ע"ב ד"ה אר"ח סה"ד שכתבו דלראב"י מתניתין לא מיירי בכ"ע דבגט ל"מ מיירי ע"כ היינו דבגט יש כעג"כ היינו דבמשנה סותם אף לענין שוגג פטור ובשוגג ודאי חייב לראב"י כמ"ש וא"צ להאריך כי מובן מאליו וע' גיטין י"ט תוד"ה דיו ונראה דלראב"י אם העביר בשוגג בקולמס על הגט שנכתב שלא לשמה בשבת דחייב חטאת דהוי כתב דאחרון מתקן יותר מראשון כמ"ש חייב שתים משום כותב ומשום מוחק כמו דיו ע"ג סיקרא שיתבאר לקמן בס"ד ה"נ כיון דכתב העליון כתב ממילא הוי מוחק כתב האחרון ע' תוס' גיטין שם דל"ה מקלקל והו"ל כמוחק ע"מ לכתוב אך לכאורה ר"י דסובר גבי שם דמעביר קולמס וכיון דסובר יש כעג"כ והו"ל מוחק כתב האחרון והיאך יכול למחוק השם אך באמת כיון דנכתב שלא לשמו וגם ה"ל מתקן במחיקה זו ליכא איסור כלל עש"ך סי' רע"ו ואחרונים בדין מחיקת השם ע"מ לתקן ובפרט דהתיקון הוא תיכף בשעת המחיקה גם בשלא לשמה והדברים עתיקין וא"צ להאריך. ועיין כאן בשבת במהרש"א על תוס' ד"ה אר"ח כתב דמסתברא דמשום זה אלי ואנוהו אינו פסול מן התורה ובאמת כ"ה שיטת תוס' ר"פ לולב הגזול אבל רש"י סובר דפסול מן התורה ועש"א סי' נ' ובמשנ"ח מצוה ג' שהשיג עליו וכתב דהוא רק דרבנן ואין כאן מקומו.

כתב עוד הר"מ המתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין וכן כיוצא בזה בשאר אותיות והוא מבואר במשנה וצ"ע דודאי דין זה פשוט כיון דלא נתכוין למלאכה פטור כמו נתכוין לזרוק ב' אמות וזרק ד' אך בש"ס מקשה ומירמי ברייתא אברייתא דקתני נתכוין לכתוב אות א' ועלו בידו שנים חייב ובמשנה מבואר דפטור ומתרץ דבמשנ' בעי זיונין ע"כ פטור ובברייתא מיירי דלא בעי זיונין ע"כ חייב וע' תוס' פירשו למה חייב הא נתכוין לזרוק ב' וכו' ופי' שם עי"ש והר"מ כתב אפילו בשאר אותיות היינו אף דלא בעי זיוני פטור והנה הדין כמ"ש הר"מ הוא דין אמת כמו נתכוין לזרוק ב' וכו' אבל קשה כיון דבש"ס מסיק כ"ה דלא בעי זיוני חייב ע"כ יש איזה פירוש בד"ז או כמ"ש התוספות או איזה פירוש אחר והיאך השמיט הר"מ ד"ז דפעמים חייב בשאר אותיות דלא בעי זיוני ולפרש בו איזה פי' או כהתוס' או פי' מסברתו ע"כ הדין ברור כש"ס דפעמים חייב והר"מ השמיט לגמרי פלפול הש"ס דמתרץ הרומיא באין חולק גם השמיט ד"ז דאות דבעי זיון פטור אם כותב בלא זיון ע"ש בש"ס ותבין אך הר"מ ס"ל דתגין אינו מעכב עאו"ח סי' ל"ו ור"מ הסת"מ וטיו"ד הס"ת והוא פירש פי' אחר עבב"י על כל פנים לפירושו ג"כ אי לא בעי זיון חייב ולא הביא הר"מ דמשכחת דחייב באיזה אופן בנתכוין לכתוב ח' וכ' ב' זיינין ע' בגמרא ובמקומות הנ"ל ותבין וצריך עיון גדול ותימה על נ"כ רבינו ז"ל שלא עמדו בזה וסמכתי על המעיין יבין כוונתי. כתב עוד הר"מ המגיה אות אחת ועשה שתים כגון שנטל גגו של ח' ונעשה ב' זיינין חייב וכן כל כיוצא בזה ע"כ והוא בגמרא הגי' וכו' השתא כתב אות אחת פטור הגי' אות א' חייב אר"ש כגון שנטלו לגגו של חית ועשה ב' זיינין ר"א כגון שנטלו לגגו של ד' ועשה ר' ופירש"י ד"ה רבא דל"ה אלא הגהת אות א' וחייב וכו' וזה תיקון הספר דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן וכו' וה"ל ככתב אות א' והשלימה לספר דחייב אפילו לרבנן עכ"ל היינו כמבואר לעיל להשלים שאני וקצ"ע למה לי' לרש"י האריכות הזה מחמת דאסור וכו' אפילו אם נאמר דכל ספר מכ"ד ספרים אסור לשהות מכל מקום בל"ז חייב כי לעיל בהשלימה לספר לא פי' כלל מה"ט רק להשלי' חייב כמו השלים הבגד ה"נ השלים הספר דנעשה ספר כמו דנעשה בגד אף דל"ש אסור וצע"ק. ומ"ש דכל ספר מכ"ד ספרים אסור להשהות שאינו מוגה כפירש"י להדיא בכתובות י"ט ע"ב וער"מ פ"ז מהס"ת כתב ס"ת שא"מ אסור לשהותו נראה דדוקא ס"ת ולא א' מכ"ד ספרים ועב"י סי' רע"ט ורמ"א דמביא דיעה זו אף בשאר ספרים ע"ש והרב המגיד כתב כאן והביא רבינו אוקמתיה דר"ש ע"כ והא דלא הביא אוקמתי' דרבא דז"פ כיון דהשלימו לספר ודאי חייב כמו כתב אות והשלימו וזה נמי הוי ככותב כיון דהספר היה צריך ריש וכבר כתב הר"מ ד"ז לעיל דכתב אות א' והשלימה לספר חייב ה"נ ופשוט.

והנה ד"ז דר"ש דנטלו לגגו וכו' וה"ל ככותב שתי אותיות ז"ב ובודאי בכ"מ חייב אף שלא בספר כלל רק היה כתוב ח' באיזה מקום ונטל הגג ונעשו שני זיינין ה"ל ככותב שתי אותיות משם א' כי יש לו משמעות היינו ז"ז ממקומו וה"ה באיזה אות אחר דנעשו שתי אותיות או שוים או שאינם שוים ואפילו בכל כתב כגון לשונות העמים אם עשה מאות א' שני אותיות חייב דה"ל ככותב שני אותיות וכ"מ לשון הר"מ דסתם המגי' וכו' ועשה שתי אותיות ורש"י ד"ה ועשאו שני זיינין כתב וז"ל והספר צריך לכך עכ"ל וא"י כוונתו למה מצריך שיהא הספר צריך לכך כיון דהוי שתי אותיות אפילו בקורה וכדומה ולא היה אלא אות זה ועשאו שנים חייב דה"ל כותב שני אותיות ואפשר דרש"י פי' על הברייתא על לשון המגי' ומכל מקום צ"ע אבל בודאי הדין ברור דבכ"מ חייב בזה וז"ב. וכתב הרשב"א כאן וז"ל מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטל לגגו של חית ועשאו שני זיינין שמעינן דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד וכו' וכן שנטלו לגגו של ד' ועשאו כמו ר' אינו אלא כדין וכו' והיינו אף דד"ז דנטלו לגגו וכו' מיירי בכ"ע ול"ד בספר כמש"ל וכן בכל כתב ולשון כמ"ש הר"מ מכל מקום למה יתחייב כיון דכל הדברים הנאמר בהם כתיבה כגון סת"מ וגט חק תוכות פסול דל"ה כתיבה כלל ואינו גט כלל וכן אם כתב הגט באיזה כתב דכשר בכל הכתבים כמבואר בש"ס וח"ת פסול דגזירת הכתוב דח"ת ל"ה כתב אם כן למה חייב כאן בשבת משום כותב ע"כ מוכיח הרשב"א דזה ל"ה ח"ת והוי כתב והר"ן כאן מביא ד' הרשב"א וחולק וכ' דאין ראיה לענין שבת אף דהוי בכ"מ ח"ת ואינו כתב לענין סת"מ מכל מקום לענין שבת חייב בכ"ע ואין חילוק בין ח"ת לחק יריכות ובכ"ע חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והנה על דין הרשב"א הראשון בנטל לגגו של ח' וכו' ד' הר"ן מסתברים דאין ראיה דד"ז מיירי בכ"ע אפילו בכ"מ ובכל כתב ול"ד בספר כמש"ל אם כן שפיר כ' הר"ן דאין ראיה דבאמת בכ"מ דצריך כתיבה אינו כתב כלל רק בשבת חייב דעל ח"ת נמי חייב בשבת דהו"ל מלאכת מחשבת אם כן חייב כאן אף דל"ה כתב בכ"מ אבל ד"ז דנטל לגגו של ד' ועשאו ר' דה"ל אות א' וע"כ מיירי בספר מספרי כ"ד כמו שפירש"י דאסור להשהות וכו' וה"ל השלימו לספר אם כן ראית הרשב"א נכונה דזה לא הוי ח"ת רק כמו דיו וכו' דאי הוי ח"ת לענין סת"מ אם כן למה חייב כאן נהי דלגבי שבת ה"ל כתב מכל מקום הא אינו אלא אות א' ופטור ואי מחמת השלמה הא אין כאן השלמה כלל דהספר נשאר בפיסולו ואסור להשהותו דאות הזה פסול בספר דה"ל ח"ת ולא עשה כלום ע"כ מוכח שפיר דד"ז דנטלו לגגו של ד' וכו' ל"ה ח"ת בשום מקום ובאמת המעיין ברשב"א עצמו יראה דמביא ראיה רק על הדין הראשון ע' בדבריו ושפיר דחה הר"נ. על כל פנים דין השני ודאי מוכרח ג"כ מאוקומתי' דרבא ואינו נדחה בדחיית הר"ן וצ"ע על הפוסקים עס"י ל"ב דסוברים דנטלו לחודו של ד' וכו' דהוי ח"ת הלא ראיית הרשב"א מוכרחת ואפשר דס"ל דלית הלכתא כרבא רק כר"ש וכן הר"מ לא הביא הך דרבא וצ"ע. שו"ר בח"א שהרגיש בזה על הר"ן.

והנה במש"ל דבכל כתב חייב בשבת אפילו כתב עכו"ם כ"ה דעת הר"מ והרבה ראשונים אבל הג"מ כתב דבכתב שאינו אשורית פטור בשבת ועבמג"א סי' ש"מ ובסשה"ג סוף הבונה ונראה דיש שם איזה טעות יעו"ש. ועיין בגיטין ד"כ מבואר שם דכתב שע"ג כיפה ואנדפתורא ל"ה כתב וע' רש"י דהיינו שרקם אותיות ועאה"ע סי' קכ"ה אם רקם או ארג או עשה כמעשה מחט לאו כתב הוא ולענין שבת להרשב"א כיון דלאו כתב הוא לענין גט אינו כתב לענין שבת ג"כ אבל להר"ן אפשר דלענין שבת הוי כתב דמלאכת מחשבת הוא וצ"ע. ועבמ"א סי' ש"מ דמשמע בגיטין כ' דאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מיקרי כתב וא"כ אפשר דאסור לעשות כן בשבת וא"י היאך משמע שם דהוי כתב דזה לא נזכר כלל ואם המג"א פירש דכתב שעל כיפה וכו' הוא בכה"ג אדרבא מבואר שם דאינו כתב כלל לענין גט וצ"ע. ונראה דלתחוב אותיות של כסף ודאי א"ח אף דנאמר כסברת הר"נ דלענין שבת הוי כתב אף דל"ה כתב לענין גט מכל מקום כאן כיון דהם כבר אותיות רק הוא מקרבן בשבת ועל הקריבה ודאי א"ח עט"ז ג"כ שכתב ד"ז בפשיטות דעל הקריבה א"ח אם כן ה"נ וד' המג"א צ"ע. ושו"ר בס' ח"א שעמד בזה:

הכותב אות א' בקורה ואחת על הארץ פטור שהרי אין נהגין וכו' היינו שאינם נקראים כא'. לקח גויל וכו' ג"כ הדין כך אם מחוסר מעש' להקריבה אבל אם כתב אות א' כאן וא' בעיר אחרת על שני קלפים חייב כיון שאין מחוסר מעשה להקריבה רק הילוך והילוך לא חשיב מחוסר מעשה ער"מ. הכותב בשמאלו או אטר בימינו שהוא לו כשמאל פטור או ברגלו ובמרפקו פטור ובכל אלו פטור דאין דרך כתיבה וה"ל מלאכה כלאח"י דפטור בשבת והשולט בשתי ידיו חייב בשניהם. והנה אף דבשבת פטור מכל מקום יכול להיות דהוי כתב לענין סת"מ וגט אף דלשבת ל"ה כתב ז"א דבאמת הוי כתב רק דהוי כלאח"י וזה ל"ש רק בשבת ולא במקום אחר אבל לעיל לענין כע"כ או ח"ת זה ל"ה כתב אף דדרכו בכך אם כן ל"ה כתב בשום מקום אבל זה יכול להיות דהוי כתב וכשר בכ"מ רק בשבת פטור דהוי כלאח"י וכ"כ בס' חלקת מחוקק סי' קכ"ג עיי"ש בש"ע מבואר דהרמ"א מכשיר בדיעבד בגט בשמאל מה"ט שכתבנו וכן בח"מ שם כ' טעם הזה וע' ג"כ בב"י סי' ל"ב כ' דשמאל פסול כמו בשבת וא"ל דוקא בשבת וכו' אינו מועיל כלאח"י אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב סת"מ כהלכתן בשבת ולא יהי' חייב אמנם בשחיטה בהפילה היא כשר אף שא"ח בשבת דהוי כלאח"י וכו' וע"ש שכתב דלא נתבאר אם פסולים. הכלל דד"ז בשמאל בשבת בודאי פטור ומכל מקום לענין סת"מ אפשר דהוי כתב ועב"ש סי' קכ"ג והדברי' ארוכים. וגוף ד"ז שכתב הב"י דאין סברא לכתוב סת"מ בשבת ויהי' פטור והסת"מ יהיו כשרים יש לדחות דאפשר דוקא בכותב איזה דבר בשמאל פטור בשבת אבל אם כתב סת"מ בשמאל בשבת חייב מיגו דהוי כתב לענין סת"מ ה"ל כתב לענין שבת ולא באתי בח"ז לפלפל רק לעורר ישמע חכם וכו'. כתב עוד הר"מ קטן אוחז בקולמס וגדול אוחז בידו וכותב חייב גדול אוחז בקולמס וקטן אוחז בידו וכותב פטור והוא מהתוספתא ונראה פשוט דל"ד קטן ה"ה עכו"ם כה"ג וכן גדול בגדול חייב רק האוחז בידו וכותב כי אינו תלוי באוחז בקולמס רק באוחז בידו וכותב וז"פ ונראה דבגט וסת"מ ג"כ האי דינא דהפסולים לכתוב אם אוחזים בקולמוס והכשר אוחז בידם וכותב כשר ולהיפך פסול וצ"ע שלא הביאו הפוסקים ד"ז גבי סת"מ וגיטין ועתב"ש ס"ס א' מסופק גבי שחיטה בכשר אוחז ביד הפסול ע"ש ותלמד לסת"מ.

עוד כתב הר"מ א"ח עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו וכו' ע"ד שמתקיים וכו' כגון קלף ונייר וכו' א"ח עד שיכתוב בדבר העומד ע"ד העומד וכו' והנה בדבר שכותב דצריך שיהא עומד מבואר במשנה כתב במי פירות וכו' ובדבר שאינו מתקיים פטור אך על הדבר שכותב אם צריך להיות מתקיים אינו מבואר במשנה אך הרב המגיד כתב שמבואר בתוס' וגם כתב שמבואר במשנה שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים ע"כ. והנה גבי סת"מ בלאו הכי אינו כשר רק על גויל או קלף או דוכסוסטוס והם דברים המתקיים וגבי גט מבואר במשנה די"ט דהכתיבה צ"ל בדבר המתקיים ולא במשקין וכו' והדבר שכותב עליו אינו מבואר וער"מ פ"ד מה' גירושין והרב המגיד נראה דסובר דא"צ להיות מתקיים דבר הכותב עליו וי"ח עבמ"מ וע' אה"ע סי' קכ"ד סעיף ב' בהגהות רמ"א שם ולהר"מ דמכשיר שם ה"ט בשבת כמ"ש הרב המגיד דמלאכת שבת בעינן דבר המתקיי' ואפשר אם כותב בשבת גט בשוגג ע"ד שאינו מתקיים חייב כיון דהוי כתב לענין גט וכבר מובא ס' זו כ"פ בח"ז. ועח"מ סס"י קכ"ד מביא בשם המרדכי דדיו כ"ז שהוא לח ה"ל דבר שאינו מתקיים ומה"ט צריך ליתן הגט לאחר שנתייבש אם כן בשבת א"ח תיכף בכותב רק לאח"כ כשנתייבש וה"ל כמו אפילו ובישול וע"ש בב"ש וצ"ע. הכותב על בשרו חייב הכותב על עור המסרט על בשרו פטור (והחוקק בבשרו כעין כתובת קעקע לכ"ע חייב דגבי גט הוי כתב עבאה"ע סי' קכ"ד ובח"א כ"כ בפשיטות ע"ש ול"ד לשמאל דל"ה דרך כתיבה בכך עיין בדבריו) ומאי זה כתובת קעקע עיין ר"מ פי"ב מה' עכו"ם היינו שמסרט על בשרו וממלא מקום השריטה דיו או כחול או שאר מיני צבעונין ומאי הדין לענין שבת והנה גבי גט מבואר בש"ס ור"מ פ"ד מה' גירושין ואה"ע סי' קכ"ד דהוי גט אם כן הוי כתב לענין גט ולהסוברים גבי שמאל דכשר בגט ובשבת פטור דהוי כלאח"י ולענין לאח"י א"ד שבת לגט אם כן אפשר ג"כ אף דהוי כתב לענין גט מכל מקום בשבת פטור דהוי כלאח"י מ"ל שריטה לבד או שורט וממלא השריטה בצבע אך להפוסקים דגם בלא"י בשמאל ג"כ שוה גט לשבת ועב"ש סי' קכ"ד דל"ה כתב אם כן כאן דמבואר בש"ס דכ"ק כשר בגט אם כן חייב בשבת ג"כ וצריך לחלק אף דשריטה הוי כלאח"י מכל מקום בממלא השריטה הוי דרך כתיבה בכך ולכאורה אפשר אף לפי הסברא דא"ד גט לשבת ובשבת פטור דהוי כלאח"י מכל מקום כיון דהוי כתב לענין כ"ק הוי כתב לענין שבת וחייב דמגו וסברא זו מבואר בח"ז כ"פ ואם כתב בשבת כ"ק אי אמרינן דהוי כתיבה לענין שבת אם הי' שוגג על שבת אף דהוי מזיד על כ"ק מכל מקום חייב בקרבן כי אפילו מיתה אינה פוטרת קרבן עיין תוס' פסחים דכ"ט ד"ה ר' נחוניא ואם היה מזיד על השבת לכאורה פטור ממלקות של כ"ק כי מיתה פוטרת ממלקות עיין ר"מ הלכות שחיטה ובפ' או"ב ומובא כ"פ בח"ז אך אם התרו בו תיכף על האות הראשון חייב מלקות משום כ"ק ומיתה א"ח רק בב' אותיות ואינם באים כא' אך אם לא התרו בו רק באות השני ואז חייב מיתה פטור ממלקות דבאין כאחד וקצרתי ובס' ח"א בדינים אלו דבריו צ"ע.

הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור כ"ה דעת הר"מ מהירושלמי ובמקצת נוסחאות מבואר בהיפך והרב המגיד כ' שנוסחאות רבינו עיקר ועאה"ע קכ"ה דהר"מ מכשיר גבי גט אף הרושם על העור ועב"ש שם בשם הרב המגיד דשבת שאני דבעינן דבר המתקיים וגבי גט לפי שעה סגי ע"ש. הכותב דיו ע"ג סיקרא חייב משום כותב (ומשום מוחק יבואר לקמן בס"ד במלאכת מחיקה) כ"כ הר"מ מש"ס דגיטין די"ט ובאמת שם מבואר לגבי גט אפשר דל"ה כתב ורשב"ל אקשי ליה והא לימדתנו רבינו לענין שבת דחייב דיו ע"ג סיקרא משום כ' א"ל וכו' מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופירש"י אף לענין חטאת בשבת לא הייתי עושה מעשה להביא חולין בעזרה והיאך פסק הר"מ כאן בפשיטות דחייב ועמד בזה בס' ח"א וכ' דהר"מ פירש דוקא לענין גט ולא לענין שבת עיין בדבריו. יש להסתפק אם כותב בשבת על קלף או איזה דבר של עה"נ דעומד לשרפה אם חייב כיון דהוי ע"ד שאינו מתקיים כי מצוה לשרפו ונראה דחייב כיון דבדרך טבעו של עולם הוי דבר המתקיים וא"ד לגט עס"י קכ"ד דכאן תלוי בדבר המתקיים בטבעו של עולם וגם ל"ש כתותי מ"ש וכו' כ"נ ובאתי רק לעורר. המעביר דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא וסיקרא ע"ג דיו פטור ועמש"ל באריכות לענין כ' עג"כ ועפמ"ג סי' ש"מ כתב הכותב בחלב שאין רישומו ניכר רק חבירו נותן על האש וניכר הכתב פטור מחטאת. והנה במש"ל דהשלים אות א' לספר חייב נראה דחייב גם משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה ובכ"מ שייך מב"פ כמש"ל גם נ"ל דל"ד משלים לספר מכ"ד ספרים ה"ה במשלים לתפלין ולמזוזה ע"כ חייב באות א' עש"ס. עוד כתב הר"מ תשע תולדות כותב הרושם רשמים וצורות כו' עיין במשנה ר"י אומר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וערש"י פ"י דר"י בא לומר דל"ד אותיות רק אפילו רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב ע"כ והנה בודאי אין הלכה כר"י נגד ת"ק דסתם ר' כוותי' אם כן א"ח ברושם לפסק הלכה אך הר"מ בפיה"מ פירש פי' אחר ע"ש ובמ"מ ופוסק דגם ת"ק מחייב ברושם מחמת תולדת כותב ונראה דכל דין כותב יש לרושם כיון דהוא תולדת כותב והרושם בשמאל פטור ע' בגמרא דוקא לר"י חייב בשמאל ולא לת"ק להר"מ עיין ותבין וצל"ע היטב בפיה"מ כי דבריו אינם מובנים וכשיזכני השי"ת לעמוד ע"ד ואבינם אכתוב הנלע"ד:

לה) המוחק הכלל כ"מ דחייב על הכתיבה אם מוחק הכתיבה ה"ל מוחק ולשון הר"מ המוחק כתב ע"מ לכתוב במקום המחק ב"א חייב. נראה דדוקא במוחק ע"מ לכתוב במקומו אבל המוחק שלא ע"מ לכתוב רק משום איזה דבר שצריך אף דל"ה מקלקל פטור. אך אח"ז כ' הר"מ אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור נראה דאם אינו מקלקל חייב וכ"כ הר"מ סוף הפרק וכן המוחק אות הרשום ע"מ לתקן חייב נראה כיון דהוי ע"מ לתקן חייב אף שלא ע"מ לכתוב וכ"ד הר"מ פ"י גבי הקורע אף דבמשנה מבואר הקורע ע"מ לתפור כמו כאן שמבואר המוחק על מנת לכתוב. ומבואר בהר"מ שם דקורע בחמתו ג"כ חייב דעיקר שלא יהי' מקלקל עיין בדבריו ה"נ כאן והר"מ לשיטתו דס"ל משאצל"ג חייב ע"ש. ומלשון הרא"ש משמע דוקא ע"מ לכתוב ע' בס' ח"א. והנה אף להר"מ דע"מ לתקן ג"כ חייב מכל מקום צריך להיות השיעור כדי לכתוב ב' אותיות כמבואר בדבריו כאן נפלה דיו ע"ג ספר נפלה שעוה ומחקה אם יש במקומה כדי לכתוב ב' אותיות חייב ומחק אות גדולה ויש במקומה כדי לכתוב ב"א ג"כ חייב. והנה בכותב ב"א דחייב פשוט אפילו כ' ב"א קטנות מאוד דאינו מבואר השיעור וקטנות ג"כ נקראו אותיות ובמוחק ב"א כדי לכתוב בודאי כיון דהי' כתוב שני אותיות אם כן יוכל לכתוב על מקום זה שמחק. אך מה שמבואר אם מחק אות א' גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שנים וכו' א"י השיעור של ב' אותיות או כדי לכתוב קטנות או בינונים וכן אם נטף דיו ומחק דהשיעור ג"כ כנ"ל א"י היאך משערינן ומצד הסברא נראה דבאותיות בינונים משערינן וע"ל פח"י במוציא דיו כדי לכתוב נראה ג"כ משערינן בבינוני וע"ע גבי קשר מוכסין כ"נ. ועפמ"ג סי' ש"מ דאם מוחק אות א' בטעות בספר כדי לכתוב האות להשלים הספר חייב על המחיקה כמו על הכתיבה דאות א' חייב ה"ה נמי על המחיקה כי דין א' להם כמ"ש. וכ' הר"מ דה"ה המוחק רשמים ע"מ לתקן כמו המוחק וכו'. ואם הי' בסת"מ יתר אות לדעת הפוסלים ביתר ע' מנחות וש"ע ומחק לדעת הר"מ חייב כיון דהוי תיקון ולדעת הסוברים דדוקא על מנת לכתוב חייב פטור משום מוחק כיון דאינו על מנת לכתוב. ומכל מקום נ"ל דחייב משום מב"פ דהוי גמר כיון דקודם הי' פסול ועתה הוא כשר כ"נ. נלע"ד המוחק כתובת קעקע חייב להר"מ דהוי תיקון כי לישראל אסור מחמת חוקות העכו"ם כי בשעת העשי' לוקין מגזירת הכתוב אבל על כל פנים להיות כן על בשרו אינו נכון לישראל אבל המוחק מעכו"ם ל"ה תיקון וז"פ:

לו) המשרטט כ' הר"מ המשרטט כדי לכתוב ב"א תחת אותו שרטוט חייב ע"כ. וכתב הרב המגיד דזה מבואר בפכ"ג וכו' והשיעור מכל אלו הדברים מפני הכתיבה ושיעור א' להם ועיין בגמ' דע"ה ע"ב דמקשה הש"ס היינו מולח והיינו מעבד. ר"י ורשב"ל דאמרי תרוויהו אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט ופירש"י שדרך הרצענין וכו' וכן בעורות המשכן כשחתכם ע"כ מבואר דעיקר שרטוט היינו בעור אך אין חילוק מ"ל שרטוט זה או זה אך על כל פנים בעור נרא' דהשיעור הוא כמו בכל המלאכות שבעור כדי לחתוך קמיע עיין ר"מ לעיל ה' ה' וא"ו ובהה"מ ושרטוט של כתיבה למד הר"מ מד"ע וג"כ השיעור ושרטוט של עור נראה דסמך אדלעיל דכל מלאכת העור כמו קמיע כנ"ל. כתב עוד הר"מ חרשי עצים שמעבירין חוט וכו' וכן שעושים כן באבנים וכו' י"א המשרטט בצבע או בלא צבע חייב והרב המגיד לא רשם ד"ז היכן הוא ולמד הר"מ משרטוט המבואר בש"ס וא' הוא ואינו מבואר בר"מ השיעור של שרטוט זה ואינו ידוע לי ונראה דהרושמים בזכוכית באבן טוב כדי שיפצל בשוה כדרך שהאומנים עושין גם כן בכלל משרטט כנ"פ:

לז) המבעיר לשון הר"ם פי"ב המבעיר כ"ש חייב והוא שצריך לאפר אבל דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל והמבעיר גדישו של חבירו וכו' דהוא מתקן אצל יצרו. והנה דעת הר"מ אף שהקלקול יתר על התיקון שאין האפר חשוב נגד קלקול החפצים מכל מקום חייב וי"ח בזה עבכ"מ בשם הרמ"ך דבעינן שהתיקון יהי' יותר והדברים ארוכים בסוגיא אין כאן מקומו להאריך והרב המגיד מביא בשם ההשגות (ובר"מ שלנו אינו נדפס השגה זו) דאם הבעיר תחת תבשיל חייב משום מבשל ג"כ וכ' דהאמת כ"ה וכ"כ הר"מ אך משום מבשל צריך שיעור גרוגרת מביצה קלה וכבר כתבתי דאשגרת לישנא הוא מ"ש מביצה קלה כי מבשל הוא כגרוגרת עיין לעיל וז"פ. כ' עוד הר"מ המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר וכתב הרב המגיד ובהשגות ולמה לא משום מבשל וכו' ומ"ש לחייבו משום מבשל אינו נ"ל שכ"ד שהוא עצמו נעשה אור ושורף אינו ראוי לומר מבשל אלא מבעיר וכו' ע"כ ובאמת פ"ט כ' הר"מ המתיך וכו' או המחמם וכו' עד שתעשה כמו גחלת ה"ז תולדת מבשל מחייב הר"מ בעצמו משום מבשל ועלח"מ שעמד בזה ועיין מגן אברהם סי' שי"ח שעמד ג"כ בזה על הה"מ. אך מ"ש דדברי הר"מ סתרי אין סתירה דכ"פ כתבנו דהר"מ מביא בכ"א מלאכה שלו אף שחייב עוד על מלאכה לא כ' שחייב שתים. אך ד' הרב המגיד צ"ע דגם הר"מ מודה לזה והלחם משנה כ' דהה"מ הבין בדברי הראב"ד שחייב משום מבשל לחוד ע"ש וגם גמ' מפורשת בשבת וביבמות ומ"ל לבשל סממנים או לבשל פתילה אם כן ה"ל מבשל וקצ"ע על הר"מ דכ' כאן ברזל ובודאי כל מתכות הדין כן כמש"ל בפ"ט לענין מבשל ה"ה לענין מבעיר דאין חילוק כנ"פ:

לח) המכבה כ"ש חייב א' וכו' או מכבה גחלת של עץ והנה להר"מ חייב בכ"ע דס"ל כר"י במשאצל"ג אבל הפוסקים כר"ש במשאצל"ג פטור במכבה פתילה רק בצריך להבהב הפתילה כמבואר בש"ס כ"פ ועמ"מ כאן והמכבה גחלת של מתכות פטור רק בצריך ומכווין לצרף ועראב"ד השיג על הר"מ ויבואר במק"א אי"ה:

לט) הוצאה היינו מרה"י לרה"ר וכן הכנסה מר"ה לרה"י כ' הר"מ פי"ג דהוי אבות וכן המעביר ד"א בר"ה נראה גם כן מדבריו דהוי אב. ועיין תוס' שבת ד"ב מבואר דהכנסה היא תולדה דהוצאה וכן המעביר ד"א בר"ה והזורק והמושיט כ' הר"מ דהם תולדות ועיין בס' מג"א וצריך אריכות גדול ואי"ה אשנה פ"ז באריכות:

והנה הרהמ"ח הביא כאן דדוחין שבת מפני פקוח נפש וכל הזריז וכו' ע' דינים אלו פ"א מה' שבת וטוש"ע מסי' שכ"ח וכו' והוא ענין ארוך ואעורר קצת. דעת הר"מ דדחוי' הוא שבת אצל פ"נ ע"ש בכ"מ כמו דהר"מ סובר דטומאה דחוי' ולא הותרה כן לענין פ"נ לא הותרה שבת אלא דחוי' וכיון דדחוי' עושין הקל הקל כמבואר ביומא וכ"ד רוב הפוסקים. ודעת רבינו מאיר הובא ברא"ש יומא דשבת הותרה לגבי פ"נ ועי' מנחות ס"ד אבעיא שם בש"ס אי אמדוהו לחולה שיב"ס לשני גרוגרות ויש שני גרוגרות בשני עוקצין ושלשה בעוקץ א' איזהו מביאין אם למעוטי בשיעורא עדיף ומביאין השנים בשני עוקצין או למעוטי בבצירה עדיף ומסקינן דלמעוטי בבצירה עדיף ומביאין הג' בעוקץ א' וכ"ה בר"מ כאן וכתבו הראשונים מובא בכ"מ דאם ליכא מיעוט בבצירה כגון שאמדוהו לשני גרוגרות ויש שני גרוגרות בעוקץ א' וג' בעוקץ א' בודאי שתים מייתינן ולא ג' דלרבויי בשיעורא אסור. ודעת הרבה ראשונים דד"ז לרבוי' בשיעורא הוא רק איסור דרבנן ע"ש בתוס' ועבב"י סי' שי"ח הביא בשם הרשב"א הא דאמרינן בחולין המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו היינו לאחר שיתן הקדרה על האש ירבה והוא חיוב סקילה אבל קודם שנותן על האש ה"ל רק איסור דרבנן ול"ג אטו דרבנן ע"ש והר"נ בביצה הוכיח מש"ס דמנחות דריבוי' בשיעור' הוא איסור תורה. והא דמבואר גבי יום טוב ממלאה אשה וכו' מחלק דבשלמא יום טוב דהותר לבשל בשביל א"נ אם כן גם התוס' כמוהו אם הוא מאד טרחא אבל בשבת פ"נ לא הותרה רק דחוי'. אם כן מה שצריך לחולה נדחה והתוס' ה"ל איסור דאורייתא ע"ש וד' עתיקין והובאו ב"י סי' של"א. והנה לרבינו מאיר דשבת הותרה אצל פ"נ כמו יום טוב לגבי או"נ אם כן לדבריו ריבוי בשיעורא אין איסור כמו יום טוב אם כן הא דאיבעיא לן שנים מייתינן דמיעוטי בשיעורא אע"ג דריבויא בשיעורא אין איסור צ"ל דסובר כסברת התוס' דמדרבנן אסור גבי שבת ולא גבי יום טוב ע"ש בתוס' ור"נ שם. והנה ק"ל על הר"נ דסובר דריבויא בשיעורא הוא איסור דאורייתא. אם כן ז"פ לכ"ע אם אמדוהו לחולה שצריך בשר ויהיה די לו בכך וכך אם נשחט לו עוף או בהמה קטנה. (והי' ג"כ די לו) בודאי אסור לשחוט לו בהמה גדולה דהוי ריבוי בשיעור' כמו שלשה בעוקץ א' דהוי חד מלאכה אך ריבוי אוכל דאסור ה"נ. והנה בחולין די"ב אמרינן דרב דימי אמר הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא והטעם דמבשל חיישינן שמא ירבה בשבילו אבל שוחט דכזית בשר צריך שחיטה אם כן ל"ש ריבוי וכ"פ הר"מ ושו"ע סי' שי"ח. והנה לדעת הרשב"א דסובר הריבוי בשיעור אינו אלא דרבנן והחשש במבשל דחיישינן שמא ירבה בשבילו לאחר שיתן הקדרה על האש דהוא איסור סקילה אבל קודם נתינה על האש דאסור מדרבנן לא גזרו חכמינו זכרונם לברכה אם כן ניחא דמבשל שייך גזרה זו אבל שוחט ל"ש גזרה דאפילו אם ירבה דהיינו ישחוט בהמה גדולה הרבה יותר מהנצרך לחולה מכל מקום האיסור שחיטה הוא נדחה מפני החולה ורק הריבוי בשיעור והוא רק איסור דרבנן ול"ג כסברת הרשב"א. אבל לפ"ד הר"נ דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה אם כן למה השוחט לחולה בשבת מותר לבריא יגזור דלמא ירבה בשבילו דהיינו שישחוט בהמה גדולה והוי ריבוי בשיעורא והוא איסור תורה. ואפ"ל דר"נ סובר דוקא במבשל גזרינן שמא ירבה אחר נתינת הקדרה על האש דהוי איסור סקילה. אבל שוחט דל"ה איסור סקילה רק איסור דאורייתא לא גזרינן. ומכל מקום צ"ע כיון דהוא איסור תורה אמאי ל"ג ועסי' שי"ח ואין כאן מקומו.

ואכתוב לך קושיא נפלאה תלי"ת בהא דמבואר במשנה דהשוחט בשבת ויוה"כ שחיטתו כשרה והרבה פוסקים אפילו במזיד דלא נעשה מרשיע. והנה המהרי"ט והרשד"ם מקשים למה יהי' שחיטתו כשרה נאמר כל מלתא דארל"ת אעל"מ כרבא בתמורה אם כן לא יהני השחיטה ותיהוי נבלה. ותי' דזה הכלל דלא מהני אינו רק במקום אי לא מהני יתוקן האיסור אמרינן דל"מ אבל אפילו אי ל"מ לא יתוקן האיסור בכה"ג ל"א ל"מ ומודה רבא דמהני ובכאן אפילו אי לא מהני מכל מקום עבדי איסורא דנטילת נשמה. ואי דהוא מקלקל ז"א הא מתקן האיסור אצל ב"נ כמבואר בש"ס דמוציאו מידי אמ"ה אם כן כיון דלא נתקן האיסור שפיר מהני ושחיטתו כשרה והדברים מפורסמין ע' שעה"מ ה' גירושין הובאו ד' בח"ז כ"פ. והנה נראה אם יתוקן קצת איסור לא כולו אמרינן ג"כ ל"מ דאם ל"מ יתוקן על כל פנים קצת איסור מ"ל כולו מ"ל פלגא. והנה מבואר בחולין דראב"י סובר מזמנים ישראל על ב"מ ואין מזמנים נכרי על בני מעים והטעם כיון דשחט הסימנים ה"ל ב"מ כמאן דמנחי בדיקולא וה"ל אמ"ה רק לישראל בשחיטה תליא מלתא ומסקינן שם דאף לנכרי מותר מחמת מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ע"פ השוחט. ואם נתנבלה בשחיטה דל"ש מי איכא מידי דגם לישראל לא הותרה השחיטה דעת הפר"ח ותב"ש סי' כ"ז דאסורים הב"מ באמת לב"נ מחמת אמ"ה ע"ש. וא"כ לפמ"ש דדעת הר"נ דריבוי שיעור הוא איסור תורה אפילו במקום דהעיקר נדחה כגון לחולה אם כן ודאי פשוט דאם א' שוחט בהמה קטנה ואחד שוחט בהמה גדולה נהי דלענין סקילה שניהם שוין מכל מקום לענין איסור עשה יותר מי ששחט הגדולה מחמת ריבוי השיעור וריבוי השיעור הוא אסור בשבת וא"כ הדרא לדוכתי' קו' המהרי"ט נימא דל"מ מחמת כמדארל"ת ואי דלא יתוקן האיסור ז"א דמ"מ יתוקן קצת דאי הבהמה כשרה אם כן הבמ"ע כשרים ושחט הרבה אבל אי נימא דל"מ והוי נבלה אם כן הבמ"ע אסורים לב"נ וה"ל מקלקל ופטור על הבמ"ע והוי קטנה בשיעור ואם הבמ"ע כשרים הוי שיעור יותר וא"כ אי ל"מ יתוקן קצת ובכ"ד ששוחט אם הבמ"ע אסורים לב"נ ה"ל שיעורא זוטא מאם הבמ"ע גם כן כשרים אם כן מתוקן קצת האיסור ונימא דל"מ ותהי' השחיטה נבלה. ואם הבמ"ע אסורים לב"נ ה"ל לגבי' מקלקל ופטור מן התורה אם כן מתוקן קצת והיא קושיא נפלאה.

והנה מחללין שבת וכן שאר כל העבירות שנדחין מפני פ"נ בשביל כל אישי ישראל. ואם מחללין שבת מפני עובר במעי אמו שלא כלו חדשיו עדיין ער"נ יומא סוגיא דעוברה שהריחה מביא דיעות בזה ואין להאריך במה שדיברו הראשונים ועאו"ח סי' ש"ל. ואם מחללין שבת מפני חרש או שוטה דלאו בני מצות הם. ע' ס' הלכות קטנות להר"מ חאגיז פ"ב תשובה ל"ח מסופק בזה ורוצה לחלק בין חרש לשוטה כיון דחרש אפשר אית בי' דעת קלישתא והניח הדבר בספק. וגם בעובר אפילו כלו חדשיו אם אמו חי' עמג"א סי' שכ"ט סקט"ו ובדגמ"ר. וגם אם מחללין שבת בשביל טרפה דההורגו אינו נהרג נראה דמ"מ מחללין שבת דלחיי שעה מחללין שבת ומצאו חי תחת הגל מבואר בש"ס דיומא דמחללין לחיי שעה אף דהוא גוסס בידי אדם דדינו כטרפה דההורגו אינו נהרג ע' בסנהדרין ור"מ מצות קדה"ש ודינים הנהוגים ומבואר בראשונים ואחרונים אין להאריך בח"ז ולהזכיר באתי ישמע חכם וכו'. וחילול שבת הוא בשביל נפש מישראל ופשוט דאפילו בשביל עבד כנעני דהוא כאשה ישראלית לכ"ד אך בשביל גר תושב אף שקיבל ז' מצות ואנחנו מצווים להחיותו מכל מקום אין מחללין עליו שבת וכ"ה בר"מ הי"ב וע' טוש"ע אה"ע סי' ד'. והראה לי למדן א' בס' אוה"ח על התורה על פסוק ושמרו בפ' כי תשא שכתב שם וז"ל א"י עז"ה אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות פי' באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת ולשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות ולימים לא יחלל עליו שבת עכ"ל. והוא תמוה דמבואר בדבריו דעל חיי שעה אין מחללין עליו את השבת ובש"ס דילן ביומא מבואר להדיא גבי מפקחין וכו' מצאוהו חי מפקחין פשיטא ל"צ אפילו לחיי שעה וכ"ה בר"מ הי"ח ובטוש"ע. והחכם הנ"ל אמר הא דמחללין שבת על חיי שעה זה דוקא בחילול דרבנן דהיינו לפקח הגל דהוי דרבנן טלטול אבנים ע"ש ביומא ור"ה ל"ב גבי שופר אבל חילול דאו' אין מחללין לחיי שעה דלא נשמע מקרא דחיי שעה יהי' חשוב לחלל עליו האיסור תורה. ונכונים דברי האוה"ח דלענין חילול תורה אסור לחלל לחיי שעה ועמש"ל מצות קד"ה רצ"ה דברנו בעה"י קצת מזה ובדה"ת נדה פי"ד דמ"ד ד"ה איהו ובדברי הרמב"ן שם ע"ש. ולענ"ד אפשר למ"ד דילפינן פ"נ דוחה שבת מושמרו וכו' אם כן מפסוק זה נשמע דוקא כדי שישמור שבתות הרבה אבל למסקנא דקיימא לן כשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם. וע"ש בתוס' יומא דע"כ סובר שמואל דלא אזלינן בתר רובא דבעינן שלא יהא שום צד מיתה אם כן אפילו לחיי שעה מחללין דעכ"פ איכא צד מיתה ע"ש בתוד"ה ולפקח. וראי' לדבר דשמואל סובר דבפ"נ ל"א בתר רובא ובאסופי ברוב עכו"ם מחללין את השבת ומשמע אפילו במלאכה דאורייתא ע"ש ובר"מ וטוש"ע אה"ע. אם כן אף דברוב עכו"ם מסקינן שם דהוי עכו"ם גמור לענין להאכילו נבילות. אם כן א"צ לשמור שבת ג"כ ומכל מקום מחללין שבת עליו אם כן לחיי שעה ג"כ וע"ש בתחלת הלשון אמר שמואל לפקח וכו' ובסוף דמסקינן דשמואל ארישא איתמר מבואר דלענין פ"נ אינו כן משמע אפילו במלאכה דאורייתא כמו בהפלוגתא המבואר שם ע"ש וע"ל מצוה רצ"ה וצ"ע רחב. ועיין בסנהדרין דע"ב ע"ב גבי מחתרת אפילו בשבת תראה דפקוח הנ"ל בלשון חכמים הוא במלאכה דאורייתא. ודינים אלו ל"ד לענין חילול שבת ה"ה לענין כל עבירות שנדחין מפני פ"נ הם שוים כמו שבת ובאיזה אופן ששבת נדחה ה"ה כל עבירות ובאופן ששבת אינו נדחה ה"ה שום עבירה דאורייתא אינו נדחה כי כל העבירות חוץ מג' ע"ז וכו' הם שוים לענין פ"נ. ולענין שנים שעשאו מלאכה בשבת עיין ר"מ ספ"א דאם יכולים כ"א לעשות ועשו שניהם פטורים ואם א"י כ"א לעשות ועשו שניהם חייבין ושיעור א' לשניהם ואם הא' יכול והשני א"י זה שיכול חייב וזה שא"י הוי רק מסייע ואין בו ממש ופטור ע"ש. ועפ"ח מה' שגגות בר"מ דכתב אם עשה מלאכה בשבת וא"י איזה מלאכה עשה חייב בא"ת וע"ש בכ"מ שהק' ע"ז ובלחם משנה תי' לדבריו.

ולכאורה לפי המבואר גבי אסופי דאם רוב ישראל הרי הוא כישראל ומחצה על מחצה ג"כ מטילין עליה ח"י מספק וא"כ ודאי צריך לשבות בשבת וחייב בכל המצות. ולכאורה אם הוא ספק דמחויב לשבות מכח ספק ובאמת פסקינן דעכו"ם ששבת חייב מיתה וא"כ איך ישבות מספק הא ס' לחומרא להיפך דלמא עכו"ם ואסור לשבות וכן אפילו ברוב ישראל מכל מקום לענין דיני ב"נ דעת האחרונים והבאתי לעיל דלא אזלינן בתר רובא אם כן היאך ישבות דלמא הוא עכו"ם וכיוצא בזה מקשין להסוברים דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ להקל איך שמרו את השבת דהא עכו"ם ששבת חייב מיתה. ובאמת הי' אפשר לומר לפמ"ש הר"מ בה' מלכים דשיעורין לא נאמרו לב"נ וא"כ לא מיבעיא להסוברים דבאיסורי שבת ל"א ח"ש אסור מן התורה אם כן משכחת לה שעושה מלאכה הצריכה שיעור ח"ש. וא"כ אם האסופי פ"נ הרי לא שבת דבב"נ לא ניתנו שיעורין. ואם הוא ישראל הרי לא עשה איסור מלאכה כלל כיון דבמלאכת שבת לא נאסר ח"ש. ואפשר אפילו מדרבנן ג"כ אינו אסור. ואמנם אפילו להסוברים דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת. מכל מקום נראה דבכה"ג היכי שעושה לשם מצוה ח"ש אינו אסור כלל דעיקר הטעם משום חזי לאצטרופי ויעשה שיעור שלם וכאן בודאי לא יעשה יותר כיון דכל עצמו אינו עושה רק כדי לצאת ידי המצוה כן הי' נראה לומר לכאורה. אך נראה דלדעת הר"מ פ"י מה' מלכים דעכו"ם ששבת אינו חייב והעיקר הטעם דאסור לחדש ד"ת לעצמו ע"ש ובלח"מ. אם כן כיון דמחויב מטעם ספק ישראל אין זה מחדש ד"ת לעצמו. אבל לפי הנראה בש"ס דיש עליו לאו דלא ישבותו אם כן ה"ל הספיקות סתרי אהדדי דמחמיר מצ"א הוי קולא מצד הב' ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. והנה פשוט דאסופי שהוא מע"מ וה"ז ספק ישראל ס' ב"נ אם עשה עבירה שב"נ חייב עליה מיתה כגון שאכל אמ"ה או גזל עיין ר"מ פ"ט מה' מלכים ודאי אינו נהרג דהוא ס' ישראל וס' נפשות להקל אך אם עשה עבירה שישראל חייב עליו מב"ד כגון שחילל שבת וכדומה ואין ב"נ חייב על עבירה זו נראה דהורגי' אותו כיון דע"ז הצד שהוא ישראל חייב מב"ד אך דלמא הוא ב"נ וא"ח. נראה דל"ש ס' נפשות להקל דוקא גבי ישראל דנפש ישראל יקר ענשינן כיון דמצד ישראל חייב וכן בכל העבירות שחייבים עליהם עונש מצד ישראל הן מיתה והן מלקות אף דב"נ אינו מצווה ע"ז מכל מקום עונשין אותו ול"ש ס' להקל. ובעבירות שב"נ מצווה ואין ישראל מצווה כגון מפרכסת להר"מ שם ודאי אסור לאכול דלמא הוא ב"נ מכל מקום אינו נהרג דלמא ישראל הוא ועל צד ישראל א"ח וס' נפשות להקל וכן אם עבר עבירה שישראל וב"נ חייבים מב"ד כגון ע"ז אך הישראל חייב סקילה וב"נ נידון רק בסייף שקל מסקילה נראה דחייב סקילה כיון דמצד ישראל חייב ל"ש ספק נפשות לקולא דלמא הוא ב"נ וא"ח אלא הקל ועיין עוד בר"מ שם הכלל דנותנים עליו חומרי ישראל וחומרי ב"נ ככל ספק אך אם עשה עבירה שחייב עליה בישראל ולא בב"נ חייב כי ל"ש בב"נ להקל אבל עבר עבירה מה שחייב בב"נ ולא בישראל א"ח דס"נ להקל דלמא הוא ישראל ע"ש בר"מ ותלמד לכאן וער"מ שם דב"נ שבא על הבהמה אין הורגין את הבהמה שלא נצטוו על הריגת בהמה אלא בישראל בלבד ועיין כסף משנה דהוא אבעיא בסנהדרין אם הבהמה נהרגת והאבעיא שם אי תקלה וקלון בעינן וב"נ ל"ש קלון אי תקלה לחוד ושייך גם כן בב"נ. לכאורה בס' ישראל אפשר ג"כ אין הבהמה נהרגת אף שהוא ס"ס לחומרא דלמא הוא ישראל ואף אם הוא עכו"ם דלמא תקלה לחוד סגי מכל מקום אפשר דאבעיא דלא נפשטה אין מצטרף לס"ס ודיברו בזה האחרוני' וגם אפשר דודאי נהרגת כיון דהוא ס' שייך קלון אף שהוא ס' מכל מקום שייך קלון כי הקפידה תורה אף על ס' ישראל וצל"ע בגמרא והנני כותב רק למזכרת. ודע מ"ש דספק ישראל אם עשה עבירה שבישראל נהרג או נלקה עונשים אותו גם כן בס' דל"ש ס"נ להקל זה דוקא שעשה העבירה בפני הב"ד כמבואר בסנהדרין ובר"מ טרפה שהרג בפני ב"ד או רבע ח"מ עפ"ב מה' רוצח אבל עפ"י עדים שראו שעבר עבירה אין עונשים אותו כי בישראל בעינן עדות שאי"ל וכאן אי אי"ל דאם יזימום לא נוכל לענוש אותם דיאמרו שמא הוא ב"נ ורצו להרוג ב"נ ואינם חייבים אם כן כיון דאין יכולים לקיים בהם דין הזמה אינו עדות דלמא ישראל הוא ובעינן עשאי"ל כמו בטרפה שהרג ע"ש ג"כ הטעם בזה וא"ח אלא בפני ב"ד ה"נ בס' ישראל שעבר עבירה שבישראל חייבים א"ח אלא בפני ב"ד כנל"פ וז"ב ער"מ.

ובזה ל"ק מה ששמעתי מקשין הא דמבואר בספ"א דכתובות דמע"מ נ"מ אי נגח תורא דידי' דהיינו תם לתורא דידן דפלגא משלם ואידך פלגא אמר אייתי ראיה ע"ש ולכאורה למה משלם פלגא הא תם הוי קנסא וע"כ מיירי בעדים וא"כ הו"ל עשאאי"ל דאם יזימום לא ישלמו כלל כי העדים יאמרו שמא הוא עכו"ם ובאמת משכחת לה שהב"ד ראו דאצל ב"ד א"צ עדות. ועוד תירצתי בזה ע"ד פלפול עפ"י מ"ש המ"ל בפ"ג מה' שאלה דהא דבאינו יודע אם פרעתיך בטענו שניהם ס' פטור היינו במקום שהמלוה הו"ל למידע וע' תומים סי' ע"ה דהלוה חייב בא"י א"פ גם היכי דלא הו"ל למידע והביא כן בשם הרמב"ן והנמוק"י ונראה מדבריהם דגם בטענו שניהם שמא ותרווייהו לא הו"ל למידע כיון דעכ"פ שמא של התובע אינו גרוע הואיל ולא הו"ל למידע חייב ולפי זה לפמ"ש הר"ן ס"פ אלו נערות לענין קנס דאונס ומפתה דהחיוב הוא תיכף ורק דהעמדה בדין מברר החיוב יעש"ה וא"כ שוב שפיר י"ל דמיירי דהוא עצמו מודה ואפ"ה לא מיפטר מטעם מודה בקנס דכיון דהחיוב ודאי משעת ההיזק ורוצה לפטור עצמו משום מודה בקנס ואם הוא עכו"ם דחייב נ"ש ול"ה קנס או אפשר דבעכו"ם ל"א מודה בקנס פטור וע' או"ח פ' וישלח ויתבאר בח"ז ברצות ד' וא"כ הוא חייב ממילא דהוה א"י א"פ וחייב על כל פנים ח"נ כיון דזה הי' חיוב ברור בשעת ההיזק והפטור דמודה בקנס ס' ושמא של הניזק אינו גרוע כיון דלא הו"ל למידע ולזה שפיר משלם ח"נ דא"י א"פ חייב כן י"ל ע"ד הפלפול קצת ואין כאן מקומו. ואם היא רוב עכו"ם דמבואר דהוי כעכו"ם לכ"ד אם עבר עבירה של ב"נ דחייב מיתה מכל מקום נר' דאינו נהרג כיון דמיעוט ישראל ובפ"נ אין הולכין אחה"ר ומחללין שבת בשבילו דלמא הוא מהמועט וחייבים להצילו אם כן איך יכולים להרוג אותו דלמא ישראל הוא וא"ח ולענין פ"נ א"ה אחה"ר ע"ש ובאה"ע סי' ד'. ואם הוא רוב עכו"ם ועשה עבירה שישראל ג"כ חייב עליה כגון ע"ז אפשר דהוא בסקילה דהמיעוט ישראל ואף דרוב עכו"ם מכל מקום ממיתה למיתה ל"א ב"ר כמ"ש תוס' חולין וסנהדרין או אפשר כיון דכבר הוחזק לענין א' אזלינן אחה"ר והדברים עתיקין וידועים. וגם ברוב ישראל והעידו עליו עדים שעבר עבירה שיש בה מיתה אם הוזמו העדים נראה דנהרגין דאזלינן בתר רובא ובפרט שהוחזק הרוב לענינים אחרים וגם אם חייבו אותם ממון צריכין העדים לשלם ואין אומרים א"ה במאחה"ר ויוכלו העדים לומר דלמא עכו"ם הוא והוא מהמיעוט ז"א שהרוב הוחזק לענין א' אזלינן גם בממון אחה"ר כמבואר באחרונים בענינים אלו. ואם רוב עכו"ם ועבר עבירה של ישראל נראה דאין עונשין אותו אף על פי דל"ש ס"נ להקל בעכו"ם ועל צד הישראל הוא חייב מכל מקום רובא דאורייתא לדידן ואזלינן ב"ר ובפרט כיון דמאכילין אותו נבלות ודאי אין עונשים ופשוט. וכן במע"מ אם הוא שוגג בעבירה שחייבים עליה חטאת או אשם נ"פ דפטור דלמא הוא עכו"ם ואין מקבלין ממנו חטאת ואשמות עיין ר"מ פ"ג מה' מעה"ק. ובס' ישראל אם אנסו אותו לעבור על א' מהמצות שישראל צריך למסור נפשו וב"נ אינו מצווה ע"ז עיין ר"מ ה' מלכים פ"ט חייב למסור עצמו כי הוא ספק מצוה ול"ש ס"נ להקל כמ"ש כי ע"צ שהוא ב"נ ל"ש זה ומצד ישראל חייב ובפרט דיש סוברים דגבי למסור נפשו ל"ש ס' נפשות להקל עש"ך יו"ד סי' קנ"ו והבאתיו ל' מצות קד"ה יע"ש וכ"ז מיירי שלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד אבל אם טבל הרי הוא כישראל לכ"ד וכ"ה באה"ע וז"פ. ונראה ג"כ אפילו ברוב עכו"ם ועשה עבירה שעכו"ם וישראלים חייבים מכל מקום אינו נהרג בדיין א' וע"א ובלא התראה כדין ב"נ כיון דישראל אינו נהרג כך ופטור אם כן בפ"נ חוששין למיעוט ואין הולכין אחה"ר ואינו נהרג. ונראה ג"כ דאף דהוחזק הרוב מקודם לענינים אחרים כמו כאן מכל מקום לא אזלינן בפ"נ אחה"ר לא כמו ממון שכ' האחרונים או לענין ממיתה למיתה כי כאן ילפינן מוחי בהם משמע שלא יהי' בשום ענין צד נפש מישראל וכן הוא בגמרא הדינים וז"פ. ולענין לצאת להוציא חבירו במצות כמו שופר וקידוש וכדומה ודאי מספק אינו מוציא כמו טומטום גם את מינו א"מ וברוב ישראל כיון דאזלינן ב"ר הוי כישראל ודאי ומוציא חבירו ואם רוב עכו"ם א"מ בודאי כי רובא דאורייתא וז"פ. והנה במש"ל דאם רוב ישראל ובאו עדים לחייבו מיתה נהרג דהוי יכול להזימה דאם יוזמו נהרגין כיון דהוי רוב ישראל עיין ר"מ פט"ו מהא"ב הכ"ה דאפילו ברוב ישראל אם הרגו אותו בידים אין נהרגין עליו ע"ש ובמ"מ ושם במ"מ הכ"ז אם כן פשיטא דעדים זוממים שלו אין נהרגין אם כן א"א לעדים לחייבו דה"ל עשאאי"ל כמו בספק שכתבנו לעיל רק בעבר לפני ב"ד וצריך אריכות גדול להאריך בטעמו של הר"מ ולפלפל בש"ס דיומא וכתובות ואין כאן מקומו.

והנה הרהמ"ח מביא בזה לאו דמחמר שיטת הר"מ דמחמר אין בו אלא עשה היינו למען ינוח וכו' והנה אף לפי פי' הרמב"ן והרהמ"ח בר"מ מכל מקום ל"ד מחמר דהיינו דהבהמה עושה מלאכה והוא מנהיגה אפילו בקול אלא איסור זה דש"ב הוא תמיד אפילו הבהמה ביד עכו"ם והעכו"ם עושה בה מלאכה בלא הבעלים עובר הישראל על עשה זו דש"ב כמבואר להדיא בר"מ ה' שבת פ"ק אך אפילו אם מחמר אחר בהמתו בשעה שהבהמה עושה מלאכה ואזל' מחמתו אין בזה איסור נוסף רק העשה דש"ב ולדעת הרמב"ן אם אינו מנהיגה אינו אלא בעשה דש"ב ואם מנהיגה אפילו בקול עובר בלאו זה דמחמר אך אין לוקין על לאו זה ופשוט לד' הרמב"ן במנהיג בהמתו עובר על עשה ולא תעשה היינו עשה דלמען ינוח ול"ת דמחמר אתה ובהמתך וע' שבת פ' מי שהחשיך ובמה בהמה וע"ז בסוגיא דנסיוני ודעת המ"מ בר"מ דהר"מ מודה דש"ב הוא איסור עשה ובמחמר הוא לאו ע"ש. ולכאורה צ"ע אמאי לא חשיב הר"מ בפתיחתו לה"ש עשה זו דלמען ינוח דבשלמא הלאו דמחמר יישב שם הרב המגיד דהוא בכלל הלאו דל"ת מלאכה אך עשה זו צ"ע על הר"מ והרהמ"ח דלא חשבי' במנין המצות וצע"ק. שו"ר בפרי מגדים בפתיחה כוללת לה"ש עמד בזה. וכן בעשה זו דש"ב ה"ה דמצווה הרב על שביתת עבדו ושפחתו הכנענים אף על פי שחייבים בעצמם כי הם כישראלים לכל המצות שהנשים חייבות מכל מקום גם הרב מצווה וכן גר תושב הרב מצווה עלי' אם עושה לצורך רבו עיין שם בר"מ הי"ד ובמ"מ באריכות ובטוא"ח סי' ש"ד וסי' רמ"ו לענין ש"ב. ולכאורה כיון דש"ב ועבדו בלא מחמר דהוא רק עשה אם כן ה"ל עשה שהזמן גמרא אם כן נשים פטורות ומותרות להיות בהמתה עושה מלאכה ואף אם נאמר דעשה דשוי"ט נשים מצוות היינו משום דאיכא ל"ת גם כן ועמש"ל מ' רצ"ז והבאתי דה"ת קידושין דדעתם דאף ביום טוב דאיכא לאו מכל מקום נשים אינם מצוות על העשה כיון שהזמן גמרא ע"ש אבל ש"ב דליכא אלא עשה אם כן מן התורה יהי' נזהרים וגבי קדה"י אי לאו היקישא דזכור ושמור היו נשים פטורות עי' ברכות פרק מ"ש אם כן כאן יהיו נשים פטורות ומותרים בהמתם לעשות מלאכה בשבת ובאמת לא ראיתי זה בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתבו זה דאשה אינה מצווה על עשה זו. ולכאורה אפ"ל הא דמבואר בע"ז דט"ו דאסור למכור בהמה גסה לעכו"ם משום שאלה ושכורה דיהי' עובר על ש"ב וגם משום נסיוני דזמנין זבני לי' במעלי שבתא סמוך לחשיכה ואמר תא נסי' ושמע לקלי' ואזלת מחמתי' וה"ל מחמר והתוס' הקשו ל"ל טעמא דמחמר תפ"ל משום ש"ב. וכן הק' הרשב"א והר"ן ע"ש אך לפמ"ש דנשים א"מ ע"ז אם כן חכמינו זכרונם לברכה גזרו שלא ימכור בהמה לעכו"ם אפילו נשים ובהם ל"ש גזירה משום שאלה ושכירות דא"מ על ש"ב ע"כ גזרו עוד משום נסיוני דהיינו מחמר ומחמר הוא לאו וגם הנשים מוזהרות ע"ל בלאו דנותר שהארכנו בזה אם נשים מוזהרות על לאו שאין בו מלקות ואין בו מעשה ומשום הכי כאן קצת יש מעשה ואין כאן מקומו על כל פנים בעשה אינם מוזהרים ע"כ אמרינן הטעם דנסיוני ועוברים על מחמר ונשים ג"כ בכלל אך באמת לא מצינו זה בשום פוסק שיאמר כן. שו"ר שהוא גמרא מפורשת בשבת נ"ד וביצה כ"ג פרתו של ראב"ע הי' יוצאת ברצועה וכו' ובגמרא למימרא דחדא פרה הו"ל והא כו' אלא של שכנתו היתה ולא מיחה בה נקראת על שמו אם כן מפורש שהפר' היתה של אשה וחכמים פליגי מבואר להדיא דגם הנשים מצוות על ש"ב. וכן ראיתי בירו' ואינו ת"י כעת יעו"ש כי הפרה היתה של אשה ואמר דחכמים גזרו אף אשה והדרא קו' הגמ' דברכות לדוכתא א"ה כל מ"ע שהז"ג ניחייבי רבנן ע"ש וצריך טעם למה באמת יהיו נשים חייבות במצות עשה זו.

והנה לשיטת הריטב"א שהבאתי לעיל מצות מילה לתרץ קו' התוס' ל"ל במילה הדרש דאותו ולא אותה שאין האשה חייבת במילת בנה הא ה"ל מ"ע שהז"ג ע"ש בקידושין שתי' הריטב"א דכלל זה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אינו אלא במצוה שבגופו כמו ציצית ותפילין וסוכה וכדומה אבל למול הבן שאינה מצוה שבגוף רק על ד"א האשה ג"כ חייבת ע"כ צריך קרא דאותו אם כן כאן נמי דהמ"ע של ש"ב ועבדו ה"ל כמו שם שחל מ"ע למול הבן אם כן בלא מיעוט נשים חייבות וכאן אין לנו מיעוט על נשים אבל להתוס' שם וכן שאר ראשונים שתי' תי' אחרים צ"ע כאן למה יהיו נשים חייבות וצ"ע. וע"ש בע"ז רש"י ד"ה גזירה משום שאלה וכו' והעכו"ם יעשה מלאכה בשבת וקעבר בלאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך נראה מדבריו דעל ש"ב עוברין על לאו זה ובאמת שם פ"ב דשבת נראה דוקא מחמר עובר בלאו זה אבל בלא מחמר אינו רק עשה וכ"ה כאן בר"מ דהוא מן הפסוק למען ינוח וכ"כ התוס' פ' במה בהמה ד"ה ב"ב יוצאה וע"ש בספ"י על תוס' שם שכ' הא דמוזהר על ש"ב דוקא מלאכות גמורות כגון חרישה וטחינה וכדומה אבל הוצאה מרשות לרשות בבהמה אין הבעלים מוזהרים ע"ז מן התורה דהוצאה מלאכה גרוע' ואף בדידי' צריך קרא לזה אם כן ל"ה מלאכה לגבי' והוי נייחא אצל בהמה וכל הפרק ב"ב יוצאה הוא רק דרבנן דחכמים אסרו גם הוצאה עיין שם ובשו"ע או"ח סימן רמ"ו ובמג"א מה שהביא בשם הירושלמי ומותר להניח לשור לאכול במחובר אף שתולש מכל מקום למען ינוח תן לו נייחא ורש"י בחומש מביא זה. ואם חוץ לתחום דאורייתא אם הבעלים מוזהרים עמש"ל בלאו דתחומין בעזה"י וצ"ע אם הוא איסור תורה להניח הבהמה לעשות מלאכה פחות משיעור כגון טחינה פחות מגרוגרת וכדומה אי נימא כמו דבאדם אסור מן התורה מחמת חזי לאצטרופי ה"נ בבהמה או אפשר כיון דבאדם פטור אין איסור כלל בבהמה עיין שבת פ"ב ונראה מצד הסברא דגם ח"ש אסור בבהמה וחילוק יש בין דבר שהאדם פטור דאין זה מלאכה ובין שהוא ח"ש והחילוק ק"ל. ועל עשה זו גם כן א"צ לבזבז יותר מחומש ממונו כיון שהוא אינו עושה מעשה ע"ל מצוה הקודמת וגם לענין תשובה דינו כעובר על עשה דכל התורה וגם נראה דל"ה רשע לכה"ת כיון דאינו רק בעשה ואף לענין לאו שיש בו מלקות כתבנו לעיל שדעת האחרונים דאינו רשע לכה"ת מכ"ש בעשה דאין בו עונש כלל ל"ה רשע ועפמ"ג בפתיחה שם. ואם עבד יש לו בהמה כגון ע"מ שאין לרבו רשות ע' ה' עבדים ובמש"ל וגם אם יש לו עבד ע' פ' אלמנה לכה"ג אם מצווה על שביתתם פשוט דדינו כאשה אם מוזהרת הוא ג"כ מוזהר ואם ה"ל זמ"ג גם הוא אינו מוזהר ולעיל נסתפקנו אם האשה מוזהרת כנ"ל. ואם שני ישראלים שותפים בבהמה שניהם עוברים אם בהמתם עושה מלאכה וכן אם ישראל יש לו שותפות עם עכו"ם עובר הישראל עבשו"ע או"ח סי' רמ"ו כיצד יעשה הישראל. ולדידי' צ"ע בד"ז ע' בסוגיא דחולין קל"ה גבי דגנך וכסותך ושדך ממעט אפילו שותפות ישראל אי לאו דאיכא ריבוי אך שותפות עכו"ם פטור וכן בלולב שותפות ישראל ג"כ א"י ועיין בסוכה אם כן כאן דכתיב בהמתך דהיינו שלך מנין לרבות שותפות ועמש"ל בב"י גבי חמץ כתבנו בזה וצ"ע ועשו"ע או"ח כמה תקנות לזה וג"כ הרבה דברים צ"ע ולהאריך בדברים צריך חיבור מיוחד.

והנה עד כאן דברנו במצות עשה של ש"ב אבל אם מחמר אחר בהמתו שעושה מלאכה ואזלה מחמתו עובר בלאו דל"ת כ"מ ובהמתך כמבואר פ' בתרא דשבת ובר"מ והרהמ"ח כאן אך אין לוקין והטעם מבואר כאן. ונראה פשוט דגבי עבד ל"ש מחמר כיון דהוא בן דעת לא אזל מחמתו ויותר מזה דעת הראב"ד גבי שביתת עבד שאינו מצווה כיון שהוא בר דעת עמ"מ אבל בתורת מחמר ודאי ל"ש אצל עבד ושפחה וז"פ. והנה פ' בתרא דשבת מקשה הש"ס אהא דמניחו על החמור הא קעבר משום לאו דל"ת מלאכה אתה ובהמתך וכו' דהיינו מחמר וכן בפסחים דס"ו ע"ב מקשה הש"ס גבי מי שפסחו וכו' הא מחמר ומשני דמחמר כלאח"י הוא דרבנן ובמקום מצוה ל"ג ע"ש. אבל מחמר גמור הוא לאו מן התורה ובשני מקומות הנ"ל מיירי בהוצאה מרשות לרשות ע"ש אם כן לפמש"ל בשם הפ"י דש"ב אינו מן התורה גבי איסור הוצאה דהוי מלאכה גרועה אם כן הי' יכול הש"ס לתרץ דגם מחמר אינו אסור מן התורה רק בחרישה וטחינה וכדומה דאזלא מחמתי' אבל איסור הוצאה כמו דש"ב אינו נוהג דל"ה מלאכה אצל הבהמה אם כן גם מחמר ל"ש דל"ה מלאכה בשותפות אדם עם הבהמה וצ"ל דוקא ש"ב סברת הפ"י כן אבל במחמר כיון דאדם עושה ג"כ קצת ה"ל מלאכה אף בהוצאה ועובר משום לאו הזה יש בין איסור הוצאה ובין מחמר מהש"ס ומכל מקום צ"ע. ולכאורה יש לה"ר דהחילוק דפסחים דמקשה והלא הוא מחמר ולמה לא מקשה מלמען ינוח הא עובר על ש"ב ע"כ דש"ב אינו איסור תורה בהוצאה ע"כ מקשה ממחמר דאף בהוצאה עובר על לאו דמחמר. אך באמת לפמ"ש התוס' בע"ז שם משום נסיוני וכו' אין ראי' דפריך מחמור מיניה דמחמר הוא חמור מש"ב דהוא לאו ולקמן יבואר עוד דאין ראיה מכאן בעזה"י וכן בשבת דמקשה ממחמר ולא מקשה מש"ב ג"כ יש לדחות כנ"ל. והנה אינו מבואר בר"מ והרהמ"ח אי לאו זה דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא ל"ת מלאכה וכו' ובהמתך כמו ש"ב מחמת דכתיב שורך אינו אלא בבהמה שלו א"ד דאפילו בבהמת חבירו שייך נמי לאו זה אף דש"ב אינו עובר מכל מקום משום לאו דמחמר עובר בכ"ע. והנה דעת הרשב"א והר"נ בע"ז דגם על בהמת חבירו עוברין משום לאו זה ועיין ברשב"א שמביא ראיה מקושית הש"ס דמקשה והא ה"ל מחמר ולמה לא מקשה הא עובר על ש"ב אלא הי' יכול לאוקמי שאין החמור שלו ואינו עובר על ש"ב ובמחמר עובר בכ"ע ע"ש ברשב"א וכן יש לה"ר מש"ס דפסחים דמקשה והא ה"ל מחמר ולא מקשה משום ש"ב עכצ"ל דלא הי' יכול להקשות משום ש"ב דהי' יכול לתרץ (דכ"א מחליף עם בהמתו בשל חבירו) דאפקורי אפקר לבהמתו וליכא משום ש"ב ע"כ מקשה מטעם מחמר דאפילו בבהמה שאינו שלו שייך ג"כ מחמר ועסי' רמ"ו לענין הפקר. אך לפמ"ש אין ראיה ממקומות הללו חדא כיון דמחמר חמור מן ש"ב דהוי לאו ע"כ מקשינן מלאו דמחמר כמ"ש תוס' והר"נ בע"ז ועוד לפי סברת הפ"י אם כן במקומות הנ"ל דמיירי בהוצאה ליכא משום ש"ב מן התורה ע"כ אקשינן מן מחמר ואין ראיה משם והר"ן בע"ז הביא ג"כ ראי' דל"ל משום מחמר בנסיוני תפ"ל משום ש"ב וכ"ת דנקיט החמור היאך מתירין למכור ע"י ספסירא דשאלה ושכירה ליכא דלא משאיל וכו' ונסיוני ליכא דלא שמעי לקלא הא מכל מקום איכא משום ש"ב נהי דלא חכים לקלא אע"כ דלאחר פיסוק דמים והלוקח מנסה ה"ל של הלוקח ע"ש שמביא ראיה לזה אם כן אין הבהמה של ישראל ואין בה משום ש"ב ע"כ אמרינן הטעם משום מחמר וע"ש שמביא קודם לזה לפי תי' התוס' וכ"נ מדברי הר"מ כמו שמביא הכסף משנה אם כן אין ראי' וגם מ"ש שאם אי אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דבבהמתו בל"ז עובר משום ש"ב ובבהמת אחרים ליכא מחמר ג"כ ע"כ דגם בבהמת אחרים ג"כ שייך מחמר. ובאמת א"ר כ"כ דהתורה הוסיפה על העשה דש"ב עוד לאו אם מחמר אחריה אף דאין מלקות מכל מקום החמירה התורה בלאו ועשה ע' פ' א"נ בב"מ. וגם לפמש"ל דאפשר דנשים פטורות מהעשה דש"ב אם כן כתבה התורה דמחמר איכא לאו ונשים ג"כ מוזהרים וגם לדברי הפ"י שכתבנו לעיל אם כן ליכא ש"ב בהוצאה ומחמר שייך ע"כ נוכל לומר דמחמר דוקא בבהמה שלו כפשטא דקרא וכ"פ בש"ס המחמר אחר בהמתו משמע דוקא בהמה דילי' ובר"מ והרהמ"ח אינו מבואר דנקטו לשון הש"ס המחמר אחר בהמתו אם כן צ"ע בזה אם עובר על מחמר בבהמת חבירו. אך כיון שהראשונים כתבו זה בטלה דעתי אך תורה היא ולדידי ד"ז צ"ע כי אין לזה ראי' מוכרחת. אך לפמ"ש על כל פנים קשה אמאי לא מתרץ הש"ס על קושיא דמיירי שאין הבהמה שלו אך אפשר אם אין הבהמה שלו אין שום איסור כלל ואפילו איכא נכרי עדיף להניח על החמור והא דלא מפקיר לי' באמת הש"ס רוצה לצייר שיש עוד היתר אפילו בשלו ממש דמניח כשהיא מהלכת וגם שם בפסחים דמקשה הש"ס והלא מחמר ומתרץ דהוא כלאח"י ולזה מבעיא לבני בתירה במקום מצוה אי דוחה שבות דלאח"י ובאמת אם היו רוצים הי' מפקיר כ"א ולא הי' איסור כלל אך אפילו בשלו ג"כ שבות מותר במקום מצוה ולזה מצייר הגמ' בכל גוונ' וע"ש בתוס' דהו"מ לשנויי כשהוא מהלך וכו' ה"ה נמי דהו"מ לשנויי זה וכן בשבת וכה"ג מצינו בכ"ד למי שבקי בגמרא ועי' בת"י יומא ס"ז שכתב דמוליכין את השעיר המשתלח עם הלשון של זהורית הטעם דהוי כלאח"י כדאמרינן בפסחים ובל"ז לפמ"ש הא השעיר הוי הקדש ואין מוזהר על מחמר בבהמה שאינה שלו וליכא אפילו משום שבות ומכל מקום הראשונים כ' שמחמר בכ"ע עובר וצ"ע.

וכדמות ראי' דאין מחמר נוהג בבהמת חבירו דבפסחים בתחלה מקשה הש"ס אהא דתוחב לו בצמרו והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כהלל דהי' מקדישו בעזרה ואח"כ מקשה הש"ס והלא מחמר וכו' ולכאורה ה"ל להגמרא תיכף להקשות דהוא מחמר דהוא חמור ואיכא מ"ד בפ"ב דשבת דעל מחמר חייב סקילה ובשוגג חטאת עיין בע"ז מה שכתב הר"ן ועיין ג"כ בכ"מ דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד דחייב סקילה ע"ש אם כן הי' להש"ס להקשות מתחלה קושיא דמחמר אבל אם נאמר דבבהמה שאינו שלו א"ח משום מחמר ניחא דבס"ד דהי' הבהמה הקדש ל"ק כלל דיהא חייב משום מחמר הא הבהמה אינו שלו דהוא הקדש אם כן אינו מחייב משום מחמר אך לפי המסקנא דלא הי' מקדישו אם כן הוי הבהמה שלו ומקשה שפיר דיהא חייב משום מחמר. אך בזה ג"כ צ"ע אפשר דזה תלוי אם קדשים קלים ממון בעלים הוא או מ"ג ע' פ' חלק ועמש"ל בחיבורי קצת מענינים אלו והדברים עתיקין. והנה הלאו הזה דמחמר אם בחרישה וטחינה והבהמ' שלו עובר בעשה ולא תעשה העשה דש"ב ולאו דמחמר ואם הבהמה אינו שלו א"ע על ש"ב רק הלאו כפי סברת הראשונים שהבאנו לעיל דבכ"ע עובר על הלאו הזה אף בבהמה שאינה שלו ובהוצאה לפי דעת הפ"י א"ע ג"כ משום העשה דש"ב רק הלאו כאשר כתבנו לעיל. והנה בכל מלאכת שבת יש בה עשה דשבתון כמבואר בש"ס כ"פ וגם אצל יו"ט. אך לעיל בחיבורי במצוה הקודמת הבאתי בשם הרשב"א ביבמות ד"ו דדוקא גבי הל"ט מלאכות דיש חיוב סקילה וחטאת עובר ג"כ משום עשה אבל בלאו דמחמר כיון דאינו חייב מיתה ליכא עשה דשבתון ע"ל מצות תחומין ונ"מ ג"כ לב"נ עמ"ש ואין לכפול הדברים.

והלאו הזה נוהג בכל אישי ישראל הן נשים ועבדים כמו כל הלאוין שבתורה וגם צריך לבזבז כל ממונו אף אם נאמר דלאו שאב"מ א"צ לבזבז כ"מ דהוי כדין עשה בשוא"ת עיין לעיל מכל מקום כאן הוי מעשה אפילו בקול ויתבאר אי"ה במצוה דחסימה. ולענין תשובה ה"ל ככל הלאוין אך אפשר כיון דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד חמור יותר מלאו דעלמא ויבואר אי"ה בה' תשובה לקמן בפ' נשא. ולענין אם נעשה רשע לחלל שבתות הבאנו לעיל וחרש שוטה וקטן פטורים מכל המצות אך אסור להכשילם בידים כגון להטעותם עמ"ל המ"א גם כאן הדין כן. והנה הרהמ"ח מביא בשם הרמב"ן דעל מלאכת בהמתו עובר בלאו כמו על מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני וכו' והנה לא ראיתי בשום מקום דעל מלאכת עבדו יהי' מוזהר בלאו הזה ומהגמרא דיבמות וכריתות נראה דהיא רק עשה דלמען ינוח וכו' וינפש וכו' וגם לא שייך מחמר כמו בבהמה דאזלה מחמתו אבל אדם עבד וכדומה ל"ש לומר דאזלי מחמתי' אם כן אין האדם שותף במלאכה כלל והוא רק בעשה כמו ש"ב. וגם מ"ש הרהמ"ח בשם הרמב"ן דג"כ מצווה על בנו הקטן אם עושה מלאכה צ"ע דודאי ד"מ אם מטעינו בשבת עובר על לא תאכילום דאסור להאכיל בידים לחרש שוטה וקטן בין בנו בין שאין בנו כמבואר ביבמו' אבל שיהא מוזהר על בנו אם עושה מלאכה בעצמו זה לא ראיתי בש"ס דילן וע' שבת קכ"א ויבמות קי"ד קטן שבא לכבות וכו' בעושה ע"ד אביו וע"ש ברש"י יבמות נראה דהוא רק מטעם דאסור להאכיל בידים אבל לא שאביו יהי' מוזהר עליו עש"ה כי איני מעיין היטב כעת ועמ"מ פ"כ ה"ז כ' להדיא שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו בהמה אך אפשר שם מיירי שאינם בניו ע"ש אך מכל מקום זה צ"ע ול"מ בשום מקום דיהי' מצווה על שביתת אלו בניו הקטנים וער"מ פכ"ד וטואו"ח סי' שמ"ג שהקשו עליו מאי ראי' משום שבות אפילו מלאכה דאורייתא ג"כ אין ב"ד מצווים להפרישו והכסף משנה תירץ דקאי על הסיפא דאין ממחין ביד אביו זה דוקא בשבות אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו ע"ש ובב"י כתב דזה הוא כמ"ש הר"מ סוף מ"א דמצוה על אביו להפרישו שנא' חנוך וכו' ובאמת אם נאמר כהרמב"ן אם כן בכאן מוזהר עליו בלאו או בעשה ובשאר איסורין הוא רק משום מצות חנוך וכו' ועשו"ע סי' שמ"ג ויש להאריך ואי"ה אשנה פ"ז ועיין מגן אברהם שם שכ' ע"ד הרמ"א דבאיסור תורה מצוה על אביו דוקא אביו אבל אמו א"צ להפרישו ומביא גם בשם התוס' דא"צ לחנך בתו אבל לפ"ד הרמב"ן דגבי שבת מוזהר אביו בלאו הזה אם כן אפשר אמו ג"כ דנשים ג"כ מוזהרים על לאו הזה וגם אין חילוק בין בן או בת דבהדיא כתיב ובתך. וגם אני מסופק דאפשר ע"כ שיש לו בן משפחה כנענית כיון דלא נחשב בנו עיין מצוה א' ובמצוה שאח"ז אם כן אין הע"כ מוזהר בלאו הזה על בנו ובתו דלא נחשבו בניו כלל. ועוד יש לחקור כמה ס' בח"ע וחב"ח ואיני לומד כעת בעיון. ואפ"ל אפילו אם נאמר כדעת הרהמ"ח דמוזהר על מלאכת בנו ובתו והיינו בלאו הזה צ"ע בדבר כיון דדרשינן הלאו הזה בשותפות אדם ובהמה אם כן גם גבי בנו ובתו דוקא בשותפות שלו היינו במחמר ובאמת ל"ש מחמר גבי אדם וכמ"ש ואפשר אם הוא קטן ביותר אזל מחמתי' אם כן ניחא מ"ש לעיל מקטן שבא לכבות דשם אינו עושה עם הקטן אך הקטן לחודי' אינו מוזהר כלל כי מחמת מ"ע שם אינו מוזכר בנו ובתו ובלאו הזה דוקא בשותפות מיירי והכל צ"ע ואי"ה יבואר.

ולענין אם ש"ב ולאו דמחמר נוהג ביוה"כ ויו"ט יבואר כ"א במקומו ועיין מגן אברהם סי' ש"ה בתחומין י"ב מיל אי עוברין על ש"ב להסוברים י"ב מיל דאוריית' דיש סוברי' דעוברי' גם על ש"ב ונראה דלשיטה זו אם אזלה מחמתו אפשר ג"כ עובר בלאו דמחמר ויש סוברים דאינו עובר משום ש"ב כיון דהוא לאו בפ"ע ואינו בכלל לאו דל"ת מלאכה אם כן נראה דא"ע בלאו דמחמר ג"כ דאינו בכלל ל"ת מלאכה וכו' ובהמתך דלאו הזה הוא רק הל"ט מלאכות דלאו הזה חיוב עליו מב"ד ותחומין אינו בכלל אע"ג דכ' לעיל לדעת הפ"י דא"ע משום ש"ב בהוצאה מכל מקום בהאי איכא לאו דמחמר כמ"ש דוקא הוצאה דלאחר דגלי קרא הוא בכלל לאו הזה וחייבים עליה אם כן מחמר ג"כ אבל תחומין דלאו בכלל מלאכה כלל לענין עונש אם כן אינו בכלל הלאו הזה ואין בו משום מחמר כנלע"ד פשוט. ועוד נ"ל דאף למ"ד דש"ב שייך ג"כ בתחומין מכל מקום דוקא העשה דלמען ינוח דהוא בכלל נייח דדעת הר"מ דגם השבותים הוא בכלל עשה דשבתון כמבואר בפ' אבל מחמר דנפ"ל מלאו הזה והלאו הזה הוא רק הל"ט מלאכות דקאי על אדם העושה מלאכה לבדו ג"כ וגזרה התורה שלא יעשה מלאכה בשותפות עם בהמה והיינו המלאכות האלה אבל תחומין לאו בכלל מלאכות ואינו נכלל בפסוק הזה אם כן מנין לנו לחייבו משום מחמר על ח"ל כנלע"ד. והנה הר"מ פ"ב מה' שבת כ' דאחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף ולא נתבאר בדבריו לענין מחמר וש"ב על דגי הים וחיות הים ועב"ק דנ"ה תו' ד"ה הנהיג דבדגי הים שייך דין מחמר וש"ב. ואני מסופק בע"כ וש"כ שאין משועבדים לרבם כגון מעוכבי ג"ש מי נימא כיון שאין גופם קנוי לרבם לשום דבר לא מיקרי עבדך ואינו מוזהר על שביתתו א"ד כיון דצריך ג"ש עדיין מוזהר עליו ועיין בתוס' פ' השולח דעתם דמותר בשפחה וער"מ פ"ט מה' תרומות דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה ועיין בתוס' ומש"ל ה' תרומות וגם ז"פ אם העבד והשפחה הם חרש שוטה וקטן ג"כ מוזהר עליהם דלא גרע מבהמתו אף דהעבד בעצמו אינו מוזהר כי הוא חרש שוטה וקטן מכל מקום רבו מוזהר עליו כמו על הבהמה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---