מנחה חריבה/סוטה/לא/ב

מנחה חריבה סוטה לא ב

דף ל"א ע"ב

(שם ע"ב ד"ה) בה ולא בקינוי. עיין בתוה"ק שהביא שכבר הקשה בהא דמהני ב' כתי עדים א' לקינוי וא' לסתירה דיחשב חלי דבר כיון דזה בלא זה ל"מ ומהרי"ף משמע, דגם בראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שעה ח"ד מקרי אם לא מהני עדותם לאיזי דבר וכו' ומתרץ לה עפ"י דברי הבא"י יע"ש, כבר הארכתי בזה לעיל בכמ"ק והבאתי בזה דברי הגאון שו"ת מהרא"ל צינץ ובספרי או"ת בדיני קדושין הבאתי כן בשם הרב אור שמח עיי"ש, ועיין בשער המשפט סי' צ"ב סק"א ודו"ק:

שם טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קא מכחיש ליה ע"א מהימן מנה"מ וכו', פרש"י ז"ל ה"ה דהלל"מ ארישא דקתני בהדיא אחד אומר אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה אלמא מהימן וכו' כי מכחיש יע"ש, ולולי דמסתפינא יש מקום להרהר ולצפצף, דלפי מה שכתבו גדולי האחרונים דהא שע"א נאמן בסוטה לומר אני ראיתיה שנטמאת, הוא דוקה רק שמועיל בעדותו שאינה שותה שוב ומעכב השתיה וממילא שהיא אסורה וביארתי בזה דיש להסביר דהא דנאמן ע"א לו' הוא לא דהוי בירור בעצם העובדא שאנו מאמינים לומר שבאמת זינתה, אלא דגזה"כ כך היא שבכאן ע"א נאמן משום דמסייע ליה הרגלים לדבר לכך הוי מילתא בטעמא בצירוף הגזה"כ דלכל הפחות מעכב השתיה, אבל בירור גמור עדיין אין לנו, ובאמת מצינו חידוש גדול בירושלמי כאן ואשכחינן תניא דרבי ישמעאל אומר שני עדים עיי"ש במפרשים דבעינן שני עדים לטומאה, וזה נפ"מ רבתי לכמה ענינים ודברים שאין כאן המקום לפורטם, ואף דתני דבי רבי ישמעל מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה וכו', עיין בדף ג' ע"א, והתוס' בשבועות דף ה' ע"א ד"ה דתנא דבי וכו', מקשו מר"י אדתנא דבר"י יע"ש מ"מ עכצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י, ואכמ"ל בזה, וכן מצינו שם בירושלמי המחלוקת דרבי עקיבא אמר כשם שע"א נאמן לטמאותה כך ע"א נאמן להפסידה כתובתה ואמר לו ר"מ היכן מצינו ע"א בממון כלום וכו' יע"ש והוא משום דר"ט ס"ל דע"א בסוטה אינו מצד בירור גמור אלא מגזה"כ וא"כ י"ל דלהא האמינו ולהא לא האמינו וכשם שמצינו בחמש נשים השונאות, אבל ר"ע ס"ל עפ"י ההלכה דע"א נאמן בנאמנות גמורה ומחזיקים זה אצלינו לבירור גמור ולכן נאמן גם להפסידה כתובתה וכמו שהשיב לי לר"ט דהיכן מצינו ע"א באשת איש כלום אלא כשם שע"א נאמן לטמאותה פירוש בנאמנות גמורה ושלמה כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה, כיון שהוא בירור גמור בוודאי גם בממון מהני ודו"ק כי קצרתי, ובזה יש לתלות נמי במה שחקרו אי ע"א נאמין לומר שלא נטמאת ולטהרה, בספק סוטה, עיין ש"ש ש"ו פכ"ז ועיין בספר אמרי בינה ח"ב דיני עדות סי' כ"ד שהביא דבס' אליה' רבה וזוטא מבעל מכתב מאליה' הניח דין זה בספק וכן משמע קצת מלשון הרשב"א בש"ם כתובות סוגיא דפ"פ שכ' דספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא מבואר דאם אחד אמר דלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגל"ד א"נ הואיל דאיתרעא החזקה ומשמע דעד דעלמא נאמן עיי"ש ובנוב"ת חאה"ע סי' ט"ז כ' בפשיטות דבסוטה הואיל דיש רגל"ד אין ע"א נאמן לומר שלא נטמאה, ובירושלמי כאן שהובא קצת בתוס' לקמן דהיכי דמעידין על הסתירה ואינם מעידין אם נטמאה ואחד אומר דלא נטמאה בבירור תתקיים העדות בשאר יע"ש משמע דאינו נאמן שלא תשתה ושתהי' מותרת, ועיין ש"ך יור"ד פי' קכ"ז והוא משום דהא דע"א נאמן הוא רק לחצאין שמעכב שלא תשתה אבל לא מבורר עדיין עצם המעשה וא"כ לא האמינתו הורה רק באמר שנטמאת, אבל לא באומר שטהורה היא, וא"כ י"ל דמרישא דע"א אומר שנטמאת לא הוי מצי להקשות כיון דמדאורייתא ע"א מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה, וכמו שביארתי לעיל ודו"ק אבל הכא קא פריך טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קמכחיש ליה ע"א מהימן פירוש הא לא קמכחיש ליה להאי דאמר לא נטמאת, הוי ליה ע"א מהימן לומר ג"כ לא נטמאת וא"כ ראיה דע"א מהימן נאמנות שלמה וכנ"ל וא"כ אידך היכי מני מכחיש ליה גם להראשון ודו"ק כי קצרתי, ויש להביא קצת ראיה לדברי שכתבתי לעיל, מהא דכאן בירושלמי במשנה זו דעד אומר נטמאת מסדר הירושלמי מחלוקת רב אדא בר אחוה שאומר ע"א נאמן לטומאתה אין ע"א נאמן להפסידה כתובתה, אמר ר"ח מה טעם אמרו ע"א נאמן לטמאותה מפני שרגלים לדבר ופירש הק"ע דרב חסדא פליג על ר"א ואף להפסידה כתובתה יהא נאמן ורב אדא סובר אין מוציאין ממון ברגלים לדבר, ועיין בפירוש הפ"מ שם, ועכ"פ קשה מאי שייכות זה לסדר בכאן לעיל על מחלוקת דר"ט ור"ע הוי ליה לסדרו, ואבל לפמש"כ אתי שפיר, דזה גופא אי נאמן דוקא לטמאותה, אבל לא לטהרה ואי מצי מכחיש ליה, תליא בזה המחלוקת אי ע"א נאמן להפסידה כתובתה וכמו שהסברתי לעיל, ולכך מסיים בה נמי בירושלמי דשמעון בר אבא בשם ר"י אמר כאן לא היתה שותה ובע"א היו עורפין ומפני שבסוטה הוי רגלים לדבר ולכך נאמן זה שאמר נטמאת אבל לא דהוי בירור גמור:

עוד שם בסוגיא דע"א אומר נטמאת:

כתב הרמב"ם פ"א דין י"ד האשה שקנא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמי בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא ע"א והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם וכו' עכ"ל הרמב"ם, כשנדייק היטב בלשון הזהב של רבינו ז"ל נראה כמיותר מה שכת' „והרי היא עומדת לשתות” וכן מה שכתב אח"כ „והעיד עליה שנבעלה בפניו” דהו"ל למימר ובא ע"א והעיד שנטמאה כמו שכתוב לקמן בהלכה ט"ז וכן הרבה פעמים, ואפשר ליישב קצת דמה שאחר הרמב"ם והרי היא עומדת לשתו', בא לאפוקי דאם בא אחר השתיה דאיני נאמן כמו שפס' לקמן פ"ג דין כ"ג דדוקא שני עדים נאמני' שתיה אבל ע"א שהעיד שהיתה טמאה אינה אסורה וכו' עיי"ש ועיין שה בחל"מ מה שהעיר בזה ובדעת התוס' סוטה דף ו' בזה, ומה שכתב שם המל"מ בסוף דבריו ודע דאליבא דרבינו דאית ליה דע"א לאחר שתיה לא מהני אבל קודם שתיה נראה בפשיטא דמהני אפי' לאחר שהקדיש את המנחה וכו' יעוש"ה, והיה לו להביא לשון הרמב"ם הנ"ל שכ' „והרי היא עומדת לשתות” דמשמע דמיירו לאחר שהקדיש, ואף שי"ל בהבנת הלשין ולומר דלישנא הכי הוא אבל מ"מ י"ל דזה כוונת הרמב"ם דאפילו לאחר שהקדיש המנחה ועומדת מוכן לשתות ג"כ נאמן, ומש"כ והעיד „שנבעלה לפניו” רוצה אני להסתעוי מזה למש"כ בחידושי בפ"ק דאף דבשני עדים לא בעינן רק שיעידו כדרך המנאפים, מ"מ בע"א בעינן שיעיד עדות מעליא ולא שנסמוך עוד הצטרפות החזקה, דהיינו שנבעלה בפניו ממש, ועיין מש"כ שם בשם התנא תוספאה על התוספתא וזה כוונת הרמב"ם שכתב והעיר עליה „שנבעלה בפניו” פירוש שראה כמכחול וכו' לאפוקי שראה כדרך המנאפים וכו' ובכאן הקדים הקדמה כוללות לכל מקום שיזכיר בע"א שהעיד שנטמאה, היינו שנטמאה ממש שנבעלה לפניו ובזה י"ל מה שמסיים הרמב"ם שם ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה וכו', עיי"ש והרגיש כבר בזה מרן הכ"מ שם דא"י מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכי תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי סתירה עכ"ל, ולפמש"כ י"ל בדוחק דה"ק לרבותא דאפילו היה אחד מעידי הסתירה והו"א דסגי באומר שראה כדרך המנאפים, כיון דעל עצם היחוד יש לו עוד עדים המסיעיים, קמ"ל דבעינן שיאמר דיקא שראה כמכחול וכו' ושנבעלה בפניו אבל בלא"ה ח"נ וזהו דין חדש ולא באתי אלא להעיר, ועיין מש"כ הב"ח והב"ש סי' קע"ח ס"ק י"ב בכוונת דברי הרמב"ם שאמר אפילו אם עד הטומאה הוא וכו' עיי"ש, והנה המ"ל כתב בסברת הרמב"ם דאחר שתיה לא מהני ע"א דדוקא קודם שתיה גזה"כ הוא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארה באיסורא יעש"ה, ונראה מזה דאין האמנת הע"א פועל אלא שלא תשתה ומעכב הבירור, אבל לא בעיקר הדבר ובאמתתו שנטמאה ומפסידה כתובתה וכדומה והארכתי בזה במק"א אי"ה ועיין בעמ"א, (עיין לעיל) אבל כעת קשה לי הדבר מהא דשבועות ל"ב ע"א הכל מודים וכו' דרחמנא הימניה וכו' ויש ליישב זה עפ"י דברי התוס' שם ולא גרע בע"א במקום שאיל"מ עיי"ש ע"ב וקצרתי, וכן יש להעיר מהא דפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות הל' ה' דבא ע"א והעיד שזנתה אחר קו"ס ונמצא אותו העד זומם משלם כתוב' וי"ל בזה עפ"י דברי הקצה"ח סי' ל"ח ובמנ"ח ואכמ"ל:

ועוד י"ל בפשטות דברי הרמב"ם שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה, דלפי סידור הלשון שכתב מקודם דהאשה נסתרה אחר הקינוי בעדים והרי היא עומדת לשתות, והרי הא שעומדת לשתות ע"כ משום עדי הסתירה, וא"כ הרי העד לא הגיד כלום בעת הגדת העדות של הסתירה, והיתה עומדת לשתות, ואח"כ בא העד אחד מעדי הסתירה והעיד שנבעלה בפניו, וא"כ איכא כאן קצת ריעותא, דאם האמת כדבריו הו"ל להגיד תיכף, ודוגמא לזה מצינו בגיטין (נ"ד ע"ב) רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר ליה עיי"ש ובהרא"ש שם ובתוס' קדושין ס"ה ע"ב ואכמ"ל בזה, וא"כ שפיר הוה מיסק אדעתין שיגרע מה שהוא אחד מעדי סתירה, וקמ"ל דהוא נאמן דרחמנא הימני' מ"מ ול"ד לגטין שם כמובן, אלא שעדיין יש לעיין ולמצוא מקור לדברי הרמב"ם אלו שבוודאי היה לו ראיה נכונה לזה, דאי מסברתו הוה אמר שיראה לי' כידוע דרכו בקודש, ועם כל הכוונות שבד"ק של הרמב"ם יש מקום ליישב קושית התוס' שבדף ג' ע"ב ד"ה ת"ל שהקשו בתמיה כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתא ע"א דטומא' מסתמה בעל שתיק ולא מכחש א"כ מאי צריך קרא דע"א נאמן אפילו בטומאה בעלמא בלא קו"ס בכה"ג הוה מהימן וכו' יע"ש, די"ל דבכה"ג שנאמרו לעיל דאיכא ריעותא על העדאת הע"א איני נאמן אבל כאן בע"א דטומאה נאמן בכל נונא הנ"ל, ואולי שזה שקשותי' להרמב"ם הנ"ל קושית התוס' דבשותק גם בטומאה בעלמא נאמן ע"א, ולכך קאמר רבותא אפילו אם היה מעדי סתירה שיש בו ריעותא שכתבו הב"ח והב"ש או כמש"כ לעיל ואפ"ה גלי קרא שנאמן:

ובענין אי בעינן שהעד שאומר שנטמאה יאמר שנטמאה עם אותו שנסתרה או אפילו שנטמאה שלא באותה שנסתרה עיין משל"מ בפ"א דין י"ד וכ"כ בזה כ"פ עיין בפ"א ועוד והמשל"מ שם הביא שו"ת הרשב"א דאם הודה החשוד דאמרינן פלגינן דיבורא ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא עצמו בא אליה אלא כאלו העיד שזינתה ע"כ ומתמיה שם מאד דאף שמאמנים אותו שזינתה ופלגינן דיבוריה מ"מ מנ"ל לומר שהטומאה היתה עם אותו שקינא לה והרי זה כאלו העיד ע"א שנטמאת וא"י מי הוא הבועל דאין בעדותו ממש משום דלא קא מסהיד על מי שקינא לה וכו' יעו"ש וכן הקשה בח"ל, ועיין במנ"ח מה שתירץ בזה במצוה שס"ה, ואנסה גם אני לאמור בה רק להתלמד בה להשתעשע באהבתה של תורה דאפשר לומר בזה דאם יסבור הרשב"א כהתוס' דע"א מעכב שתית המים מלבדוק אזי יש לומר דכיון דאיכא עדות דפלגינן דיבורא לפנינו ב"ד של מטה ויש לנו על מה לסמוך בעיקר הטומאה והזנות, אז מצרפינן מה שכלפי שמיא גליא דהוא בעצמו שקינו לה ממנו הוא הבועל ומעכב עכ"פ שתית המים מלבדוק ולכך שוב איני שותה דהרי יש לנו במה לספק שיש כאן ע"א כלפי שמיא שהסגולה השמיימית אינה מועלת שוב, ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים בלא"ה על הרשב"א דלפ"ד א"כ איך משכחת לה שתיה של המים, הלא תמיד יש הבועל החשוד שהוא יודע מהטומאה ולפי השיטה שמעכב גם ע"א בשתית המים ל ולזה י"ל דכיון שאף אם יאמר ג"כ אינו נאמן לא מטעם פלגינן דיבורא בעלמא שזינתה סתמא וכנ"ל א"כ כ"ז שלא הודה, אין כאן שום תורת עד עליה כלל שיעכב עוד סגולת המים, דעדיין צריכין אנו לכמה דינים לאוקמי עדותו ונאמנותו ותועלתו לבדיקת המים וכקושית המל"מ, אבל אם באופן שבא והודה לפנינו וב"ד נחתי כבר לזה לאוקום אותו בתורת עד, אז כבר שוב מועלת ידיעת השמים שהוא הוא אשר טימא אותה לעכב עכ"פ בדיקת המים ומשום כך אינה שותה דאין לנו תועלת בהבדיקה, דשמא משום שהוא שקינא לה ממנו הבועל והעד שיודע ולכך לא בדקו אותה המים ודו"ק בזה, כי לא הבאתי עוד זה בכור הבחינה רק מפני חומר הקושיא הקלתי לי לדבר ולהמליץ בעד המלך מלכו של עולם התלמודי רבינו הרשב"א ז"ל, ועיין בנוב"ק א"ה סי' ע"ב ובנוב"ת א"ה סי' קס"א יעו"ש היטב, – והנה המל"מ העיר די"ל דהכא מיירי בשקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה וכו' יעו"ש, הנה על דרך זה יש לומר עוד בגוונא דחיקי דמיירי שהיה ג"כ ע"א שאומר שזו זנתה עם איש ואיני יודע מי הוא, דלא מהני בלחודי' והשתא שבא הבועל ואמר כן ואמרינן פלגינן דיבורו, וא"כ איכא שני עדים על זנות ובשני עדים שאומרי' שנטמאה וא"י עם מי בוודאי דאיני שותה וכמו שמבאר שם המל"מ אח"כ ולא בעינן בעדים שיאמרו שזינתה דוקא עם מי שקינא, אלא שדוחק הוא, וגם י"ל דלא מהני דאפשר אמאן דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ועוד כמה דיחוים ואכמ"ל עוד, ולפי הנ"ל יהי' נפ"מ להלכה כיון שאין אנו יודעין מי הבועל אסורה לכל העולם כמו שמסתפק בזה הברית אברהם שהובא בפ"ת סי' קט"ו ס"ק כ"ד עייש"ה ואחר כמה שנים מצאתי דאתי לידי שו"ת מהרי"א הלוי שהזכרתיו בפרק כשם ובסוף חלק שני לאחר הדרשות בסי' קס"א שם בעובדא דהוי שם כתב להעיר בדין זה שכתבתיו בעז"ה לענין ע"א בדבר מכוער דאינו נאמן, משום דבעינן דיאמר כמכחול משום דבעינן שיאמר דבר ברור יע"ש אברא דלפ"ז צ"ל הא דמבואר בש"ע סי' קט"ו וסי' קע"ח דאם הבעל מאמין לדברי העד חייב להוציאה זהו דוקא אם ראה העד כמכחול דבלא"ה אין העד מעיד בברור שבא עליה ולא מהני מה שהבעל מאמין לדברי העד, ומסתימת לשון הש"ע לא משמע הכי אלא גם בע"א אם העיד שראה כדרך המנאפין והבעל מאמין לדבריו נאסרת יע"ש, ולא העיר בעיקר הנאמנות של ע"א בטומאה ועכ"פ ב"ה שמצאתי לי רב להתעוררות סברא חדשה זו, והנה מבואר ברמב"ם ובמל"מ כתב דהתוס' ג"כ ס"ל דע"א אין מעכב שתית המים אם אינו לפנינו דאדרבה א"נ כלל, ואיני מובן לי כלל דברי המגדל עוז בפ"ט מנזירות דין ט"ז בהתנצלותו בעד הרמב"ם שכת בתוך דבריו „ולגבי סוטה כתיב ונסתרה למימר דבעיא מקום סתר הוא תדע דהא אסיקנא התם אפי' אחד בסוף העולם אין משקין אותה” יעו"ש וצ"ע, וגם יש לעיין מהא דאיתא בילקוט ובמדרש ובפסיקתה זוטרתא פ' נשא ונעלם מעיני אישה הא אם ידע בה בעלה אינו רשאי להערים עליה להשקותה יעו"ש ומשמע דמבדקה לה מיא אף שהוא יודע שנטמאה והלא אף הבע"ד וקרוב נאמן בעדות אשה וצ"ע וע"כ דע"א איני מעכב שתית המים ובודקין אותה שפיר, (שוב ראיתי במראה הפנים סוף פ"ו שהביא לשין הרמב"ם ז"ל הנ"ל והביא דברי הב"ח הנ"ל והוא כתב דבא ללמדינו בזה דאפי' לא העיד זה העד על הטומאה באותו פעם שהעיד על הסתירה אלא דאח"כ בא והעיד שנבעלה וכן נראה מלשונו שכ' והרי היא עומדת לשתות והיינו אחר שנתקבל עדות הסתירה ובא ע"א וכו' דסד"א אם איתא דכוונתו על אותה סתירה למה לא העיד על הטומאה במעמד הראשון וכו' אלא דכונתי על סתירה אחרת היא ולא מהימן קמ"ל דאפי"ה מהימן ולא חיישינן לזה בדקאמר סתמא אפי' הוא אחד מעדי הסתירה, וע"ד שכתבתי לעיל ת"ל).

שם בתוס' ד"ה כאן בבת אחת יכו', עייש"ה ובתוס' שאנץ כתב עוד א"נ י"ל דגבי אשה בעלמא שהיא מדרבנן ופירוש שהקילו רבנן להאמין ע"א מדרבנן משום חומר שהחמירו בסופה לכך החמירו להפליג בין בבת"א ובין בזאח"ז, (ולא בעינן להגהת הגליון)) אבל בסוטה שהיא דאורייתא אינו מפליג בין בבת אחת לזאח"ז, יע"ש, ואפשר עוד לאמר עפ"י מה שהביא הש"ש כ"פ דברי הר"ן בתשובה סי' מ"ז דבעדות אשה אע"פ שהגיד חץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאיני מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד ואף כשאומר בב"ד נמי יכול לחזור ע"י אמתלא יע"ש ועיין בח"ד סי' קכ"ז ובקהלת יעקב שלו ובמשובב נתיבות ולפ"ז א"ש דכיון דכל זמן יכול לחזור מעדות אפי' הגיד בב"ד א"כ אין עדיין שם עד עליו כיון שיכולים בעצמם לחזור מדבריהם כש"כ אחרים יכולים להכחישם ולא יהי' אפשר לגמור עדותן אחרי שכבר הוכחשו וכיצד אנו יכולים לקבל עדותו כשנים משום שהתורה האמנתו הרי עדיין אין כאן נאמנות דלא עביד ומהני כלל בעדותו ולכך שפיר לא אמרינן דאין דבריו של אחד במקום שנים כי אם כשנתחזק עדותו בב"ד עד שהתרוהו על ידו ועשו מעשה ההוראה וכיון ששוב איני יכול לחזור בעצמו מדיבורו יש מעכשיו עליו תורת עדית והאמינוהו כשנים, אבל בעד סוטה דלפי מה שכתבו התוס' בדף י' ה"ה אפילו עד אחד שאפשר לו להעיד בב"ד אף שלא העיד עדיין אלא שהוא במדה"י מ"מ אין המים בודקין את אשתו ואינה שותות א"כ בדיבורו וידיעתו לבד נגמר הענין ושפיר אמרו דאין ע"א שאומר לא נטמא יכול להכחיש דנאמן הוא כשנים אף כשלא אמר בב"ד שהרי כבר מועיל עדותו אן שלא העיד עדיין שכך הוא הדין בעדי טומאה דאף שעדים בצד אסתן מעכב שתית המים ולכך בכל אופן נאמן הראשון כבי תרי, ואפילו בבת אחת, ואפשר דפליגי בזה עולא ומ"ד דשותה ודו"ק כי קצרתי, ואפשר נמי בזה ליישב קושית התוס' דלקמן ד"ה הא וכו' דהיכי היי מתרץ ר' יצחק ההוא דאמרו לו וכו' דמביא אשם תלוי כיון דהאמינה תורה ע"א וכו' חטאת הוי לי' לאתוי' עיי"ש דדוקא לענין סוטה ס"ל לר"י דלא היתה שותה משום ידיעת העד הראשון שחל עדותו תיכף, אבל לא לענין חלות העדות שאכל חלב ודו"ק ועיין היטב בש"ך יור"ד סי' קכ"ז, ושו"ר מש"כ בתוה"ק כאן יע"ש ודבריו נכונים, ומש"כ שם לפירש"י בשבת דהא דע"א נאמן בעד מיתה הוא מטעם דכל דמקדש אד"ר מקדש ואפקעי רבנן וכו' די"נ דלאו דמתקני התקנה הפקיעו הקדושין משעת עדותו אלא תקנו שהב"ד בהתרתם מפקיעין הקדישין והביא ראיה מגיטין ל"ו ע"ב דע"כ דהתקנה היה שהב"ד שבכל דור המה יפקיעו וה"נ בנד"ד תקני שכל ב"ד שיביא לפניהם ע"א להעיד על מיתה יתירו המה ובהתרתם יפקיעו הקדושין וממילא אם קודם ההתר' בא עד המכחישו לא יתירו עכ"ל, והו"ל להבי' סייעתא מדברי רש"י ז"ל בב"מ (צ"ו ע"ב) בהא דבעי רמב"ח בעל בנכסי אשתי מי מעל וכו' נמעליה ב"ד וכו' ופרש"י נמעלו ב"ד של ישראל שבאותו הדור שכל תקנות משפט תלויים בהן ועל ידיהם נוהגות חוקות המתוקנות לדיבור מאז והוי כמו שתקני לי הם קנין זה ונמצא הם המקנין עכ"ל ובס' ד"א סי' כ"ט הביא כן בשם ס' מקור מים חיים ח"ב סי' א' בענין ביטול הגט שהביא בשם הגר"י מקארלין זצ"ל ראיה מדברי רש"י אלו לשיטת הראב"ן דהא דאמרינן בכל דוכתי אפקיענהו וכו' ה"מ בימי חכמים הראשונים שהיה כח בידם להפקיע הקדושין אבל בזה"ז לא ומשום דשיטת הראב"ן היא שכל ב"ד וב"ד בדורו מפקיע הקדושין, ולא שהפקיעו ב"ד הראשונים בימיהם עד דור אחרון ועייש"ה, וילע"ק מהא דאמרינן אנן שליחותיהו קא עבדינן ועיין נתיבות ונחל יצחק חו"מ סי' א', ושוב ראיתי במשכנות יעקב להגאון דקארלין ז"ל הנ"ל וראיתי שם בסי' ל"א חחו"מ ששם למד דין חדש עפ"י דברי רש"י הנ"ל והא דהפקר ב"ד הפקר וודאי בעינן מומחין ואין יכולין להפקי' בזה"ז רק משליחותאי דקמאי וקיי"ל כי עבדינן שליחותייהו וכו' עי"ש וכל דבר שי"ל שאין בזה תיקון העול' לא עבדינן שליחות' ונפ"מ לענין שמטת כספים עיי"ש:

שם בתוס' ד"ה הא וכו' תימה היכי הוי מתרץ ר' יצחק וכו' ירושלמי וכו' שמעין ב"ר אבא בשם ר' יוחנן כאן לא היתה שותה ובע"ע היו עורפין וטעמא מפני שכאן רגלים לדבר וכו', נראה דכיוונו בזה ליישב הקושיא על ר' יצחק די"ל דס"ל כר"י דדוקא הכא לא היתה שותה, אבל בע"ע היו עורפין וה"נ כן שם בע"א אמר אכל וכו' וז"פ ועיין כריתות שם, ומה שמסיימי התוס' דמסיק נמי התם דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר ע"כ עיין היטב שם בפירוש המפרשים בק"ע ופ"מ, ולמה שחקרו הגרע"א ז"ל בתשובה וכן הנו"ב ז"ל אם בעדות מיתה אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' ולכאורה אשתמיט להו דברי התוס' דהכא דמשמע דבשאר עדות נשים שייך ג"כ עדות שבטלה, דאי כסברת הנו"ב סי' מ"ה והגרע"א ז"ל ס' ק"ב א"כ למה הוצרך הירושלמי למיהב טעמא בסוטה מפני שרגל"ד הא גם התם כל הפסולים כשרים זולת רשע דאורייתא כמו בעדות אשה כמש"פ הרמב"ם פ"א מהל' סוטה, אך י"ל דכוונת הירושלמי הכי הוא באמת מהאי טעמא דמשום דרגל"ד ומהני רל עדות של הפסולים ולכך לא אמרינן עדות שבטלה וכו' ואדרבה הוי סעייתא מזה לדבריהם של הגאונים הללו אלא שהו"ל להביא התוס' הזה בשם הירושלמי, ומה"ט לא הבנתי מה שהעיר האמרי בינה דיני עדות סי' כ"ד במה שאמרינן כאן וכן פסק הרמב"ם דאם בא ע"א כשר ונשים רבות או הפסולין אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שע"א ופסולים רבים כמעמ"ח דמי, ויקשה דאמאי הפסולין נאמנים לשווי' ספק נימא עדש"מ בטלה כולה כיון דהעידו על אותו זמן שאומר הכשר שראה שנטמאת דלא נטמאת והעידו על הכשר שהעיד בשקר וע"ז א"נ למפסלי נימא בטלה כל עדותן וכו' עיי"ש ולפ"ד הגאונים הנ"ל הלא י"ל פשוט דבכ"מ שנאמן ע"א ל"א עשמב"כ, ובעצמו הרגיש בהטעם דצ"ל כיון דאף פסול נאמן לענין טומאה ע"כ לאו שם עדות הוא רק מטעם רגל"ד ואומד' ונגד זה נאמן אף פסול להכחישו עייש"ה, ועיין בנחל יצחק סי' ל' סי' ב' באריכות על דברת המחנ"א הל' עדות סי' ו' אי שייך בכה"ג לומר עש"מ יע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף