מנחה חריבה/סוטה/כ/א

מנחה חריבה סוטה כ א

דף כ' ע"א

וחזרה ואמרה שותה אני מהו כיון דאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה וכיון דאחזיק נפשה בטומאה לא מציא הדרא בה וכו'. וברמב"ם פסק דאינה יכולה לחזור ולומר הנני שותה ע"כ, וי"ל דרבינו סמך על מ"ש במשנה באומרת איני שותה דמנחתה נשרפת וע"כ דלא מצי הדרה בה וכמו שהוכיחו כה"ג התוס' ביבמות דצ"ה ע"א שהבאתי בחיבורי כ"פ יע"ש שו"מ זה בק"א שכ"כ ב"ה וב"ש שכוונתי לדעתו העמוקה, ועיין עוד בקרן אורה דמפרש דהרמב"ם מפרש לה אליבא דרבנן יע"ש מש"כ ובלשון המאירי הוא כך אבל אם ראינוה בריא הרבה ואינה מתפחדת ואעפ"כ אמרה איני שותה א"י לחזור ולומר שותה אני ע"כ וא"ש דברי הרמב"ם, ובגמ"ד נשאר בתיקו הוא בגונא דמסופר לנו אם מחמת ביעתותא או ברייתא ויל"ע, וצ"ע שלא העירו כל נושאי כליו ועיין במנ"ח מ' שס"ה שכתב דאף באומרת טמאה אני לך דנאמנת הוא מדין עדות וכמו אשה שנאמנת על מיתת בעלה ואפילו נוגע והנה ז"פ כיון דנאמנת לא מני הדרא כמו עד שא"י לחזיר אך אם נתנה איזה אמתלא לדבריה עיין בש"ש שהביא דאף בעד דנאמן מה"ת מועיל אמתלא מהאי דנדה ע"ש א"כ ה"נ מועיל אמתלא וחוזרת ושותה והש"ס מיירי בהדרה בה בלא אמתלא אבל באמתלא בוודאי יכולה לחזור, כן כתב שם דהדיבורים הללו א"צ לומר בפני ב"ד כי אם אמרה אפי' בבית טמאה אני אינה שותה וכו' את"ד, ובתכ"ד נראה דודאי יכולה לחזור ולא מחזקה נפשה, ועיין כתובות כ"ב ובמהרי"ט אלגאזיי עוד כתב במנ"ח דבבעל אינו רוצה להשקותה אינו מבואר ד"ז נראה דאפי' אחר מחיקת המגילה הברירה בידו ואלו היה חילוק בין קודם לאחר מחיקה היה מבואר החילוק בש"ס וכו' ע"כ, וכן נסתפק מזה הק"א כאן דגבי בעל לא מצינו שום כפיה יע"ש, ולי יל"ע בזה דלפי המבואר מכמה לשונות וכן מתבאר בהדיא בירושלמי כאן הל' ג' וז"ל נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה למה שגרמה לשם שימחק עכ"ל והובא בתוס' ועיין לקמן כ' ע"א ד"ה מגילתה בק"ע ובפ"מ, וא"כ מה לי אשה ומה לי הבעל כיון שנגרם על ידו מחיקת השם, שוב צריך שיתברר הדבר על נכון אלא דלר"ע דלא ס"ל דתליא במחיקה אלא בהקרבת הקומץ לדידיה יש לספק בזה:

עוד העיר המנ"ח דהנה מבואר בראשונים גבי אומרת טמאה אני דמד"ת אינה נאמנת דמשועבדת לבעלה וכו' וכאן נראה מהש"ס דנאמנת מה"ת, א"ל כיון דע"י קו"ס נאסרה שוב אינה משועבדת לו, אך מ"מ טעמא בעי כיון דהוא רוצה להשקותה ואפשר תהי מותרת לו א"כ לא נפקא השעבוד אך החילוק הוא וכו' אבל כאן דהתורה האמינה ע"א אפי' אשה וכו' והיא נאמנת בתורת עד ולא מתורת שאחד"א וע"א במקום שנאמן נאמן בכ"ע וז"פ את"ד, ולי הקטן יש להעיר דמלבד דאינו מסתבר דבריו עוד יל"ע בעיקר הנחתו המסתברת לומר דנאמנת מדין ע"א, א"כ תהי' נאמנת ג"כ לומר לא נטמאתי וכמי שמביא בעצמו שם בשם הש"ש דנאמן ע"א ברה"י לומר לא נטמאת, עיי"ש בפרק כ"ג ש' ו' ועיי"ש בפ' כ"א הביא דברי התשב"ץ שהביא הע"א וצ"ע ועיין בשו"ת עמודי אור סי' צ"ו שחקר בזה בדעת הש"ך חו"מ סי פ"ז ועי"ש באות כ"א בשם התשב"ץ ולפ"ד א"ש אך לדעת הש"ש יל"ע וכמו לענין מיתת הבעל דנאמנת להתיר עצמה וכמש"כ המנ"ח ובמק"א הבאתי נמי דעת הנו"ב בזה שמצאתי דרך הילוכי בספרו ואכמ"ל בזה, שו"ר שם במנ"ח בדף הסמיך שחזר בעצמו מזה מטעם דאאמע"ר וע"כ הנאמנת שלה היא מטעם הודאת בע"ד מה שנוגע והשיעבוד נפקא אחר קו"ס יע"ש וזה נכון ויותר מזה כתב הש"ש ש"ו דהא דאשה נאמנת לומר נטמאתי בנדה הוא ג"כ מחמת שאחד"א יע"ש ובעיקר הדבר כבר כתבתי לעיל בחידושי דף ו' דנעלם מהמנ"ח דברי הירושלמי והתוס' שם שהעירו בזה וכמש"כ שם באריכות ועיי"ש בע"א ס' צ"ה:

בגמ' אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים וכו'. צריך להבין מאי שייכות יש למימרא זו דוקא בשמעתתא הכא על משנה זו, ובאמת בספרי איתא פלוגתא בזה וז"ל הספרי וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא ביד הכהן, ודבר אחר נקראו מרים על שם סופם שממררין את הגוף ומערערים את העון עכ"ל הספרי ועיי"ש במלבו"ם ורש"י ז"ל על התורה פירש כלשון אחר שבספרי ויל"ע ברא"ם שם ועיי"ש ברמב"ן שם שהביא כל זה אך בלשון הראשון שבספרי העתיק בנוסחא אחרת וז"ל ובספרי עוד ומחה אל מי המרים מגיד שהכתוב עושה את המים מרים ע"ש ויל"ע, ועיין בהמאירי מה שכתב בזה ומה שכתב ליישב במה שמקצת התלמידים מתמיהים בה דהרי זה מביא לחשוד שאף הפעולה באה מצד אותם הדברים וכו' עיי"ש שימד"נ ולפ"ד יש ליישב הפסוקים היטב, וגם ליישב דברי הספרי ודו"ק וקצרתי:

במשנה עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. ע"כ. ופרש"י דמגילתה נגנזת בצדי ההיכל וכו' שלא יתבזו, ובתוס' בשם הירושלמי תניא דנגנזת תחת צידי ההיכל למה בשביל לשוחקה ע"כ ופירש בק"ע בשביל לשוחקה שיהא נשחק הספר והכתב מעצמו ע"י סביבת הדלת וכן פירש הפ"מ ולפי פירושם זה הקשה בשירי קרבן מהא דגרסינן בבבלי במכות דהמוחק את השם לוקה א"כ איך נותנה המגילה עם השמות הכתובים בתוכה תחת הציר לשוחקה הא הנחתה זו כמאבד בידים הוא וכ"ש המסבב הדלת הוא המוחק עצמו וי"ל דהירושלמי לית ליה הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקודש שאין בהן צורך וניחא לן בהא מ"ש הכ"מ פ"ד מה"ס הל"ד ודע דבתוספתא פ"ב ובירושלמי תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ ולא ידעתי מאי קשיא ליה כיון דהרמב"ם פוסק שאסור לאבד שם מהשמות וכמ"ש ברפ"ו מיסודי התורה סובר נמי שאסור להניחה תחת צירו של היכל לשחקה, ואפשר שגרם לו להרב בכ"מ להקשות כן משום דגרס צדו של היכל אבל כ"כ בסמוך שאין גירסה זו נכונה גם לשון תחת מורה שהגירסא שלפנינו עיקר עכ"ל הש"ק ובשו"ת עין יצחק אלחנן זצ"ל חאור"ח סי' ה' שם הביא דברי הש"ק וכתב שהוא קושיא חמורה ואין סברא לחלק בזה דשאני בסוטה דניתנה למחיקה ע"כ קילא הן אמת דמצינו הך סברא בירושלמי סוטה לענין טומאת ידים והובא בתוס' י"ז ע"ב ד"ה לא על הלוח וכו' אבל לענין איסור מחיקת השם וודאי דאסור מה"ת אף דנותנה למחיקה ואין סברא כלל לחלק בזה וע"כ תקשו לקושית הק"ע ומה שכתב ליישב די"ל דהירושלמי לית ליה האי דרשה דמוחק את השם לוקה, באמת אין סברא לומר כן וגם הא אמרו בירושלמי שם (פ"ב הל"ד) כמה אותיות כתב ויהא שלא לצורך ויהא חייב על מחיקת השם ע"ש בפ"מ ובק"ע ומבואר דהירושלמי ס"ל ג"כ לחייב על מחיקת השם את"ד וכן כוונתי אני להקשות על הש"ק וכן ליתא בזה למש"כ הרידב"ז ז"ל כאן בירושלמי יע"ש, וכן רצו לומר עוד מהמחברים דהוא משום דניתנה למחיקה ולכך כתבו היתר לענין קארעקטין שנדפסים רק למבחן דמותר לאבדן משום דנעשו מתחלה ע"ד לאבדם וכן בזה שמסדרים בדפוס האותיות של האזכרות ואח"כ סותרים אותם והוי כמוחק והנה מזה אין קשיא כלל וכאשר הארכתי בתשובתי להרב בעל עולת שלמה ז"ל בשנת תרע"ב ואכ"מ, ואחרים דחו סברא זו משום הא גופי' דמצינו גבי סוטה דנכתב אדעתא דמחיקה ואפ"ה איכא איסור מחיקה דלא התירה תורה אלא בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו משמע דבלא"ה איכא איסור מחיקה ועיין בש"ם סוכה נ"ד דאמרינן שנשא ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחה על המים הכא בקפא תהומה עאכ"ו והרי שם ג"כ נכתב השם אחספא ע"ד למוחקו מיד, ובאמת אין סברא לחלק בזה כאשר כתב העי"צ ועוד דהרי מחיוב לכתוב השם בקדושה ובכל הדינין לשמו וכדומה כדי שיפעול פעולתו א"כ ל"ה כותב ע"ד רק לאבד וזה הוא מצותו שימחה בקדושה דוקא וכן שם גבי קפא תהומא דמוכרח הוה לכתוב בקדושה כדי שיפעול הפעולה א"כ כתב בקדושה אבל במקום שלא נעשה לשם קדושה כלל רק לשימוש ולאיבוד וודאי מותר כאשר פסק העי"צ וכן עוד אחרונים, ולהסביר דברי המתירא נראה דלכתוב השם בקדושה כדי למוחקו זה גופא הוי איסור גדול והורדה מקדושתו דמי התיר לנו כזה ולכך בסוטה זה גופא דכותבין בשביל שימחוק הוא ג"כ התרת התורה למען השלם, אבל בעלמא אסור זה המעשה גופא וא"כ התם גבי קפא תהומה שפיר צריך לק"ו, אבל באמת אח"כ אפשר דליכא איסור כל כך ולכך אפשר ליישב קצת קושית הש"ק דמותר ליתן תחת צירו של היכל כיון שהוי כבר הורדה מקדושת השם שכתבו אדעתא למוחקו אח"כ ואין זה השם שלם בכל קדושתו הנוראה, ועיקר ההיתר הוא שהתורה התירה לכתוב אדעתא דהכי, דבעלמא אסור לכתוב אדעתא דהכי דזה גופא הוי כמחיקה והורדה תיכף מקדושתו דבעינן קדושה לעולם ודו"ק, וכיוצא בו כסברא זו שמעתי אח"כ מאת ידינ"פ הגאון האדיר וכו' מהרי"י דיסקין שליט"א שאמר לי בשם אביו הגאון רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצוק"ל זי"ע שאמר ליישב קושית האחרונים הידועה בהא דאמרינן בסנהדרין קי"ג דרבי אליעזר אומר כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיה"נ וכו' והיכי דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם ובפרש"י והקשו המפרשים ובראשם התורת חיים דנימא אתי עשה דושרפתם באש ולידחי ל"ת כדקיי"ל בכל מקום? ותירץ הגאון דבריסק זצ"ל הנ"ל דהכא לא הוי בעידנא משום דתיכף בעת גמר הדין ופסק הסנהדרין שעיר זו יש לה דין עיה"נ כבר הורדה המזוזה מקדושתה ואיכא כבר משום ל"ת, ועשה דושרפתם עדיין לא מקוים וא"כ לא הוי בעידנא כך אמר לי ברא כרעא דאבוהו ילח"ט ואף שיש לפקפק בזה די"ל דזה גופא העסק ב"ד הוי חלק ממצוה זו של ושרפתם וא"כ באנו למחלוקת הראשונים והפסקי תוס' דזבחים הידועים מה נקרא בגדר בעידנא ובאופן שא"א בע"א הוי זה התחלת המצוה וכמו פריעה לגבי מ"ע דמולק וכמו שבא בנומוק"י במס' ב"מ, מ"מ הסברא בעצמה היא עמוקה ונכונה, וה"נ י"ל בנ"ד כנ"ל ודו"ק ב) וע"כ כתב העין יצחק הנ"ל ליישב קושיית הש"ק משום דהוי בגדר אומדנא דבעת שכתב השם בקדושתו לא אקדשוה הכהן רק על אופן שתשתה הסוטה אבל אם לא תשתה ותאמר איני שותה אז ע"ז האופן אינו מקדש השם ואמרינן אדעתא דהכי לא קידשו וכו' יע"ש שמדחה זאת בעצמו גם יש מקום לפקפק מסנהדרין הנ"ל דמאי אמר משום דאיכא לא תעשון כן גבי מזוזה נימא דהוי אומדנא גדולה שאדעתא דנצטרך לשורפה לא קידשו להשמות וא"כ הוי שלא בקדושה ומותר? אך יש לחלק כמובן ועיין בב"ק ק"י ובתוס' כתובות נ"ז ע"ב ובמל"מ הל' מתנה וקצרתי, אך מסיק שם בעין יצחק אות כ"ט די"ל בפשיטות דהכהן דכתב למגילת סוטה היה כותב השם לקדשו על תנאי' באם שתשתה אכן אם תאמר איני שותה אז ע"ז האופן אינו מקדש את השם וכשאומרת איני שותה לא היה מעולם לקדושת השם והוי כל השמות שלא נכתבו בקדושה דמותר למוחקן וכו' ועשה הכהן כן כדי שלא יבוא השם לידי גניזה אם תאמר איני שותה ע"כ הוה מקדש הכהן להשם על תנאי וכו' וע"כ לא היו חוששים למחיקת השם והיו מניחין אותו בצירי ההיכל וכו' ושוב תלי לה בברירה ולפסק הרמב"ם דא"ב בדאורייתא וע"כ השמיט זה והרגיש בעצמו שהרגשתי בזה ג"כ תיכף בהתחלת דבריו, מהא דתנן הכא דאם נמחקה המגילה ואומרת איני שותה דמשקין אותה בע"כ והתוס' שם כתבו בשם הירושלמי הטעם שגרמה לשם שימחק ולא אמרינן בזה דהא נעשה על תנאי אין זה קשה דהא עיקר דמשקין אותה בע"כ זהו מגזה"כ כדאיתא בסוטה י"ט אך הירושלמי נתן טעם הזה במפני מה תלוי זה בנמחק המגילה ובאמת מזה מוכח דאף דהיה תנאי זה מ"מ בעת המחיקת השם הוה ברור לו לקדושת השם אז את"ד ועדיפא י"ל דלא קודש על תנאי אלא אם אומרת איני שותה קודם המחיקה, אבל במה שיעשה אחר המחיקה לא עשה על תנאי זה וז"פ וגם לר"ע הדבר תלוי בהקרבת הקומץ ולא במחיקת המגילה אכן לי צ"ע מט"א ופלא שלא הרגיש בזה דא"כ האיך תנן דמגילתה נגנזת ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ומטעם דבעינן כתיבה לשמה תיפוק ליה דהלא תיכף באומרת איני שותה נפקע קדושת השם מהמגילה דאדעתיה דהכי לא קודש מעולם את השם וא"כ שוב בוודאי לא יועיל לסוטה אחרת דבעינן שנכתבת בקדושת השם ב"ה וגם האיך ס"ל לרבי אחא בר יאשיה דמגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, והלא מכיון שאמרה איני שותה, נפקע הקדושה והאיך תחול שוב קדושת השם כדי להשקות בה סוטה אחרת, ואפשר לומר דדין זה דראב"י משכחת לה לא באומרת איני שותה אלא שמתה וא"כ אפשר להשקות בה סוטה אחרת, אבל דוחק הוא, ועוד דסברת העי"צ הוא בוודאי בכל האופנים שלא יגיע הפעולה להשקותה נפקע הקדושה ממילא ע"י תנאי שלו ואפשר לאמור דדינים אלו תלויים זה בזה דמשום דאין המגילה כשרה בעבור אחרת משום המעלה דלשמה, לכך לא קידש אותה אלא על תנאי שתשתה היא אבל באומרת איני שותה או שלא תשתה משום סיבה אחרת, לא קידש מעולם את השם כיון שאינה מועלת לאחרת, וע"כ מותר שוב לגונזה, אבל לראב"י דכשרה בעבור אחרת שוב באמת יש לה קדושה עולמית ואסור לגונזה תחת צירי ההיכל, אף באופן שלא יארע סוטה אחרת עד ימים רבים וצ"ע בזה, וגם י"ל דבאמת קשה האיך יהי' כשר עבור סוטה אחרת הא כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה וכמו שהקשו בתוס' ד"ה אמר ר' ירמיה על מ"ד שמוחקין לה מה"ת יע"ש וע"כ שהיה המעשה שכבר קבלה עליה שבועה מקודם זאת – דאין משקים שתי סוטות כאחת – ואח"כ אמרה זאת איני שותה וע"כ א"ל דידע הכהן מהסוטה הקודמת שכבר קבלה עליה השבועה ודעתו היה שיהני להקדושה גם בכה"ג, – לולי הטעם דבעינן לשמה וגם זה דוחק הוא וע"כ קצרתי והנכון כמש"כ מקודם, אלא דמהלשון „להשקות בה סוטה אחרת” משמע דלה בעצמה כשר אם משכחת לה בכה"ג שיקנא לה פעם אחרת ועדים הראשונים של סתירה זו נמצאו זוממים ועיין בשו"ת ח"ס אהע"ז ח"א סי' קנ"א קנ"ב קנ"ג בשם הגרעק"א הכא נמי דכשרה ולפי דברי העי"צ הלא כבר נפקע הקדשה וצ"ל דאין הכי נמי, אלא דעוד יש לעיין דהלא היה ס"ד דיכולה לחזור ולשתות היכי דאמרה איני שותה אפילו מחמת בריותא ולהלכה קיי"ל דסוטה שאמרה איני שותה מחמת יראה ופחד שיש לה יכולה לחזור ולומר הריני שותה, ואי אמרת דמכיון שאמרה איני שותה תיכף נפקע למפרע קדושת השם, וא"כ היכי שוב יכולה לומר הריני שותה ואיך שוב חל קדושה על דבר שכבר נפקע וראה בגיטין ל"ב ע"ב הרי הוא חרס מהו וכו' חוזר ומגרש בו או אינו חיזר ומגרש בו וכו' גיטא גופא מי קא בטול, ועיין בתוס' ד"ה רב ששת וברא"ש שם ואפשר לומר דבאמת אליבא דהירושלמי אין מקום כלל לדין זה וא"י לחזור ולומר שותה אני והרמב"ם שפסק דין זה הוא משום דלא ס"ל התנאי הנ"ל משום דס"ל להלכה אין ברירה ומצאתי סעייתא לדברי שכתבתי לעיל דאפשר דהא דנגנזת משום דאין כשירה להשקות בה סוטה אחרת שכך ראיתי אח"כ בהמאירי שכתב בזה"ל ופירשו בתוספתא שגניזתה בצד ההיכל היתה וטעם גניזתה מפני שאינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת דהא לשמה בעינן עכ"ל והנה המאירי שהולך תמיד בשיטת גדולי המחברים ואפ"ה העתיק דבר זה אלא שהעתק בלשון זה בצד ההיכל וכן העתיק לקמן האי דינא שיכולה לחזור ולומר בעודה לשם הריני שותה עיי"ש ובשו"ת אהל משה להרב הגאון ר"ח קריינעש ז"ל סי' א' אודות הקארמקטין כתב מעצמו להקשות על הירושלמי כמו שהקשה הש"ק ותירץ באריכות ות"ד הוא דדעת הירושלמי דזה הוי רק גרמא ואף להמסובב את הדלת צירו של היכל ליכא בזה איסור משים דהוי דשא"מ ולא הוי פ"ר, אבל הרמב"ם לשיטתו דכל שלא הוי הפסק זה לא הוי גרמא אלא מעשה בידים הלכך השמיט רבינו ז"ל מהלכה וגם בזה הוי פ"ר ולכך אסור אפילו דשא"מ את"ד יעיי"ש בתשובת הגאון הגדול ר' ראובן הלוי אב"ד דדעננבורג וצירם סובבת ומסתעף לענינים אחרים וע"כ קצרתי בזה, אבל לפי מש"כ במ"ק בשם שה"ג סופ"ד דשבועות דדוקא במקום מצוה שרי ובמקום שאי אפשר אבל בכדי בוודאי דאף גרם מחיקה אסור א"כ נסתר כל בנין האהל של משה, ועיין בתוהק"נ וקצרתי:

ועיין בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' רל"ט בענין מחיקת השם ע"י גרמא, והביא מהא דסוכה גבי קפא תהומא, ושם לא היה דוד מוחק את השם רק המים היו מוחקין אותו והוי רק גרמא ואעפ"כ אסור לילי ק"ו הנ"ל עכ"ל וי"ל על דבריו ואכ"מ, כן ראה בקונטרס אור חדש תשובת מהרזא"ה אודות הפאנאגראף דהוי אסור מצד מחיקת השם יעו"ש דפירש הכא בירושלמי כדי לשוחקה, היינו כדי לישנן וכוונת הירושלמי גם כן במלת „לשוחקן” ר"ל שישתמרו שם זמן רב להתיישן שם ובלי לקחת עוד בידים משם למגילה אחרת יעו"ש ועיי"ש עוד על הא דמבואר בתוספתא דגם לאחר שנמחקה המגילה גם כן נגנזת ואין כשרה עבור אחרת יעו"ש ומשום דאין זה נקרא ספר, וכן העיר בזה בהגהות חשק שלמה כאן בדף כ' עיי"ש:

והנה זה פשוט בגיטין (דף כ' ע"א) דחק תוכות לא הוי כתב לענין גיטין, וז"פ דגם לפרשת סוטה פסול דדמי לגט ולא מקרי כתב, ואף דלענין שבת הוי כתב אפי' חק תוכות התם שאני כמו שכתב הב"ש אהע"ז (סי' קכ"ה ס"ק ג') בשם הראשונים, אבל בכמ"ק דכתיב „וכתב” לא הוי כתב בה"ת, וכן לענין דפוס כשר כמש"כ הש"ש שם ועיין שם בפר"ח ובש"י סי' נ"ו, ועוד אי חק תוכות כשר במג"ס, א"כ יותר טוב לכתוב בכתב זה ולא יבוא לידי איסור מחיקה לפי מה שראיתי בתורת גיטין בחידושו למס' גיטין דף כ' שכתב להסתפק לענין שמות שאין נמחקין אם היה האותיות בחק ת' אם רשאי למחוק או לאו אם חיוב עליו משום מוחק יעו"ש א"ו דפסול ממ"נ אי מותר למחוק ולא הוי כתב, לא הוי ג"כ כתב לענין עצם כתיבת הפרשה וי"ל, אכן ראיתי שכבר קדמוהו רבנן בדור שלפניו בחקירה זו ודדעת השב יעקב חיור"ד סי' נ"ה והרבה פוסקים עמו דס"ל דשם הנכתב בח"ת מותר למוחקו, ויש ג"כ דעת האוסרים בנכתב ע"י ח"ת כך הביאו בחמם ועיין יד שאול הל' ס"ת סי' רע"ו בשם שו"ת רמ"ע מפאנו סי' ל"ו שדעתו לאסור וכן דעת שו"ת נט"ש יעי"ש ואכמ"ל בזה:

ובספר תורת האוהל הנ"ל חידושי מרן הגאון החסיד רשכבה"ג מהרי"ל דיסקין זצ"ל במסכת גיטין (ס' א) במחלוקת אי כ' מגילה לתינוק כתב שם, דקשה דמשמע דמספ"ל אי שרי גם בלא טעמא דעת לעשות וכו' וקשה למה סתמו במשנה סוטה כ' א' דבאומרת איני שותה מגילתה נגנזת ופרש"י שם, ואמאי האי פרשה תהוי לתינוק, וצ"ל דלפי שנכתב בקדושה חיישינן טפי ואולי י"ל לפי שאין כ' בה פסוקים שלמים כ"א חצאי פסוקים ל"ח פרשה שיח"נ לר' יוסי לעיל י"ז א' דכותב הכל עכצ"ל לדידיה דאין כותבין לתינוק עי"ל דאולי גניזת המגילה משום קלון הוא שלא יאמרו זוהי המגילה שבשבילה הודית סוטה פלונית ואף דבפ' ד"מ מספ"ל להש"ס בקלון לחוד, מ"מ י"ל דאין זה כ"א לענין אי קטלינן לבהמה משו"ה, אבל גניזה דכתבי קדוש ודאי עבדינן משום קלון, ובאגדה אמרינן דאין סוטה שותה בכוס ששתתה חברתה עכ"ל צדוק, ולפ"ר אתי שפיר הגירסא בירושלמי ובתוספתא דנגנזת „בצד” ההיכל שהקשה הש"ק דא"כ מ"ט דוקא בצד ההיכל וכי לא יש שאר מקומות עי"ש ולפ"ד א"ש דתיכף אחר זה שהסוטה היתה עומדת בעזרה, היה מגניז שם בבהמ"ק גופא, ולא טלטל אותה בחוץ למק"א כדי שלא יתפרסם קלונה ברבים ומיושב גירסא זון ודוקא בצד ההיכל שלא יש שם דריסת הרגל כל כך. ולענין אי בכאן קודם שנמחקה המגילה המים נשפכין, תפס מקומו לעיל במנחת פיתים שמצאתי אח"כ בהגהות חשק שלמה כאן שמעורר בזה על לשון התוספתא יעו"ש:

עוד בתוס' שם תני אין בהן משום קדושה מהו לגבל בהן את הטיט וכו' יעי"ש ובמפרשים שם בש"ק ובפ"מ, וז"ל המאירי והמים נשפכין שאע"פ שנמחקה המגילה לתוכן אין בהן קדושה שאין קדושתן אלא לברר את הספק עכ"ל משמע שאין כאן לא קדושת מי כיור משים שכבר נעשית חולין בכלי חרם וכמש"כ לעיל ומ"מ נראה שאין זה אלא מדרבנן אפילו למ"ד דיש בהן משום קדושה ואסור לגבל בו את הטיט, משים ביזיון מחק המגילה, וכמו מקק ספרים ומטפחותיהם, ובזה נדחית מה שהעיר בתוהק"נ מפסחים (כ"ב ע"א) דקאמר ואימא כמים הנשפכים לפני עו"ג וכו' ואי מי סוטה הנשפכין יש בהם משום קדושה תקשי אכתי ואימא כמים מי סוטה הנשפך דיש ע"ז איסור נהנה מקודש וכו' עי"ש שלא ראה אור דהמאירי הנ"ל, ולפמש"כ דאין זה אלא דרבנן לק"מ כמובן והתם בדאורייתא מיירי וכמו שהקשה השעה"מ מסוגיא זו דפסחים הנ"ל על דעת התוס' והרמב"ם דתקרובת עכו"ס אסור בהנאה רק מדרבנן מהא ואימא המים הנשפכין לע"ז וכו', והא מים הנשפכין לע"ז מה"ת מותרים בהנאה וכו' יעי"ש בהל' אישות פ"ה סוף הל' א' ובטעה"מ שם:

שם אומר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה וכו' ר"א אומר וכו' כאילו למדה תפלות וכו'. הנה ידוע דעת הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת דדוקא תורה שבע"פ הוי כאילו מלמדה תפלות אבל לא שבכתב עיין בהגהות רצ"ח כאן ויש שם ט"ס בהעתקתו ולפ"ז פליגי בזה ב"ע דאמר חייב וכו' היינו תורה שבע"פ הדרש של ונקתה ונזרעה זרע כדפרש"י במשנה, אבל פשטות הכתובים מותר וכן הא דהביאו התוס' בשם ירושלמי דב"ע דלא כראב"ע דאמר נשים באו לשמוע רק פשטות הכתובים לקיום המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה עכ"ד פירוש לדבריהם, ולא משום דרשות חכז"ל שידעו דרכי הלמודים שזכות תולה לה וכ"ז פשוט וא"כ יוצא לנו מזה דתורה שבכתב לכ"ע מותר ומ"מ כתב הרמב"ם דלכתחילה לא תלמוד וצ"ע בב"ח שם הל' ת"ת ביור"ד סי' רמ"ו ובהגהות רצ"ח שהביא ראיה להרמב"ם מהמשנה דנדרים הנודר מחבירו מלמד היא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"ש ראינו דמותר ללמד מקרא עם הבנות וע"ש באמת י"ל דאדרבה דכל שאסור ללמוד יותר מותר לגבי נדר מחבירו דלא אהנו ליה כלל דאדרבה האב אסור ללמוד אלא דפשטות לשון המשנה מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ליש גורסין כך ובכמה ספרי משניות מחק זה דבלא"ה אין חיוב על האב משמע דכן היה דרכם בימי חכז"ל ללמוד להבנות מקרא ועוד צ"ע דלפום אמירת ב"ע ד„חייב” אדם ללמוד את בתו תורה א"כ פליג על סתם משנה דקדושין והלימוד שם בגמרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ואם על התורה שבע"פ חייב מכש"כ על תורה שבכתב. ועיין בשערי ציון/ג/כז/א|קונטרס שערי ציון להגאון מהרב"ץ אבד"ק בילסק זצ"ל]] מה שהאריך בביאור האי ולמדתם אותם את בניכם והביאו בשם ש"ע הרב דקאי גם על התורה שבע"פ וממילא נשים ממעיטות מזה וצ"ע בזה ועיין בשו"ת מהרי"ל הפוסק המפורסם בסימן קצ"ב שנשאל המלמד בתו תורה למה כמלמדה תפלות והלא כל מ"ע של הז"ג חייבות בו וכל מצות ל"ת כמעט ואיך ידעו אם לא ילמדו ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריא וכאלה רבות ואמרו רבותינו בימי חזקיה וכו' לא מצאו תינוק ותינוקות וכי' ע"ש והשיב שם בסי' קנ"ט וללמוד לנשים וכו' מ"מ אין ללמדה דהוי כמלמדה תפלות וכו' ואפי' כי היא מצוה קרינן ביה עת לעשות וכו' דיצא שכרו בהפסדו דדי ע"פ הקבלה השרשים והכללות וכשיסתפקו ישאלו למורה וכו' אלא ע"פ קבלת אביהם שהיו בקיאים וגדולים בתורה וכו' ושפחתו של רבי וברוריה וכיוצא בזה, א"נ שע"פ אביהם עשו וצ"ל דאביהם סברי כב"ע דאית ליה חייב אדם ללמוד בתו תורה וכו' עיי"ש היטב, ועלה בדעתי לומר דב"ע מודה דמדאורייתא פטורה, והא שאמר „חייב” הוא רק מדרבנן כדי שידעו שזכות תולה וכדומה וע"ז פליג ר"א ואמר שאף מדרבנן אסורה משום שיצא שכרה בהפסדה וכדאמר המהרי"ל ז"ל ודו"ק בזה ויתיישב בזה כ"ד, אלא שיש לפקפק עוד מדברי הירושלמי שאמר דב"ע דלא כראב"ע וכ' נשים באות לשמוע וכו', משמע דב"ע מדאורייתא אית ליה ועדיין אני מבחוץ ועיין עוד בהגהות רצ"ח מה שהעיר היטב מההיא מעשה דמטרוניתא שהביאו התוס', וז"פ דההיא מטרוניתא הוית יהודית, וכן כתב במלא הרועים דבלא"ה אין מוסרים ד"ת לעכו"ם, וכן משמע ביומא (ס"ו) ועיין בכורי אביב פ' תשא אות ג', ועיין ב"ק ל"ח ע"א ובתוס' ד"ה קראו וכו', שלא משמע כן כדברי הרצ"ח, וכמדומה שבשו"ת מחנה חיים נו"נ בזה הרבה ובדברי הט"א חגיגה, ועיין בהדרן למס' קדושין לאאמו"ר זצ"ל, וכן בהדרן לסוף מס' גיטין בענין מצות כתיבת ס"ת לגבי נשים יעו"ש, ד' יזכנו להדפיסו במהרה, ויעיין בס' בית הלוי חלק ראשון וא"ל עוד, וא"ל דבלימוד גופא תרי מיני מצות יש יש מצוה ללמוד ע"מ לקיים ומה שנחוץ לו לידע, בזה גם נשים חייבות אבל מצות למוד התורה לשם ידיעת התורה שיהא ד"ת מחודדין בפיך ולבקיאות זאת, איני מצוה, ויש לעיין בס' מעלות התורה ובס' נפש החיים, ובזה נשים פטורות ואסורות ועיין בהמאירי שכתב אעפ"כ מי שחננו השם בידיעת התורה זכה להיות מן השרידים אשר ד' קורא הוא עיקר הכל ויתד שהכל תלוי בו דרך הערה אמרו כי נר מצוה ותורה אור עיי"ש, וראיה יש לי מלעיל דפריך זכות דמאי אלימא זכות דתורה הא אינה מצוה ועושה היא וכו', והלא י"ל דקאי לב"ע ולב"ע מצוה ועושה היא וחייב אדם ללמד את בתו תורה וכן לשיטת הפוסקים דיש עליה חיוב ללמוד התורה לדינים השייכים לה ולכך מברכת אשר קדשנו במצותיו לעסוק בד"ת א"כ מאי פריך הא אינה מצוה ועושה וע"כ צ"ל דגם לב"ע אין עליה חיוב ללמוד, וגם העיקר זכות תורה היא ידיעת התורה כמש"כ הנפש החיים זצ"ל, והרבה יש להעיר בזה עוד, שו"ר בשם הברכ"י אור"ח ס' מ"ז שהעיר באיזהו מקומן יע"ש, וכן הרמב"ם פסק סוטה שיש לה זכות ת"ת אע"פ שאינו מצוה בת"ת הז' תולה לה, ואף שפסק כב"ע בענין לימוד התורה ועדיין אני נבוך כזה, כתבתי זה ביום היא"צ של אמי מורתי החשובה והצנועה מנב"ת מרת אסתר בת הר' חיים ז"ל ביום כ"א מרחשוון, שו"ר בס' יגל יעקב כאן ובתוספי הרא"ש שהאריך בזה והעיר בכמה הערות שעלה על דעתי וקצרתי:

אמר לי וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו התורה אמרה ומחה כתב שיוכל למחות. ופרש"י ורבי ישמעאל סבר מוחקין לה מן התורה ולא בעי כתיבה לשמה ואפרשת סוטה לחודא קא קפיד, עכ"ל מבואר בעליל שיטת רש"י ז"ל דר"י קפיד דוקא אפרשת סוטה והא דתניא לקמן דאמר ר"י אומר היה ר"מ לכל מטילין וכו' חוץ מפרשת סוטה בלבד ואפי' בס"ת לא פליג ארי"ש, אלא ר"מ קיבל דברי רי"ש, אכן שיטת התוס' ז"ל בעירובין די"ג ע"א ד"ה חוץ וכו' לא כן הוא אלא רי"ש היה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גז"ש וכו' א"נ מדרבנן עכ"ל מבואר דרי"ש אוסר בכל התורה כולה או מדאורייתא או מדרבנן משום גזירה:

בתוס' ד"ה אמר וכו'. והא בימי ר"מ נפסקו כבר המים המרים וכו' לאחר שקבלה עליה השבועה וכו' ומה שאין מטילין קנקנתום וכו' אפי' לזמן הזה משום דכתיב בה ומחה וכו' אפילו כתובה בתורה קפיד קרא דבעינן שיכול למחוק. עכ"ל. ולכאורה איני מובן כלל מה שתירצו, וסילקו הקושיא וגם כנראה הכל מבואר בגמרא לעיל דאמר לו ר' ישמעאל לר"מ וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו התורה אמרה ומחה כתב שיוכל למחות וכפרש"י ז"ל דר"י ס"ל מוחקין לה מן התורה ולא בעי כתיבה לשמה ואפרשת סוטה לחודא קפיד עכ"ל ופשוט י"ל דכך כוונת דס"ד התוס' בקושית' דהא דבעינן בפרשת סוטה שלא תהי' קנקנתום משום כדי שיוכל להמחות, הוא משום השתמשות בעת הצורך לפרשת סוטה אבל לא משום קדושת ס"ת בעצמה וע"כ הקשו דבימי ר"מ כבר נפסקו בפועל ולא יצטרך בשים אופן לשם סוטה ולמה לא ישים קנקנתום, ולזה תירצו דלהאי מ"ד דמוחקין לה מה"ת בעינן שפרשה זו גם מצד עצמה של כתיבת ס"ת שיהי' בה בכח כתב שיוכל להמחות על המים ואף בלא שימוש בפועל ממש, מצד מאורע של סוטה, אלא מצד שלימות הס"ת בעצמה ודו"ק וזה הוא כוונת התוס' ורש"י ז"ל הנ"ל ואף שעיקר חסר מן הספר, ע"כ הכי מתפריש, ומצאתי אח"כ סעייתא לדברי בחידושי הריטב"א לעירובין די"ג שהביא קצת בתוה"ק, דז"ל ואומר רבינו הגדול ז"ל שהטעם משום דאנן קיימ"ל כמ"ד שלא נאסר אלא בפרשת סוטה שבמקדש ואפי' למ"ד בפרשת סוטה שבס"ת איני מדין קדושת ס"ת דא"כ מ"ש משאר משאר פרשיות, אלא כדאמרינן כדי למחוק לה מה"ת ואין זה אלא בזמן שבהמ"ק קיים שנוהגת השקאת סוטה עכ"ל וזה הוא כסברת התוס' בקושיתם, אבל בתירוצם לא כך ס"ל וכמו שביארתי:

ומה שהקשה כאן הרש"ש על תירוץ התוס' דלפ"ז לא תתכשר אלא בכהן דוקא ור"מ לא מצינו בו שהיה כהן (היה בן גרים) וכן שאר דיני מגילת סוטה יתנהגו בפרשה זו עי"ש, כבר דברתי בזה לעיל בדף י"ז והבאתי כן בשם הקרן אורה שם ובשו"ת בית יצחק חיור"ד ונ"ל דרק לענין עצם הכתב גלי קרא וכתב ימחה כתב שיכול להמחות תהי' ראוי' פרשה זו אבל לא באיש הכותב זה לא בעינן בכח מצד עצם הס"ת אף באופן שאינו צריך להשתמשות לפרשת סוטה כמו שבארתי לעיל, אלא דיקא באופן שצריך בפועל ממש לפרשת סוטה, אז צריך לכל הדינים שבמגילת סוטה יתנהג בפרשה זו ויל"ע:

שם ד"ה אבל וכו'. וה"מ לתרוצי דילמא ע"כ לא אמר גבי גט דסתמה פסול משום דאשה לאו לגירושין עומדת אבל סוטה אחר שקינא לה ונסתרה סתמה להשקות עומדת. עכ"ל. וצ"ע דהרי כתבו התוס' זבחים שם בד"ה סתם אשה דאפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה קאי וא"כ גבי סוטה נמי דאף שקינא נא לה ונסתרה מ"מ לאו במגולה זו קאי להשקות לה? ועיין במנ"ח מ' שס"ה שכתב סברת התוס' כאן מעצמו ופלא שלא הרגיש בזה ונעלם ממנו תוס' דשמעתין ואפשר לומר דגבי סוטה שאני דכיון שכ' כבר המגילה עם השם הקדוש בקדושה וטהרה בוודאי למגילה זו עומדת דאסור לזרוק המגילה שכתוב בו השם הקדוש וכדקיי"ל לעיל מגילתה נגנזת וכדפרש"י שם דכל כתב הקודש וכו' אבל לכתחילה בוודאי הוי איסור גדול והורדה מקדושה חמורה לביזיון אבל בגט אן בנכתב הגט מ"מ יכול לזורקו באשפה וכדאמרינן מצאו באשפה וכו' כשר ואף אי מוחק לה מן התורה דאף אם לא ימחוק מכאן ישאר בקדושתו בקדושת ס"ת י"ל ג"כ דאסור מתחילה לכתוב עוד הפעם במקום שיוכל לה להשתמש בהנכתב כבר אבל בגט לא שייך זה אף במגרש לה עם התורה וכמי שהביאו התוס' בעירובין שם ודו"ק ומ"מ צע"ק דהרי אנו בכלל הדין עסקינן ולא במגילה הכתובה כבר וצ"ת ועיין ק"א בשם התוס' עירובין דלא כך חילקו ואולי מ"ה שכתבתי ולשיטתם בריש מס' זבחים כן כתבתי עוד בשנת התרס"ט, ועכשיו בא לידי הספר מ"ק וראיתי ב"ה שהעיר בזה ולא נחית למה שכתבתי והוסיף עוד להעיר לפי תירוץ השני שם בזבחים דאם ירצה בעלה לח יגרשה א"כ בסוטה נמי כשאין הבעל רוצה להשקותה ואין משקין אותה וכו' ואכתי הברירה ביד האשה לומר איני שותה וצ"ע עכ"ל לענ"ד גם בזה י"ל דהתם סתם אשה לאו לגרושין עומדת דרוב נשים אינן מתגרשות כאשר כתבו גם התוס' בגיטין (ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו וכו' וע"ש, אלא שאף במקרה שאסור לקיימה מ"מ יש עוד צדדים שאינו מגרשה והדרינן לכללות הענין דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ורובו ככולו אבל בסוטה אדרבה סתמה דסוטה לאחר קו"ס להשקותה עומדת אלא דלפעמים במקרה יש למצוא דאיני שותה זה איני מבטל האי סתמה הכללית דסתם סוטה להשקותה עומדת עפ"י הרוב וזה ברור ופשוט ומסתבר:

בא"ד. א"נ ע"כ לא פסלינן גבי גט אלא משום דהתם וכתב לה אמר רחמנא וכו' מיהו היכי דאינתיק לשום רחל לא הדרא מינתקה ע"י מחיקה לשם לאה. עכ"ל. הדברים כמו שהם אינם מובנים כלל הלא עכשיו קיימינן לת"ק דס"ל יכתב לה דבעינן לשמה וא"כ דמיא מג"ס לגט ויגעתי ומצאתי ביאור כוונתם הקדושה והעמוקה בחידושי הריטב"א הנ"ל ששם כתב בזה"ל וק"ל דכיון דבעי האי תנא כתיבה לשמה היה לו לפסול אפי' מס"ת דהא אשכחן גבי גט דפסלינן מס"ת וכו' וי"ל דלמסקנא לא ק"ל דהא אמרינן לר' אחא דכי כתיב ועשה לה לשמה אמחיקה קאי וה"ה נמי להאי תנא אלא דקסבר דאפ"ה כיון שהכתיבה הכשר המחיקה עליה נמי קאי ועשה לה קצת אלא דמסתעייה שלא תהא מרחל ללאה דכיון דאינתקה ללאה לא הדרא ומינתקה לרחל וכו' וא"ת וכיון דאכשריה רב אחא מגלה של לאה לרחל משום דעיקר עשייה מחיקה כ"ש שהיה לו להכשיר מס"ת עצמו שנכתב סתם דגבי גט עדיפא טובא כתובה סתם מהיכא שנכתב לשם אחרים וי"ל דשאני הכא דבעינן כתיבה לשם אלות מיהת עכ"ל ונראה בעליל שזה הוא כוונת המשך דברי התוס' כאן ועיין עוד בדברי התוס' כאן ומה שהעיר הרש"ש ותמה על קושיתם דהתם גבי גט קאי וכתב אבעל לכן שפיר ממעטינן מיניה מצא בן עירו וכו' אבל הכא גבי סוטה האי וכתב קאי אכהן עכ"ל עיין בתוס' שאנץ כאן על הגליון שמתרץ כן וז"ל ואומר הר"י דשאני גט דאפי' כתב הסופר שם אשה ושם האיש לא מהני אם לא אמר ליה הבעל שיכתוב הגט אבל הכא מג"ס שכתב בלא אמירת האשה כשרה ומש"ה אמרינן דכיון דסתמא כתובה ה"נ דמחקי וכו' ועש"ה וכן כתב בתוספי הרא"ש למסכת סוטה הכא בשמעתין ובתוס' עירובין כתבו דהא דפסול בלא ציוו הבעל לעולם חשוב לשמה רק שפסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדרבנן א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שוב אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמה ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל ויש להאריך בזה בשיטת הרמב"ן ז"ל ואכמ"ל ועיין גם במס' גיטין (כ ע"א) ד"ה אי משום כריתות וכו' ובמש"כ התוס' כאן דלראב"י בעינן דלכתוב לשם אלות בעולם מבואר בהסבר יותר בתוס' ערובין שם (י"ג ע"ב) ד"ה עשייה וכו' וא"ת א"כ למה אין מוחקין לה מה"ת ואומר הר"י משום דכתיב וכתב את האלות האלה דבעינן שתהא כתובה לשם אלה עכ"ל ועיין מש"כ לעיל י"ז ע"ב:

והנה לעיל דף צ"ג הערותי דרך אגב דהאיך משכחת לה להשקות בה סוטה אחרת וע"כ שקבלה עליה כבר השבועה וע"ש הנה עכשיו בעיוני בספרי נשא סי' ע' ראיתי בהתוה"מ שם שהעיר בזה וז"ל ומיירי שהסוטה השניה קבלה עליה השבועה קודם כתיבת המגילה דבשני כהנים משקים ב' סוטות כמש"כ בסוטה דף ח' עכ"ל ואין זה נכון להלכה דקיי"ל אף בב' כהנים אין משקין שתי סוטות כאחת וז"פ וכמו שבא מבואר אצלי כמה פעמים:

והנה משמע ג"כ דדוקא בכתב הס"ת סתמה הוא המחלוקת אבל בכתב לשמה של סוטה לכ"ע מוחקין לה מה"ת, (ועיין בלשון התוס' בעירובין שם (י"ג ע"א) אבל ס"ת כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה יעי"ש,) ויל"ע היכי חל שוב האי לשמה דמג"ס כיון שכבר איכתוב לשם ס"ת ועיין לשון התוס' גיטין (ל"ב ע"ב) ד"ה רב ששת וכו' וכתיבת הגט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וכו' יעו"ש, ושתי המחשבות ביחד ג"כ אינן נתפסות, ויעיין תוס' מנחות (מ"ב ע"ב) ד"ה מה טעם טעימה פסולה ואפילו לשם ציצית מ"מ לשם נסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה וכו' יעו"ש ויש לעיין בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' קע"ה בשם ספרו ספר החיים על הל' מגילה בכוונה לשני דברים. יעו"ש וכן בס' ילה"ר אות לשמה הביא בשם האחרונים שנסתפקו בדבר שצריך לשמה ומחשב לשני דברים הצריכין לשמה מי מהני כיון דצריך לחשוב לתרווייהו ל"ח לשמה והביאו ראיה מהא דצריך קרא דאינו יכול לגרש ב' נשים כאחת בגט אחד ותי"ל דצריך לשמה והכא ל"ה לשמה דצריך לחשוב לתרווייהו ול"ל קרא יע"ש ויש לדחות ואכמ"ל, ועיין בזבחים (ג' ע"א) דמינא מחריב בה ודלא מינא לא מחריב בה, ועיין בר"ן ר"ה (דל"ב) גבי התוקע לשיר וכו' ובטורי אבן שם היטב, ובשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' נ"ז, ובזה י"ל קצת הא דאמר אלא במגילה דאיכתיב לשם אלות בעולם' ובעירובין הגירסא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם והכוונה דלא מחריב בה כלל כיון דלא אינתק ממצותה, אבל ס"ת דלהתלמד כתיבה לשם ס"ת א"כ אינתק לשם קדושת ס"ת ולא לשום מגילה כלל וה"נ דלא מחקינן. (שו"ר שהעיר בכזה שם בעירובין בהגהות הרצ"ח), ואפשר גם אפילו בנתכוין לשם סוטה ג"כ י"ל דלא מחקינן וצ"ע, אך ים מקים לומר אי בס"ת לא בעי לשמה ממש ומפורש, אלא גם סתמה כשר עיין תוס' מנחות מ"ב ע"א וגיטין נ"ד וברא"ש ושאר הראשונים, ולכך יש בה כדי תפיסת קדושת מג"ס היכי דהתכוון בה לשמה ודו"ק:

ואגב ראיתי להגרש"ש בזבחים שם (ג' ע"א) שהקשה בהא דמבוא הגמרא מהכותב טופסי גיטין וכו' והקשה דהא אפילו כיוון הסופר לשם האיש והאשה וכו' פסול משום דלא צוהו הבעל וכדתנן שם (ע"א ע"ב) וכו' ושם תניא כתב סופר לשמה וכו' הרי הגט בטל וכי', ואולי י"ל דא"ת סתמא כשר והיינו משום דסתמא הוי כאומר בפרוש לשמה, ה"נ הל"ל דסתמא הוי כמו שאומר לו הבעל בפירוש לכתוב עכ"ל ונעלם ממנו דברי התוס' עירובין הנ"ל וביותר ביאור כתבו באר היטב בגיטין (כ"ב ע"ב) ד"ה והא וכו' והא דאמרינן לקמן צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא וכו' עכ"ל והוא כדבריו, וכן לפמש"כ שם התוס' בעירובין דלעולם חשיב לשמה והתם פסול רק מדרבנן עיי"ש ג"כ אתי שפיר כמובן וקצרתי, ועיי"ש בהגהות מהר"י בכרך ומצפה איתן מה שהעירו על תירוץ זה, כן ראיתי שם בהגהות רא"מ הורויץ שכתב על רש"י ד"ה חוץ וכו' דמהרה יבנה בה"מ וכו' אבל אנן קיי"ל להלכה שכל שנכתבה קודם קבלת שבועה פסולה ע"כ, ולפלא שלא ציין לדברי התוס' בשמעתין בד"ה אמר ר' ירמיה וכו' שנתקשו כבר בזה ובכל אלה תנן, ובחידושי הריטב"א הנ"ל, ועיין בהגהות מצפה איתן על התוס' הזה הכא בשמעתין ומה שהעיר במצפה איתן על התוס' בהא שכתבו דכ"ע אית להו דרבא, מהא דהביאו התוס' בעצמם לעיל (די"ז) בשם הירושלמי מצאתי בשו"ת שב יעקב (לרגלי עיוני בהאי דינא דחק תוכות לגבי שמות שאין נמחקין המבואר לעיל) חיור"ד סי' נ"ה שהעיר בזה וכתב די"ל בדוחק והוסיף עוד לומר דאך קשה דלמ"ל להתוס' כל זה הלא בלא"ה צ"ל דמיירי דנכתב פ' זו לאחר שבועה כ"ע מודי דרבא דאל"כ דמיירי דוקא בענין זה רק דס"ל מוחקין מה"ת משום דלית להו דרבא, א"כ י"ל למ"ד דמותר להטיל קנקנתום משום דאית להו דרבא ואין מוחקין ממנו, וא"כ מנלן להש"ס לומר דהני תנאי כהני תנאי היינו ופליגי נמי אם צריכין מג"ס לשמה שמא כ"ע מודי דאין צריכין לשמה והא דאין מוחקין מסתם ס"ת משום דיצרך לכתוב המגילה דוקא אחר השבועה, א"ו צ"ל דכ"ע מודי בהא דרבא ופלוגתייהו איירי בלא"ה שכתב הפ' בס"ת אחר השבועה עכ"ל שם בגמ' והם אומרים הוציאוה וכו' מ"ט דדילמא מתה וכו' הנה לפי חשש זה אתי שפיר הלשון „והם אומרים” הוציאוה פירש הכהנים אומרים להעומדים שם בעזרה ליראות כדתנן לעיל (ח ע"ב) אבל הם בעצמם לא דלא יטמאו למת ואף אם היה רק גוסס ג"כ איכא למ"ד דאסור לטמא לגוסס עיין גזיר (ח"ג ע"א) ובתוס' ד"ה ומהכא שמעינן כו' ועיין שם (ד' ע"ב) ודילמא גוססין שוינן ובתוס' שם ד"ה דילמא גוססין וכו' ל"ד גוססין וכו' ועיין בשטמ"ק לב"מ ק"ו ע"ב ולכך חששו דילמא הואי גוססת אבל לאביי דמפרש שמא תפרוס נדה יל"ע בלשון זה „דהם אומרים” ומצאתי בהמאירי בלשון הזה אלא מחמת חשש נדה הוא שאלו מחשש ט"מ הואיל ומד"ס הוא דיים לעשות כן בשעת גיסוס וכן כתבוה בתוס' ואף הם כתבו עוד שאף איסור סופרים אין בה שאף חכמים לא גזרו בה וכו' עכ"ל משמע מדבריו דעשו כן גם קודם הגסיסה ויל"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף