מנחה חריבה/סוטה/כח/ב

מנחה חריבה סוטה כח ב

דף כ"ח ע"ב

תוס' ד"ה מכאן וכו' ירושלמי דפירקין קמא מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה וכו', נראה דהביאו ירושלמי זה להוכיח דלא כסברתם שכתבו דאי לאו הלכתא דגמרינן דברה"ר טהור הו"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהוה וכו', דהא מירושלמי זה משמע דלכך אסרה התורה באמת ספק סוטה משום דאיכא רגלים לדבר ועיין תוס' לעיל ע"א ד"ה איני וכו' ותימה וכו' יעו"ש, וכמו לענין נאמנות ע"א דתנא דבר"י לעיל ג' ע"א מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה ובמרדכי שמציין שה בגליון הש"ס דמרנא רע"א זצ"ל, ועכצ"ל כמש"כ התוס' לתרץ בחולין ובנדה יעוש"ה.

שם, מילהון דרבנן פליגי וכו' קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וכו', כבר הרגיש הרש"ש מה שיש להרגיש בקושי הפירוש שבדבר זה, דהא לר"י אפילו וודאי זינתה מותרת יע"ש מש"כ להעיר, ובהגהות הגאון ר"ש מדעסויא ז"ל כתב בקיצור פי' דלא ילפינן טומאה מסוטה כנ"ל עכ"ל, וכוונתו דהא בקטנה יש בה דעת למישאל ומ"מ טהור א"כ ראיה דפליגי ואכתי אין בזה כדי נ"ט ועיין הגהות מלא הרועים, ועיין ק"א בשם הפני משה, ולולי דמסתפינא מרבותי, היתי מפרש עפ"י מאי שהקשה (הש"ש ש"א פט"ז) באמת על הרמב"ם שפסק דקטנה יכול לקנות לה להאסר על בעלה, והא קטנה וקטן הוי דבר שאין בו דעת לשאול יעו"ש מש"כ (יעיין לקמן בהגהות חשק שלמה, ועיין היטב בק"ע ובפ"מ ובהגהות ציון וירושלים בזה שנטלם מהש"ש כל מה שהביאו) וזה הוא דאמר בירושלמי מילהון דרבנן פליגי דמר ר"ז וכו' פירש דפליגי על מה דמר ר"י בקטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה משמע הא אם יש לה רצון וסל דפ"ק לאו אונס הוא וכדפסק הרמכים ז"ל הוית אסורה על בעלה, והא תנינן כל שאין בו דעת לשאול ספוקו טהור פירוש והתם תנן דחש"ו שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה יע"ש, וא"כ קטנה אפילו יש לה רצון אינה אסורה בספק סוטה משום דהוי אין בה דעת לישאול וא"כ אפשר דאפילו בוודאי סוטה, לא קאי ונטמאה על קטנה ודו"ק ומשני הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו, פירוש הא בקטן שיש בו דעת לישאול כמו שמבואר בסוכה שהביאו הפ"מ שם ספיקו טמא, ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאול ספיקו טהור, פירוש אפילו קטנה שהגיעה לכלל דעת לישאול ובשאר טומאה דעלמא היה ספיקה טמא, מ"מ הכא בזנות ספיקה טהור משום שאין לה רצון ורצון דידה אונס הוא אע"פ שיש לה תאוה, וכמו תחילתה באונס וסופה ברצון, שכתב הרמב"ם שאין זה רצון וה"נ בקטנה אף בתחילתה ודו"ק, אבל אי ס"ל דיש לה רצון, היה קאי פרשת סוטה עליה כמו שפסק הכי הרמב"ם, ומשום די"ל דהקרא מיירי בקטנה שהגיעה לכלל דעת כזה שיכולה לישאול ואי רצון יש לה, ק"ו שיש בה דעת לשאל, כנ"ל אבל לא קאי על ברייתא דבן זומא, וגם האיך יאמר דר' יוחנן יפלוג על בן עזאי התנא, וגם לא יכנה אותם מילהן דרבנן כנגד בן עזאי תלמיד חבר של ר' עקיבא אלא דקאמר מילהון דרבנן על בן עזאי וחביריו והטוב מזה בוודאי טוב יעיין בק"א מה שהשיג על תירוץ הגאון אב"ד דאמשטרדם ליישב דעת הרמב"ם משום דא"כ פשיטא למ"ל קרא למעוטי אשה ולא קטנה פשיטא דיכול לקנאות לה מספק וא"י להשקות לה מספק דספק קטנה או גדולה היא, עיי"ש. עיין לעיל מש"כ בשם המנ"ח על הא דאנדרגנוס ומש"כ אני ובשם התפארת ישראל שכתב בספק קטן ספק גדול דשותה יעש"ה ואין לי פנאי כעת להאריך ואי"ה כשאפנה אשנה עוד פרק זה, וראיתי במנ"ק ולא ראה ברש"ש ובהגהות חשק שלמה כאן ופירושו ג"כ דחוק.

שם תוס' ד"ה ברשות הרבים וכו', א"כ הא דתנן בפרק האשה וכו' שלש נשים שהיו וכו' אמאי כיון דאיכא שלש הוי ליה כרה"ר ? כתב הרש"ש נראה משום דאיסור נדה לבעלה הוא מחמת טומאה וכו' לכן ה"ל כסוטה וכו' ול"ד לשאר איסורים דלית בהן לתא דטומאה ע"כ, לא דק בלישניה שאמר דאיסור נדה לבעלה הוא מחמת טומאה ונעלם ממנו דברי התוס' ב"ק י"א ד"ה דאין מקצת שליא וכו' שכתבו וי"ל דשמעתין מיירי לטנין לאוסרה על בעלה עכ"ל וביאר (הש"ש ש"א פי"ב) דדוקא ספק נדה לטמא טהרות כיון דהו"ל ס"ט אמרינן ס"ט ברה"י טמא ואפילו ס"ס, אבל נדה לבעלה איני משום טומאה אלא כשאר איסורי תורה ואין בהם חילוק רשיות וס"ס מותר יע"ש שהשיג על המהר"ם שיף שהניח דבריהם בצ"ע, וא"כ צ"ל דהקשו על המשנה משום דמיירי לענין טהרות וכן הגמ' שהביאו אח"ז מהיתה יושבת במטה וכ"ו מיירי נמי לענין טהרות, אלא דמש"כ הש"ש שם להעיר על המהר"מ שיף דסוטה לבעלה אסורה משום טומאה וכדכתיב ונטמאה וכו' וכיון דאיסור שבה משום טומאה הו"ל ס"ט ברה"י וכו', י"ל קצת דדוקא לבועל ע"י אותה ביאה שאסרה הוי טומאה אבל מה שאסורה אח"כ לבעל אינה מכח טומאה אלא ג"כ איסור בעלמא ע"י גרם ביאת הטומאה ויש לזכות דברי המהר"ם שיף, ועיין תוס' יבמות ל"ד ע"א ד"ה אע"פ, וגם יש לעיין לפי דברי התוס' דיבמות י"א דבספק סוטה לא קאי האי ונטמאה יע"ש ואכמ"ל, ולעיקר קושית התוס' הנה בתירוץ הרשב"א שם במס' נדה שהעתיקו המנ"ק על קושית התוס' דלקמן מריש נדה שהיו חברותיה וכו' משום דנשים אפילו מאה כחד דמיין ורה"י היא עיי"ש א"כ בפשיטות א"ש דשלש נשים, הוי רה"י לעולם, ובמה שתירצו כאן התוס' משום דהתם אחת מהן וודאי טמאה והאיך נטהר כולם ול"ד אלא לשני שבילין, העיר הרש"ש ז"ל דא"כ מאי פריך בפ"ב נזירים דהא התם ג"כ אחד מהן וודאי טמא ואולי דהואיל דאין כאן אלא ע"א לא נקרא ודאי כ"כ עכ"ל, והמנ"ק השיב דכבר קדמו בזה בש"ק על ירושלמי דנזור שם יע"ש, (וכ"כ נמי בהגהות ר"ש מדעסוי ז"ל בדפוס ווילנא עיי"ש) ואני תמה שנעלם מהם שכזה הקשו התוס' בעצמם שם על אתר בד"ה ואומר וכו' וא"ת א"כ מ"פ והא ס"ט ברה"ר וכו' ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בוודאי אחד טמא וי"ל דס"ט ברה"ר לאו מסוטה גמרינן לה וכו' אע"ג דוודאי אחד טמא כיון דלא ידעינן ליה יעיש ועיין בתוס' חולין ט' ע"ב וא"כ התוס' אזלי לשיטתהו אי ילפינן מסוטה על ס"ט ברה"ר או לא, אלא דעכ"פ יש לעיין דמיניה וביה שהזכירו התוס' כאן גמ' דנזור יסתרו עצמם ואפשר לחלק קצת, דהתם בשלש נשים על כל אחת מהן שמתוכו נעשה הרה"ר יש לספק דילמא מגופה והיא הודאי טמאה. אבל התם בנזיר דהעד מועיל רק שיעשה רה"ר ע"י ריבו גברי, אבל עליו בעצמו שאין מצטרף כלל להספק של טומאה והוא וודאי טהור י"ל דמועיל לטהר ברה"ר ודו"ק כי אי אפשר להטעים בקולמוס ועכ"פ זה אינו אמת, כיון שהתם בנזיר כתבו התוס' בעצמם דהוי אחד מהן וודאי טמא ול"ד לסוטה וע"ש, וא"כ מה שמתרץ כאן הרש"ש דכיון דליכא אלא ע"א לא נקרא וודאי כ"כ, איני אמת כנ"ל ותיתו לי שבראותי התוס' דנזור עלה על דעתי סברת הרש"ש, אלא ששוב סתרתי לזה משום דכתבו התוס' לשם בד"ה שני וכו דציל דשותקין שאם היו מכחישין לא היה נאמן וע"ש וכיון שהן שותקין הוי כהודאה שבאמת נזרק טומאה ביניהם אף שאינם יודעים למי מהם שנגע עכ"פ אחד מהן הוי וודאי טמא, עפ"י הודאתם, וא"כ דברי הרש"ש נתבטלו והדבר צריך הסבר גדול ומה שתירץ השיא ש"א פי"ז עדיין ל"ז לעמוד על עומק כוונתו הזכה.

ואגב ראיתי במנ"ק מה שהעיר על דברי התוס' פסחים וכו דא"כ כשנתערבו טריפה בכשרה חד בחד ובטריפה שנטרף אח"כ דהו"ל להבהמה חזק"כ נימה דמה"ת מותר לאכול כל חד משום חזקת כשרות ומתרץ לה בפשטות וע"ש ועיין כי"ב בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ב שהקשה דהיכי דיש ספק אם יש בהקדירה סמך נימא אוקי התבשיל בחזקת היתר, ותירץ משום דאיכא ג"כ חזקת איסור כנגדה יע"ש ונ"ב עיין כרו"פ סי' צ"ח דהקשה זה והנכון עם דברי המחבר וסעייתא לסברתו מדברי התוס' יבמות פ"ב ע"א ד"ה שתי קופות וכו דליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקייהו דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר וכו' ואפשר דבסאה אחת. אפי' ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו וכו' וע"ש, ודו"ק לנ"ד אלא דהקשה הקשה כברזל דא"כ באומר פרוטה בכיס זה הקדש דלא נתברר מעולם איזה פרוטה משניהם הוא הקדש א"כ כשהוציא את הראשונה אמאי מעל לר"ע נוקמה לפרוטה זו אחזקת חולין דמעיקרא כמו בשני נזירים ובשתי כיתי עדים המכחישות זא"ז והניח בצע"ג, ואפשר לומר דכיון דיש כאן נמי ענין של ממון אם פרוטה זו שייכת של הקדש או של חולין וא"כ כיון דלענין ספק של ממון הקדם ספיקא לחומרא וכמו שכתבו הראשונים וכמו שהארכתי הרבה בזה בספרי אוריין תליתא והבאתי שם דברי הצל"ח פסחים וגם מסוגיא זו דמעילה, וא"כ כיון דלענין הגזל שבו מוקמינן לו בחזקת הקדש ה"נ לענין איסור מעלה דתלוי באיסור הניית ממון הקדש ס"ל נמי לר"ע דחייב. וכן לרבנן הוי איסור תורה מה"ט. אלא שיש לעיין עוד גם מש"כ הש"ש ש"ו פ"ד טל הקושיא דממונא לא ביטול דבנכסי גבוה אין דנין בו תורת ממון רק חזקת איסור שבו וע"ש, וזה אין לתרץ כעין שכתב שם בשו"ת שיבת ציון הנ"ל משום דא"כ נצטרך לומר כן על כל פרוטה שבכיס זה לאוקמה בחזקת היתר שהיא של חולין והרי ע"כ יש כאן כבר חזקת איסור סל הקדש וכמו שם בקדירה, וממילא אמרינן נמי שע"כ בהראשונה מעל. זה אין לומר דהרי ע"כ בשהוציא כל הכיס בוודאי יש כאן מעילה על אחד שהוציא מרשות לרשות וכדסברי רבנן וז"פ. והקושיא בתקפה דנוקמה כל אחד אחזקה, עד שיוציא כל הכיס ולא כתבתי זה אלא ששמעתי מאחדים שהצעתי לפניהם הקושיא שרצו ג"כ לומר כהנ"ל מה שעלתה ברעיוני והדחתיה אתי היתה ושלחתיה ועוד כמה אופנים שאינו עולה על שלחן המלכים, ועיין כריתות דף כ"ב, ועיין תמורה דף כ"ז בגמרא דיד הקדש על העליונה וכו' וע"ס ובס' עולת שלמה שם ובאו"ת שם הנ"ל, – שם בתוס' ועוד תניא בהדיא בתוספתא וכו' לפמש"כ התוס' בכמ"ק דלמנין טהרה ברה"ר לא ילפינן מסוטה א"ש ובלא"ה טהור וכדכתב הרמב"מ דכל הספיקות מד"ס הם, ומהא שאין בו דעת לישאל וכו ספיקו טהור באמת יש לעיין אליבא דהרשב"א דבכמ"ק סד"א מה"ת לחומרא וצ"ע בשו"ת מהרי"ט חיור"ד סי' ב' שהוא ראש המדברים בענין הגדול הזה.

שם לפלטיא וכו' חשוב רה"י אפשר בדוחק לומר דהלא הירושלמי שם מיירי מקודם בקינא לה מבית הכנסת יע"ש וה"נ מיירי בקינא לה מכל אשר בפלטיא כמו בבית הכנסת וא"כ כל אשר בפלטיא הוי לגבה כרה"י, כמש"כ המנ"ח לעיל ודו"ק וצ"ע ועיין בשו"ת הרעק"א זיל סי' ק' ולהלן.

מש"כ במנ"ק גבי שתי נזירים דהוי כמו שבאו לשאול בב"א והוי מדרבנן טמאים, יעיש בלא"ה י"ל כמו שאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרה זילי טבילי יע"ש וכך פסק הרמב"ם ונראה מזה דמדרבנן מיהא טמא. אף ברה"ר, שוב נזכרתי מדברי התוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס וכו' דלהכי הוי בה"פ דרבנן משום דהוי סיט ברה"ר אע"ג דבעלמא טיהרו חכמים ס"ט ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי וכו' עכ"ל ועיין שם ברש"ש מה שהעיר בזה ואכמ"ל ומ"מ יל"ע בטעמא דמילתא בע"ז שם גם ר"י אמר שם הלכה דטהור ואין מורין כן ברבים עיי"ש, – שם ועוד מפרש התם דין בקעה וכו' עיין בע"ז הנ"ל דאמרינן תנ"ה ר"י אומר קורות נעץ להם וכו' ופרש"י לסימנין בין ר"ה ובין שדות של בקעה שהן רה"י לטומאה שבעל השדה מקפיד בדריסת הרגל וכו' ועוד עיין במהרי"ט אלגאזי פיה דבכורות באם ספק לו היכי אירע הטומאה של ספק אי ברה"ר או ברשות היחיד יעו"ש:

שם הוי להו שלש והו"ל ס"ט ברה"ר ואמאי מטמיא לה יע"ש בחדושי הרשב"א בנדה שם כתב ליישב בשם י"מ דהתם הוא דאיכא ג' אנשים אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה כחד דמיין ורה"י היא דגמרינן מסוטה מה סוטה אין סתירה אלא באיש אחד. אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי האשה מתייחדת עם שני אנשים אף רה"י בלא שלשה אבל נשים סתירה היא דאין שתי נשים מתיחדת עם איש אחד עכ"ל, מדבריו אנו למידים שחולק על הרמב"ם בשם הירושלמי דגם בשני אנשים הוי קינוי, גם בדבריו מבואר דבקינוי להשתי נשים כאחד הוי סתירה עם איש אחד, ועיין היטב במנ"ח בזה במה שחקר אם בעינן שישהו כדי טומאה של שניהן או של אחת מהן יעיש היטב שהדין השני הוא מוסיף מדעתו הגדולה ומבואר הוא בהרשב"א יע"ש ומ"מ אני לך, (השמטה ממהד"ק) לעיל בתוס' ד"ה מאי ת"ל היא נטמאה וכו' ואית וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא, עיין שיש שיא פר"א על הפר"ח יעיש, ועיין בשו"ת הגרע"א בכתבים שבסוף חלק המערכות בתשובה להגאון ר"מ בערלין זיל דמיישב קושית התוס' דעשאו כוודאי לענין דכופין אותו לגרשה יעיש ועוד אמר דרך פלפול דנ"מ בנשבע שלא ישמש עמה דבפשוטו אם התרו בו סתם לוקה בממנ"פ אם זינתה לוקה משום סתם אם לא זינתה חלה השבועה ולוקה משום השבועה וכו' דדילמא לא זינתה ואסורה עליו מחמת העשה ולא חלה שבועה על העשה יעיי"ש ועיין בח"ס חא"ה סי' צ"ו ובסוף הספר יעו"ש:

שם בתוס' ד"ה אינו דין וכו' נזיר וכו' טומאת התהום כוודאי עיין רש"ש ועיין ק"א אבל עיין בש"ש ש"א פ"ג שזה דעת התוס' יע"ש וא"כ התוס' לשיטתייהו בוודאי קשה אבל הביא הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מק"פ דטומאת התהום אינו אלא במקום ספק יע"ש וא"כ א"ל דהתוס' כאן גאון אחר הוא שקאי בשיטת הרמב"ם וכיש גורסין ברש"י יעו"ש דשוב הביא בשם בעל אורח מישור דע"כ הרמב"ם חזר בו בפרק י"ח מאבות הטומאה יע"ש, – שם אבל הא איכא לתמוה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר וכו' יע"ש עיין ש"ש ש"א פ"א שכתב „ומה שכתב הפר"ח ואי קשיא נילף מסוטה דשאני סוטה דרגלים לדבר ולפי דבריו תקשה דכל הספיקות שטמאין ברה"י וכולם מסוטה למדנו והיכי מצי למילף מסוטה כיון דשם רגלים לדבר וכו' יע"ש ולא הזכיר כלל דברי רבעהתו"ס כאן ומש"כ המהרש"א ז"ל, ועיין קרן אורה – שם ע"ב בתוס' ד"ה מכאן וכו' מצינו שהציבור עושין בטומאה, עיין רמב"ם פי"ו מהל' אבות הטומאה ובמהרי"ט ספר שני חיור"ד שאלה א' באריכות ובעמקות נעימה:

שם ד"ה ברה"ר וכו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה יעיין תענית דף ז' דקחשיב נפ"מ לענין נדרים ועוד יע"ש ועיין גהש"ס שם ולא קחשיב להא ? עוד יעיין במהרי"ט אלגאזי פ"ה דף ל"ד אריכות גדולה בעינן סיט ברה"ר ובדברי התוס' פסחים גבי שתי חביות יעש"ה וינעם לך.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף