מנחה חריבה/סוטה/יד/ב

מנחה חריבה סוטה יד ב

דף י"ד ע"ב

ברש"י ד"ה ונותן עליה הזר שמן ולבונה ואין צריך כהן דקיי"ל יציקה ובלילה כשרה בזר, והא דלא קחשיב „ובולל” משום דאם לא בלל ג"כ כשר כ"כ בתוס' שאנץ, או דלענין בלילה לא בעי כלי שרת עיין מנל"מ בהל' מעה"ק פי"ג דכתב כך מרן הכ"מ שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת וכו' יע"ש אך התוס' חולקים על זה יע"ש:

שם אע"ג דקדישתיה סכין עיין פרש"י ז"ל ועיין הגהות הרש"ש, ועיין תוס' שאנץ כאן (דפוס ווילנא) ועיין תוס' זבחים פ' איזהו מקומן, ועיין בספר קדושת יו"ט אלגאזי שהאריך בזה:

שם ברש"י ד"ה אין מקדשין אלא מדעת וכו' וא"ת הרי מנחה קדושה ועומדת שהקדישה בפה וכו', הנה יש לרצות וליישב קושיתו בדרך חידוד, דהנה ידוע שיטת רש"י בגיטין (י"ב ע"ב) דדעתו דאין הקדש חל על פחות מש"פ, יעו"ש וברשב"א שם, יהנה משכבר הימים בלמודי מס' כריתות הקשיתי ע"ז מדאמרינן שם דבעשירית האיפה. דבפרוטה נכי ריבעה הוי אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מש"פ עיין שם (ד"י ע"ב) וקשה לשיטת רש"י בלאו הכי אינו חל כלל ההקדש על פחות מש"פ והארכתי רזה שם, וברבות הימים מצאתי בעז"ה הערה זו בשו"ת שבולת שמוחל סי' פ', וראיתי שתירץ תירוץ א' כמש"כ אני שם, ושוב כתב דעוד י"ל לרש"י דקדושת כלי חל על פחות מש"פ רק קדושת פה לא חייל, א"כ נ"מ למנחות שיתקדשו בכלי, ועיין פ"י מהל' ערכין ה' י"ט, והנה חלוק זה נחמד ונכון, וא"כ י"ל במנחת סוטה שבאה משעורין וקמח מעורבת, א"ל דכל עצמה אינו ש"פ, וכן בעשירית האיפה א"כ אינו קדושה קדושת פה כלל לשיטתך ש"ו דאין בה חלות הקדושה, אך דוקא בקדושת כלי ומיושב תמיהת רש"י ז"ל בשיטתו, ונכון. ועיין רמב"ם הל' מעילה פ"ז דין ח' ובמה שרמז המל"מ החידושי הרשב"א לגיטין י"ב, ודו"ק כן מצאתי בשו"ת עין יצחק בחלק אהע"ז סי' פ"א אות ח' שהעיר בדברי רש"י דגיטין הנ"ל ודרך באופן אחר יע"ש לתרץ ההוא דכריתות ואכמ"ל בענין הזה, וכן העיר בעולת שלמה למס' כריתות שם עיי"ש מה שתירץ, וכן מצאתי זה עתה בשו"ת בית יצחק חיור"ד ס' קכ"ה אות א' וכן אי בעי דין ממון ופחות מש"פ לא הוי דין ממון לדעת רש"י סוכה כ"ז יע"ש ובעין יצחק וקצרתי:

ע"ב קסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה דאי משום מגילה הא אימחקא לה. ובתוס' הקשו הא אמרינן לעיל לאחר שנמחקה מגילתה מאיימין עליה שתשתה ותירצו דע"כ אית לן למימר דר"א לית ליה איום שתשתה אפי' אחר מחיקת המגילה וכו' יע"ש ועיין בקרן אורה בביאור דבריהם וכתב דקשה קצת לעשות פלוגתא באיום אחר שתיה וכו' יע"ש, ונראה דאף דמחלוקת ר"ש ורבנן אי משקה ואח"כ מקריב או מקריב ואח"כ משקה תליא בקראי כמבואר לקמן (י"ט ע"א) מ"מ נראה לומר דפליגי גם בסברא, אי מותר לאשקויי מקודם דבזה נכלל גם מחיקת השם הקרוש ואף שנצרך עוד להמתין על קריבת המנחה דכ"ז שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת, או דאסור לאקדומי מחיקת שמו הקדב"ה ואף שהתירה התורה, מ"מ אין לנו לאקדומיה וכל כמה דאית לן לאחר המעשה הנורא הזה אית לן לאחר כדי שתיכף תעשה פעולתה באם שכבר הקריב המנחה ובזה היא מחלוקתם דר"ש וחכמים, ויסוד מחלוקתם נראה עפ"י מה שהאריך הבית אפרים (חיור"ד ס' ס"א) שכתב להביא ראיה מהא דקיי"ל גבי סוטה שמוחקין את השם כדאמרינן שם שנכתב בקדושה ימחה על המים ומייתי לה בתשב"ץ סי' ב' וכתב דהותרה מחיקת השם מגזה"כ דכתיב ומחה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' ואין ללמוד מכאן היתר לדברים אחרים דגזה"כ. ולכאורה קשה דא"כ בריש יבמות דמפלפל הש"ם מנ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נילף מהכא דדחי וכיו"ב הקשו בתוס' שם כ"ק ע"ש וכו' ומסיק ועכ"פ נראה בההיא דמחיקת השם גבי סוטה ליכא למילף מניה דעשה שצותה תורה גבי סוטה דוחה ל"ת דלא תעשון משום דמצותה בכך שהרי אם אינו מוחק השם המגילה פסולה, ושוב הקשה דיכול להתקיים ומחה אל המים חוץ מתיבת השם הקדוש וכו' יע"ש ומסיק דע"כ צ"ל כמש"כ דעיקר איסור במחיקת השם אינו אלא אם הוא דרך השחתה דוגמא מה שהצריכה התורה לעשות לע"ז וכל שאין כוונתו ע"ד זה אין כאן איסור לאו כלל וא"כ א"ש דליכא למשמע מיהא דעשה דוחה ל"ת דבאמת לאו מהאי טעמא אתינן עלה, אלא כיון שצותה תורה למחוק השם והוא עושה כן לקיים מימרא דרחמנא אזלא ליה איסור לאו שבו לגמרי שהרי אינו עושה דרך השחתה שהוא ח"ו להמרות עיני כבודו אלא אדרבה שליחותי' דרחמנא קא עביד ואין עליו עון אשר חטא כלל משא"כ בעלמא שפיר איכא איסור לאו רק דאתי עשה ודחי ליה כמו בציצית וכלאים וכל הני ומצאתי בשו"ת הרמ"א (סי' ק' אות י') שכתב בפירוש תשובת רב האי הביאה המרדכי בשבועות ואי קשיא גבי סוטה דכתיב וכתב ומחה אמרה תורה וכו' הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי איסורא, ופירש הרמ"א שר"ל שאין זה בכלל מחיקת השם שאנו לומדים מואבדתם דדוקא דרך מחיקה ואבידה, אבל לצורך תיקון שרי כמו דאיתא בהלכות ס"ת וכו' ע"ש את"ד, ובספרי אוריין תליתאי בהדרן על הש"ס הבאתי קצת מזה בשם התורת חסד סי' ד', אבל כבר הקדימו בכל זה הבית אפרים הנ"ל וכנראה שכח לרגע את דבריו, וכן עיין בבית יצחק חיור"ד סי' יו"ד מזה והזכיר דברי הב"א, היוצא לנו מזה דאיכא לפנינו דעת שני אלה הגאונים א) דעת התשב"ץ דהוא משום עשה דוחה ל"ת ורק דיחוי הוא אצל סוטה ב) ודעת הרמ"א בפירוש רה"ג ז"ל דהותרה הוא ואין כאן משום עון וחטא כלל כדהסביר הבא"פ ז"ל, וכדוגמא דאמרינן בעלמא לענין טומאה אי הותרה או דחי' וכן פק"נ בשבת, וכן מילה בשבת עיין ביאור הגר"א יור"ד הל' מילה, ותרומת יוסף ועוד כמה אחרונים בזה ואכמ"ל בזה:

ומהשתא י"ל דבזה פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה משום דס"ל במחיקת השם גבי סוטה דחי' היא אצל לאו דלא תעשון כן ולכך כל כמה דאיכא לאחר שלא לעשות איסור דחוי עבדינן ולכך דריש קראי הכי דעושה כל מה שצריך ומכין הכל קודם ההשקאה והמחיקה, אבל רבנן סברי דמשקה אותה ומוחק תיכף את המגילה כיון דכך משמעות הפסוקים לפי קבלתם. ואיסור ועון אין עושה כאן דהותרה הוא ואדרבה זריז לקיים מימרא דרחמנא לעשות שלום בן איש לאשתו וכהסבר הבית אפרים ז"ל ואח"כ מקריב את המנחה ואין כאן נדנוד כלל, ודו"ק ובזה נלך הלאה להסביר גם זה אי לאחר מחיקת המגילה שגילה מאיימין עליה שתשתה, דמ"ד מאיימין משום דס"ל דחוי היא מחיקת המגילה וכיון שעשה בזה איסור רק משום דעשה שלפניו דחה אותה ואע"ג דלא הוי בעידניה י"ל כדכתב הנומק"י פ"ב דמציעא גבי מילה בשבת וידוע דברי הפסקי התוס' זבחים והמל"מ ז"ל והדברים עתיקין כידוע לבאי שער התורה, דכל דלא אפשר בע"א הוי זה בעידנא, וא"כ ה"נ מקרי זה בעידניה אבל מ"מ צריכין לאיים עליה שתשתה ותבוא בהחלט לידי בירור. ובפרט אם אמרה אני שותה דמעררין אותה בע"כ, כדי שלא יעבור הכהן על הלאו דלא תעשון כן. אבל אי אמרינן דהותרה היא וכל שכוונתו לשם עשית המצוה אין כאן בעיקרו כלל שמץ עבירה, אין צריכין כלל לאיים עליה שתשתה כמובן. ומעתה לפי שכתבתי דמ"ד משקה ואח"כ מקריב בע"כ ס"ל דהותרה היא ויכול לזרז ולהקדים עשיית המחיקה וכנ"ל, וא"כ בע"כ ס"ל ג"כ "דלית ליה איום שתשתה אפי' אחר המחקת המגילה” כמש"כ התוס' ז"ל ומוסבר מאד כל דברי התוס' ודו"ק והדברים נכונים ומאירים, ולחזק עוד דברי הנ"ל י"ל דברי הבי"ץ הנ"ל שכתב ונ"ל ראיה לשיטת רב האי ותשובת רמ"א מהא דאמרינן בברכות שאמרה חנה שתסתור ואיך תגרום איסור מחיקת השם ולומר דכיון דהכהן יהי' מסופק יהי' הוא מותר לעשות דכיון דאין זה אך מפאת דחיות עשה לל"ת הוה רק דיחוי ואסור לגרום לכתחילה, הגם שיש לומר דכיון דקיי"ל שבת קכ"א גרם מחיקה אין כאן איסור, א"כ האשה הוי רק גורם והכהן אלנו עושה איסור, דא"י אם טהורה, ומזה נ"ל דר' ישמעאל דריש קרא ונקתה עא העקרות שיפקדו והקשה לו ר"ע א"כ כל העקרות יסתרו, וצ"ל למה לא חש ר"י לקושיא זו ונ"ל דבשבת קכ"א דרשינן לא תעשון כן עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי ואמנם ר"י לא דריש קרא דלא תעשון למחיקת השם ולנתיצת מזבח כמו שהביא רש"י בחומש מהספרי, אלא לא תגרמו בעונותיכם ליחרב הבית עיי"ש ולדידי' י"ל דגרמא אסור דלא מוכח מקרא, ומ"ה לא חש לזה שכל העקרות יסתרו שלא יעשו איסור לגרום מחיקת השם וחנה לא חששה לזה דס"ל גרמא מותר וזה להגירסא בברכות דר"י ס"ל הך דרש נקתה וכו', (ואף שיש לומר דגרמא שגורם לחבירו שיעשה לכ"ע מותר ולא דמי לגרמא שהוא לעצמו עושה הגרמא ופשוט) אמנם לשיטת רב האי והרמ"א הנ"ל נכון יותר דברי הגמרא דקאמרה חנה שתסתר דל"ה איסור כלל במחיקה בעושה שלא לצורך מחיקה אך לאיזה תכלית אחר, (ובאמת י"ל דלא לכל תכלית הוי מחיקה לצורך ולכך הוצרך דוד לק"ו ודו"ק) ועיין לעיל בשירי מנחה שהזכרתי הערה זו בשם המנחה חדשה ויש לעיין בזה בדברי התוס' ברכות (י"ט ע"א) ד"ה דוגמא השקוה שהביאו בשם הערוך שפירש בשם רב האי גאון דוגמא השקוה מי צבע אבל לא היו מרים ממש ולא מחקו התורה עליה אלא ליראה אותה עכ"ל ודו"ק והארכתי עוד בזה במק"א, ועיין בפי' הראב"ד לעדיות שם פ"ה מ"ו ד"ה ונדוהו וכו':

שם ש"מ כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וכו' עיין פרש"י ועיון בקרן אורה מה שהעיר מהא דמסקינן בריש זבחים דסתמה לשמה ולא בעינן כוונה לשמה דוקא וע"ש ולק"מ דלא דמי דהתם הוא לענין מחשבת העובד קיימינן אמרינן דלא בעי כוונה, אבל הכא היא כך תנאי הכלי שרת דאין מקדשין אלא מדעת, ואי לאו אין בכחם לקדשם ואדעתא דהכי נמשחו ונתקדשו בימי משה שאין בכחם וסגולתם לעשות ולהאציל קדושה, אלא א"כ יתכוון הנותן לקדשם ע"י הכלי וכשם דאמרינן בחגיגה כ"ד דמדאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף יע"ש ובתוס' ד"ה דאורייתא, משום דבעינן דומיא דכף אחת וה"נ כן זו תנאי מתנאי הכלי, אבל אין זה ענין למחשבת העובד, וק"ל –ועיין כאן בתוס' שאנץ שהביא הא דאמרינן חומר בסכין מכלי שרת שהסכין אינו טעון תוך וכלי שרת טעון תוך, ואף שלשון זה נעלם ממני היכי איתניהו אבל כדומה לזה היא במנחות (ע"ח ע"ב) מ"ס סכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מקדשה ומ"ס סכין לא אלימא ליה מכ"ש עיי"ש ועיש"ה בפרש"י ד"ה רב פפא אמר וכו' דמשמע נמי כמו שפרשתי יע"ש וכנראה לא עיין היטב שם ובפרש"י ז"ל הק"א זצ"ל:

שם אפי' תימא ר"י בר"י אימר דאמר ר"י בר"י בחשובין בפחותין מי אמר וכו', לפ"ז יל"ע קצת בהא דכתבו התוס' בזבחים דף מ"ז ד"ה איזהו מקומן דההיא דקרומית של קנה איכא למימר שתקנה ועשאה כלי וכריבר"י דאמר דעושין כ"ש דעץ עי"ש, אבל תיכף נזכרתי שהתוס' בחולין דף ג' העירו מעצמם בזה שכתבו ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך כדפריך גמרא בסוטה גבי כפיפה מצרית, דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן א"נ כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה עכ"ל הקדוש, ובדברי התוס' שכתבו „דהתם דורן הוא דדרך להביאו בכלי נאה” יש לסלק מה שהרגיש בכאן המ"ק דאמרינן אדם מביא מנחה בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים היו מביאין בשאר כלים וקשה לכאורה הא עניים מתביישין ולמה לא תקנו שיהי' כולם מביאים בשאר כלים. ולפי הנ"ל א"ש דלא יכולו לבטל המצוה להביא הדורון בכלי נאה וראיתי שהתוס' יו"ט בביכורים שם שסמן המ"ק תירץ בכה"ג דמשום כבוד בית אלקינו אין אנו חוששין לבזיון העניים, ונראה דבלא"ה הלא מצינו שחלקה התורה בקרבן גופיה שיביא העני בדלות ובדלי דלות וכשם שחלקה פורה בקרבן כך מחלקינן בהכשרי קרבן וז"פ, ובלא"ה י"ל דדוקא גבי ביכורים שפיר העיר התויו"ט משום שנעשה פ"י רבים וברבים כדתנן התם הסדר שהיו מתכבצין אנשי המעמד והשור היה הולך לפניהם והחליל היה מכה, וכן בהא דמו"ק שהיו מוליכין ג"כ היה נעשה בכנופיא, אבל מה שהיחיד עושה לעצמו וליכא אוושי מילתא לא חיישינן לזה ול"ד ג"כ למאי דאמרינן בכתובות (פ' אע"פ) שאין לבייש מי שאין לו וכן בהא דביכורים שם פ"ג מ"ז התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע וכן התקינו לקריאת התורה, וכן במשנה דחגיגה פ"ד מ"ח יוצאות בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין שלו ע"ש ופשוט:

שם מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכ"ש הכא נמי לא שנא ע"כ, הנה לפני שנה כתב לי רב גדול אחד מאה"ב להצריך עיון בהא, דאם סכין כלי שרת במה יתקדש כי המעיין בתו"י יומא ל"ט יראה שהכלים יתקדשו אך ורק בעבודה יעו"ש וא"כ שחיטה שלאו עבודה איך תקדש עכ"ל, והשבתי לו בארוכה ולא אמצא כעת העתק הדברים, אך תמצית הדברים אמרתי דנראה פשוט, דאם אינן מקודשות רק בעבודה כעבודתה כך קדושתה, ואם שחיטה לאו עבודה לא בעינן באמת גבי סכין קדושה כולי האי וסגי בנתקדשה הסכין רק בעבודה כזה שבאמת לאו עבודה גמורה היא ולא בעינן יותר רק שיהי' כלי שרת ודו"ק, ובזה האירו לי דברי רבינו הגדול רש"י ז"ל אשר לא הרגישו בה כל המפרשים דבד"ה סכין כתב „הוי כלי שרת, דתניא (יומא י"ב) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן” שלכאורה יפלא לאיזה צורך הביאו כאן ואיזה ראיה הוא דסכין הוי כלי שרת, אלא דזה הוא כוונתו העמוקה של רש"י ז"ל דהיה קשה לו כנ"ל דכיצד הוי הסכין כלי שרת דבמה יתקדש וע"ז הביא הא דתניא מכאן ואילך „עבודתן מחנכתן” עבודת כל כלי כמות שהיא כיון דלצורך „עבודה” כשחיטה בעינן לה סגי בנתקדשה ע"י „עבודה” כזו אף שבאמת לאו עבודה גמורה היא, (ועכשיו בהגיעי כאן לסוגיאן עיינתי בספר מנחת קנאות שהזכרתי לעיל, וראיתי שעמד כבר על הערה זו דבמה יתקדש הסכין וכן הרגיש בדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתבתי נראה נכון, וכן הביא שם התו"י יומא הנ"ל ומה שהעיר שם עוד מהתוס' לקמן י"ט ע"א ד"ה היה נוטל מבואר שם דזר מותר לקדש המנחה בכלי שרת (כן מבואר גם כאן דהלא הא דתני אדם מביא מנחה וכו' ונותנה בתוך כלי שרת ונותן עליה שמנה וכו' הכל בזר מיירי וכמו שפרש"י בד"ה ונותן עליה הזר שמן ולבונה ואין צריך כהן וכו' וצ"ע בתוס' שם) והאיך נתקדשה כלי זו הא הנחה שמניחין המנחה בתוכה לאו עבודה היא דהא כשירה בזר ול"ש עבודתו מחנכתו וע"כ דגם בעבודה שכשירה בזר נתחנך הכ"ש עכ"ל ואינני מבין אטו הכלי מיוחד דוקא לדבר זה להניח בתוכה המנחה, הלא יכול להניח נמי בתוכה הקומץ של המנחה שדוקא בכהן וא"כ ל"ש כלל מה שהעיר, דדוקא בסכין שמיוחד דוקא לעבודה סו שכשירה גם בזר, וע"ז אנו דנין, אבל כלי שרת עבודתו מחנכתו בדבר כזה שפסול בזר ואם יכול להשתמש גם בכלי שרת זה, אלו הדברים שגם זר כשר בהן לא איכפת לן כלל ולדעתי פשוט הוא:

שם ונותנו לתוך כל"ש ומקדשו בכל"ש למ"ל הא קדשה חדא זימנא וכו', יעיין בתפארת ישראל למעילה (פ"ב אות ל"ה) שכתב דאף לבתר דאמרינן דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה וכ"כ הרמב"ם עכ"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח"כ בהכי והביא ראיה ממנחות (ד"ט ע"א) וכן ממנחות נ"ג ע"ב וא"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא גם אקומץ וכגון שלא הוקדשה כל המנחה בכלי שרת רק הקומץ את"ד ולפ"ז צ"ל הא דפריך הכא למ"ל הא קדשה חדא זמנה לא קשה כ"כ דהלא י"ל באמת בדלא קדשה חדא זמנה דג"כ כשר לפ"ד התפא"י אלא דמקשה אלשון הברייתא דמשמע דקאי אדלעיל בהמשך אחד דמסדר לעיל דנותנה כל המנחה בכלי שרת ומקדשה בכל"ש וע"ז פריך למ"ל הא קדשה כבר חדא זמנה ומשני מידי דהוי אדם וכי', וא"כ אפשר שפיר לומר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד כשר, דהלא כל עיקר מדם ילפינן לה, ובדם כבר כתבנו לעיל דהא דמקדשה ליה סכין לדם בצואר בהמה הוא באמת לאו עבודה גמורה וכשירה גם בזר, וא"כ לא מצי יליף מינה לעיכובא ולפסולא, רק לכתחילה וכדברי התפא"י ודו"ק:

גם זה אין להעיר דמאי פריך למ"ל הא קדשה חדא זימנא, דילמא הא קמ"ל דהלא לעיל פריך ש"מ אין כל"ש מקדשין אלא מדעת ומשני אימא וכו', וא"כ זה דוקא על עצם קדושת המנחה, אבל על עבודת הקומץ בעינן שיתן מדעת ולכך חזר עוד הפעם לומר ומקדשו בכל"ש כלומר שיתן עכשו מדעת אבל בלא זה לא מהני, כי זה אינו דלפי המתבאר לעיל הערת הקרן אורה ז"ל אדרבה כל שהוי רק עבודה הלא קיי"ל דלא בעינן מפורש לשמה וגם סתמה כשר כמבואר לעיל יעיין גם במנחות ע"ח ע"א גבי סכין אלימא מכל"ש דלא בעי דעת, ע"ש וקצרתי, –ומצאתי להמאירי שכתב דאם היתה מן המנחות הנאפות אופה במקדש ופותת ונותן הפתיתין בכל"ש בכוונה קדושה וכו' וצ"ע דמנ"ל לחלק בין זה לשאר מנחות אך לפמש"כ לעיל י"ל קצת סברת המאירי דס"ל דלענין קדושה גדולה כקדושת הפתיתין צריך כוונה מיוחדת וצ"ע, שו"ר שבתוה"ק העיר על דברי המאירי יע"ש ויל"ע:

עוד ראיתי שם במאירי שכתב „ואח"כ קומץ ממקום שנתרבה שמנה וניתן הקומץ לכל"ש ומקדשו לשם ואע"פ שכבר נקדש בכלל כל המנחה בכלי א' צריך לקדש את הקומץ בכלי אחר כדין האמור בדם שאע"פ שהסכין ל"ש ונתקדש בו בשעת שחיטה שאע"פ שהשחיטה כשרה בזר” צריך מכל מקום שיהא הסכין מכלי שרת ואעפ"כ צריך לקדשו בכלי אחר שיקבלנו בו כך הדין בקומץ „הנה הרגיש מעט מהא דשחיטה לאו עבודה וכשרה בזר, ויש להבין בו כפי מה שכתבתי לעיל לבאר הערת המ"ק ובהח מצאתי בעזהי"ש שכוונתי בזה לדברי חד מן קמאי ה"ה הריטב"א ז"ל שרא תי בשו"ת בית יצחק חיור"ד סי' ו' אות י"ד שהביא ריטב"א לחולין שכתב ואיכא למידק הא אמרינן סכין מקדש דם השחיטה ואין מקדש אלא כלי שרת ומסיק דאבל המובחר דסכין מקדש ככלי שרת לקדש הדם קצת, ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשרה בזרים, אינה גומרת קדושת הדם לגמרי עד קבלתו ולפיכך אין הסכין חשוב כלי שרת לפסול ביוצא „עד כאן ואף שבטהרת הקודש בזבחים מ"ז תמה על זה דהרי דם נפסל ביוצא ואפי' קודם קבלה וכמבואר בזבחים כ"ו מ"מ הבית יצחק מיישב שם היטב דבר זה ומסיק כהריטב"א ומביא כיוצא בזה כ' תוס' מנחות ט' סוף ד"ה ר"ל אמר כשרה דמנחה אף שנתקדשה בכלי לא מפסלו ביוצא כיון שיש לה עוד קדושה אחרת דהיינו קמיצה וה"נ בדם דיש לה קדושה אחרת היינו קבלה לא נפסלה ביוצא בקדושת סכין יע"ש ולפ"ז א"ש הא דקאמר הכא מידי דהוי אדם, ולדברי הריטב"א מאי אמר מידי דהוה אדם הא בדם ע"כ צריך לקדושה אחרת כיון שאין הקדושה גמורה אבל לפמש"כ א"ש דה"ה במנחה נמי כן לענין פסול יוצא, וכן לפמש"כ לעיל על דברי התפארת ישראל א"ש ומ"מ יל"ע עוד, עוד מחדש שם הבי"ץ דאף דבכל הקדשים ל"ב שיהי' הסכין כל"ש אבל בפסח בעי כל"ש, משום דבעלמא סתמא כשר ע"כ לא בעי נמי כל"ש משא"כ פסח דפסק הרמב"ם דאם שחט לשם חולין פסול ומשום דבסתמא נמי פסל גבי פסח עיי"ש וכיון דבעי שישחוט בפירוש לשם פסח י"ל דבעי ג"כ שיקדש בכל"ש מה"ט ג"כ דכתיבנא כיון דלת מהני סתמא ומ"ם מיושב דלא תקשי בפסחים ע"ט בנטמא כל"ש דישחוט בקרומית של קנה דפסח לכ"ע בעי כל"ש וכו' יע"ש, ולפ"ד יסולק ג"כ ראיות התוס' ותוס' שאנץ מכאן די"ל דכוונת הגמ' הוא מפסח דקדישתיה סכין בצואר בהמה דלכ"ע בעי כל"ש, וכן בכמה ראיות יש לדון בזה עפ"ד אלה:

וראיתי להמנחת קנאות שהביא דברי חידושי הרמב"ן ריש חולין שכ' דסכין של שחיטה היא כ"ש ואפ"ה בדיעבד כששחט שלא בכ"ש כשר דהא הדר מקבל הדם בכל כדאמרינן בסוטה יע"ש והצריך עליו עיון דהא במנחה אע"ג דמקדש הקומץ בכ"ש אם לא נתקדשה כל המנחה מקודם בכלי שרת פסול עיין רש"י מנחות כ"ו ע"א במשנה והכא מדמינן קומץ לדם עכ"ל, והנה גם הרמב"ם הכי פסוק פ"ד ממעה"ק דין ז' דלכתחילה אין שוחטין אותן אלא בסכין מכל"ש אבל בדיעבד אפילו בקרומית של קנה כשרין, ומאי דפשיטא ליה גבי מנחה כבר הבאתי דברי תפארת ישראל דפשיטא ליה איפכא דאף אם לא קדוש המנחה בתחלה בכ"ש נמי כשר וכמו שבארתי בעז"ה, והנה שם בתפארת ישראל הביא בנו אב"י דכדברי ע"ר משמע נמי מרש"י יומא (כ"ט ע"ב) עכ"ל ואף שראיה קלישתא היא יעוש"ה, מ"מ מה שהביא המ"ק ראיה מרש"י מנחות כ"ו ע"א במשנה ג"כ יש לדחות דז"ל רש"י ז"ל ד"ה שלא בכל"ש שלא קידש הקומץ בכל"ש דבתחלת מנחה וודאי לא פליגי דבעי כלי כדאמרינן לקמן שאלו את רבי זו מניין ע"כ, והנה שם (דצ"ו) דשאלו את רבי זו מניין דכל המנחות יש בהן מעשה כלי מבפנים פירש בתוס' ז"ל ד"ה שאלו דקאי על לישה עריכה ואפייה וכמו שחטאת טעון בישול כך אפייה דמנחה טעונין כל"ש יע"ש וא"כ אין ראיה כלל לקידוש המנחה בכלי שרת קודם הקמיצה, וכוונת רש"י ג"כ לדברי התוס' דלא פירש שם אחרת בדברי הגמרא, דדף צ"ו, וכן מוכרח שם, עוד כתב לי רב גדול אחד מארצות הברית הנז"ל וז"ל כדי למלאות הגליון יעיין ברמב"ן על התורה סוף פ' יתרו שכ' שאין בבהמ"ק ברזל מלבד הסכינים ששחיטה לאו עבודה, ומשמע שס"ל שלא בעי כלי שרת, וצ"ע משפודין של ברזל היה, ובזה היה לי דו"ד את הרה"ג דאסטראווא מ בדין הסכינים שכלי שרת לתו' במה יקדשום לשטת התו"י יומא ל"ט שהזכרתי כמדומה כבר במכתבי לכת"ר עיין ירושלמי פסחים ויומא פ"ג ה"ו ואך לא שייך בסכין אולי היפך הבשר על המזבח וחתך וצ"ע שזה ודאי עבודה וזר חייב מיתה, ואי הדלקה לאו עבודה אולי לכן להרמב"ן שפודין של ברזל ודשון שעבודת סילוק אפשר בשל ברזל ונתינת השמן צ"ע, ולפי מה שמפרשים בדעת הר"מ שבכלל הטבה אולי ניחא קצת וצ"ע מ"מ עכ"ל, והנה בדבר קידוש סכין כבר דברנו לעיל והירושלמי דיומא הובא ג"כ מנחת קנאות הנ"ל יע"ש וגם הערה זו על הרמב"ן פ' יתרו מצאתי במנח"ק ומסיים בה הכי ומנורה ודאי כ"ש היא ואע"ג דור מותר להדליק את המנורה והאיך עשאוה מברזל, ואולי משום שאין המנורה מקדשת שום דבר השמן הנתון לתוכה היה מתקדש בכלי המיוחד לכך וכו' כך מותר לעשותה מברזל, אבל סכין של שחיטה דמקדש רם היה אסור לעשות מברזל, אלא משום דשחיטה לאו עבודה, עכ"ל, וזאת אשר השבתי אני להרב הגאון הנזכר ע"ד אשר הוסיף להעיר עוד על הרמב"ן ז"ל מהא שפודין של ברזל היה ע"כ, כוונתו הוא בהא דאמרינן מנחות דף כ"ח גבי מנורת בית חשמונאי דשפודין של ברזל היה, וא"כ כיון שמנורה ודאי כלי שרת היה ואיך עשאו של ברזל ואף אי הדלקה לאו עבודה היא מכ"מ ענין הטבה את הנרות חייב מלקות זר שהיטב ול"ל כמש"כ כת"ר, ובפרט דהויא כ"ש והאיך הובאה בית ד' שיטת הרמב"ן ז"ל והנה בדוחק י"ל דאין שעת הדחק איה ואתי עשה דמנורה ודחי לה בדליכא באופן אחר לא יהי' עדיפא איסור זה מטומאה שדחי מ"ע דהדלקה, דיש לדחות זה דא"כ מאי ראיה מייתי לענין של עץ ומלכות בית חשמנאי ובאמת צ"ע בזה לכן יש לעיין לפי המבואר במגילת תענית דנמצא שפודין אלו ע"פ נס ואי אמרת דהוי איסורה לא עביד ניסא וכמו שאמרו בסנהדרין אין דבר טמא יורד וכו') לכן נ"ל לומר באפן פשוט אבל חדש דראיתי ודייקתי בגמרא דמנחות שם אמרו שפודים של ברזל היו „וחיפום בבעץ” וחלף לי על עיוני דבאמת למה הצריכו לחפאו בבעץ, אבל השתא קאתי לידן תורת הרמב"ן וקושיתו דמר משכחת מרגניתא תיתי' די"ל דמשום כך חפאו בבעץ, כדי שלא יהי' של ברזל אין להניף בבית ד' אך כיון שחפאו בבעץ. בטל לגבי הציפו, ואין אני נכנס בזה לענין דיני הטומאה לגבי ציפו שמבואר במס' כלים וסוף מס' חגיגה ובתוס' יו"ט שם ובנוב"ק אור"ח סי' א' שם דהולכין אחר הציפו בין לקולא ובין לחומרא יע"ש, ולזה לענינינו לכ"ע הולכין אחר הציפו ובזה אתי שפיר מה שחיפו אותו בבדיל, שוב נזכרתי ברגע כותבי זה כי כבר קשי בה רבותינו האחרונים ז"ל מדוע חיפו בו בבעץ עיין בשערי תשובה סוף הל' חנוכה בשם השער אפרים והא"ר ומה שכתב הוא ז"ל ובשער אפרים שם הביא בשם חכם מהרא"ה שכתב ותיקנום בעץ ר"ל כיון שהם מחופים בעץ א"כ הם פשוטי כלי עץ ואיני מטמא ועיין בלבוש לטאר"ח וכו' לכן אמר וחיפום בעץ וכו' וק"ל עכ"ל והש"א שם הקשה עליו, אבל מ"מ לענין דנן אתי שפיר מאד גם פירוש זה דחפאום בעץ דעץ ובעץ הכל שווים לבטל איסור כלי ברזל המקצר דוקא בנראה לעינים:

אמנם ראיתי דכל מה שכתבתי יתכן ליישב האי לישנא דמעשה בית חשמונאים. אבל עדיין יקשה מלישנא דברייתא שם דמובא בגמרא דתניא הין לו זהב יביא אף של כסף של נחושת של ברזל ושל בדיל ושל עופרת וכו', הרי משמעות דכל ברזל לחודא מביא וע"כ צ"ל דדחיק ומוקים אנפשיה לומר דגם הכא י"ל כן דאם מביא של ברזל ע"כ יתקננו בעצה טובה ע"י בעץ או עץ וכדומה וכמו שכתבתי לעיל, אבל תירוץ הראשון שלי לא ניתן להאמר כאן דאם באמת פסול לא שייך שיבוח, ובאין מנורה אין עליו חיוב כלל להדליק, וכמו מי שיש לו קרבן בע"מ שאין עליו מצוה להקריב וז"פ ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת, וגם יל"ע מהכלל הידוע דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכזה יעיין במנ"ח מ' קי"ח לענין מליחת קרבן ושם סוף מ' קי"ז לענין קטורת בדבש יע"ש וק"ל, והטוב מזה אקבל ע"כ תשובתי:

שם וכהן מוליכה אצל מזבח דכתיב והגישה אצל מזבח עיין בתוס' שאנץ שהקשה והא במנחות בפ' הקומץ רבה אמרינן וקמץ הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה ואמאי לא אמר נמי מהגשה ואילך מצות כהונה (עיין בהג"ה שם) וי"ל דאי לאו קרא דוקמץ הכהן היה מכשיר קמיצה בזר והא דכתיב כהן אצל הגשה היינו שאין זר יכול ליקרב אצל מזבח דכתיב והזר הקרב יומת אבל קמיצה אימר שכשירה בזר להכי נקט מקמיצה ואילך מצות כהונה וא"ת אמאי לא קאמר מתנופה ואילך מצות כהונה וכו' יעוש"ה וראה במגילה (כ' ע"ב) תוס' ד"ה לקמיצה ולהקטרה וכו' וכן תנופה והגשה אין צריך בהו כהן במנחה לפני הקמיצה עכ"ל, ודבר זה צ"ע, וכבר הרגיש בזה הגרי"ף ז"ל שמסמן לעיין בתוס' מנחות (ט' ע"א) ד"ה מקמיצה ואילך וכו' ששם כתבו מפורש דהגשה ותנופה נמי בעי כהונה שאין זה קרב אצל מזבח וכו' יעו"ש, ומיהו לפי דברי התוס' שאנץ הנ"ל י"ל קצת דכוונתם במגילה היא „דאין צריך בהו כהן” מצד עצם דין הכהונה, אלא לא משום דאין זר יכול לקרב אצל המזבח וכדדייק לשונם במנחות שם „שאין זר קרב אצל המזבח” ודו"ק, וכן כוונתם בתוס' קדושין ל"ו ע"א שהביא שם במגילה הגרע"א בגליון הש"ס והו"ל לאקשויי יותר מגמ' דכאן שוב מצאתי בתוספותיו למשניות אות כ"ד תמה ביותר דהא מקרא מלא זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן דמיירי בהגשה כדאיתא בסוטה די"ד וכן מהתוס' דקדושין הנ"ל יעי"ש ולפמש"כ י"ל קצת התמיהה ממקרא מלא ויל"ע וא"כ נפ"מ באם עבר הזר והגיש כשרה ההגשה מצד עצמותה ולא פסלה במה שהיא זר, וכה"ג מניני לענין מליחה דאמר בהקומץ מנחות (כ' ע"א) דפסיל משום וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח יעי"ש, ואפ"ה פסק הרמב"ן עה"ת בפרשת ויקרא דמליחה כשרה בזר ובדעת הרמב"ם ג"כ נראה סתירה בזה דפי"א מפסה"מ כתב כי כל דמנחות וכו' הזר וכו' או שמולחין כשירות מבואר בדבריו דמליחה כשרה בזר ובפ"ט מהא"מ הל' ה' כ' מבואר להדיא דמליחה עובר הזר בלאו ופסולה וכמי שהעיר כבר בזה המנ"ח מ' קי"ט בשם השעה"מ, והשעה"מ היא בהל' י"ט פ"ג דין ד' בד"ה ידע עיי"ש שהעיר מכל מקומות המבוארים בר"מ ז"ל ובשם מהר"י קורקוס ז"ל ועיין רש"ש מנחות די"ח ע"א ד"ה בפי' הרע"ב וכן כתב התפארת ישראל פי"ד מזבחים אות כ"ט דאם הביא הכהן הקומץ למקים דריסת רגלי ישראל נ"ל דמותר לשראל לכתחלה למולחו דמה איסור יש בדבר וכי כהונה כתיב בה וכו' יעש"ה ולא הזכיר לא דברי הרמב"ן, ולא דברי השעה"מ הנ"ל ומצאתי גם זה שם שכתב „ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי הדדי לכאורה דבמנחות ד"ט א' כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה וק' הרי כתבו במגילה (ד"כ ע"ב) דלתנופה והגשה א"נ כהן וע"כ כוונתם דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבר כשרים בזר, אמנם מש"כ בקדושין דתנופות כשרות בישראל התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי עכ"ד, ושכח דברי עצמו שבמגילה פ"ב אית מ"א הניח דברי התוי"ט בנ"ע וכקושית הגרע"א עי"ש, וכן כתב במנחות פ"ג אות י"א יע"ש ונתברר לן הדין מילתא, ויעיין בשי"ת ח"ס חלק ששי ס' כ' על דברח הרמב"ן הנ"ל:

שם ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו דכתיב ואת כל הלבינה אשר על המנחה, ופרש"י ז"ל גבי הקטרה כתיב דמקטר קימץ ולבונה כי הדדי –וכן כתב הרמב"ם פי"ג ממעה"ק דין י"ב וראיתי לרש"י בריש הקומץ זוטא שכתב עלה דההיא דלקט לבינה בזר פסולה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבינה מעל הסולת ומקטירי ע"כ נראה דס"ל שלא היתה ההקטרה בבת אחת אלא בזאח"ז והיא תימה בעיני ובפרשת צו כתב רש"י שמלקט הלבונה לאחר קמיצה ומקטירו הרי שהליקוט היא לאחר קמיצה לא לאחר הקטרה וצ"ע, מל"מ שם דין י"ב, ויותר הו"ל להביא רש"י דהכא דמפרש בהדיא דמקטר כי הדדי? ואיכא למימר דכנראה מדייק רש"י ז"ל הכא דמקטר כי הדדי משום דכתיב „אשר על המנחה”, וא"כ א"ל תליא בפלוגתא דתנאי אי על בסמוך כדאיתא לקמן (ל"ז ע"א) מאי על בסמוך כדתניא ונתת על המערכת לבונה זכה רבי אומר על בסמוך וכו' יע"ש ובתוס' שם ד"ה מאי וכו' ובכל המקומות השייכים לזה, והכא נמי אי על בסמוך יכול להקטיר זה אחר זה ובסמוך, אבל אי על ממש צריך להקטיר בהדי הדדי, והתם במנחות פירש רש"י אליבי' דרבי וצ"ע ועיין בתו"כ (פ"י) והקטיר שילקט לבונה ויעלה לאישים ומשמע מפי' קרבן אהרן שם שיקטיר כאחד אמנם אין הכרח, עוד מפרש הקרבן אהרן דהכוונה שילקט לבונה שכל הלבונה יקטיר ולא יעזיב ממנה שירים כמו המנחה וכו' עיי"ש, ואף שהתם בסמוך הרגיש בזה דעל בסמוך משמע יע"ש ובדין זה לא הרגיש מידי ומצאתי במנ"ח שמביא דברי המל"מ הנז"ל ואח"כ הביא הא דמנחית (י"ג ע"ב) מבואר להדיא דקומץ ולבונה אי בעי האי מקטיר ברישא יאי בעי האי מקטיר ברישא, מפורש דיכיל לכתחלה להקטיר כ"א בפ"ע ואין חולק בזה, וצ"ע מהאי דסוטה דנראה לכתחלה מקטיר שניהם כאחד עכ"ל ומזה מוכרח ג"כ לומר כמש"כ דתליא בפלוגתא דתנאי כנ"ל, ובדברי התוס' דסוטה הנ"ל ודו"ק:

והנה בהא דמבואר בשמעתין „דדם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה” משמע דקודם אין בו קדושה כלל, כן מבואר גם בש"ס מנחות (ט"ז ע"ב) דמתיב רב שימי בר אשי אחרים אומרים וכו', א"ל מי סברת דם בצואר בהמה קדוש דם סכין מקדשא ליה והכא לקדש כבא להתיר דמי ע"כ –גם בזה דמבואר כאן דילפינן קומץ מדם העיר כבר הלח"מ פי"ג מה"ל מעה"ק דק י"ב (מובא גם בק"א כאן) דרבא דמבעי ליה במנחות דף ז' בקידוש קומץ אי ילפינן מדם לא שמיע ליה הך ברייתא יע"ש והק"א השיג עליו וכן כתב בזה בספר עיני אברהם לחכם ספרדי (נדפס בזמן הנו"ב ז"ל) שם בפי"ג ממעה"ק, וכתב שם דברייתא זו היינו לכתחילה ולמצוה מן המובחר אבל אם לא הוחזר וקדשו כשר, משא"כ בדם אם לא קבלו בכלי שרת פסול וכן נפ"מ אם קודש חצי קומץ בכלי זה וחצי קימץ בכלי אחר וחשב בשעת נתינת הקומץ בכלי שרת להקטירו חוץ לזמנו יע"ש ויל"ע על דבריו אלא שאין המקום גורם ובמה שכתבתי לעיל על רש"י ד"ה אע"ג דקדישתיה סכין וכו' דפרש"י דסכין הוי כלי שרת ובכוונתו מצאתי בתוס' הרא"ש הכא שהביא פרש"י והעיר על דבריו ולאו ראיה היא דשחיטה לאו עבודה היא דכשרה בזר אלא כדפרש"י לעיל דילפינן מעולה דבעי כלי הרא"ש ז"ל בפירושו ע"כ ונראה בעליל שהרא"ש כוון הכי בפירוש רש"י אלא שדחי לה ולפמש"כ י"ל פירוש רש"י ז"ל ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף