מנחה חריבה/סוטה/טו/א

מנחה חריבה סוטה טו א

דף ט"ו ע"א

ומקטירו ס"ד, עיין פרש"י ז"ל ותמוהים דברי הסמ"ג שפסק במל"ת ש"כ דאע"פ שהמקריב בלא מלח לוקה. מ"מ אם לא מלח כשה, וכבר עמדו עליו המפרשים, ועכ"פ זה מבואר הכא דדוקא הקומץ טעון מלח ולא כל המנחה דעל המנחה לא הוזכר כלל „ומולחו”, וכן מבואר במנחות שם, וכן דרשינן בתו"כ פרק י"ד הקומץ טעון מלח ואין מנחה כלה טעונה מלח, אין לי אלא הקומץ מנין לרבות את הלבונה ת"ל על כל קרבניך תקריב מלח, ותמוהים דברי הרע"ב מנחות (פ"ג מ"ב) דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה יע"ש וכבר עמדו עליו הגרע"א בגליון שם אות ט', והתפארת ישראל שם יע"ש, ובתפארת ירושלם שם כתב דלכתחילה וודאי בעי מלח במנחה כולה משום דכתיב למשחה שחייב לאכול דרך גדולה וא"כ מצ"ש דצריך ליתן עליהם מלח בכדי שלא יהי' לחם עוני יע"ש ודוחק הוא וגם אי משום הא יתנו לתוכו אחר הקרבת הקומץ וכמו שאמר ונותנין לתוכו יין ושמן ודבש, וגם בזה, קאמר רק ורשאין” אבל לא חיובא, ועיין מנחות כ"א ע"ב דמביא המשנה דשקלים דעל המלח ועל העצים שיהא הכהנים נאותין בהם וכו' לאכילת קדשים לא יהבינן ובתוס' דשם ד"ה מלח וכו' וקצרתי, ועיין לקמן בד"ה ורשאין וכו', ותבין:

שם הקומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה וכו'. והקטרת האימורים מאימתי מתירים ג"כ תליא בפלוגתא דהכא עיין מנל"מ פי"ב מהל' מעה"ק ועיין בשו"ת באר יצחק חיור"ד סי' כ"ב בענין אי שייך מבשל בהקטרת אימורין ויותר הו"ל לומר דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואיהי הא ס"ל משתצית האור ברובו, א"כ אתי בהדי הדדי, וכן האריך בענין זה וכדברים האלה בשו"ת תור"ח סי' ג' אך דבריו אינם בא בדקדוק דאף ששיעור הקטרה הוא בזית, מ"מ החיוב מתחיל מששלט האור במקצת כדברי הבא"י, יע"ש ותבין:

שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו וכו' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ראיתי למי שמצריך עיון על התוס' בכורות (כ"ז ע"א) ד"ה ואתי למנהג בהו וכו' שכתבו וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל, וקשה מכאן דמבואר גם במנחה שהיא פת דרשינן האי דרשה דלמשחה כדרך שהמלכים אוכלין? ונראה לי דהתוס' לא כתבו זה אלא דלא מצינו חיוב שיהא צריך דוקא לאכול בגדולה דכנראה הוי חובה וצריך לאכול ובגדולה, וכן משמע בזבחים כ"ח דקאמר אבל הכא אימא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכי אימא לא קמ"ל, משמע דוקא לענין מחשבה הוי מחשבה אבל לכתחילה לאכול אין לו לאכול ומה"ט כתבתי שם בגליון הש"ס דמכאן יש לפקפק בנידון מה שחקרו האחרונים אי מצי אכיל שלכד"א בקדשים ואי יצא דכיון שאינו בגדר שהמלכים אוכלים לכתחילה אסור לאכול ע"כ, וא"כ לענין איסורא שפיר מחלקי התוס' בין בשר לפת, אבל הכא מדיוק בברייתא דתניא „ורשאין” הכהנים ליתן לתוכו דבש, גם בפת איכא האי טעמא דרשאי לאכול אבל חיוב באמת ליכא, והתנא דנקט האי לישנא „דרשאין” בא לאפוקי דלא תימא כמו שאסור לאפות חמץ חלקם כן הכא נמי דאסור ליתן דבש, ומשום דכתיב כל שאור וכל דבש, קמ"ל דזה מותר ומה"ט לא הקפידה התירה משום דכתיב למשחה, ובאמת ע"כ גזה"כ הוא, וראה בתו"כ ויקרא (פרשתא י"ד פי"ג) קאמר מה ת"ל כל שאור ומת"ל וכל דבש לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור שאור הותר מכללו למקדש ודבש לא הותר מכללו למקדש, דבש הותר בשירי מנחות שאור לא הותר בשירי מנחות וכו' עיי"ש והובא במנחות (נ"ז ע"ב) ועיי"ש ברש"י ד"ה דבש הותר וכו' אם רוצה ללוש ולטגן בדבש מותר וכו' עיי"ש ודו"ק ויל"ע עוד, ועיין בכרתי סי' ס"ה ס"ק י"ד שהביא התוס' בכורות הנ"ל וכתב דלכאורה צ"ע מה קמ"ל הלא גמרא היא על הך „מתני' דאין נאכלין אלא צלי דכתיב למשחה וכו' הלא קמ"ל דד"ת היה והראיה מדגזרינן לנהוג בו חול ואלו גופי' דרבנן לא גזרינן, עכ"ל, וא"כ י"ל נמי דבפת הוי דרבנן ובבשר הוי דאורייתא ואתי שפיר, אך לא משמע כן דפריך מ"ט וכו' אמר קרא וכ', ולפי מה שבארתי משמע דמטעם זה לא אסרה התורה, כמו לאפות חמץ א"כ משמע דהוי ג"כ מדאורייתא וי"ל וקצרתי, וכן יש לעיין מהירושלמי בכורים פ"ב ה"א אהא דתנן דתרומה הוא נכסי כהן אמר ר"י לך נתתי למשחה לשמחה לגדולה להדלקה עיי"ש מבואר דגבי תרומה נמי נאמר דין זה וצ"ע:

שוב עיינתי בהא דחולין (קל"ב ע"ב) אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, ובתוס' אין נאכלין וכו' הקשו מהא דכל התדיר דאמרינן ובכולן רשאין הכהנים לאוכלן צלויין שלוקין מבושלים ואמר בגמ' טעמא משום דכתיב בה למשחה וכו' ונראה דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מני אכיל להו, אבל אדם בטוב לו צלי כשלוק יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר עכ"ל חזינן מזה דגם גבי בשר נקט החי לישנא „דרשאין” וכוונת התוס' לתרוצי נמי הא דמשמע כאן דחובה היא „דאין נאכלין אלא צלי” וע"ז כתבי דרשאי לאכול כמו שירצה וכמו שטוב לי יותר, אבל בשווין לו, צריך לאכול דוקא בצלי, ולפ"ז י"ל הא דנקיט „רשאין” היינו להורות דלאו דוקא צלי כמו שאמר רב חסדא בחולין, אבל אין ה"נ דחובה הוא האי למשחה, וכ"ז דוקא גבי בשר ולא גבי פת, לפי דעת התוס' בבכורות וכמו שביארתי, אלא עדיין צריך ישוב מהא דירושלמי ביכורים הנ"ל וצ"ע, וראה בסמ"ג מל"ת רס"ד הל' מע"ש שרצה למלאות מנין הלאווין, חשב לאי שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנאמר ואכלת חטאת היום היטב בעיני ד', וא"ת שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים למשחה לגדולה כדרך מלכים עכ"ל משמע דהאי למשחה הוי לחובה ולאיסורה, וא"כ אסור נמי לאכול שלכד"א שלא כדרך שהמלכים אוכלין וכנ"ל:

ולפי כל הנ"ל היה י"ל נפ"מ נמי במה שכתבו התוס' יומא כ"ה ע"א ד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' תימה דאמר בפ"ב דזבחים ומה יושב שאוכל יכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה? וכו' א"נ אומר הריב"א דאע"ג דאין ישיבה בעזרה וכו' אבל אכילה צורך עבודה היא וכו', א"נ י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים כלין והיינו מיושב עכ"ל, ולכאורה לפי חילוק התוס' דבכורות הנ"ל דדוקא בבשר שייך למשחה אבל לא בפת, והי' נפ"מ בין התירוצים שבתוס' יומא הנ"ל דלתירוץ הראשון שייך טעם זה גם באכילת מנחות, אבל לתירוץ בתרא לא יהי' מיושב טעם זה באכילת כל המנחות הנאכלית וכי יהי' אסור לישב בשעת אכילתן? וע"כ צריכין לתירוץ הראשון, אבל לפי מה שבארתי א"ש דאף במנחות עדיין חובה ליכא אבל רשות איכא ושפיר עביד אי אכיל כדרך המלכים ומש"ה התירו גם מיושב, ובפרט אי נימא דכל עיקר איסורא דאין ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנןכאשר חקרו בזה המפרשים והארכתי בזה במק"א (ולקמן דף מ"ב נעיר בזה אי"ה) וכן אי נימא כמש"כ שא עדיין חייב דרבנן איכא ג"כ אתי שפיר דאתי חיוב דרבנן זה ימדחה איסור דרבנן דאין ישיבה בעזרה, ולפי צד זה דנתפוס דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא כדמשמע פשטות הלשון דתוס' יומא הנ"ל יהי' ראיה מזה לפי תירוץ השני דשדינן אכילה בעזרה מטעם דלמשחה ע"כ צ"ל דדין זה דלמשחה לגדולה, הוא ג"כ מדאורייתא כמש"כ הכדיתי הנ"ל ויש להאריך עוד וקצרת כדי שלא להמשיך ביותר ענין לענין – ועיין בגבורות ארי שם ביומא דף כ"ה שהאריך ג"כ בזה אי הא דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא או דרבנן. יעיין בפסקי תוס' כאן שכתבי דאין ישיבה בעזרה ואוכלין מעומד וצ"ע:

שם וכל המנחות טעונות שמן ולבונה והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבינה הנה באיזה שמן אסרה התירה אם רק שמן זית או אף שאר שמנים, אינו מבואר בגמרא, אבל אחר שיגעתי מצאתי בעה"ש שהרמב"ם בספר המנות מל"ת ק"ב כתב הזהירני מהשים „שמן זית” במנחת חוטא ובמל"ת ק"ד גבי מנחת סוטה כתב סתם שמן, י"ל דילמוד סתם מן המפורש, וכן מצאתי להמפרש על הסמ"ג בשם ברית משה מל"ת פ"ז פ"ח שנסתפק בזה והביא דברי הרמב"ם הנ"ל ושוב הביא בשם ספר נ"מ סי' י' שכ' ודע דרבינו בסה"מ כתב הזהירני מהשים שמן זית במנחת חוטא ואנכי לא דעתי למאי אצטריך רבינו לפרש השמן שהוא שמן זית והלא כל השמן שהיו מסתפקין בבה"מ בין למנורה ובין למנחות היה שמן זית בלבד יכו' א"כ במנחת חוטא ומנחת קנאות דאסר הכתיב נתינת שמן מסתמא בשמן זית הוא דאסר, ואפ"ל דהא גופא קמ"ל דכי אסר הכתיב שלא יתן עליה שמן אינו אלא שמן זית בלבד, אבל אם נתן בה משאר שמנים אינו עיבר ולא פסלה וכו' יע"ש מש"כ הב"מ, עכ"פ כנראה פשוט הוה דשאר שמנים לא פסלה, ולפי"ז היה אפשר להעיר במה שכתבנו לעיל בתחלת הפרק בשם הפנים יפית דל לא יצוק עליה שמן, כדי שלא תכשיר המנחה יע"ש והלא לפי זה עדין יוכשר המנחה בשאר שמנים שאולי הכהנים ירצו לשום בתוכה כרי שיוטעם לאכילה וכמו דאמרינן מגבלה במים והיא כשרה, ה"נ בשאר שמנים, ואף שיש עדיין להסתפק אם שאר שמנים מכשיר כי בהשבעה משקין דתנן הוא „שמן” תנן ילפי מאי דקיימינן סתם שמן הוא שמן זית ועיין ביור"ד סי' רי"ז סע' י"ז הנודר מהשמן וכו' יע"ש דמשמע דסתם שמן אינו דוקא שמן זית וי"ל, עכ"פ לענין הכשר לא הי' ברירה לי, עד שנזכרתי הני תרי תמוהי דמדכרי אינשי, דבתוס' בב"ת י"ט ע"ב ר"ה מי פירות כתב הר"ח דשמן אינו מכשיר כלל, והתוס' סתרי דעתו משבת דף קמ"ד יע"ש שהדבר מתמיה א) על הר"ח האיך נעלם משניות וגמרות ערוכות ב) על התוס' למה לא הביאו משנה מפורשת במכשירין דשמן הוא מהשבעה משקין דמכשירין, ושכבר עמד על דבריהם הגאון בדורו בעל „דברי אמת” בקונטרס עשירי אלא שהעיר עוד מהמשנה דטבול יום פ"ג מ"ה דירק של חולין שבשלו בשמן ונגע בו טבול יום וכו', משמע דשמן לא חשיב משבעה משקין ולפיכך אינה מחברת וכל קלח וקלח חשיב בפ"ע:

וראיתי למרן הב"י באו"ח סי' קנ"ח בהזכירו שבעה משקין כתב „שמן זית” משמע דס"ל דוקא שמן זית הוא דמכשיר ולא שאר שמנים, ולפי זה ניחא דמתניתין דטבול יום מיירי בשאר שמנים חוץ משמן זית דהו"ל מי פירות ואפשר שלזה כיון ר"ח ז"ל ולא לעשותו ח"ו שדבריו תמוהין אלא שהנכון לע"ד דהאי מתני' דטב"י בשמן זית מיירי ואע"פ שהוא מהז' משקין ס"ל לר"ע וכו' עיי"ש, היוצא לנו דפשיט ליה למרן המשביר. וע"כ כן דעת הר"ח דשאר שמנים אינם מכשירים כי אם דוקא „שמן זית” וא"כ יפלו דברינו דלעיל, ונתבאר לנו ג"כ דשאר שמנים לא אסרה תורה להשים במנחת חוטא ומנחת קנאות ובזה יה' ניחא נמי דהוצרך רש"י ז"ל על התורה לפרש הטעם דלא יצוק עליה שמן משום שלא יהי' קרבנה מהודר שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך, ת"ל מטעם דאמר ר"ג דקרבנה מאכל בהמה, ובמאכל בהמה אינם משימין שמן. אך בזה ניחא דמשום טעם זה לא אתי שפיר דהלא התורה לא אסרה אלא שמן זית, ולא שאר שמנים, שבהם גם כן אינה מאכל בהמה ובבבל מסתפקים בשמן שומשמין (כנדרים נ"ג ע"א) אבל מטעם שהשמן קרוי אור, הוא דוקא בשמן זית כדביאר הברטונורה והמפרש ברית משה הנ"ל יע"ש ותבין, ועיין בהחינוך מצוה שו"ס דבריו הנעימים שמתחלה מביא טעם הנ"ל ושוב כתב ואענה בו אני חלקי כי השמן עליון על כל המשקים שהוא צף על כולם, עתה הסוטה שקלקלה מעשיה ויסירה בעלה מגבירה ונתנה למטה בשפל ובבזיון אין ראוי להביא בקרבנה השמן הנכבד שהוא נכון לגדולה ולאורה למשחה בו המלכים והכהנים הגדולים וכו' עכ"ל וטעמו כצפחית בדבש, ולפי טעם זה נמי דוקא שמן זית, ולא שאר שמנים הפחותים ועיין במנחות דף ו' דקחשיב במתניתין ערל וטמא והקשה הרשב"א בחידושי מנחות אמאי תנן טמא כיון דמטמא המנחה פשיטא דפסולה עיי"ש ולפמש"כ י"ל דנפ"מ לענין מנחת חוטא ומנחת קנאות דהוי מנחות חריבות ולא גבלה במים דליכא במאי להתכשר ואינה מקבלת טומאה. וכן כתב המלבי"ם ז"ל על הספרי דמיד האשה ולא מיד שלוחה וכי' יע"ש:

שם וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח, תניא אמר ר"ש בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר וכו' והנה ר"ש לשיטתו דדריש טעמו דקרא ועיין לעיל י"ד ע"א בתוס' ד"ה כדי ליגעה וכו' יע"ש וילע"ק,– ובמנ"ח מצוה קכ"ו הקשה לכאורה קושיא יפה, לפי מאי דאמרינן בזבחים ס"ה ראבר"ש סובר מאי לא יבדיל הנאמר בחטאת העוף א"צ להבדיל וא"ע על הלאו כי אינו לאו אלא שלילה ואמרינן שם אלא מעתה וכו' ומסקינן מכדי כתיב והקריבו וכו' ש"מ לא יבדיל א"צ להבדיל יעיי"ש בתוס' ד"ה אלא מעתה וכו' שכתבו מכל הלאווין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכל נבלה לא תלבש שעטנז לא קשיה ליה למה כתבו אם לא ללאו, אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל וכו' וכן גבי בור נמי מסברא וכו' יע"ש א"כ חזינן דנוכל לדרוש הלאו שהוא שלילה ואינו לאו אם יש סברה ששולל הדבר והיה צריך לכתוב א"כ כאן באלו הלאווין דשמן ולבונה מנ"ל לחכז"ל דהם לאווין כיון דר"ש אומר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה א"כ כיון דכל מנחות טעונין שמן ולבונה התורה כ' כאן לא יתן וכו' היינו שא"צ ליתן שו"ל ואפשר מחמת חמלת העני כסברת הרהמ"ח או מטעם אחר, אך באמת ראבר"ש סובר כן אבל לרבנן הוא לאו ולא דרשינן שלילה אך קשה עכ"פ למה לא פליג ראבר"ש כאן כמו גבי לא יבדיל עכ"ל ויותר הו"ל להסיק דלא יפליג על ר"ש אביו דמשמע דס"ל דהוי חיובא, אלא דדריש טעמא דקרא וכה"ג מפורסמת הקושיא בשם מהר"א ברודא ז"ל לענין שבירת עצם בק"פ עיין בשעה"מ פ"י מהל' ק"פ ועוד אחרונים, ורבו בזה שערי התירוצים שלא ננעלו ועיין בלמודי ד' לימוד צ"ז ולפמש"כ שם בד"ה עוד נ"ל וכו', אתי שפיר גם כאן יע"ש:

ובכאן היה נראה לי לומר, דלכאורה יש להבין דר"ש קאמר בדין הוא שיהא טעון שמן ולבונה שלא יהא חוטא נשכר ופרש"י ז"ל להקל במנחתו יותר משאר מנחות פירוש דמרוויח את הוצאות השמן ולבונה, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, וקשה באמת דעדיין יקשה וכי חוטא נשכר, ומנ"ל דסברא בתרייתא עדיפא למדחי קמייתא והלא בכל מקום אדרבה קנסינן ליה ביותר מה"ט שלא יהא חוטא נשכר, ועיין במסכת חלה (פ"ב מ"ז) נטמאת מזידה אחד מכ"ד כדי שלא יהא חוטא נשכר עיי"ש ואף שמנחה הוא על שוגג, מ"מ הלא קאמר ר"ש דבדין היה וכו' שלא יהא חוטא נשכר, וגם בזה חוטא הוא וכה"ג כתבו התוס' הכא ד"ה טעונה וכו' ע"כ נראה דכוונת מסקנת ר"ש היא מפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר, פירושו, א"כ בזיוני שמקבל מבלתי הפקת רצונו, אף אם ירצה ליתן ולהדר מנחתו בשמן ולבונה, אינה שוה מה שנהנה בהרוחת איזה מעות כסף בעד השמן ולבונה שמקמץ, וכל זה הוא אם יש איסור ואזהרה שלא יתן ואף אם ירצה להדר וליתן על מנחתו ג"כ אין מקבלין, אז יתבייש הרבה מזה שאין קרבנו מהודר כשאר קרבנות ואינו נחשב לו ההנאה של הקימוץ כלום אבל אי נימא דרק רשות, ואם ירצה באמת ליתן שמן ולבונה מותר ליתן, אלא שהתורה לא חייבתו בע"כ ליתן א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא שלא יהא חוטא נשכר דבזה הרי אם אין רוצה ליתן שמן ולבונה מרוויח בזה ובושה ג"כ אין לו דהרי פת בסלו הוא אם ירצה להשים שמן ולבונה ישים על מנחתו, ובדעתו תליא, א"כ באמת נשכר ונהנה ממה שמקמץ, ומן הדין הוא שלא יהא חוטא נשכר, אלא ע"כ מוכרח מזה גופא דאזהרה ואיסורא היא ולא נאמר בשלילה ורשות, וכמו שביארתי, וא"א להטעים יותר בקולמסי ואף שיודע אני שזה דוחק. מ"מ ניתן להאמר, והנה הא דלא קאמר ר"ש גם במנחת סוטה כן דבדין וכו', א"ל משום דמנחת סוטה מביא הבעל ועליו לא שייך לימר שלא יהא חוטא נשכר, אלא הטעם הוא ג"כ שלא יהא מהודר ודברי החנוך שם שנתן טעם אחר תמוהים וכמו שהעיר המנ"ח יע"ש, ולשון המאירי הוא מנחת חוטא וכו' אינן טעונות שו"ל כמנחת סוטה ובדין הוא שיהא כולן טעונות שמן ולבונה שלא יהא אחד מהן חוטא נשכר „אלא שלא יהא קרבנם מהודר עכ"ל” והנה כלל גם מנחת סוטה עם שאלה זו, ואף שהבעל הוא שמביא המנחה, וי"ל:

שם אלא מעתה חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא, ועיין בהגהות פורת יוסף שהעיר הא דלא פריך ג"כ מאשם נזיר וכו' משום דאשם בנזיר טמא הוא ובנזיר טמא ידעה הגמ' התירוץ דחוטא הוא וכו' יע"ש, ולפנינו שנתגלו אור תוס' שאנץ ראינו שעמד כבר ע"ז בד"ה נזיר נמי חוטא הוא וא"ת ליקשי מאשה נזיר וכו' דאינה באה על חטא כדאמר בכריתות (כ"ז ע"א) וי"ל דכיון דלבטלה קא אתי אינו טעון נסכים ע"כ ויש לעיין במנחות שם (צ"א ע"ב) דפריך ואימא זו חטאת ואשם דנזיר לא ס"ד וכו' ובתוס' ד"ה אימא וכו' דנזירות נדבה היא את"ד וברש"ש שם, ועיין רמב"ן על התורה פ' מצורע דאשם נמי מכפר הוה, ועיין בתוה"ק כאן וקצרתי:

שם התם מנגעי' הוא איכפר ליה, פרש"י יסורים ובושת של נגע כפרו לו על אותו חטא עכ"ל, לכאורה משמע דבעינן לזה תשובה וכמו ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש ותשובה עם כל אחד מהן (עיין יומא פ"ו ע"א) אבל בלא תשובה אינו מכפר, ובזה יל"ק הערת התוה"ק הנ"ל ממנחות (צ"א ע"ב) עיי"ש ותבין ועיין בלשון הירושלמי הכא שאמר „אמר ליה מכיון שנתייסר וכתיב ונקלה אחיך לעיניך כמי שאינו חוטא” ועיין בברכות (ה' ע"ב) ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה וכו' יע"ש ובתוס' ד"ה הא לן וכו', וקצרתי, ועיין ערכין (ט"ז ע"א) ואם אמרינן דבגדי כהונה אין מכפרין בלא תשובה עיין מה שכתבתו לעיל בחידושי י"ל דלכך נגעים שבאו עליו לא כיפרו עדיין בלא תשובה וצריך עוד תשובה ובנ"כ ומאי פריך שם עיי"ש ותבין ועיין תוס' זבחים פ"ח ע"ב ד"ה מכפרים וכו':

שם נזיר נמי חוטא הוא, לו"ד הו"א דלשיטת ר"ת ורוב הפוסקים עמו עיין שאג"א סי' ס' וס' המכריע לריא"ז וכן דעת הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות י"ל בפשיטות דחוטא הוא דחל גם על קידוש והבדלה ומבטל עי"ז מכמה מצות לכן הוא חוטא ואפי' נזיר טהור עיין תוס' כאן, והשתא דמי ממש לתענית חלום (ור"ש לשיטתו בנזיר דף ד' ועיין בתוס' כאן ד"ה סבר וכו' ודו"ק) בשבת שע"י התענית מבטל עונג שבת וקצרתי:

שם אמר להן ר"ג לחכמים סופרים הניחו לי וכו' התינח עשירה, עניה מאי איכא למימר, אלא כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה, ע"כ, ולא זכיתי להבין דעדיין יקשה שאר דברים שקחשיב שם היא פרסה לו סודרין נאין וכו' היא חגרה לו בצלצולא וכי', יע"ש, ג"כ איכא לאקשויי תינח עשירה עניה מאי אכ"ל, ואחר החיפוש מצאתי זה ברוך השם, בס' יגל יעקב שעל תוס' הרא"ש ז"ל למס' זו כאשר הזכרתי איזה פעמים, שהביא קושיא זו וז"ל הקשה הרב ז"ש ז"ל דצ"ע גבי סדינין נאים וייין משובח בכוסות משובחות מא"ל ע"כ וי"ל דשייכי בשאלה ודמי היין אינו כ"כ ושייך מדמי שכרה וי"מ דדוקא גבי שינו מנחה משאר מנחות הוא דקא מקשה בגמ' משא"כ באינך שאר שנויים אפי' בעניה דלא שייכו אינך טעמי עכ"פ רצה המקום לנוולה מצד חטאה, עכ"ל אף שדוחק הוא – ועוד אינו מובן לי מה שאמר ר"ג לחכמים סופרים „הניחו לי” וכי מפני מה לא יניחו לו לדרוש טעמא דקרא, אם לא היכי שרוצה לחדש דבר חדש ועיין כלים (פי"ג מ"ז) ובנגעים (פ"ט מ"ג) –ולולא דמסתפינא היה נ"ל לומר דלדברי ר"ג שקרבנה מאכל בהמה, לא היה בא מלח על גבי קרבנה כדי שיהי' טפל בלי מלח, כמאכל בהמה ואף שלא מצאתי שום סייעתא לדברי מ"מ לא מצאתי גם מפורש להיפוך שיכתבו שמנחתה טעונה מלח, וזה שאמר ר"ג הניחו לי דלטעם דר"מ משום דהיא האכילתו מעדני עולם אין למיפרך רק עניה מאי איכא למימר אבל מלח צריכה משום דאף עם מלח ג"כ אינו מעדני עולם אם המאכל שעורין אבל לטעם ר"ג משום שמעשיה מעשה בהמה ובבהמה כתב תבל הוא, ה"נ קרבנה מאכל בהמה בלא שום טעם ומליחה כלל וזה הוא הדבר חדש שהיה טמון בטעמו ולכך אמר „הניחו לי” לומר טעם זה שעפ"י ישתנה דין קרבנה מכל קרבנות ומפני שאין הלכה כן לכן הסתירו דבר זה, אף שצ"ע עוד דר"ג מדוע לא אמר בהדיא כן לפ"ד, ובזה אתי שפיר נמי דתנן במתניתין בלשון „ר"ג אומר” דידוע דעפ"י רוב לשון זה הוא בא לחלוק דאילו להוסיף עוד טעם הו"ל לומר אמר ר"ג ולפמש"כ א"ש דבא לחלוק בדין מלח שעל קרבן מנחתה שלסוטה, ולכך קתני ר"ג אומר, ועיין בתוי"ט כאן שהרגיש בזה, ולא באתי אלא להעיר ולחקור בדברי תוה"ק והחביבה וד' יאיר עינינו בכל פרט ופרט על בוריה רק בשער המלך הל' איסורי מזבח פרק ה' הלכה י"א בקושיתו על הרא"ש פ"ב דפסחים כתב וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראיתם אכתי תקשי ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפינה והיה בהם מלח וכו' ע"כ אבל א"י אם על הקומץ הרי כבר תירץ הרא"ש ומנלן דמלחו כל המנחה דילמא רק הקומץ לבד, ועיין בספר הר המוריה על הרמב"ם שם ואכמ"ל:

ודע דלענין מנחת חוטא מבואר בגמ' דמנחות נ"ט ע"ב נתן משהו שמן ע"ג כזית מנחה דפסול יע"ש אבל לענין מנחת קנאות מסתפק המעין החכמה הובא בהגהות ח"ש שם אם גם במנחת קנאות חייב במשהו שמן או דילמא כיון דהתם לא יצוק עליה שמן כתיב בעינן שיעורה, וכמו יציקה דכתיב בשמן המשחה דבעינן שיעורה ונשאר בספק יעו"ש, וקצת ראיה יש להביא מהא דמנחית (י"א ע"א) דקאמר אלא מעתה מנחת חוטא דפסול בה שמן היכי משכחת לה אי דידה הא לית לה ואי אמרת דאפריש לה שמן כיון דלית לה שמן כלל חולין נינהי עיי"ש ומדוע לא קאמר נמי מנחת קנאות היכי משכחת לה, א"ו דבהא משכחת לה בהקדיש פחות פחות מכשיעור ונפסל לא מפסל עד דאיכא כשיעור, אבל כשהקדישו פחות מכשיעור הוי חזי לה וח"ש לא שייר כאן ודו"ק. ועיין גיטין י"ב וברש"י ותוס' ורשב"א שם ודו"ק נזכרתי שכבר קדמו להמה"ח בזה המוצל מאש למהר"י אלפנדרי חלק ראשון סימן נ"ח שמסתפק בזה ג"כ כיון דלא כתב שימה אלא יציקה מה דינו אם יציקה ג"כ משמע כל דהו או לא וכ"ז לא נתברר עכ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף