מנחה חריבה/סוטה/ח/ב

מנחה חריבה סוטה ח ב

דף ח' ע"ב

בעא מינה רבי אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה, כתב בתוס' שאנץ תימא למה יעכב והלא פריעה דכתב בקרא אינו מעכב דהא אמר רבי יהודא אם היה לבה נאה איני מגלה ואם היה שערה נאה איני פורעו? וי"ל דסבר כרבנן דפליגי עלה דר"י עוד יש לומר דקרא לא מיירי אלא היכי שאין לחוש להרהור עכ"ל. ויש להבין בתירוצא קמא מאי קסבר הלא בודאי הכי פשטיה דלישניה דר"י אם היה לבה נאה וכו' ולדידיה קרא לא מיירי אלא היכי דאין לחוש להרהור וי"ל לפי מאי שהבאתי לעיל בחסד עליון בשם החסדי דוד דלר"י לא היה מגלה בשום אשה משום דחייש דלמא לבה נאה. וא"כ א"ש דס"ל להתוס' שאנץ הכי בקושיתו ובתירוצא קמא וא"כ הרי ישנו הוכחה דמאי דכתיב בקרא אינו מעכב. אן עוד אמר דקרא לא מיירי אלא היכי שאין לחוש להרהור והוא כמו שכתבתי לעיל דמוכח מדברי התוספות דלא כוותיה דאין כח ביד חכמים לעקור המצוה מכל אפילו בשב וא"ת וא"כ שוב חין ראיה דמאי דכתיב בקרא איני מעכב כ"נ להסביר דברי הראשונים ז"ל.

שם משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא וצלצל קטן נמי סגי. יש להבין דעכ"פ משמע דצלצול בעינן ומעכב. ואכתי תקשה וכי היכי כתיב קשירה בתורה שיעכב ועיין בתוס' ד"ה תנינא וכי'. ובאמת מאי אכפת לן. והלא זה קאי לרבנן דלא חיישי להרהורא וא"כ אין נפ"מ אף אם ישמטו לארץ. וזה משמע ומבואר מלעיל דפריך מרבנן אדרבנן דאין חלוק דאל"ה מאי מקשי דרבנן אדרבנן דלמא התם שצריך להיות כל גופה, אבל כאן דאינו אלא למעלה וכו'. א"ו דאין חילוק וראיתי שכן הרגיש שם בזה הגריעב"ץ זצ"ל בהגהותיו וא"כ למה באמת צריך קשירה למעלה וכו'. ואפשר דהסברא פשוטה דכיון דלא צריך. שפיר חיישי להרהורא יתירא ומעכר משום חשש עברה. אבל לא מדין הקשירה ודו"ק.

שם אלא אומר רבא קל הרוצה לראות בה רואה לא שנא גברי ול"ש נשי ונשים חייבות לראותה שנאמר. אינו מדיוק לי לשון הגמרא דקמקדים דפירוש הבבא דרישא הוא דכל הרוצה לראות הוא בין גברי ובין נשי. והדר קאמר דנשים חייבות. והכי הול"ל דכל הרוצה לראות קאי אגברי וסיפא קאי אנשי דוקא? ואפשר דהכי קאמר דמדאורייתא כל הרוצה הוי רשות גם אנשי אכן מדברי קבלה ונוסרו נשים חייבות לראותה וצ"ע. גם יש לעיין לעיל דקאמר טעמא מאי משום ונוסרו וכו' דמשמע דמדאורייתא קאמרי דמצוה לביישה. וכן ראיתי בספרי פ' נשא דקאמר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה אלא לפני ד' ופרע את ראש האשה (הכונה דלפני ד' קאי אלמטה) סדין של בוץ וכו' (כמו שהביאו התוס' לעיל) כדי לקיים בה מצות פריעה. אמרו לו כשם שלא חסתה על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה כל הניוול הזה היה מנוול אותה ופי'. וצ"ל דלא תפס האי לישנא דונוסרו אלא לחזוק הענין אבל אין ה"נ דמדאורייתא הוא. עוד מסיים בספרי כל הרוצה לראות בה רואה חוץ מעבדיה ושפחתיה מפני שלבה גס בהן אחד האנשים ואחד הנשים אחד קרובים ואחד רחוקים מותרים לראותה שנאמר וכו'. וצע"ק ליישב הלשון לפי אוקמתת רבא. וראיתי שם במלבי"ם ז"ל מה שכתב לפרש טעם מחלקותן ועיין מה שכתבתי לעיל בשם הכתב והקבלה. ומה שכתב המלבי"ם דר' יהודא ס"ל שפעל פרע כולל גם הניוול שגידול השער וגלויה היו לנוול וא"כ אם שערה נאה לא היה מגלהו שזה לא נכלל בצווי ופרע את ראש עכ"ל לא משמע כן מקושית התוס' ד"ה ור' יהודא שהארכנו בזה לעיל. ומשום דיש כח בידיהם לעקר בשב וא"ת. ולפ"ד אין כאן עקירה כלל לפי דעת ר' יהודא. עוד מפרש שם המלבי"ם ז"ל דהא דקאמר הכא ונשים חייבות לראותה. דלפי זה צריך לפרש המשנה דתנן ונשים מותרות לראותה ר"ל שצריך לנקד מופרות ר"ל חייבות ע"כ. וכן מכבר ראיתי בהגהות וחידושים למשניות מהגאון מהרי"ש נטנזאהן ז"ל בשם ספר מלא רצון מהגאון מוהר"ץ שפיץ במס' סוטה כאן הביא בשם רבו הגאון בעל עבוה"ג שפירש דמותרות לראותה שמותרה ועומד היינו שמחויבין לראות ודפח"ח:

'עוד מה שיש להעיר ולהצריך עיון אי מחלוקת ר"א וחכמים בסנהדרין (דף מ"ו) אי האשה נתלה. אי שייכות לזה מחלוקת טעמם שבכאן משום דחיישינן להרהורא. (והנה עת העתקתי דברים אלו חשבתי לתקן הלשון שכתבתי שלא בדקדוק לכאורה דמאי שייכת מדר"י לרבי אליעזר. אך שוב נזכרתי דבתוספתא פ"ט דסנהדרין שם הגירסא דברי ר"י שאמר משום ר' אליעזר ודבר אמת היתה בפי. אך הש"ס דילן בוודאי לא גרס לה הכי בתוספתא. דאל"ה לא מקשי מידי מדר"י אדר"י. וכן ראיתי בתוספתא שעם הגהות מצפה שמואל שכתב שם כן בקיצור) ובחפשי מצאתי בע"ה להרמ"ה ז"ל ביד רמ"ה שלו למס' סנהדרין שכתב על המשנה כל הנסקלין נתלין וכו' האיש תולין אותו ופניו כלפי העם כדי לרדותן והאשה פניה כלפי העץ. משום דנפיש בזיונה וכו' וכ"ת א"ה גבי איש נמי. איש ליכא ביזיון כ"ה. ותו אשכחן דפליג רחמנא בין איש לאשה בהא מילתא דכתיב אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה ע"כ דבריו של ראשון, וכן חפשתי שם בספר ערוך לנר ומצאתי שם בדף מ"ה העיר קצת בשמעתין דלעיל כמו שכתבנו בשם הקרן אורה והמהרי"ם ז"ל יעו"ש ועיין מלבי"ם הנ"ל ומהספרי הנ"ל יש לסייע למש"כ שם אלא במקום שאמרו לקצר איני רשאי להאריך. ובטעם הדבר שתניא בספרי דכהן נפנה לאחוריה ופורעה. כתב המלבי"ם ז"ל שממ"ש והעמיד הכהן את האשה לפני ה' משמע שהכהן אינו לפני ה' רק עומד מאחוריה ע"כ יעש"ה. וראה זה חדוש שנעלם ממנו שכך באמת אמרו בתוספתא ערוכה לפנינו בפ"א (הובא בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה ששם וכו') דתניא היא עומדת מבפנים והכהן עומד מבחוץ שנאמר והעמיד הכהן את האשה לפני ה' האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה' עכ"ל ותורת אמת היתה בפיו. אמנם איני רואה מזה הכרח שצריך להפוך פניו לאחוריו:

כן מצאתי בערוך לנר למס' מכות מה שהערותי לעיל דף ח' על התוס' ד"ה והכהן וכו' מגמרא דמכות יע"ש באופן אחר ות"ל שכוונתי לדברי הרב. ג ז' אדר יום פ' משה רבינו ע"ה תרפ"ב:

שם בתוס' ד"ה ואחר כך מביא חבל המצרי בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה מצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר וכו'. וצע"ק אי דעת הירושלמי כהש"ס דילן שהחבל המצרי אינו מעכב רק צלצול קטן נמי מהני. וזה הדבר קטן אינן צריכין להביא משירי הלשכה אף שבאמת אין מועלין בה דלב ב"ד מתנה. מ"מ למה הוצרכו להתנות. אם לא מעכב בדיעבד רק מצוה לכתחילה שוב מצאתי בעז"ה שכבר הקדימני הקרן הקרן אורה וכתב כך בזה"ל והכי משמע קצת לשון הירושלמי דבתר דאמר ר' ירמיה דמעכבין קאמר משל מי הן באין ואע"ג דאיתא התם ר"י בעי חבל המצרי מעכב. לאו לשון בעיא היא אלא כן היא דעתו וכו' ומ"מ אין זה מוכרח לומר דבעיכובא תליא מילתא עכ"ל הק"א:

עוד יש להעיר דבפירוש הדבר מהו זה חבל מצרי. רש"י פירש במשנה דהיינו עשוי מצורי דקל וכו'. וכן מבואר באמת בעירובין דף נ"ח דתני רב יוסף ג' חבלים הם וכו' ומפרש של נצרים לסוטה דתנן וכ' עי"ש. אכן הרע"ב כאן בפירושו למשנה. מפרש בשם הירושלמי דלפי שעשתה מעשה מצרים עיי"ש משמע דעל שם מצרים כך הוא נקרא והיא עשתה מעשה זנות. וא"כ י"ל לכאורה דהירושלמי דהירושלמי לשטתו דמביא חבל המצרי על שום מעשה מצרים לכך מעכב. אבל לשיטת הש"ס דילן שבבבלי דהוי מצורי דקל ואין בא לשום רמז לכך מסיק דאינו מעכב. ובזה יש לפרש גם צדדי האבעי דר"א וקצרתי. וברע"ב מסיק מפורש אף לטעם הירושלמי. דאם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים וקושר וכו' כדי שלא יפלו הבגדים ותשאר ערומה ע"כ ודבריו אלה האחרונים סעייתא למש"כ אני לעיל להסביר הך האבעי' שמחמת זה הוא ולא מדין הקשירה. ות"ל שכוונתי. ועיין שם בתוס' י"ט אודות הכפיפה מצרית דלקמן ריש פ"ב. ודברי הרע"ב הם לקוחים מהרמב"ם בפירוש המשנה יע"ש. וכך פסק בחיבורו פ"ג מהל' סוטה דין י"א ומביא חבל המצרי כדי להזכירה מעשי המצרים שעשתה ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מ"מ וקושרו למעלה וכו' כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו עכ"ל. ומה שהניח שם הכ"מ בצ"ע דמשמע מהש"ס דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינה חוגרת אלא בחבל וצ"ע עכ"ל אפשר לומר בפשוט דהרמב"ם מפרש האי צלצל היינו חבל קטן. וכן בזבחים (י"ט ע"א) איתא נמי אבל צלצול קטן פרש"י „בנדיל" יע"ש ועיין ברמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש דין ח' ששם העתיק צלצול קטן ובכ"מ שם בשם רש"י, ואולי אפשר עוד לומר דהרמב"ם מדחה פשטות תפיסת הלשון של הגמ' דידן מקנו הא דתני רב יוסף בעירובין (דף נ"ח ע"א) דתני רב יוסף ג' חבלים הם של נצרים לסוטה דתנן ואח"כ מביא חבל וכו' משמע דבעינן דוקא חבל דומיא דאידך דתני התם יע"ש. אך גם זה אינו הכרח ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. וסעייתא למה שכ' דאי בעינן חבל ממצרים להכי מעכב מצאתי לי און קצת בסידור לשון הירושלמי שאחרי שאמר למה חבל המצרי אמר רבי יצחק לפי שעשת כמעשה מצרים וכאופן שהרגיש הקרן אורה שהזכרתי לעיל. ועיין שם בשירי קרבן ולשונו מגומגם מאד אם לא שיש שם ט"ס עיין בפנים שם. ופשוט דהרמב"ם סמך על הבבלי עירובין הנ"ל דמשמע דחבל מנצרים היא, אלא דלכתחילה בעינן ממצרים כדפירש בירושלמי. ויש לעמוד גם על השינוי דבבלי כאן לא בעי על כפיפה מצרית ובירושלמי בעי לה גם על כפיפה מצרית יע"ש וברמב"ם ג"כ מורגש קצת שינוי ועמד על זה בש"ק שם ולא ראה בדברי הכסף משנה שהבאתי לעיל וקצרתי:

ואפשר עוד לומר ולהטעים במה שהצריכו שיבוא המנחה בכפיפה מצרית. משום דכל כמה דאפשר עבדינן להביא בכלי שאין מקבל טומאה וכמו דאמרינן במס' טבול יום (פ"ד מ"ב) שהובאת בנדה דף ז'. האשה שהיא טבולת יום וכו' ומפרשתה ומניחתה בכפישה מצריות. ועיין שם בתוס' יו"ט ובמלאכת שלמה וה"נ הלא חיישינן שתעלים את טומאתה מחמת נדות או שתטמא א"ע למת. לכך ניתני לתוך כלי שאין מקבל טומאה ולא תטמאה את המנחה, ואף שאח"כ היה הכהן מניחו בכ"ש עיין לקמן דף י"ט ע"א וברש"י ותוס'. ואכתי יקשה שמא תטמא. כבר העיר בזה הפנים יפות שהובא בחידושי מנחת קנאות ועיי"ש ונאריך בזה שם אי"ה. אבל כל כמה שנוכל לתקן נתקן או שהוא ג"כ כדי להזכיר לה אם היא טומאה. לא תבדוק אותה ודו"ק:

שם ובמאי דאמרינן שם דהכא בהא קמפלגי מר סבר בזיוניה עדיף ליה טפי מצערה דגופיה ומר סבר צערא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיונה. עכ"ל יש להעיר מערכין (דף ז' ע"א) האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון וכו' כדי שלא תבוא לידי ניוול וכו' עיי"ש אף דאיכא שם צערא דגופא טפי ועיין בב"ת (ט' ע"א) בודקין למזונות ואין בודקין לכסות דהאי קמבזי והאי לא קמבזי וכו' והאי קא מצערא והאי לא קמצערא וכו' ודו"ק וי"ל ועיין בשו"ת חכם צבי סי' מ"ז לעניין פתיחת הקבר דהטעם הוא משום ניוול והביא על זה מגמרא דכאן ומשיג שם על החות יאיר יעו"ש. ויעיון בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ג דס"ל דדווקא בחיים אמרינן אמרינן בזיוני עדיפא. משא"כ אחר מיחה יע"ש:

שם במשנה בירך התחילה בעבירה תחילה ואח"כ הבטן וכו', עיין פרש"י ויותר יוסבר עפ"י שיטת הרמב"ם פכ"א מהל' אי"ב ועיין במ"מ שם, הידוע דלוקין על קרובה דג"ע והוי עבירה מיוחדת מדאורייתא שלוקין עליה ולכך שפיר הלשון דהתחילה בעבירה, תחילה שזה גופא עבירה, וכל הדברים הללו הוא גם אצל הבועל כדמפורש לקמן וברמב"ם פ"ג דין י"ח ואך יש לעיין לפי מה שכתב החות יאיר סי' ק"ה דאפילו להרמב"ם וסייעתי' דס"ל דקרובה של ג"ע יאסור מן התורה ולוקין עליו גם ה"ל בכלל יהרג ואל יעבור עיין בהג"ה בש"ע ס' קנ"ז ובש"כ שם ס"ק יוד היינו באיש ובכוונה להנאתו דרך תאווה ונלמוד מלשון לא תקרבו מה שלשון זה לא נכתב אצל אל תחלל עכ"ל, וא"כ אין להסביר הכי למשנתינו, אבל כבר העיר על דבריו בשו"ת עמודי אור ס' ט' בזה"ל ומה"ט נמי בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה לדעת הרמב"ם דהוי לאו בפ"ע על קריבות לעריות בלא ביאה ע"ש הוא שוה באיש ובאשה אע"ג דכתיב איש ולא מצינו שום אחד מהפוסקים שחילקו בין איש לאשה ובמ"א כתבנו לתמוה על החו"י שכתב לחלק עכ"ל, עיי"ש עוד בס' קי"ח אות א', ובפרט דלשון לא תקרבו בלשון רבים נאמרו, ועיין בשעה"מ בפכ"א מהל' א"ב בקושיתו מיבמות ובשו"ת בית הלוי ובשו"ת חמדת שלמה חאור"ח ואכמ"ל:

שם ושאר כל הגוף לא פלט, פירוש לא פלט מן יסורים מיוחדים וכמו דאמר לקמן כ' ע"א והיא מתמלאת גידין ועיין בפרש"י שם:

שם לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה, יש להעיר על בעל עין משפט שלא ציין דין זה ברמב"ם פ"ג דין ה' שכנראה מש"כ שם שהיא עומדת בינהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה, הוא שמפרש הרמב"ם דמאי דאמר הכא כיפה היינו הצעיף העליון כמו שפרש"י כאן, אבל לא כפה התחתונה, ומ"מ צ"ע שאין משמע כן וגם הא שמניח תחת רגליה לא הזכיר כלל, ומצאתי שזה הרגיש בהגהות נמוקי מהרא"י על הרמב"ם (דפוס ווילנא) ולא כתב מפורש שלכאורה משמע מכאן איפכא וכן ראיתי עכשיו בתה"ק כאן, ובכלל דברי הרמב"ם שכתב והיא עומדת ביניהן וכו' צ"ע מלבד מה שהקשה שם הכ"מ בהלכה י"א עיש"ה, עוד נראה שכוונת הרמב"ם היא לישב שלכך אין חוששין משום הרהור לפני כל הקהל ועדה וצע"ג דלא משמע כן כלל הסוגיא הפשוטא לעיל עמוד א', ועיין בפרש"י שם וכן מדקאמר שם ורבנן ונוסרו וכו' משמע שהנשים והאנשים רואות אותה גם בניוול זה של קריעת הבגדים וסתירת השערות:

שם בתוס' ד"ה מיום שחרב וכו' מילתא דפסיקא נקט דבטלו ארבע מיתות לגמרי, ועיין בתוס' סנהדרין שם באריכות בזה, ושם הביאו עוד בשם יש מפרשים דנקט משחרב בהמ"ק משום דבזמן ב"ה בגדי כהונה היו מכפרין מיהו ה"מ כשעשו תשובה ע"כ, ומה שקשה על תירוץ זה עיין בתוס' זבחים פ"ח ע"ב ד"ה מכפרים על שפיכות דמים וכו', אבל באמת כבר הרגישו בזה התוס' בסנהדרין בעצמם בזה שהוסיפו בחכמתם איזה תיבות מיהו ה"מ כשעשו תשובה וא"כ גבי שמעון בן שטח שלא היה שם תשובה, אף בזמן בהמ"ק לא היו מכפרים, ומזה תפסתי זה כבר להמחבר תורת מנחם על מס' יומא שחקר בזה אי בג"כ מכפרים עם תשובה או אפילו בלא תשובה שנעלם ממנו תוס' סנהדרין הנ"ל, אכן מדברי התוס' זבחים משמע דלא פסיקא להו הא מילתא וכן בתוס' כתובות ל' ע"א וע"ש שהקשו ג"כ על היש מפרשים הנ"ל, ועיין בשו"ת עמק יהושע בחלק הדרוש דרוש ה' ואכמ"ל, ובספר הדרוש אגודת אזוב להגאון רמ"ז מביאליסטאק ז"ל:

שם מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו יעוין בס' תה"ק על התוס' ד"ה מי שנתחייב, שהעיר דבשלמא שריפת הארס דנחש י"ל דשוה לשריפה דפתילה של אבר שריפת נשמה וגוף קיים, אבל נפילה בדליקה הא ע"כ הוא מיתה חמורה יותר משריפה דפתילה דאבר כדמשמע בסנהדרין דנ"ב ע"א יע"ש, ואפשר לומר, דלעומת זה בנפילה פתאומית אין לו הצער והדאגה הקודמת שלפני שהולכין לסולקו אי לשורפו כידוע:

שם מי נתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי הנה בשו"ת הב"ח הישנות סי' ע' חידוש שם להוכיח לענין הלכה למעשה בעגונה שהעידו שראוהו בצליבה יע"ש שהוכיח שתליה של המלכות שהיה בימי חכז"ל היה תליה בידיו, והוכיח כן נמי מהך דהכא דאי אמרת דהזקיפה שהיו נוהגים בה המלכות היתה נמי בחניקה כדרך שהמלכות עושה בזמנינו לאיזה צורך נקט התנא לגבי חיוב חנק שטובע בנהר או מת בסרונכי דהנהו לאו חנק ממש נינהו ואמאי לא נקיט זקיפה שהוא חנק ממש, ועוד מאי קאמר מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות וכו' דמשמע דפשוט הוא דבנמסר למלכות אין שם אלא הריגה דומיא דנופל מן הגג וכו' וכל הני דקחשיב דנקטי מילתא דפסיקא והלא כשהמלכות צולבין אותו אינינה הריגה אלא חנק אלא בע"כ דגם הזקיפה שהמלכות היתה עושה בזמניהם היתה בכלל דין הריגה דלאחר שזקפוהו בידיו, היו הורגין אותו בחרב וכו' עיי"ש דהביא פרש"י אההיא דנמסר למלכות, ושוב הביא גם מדברי התוס' ד"ה מי וכו' שמשמע דההיא שנתלה נחנק וע"כ צריך לפרש שאין כוונת התוס' כדמשמע לכאורה שהרי אמרו שם זקפוה קם ראבר"ש תותי זקיפא וקא בכי, א"ל רבי אל ירע בעיניך וכו' ואי הוי זקיפא בחניקה שוב לא יכול לדבר אף דיבור אחד, וצ"ל דהתוספות ג"כ ס"ל דהזקיפה איננה אלא בידים ואח"כ ממיתין אותו, אלא כוונתם מזה שנתלה ואח"כ נחנק ע"ש עוד באריכות ואיני מבין ראיתו וקושיתו, דכנראה הוא ז"ל מפרש דאמר ליה היינו הכובס בעצמו, ואיני מוכרח די"ל דאמר ליה אחר, וגם בגרסתינו במס' ב"מ שם הוא אמרי ליה וצ"ע ואחר החיפוש מצאתי בהגהות בן אריה שם בב"מ שהעיר בזה על הב"ח, אבל אף לפי גירסתו „אמר ליה" ג"כ איני מוכרח שהוא הכובס בעצמו אמר ליה, גם בלא"ה אין אדם נהרג עפ"י עצמו ואאמע"ר, ומה קא מנחמו אל ירע בעיניך, –ולענין הלכה בלא"ה הט"ז והח"מ והב"ש שם באהע"ז סי' י"ז סל"א חולקים עליו ועיין שם בפ"ת בשם הנו"ב ואכמ"ל בזה, ובעיוני שם עוד בשו"ת הב"ח מצאתי בס' פ"ט שם כי עוד חכמי דורו לא הסכימו עם רבינו הב"ח בזה ומדחים ראיותיו יע"ש ומה שנוגע לדברי התוס' בשמעתין כתבו דמה שכת"ר רוצה לבארם אינה אלא דבר דרוש ועוד גם מה שהקשה עליהם אניה קושיא שכתב לאחר שתולין אותו הלא מת מיד ושוב א"א לדבר, כי יוכל להיות שקצתם הם בריאים ויכולים לחיות יום או יומים ויותר יע"ש ואין דבריו מוטעמים בזה יע"ש וחתומים על זה יהודא בלא"א הר"ר חנוך ז"ל מק"ק, ונאם אהרן זעליג בן מהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה:

שם בא"ד אבל לפרש"י לק"מ דפירש התם מש"ה נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נופל וכו', אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג, פירש וא"כ אע"ג דשם לא נסקל מקודם מ"מ כיון שדבר זה שייך גם בנסקלין וא"כ הוי מעין מיתה וא"ש מה שהקשו התוס' וז"פ ועיין הגהות יעב"ץ ז"ל וכן מבואר הכוונה בחדושי שמ"ק בשם הריטב"א ז"ל שם בב"מ, והנה שם הקשו בעלי ההגהות הלא באמת זה דכל הנסקלין ניתלין הוא דעת ר"א ולא קיי"ל כן עיין רש"ש שם, וכ"כ בחידושי לב"מ דבשו"ת ח"ס נמצא תירוץ לזה ושכחתי הסימן, ועכשיו יגעתי ומצאתיו, והוא בשו"ת חו"מ סי' כ"ה שמה הקשו לו כן ותירץ משום דראבר"ש בשטת ר"ע רבו של אביו אמרה ור"ע דריש כל התורה בריבוי ומיעוטי ומאן דדריש ברומו"ר ס"ל באמת כל הנסקלין ניתלין כמבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב) ויפה פרש"י, וכתב עוד הח"ס שם איברא פרש"י בלא"ה צריכין ביאור כל הנסקלין ניתלין היינו אחר שהומתו בסקילה ניתלין על עץ, אבל להמיתם בתליה לא שמענו ולזה י"ל דלא באנו אלא להפיס דעתו של ראבר"ש שלא יצא מכשיל מתחת ידו וכיון דמיתת תליה הוא חנק וקיל מסקילה נמצא שלא גרם לו רע שהרי היה חייב אפילו סקילה ורק התליה שהוא גרם לו יותר על דינו, לכן פרש"י דכל הנסקלין ניתלין ואלו היה נסקל בב"ד נמי הוה נתלה נמצא לא יצא תקלה מתח"י של ראבר"ש את"ד, ופלא עליו שלא הזכיר דברי התוס' דהכא במאי שהרגישו היטב בהכרח פירושו של רש"י ז"ל ובכלל דבריהם דבריו. אך עוד הקשה בח"ס שם. הא בב"ד כתיב לא תלין נבלתו על העץ והכא היה תלוי ועומד ע"י המלכות וגרם לו טפי מעונשי הראוי וכו' עיי"ש ולפמש"כ הב"ח בתשובה שהבאתי לעיל אפשר לומר. כיון שהמיתה לא היה באמת ע"י התליה אלא בחרב או בחיצים א"כ אפשר דהן ה"נ תיכף היה קוברין אותו:

שם בא"ד ויש מפרשים דבנו בעל תחלה דהוי לה בעולה דמיתתו הוי בחנק עכ"ל. ובזה אתי שפיר מה שהעיר שם במס' ב"מ המרש"א ז"ל בחדושי אגדות ד"ה שהוא ובני בעלו וכו' הזכיר לו גם בנו להגדיל עונו ע"כ ולדברי הי"מ א"ש דלזה הזכיר לו בנו להקל עיני הוא לומר שאינו בסקילה אלא בחנק ומדה כנגד מדה מודדין לו מן השמים ודו"ק ועיין מה שכתב עוד בזה בעיון יעקב שעל חידושי אגדות שם:

ושוב אנא ד' לידי ספר שיטה מקובצת עם יגל יעקב מחכם ספרדי ז"ל למס' סוטה ומצאתי בשטמ"ק שם שהקשה כן הרא"ש ז"ל על רש"י דב"מ הנ"ל דהא היינו דוקא לר"א ולא אליבא דרבנן ותו דהיינו לאחר מיתה עכ"ל הרא"ם:

שם אבל קשיא לרבי וכו' והא לאו בר סקילה הוא. בתוס' שאנץ הנדמ"ח תירץ דמיירי שהנופל יש לו בידו סייף או סכין כשנופל על חברו הוא מתיז ראשו בסייף כמו שעושין במלכות עכ"ל וחידוש על בעל עיון יעקב בחידושי אגדה למכות שהקשה מעצמו כן. וז"ל ק"ק כיון שזה נתחייב סייף ועכשו נדון ע"י סקילה וכדאיתא בסנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו. ואפשר דה"נ נופל עליו וסכינו או סייף בידו והורגו וצ"ע עכ"ל ונעלם ממנו תו"ס ערוך בשמעתין. ועיין שם בשטה מקובצת בשם הרא"ש שכך כתב וכן בספר תוספי הרא"ש למס' סוטה:

ומהא דאמרינן כאן דאם נתחייב חנק טובע בנהר וכו' יש להביא מזה אסמכתא למה שכתב המהרי"ם (סי' כ"ו חלק אהע"ז בספר שני) לענין פירושו של הא דבעינן שהה עד שתצא נפשו בנטבע במשאל"ס. שכתב בזה"ל אבל יש לדמותו למיתת חנק דתנן נותנים סודר קשה וכו' זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה. וכאן משערינן כמה יהיה שליט ברוחו לכלא את הרוח ואח"כ כמי שמושכין בסודרין שהרי מיתת חנק קלה מהרג דתנן הנהרגין בנחנקים ידונו בחנק ואילו היתה מתקשה לצאת יותר מהרג נמצאת שהיא חמורה. ושמא אינו דומה נחנק מעצמו לנחנק מאחרים שדוחקים ומקרבים את מיתתו עכ"ל. ומכאן ראיה לדבריו הראשונים דאל"ה יהי' חמור הטביעה בנהר מחנק גופיה דנשמתו יוצאה תיכף. משא"כ בטובע בנהר. ודברי המהרי"ט אלו הובא גם בשו"ת חוט המשולש בתשובת רבינו חיים וואלאזינער זנ"ל ונדפסה כבר בסוף ספר מקור מים חיים למהרי"ם פאדווא ז"ל וכן הסכים על זה תלמידו בשו"ת בית דוד. ונחלת דוד. אך יש לדחות קצת דאף דחמור יותר מ"מ לא קפיד בהכי וכמש"כ בשם התורת הקנאות וע"ש בשמעתין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף