מנחה חריבה/סוטה/ז/ב

מנחה חריבה סוטה ז ב

דף ז' ע"ב

במשנה שם וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותי' מפני שלבה גס בהן. פרש"י כשאדם רואה וכו' ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדוש על המים ע"כ. ונראה לפ"ז לפי מאי דמחלק בגמרא דכדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה דכאן קודם שנמחקה מגילה. וכאן לאחר שנמחקה מגילה. וא"כ נראה דואחר שנמחקה המגילה גם עבדיה ושפחותי' יכולו לראות דשוב לא בעינן שתודה. וגם הרמב"ם לא ביאר בזה בפ"ג מהל' סוטה. אך מסידור דבריו שם דין ו' משמע דכל זה הוא קודם המחיקה עיי"ש ודין דאחר המחיקה כתב בפ"ד דין ה' והנה הרמב"ם שם פ"ג דין ב' כתב הגיעו לירושלם ב"ד הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאיימין עליה „שלא בפני בעלה" וכו'. ודין זה דמאיי' שלא בפני בעלה. לא הערה הכ"מ מקורו. ומצד הסברה נראה דלמד כן מדינא דהכא דאין מניחין עבדי' ושפחותיה מה"ט נמי מאיימין שלא בפני בעלה. כדי שלא דעתה גסה ומנצחת עליה. שלא להודות. ודייקתי שהמאירי ז"ל בפירושו כאן לא העתיק תיבות אלו מהרמב"ם ז"ל הנתונים במדה ובמשקל. ואולי אפשר עוד לאמור בטעמא דמילתא. משום שהרי אומרים לה „דאנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודא ותמר כלתו. ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשוטו ומעשה אמנון ואחותו" לשון הרמב"ם שם ולכך איני כדאי שישמע אחר דבר זה וכמו דתנן במסכת מגילה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ובאמת ראיתי בהגהות הרד"ל ז"ל שהקשה לקמן בגמרא דאמרינן דאומר לה מעשה ראובן וכו'. מהא דתנן ספ"ג דמגילה דמעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומתרץ משום דבצבור שאני. ועוד משום דלא כתיבא הודאתו בתורה. אבל כאן שמספר לה ההודאה אדרבה שבחי' הוא ומטעם זה נ"ל שלא צדק המאירי מהוסיף כאן מעשה אמנון ותמר וכו' יע"ש ונעלם ממני שהרמב"ם כתב זה. ול"נ דלק"מ דהרי כל עיקר האיום והסיפורים הוא שתודה ולא ימחה שם הגדיל על המים וא"כ הרי הוא לכבוד שמו יתברך ויתעלה. לא חיישינן לכבוד בו"ד. וכמו דאיתא המעשה בירושלמי כאן הלכה זו מר"מ שרקקה לי אשה בעיניו משום שגדול השלום ואמרי לי תלמודיי רבי כך מבזין את התורה. אמר לון ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו יע"ש וה"נ וק"ו לשכינה שלא ימחה שמו על המים לא חיישי' לכבודו של ראובן ודוד. ועכ"פ אפשר לומר מה"ט לא היה שום אדם בשעת אמירת דברים אלו. ואף שלא בפני בעלה. אך מקור מקומו טהור של האי דינא. אכתי לא שמענו:

שם טמאה אני שוברת כתובתה ראיתי בהגהות פורת יוסף שכתב לכאורה ק"ל באשת כהן שאמרה טמאה אני באונס צריך ליתן לה כתובתה וא"כ האיך פסוק ותני שוברת כתובתה וכו' וי"ל דשאני הא דקאמרה טמאה אני לאחר שנסתרה שנתנה אצבע בין שיניה ומ"מ צ"ע היכי דאמרה שכבר היתה טמאה באונס מעיקרא קודם שנסתרה דהרי לא עשתה כלום בסתירתה. ע"כ. והנה לכאורה מרש"י ז"ל שמפרש דלכך לא נהרגה משום דלא הוי התראה. מוכח דמפרש לה דוקא ברצון אבל לא בא"כ ובאונס. ועיין לעיל דף ו' ע"א בתוס' שאנץ ובחדושי שדברתי מזה. ואולי משום זה דאי מיירי באונס. לא היתה מחיובת ליתן שובר. ובמה שנסתפק בזינתה מקודם באונס. דלא קעבדה כלום בסתירה. הנה כבר ראיתי שחקרו חקירה זו. בא"כ שזינתה באונס. ושוב זינתה ברצון אי יש לה כתובה. משום דבלא"ה היתה אסורה לו מקודם ואין לי פנאי כעת לגמור חיפוש מחיפוש. ויש לעיין בשו"ת ברית יעקב. ועיין בחדושי ריש מכילתין מש"כ עוד באשת ישראל ואומרת מותר אי יש לה כתובה יע"ש.

שם גמרא ורמינהו כדרך וכו'. אינו מובן לכאורה דהרי הברייתא גופא קשה דקתני כשם שמאיימין וכו' כך מאיימין וכו'. וע"כ צריך לחלק בין קודם שנמחק מבין לאחר שנמחק. ושו"ר בק"א שעמד על זה ע"ש. ועיין בירושלמי שהגמרא הביא סתמא הברייתא דכשם שמאיימין בלי שום רומיא יע"ש ועיין לקמן י"ד ע"ב ד"ה אי משום דר"א לית ליה איום שתשתה אף לאחר מחיקת מגילה. יע"ש.

שם גמרא אלא ראובן למ"ל דאודי והאמר רב ששת חציף על ב"י דמפריט חטאה כי היכי דלא לחשדי' אחוהי ע"כ ופרש"י דמפריט חטאיה. לרבים. כוונתו דבלא"ה הרי איכא מחלוקת תנאי אי צריך לפרט את החטא. עיין יומא פ"ו ע"ב. ועוד שם רב רמי כתיב אשרי נשוא פשע כסי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח. לא קשיא כאן בחטא מפורסם וכו' יע"ש ילפי שמעתין דידן קשה דלישני. כאן דיש חשד על אחרינא. וכאן בליכא חשד דכסו חטאה. וצ"ע ומה שיש להרגיש מלקמן דף ל"ב ע"ב מפני מה תקני תפלה בלחש וכו' יע"ש כבר הרגישו בזה במקום שבעלי תשובות עומדים. ועיין אור"ח סימן תר"ז במג"א ושע"ת שם בשם הפמ"א ח"ב וביד אפרים שם בשם הבכ"ש ותב"ש יע"ש ומחולין מ"א ע"ב עיי"ש. יעוין עוד קצת אריכות בענין זה במנחת חינוך מצוה שס"ד יעש"ה. יעיין שם שמחלק דמלך וכה"ג דכל ישראל תלוים בם מחיל קב"ה ליקרא דילי' בשביל כפרתן שיתכפרו דהיא כפרת כל ישראל והם צריכין לפרסם חטאם בפרוטרוט אבל באדם אחר אין לפרט דהוי מיעוט כבוד שמים ע"ש. והנה לפ"ד הלא בחטא כל ישראל בוודאי צריכי לפרט. ומחיל קב"ה יקרא דידי'. וא"כ האיך ילפינן דצריך לפרט החטא ממרע"ה שהתודה עבור כל ישראל עיי"ש במנ"ח וצע"ק. גם לפמש"כ שם בשם היסל"מ דאפשר מפני הערבות היה קצת חטא במרע"ה. א"כ לכך פרט החטא. בשביל שלמרע"ה היה לו דין מלך גם כה"ג. ואכמ"ל בענין זה שם תוס' ד"ה מה להלן וכו' וי"ל משום דגמר של סוטה וז"מ לא היה בב"ד של ע"א. הנה לפמש"כ התוס' לקמן ד"ה מה להלן דאם לא היו מאיימין כלל אע"פ כן היתה שותה דאיום לא מעכב. א"כ י"ל דלכך לא תני סוטה משום דלא מעכב כלל האיום לפני ב"ד של ע"א. והנה יש לי ספק לפי דעת הגאון אשר הביא הרמב"ן על התורה בפ' שופטים. דאע"ג דדיני נפשות בכ"ג מ"מ קבלת העדות סגי בג' כמו קבלת שאר עדית יע"ש. אם גם באלו שצריכין ע"א סגי בקבלת העדות לפני כ"ג או אפילו לפני ג' והנה אי נימא כך היה מסולק תירוץ התוס' לפ"ד הגאון ז"ל דגם בשאר דברים שצריכין ע"א. התחלתן יכול להיות לפני כ"ג. ומה לי הגמר ומה לי ההתחלה. אך כבר כתב עליו הרמב"ן ז"ל שטעה בדיני יע"ש ועיין מנ"ח מצוה ת"ט ובקומץ למנחה שם הביא ראיה לדברי הגאון ז"ל מסנהדרין דף מ"א. ועיי"ש במ' קפ"ח:

שם ד"ה מה להלן וכו' ונראה דאיום לא הוי מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אע"פ כן היתה שותה הלכך היתה נוהגת אפי' לאחר גלות עכ"ל. וצ"ע דנהי דפסיקא להו להתוס' דאיום לא מעכב. עכ"פ זה דוקא במקום שיכול להיות איום ויש סנהדרי גדולה דהוי ראוי לבילה. אין בילה מעכבת בו. אבל לאחר שכבר בטל סה"ג ואין ראוי' לבילה מנ"ל דלא מעכב. ומריהטת לשונם משמע דאיום לא מעכב אבל כשרוצה לאיים. אז צריך להיות דוקא לפני בהדה"ג. ועיין בקרן אורה. שלא כך הבין אלא שדעת התוס' דב"ד הגדול איני מעכב כלל בהשקאת סוטה. ומהרמב"ם משמע קצת דעכובא הוא ומסיים הק"א אי נימא דבעי דוקא בפני ב"ד של ע"א תקשי קושית התוס' למה לא חשוב לה במתניתין דסנהדרין ע"ש וכבר כוונתי לזה לעיל ב"ה. וכתב עוד דבתוספתא תני דשריפת הפרה ג"כ בב"ד של ע"א ולא מצאתי כעת בד' הרמב"ם ז"ל בהל' פרה שכתב כן. ע"כ. ועיין בפ"ה מהל' סנהדרין הל' א' דאין מעמידין מלך אלא על פי ב"ד של ע"א וכתב בלח"מ שזהו תוספתא פ"ג דסנהדרין דאין מעמידין מלך וכה"ג אלא בב"ד של ע"א יע"ש. ועל מה שכתב הרמב"ם שם דאין עושין ז"מ אלא בב"ד הגדול כתב הכ"מ דבפ"ק דסנהדרין אמרינן דמיתת ז"מ בכ"ג והמראתו בעי ע"פ ב"ד של ע"א ונראה שלזה נתכוון רבינו שכתב אין עושין ז"מ ולא כתב אין ממתין זקן ממרא ע"כ. וזה ג"כ כוונת התוס' שכתבו לעיל דגמר של ז"מ לא בעי ב"ד של ע"א. אך שוב הקשה הכ"מ מדתנן בפ' בתרא דסנהדרין גבי ז"מ אין ממיתין אותו לא בב"ד שבעירו ולא בבי"ד שביבנה אלא מעלין אותו לביה"ד הגדול שבירושלם ע"כ וכוונתו דע"כ גם המיתה בעי על פי ב"ד הגדול. ולענ"ד במכת"ה של מרן ז"ל לק"מ דפשוט דרק המיתה בעינן בפני ב"ד הגדול. חבל גמר"ד הוא בעירו בפני כ"ג וז"פ. וא"ש דברי התוס' ג"כ. ועיין בתוס' חדשים לקמן פרק ט' מ' ט'. וכבר העיר עליו הגר"ש ז"ל דכבר קדמהו התוס' דף ז' ע"ב ומיהו מהרמב"ם משמע דלא קיי"ל כתירוץ התוס' שם וצ"ל דקבעה רבי בשמי' יע"ש ועיין תוס' לעיל דף ב' בשם הירושלמי דבמ"ק שנאמר חוקה תורה לעכב וא"כ משמע כהרמב"ם דב"ד מעכב. ולפי הבנתי א"ל קצת. דרק איום לא מעכב אבל אם מאיום מעכב דוקא בב"ד של ע"א וצ"ת. ועיין רש"י כאן ד"ה מנה"מ פרש"י דלא נתכשרו בה חד מב"ד של כ"ג יע"ש משמע דזה פשיטא דבעינן לפני ב"ד של כ"ג כיון דע"י נבדקת הוי כד"נ יעיין לקמן י"ז בתוס' ד"ה מה משפט. וא"כ אף אם נאמר דב"ד של ע"א איני שה מ"מ ב"ד של כ"ג בעינן דוקא וא"כ עדיין קשה דמדגלו בחנות לא היו דנין ד"נ ולא היה השקאת סוטה וצ"ע ועיין תוס' סנהדרין ל"ז ד"ה מיום שחרב ובדף פ"ט ע"א ד"ה ולא בב"ד וכו' יע"ש. ודו"ק. וגם י"ל דכל שלא הוי ד"נ באמת שפיר דנו וז"פ:

שם תוס' ד"ה שמעת מינה וכו'. וי"ל שהיה יכול לעכב הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה. בתוס' רעק"א ז"ל כתב בפשוטו נראה דאם כותבין שובר או במקום שאין כותבין דכופין אותו ליתן גט ועיין תוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם כו' וכו' אמנם נראה דאין ראיה מהכא דיכול לומר אתן לה גט ע"מ שתחזיר לי הנייר דמהני כדאיתא גיטין (פ"ה ע"א) ושיחזיר הגט לידו ולא יהי' לה ראיה על הגירושין עד שתחזיר לו הכתובה. ע"ש. ויותר מבואר הוא בכתבים שלו בספר דו"ח תשובה להגאון ר"מ ווייל ז"ל וכתב עוד לדחות עפ"י דברי המג"א בתשובתו דבזינתה אם אין מחיוב לגרשה הוא חייב ליתן שאר כסות. א"כ י"ל דלמ"ד אין כותבין שובר ומעכב הגירושין בשביל כך איני חייב לה שאר כסות דהא רצונו לגרשה אם תקרע הכתובה יע"ש. ועיין שם שהוכיח מהרמב"ם פר"ד הח"י מהל' אישות דכופין אותו אפילו לגרשה בגט. היכי דאיכא עדים שזינתה. ונ"ב הנה יש ללמוד דברי הרמב"ם הסתומין מדבריו המפורשים בהקדמתו לפירוש המשניות דכתב „ואחר גיטין סוטה שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין כמו שאבאר במקומו" פ"כ מבואר דבגט כייפינן להו וכן הבאתי שם דברי שו"ת מהר"י באסן סי' ח' מש"כ בזה דחייב מה"ת לגרשה בגט וב"ד כופין אותו ע"כ ע"ש. (ופ"ד הפלפול היה להעיר על דברי הגרעק"א במש"כ דיכול ליתן לה הגט פ"ת שהחזיר לו את הנייר דהרי קיימינן השתא דמחיוב לגרשה בע"כ דידה. וא"כ היכי דמגרשה בע"כ הרי ליתא בשליחות כמש"פ הנוב"ק חאהע"ז סי' ב' וכל דליתא בשליחות ליתא בתנאי כידוע אך דא בוכרא דוודאי כל שזינתה יכול לגרשה בפ"כ ע"י שליח כיון דלא הוי לה חוב. וכן כתב מפורש הנו"ב תנינא סי' ק"י לתרץ דבריו מכמה מקומות הקשין לפ"ד דמיירי בזינתה שנאסרה על בעלה והפסידה כל תנאי כתובה וזכות הוא לה שמתירה לשוק. יכול לעשות שלית יע"ש):

(שייך לעיל דף ז'){ תוס' ד"ה אמר רבא וכו' מקשינן הא במקום שכותבין אין כותבין שובר ובג"פ אמר דכותבין שובר וכו' עיין היטב. ונראה דהנה בתו' רעק"א ז"ל הקשה על הרע"ב שכתב מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר. דבסוגיין מוקי הכי למתניתין במקום שאין כותבין כתובה כדי לדחות שלא להוכיח דכותבין שובר אבל למאי דקיי"ל כותבין שובר א"כ משנתינו גם במקום שכותבין כתובה. וצ"ע על הרע"ב ע"כ ותירץ בתפי"ר דזיל בתר טעמא דטעמא מאי אמרינן כותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה. ואה"נ דגבי כתובה נמי כותבין שובר מה"ט. אמנם בנ"ד באומרת טמאה אני דאיגלאי מילתא דלא הוי לה חוב עליו מעיקרא ולא מקרי לוה לגבה בהא וודאי דלא כתבינן שובר. ובגמ' נקט בדרך לא כש"כ. דאי אמחינן בהא דכותבין שובר הגם דלא מקרי לוה לגבה מכש"כ בעלמא ולהכי מתרץ מקרעת דבענין כזה וודאי אין כותבין שובר. ומעתה יושב שפיר קושית התוס' דבעלמא אית ליה לרבא דכותבין שובר ומטעמא דעבד לוה לאיש מלוה וקיבל אותה סברה דכותבין אבל הכא דזינתה ולא הוי כלל לגבה כלוה. ומכש"כ דראוי שלא לעשותו כעבד לגבה. בזה אין כותבין שובר. ופלא שלא הרגיש התפארת ירושלם ליישב קושיה התוס' בזה ותיתי לי דקיימתי מעצמי הסברא:

(שייך לדף ז' ע"ב) דקא פריך בגמ' מנא הני מילי פרש"י דבעינן ב"ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ד' מבואר מדברי רש"י בפשיטות דבירושלים נמי קרינן ביה לפני ד'. וכן העתיק אחריו המאירי וכתב דכל שבירושלם לפני ד' קרינן ביה עיי"ש ומקורם הוא מאכילת מע"ש דכתיב נמי לפני ד' ונאכל בכל ירושלם, וכן בירושלמי פ"ג דסוכה ופ"ד דר"ה אמרו דושמחתם לפני ד' שבעת ימים קאי על ירושלים ועיין קרב"ע שם. ומה"ט רצה לפסוק הערוך לנר בהל' סוכה דבעה"ק ירושלם גם בזה"ז מצות לולב כל שבעה מה"ת יעש"ה ואכמ"ל בזה אכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לי לתמוה על דברי המנ"ח ז"ל שכתב במצוה שכ"ד מ' לולב. דנלע"ד פשוט דהמצוה היא דווקא בעזרה דהיא מחנה שכינה שייך שפיר לפני לפני ד' אלקיכם. אבל הר הבית לאו בכלל זה. ולענין ראית פנים ביו"ט דכתיב את פני ד' אלקיך מבואר בר"מ דמצוה להתראות פנים בעזרה ועיי"ש בתיו"ט בשם הירושלמי וער"מ פי"א ממעש"ר ונ"ר ה"ו גבי וידוי מעשר ובהראב"ד שם ובכ"מ שם. והנה לפי דברי הר"מ שם איך דרשו כאן בת"כ מן הפסוק ושמחתם לפני ד' וכו' אבל זה נ"ל פשוט כאן דהמצוה אינה אלא במקדש בודאי דווקא בעזרת ישראל דהוי מחנה שכינה אבל הר הבית הוי בכלל גבולין וא"ח מה"ת כנלע"ד פשוט את"ד ופלא וכי לא ידע יוסף את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות מס' סוכה פ"ג שפירש על משנה זו מדינה היא כל העיירות שבא"י מלבד ירושלם עיי"ש והדברים עתיקים. ושוב ראיתי שדברי המנ"ח נובעים מקול אריה ורדה מדבש גוית ארי' בטורי אבן לר"ה (דף ל) שכך דעתו „לכאורה" וז"ל בד"ה בראשונה וכו' האי במקדש משמע לכאורא בעזרה דוקא ולא בירושלם דהא לפני ד' כתיב בהאי קרא דמשמע מקדש דוקא אע"ג דפי' לעיל וכו' הכא ע"כ מקדש דוקא וירושלם אינה בכלל עכ"ל אמנם גם ממנו נעלם לפ"ש דברי הרמב"ם הנ"ל ובפרט דברי הירושלמי הנ"ל דכל בירושלם בכלל לפני ד'. וכמבואר נמי בשמעתין דידן. ועיין תיו"ט בכורים פ"א מ"ח ד"ה נטמאו ודו"ק:

אח"ז חזרתי למצוא הטורי אבן שעם הגהות אמרי ברוך דפוס פיטרקוב ומצאתיו בבית הגאון הגדול מוהריי"ד שליט"א. וראיתי שם שבע"ה כונתי לדעתו בזה שהשיג על הט"א מהר"מ ומהירושלמי. ויותר פלא הוא על המנ"ח שהשתמש הרבה בספר הט"א ובאחרונים ולכתוב עוד שזה מבואר ופשוט. כן אמרתי בחפשי מצאתי גם להגאון שלום ירושלם לירושלמי מס' ר"ה ריש פ"ג שהביא דברי הט"א ותמא עליו ועיי"ש מש"כ על הירושלמי ובשיטת ר' לוי בר לחמא ונכון הוא. ובחדושי ח"ס לפ' לולב הגזול דל"ט ע"א עיי"ש שגם הוא ז"ל לא העיר על הט"א הנ"ל מידי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף