כלי חמדה (לניאדו)/במדבר/עב
|
< הקודם · הבא > |
סדר בהעלותך שני[עריכה]
יבאר שנחלקו ההנאות בהשתמש בהם: איסור, מותר, מוכרח. ושלשתן ימצאו בכתות בני אדם: האסור ברשעים, ומותר בבינוניים, ומוכרח בצדיקים. שלא ירצו לאכול עולמות בחייהם ולא ירצו ליהנות אפילו באצבע קטנה ממעשיהם.
(ויקרא רבה יב, ה): אל למלכים למואל (משלי לא, ד). אמר רבי יוחנן אין נותנין מלכות למי שמפליג על דברים של אל, ומי שעושה דברים של אל הוא נתון מלך. אל למלכים שתו יין. אל ישתו מלכים יין שמא ישכחו ויאמרו כאותו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב). ולרוזנים אי שכר, אוי כתיב, אוי מן קדם חמרא, פן ישתה וישכח מחוקק (משלי לא, ה). כל השותה יין הרבה סוף שהוא שוכח ברמ"ח איברים שבו, הה"ד פן ישתה וישכח מחוקק, מחקק כתיב, ואינון רמ"ח. רבי חנינא בר פפא אמר אמר הב"ה בית גדול היה לי ולא החרבתיו אלא מפני היין, ורבנין אמרי שני רוזנים היו לי ולא מתו אלא מפני היין, דתני רבי ישמעאל לא מתו בניו שלא אהרן אלא מפני שנכנסו שתויי יין וכו', אמר הב"ה לפי שבעולם הזה היין תקלה לעולם, לעתיד לבא אני עושהו שמחה, הה"ד והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד, יח). עכל"ה.
השמוש מהנאות העולם ותאוותיו יתחלקו לשלשה חלוקות: אסור, מותר, מוכרח. ונמצאו ג' חלוקות אלו בשלשה חלוקות של בני אדם: רשעים, צדיקים, חסידים. אשר החלוקה הראשונה נמצאת ברשעים אשר הותר להם הכל, מכיון שעשו כמה עבירות ושנו בהם נעשה להם כהיתר עד שלא ידעו במה יכשלו, וכדברי שלמה המלך ע"ה: דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו (משלי ד, יט). ר"ל בתחלה שנעלם מעיניהם עוצם חטאתם, עד שהמכשול בעיניהם למישור, שהם כ"כ אפולים (חשוכים) ובלתי מרגישים עד שלא ידעו במה יכשלו, האם באבן או באגרוף, והוא משל נאות לשלא ירגישו שיעור עונש העבירה, האם נכשלו בעבירה חמורה שעונשה סקילה שריפה וכו' או מלקות, כי יתהלכו למישרים, שהכל הותר להם, וזה נמשך להם מהיותם משולחי' באין מתג ורסן לתאותם, אשר עליהם נאמר: עיר פרוצה אין חומה וכו' (משלי כה, כח). אמר כי העיר אשר מעולם לא היה לה חומה, אין לה כ"כ פחד מהאויבים, כי אמור יאמרו הרואים הלא דבר גדול הוא, שהם בוטחים בו או רוב עם או גבורה, עד שלא שתו לב לבנות להם חומה, אמנם אם היה לה חומה ונפרצה, אז ימשך פחד גדול ליושביה כי פרצה קוראה לגנב ומודיעה שהם חלושי כח מאחר שהוצרכו לבנות חומה והיא פרוצה, יבואו בה איש נגדו, לעומת זה אמר כי האיש שאין בו כח לעצור רוחו ותאוותיו, הנה הוא דומה לעיר פרוצה אין חומה, שהיה לה חומה ונפרצה, שהיא מקולקלת ביותר, ולזה אמר שע"ה תאוה נהיה תערב לנפש (משלי יג, יט). אמר כי הכסילים לא די שלא יסתפקו במותר, אלא יעשו חבורות חבורות לאכול ולשתות, כי הרבה אנשים יאכלו ביותר, כי איש את רעהו יחזיקו, ולזה אמר שהתאוה כשהיא נשברת ונכנעת, דהיינו נהיה, הנה אף על פי שהגוף מצטער קצת, הנה ערב תערב לנפש אשר איננה חפצה בתאוות גופניות, נמצא לפי זה שתועבת הכסילים וחברתם ומדותיהם, זאת המדה של תועבת כסילים סור מרע תחשב, כיון שהוא מתרחק מהכסילים, בודאי יסור מרע, כי ההולך את חכמים אתם וטפל אליהם, בהיותו זנב לאריות הנה יחכם, אמנם הראש לשועלים ורועה כסילים ירוע בכל מדה רעה, ולכך אמר בו לשון ורועה, שמתחלתו הוא רוצה להיות רועה ושוטר ומושל, אמנם בהתחברו לרשעים נפרצו מעשיו, עד שתיבת רועה תתפרש בו מלשון ירוע ורעה, כי החטאים תרדף רעה וכו'. א"כ רועה כסילים, מוכרח הוא שירוע מחברתם, הוא מה שאמר בסמוך רב אוכל ניר רשים ויש נספה וכו' (משלי יג, כג). שהאוכל המרובה היא ניר והתחלה להתרושש, כמו הניר שהוא התחלה לזריעה, ולא עוד אלא שרב האוכל גורם שיהיה נספה בלא משפט, כי הפשיעה שפשע בנפשו לאכול הרבה, היא גרמה לו להספה בלא משפט שהוא המית את עצמו. או אמר ויש נספה בלא משפט, דהיינו כלכול הדברים, כמו יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב, ה). ומי שלא יהיה לו המשפט הזה של הכלכול הנה יהיה נספה, ומסיק צדיק אוכל לשובע נפשו. ר"ל אינו אוכל אלא כדי שיהיה לו כח לעשות חיל ולשבע נפשו מהמצות בכח האכילה, לא לאכול להנאת הגוף, ולזה תמצאוהו אוכל יחידי, כדי שלא תרבה תאותו, לא כן הרשעים העושים מרחזאות וקיבוצים, כינוס לרשעים רע להם ולעולם לאכול ולשתות, ולז"א בלשון רבים. ובטן רשעים תחסר חוזר אל הנפש שתחסר מכל שלימות וטובה, אפילו מההכרחי אליה, לא כצדיק שעושה לשובע נפשו, ולכן נתרעם הנביא ישעיה ע"ה באומרו והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וכו' (ישעיה כב, יג). אמר שלהיותם בצער עד שהוצרכו לעשות חיזוק לבדק החומה ומקוה מים בין החומותי', מפני פחד האויב חיזקו העיר בחוט משולש, חומות שתים כמנהג וביניהם חומת מים לשלישית, והיה ראוי לעשות איזה דבר בהביטכם אל השי"ת הבטה כל דהו כמביט מרחוק, ואפילו זה לא עשיתם, ז"ש ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה, אפילו ראיה כל דהו מרחוק, ז"ש מרחוק לא ראיתם (שם יא). והמפרשים פירשו מרחוק, קודם בוא הצרה היה ראוי שיביטו ביוצר הכל, כי אין להחזיק טובה לאדם כי אם בהביטו ביוצר קודם לצרה, על דרך היערוך שועך לא בצר (איוב לו, יט). עוד פירשו יוצר מרחוק, שיצר אותה, את הברכה הנזכרת מזמן קדמון ומרחוק. ולכל הפירושים כיון שראה ה' מיעוט כשרות שבהם, לכך ויקרא וכו' ביום ההוא, שבו ביום שראה ה' מיעוט הבטתם בו, מיד ביום ההוא קרא לבכי ולמספד וכו', והרשעים קשי עורף, והנה ששון ושמחה במקום שהיה ראוי להם בכי ומספד על רוב עונות, וכדי לבטל הגזרה כפי קלות דעתם חשבו להרוג בקר ושחוט צאן, לפי שבשר הצאן חשוב על הבקר, לכך ראו להרוג הבקר דרך הריגה כדי שיחשב תמורת הריגתם והם ינצלו, ולז"א אחר כך אכול בשר ושתות יין, להורות שהפעולה על הרוג בקר, תכלית לגלות חרפת ההריגה מעליהם, ועל דרך מ"ש חז"ל היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה, ט). דהיינו על מה שהיו רואים דם על ישראל, ועליה אמרו ראו כי רעה נגד פניכם (שמות י, י). ועכשיו על ידי דם מילה, נגלית חרפה זו כי נהפכה עליהם לדם מילה ולטובה. ואם הרוג בקר וכו' כפשוטו דהיינו כדי לאכול בשר, יקשה אומרו לשון הריגה, הרוג בקר וכו', ויקשה גם כן כי די שיאמר אכול בשר ושתות יין, אלא שהם מתלוננים באמרם לפרושים וחסידים הנכנעים לקריאת ה' לבכי ומספד ותענית, אמור יאמרו להם: אכול ושתו כי מחר נמות ומה לכם ולצרה זו של תענית לענות נפש, והיינו אומרו "אכול ושתו" כל דהו להשיב נפשכם, כי לא די שהם חוטאים אלא שהם מחטיאים, והוא עון פלילי אשר עליו אמר כמורה באצבע, אם יכופר העון הזה לכם, הזה דייקא, שלעגתם על דבר ה', באמור לבחיריו אכול ושתו כי מחר נמות יחד אנו ואתם, כי לא יכופר העון הזה עד שיעשה עונשו, דהיינו עד תמותון. ז"ש עד תמותון. והחסיד הוא הפרוש יותר ויותר, אשר עליו וכיוצא בו נאמר: יאכלו ענוים וישבעו וכו' (תהלים כב, כז). אשר ראוי לדקדק, אמאי קראם ענוים יאכלו ולא זולתם, ולפי דרך הרב הרי"ח ז"ל שפירש הכתוב הזה מקושר עם הקודם, נדרי אשלם נגד יראיו, ויהיו כ"כ הנדרים ונדבות וזבחי שלמים, עד שיאכלו ענוים וישבעו וכו'. ועל פי דרכו זה נוכל לומר כי גנאי הוא לכהנים שישאלו חלקם בפיהם, לכך אמר יאכלו ענוים, שיהיו ענוים שלא יחטפו המתנות, ולפי דעתי המסתפק במועט הוא הנקרא עניו, שמתבייש לאכול הרבה, כמאן דאכיל דלאו דידיה דבהיל לאסתכולי ביה, כי לה' הארץ ומלואה, לכך אמר יאכלו ענוים, שאוכלים מועט בענוה וא"ה ישבעו, והיינו דלא כתיב "יאכלו וישבעו ענוים" שהיה מובן שהאכילה בשובע ובריבוי, ולעומת זה יהללו ה' דורשיו, ולא דורשי הענינים החומרים, כי בזה יחי לבבכם לעד, שיזכו לחיים הנצחיים לעד, ולבבכם כינוי אל השכל הקיים לעד באמצעות העבודה להשי"ת, ובסמוך אמר אכלו וישתחוו כל דשני ארץ, שהם הרודפים אחר התאוות הגשמיות, והם דשני ארץ, ר"ל מדושנים מעניני הארץ ותענוגיה, לא דשני שמים כענוים שהם מתנהגים בעבודת ה', כי אותם נפשו לא חיה, שלא יחיו לעולם כיון שהלכו אחרי דשני ארץ, הלכו אחרי ההבל ויהבלו. נמצא שהפרוש מעניני העה"ז כשהוא אוכל אפילו המועט, מסתפק בו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם השלם כי על כל מוצא פי ה', ועל זה נאמר לכו לחמו בלחמי. לומר שהלחם של הרשעים לפי האמת איננו לחם, וכמו שפירש הרב בעל עקידה ז"ל בפסוק אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים (משלי כג, ג). ר"ל שלפי האמת איננו לחם, כי אם הוא לחם הוא לפי הדמיונות הכוזבים ולמראית העין מדמים כך ע"כ. ובזה נלע"ד שמובן אומרו מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם (משלי ט, יז). דלא קאמר מתוקים נעים אלא ימתקו ינעם, לומר שאפילו שאותם המים הגנובים הם מי המרים המאררים, ימתקו בעיני הרשעים יתדמה לו כך, וכן לחם סתרים עם היות שלפי האמת איננו לחם עכ"ז ינעם, ר"ל יתראה נעים ויתדמה לו כך בדמיונותיו כזבים, לא כן האוכל לשובע נפשו, שעליהם הוא אומר לכו לחמו בלחמי. ולא כתיב לכו לחמו לחמי אלא לחמו בלחמי, ר"ל לחמו בלחמי שהוא אמתי ובו לחמו, לא כן בלחם רשע כתיב כי לחמו לחם רשע (משלי ד, יז). דלא כתיב בלחם בבי"ת, לומר שאינו לחם אמיתי אלא שהם עשאוהו לחם, ז"ש כי לחמו, ר"ל שעשאוהו לחם ללחם רשע, עם היות שלפי האמת איננו לחם, וכדברי הנביא ז"ל, למה תשקלו כסף בלוא לחם (ישעיה נה, ב). שמובן מדברי הרב בעל עקידה ז"ל בלא לחם, בדבר שאינו לחם לפי האמת, ואפילו שעיניך לנוכח יביטו ככר עגול מחצי סאה, ועל פי דרכו ז"ל נאמר נתרעם שהנותנים כסף ולא נחושת ולא כסף במנין דבר מועט אלא במשקלות בריבוי, ז"ש למה תשקלו כסף במשקל ובריבוי בלא לחם וכו', ולזה הזכיר שהע"ה ואמר כי תשב ללחום את מושל (משלי כג, א). ר"ל מהראוי שאפילו בעמידה לא היה לך לאכול עם רוח המושל העולה עליך, להאכילך לחם כזבים, הוא שטן הוא יצר הרע, כל שכן דרך קבע, אבל אם אירע רוע מזלך עד כי תשב דרך ישיבה לאכול את מושל, לפחות הזהר שלא תראה הענינים כאשר הם שם, אלא בין תבין את אשר לפניך. ר"ל לפנים והלאה, כלומר העתיד, כי אם בהווה נופת הוא, מרה תהיה באחרונה, והיינו דלא כתיב בין תבין אשר בפניך בבי"ת, ובזה מתישב אומרו בין תבין כפול, לומר בין בהווה, ותבין בעתיד, ושמת סכין בלועך אם יש לך נפש רוחנית, שהיא תיישר אותך לשים סכין בלועך, אעפ"י שהם מתוקים לחכך, ואם נפש האמורה כאן היא נפש המתאוה לאכול בשר, כדכתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר. יובן אומרו "בעל נפש" שתיבת בעל פירושו אם השכל גובר עליה, ובעל על דרך שפירשו חז"ל בפסוק ובעל חימה (נחום א, ב). שאין החימה גוברת עליו יתברך חלילה, אלא הוא בעל החימה וכובש אותה, כך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, ר"ל שתגבר שכלך על הנפש המתאוה, כי כן דרך הפרושים להתקדש בפרישות מהמותרות לבלתי אכול כי אם ההכרחי לחיות נפש, ועל זה בא הצווי בתורה: כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וכו'. ר"ל שתהיה מרווח בממון ומוצלח, וזה יחייב לך לרום לבבך ואמרת אוכלה בשר כי גבולך רחב, עכ"ז אני מצוך שלא תאכל כי אם כאשר תאוה נפשך לאכול בשר אז בכל אוות נפשך תאכל בשר ולא בהרגל, ומעין זה החסידים נהגו הפרישות בכל החושים שלהם, כמו חוש המישוש שלא ישתמשו בו כי אם לקיום העולם בפריה ורביה בעת מצוה דבר בעתו, ועל זה אחר כך הזהיר באריכות באומרו בני אם חכם וכו' אל תהי בסובאי יין וכו'. ולבוא עד תכונת הפסוקים האלה, נעורר מה טעם בכפל השמחות האלה כי רבו ובאיברים מתחלפים, ראשונה בלב ואח"כ בכליות, ומעולם לא נשמעה שמחה בכליות כי אם היותם יועצות, כי הטחול הוא השוחק. ועוד קשה אומרו כי יש אחרית, כאלו יש ספק באחרית. ולא היל"ל אלא כי יש אחרית ותקותך וכו'. לזרזו על נכון באחרית ותקוה טובה. הן אמת כי היה אפשר לפרש הפסוק הזה מקושר עם הבא אחריו והכי קאמר, כי אם יש אחרית, ר"ל האם אתה מאמין שיש אחרית וכו', היה לך להוסיף אומץ וטוהר ידים בשמוע אל דבר ה', ז"ש שמע אתה בני וחכם וכו'. באופן שהפסוקים מקושרים כך, כי אם יש וכו' שמע אתה וכו'. ועוד מאי קאמר בזוללי בשר למו, כי ודאי שהזוללות למו הוא הוא, וידוקדק אומרו בסובאי בזוללי בבי"ת, דהיל"ל מסובאי יין מזוללי וכו'. והכוונה כי בהיות הבן חלק האב, כי הוא צור ממנו חוצב ומקבת בור ממנו נוקר, לז"ה בני אם חכם לבך ישמח לבי, שזה מורה שגם אני חכם לבב ואמיץ כח, כי יופי כח הבן הוכיח על האב, ז"ש ישמח לבי. יען שמורה כי גם אני חכם לב, ולפי שיש חכמים בהשכלתם, אמנם בארשת שפתיהם הם ערלי שפתים, שלא יוכלו להרחיב הענינים ולדברם על מתכונתם, לז"ש ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים, כי בדבר שפתיך מישרים בלי מכשול, מורה שאף לילות יסרוך כליותיך וסדרת הדברים על מתכונתם, והנה זאת הוראה על כליותי שהם יועצות עצות נכונות, ז"ש ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים, כמו ששמח לבי על חכמת לבך מטעם הוראת חכמת לבבי וכדפרשית, כי אם יש תקוה וכו'. אמר כי עם היות שלא כל אדם זוכה לשתי שלחנות, ולא בכל הדברים ימצאו השתי שלחנות יחד, זולת החכמה שעליה אמר כי אם יש אחרית באמצעותה, ולכן תחוש דכיון שיש על ידה אחרית, אולי לא תשיג התקוה, דהיינו מה שאתה מקוה לעניני העולם הזה, עכ"ז נכון יהי לבך שותקותך לא תכרת, מלבד האחרית טוב תזכה לתקוה. ואפשר לומר בדרך הלצה, כי אם יש אחרית, שאמרו חז"ל בפסוק להנחיל אוהבי יש. שעתיד הב"ה לתת לכל צדיק וצדיק י"ש עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. וזה כי אם יש אחרית, ר"ל כי אם האחרית הוא יש, דהיינו י"ש עולמות, לא יעכב זה לתקותך, אלא כם ותקותך לא תכרת, כי זכה תזכה לזה ולזה, לעומת זה שמע אתה בני דברי אלה וחכם, עוד על חכמה שיש לך, ואשר בדרך לבך, החכם כי לא ידריכך בחכמתו אלא בדרך ישרה, לכך אשר בדרך טובה ועיקר החסידות הוא הפרישות מהמותרות, לא קבעיא שאין להזהירך שלא תהיה אתה סובא וזולל, אלא אפילו היותך מתחבר אליהם ובתוכם, מנע רגלך מנתיבתם. ז"ש אל תהי בסובאי, ר"ל בתוכם וכן בזוללי בשר, אעפ"י שהוא למו ולא לך, שהם הם האוכלים ושותים, כי אינך מסובאי יין ולא מזוללי בשר, אלא אפילו היותך בסובאי יין ובזוללי בשר הזהר. או יאמר בזוללי בשר למו, כי הזולל בשר יחשב כאלו אותו הבשר אינו בשר חיה או בהמה, אלא כאלו הבשר למו וזוללים אותו, על דרך הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, כך אלו הזוללים בשר למו, יחשב אותו בשר מבשרם, יען כי סובא וזולל יורש ה', ועני חשוב כמת. ואמר וקרעים וכו'. אמר כי המתחבר אליהם לעמוד בתוכם, אעפ"י שלא יורש כי אינו אוכל בשר ולא שותה יין, עכ"ז לפחות יתנמנם מריחם, ז"ש כי סובא וזולל עצמו יורש, והמתנמנם בתוכם לריחם יין ובשר, על דרך בשבתינו על סיר הבשר וכו'. לפחות יהיה עצל ומתנמנם, וקרעים תלבשהו אותה הנומה והתנומה, אשר לעומת זה הזהרתיך לאמר לא תהי בסובאי וכו'. לעומת כל זה שמע לאביך זה ילדך, ר"ל שמע לאביך זה אפילו שהוא בעיניך זה נבזה עכ"ז ילדך הוא. או יאמר זה ילדך, תיבת זה מורה באצבע, מוסב אל מה שאמר שמע לאביך שלזה ילדתך לשתשמע ממנו, כי תכלית הבנים להשמיע דבר ה' הוא, כי בזה ברא מזכה אבא. וראוי שתשמע בקולו לא כזולל וסובא שנאמר בו בנינו זה וכו' איננו שומע בקולנו זולל וסובא. לא כן אתה שכיון שאל תהי בסובאי יין וזוללי בשר, ודאי שתשמע בקול אביך ואמך, נמצא כי ההסתפקות בהכרחי הוא הוא תיקון המדות, ולא כן תסתפק בעניני החכמה, אלא אמת קנה ואל תמכור בשום צד, שזה מורה על רוב השתוקקותך בחכמה ובינה, ומסכים לזה מאמר חז"ל שבבראשית רבה בפרשת קדושים: ר' אבון אמר תרתי, הובא בסדר קדושים עיין עליו כי שם ביארתיו, ומוכיח שהמקדש עצמו ופורש הב"ה יוסיף טהרה ופרישות על טהרתו. ובזה נבוא אל ביאור המאמר שהצענו ראשונה, וראוי לדקדק כפל דברי ר' יוחנן באומרו שלילה וחיוב, אין נותנין וכו' ומי שעושה וכו'. כי מספיק אומרו השלילה או החיוב, ונבין גם כן אומרו למי שמפליג מהו והיכא רמיז בקרא, ונבין גם כן אומרו הוא נתון מלך. דהיל"ל נותנין אותו מלך, וכדפתח בראש דבריו. ועוד אל למלכים שתו יין, אל ישתו מלכים יין, הוא דבר פשוט ולא חדש כלום בפסוק, ואומרו שמא ישכחו ויאמרו וכו' מנא ליה, ואם מסברא שהיין תקלה, היה יכול להגזים ולומר בו כמה וכמה פורעניות המתרגשות ובאות בסיבתו, גם צריך לדקדק מהיכא דרש מתיבת "אי שכר" לאוי מן קדם חמרא: ועוד קשה אומרו כל השותה יין הרבה, דבקרא שתיה סתם קאמר אם מעט ואם הרבה, ומאי קאמר סוף שהוא שוכח ברמ"ח איברים שבו, מה שכחה היא זו וששוכח ברמ"ח איברים שבו, שאם הכוונה ששוכח את עצמו מרוב טרדתו אחר היין בצד מה תועלת היה לו שישכח רשו ואיבריו לבלתי לכת אחרי גוו, ותיבת ברמ"ח בלתי צודקת דהיל"ל רמ"ח בלי בי"ת. ועוד רבנין חרבן מקדש מאן דכר שמה בקרא, ונבין אומרו בין גדול היה לי וכן בסמוך ב' רוזנים היו לי כו'. היו לי היו לי מהו, גם מדקדק אומרו בלשון שלילה לא מתו בניו של אהרן וכו'. ועוד קשה אומרו לפ' שבעולם הזה היין תקלה לעולם אני עושהו שמחה וכו'. דאדרבא כיון דהוא תקלה לא יאות ליזכר עוד בעולם העתיד, כיון שהיה פוקה ומכשול:
הביאור אחר שהצענו היות הפרישות סייג ליראת חטא, וראש הפרישות לפרוש מהיין שהוא סרסור בקי לסרסר וליקח לב, וזהו אל למלכים למו אל וכו'. שהאדם המפליג על דברי האל, שאומר למה אל, ר"ל למה צוה האל כך כאילו מרחיק הדברים מדעתו, הנה אין ראוי לזכות למלכות, וזהו אל למלכים למו אל, ולפי שקשה קצת יתור למ"ד למלכים, גם למו אל קשה שהיה לו לומר למה אל, לזה הוסיף ואמר ומי שעושה דברים של אל הוא נתון מלך. שהשמיענו חידוש בחיוב שאין בשלילה, שכאן הוא אומר הוא נתון מלך. דמשמע הוא נתון מעצמו ואין צריך שימליכהו זולתו, וכדכתיב ירא את ה' בני ומלך. שר"ל ירא את ה' ובזה תמלוך מעצמך, ז"ש הוא נתון מלך. וזה מדוקדק בפסוק שאומר אל למלכים. רוצה לומר אינם צריכים למלכים שימליכום אלא הם מולכים מעצמם, ומי הם אלו פירש הפסוק ואמר למו אל, אותם שלהם ולמו האל שעושים דבריו. נמצא החיוב והשלילה מורכב בכתוב מיתור הדקדוקים אשר דקדקנו. ודקדק באומרו אל למלכים שתו יין. ופירשו כפשוטו, אל ישתו מלכים יין, אלא שקשה לו בפסוק דאי להכי בלחוד אתא קרא היל"ל אל מלכים ישתו יין, ואם באנו לדקדק יקשה שהוא מיותר לגמרי, שהרי הזכיר בתחלה אל למלכים למו אל, אל ישתו יין. מספיק דא"מלכים" דרישא קאי, לעומת זה דרש אל ישתו יין שמא ישכחו ויאמרו כאותו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. דהשתא ניחא אומרו אל למלכים. כלומר כדי שלא ימשך כאותם מלכים שפשעו בה' יתברך, לכן אל ישתו יין. ותיבת אל מושכת עצמה אל למלכים ואל ישתו יין. או יהיה פירושו אל ידבק לאותם מלכים ששתו יין, פרעה וחביריו, ובהכי דייק תיבת "שתו" דלא קאמר ישתו, שאעפ"י שלפי פשט הכתוב שתו הוא מקור, אפשר לפרשו לשון עבר על המלכים ששתו, אל תדבק בהם והיינו בשתיית היין, כי נמשך ממנו אוי ואבוי, וכדדריש מתיבת ורוזנים אי שכר. כי תיבת אי שכר יש בה קרי וכתיב, כתיב או שכר והקרי אי. והמדרש מחברם ועושה מהם יחד אוי ואבוי מן קדם חמרא. ולפי שראו שאומרו פן ישתה מיותר דבהא עסקינן, לז"א פן ישתה וכו' כל השותה יין הרבה. דמשראינו שהזכיר שתיה שנית, נראה שהיא תוספת שתיה על הראשונה, וללמד שהשותה יין הרבה שוכח ברמ"ח איבריו שבו אשר ראוי לו לאדם להיות זהיר בכל רמ"ח איבריו מהבורא יתברך וכל עצמותיו ואיבריו תאמרנה ה' מי כמוך, אבל השותה יין מרובה שוכח את השי"ת ברמ"ח איברים שבו. ואומרו בית גדול היה לי. אפשר דמסמיך ליה אומרו א"רוזנים", על שם כהנים לויים שהיו במקדש רוזנים, ומצד השכר נתבטל הכל. או אפשר דמסמיך ליה א"מחוקק", דבית המקדש מחוקק לפניו יתברך, על דרך הן על כפים חקותיך. וזהו שאמר בית גדול היה לי. שהיה לי ובעיני לבית גדול וחשוב, והיין גרם חורבנו. ורבנין דרשו רוזנים על בני אהרן, שאפילו שהמדרשות הרבו לספר להם עונות מרובים, עכ"ז השאור שבעיסה והחותם גזר דין היה היין, וזהו שאמר בלשון שלילה, לא מתו שני בני אהרן אלא מפני שנכנסו שתויי יין. ואמר שלהיות היין תקלה מרוב מתיקותו, וא"ה הפרושים פורשים ממנו מפני נזקיו. לעומת זה רצה הקב"ה שישמחו לעתיד בו כדי שלא לקפח שכרן, לכך ראוי שישתו וישמח לבבן לעתיד. או אפשר דהכי קאמר לפי שהיין תקלה וכו', יען שגורם למשוך בעריות, לעומת זה לעתיד כשיטפו ההרים עסיס דהיינו יין, צריך שירפה ה' הזנות ועריות, וכדמסיק סיפיה דהאי קרא דקאמר: ומעיין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים הגורם, כי מקדושת בית ה' הקדוש צריך שיצא מעיין במים טהורים והשקה את נחל השטנים אשר מימיו גורמים זנות, כי הם הם שגרמו לזנות את בנות מואב כשישב ישראל בשטים, וזהו שאמר בעל המאמר שבעולם הזה דהיינו שיש טומאה בעולם הזה, לכך היין הוא תקלה, אבל לעתיד לבוא אני עושהו שמחה, הה"ד יטפו ההרים עסיס. ואסיפיה דקרא סמיך דמסיק ומעיין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטנים, שעל ידי כך בלי ספק הוא שיביא היין שמחה, כי בטל נחל השטים המשטה הבריות, כי זולת זה לא יתכן כי אם אוי ואבוי אשר הפרישות ממנו הוא הקדושה, ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה הסובבת על העם המתאוים כי גדלה אשמתם ועונשם, לפי שהסובא וזולל יורש מכל מין מדה טובה, ולבוא עד תכונתם ראוי לדקדק ראשונה אומרו כמתאוננים ולא פירש אנינותם רק רע באזני ה'. והרב אברבנאל ז"ל פירש שהתאוננותם היה לדבר תועה על אזני ה' שאיננו שומע בקולם, וזהו רע באזני ה'. לעומת זה הוא יתברך חרה אפו וישמע ה'. הפך מה שאמרו רע באזני ה' שאינו שומע, וישמע כי הנוטע אוזן הלא ישמע ותרעמתן ובערה בם אש. ועוד מה היא תאוה זו של האספסוף, האם היא תאות בשר למה סתם ואמר התאוו תאוה ויאמר נא התאוו בשר. ושמעתי שהתאוו להיות להם תאוה לאכול, כי הרשעים ברבות הטובה יתאוו להיות להם תאוה לאכול כי בטן רשעים יחסר. ועוד מאי וישובו ויבכו וכו'. כי אין תיבת וישובו צודקת אלא למי שבכה פעם ושונה בו. ועוד אחר שהם שאלו בשר תאוה, דגים מאן דכר שמייהו שאמרו זכרנו את הדגה, ולמה קראה דגה ולא דגים. ומאי אשר אוכל בלשון עתיד, והנכון אשר אכלנו. ועוד אם תבן לא ניתן להם חינם כיצד יתנו להם דגה חנם. הן אמת שהרב בעל עקידה ז"ל פירש שישראל דומים לאשה שדעתה להתגרש מבעלה, ותואנה מבקשת מתרעמת תמיד על בעלה ומשבחת את בית אביה, עם היות שמעולם לא מצאה מנוחה בבית אביה אחת מני אלף מאשר לה בבית בעלה, נמצא שכל כוונתם בתואנות אלו של בשר וכיוצא, לפרוק עול מצות רצו, וסיוע לזה מה שאמרו חז"ל ודרשו חנם מן המצות. ולמה אמר את הקשואים בלא וא"ו, והנכון ואת הקשואין בוא"ו מוסיף על ענין ראשון. ועוד מאי קאמר ועתה נפשנו יבשה אין כל. והלא עמהם המן הכולל כל מין אוכל ומתהפך לו. הן אמת שחז"ל אמרו שהמן לא היה מתהפך לדגים ובצלים וכיוצא שהם דברים מזיקים למניקות. ולפי הפשט פירשו המפרשים שהכוונה לו הונח שהמן יתהפך לכמה טעמים, מ"מ טוב מראה עינים מהלך נפש, כי בלתי אל המן עינינו, שאין העינים רואים אלא מן לא זולתו, ולזה הנפש קצה בו כי נפשנו יבשה. עוד פירשו בלתי אל המן עינינו. שנתרעמו על היות חייהם תלויים להם מנגד ואל המן עיניהם תלויות, אם ירד או לא ירד. ועוד מה טעם בשבח המן כטעם לשד השמן. ובמקום אחר כצפיחית בדבש. וחז"ל פירשו שכל הטעמים היו בו, טעם צפיחית לזקנים וטעם לשד השמן לתינוקות. והמפרשים פירשו שהוא מעצמו וטבעו כמות שהוא יורד מהשמים טעמו כצפיחית בדבש, אמנם כאשר יבשלוה יתהפך טעמו לטעם לשד השמן, והרב בעל עקידה ז"ל פירש שלעומת שנתרעמו בתרעומת נפשנו יבשה אין כל להכחישם, אמר שהוא לח בליחות, דהיינו לשד השמן, ויגיד עליו רעו שברדת שכבת הטל ירד על המחנה, אשר זה מורה היותו טל ברכה, כטל חרמון שיורד כו'. ובזה מובן אומרו וברדת שכבת הטל וכו'. שהכל סובב להורות שהוא לח בלחלוחית גדולה. ועוד וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. שאם על עסקי עריות קשה, כי לא עת דודים העת הזאת, כי עת בולמוס ורעב היא. ועוד ויחר אף ה' מאד וכו'. כנראה שבעיני משה רע בלבד ונקל בעיניו, לא כן בעיני ה' כי חרה מאד, וזה לא יתכן שלא יסכים משה עם הקב"ה. ועוד מה טעם לא התפלל משה עליהם כמנהגו בכל כיוצא, אלא אדרבא לימד עליהם קטיגוריא וקנטוריא לאמר האנכי הריתי וכו'. ועוד האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, פתח בהריתי ומסיים באומן, היל"ל האנכי הריתי וכו' כאשר ישא איש את בנו. שהוא מהביל אם אנכי ילדתיהו, או כאשר תשא אשה את בנה שהוא מהביל האנכי הריתי, או היל"ל האנכי אומן לכל העם הזה כי תאמר אלי וכו'. ועוד קשה אומרו למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך. שהם שני מאמרים בזו ואין צריך לומר זו, שכיון שהרע לו פשיטא שלא מצא חן בעיניו, ואדרבא אויב הוא לו ומבקש רעתו. גם אומרו לשום את משא כל העם הזה עלי, כדי שיהיה לו הבנה צריך שיהיה מוסב אל אומרו למה הרעות לעבדך לשום את משא כל העם הזה עלי. וא"כ הוא יקשה קצת למה לא כתב כן למה הרעות לשום את משא כל העם הזה עלי ולמה לא מצאתי חן בעיניך. גם קשה שלא מצאנו פירוש ללא מצאתי חן בעיניך כמו שמפרש למה הרעות בלשום את משא כל העם הזה עלי. ועוד מה תיקון הוא אסיפת זקנים ושיהיו נביאים, שאם לדון ולהורות כבר היה להם שרי אלפים מחורב בעצת יתרו, ואם הנהגה יש ביד משה כח לעשות חיל ולהנהיג, ואם להסיר התלוננות, מה יועילו אפילו כפלי כפלים. ועוד למה נענשו ישראל כעת בשאלה זו, לא כן בפעם ראשונה כשיצאו ממצרים, ואם שאלתם רעה להם, יותר טוב שלא יפיק רצונם ומרה תהיה להם באחרונה. ועוד איך אדון הנביאים ע"ה פקפק ביכולת האלהים באומרו הצאן ובקר וכו' ומצא להם. כי הדבר פשוט היד ה' תקצר כמו שענהו ה', ומעיקרא משה מאי סבר. וחז"ל אמרו שלהיות העון הזה בסתר עבר לו על פשע, אך אין זה מספיק. והמפרשים ז"ל פירשו שאין הוא שלא תקצר יד ה' מהספיק ומהמציא להם די ספוקם, אכן משה ע"ה ידע רוע כוונתם, שלא היה תכליתם כי אם להתאונן על ה', והחפץ להתאונן אפילו ימלאו לו כל משאלותיו ימצא מקום והרבה פתחים לצאת ממחיצת המוסר ולהתלונן, וזהו ומצא להם. כי להם באשר הם מתאוננים בעצם, ושאלת הבשר במקרה, ותואנה הם מבקשים, "ומצא להם" ואפילו אם את כל דגי הים יאסף להם ימצאו תואנה ומילא כדיבא ושחיתא לדבר תועה על ה', וה' השיב כי היד ה' תקצר מהושיבם אחור והשתיקם, באופן שלא יהיה פוצה פה ומצפצף. ועוד בענין יהושע שאמר כלאם, למה חרה אפו בהם, היתכן שקנאה תעורר מדנים כזו, הן אמת שבדברי חז"ל שאמרו שנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, אסמכוה דורשי רשומות אקרא ד"מתנבאים", מת נביאם כתיב, לזה חרה אפו על בשרם בשורה רעה, ובפרט שמצד שבשרוהו שהוא יכניס ישראל לארץ, פן יחשדוהו שומעים לאמר שזחה דעת יהושע עליו בהיותו ממלא מקום רבו משה, לעומת זה אמר אדוני משה, רוצה לומר מי יתנני תמיד היותי עבדך כפוף אליך, ואתה אדוני משה משקני מימיך, לכך כלאם כי אין בשורה טובה בפיהם כי אם רעה בכל חלקיה. ועוד מאי מי יתן כל עם ה' נביאים וכו'. דודאי כי יתן ה' את רוחו עליהם. והראשונים ז"ל פירשו כי יתן ה' את רוחו עליהם. ולא שיגרע מרוח ה' אשר אתי, ולע"ד עיינתי בהפך, כי מצד ענוה אמר שאין צריך לומר אם יאצל מן הרוח אשר עליו שאין להתקנאות כי תלמידיו יחשבו, אלא שחפצו הוא שמי יתן כל עם ה' נביאים, ואפילו שיתן ה' את רוחו עליהם, שלא יהיה מהרוח אשר בי, עכ"ז איני מקנא. ושוב מצאתי זה בדברי הרב בעל עקידה ז"ל ושמחתי. והנני מוסיף בזה נופך משלי, שמובן פירוש פסוק המקנא אתה לי. רוצה לומר האתה מקנא באלו שהם לי ותלמידי, מי יתן כל עם ה' נביאים, ואפילו שלא יהיו מושפעים ממני אלא כי יתן ה' את רוחו עליהם:
הביאור הוא כי המותרות אינם כ"כ רעים מצד עצמם כי מותרים הם ואין בהם צד איסור, רק מצד הוראתם ראוי להרחיקם, שכיון שהאדם רודפם מורה שהשליך אחרי גוו עבודת ה' ופנה אל רהבים ושטי כזב. זאת ועוד שיטרידוהו מכמה פנים לעבודת ה', האחד שיאבד זמנו להשיג מעות לקנות אותם, והשנית אחר שקנאם ונהנה מהם הוא טרוד בעיכולם, כי השבע לעשיר אינו מניח לו לישן. לא כן העובד ה' מתוקה שנתו אם מעט ואם הרבה יאכל. ומצד מה ימשך לאדם נזק מהתנהגו במותרות יותר ממה שהיה נמשך לו אם אכל אכילה אסורה כי לא יתמיד בה, ואפשר שלזה הגזימה התורה בעונש בן סורר ומורה, לפי שלפי האמת סורר הוא, ונוסף עוד שהוא מורה היתר לעצמו, כי תרטימר בשר ולוג יין מה הוא, זהו שאמר סורר ומורה, ולזה חייבתו התורה סקילה דנפיק מניה חורבא וסופו ללסטם הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. לפי שחוטא בהוראה שמורה היתר, לא כן אלו אכל איסור לא יענש כי לא ישוב עוד לכסלה ויתחרט מהאיסור שעשה, וזאת היתה אשמת העם המתאוים, כי מורה על רוע תכונתם היותם נוטים אחרי ערבות גרונם ואת ה' ועבודתו השליכו אחרי גום, וכל תכונתם בהתאוננותם ותאותם לפרוש מה' היתה, וכדפירש רש"י ז"ל באומרו מתאוננים, אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים תואנה היאך לפרוש מאחרי ה' ע"כ. ולזה היו רוצים שתרעומתן ועלילותן תכנס נא באזני ה', זהו שאמר רע באזני ה'. וכדפירש רש"י ז"ל שמתכוונים שתבוא באזניו להכעיסו ולמרות עיני כבודו. ועל פי דרך זה נדקדק אומרו כמתאוננים בכ"ף הדמיון, דלא יצדק לומר "מתאוננים" אלא על המתאונן על איזה דבר, אמנם על המבקש עלילה ותואנה לפרוש מה' ומעבודתו, יצדק ב"מתאוננים" שאיננו מתאונן ממש אלא כמתאונן ולא מתאונן, אבל מעליל בעצם הוא, ולפי זה אפילו נפרש תיבת "אונן" לשון אנינות ואבילות, צודק בעצם שהיו כמתאוננים דווים ומתאבלים, כמי שאונן על מתו מרוב הצער על דבר מה של צורך, ולפי העת עלילות דברים הם מבקשים, ואפשר שלפי שמי שמתו מוטל לפניו נקרא אונן, אפשר שלכך אמר שהעם ראוי שיחשבו כמתאוננים על מתים המוטלים לפניהם, מאחר שהגיע הרע באזני ה' ושמע קול דבריהם, ומעותד שתצא אש ותאכל בקצה המחנה, הנה העומד לישרף כשרוף דמי וכמתאוננים יחשבו, ובזה מתיישבת הכ"ף וטעם האנינות. עוד אפשר לפרש שהיו מתרעמים על משה מצד המסע שהלכו בנחוצה, ותקצר נפש העם בדרך. ולזה היו כמתאוננים ואומרים בפיהם רע באזני ה'. רוצה לומר כי לא ייטב בעיני ה' טורח ציבור, אבל רע באזניו הדבר הזה, ולולי שמשה שאל זה באומרו קומה ה', לא היה מאריך המסע כ"כ אלא כדי לשמוע בקולו של משה אשר גזר אומרו והוא ית' יקם לו שלא ברצונו הטוב אבל רע באזניו הוא, שלא באלה חפץ ה'. וזה היה סבה לחרות אף ה' ותצא אש מלפניו, והיינו אומרו אש ה' ביחוד, להורות כי מאת ה' היתה זאת כדי למהר להכניסם לארץ ולטובתם, ולעומת זה שהתאוננותם היתה על משה, ואומרים לא יאבה ה' דבר כזה שעושה משה, באופן שעם משה התקוטטו, לכך ויצעק העם אל משה לשאול ממנו מחילה וסליחה על התרעמותם עליו, ומשה העביר על מדותיו ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש. ואמר כי נקרא המקום ההוא תבערה, והראוי שיקרא "בערה" כי בערה בם אש ה' בלא תי"ו, ונדקדק גם כן תיבת "בם" שהיל"ל כי בערם אש ה'. אבל אמר כי קראה "תבערה" על שם עתיד, יען כי בערה בם ובקרבם אש ה', רוצה לומר שנשאר רושם ההבערה בם, להבעיר לעתיד בם ובקירות לבבם פחד אש ה', לבל ישובו לכסלה עוד לדבר ולהתאונן על משה כ"כ בנקלה, ומזה הצד ראוי לקרותה "תבערה" כי תבער אש בעדתם. ואפשר לומר שהאש בערה במקום אחד ואכלה במקום זולתו, והיינו ותבער בם אש ה' ולא אכלה באותו המקום שבער, אכן רחוק. ז"ש ותאכל בקצה המחנה. באותם העומדים בקצוות, והם הם הרשעים, קוצים כסוחים לפני האש, והוא פלא להבעיר במקום א' ולאכול במקום זולתו. ז"ש ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ואחר שהגיד ענין תבערה אשר חשבנו, יתוקנו מפחד ה' והדר גאונו, הגיד ענין האספסוף אשר התאוו ענין העריות שהוא תאוה, שהוא תאות המשגל. וז"ש התאוו תאוה. ואחר שבכו על ענין זה, שבו ובכו שנית, וגם בני ישראל עמהם באומרם מי יאכילנו בשר. כי זאת התרעומת השנית של הבשר, והראשונה על בשר ערוה, אלא שבנגלה בשר שאלו בפיהם ואמרו בארשת שפתם, זכרנו את הדגה אשר נאכל. גדלה רשעתם באומרם "נאכל במצרים" כאלו רוצים לתת ראש לשוב מצרים, ומובטחים שכעת יאכלוה חנם כי כבד יכבדום המצרים מאד, וזהו "אשר נאכל [במצרים] חנם", ואם נפרש "לאכל" כמו אכלנו (לשון עבר), יהיה פירושו על הדגה אשר ביאור מתה, והיינו אומרו זכרנו את הדגה ולא כתיב זכרנו את הדגים, כי "דגה" תקרא המתה, והמסייע לזה גבי יונה שאמרו ז"ל שמתה. ושם נאמר ממעי הדגה (יונה ב, ב). הדגה שמתה, נמצא שמה שאכלו חנם הוא הדגה אשר מתה ביאור בזמן המכות בלקות היאור. או בשאר ימות השנה, וכמו שפירש הרב הר"י אברבנאל, כשנילוס מסלקים אותו ממקום למקום נשארים דגים מתים מאותו המקום שנסתלקו המים, והיינו זכרנו את הדגה. ולפי זה אומר שתיבת "חנם" מדוייקת בדוקא על הדגה, לא הקשאים והאבטיחים, כי אלו הפרטים לא ניתנו אליהם חנם אלא בדמים, והיינו דלא קאמר ואת הקשואים, שאין זה נוסף על תיבת "חנם", לכך אמר את הקשואים בלא וא"ו, כי הוא ענין בפני עצמו, ובדמים היו נקנים לא חנם, וסוף סוף מתאוננם שהיו מוצאים די מחסורם, לא כן כעת כי נפשם יבשה אין כל. ואמר זכרנו את הדגה, כי בטבע כשהאדם בשובה ונחת שוכח הצרות הראשונות ולא תזכרנה עוד, לכך אמר כי בצאתם ממצרים שכחו כל פרטי מצרים ותענוגיה, אמנם כעת שאנו בחוסר כל זכרנו את הדגה וכו' והקשואים, כי היות נפשנו יבשה אין כל, גרם להזכיר אפילו דבר המועט כמו הקשואים. וזהו דקדוק בלשונם שאומרים "זכרנו את הדגה" וכו'. לשון זכירה נופל על מה שאמרנו, ואע"פ שהמן מתהפך לכל המינים זולת אלו כמ"ש חז"ל, מ"מ נפשם אוותה אלו הדברים ואפילו שהם מזיקים, ז"ש נפשנו יבשה אין כל. ר"ל אפילו שהמן מתהפך טעמו אל קצת דברים, מ"מ אין כל. ר"ל אין בו התהפכות אל כל הטעמים, שהרי אינו מתהפך לדגה ואבטיחים ובצלים ושומים, ולפי זה אשמת האספסוף גדלה על אשמת ישראל, שהם חטאו בשתים, התאוו תאות ערוה, ועוד מי יאכילנו בשר. אמנם ישראל לא בכו כי אם על הבשר הפשוט, בשר ממש. ומ"ש והמן וכו' הוא כי הם אמרו: "אין כל בלתי אל המן עינינו". וסובל השני פירושים יחד, שכוונו אל היות חייהם תלויים מנגד, והשנית שאינם רואים אלא מן והם חפצים לראות לעין דגה וקשואים, לעומת זה אמר כי המן כזרע גד לבן הוא, שכל בו בקחת האדם עשרה גרגרים ועוד עשרה, שאיננו בחתיכה אחת מקורצת, זה כנגד "אין כל" וכנגד "אל המן עינינו". וכי המן דבר גרוע, והלא עינו כעין הבדולח. ובהיותך רואה המן ישמחך, ואם נתרעמו בו על היות עיניהם תלויים אל המן, לכך אמר כי איננו דבר רחוק קשה ההשגה, כי שטו העם ולקטו במעט שוטטות לקטו שוה בשוה הראוי להם, כי המרבה והממעיט לא יחסרו ולא יעדיפו. ז"ש שטו העם ולקטו הראוי להם עומר בשוה, והיינו דלא קאמר שטו ולקטו העם, ובמעט טורח ישתנה להם למאכל חשוב, ולא כאשר התרעמו נפשנו יבשה. ז"ש וטחנו ברחים וכו'. והיה טעמו כצפיחית בדבש. ואלו נתעכב מרדת עד חצי היום היו עולים להתרעם ולומר שהיו מצפים לשולחנו של חבירו ואין חייו חיים, אבל המן משכים ויורד. ז"ש וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו. שבאומרו "לילה" מורה על שהב"ה מזמין להם מזונותם בעוד לילה לתת טרף לביתם וחוק לנערותם. אמנם בתיבת "עליו" שאומר ירד המן עליו, כוון למה שאמרו המפרשים שהיה מאכל נקי לאסטניס, שלא יתלכלך על גבי קרקע, אלא ירד הטל תחלה ואחר כך ירד המן עליו כטל עפה נקיה. ועל פי מה שכתבתי היות כאן שני ענינים, האחת תרעומת איסור העריות והשני הבשר, וכמו שרמזו חז"ל בבוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, והמכריח פירושם הוא דאם כפשוטו, שבוכים משפחות משפחות, אי אפשר שהרי הוא אומרו אח"כ בהפך, איש לפתח אהלו. דמשמע כל איש יחיד פתח אהלו ולא נתקבצו קבוץ משפחות משפחות, אלא ודאי למשפחותיו על עסקי משפחותיו, וכל אחד ואחד לבדו ואיש לפתח אהלו, ולעומת זה השי"ת הרואה ללבב, חרה אפו מאד כי לא נחה דעתם במצוה הש"י באיסור העריות, וזהו שאמר ויחר אף ה' מאד. אמנם משה ראה לעינים שואלים בשר תאוה ולזה רע בעיניו. ז"ש ובעיני משה רע. ודקדק באומרו "ובעיני משה" לומר כי האדם הרואה לעינים בעיני משה רע לבד למראית עיני משה. והוא מה שאמר למה הרעות לעבדך וכו'. אמר או היה לך לבלתי שלחני לדבר ומנהיג לעם הזה, או היה ראוי שאמצא חן בעיניך, והמציאת חן הוא בשום תשים בידי כל משא העם הזה עלי, דהיינו בהספיק בידי יכולת להספיק לעם כל מאויי נפשם. כנגד החלוקה הראשונה אמר למה הרעות לעבדך. דהיינו כשלא שלחת ביד תשלח. והתרעומת השני הוא שאחר שמנית אותי, למה לא מצאתי חן בעיניך לשום את כל משא העם הזה עלי. ר"ל שיהיה בידי ועלי למלאות די מחסורה אשר יחסר להם, ולא כעת שאין בידי בשר, וכמו שאמר מאין לי בשר. וכנודע בספר הזהור שמשה רבינו הוא המספיק להם לחם מן השמים, לא בשר שהוא מהארץ מדרגה שפלה. ולעומת זה אמר האנכי הריתי וכו'. אמר כי אין בו שום יכולת, לא מעשה אם דהיינו הריתי, ולא מעשה אב דהיינו ילדתיהו, כי הראוי להטריחו כפי יכולתו הוא במעשה אומן בלבד. זהו שאמר כי תאמר אלי. ר"ל אנכי לא הריתי ולא ילדתיהו. אבל הראוי ונאות הוא כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן וכו'. לא חיוב אחר זולתו, כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה. שמר תאמר הקצרה יד ה' מהספיקם, לז"א ודאי שידך לא תקצר כשישאלו ממך, אבל הם אינם שואלים אלא ממני, והראיה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר. כאלו הבשר שלי ומאין לי. הא אם היו בוכים לפניו ית' ודאי שיספיק די מחסורם. או נפרש ענין זה בסגנון אחר כשנדקדק תיבת "יבכו" בלשון עתיד ולא כתיב בוכים עלי, ועוד דלא כתיב אלי, זהו שאמר מאין לי בשר. כי הראוי היה שיבכו עלי, דהיינו אל הב"ה שהוא עלי, לאמר תנה לנו בשר. זהו שאמר "כי יבכו" בלשון עתיד, כי מלמד להם כיצד יבכו כראוי הוא חריף. ולהיות שראה אותם משה היותם מתאוננים, לא מלאו לבו לסבול עול סבלם, כי החוטא אשמו הוא בראש מנהיג הדור. על דרך ואשמם בראשיכם (דברים א, יג). שפירשו חז"ל ואשמם תלוי בראשים שלכם. לז"א לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם. ואז הראה לו הב"ה הפורענות העתידה לבוא על ישראל, וכמו שכתב רש"י ז"ל. והטעם בהראות לו כך אשר קשה דדיה לצרה בשעתה, ואפשר שהיתה בזה כמו קצת תשובה למשה, ולומר לו אל תצר בהם כי כחציר מהרה ימלו והוא יגדל וזרעו, ולעומת זה השיב ואמר ואם ככה את עושה לי. ר"ל לי לבדי, שאשאר יחידי, הנה אבחר מות מחיים והרגני נא קודם הרוג אותם, ומובן בזה כפל הרגני נא הרוג, גם הפסיקו בתיבת "נא" באמצע, ולפי שבפעם אחרת בענין העגל נאמר שם: הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול. אפשר שלזה נכתבה ככה ולא כתיב כך, להורות שבפעם ההיא רצה להניחו לבדו יחידי כמו כעת שתעלה בדעתך להרגם, ולעומת זה אמר "ככה", כ"ף הדמיון לדמות ענין זה לאותו ענין שהוא כה ודומה לזה, שגם שם נאמר ואעשה אותך וכו'. או יאמר בדרך רמז ככה את עושה לי. באותו כה יהיה זרעך (בראשית טו, ה). ותבחר בי ובזרעי לעשות לי ככה יהיה זרעך, הרגני וכו'. כי ימות אלף כמשה ואל ינזק קטן שבישראל, שרעתם חשוב בעיני כאלו הוא רעתי ממש, שבצרתם לי צר, ממש מצר ומצטער, ועל זה לא כתיב ברעתם אלא ברעתי, שרעתם של ישראל רעתי היא, שנחשב שאני מרגיש ומצטער, והוא ענין נכון מלבד טעם חז"ל לאומרו ברעתי, שאפילו בדיבור הקל לא רצה לפתוח פיו לשטן, ותלה קללתם בעצמו ולא בהם, ואפשר שרמז באומרו ואל אראה ברעתי, לפי שהשכר והעונש של עולם הבא רובו תלוי במראית העין שרואים ונהנים מזיו השכינה, וקצת מהעונש יהיה בראות את חבירו בחופה והוא נכוה מחופתו, לעומת זה כתב משה ע"ה בהרגני נא הרוג בעולם הזה, והיינו תיבת "נא", ר"ל בעת ועונה זו בלבד, ואל אראה ברעתי ר"ל שלא אהיה עומד ברעתי ורואה שלוה והשקט לעבדי השי"ת, וכדכתיב תחת רשעים ספקם במקום רואים (איוב לד, כו). וזה יתחייב לי מהיות אשם בני ישראל בראשי, לכן לא אוכל לבדי שאת את כל העם, שתיבת "את כל" המרבה טרחם ומשאם וריבם ריב בני ישראל ונסותם את ה' בכל חטאותם, ולזה אמר לו: אספה לי שבעים איש וכו'. כדי שיסבלו באשם כל א' ואחד חלקו. ואמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ר"ל אשר ידעת בידיעתך וחכמתך תשיג כי הם זקני, ר"ל כי הם הם הכתובים בספר תולדות אדם, הם המיועדים ומיוחדים להיות זקני העם הזה, מאז מספר תולדות אדם הראשון אשר הראה לו הב"ה דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו וכו', אותם תבחר ותקרב לזקני העם הזה ושוטריו. וחז"ל פירשו אשר ידעת כי הם "זקני העם" אשר הוכו שוטרי בני ישראל על דבר הלבנים, כדכתיב ויוכו שוטרי בני ישראל (שמות ה, יד). וגלה הפסוק צורך הזקנים והשוטרים, שהוא כדי לשאת עם משה בעונש ולא להקל טורח גופני, והוא מה שאמר ולקחת אותם לאהל מועד. שצריך לקחתם בלשון רכה, כי השלמים בורחים מהשררה, כי יודעים שאשמות העם תלוי בראשים, ואמר והתיצבו שם עמך. שמהיותם עמך והכנתך תגרום שארד שם, ודברתי עמך הראוי ומוכן יותר ולא עמם, ואצלתי וכו'. באופן ש"ונשאו אתך במשא העם", הטורח הגופני יקל מעט, והעיקר במכוון הוא שלא תשא אתה לבדך העונש כאשר התרעמת "לא אוכל לבדי לשאת את כל" וכו'. וכדפרשית בתיבת "את כל". ובזה מובן כפל הענין בלשון חיוב "ונשאו אתך", ובלשון שלישה "ולא תשא אתה לבדך". ולהיות שישראל התאוו אל העריות וכדפרשית בתיבת "התאוו תאוה" וה' רואה ללבב, לעומת זה בא דבר ה' אל משה שיאמר אל העם שיתקדשו בגדר ערוה, וכמו שאמרו חז"ל בפ' קדושים תהיו. כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נאמר קדושה. וזהו שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר. שתיבת "התקדשו" בלתי צודקת על אכילת בשר, דאדרבה אין בזה קדושה ופרישות, אלא ודאי התקדשו חוזר אל מה שראה ה' ללבב רוע לבם, ולפי שלא יעלה בדעתם שהש"י ימלא שאלתם בענין העריות, לכך האריך ואמר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר. רוצה לומר הבכיה נכנסה באזני ה' שהיתה בכיה למשפחות על עסקי עריות, וכדרשת חז"ל גבי בוכה למפשחותיו. והאמירה שבפיכם המופרסמת היתה זאת לאמר "מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים", שהיה לכם אחד בפה "מי יאכילנו בשר", וא' בלב על העריות כאמור. הנה לא יענכם אל על אחד מהן, דהיינו מה שאמרתם בפירוש, כי הנה "ונתן ה' לכם בשר ואכלתם" היא תשובת מה ששאלתם אמרתם ובפיכם, אבל לא ימלא משאלות לבבכם להתיר עריות. ועוד אפשר לומר בהפך שהב"ה מלא משאלות לבבם בשני הענינים, האחד שהתאוו תאוה כמו שהיה להם בעריות, שהיה להם טעם ביאה בהיתר מעין עריות, והשנית בשר כפשוטו כנגד התאוה. ואפשר שהשיגו זה על ידי אכילת אלו העופות החמים שהיו גוברים בהם תאוה. וזהו אפשר שכוונו חז"ל בילקוט שאמר בפסוק "וימטר עליהם כעפר שאר". ודרשו חכמינו ז"ל אין שאר אלא עריות, כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו וכו' (ויקרא יח, ו). ואפשר שהכוונה שהמטיר עליהם עופות חמי הטבע ומולידים תאוה, שיהיה בביאת היתר טעם עריות, כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו. ובזה אפשר שנבין כפל "ואכלתם בשר" "בשר ואכלתם". ומלבד הכפל קשה שבראשונה מקדים האכילה לבשר ואחר כך מקדים הבשר לאכילה, "בשר ואכלתם", שלא אחת היא בלשון נקיה על המשגל מעין: אכלה ומחתה פיה (משלי ל, כ). ולכן הזהירם ואמר ואכלתם בשר, שלא תהיו פרוצים באכילת בשר אלא התקדשו ואכלתם בשר, על הדבר עצמו אשר בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר. רוצה לומר על המכוון בדברים, ומה שרציתם לומר בהם באזני ה', דהיינו שאלת תאות בשר ערוה, הנה ימלא משאלותם ואכלתם בשר, דהיינו שתטעמו טעם ביאה על ידי זה השאר שהמטיר להם כעפר שאר. ועל הבשר כפשוטו גם כן ונתן ה' לכם בשר ואכלתם. שהשתי שאלות יחד יתוקנו בבת אחת. ואמר "עד כי יצא מאפכם". יען שלא היתה כוונתם על הבשר, רק תואנה היו מבקשים, זהו שאמר יען כי מאסתם את ה' העומד בקרבכם. בקרבכם ממש, מלשון הקרב והכרעים (ויקרא א, יג). ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. בתיבת "זה" כוונו לומר שאחר שנמשך ענין זה של איסור העריות, בחרו בשעבוד ומאסו הגאולה, כיון שנמשך להם זה הענין, וזהו "למה זה יצאנו ממצרים" ולא כתיב למה יצאנו. כלומר לזה המאורע הרע מאיסור העריות יצאנו ממצרים, מי יתן והיה שלא יצאנו ולא תארע לנו זה, זהו שאמר למה זה יצאנו. וזהו גם כן תיבת "לאמר", שאף על פי שהבכיה היתה על בשר, הנה המכוון בה בעצם היתה לאמר אמירה אחרת, והיא למה זה יצאנו ממצרים כאמור בדקדוק תיבת "זה". ואמר ויאמר משה שש מאות וכו'. הנה משה אדוננו אשר תמיד חפץ למען צדקנו, ראה והבין בדברי ה' שלא יצא מאפו ויהיה לזרה אלא האוכל חדש ימים בהיותו ככלב שב על קיאו וככסיל שונה באולתו, ודרש סמוכין עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרה. ואע"פ שאפשר שחוזר על כל החלוקות, על חלוקת לא יום א', דן בעצמו שאין ראוי לאוכל יום או שני ימים להענישו כיון שתאותו גרמה לו, והאדם בעל תאוה בטבע, וכיון שכן בא לפניו ית' בעלילה כדי לבטל נתינת בשר לחדש ימים כדי שתבטל הגזרה של יצא מאפכם והיה לכם לזרה, דהא בהא תליא, ולהציל ישראל נתאמץ ודבר עד כה, והוא אומרו שש מאות וכו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. אמר שמאיר שהם כ"כ מרובים, שש מאות אלף, אני תמיה עליך איך אתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, כי מאחר שבדרך טבע ויכולת אנושי אין מציאות להספיקם אפילו אם הצאן ובקר ישחט להם וכו', וכן אם את כל דגי הים יאסף להם, וכיון דבדרך טבע לא יספיק להם כל צאן ובקר ולא כל דגי הים, איו ראוי לך לומר בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, לעשות פלאי פלאות, והתכלית כדי להענישם, כי היות נמשך חדש ימים יהיה סבה לצאת מאפם ולהיות להם לזרה, שהטריחו כלפי מעלה כ"כ זמן והם בלתי כדאים אדרבא מתאוננים, לעומת זה השיב הב"ה ואמר אין צריך שיעשה זה דרך פלא, אלא כלאחר יד וכעושה דבר במקרה יעשה כל זה, זהו שאמר היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי. רוצה לומר שיעשה כנעשה על צד הקרי וההזדמן, ולא שיעשה על ידי ממש, ומוטב שימותו אלף אלפים כמוהם ולא יתחלל שם שמים, שיאמרו שיד ה' תקצר. באופן שאומר היד ה' תקצר בפי הבריות, לכן לקדש שם שמים צריך שיעשה הענין ובדרך נקלה ובמקרה יקרך דברי. וכן תמצא בסמוך ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים. לקיים כאלו נעשה הענין מאליו שרוח נסע מאת ה' ויגז שלוים וכו', היקרך דברי לשון קרי והזדמן. ועל דבר נבואה זו שנתנבאו אלדד ומידד, שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, לבי אומר לי טעם להתנבאות כך כעת ועונה זו, שנראה שאין לו שחר, ואומר כי אל יפתח אדם פיו לשטן, שלהיות משה אומר הרגני נא הרוג. מצד בעטו בשירות ישראל, באומרו לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם, הנה דבר ה' אליו לאמר על ידי אלדד ומידד, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ויסתלק תרעומת לא אוכל לבדי שאת אתכם. והנה יהושע חשבה כנביאי השקר, ולכך אמר כלאם, כי רוח שקר בנבואתם, ומשה העניו אמר מי יתן כל עם ה' נביאים, נביאי אמת והצדק, כי יתן את רוחו עליהם. ואמר כי יתן ה' את רוחו עליהם, כההיא דאמרו חז"ל בגמרא דכמה אלפי נביאים עמדו בישראל, ולא נתפרסמו אלא הנביאים שנשתלחו להוכיח את ישראל. לעומת זה אמר מי יתן את כל עם ה' נביאים. שמא תאמר פורענות היא זו שיתרבו נביאים להוכיח רשעים רבים שבעולם, לזה אמר כי יתן ה' את רוחו עליהם, שלא יהיו מסוג הנביאים המשתלחים להוכיח על עבירות רק מסוג הנביאים שה' יתן רוחו עליהם להדבק בהשם יתברך ובהשגחותיו האלהיות. ולא יהיו מסוג הנביאים המוכיחים לדורם, אלא מסוג הנביאים אשר יתן ה' את רוחו עליהם: