כובע ישועה/בבא קמא/יג/א
כובע ישועה 
בבא קמא יג א
בכור מיבעיא. וכתב בשיטה מקובצת וא"ת מעשר יוכיח שאין טעון תנופה ואפ"ה לא הוי ממונו מיהו כיון שקרב שלמים כדפרש"י יכול להיות שטעון תנופה עכ"ד. ועיין במנחות [צב:] קרבנו ולא מעשר שיכול והלא דין הוא ומה שלמים שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם טעונין סמיכה מעשר שמקדש לפניו ולאחריו אינו דין שטעון סמיכה ת"ל קרבנו ולא מעשר כו' איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעון נסכים ותנופת חזה ושוק כו'. ומבואר דמעשר אינו טעון תנופה חו"ש ועיין ברמב"ם ספ"ט מהל' מעשה הקרבנות:
שלמים שהזיקו גובה מבשרן. עיין מה שכתב בקצות החושן (סי' ת"ו) בסתירת פסקי הרמב"ם דבהל' נז"מ פסק שלמים שהזיקו גובה מבשרן דהוא כריה"ג ופסק בפ"ד ממעילה דמוכר שלמיו ל"מ ובפסחים דף צ' משמע דלא מתוקמי הא כריה"ג וכתב דהא דקק"ל ממון בעלים לריה"ג הוא לזה שיוכל למכור מחיים שיאכל הקונה הבשר ולא שישחוט ויזרוק ע"ש הקונה דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא ע"ש הבעלים שהקדישוהו וכשם שאסור לשנות מזבח לזבח ה"נ אסור לשנות שם הבעלים שהקדישוהו אפילו בקק"ל. והא דמוכר שלמיו ל"מ היינו להקריבו ע"ש הקונה ע"ש. ויש לפקפק דבזבחים [ד.] ילפינן מובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה לשם תודה אם אינו ענין לשינוי קודש כו' תנהו ענין לשינוי בעלים. וא"כ אין למילף שינוי בעלים רק דומיא דשינוי קדש וכמו דאיסור דשינוי קודש הוא שנשאר באמת בקדושה הראשונה דאפילו בקק"ל שהוא ממונו היינו דהקדושה שלו ופשיטא דל"מ בעלים להפקיע הקדושה ולא עדיף מתרומה שהוא נכסי כהן [עיין בחולין דף קל"א] ומכל מקום ל"מ להפקיע מקדושתה. כה"ג הוא דאיסור שינוי בלעים דהיכא דלא נפקע כח הבעלים אסור לשחוט ולזרוק ע"ש אחר אבל במכר לקק"ל לריה"ג דבר מכירה בעצם הוא להפקיע כח הבעלים כבשאר ממון דמשתנה מבעלים לבעלים ע"י מכירה וממילא יפקע כח בעלים הראשונים וכשישחט ויזרק ע"ש הקונה ע"ש בעליו דהשתא נשחט ונזרק ואדרבה כשנשחט ע"ש בעלים הראשונים יחשב שינוי בעלים. ולומר דאסור לשנות שם הבעלים אף כשיפקע קנין וכח הבעלים א"א ללמוד באם אינו ענין דשינוי קודש כיון דל"ד כה"ג לשינוי קודש. והנ"ל כדבריו ולא מטעמיה אלא דאינו ממונו רק בבחינת אכילת הבשר דהוא ענין ממון כשאר חפצי אדם אבל ענין הכפרה והשחיטה וזריקה ע"ש אחר אינו דבר הנקנה וכמו בק"ק דנמי קנוי לו לכפרה [עיין בחולין דף מ"א] ומכל מקום אינו ממונו להקנות ווה"נ בקק"ל ואפשר דכדבר שא"ב ממש חשיב דלא נתפס קנין עליו וצ"ע. ובקצות החושן שם הקשה כיון דשלמים אסור מחיים בהנאה מה"ת ורק ממעילה אימעט אמאי שלמים שהזיקו גובה מבשרן ולמה יתחייבו בעלים על ממון דא"ה ואמאי יוכל לקדש בו אשה מחיים ואף דיכולה ליהנות בהו לאחר שחיטה וד' עבודות הרי גם בערלה אית ביה הנאה בעפרן ומכל מקום אינה מקודשת ע"ש. ויש לעיין בבכורות [יא.] הגונב פטר חמור דחבירו משלם כפל לבעלים ואף ע"פ שא"ל עכשיו יש לו לאחר מכאן כשיפדנו הרי אף דפטר חמור לר"י אסור בהנאה קודם פדייה חשיב כממונו לכפל וה"נ י"ל בשלמים אף דאסור בהנאה חשיב ממונו משום דיש לו לאח"ז דהבשר יהיה שלו. וצריך לחלק בזה מערלה באיזו חילוק וצ"ע. ועיין בירושלמי פרק האיש מקדש הלכה ח':