כובע ישועה/בבא קמא/ב/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם פני יהושע חתם סופר רש"ש אילת השחר |
אבל במחוברת אימא כולה מועדת. עיין מה שכתבו התוס' דלמאן דאמר פלגא נזקא קנסא כו' לאו דאצטריך קרא לאשמעינן דאינה מועדת אלא התנא הוצרך לאשמעינן כו'. וכתב בשיטה מקובצת דלא צריך קרא להוציא מלבם דשוטים דבזה לא יטעה חכם ומכל מקום אפשר שהתנא מביא הפסוקים שלא יטעו השוטים ויאמרו דמחוברת דרכה להזיק ע"ש. ול"נ דחלילה לחשוב סברא דמחוברת דרכה להזיק לדעת שוטים אף להסובר דבחזקת שימור קאי כיון דאמורא סבר דאינו בחזקת שימור גם להסובר להיפך אינו סברא פשוטה כל כך. וכמ"ש התוס' בבבא מציעא (טו:) בד"ה ונתן לו לשם מתנה דבמוכר שדהו בשנת היובל דלשמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאינו פשוט דהא לרב מכורה ויוצאה. ומשמע דבאיכא פלוגתא אף להסובר כצד אחד אין הסברא פשוטה. והתוס' בשבועות (כב:) בד"ה איבעית כתבו דיש דברים שאין הסברא פשוטה וצריך הפסוק לאשמעינן הסברא. וי"ל דצריך קרא לאשמעינן דאין מועדת. ונ"ל דכוונתם דאי קרא אשמעינן זה הוה ליה לאשמעינן בדין נגיחה והוה ליה למיכתב כי יגח שור בקרנו ולא לסמוך אקרא דבכור שורו דסוף משנה תורה.
ובשיטה מקובצת כתב מהקדוש רבי יעקב דלמאן דאמר בחזקת שימור קאי פשיטא דצריך בכור שורו דאי לא כתב מחוברת הוי פטרינן ליה לגמרי דמהיכי תיתי לחייבה כלל אי מתלושה קנס נינהו וקנסא מקנסא לא ילפינן ולא בעי מאי ואומר רק למאן דאמר לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דאמר ה"א כולה מועדת היא ותיתי מבור וחד מינייהו עכ"ד[1]. ומשמע מדבריו דלמאן דלא יליף קנסא מקנסא גם בק"ו לא יליף דהא מחוברת יש ק"ו לחייבו דיותר שכיח הזיקו מתלושה [ועיין ברשב"א[2]] וזהו כהרמב"ן בספר המצוות שורש ח' דעל מה שכתב הרמב"ם דלא תצא כצאת העבדים הוא שלילה שלא נלמוד בק"ו דתצא בראשי אברים מעבד כנעני השיב דלא ילפינן קנס מקנס בק"ו ע"ש ובבאר יעקב בכללי הסוגיות כלל א'.
ועפ"ז נ"ל במה שהביאו התוס' לעיל המכילתא בבור דאין עונשין ממון מן הדין והגרע"א ציין המכילתא דטבחו או מכרו אם על הטביחה חייב כו' שאין עונשין מן הדין, ולהמבואר י"ל דטביחה ומכירה דקנס דהוא יותר ממה שהזיק, וי"ל דלכן אין עונשין מן הדין דקנסא מקנסא לא ילפינן וממון עונשין מן הדין. ולכך הביאו הא דבור דממון הוא. ולקמן דף ד' ע"ב בתוד"ה וע"ז כתבו דלהריב"א בשילם ע"פ העדים זוממין חייבין דל"ש בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י פירש דל"צ לה"ט דבממון חייבין מק"ו דבממון עונשין מן הדין ע"ש, ולכאורה משמע דלהריב"א גם ממון אין עונשין מן הדין [ועיין בספר בית הלוי (ח"א סי' ל"ב סק"י)[3]]. ולהמבואר י"ל דגם להריב"א עונשין ממון מן הדין, רק עדים זוממין דקנס הוא לרבי עקיבא י"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן גם בק"ו וכהרמב"ן, ולזה אמר דכיון דאפשר בחזרה הוי כאשר זמם. והר"י י"ל דיסבור כהרמב"ם דבק"ו ילפינן קנס מקנס ולכך עונשין גם קנס מן הדין.
ובבאר יעקב שם הקשה להרמב"ן מקדושין דף כ"ד ע"א דלס"ד יליף שאר אברים משן ועין דהוא ילפותא קנס מקנס. והנ"ל על פי מה שכתב במלא הרועים חלק שני ערך קנסא דלרב דס"ל בגיטין (דף נ"ג ע"א) דילפינן קנס מקנס בקנס דרבנן כ"ש בקנס דתורה ע"ש. והש"ך בחו"מ (ריש סי' שפ"ה) דקדק מלשון הרמב"ם (ריש פ"ז מחובל ומזיק) דפסק כרב והרמב"ן (קונ' דינא דגרמי) פסק כשמואל דלא גמרינן מקנסא ע"ש. וא"כ י"ל דהרמב"ם והרמב"ן דפליגי בקנס דתורה אי ילפינן קנס מקנס לשיטתייהו אזלי דהרמב"ם דפסק כרב למילף קנס מקנס בקנס דרבנן ה"ה בשל תורה והרמב"ן דפסק כשמואל דלא ילפינן בקנס דרבנן ה"ה בקנס דתורה ואפילו בק"ו[4]. וא"כ אין ראיה מהס"ד דקדושין דף כ"ד די"ל דבאמת אתי לסברת רב אבל להלכה דקי"ל כשמואל בדיני לא ילפינן קנס מקנס בקנס דתורה.
ולכאורה קשה אי לא ילפינן קנס מקנס איך מחייבינן בתם אתולדה דקרן למאן דאמר פלגא נזקא קנסא ונימא אין לך אלא נגיחה דכתיב בהדיא. אך י"ל כעין שכתב בשיטה מקובצת ד"ה תולדה דקרן, שהקשה להמכילתא דאין עונשין מן הדין אמאי מחייבינן אתולדה, ותירץ דבמכילתא מפיק ליה מדרש הכתוב דולא ישמרנו ע"ש. וא"כ ניחא נמי אף אי לא ילפינן קנס מקנס.
ובתוי"ט (פ"ב משנה ה') בק"ו דרבי טרפון לחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו דקרן ברשות הרבים ורבנן השיבו דיו ומשמע דבלא דיו הוי ילפינן, כתב דמכאן ראיה דעונשין ממון מן הדין ע"ש. ואכתי קשה הא קרן דתם קנס הוא ואיך ילפינן להסוברין דבקנס לא דיינינן ק"ו. זולת דנימא דהך משנה ס"ל פלגא נזקא ממונא וכעין שכתב במלא הרועים ערך פלגא נזקא אות ד' דמתני' דשור שהיה רודף דסוף פרק המניח (לה.) ומתני' דריש פ"ה (מו.) אתי כמ"ד פלגא נזקא ממונא אף דאינו כהלכה ע"ש ודוחק.
והיה אפשר ליישב למ"ש הקצות החושן (סי' א' סק"ח) מהראב"ד דקנס דפלגא נזקא שאני משאר קנסות דאפילו בהודה, ב"ד זיל שלים אמרי ליה, משום דקרן אית ליה גביה אלא דלא כייפינן ליה ע"ש. וה"נ נימא דרק שאר קנסות לא ילפינן מק"ו מחמת דחידוש גמור הוא דלית ליה גביה מידי וקנס דתם דאינו חידוש כל כך כיון דעכ"פ הזיקו דיינינן ביה ק"ו. אך הרמב"ן נראה דלית ליה סברת הראב"ד ע"ש בקצות החושן. והקדוש רבי יעקב הנזכר מיירי בקנס דתם ומכל מקום כתב דקנס מקנס לא ילפינן:
נשיכה תולדה דשן היא לא שן יש הנאה להזיקה כו'. וק"ל דבדף ט"ו ע"ב בכלבא דאכל אימרי דיש הנאה להזיקה ומשום דמשונה קרי ליה הש"ס תולדה דקרן, והוה ליה למימר שן אינו משונה ונשיכה משונה. ואף דמפרש לדרב פפא דיש דתולדותיהן לאו כיוצא בהן דוחק לומר דקאי נמי לרב פפא דפלגא נזקא ממונא [דלר"ת היינו דקרן דרכו להזיק כמ"ש בתוד"ה אבל ודף ה' ע"ב ד"ה שכן. וממילא גם נשיכה תולדה דקרן, דקרן דרכו להזיק, ושם (טו:) כתבו התוס' בד"ה והשתא דאי פלגא נזקא ממונא פטור לגמרי אמשונה כיון דלא דמי לקרן ע"ש. וא"כ ליכא יש הנאה להזיקו ומשונה שיתחייב מתולדה דקרן] כיון דקי"ל פלגא נזקא קנסא. ולמ"ש הרא"ש פ' כיצד סי' ג' דרק אפחת שפחתה המיתה לא מגבינן בבבל בכלבא דאכל אימרי ודמי הנבילה משלם כו' דאכילה אינו שינוי דדרכם לאכול כל נבילות כו' ואף דתחילת ההיזק הוי שינוי מחייב אאכילה דהוי אורחיה ע"ש. וא"כ בשעת האכילה דאז ההנאה שן הוא וארגע שהמית דמשונה הוא דאז הוא תולדה דקרן באמת לא יחשב אז יש הנאה להזיקה אף שהמית לצורך אכילה כיון דאז ליכא הנאת גרונה ומעיה.
אך הרשב"א (ד"ה ופריק) כתב דיש נשיכה תולדה דשן בנשכה בדבר להנאתה כדי לאוכלו ובאורחייהו בכך ולא הספיקה לאוכלו עד שנפל מפיה ע"ש[5] וכ"כ במגיד משנה (פ"א מנז"מ הל' י') ע"ש[6]. וכן נ"ל מדף י"ט ע"ב באכל נהמא ופלסיה לסלא דחייב גם אסל נזק שלם. ומבואר דהיזק דבשן באורחיה בהכי הוי שן אף דלא נהנה מהסל ומשמע דעיקר תלי באורחיה ומשונה. ואי נימא דההכנה להנאה לפי דמיונה חשיב הנאה באורחיה, גם במשונה נימא כן. גם בים של שלמה פ"ב סי' ט' השיג על הרא"ש ומסיק דגם אאכילת האימרי משלם כקרן ע"ש.
ובשיטה מקובצת כתב דהוה מצי למימר משום דשן מועדת מתחילתה יותר מנשיכה ואעפ"כ רצה לדמות נשיכה לשן כיון דנשיכה הוי בשן ומשני שן יש הנאה להזיקה שגם בהא לא דמי ע"ש, וקשה מאימרי כנזכר, וע"כ הדמיון דמשונה עדיף מב' הדמיונות דעביד בשן ודיש הנאה לחושבו בתולדה דקרן ותקשי דהל"ל לא שן אורחיה ונשיכה משונה כיון שזה עיקר ההבדל ועיין מה שכתב בשיטה מקובצת מתוספי הרא"ש[7] וצ"ע:
- ↑ וכעי"ז הביא מהרא"ש בשם ר"י ממיץ דמתלושה לא גמרינן דאין לך בו אלא חידושו.
- ↑ שהקשה ואימא כולה תמה היא ויישב דלפחות מתלושה א"א דק"ו היא.
- ↑ שכתב דא"א לפרש סברת ריב"א דאין עונשין ממון מן הדין דהרי במסכת ב"ק עצמה רבו מספר המקומות דילפינן חיוב תשלומין מק"ו, וביאר סברתו דאיכא למיפרך מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות.
- ↑ עיין רש"ש (ד:) דהקשה אתירוץ ר"י הא קנסא מקנסא לא ילפינן ויישב דבדאורייתא אפילו שמואל מודה. ועיי"ש מה שתי' עוד.
- ↑ ובחידושי תלמיד הרשב"א והרא"ש כתב דאין זה מחוור דכל נשיכה ודאי תולדה דקרן היא, ואפילו נשכה ככר להנאתה כדי לאכלו, כל שלא אכלתו אין זה כעין שן שחייבה עליו תורה, דהא ובער בשדה אחר כתיב וכל שלא נהנית אינו בכלל ובער.
- ↑ כ' דמדהביא הר"מ נשיכה בתולדות הקרן ולא חלק משמע שהוא מפרש ה"מ היכא דיש הנאה להזיקה דוקא נהנית שאכלה הא לא אכלה לא, ודחה דאפשר שסמך על מש"כ שכל כדרכו מועד הוא.
- ↑ דפירש הטעם דלא נקט שן אין כוונתה להזיק, משום דחומר דשן נקט לאפוקי משן ולאוקמיה בתולדה דקרן.