כובע ישועה/בבא קמא/פז/א

כובע ישועה בבא קמא פז א

דף פ"ז ע"א

וכן היה ר"י פוטרו מכל דינים שבתורה. הקשו התוס' דא"כ ל"ל גזירה שוה דעיניך עיניך לפטרו בבושת, ותירצו שלבסוף חזר בו ר"י. והקשה הפני יהושע כיון דמעיקרא דן הגזירה שוה ע"כ קיבלה מרבותיו דא"א דן גזירה שוה מעצמו ואיך חזר לסוף דתקשי גזירה שוה דעיניך למאי אתא ע"ש. ונ"ל דאף אם נמסרו התיבות דעיניך עיניך לדון בו הגזירה שוה אבל לא נמסר ביחוד לדון לפטור סומא מבושת (ועי' במלא הרועים חלק שני ערך גזירה שוה). וא"כ ניחא דהא בספרי דריש ר"י וקצותה את כפה ממון בגזירה שוה דעיניך עיניך מע"ז ע"ש. וא"כ עיקר קבלתו קיים אלא דמעיקרא דן מזה גם לפטור סומא ולסוף חזר [ובמעין החכמה דף קל"ו הקשה אקושיית התוס' דל"ל לר"י גזירה שוה. דהא צריך להא דוקצותה את כפה ממון ע"ש. והנ"ל דאין קו' התוס' אעיקר גזירה שוה רק אהא דיליף פטור סומא מבושת מהגזירה שוה, ועי' לעיל דף ה' ע"א בתוס' ד"ה תחת וצע"ק]. ועי' בסנהדרין (נא:) ור"י סבר מדקאמר ליה בת ובת ש"מ הדר מגזירה שוה וצ"ע (וע"ש במהרש"א) ולומר למ"ש הנמוקי יוסף בר"פ? דדבר שיודעין שכן האמת ולא נתברר לנו סמך מהכתוב רשות ביד כל אדם לדונו ולהביאו בגזירה שוה [וע"ש בכתונת פסים] והובא בי"מ? סי' ל"ד ע"ש. ונימא דסבר ר"י דעיקר סמך רע"ק היה על קבלתו והגזירה שוה דרש מעצמו. וה"נ נימא בדר"י דהכא דהיה מקובל דסומא פטור מבושת ודן גזירה שוה מעצמו והעמיד קבלתו עד שמצא דרשא לפטרו ממיתה וגלות, זה צ"ע לומר כן במה שיש בו פלוגתא. וד' הנ"י ל"ש רק בכעין עין תחת עין דלית דסבר עין ממש:

וכן היה ר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. הקשו התוס' מדאר"י דלא ראה מאורות מימיו אפילו ראה ונסמא נמי ובירושלמי דמוקי ביושב בבית אפילה א"ש אבל בגמ' משמע דמיירי בסומא ממש כו' ותי' דמ"מ מדרבנן חייב לר"י. והנ"ל דהירושלמי דלא תירץ כהתוס' לשיטתו אזיל דבתשובת בשמים ראש סי' ע"ג בכסא דהרסנא הקשה דמה כח בית דין יפה לגזור עליו והרי גזירתם מלאו דלא תסור וסומא אינו מוזהר והוכיח מזה דבלאוין מוזהר ולא פטרו ר"י רק מעשין ע"ש. וא"כ ניחא דבירושלמי פ"ב דסוטה סוף הלכה ו' אמר ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים, היא סומא [מנין] מתניתא דר' יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה, וכתב במראה הפנים דהיינו ר"י דהכא דפטור אף מל"ת [דע"כ זנות דא"א היא ל"ת] ע"ש. וממילא להירושלמי ליכא לתרץ דחייב מדרבנן דתקשי מה כח ב"ד לגזור עליו כיון דגם בלא תסור אינו מוזהר להירושלמי. וע"ש שהוכיח דלא כהפוסקים כר"י מדבעינן בבבא בתרא (קכח.) או ראה לפסול סומא לעדות ואיכא אמוראי דמכשרי ליה ולר"י הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ול"נ דיש לאוקמי הא דבבא בתרא בסומא דיש לספק עליו לשמא יתפתח אח"כ [וכהא דמביא שם בברייתא וחזר ונתפתח] וכיון דכשיתרפא הוי בר הזמה הוי בשעת הגדה עדות שיכול להזימה. וכעין שכתבו התוס' בסנהדרין (פא.) ד"ה ונגמר, בנגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה דנידון בחמורה והקשו דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבלאו סהדותייהו מיקטל ותי' דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה ע"ש, הרי דמספק שיוכל לבא להזמה הוי עדות שאתה יכול להזימה, וה"נ דשמא יתפתח חשיב עדות שאתה יכול להזימה. ולהתורת חיים בבבא בתרא שם ע"כ צ"ל כן דהא תקשי אדמותיב על אמוראי דמכשרי בעדות סומא מברייתא דפיתח ונסתמא פסול נימא דאתי כר"י דפוטר סומא מדינים וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה (וכמ"ש בכסא דהרסנא) ולרבנן כשר. ושם פרשב"ם דהתיובתא לכלהו מדתנא זה הכלל כל שתחלתו וסופו בפסלות פסול והא מרישא שמעת וע"כ לאתויי כל הני ע"ש. וזה שייך אי אין הפסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה רק משום דא"י לכוין כל כך (כמו שכתב שם הרשב"ם), וכיון דבקרקע יותר קרוב לכוין מבגלימא כדמוכח התם ורוצה לאשמעינן דגם בקרקע ל"מ שייך למיתני זה הכלל לאתויי גם קרקע. אך אי כר"י אתי ומטעם עדות שאי אתה יכול להזימה כל הדברים שוין לפסול זה ול"ל למיתני זה הכלל, אך למ"ש התורת חיים להקשות על רשב"ם דזה הכלל אתי לאתויי שאר פסלות כקטנות או עבירה ?דביש בהן בשעת ראיה או הגדה פסול כו' ומפרש דמדנקט סתמא משמע דבכל עדות מיירי אף בעדות קרקע ע"ש. לפ"ז קשה כנ"ל דנימא דאתי ברייתא כר"י ופסול מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה והאמוראי סברי כרבנן. אלא ודאי דמשמע ברייתא גם באפשר שיתפתח אח"כ וכהאי גוונא לא חשיב עדות שאי אתה יכול להזימה וכהתוס' בסנהדרין. ועי' בשבת (קנ"ג) דשקיל וטרי במי שהחשיך לו בדרך ואיכא חרש שוטה וקטן למי יהיב כיסו, וסומא לא הזכיר ומשמע דאין הלכה כר"י. ובמנחות (צג.) ממעט סומא דאינו סומך מגזירה שוה ע"ש, ומשמע נמי קצת דישנו במצות. ודע די"ל דלר"י אינו חייב מדרבנן רק בק"ש וכדמוכח זה מקושייתם. ומשום דכיון דהטעם כדי שיוכר שהוא ישראל סגי במצוה זו שנוהגת בכל יום. והא דבררו מצוה זו ולא ציצית משום דאית בה מלכות שמים והרי בברכות (כ.) דתנן דנשים פטורות מק"ש אמרינן (כ:) דקמ"ל דלא נחייבם אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא משום דאית בה מלכות שמים. ואף דשם לא מחייבינן להו מה"ט הוא משום דל"מ ה"ט לחדש בה חיוב אבל הכא דעיקר חיובו כדי שיוכר? לישראל ומהני ה"ט לחדש חיוב על הסומא באיזו מצוה י"ל דמהני טעם דמלכות שמים דבק"ש לברור להסומא מצות ק"ש. ויתורץ לפ"ז קושיית הרשב"א דאי חייב מדרבנן לר"י מאי אר"י דלא מפקידנא ועבידנא דע"כ עביד מדרבנן מלא תסור. ובראש השנה (לג.) בתוד"ה הא נדחקו דשמח במאי דמדאורייתא לא מיפקד ועביד ע"ש. ולמ"ש ניחא דשמחתו הוה אשאר מצות וצ"ע:

והחובל בע"כ שלו פטור מכולן. עמ"ש הפני יהושע דיש לפטרו לגמרי מרפואתו מהיקש דקרא דאיתקש שבת לריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי כדלעיל ע"ש. ולא נ"ל דהחובל בעבד עברי שלו יוכיח דחייב בריפוי ופטור משבת כמפורש במתני', וע"כ דלא מקשינן לעיל (פד.) במכה דאיד יתירה אלא משום דשם אין סברא לחלק ביניהם משא"כ בזה דמלאכתו שייך לרבו לא מקשינן שבת וריפוי. ובמ"ש הפני יהושע דבחובל בעבד כנעני דאחרים אין כל רפואתו לרבו דאף באומר הנחבל הב לי ומסינא נפשאי מעכב מטעם דפשע בנפשיה וקרי ליה שור המזיק ושפיר פריך בגיטין רפואתו דיליה היא אבל כשחבל בו רבו י"ל דפטור לגמרי וכדמצינו בדין יום או יומים דהקילה התורה גביה מטעם שכספו הוא ע"ש, והנה במראה הפנים בירושלמי דפרקין הלכה ד' הביא מה שכתב הרמב"ם פ"ד מחובל הל' י' דהחובל בעבד כנעני דחבירו רבו נוטל ה' דברים ואפילו צערו בסם ומשמע דכל רפואתו לרבו וכו', דה"ל גירסא אחרת בגיטין לגרוס רפואתו נמי פשיטא ע"ש. ואכתי קשה דהא צריך ליתן לרופא כדי דלא ליקרייה שור המזיק כמ"ש הפני יהושע. זולת די"ל דל"מ סברא זו רק בצריך ליתן לנחבל גופיה דאין נפ"מ לנחבל כ"כ בין יתן לו או שירפאהו אך בחובל בעבד אי מדינא מגיע רפואתו לרבו והעבד יתרפא מצדקה ל"מ הטעם דקרו ליה שור המזיק כשלא יתרפא מצדקה למנוע דמי הריפוי מרבו, ולדברי הפני יהושע י"ל דהרמב"ם גריס כגירסתנו ומ"מ ניחא כיון דהטעם דמקילינן בחבל בו רבו משום דדמי ליא"י. והרמב"ם פ"ב מרוצח הי"ד כתב דדין דיא"י אינו רק בהכהו בשבט או מקל ורצועה דניתן לרדותו בכזה ולא בהכהו בסייף או סכין ואבן ואגרוף ע"ש, וא"כ גם בחבלה יש לחלק כן וא"כ בגיטין דאמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חבירו דסתם קטיעת יד משמע בדבר שלא ניתן רשות לרבו לרדותו הוי רפואתו דידיה דכה"ג גם בחבלו רבו (באינו בראשי אברים) היה חייב לרפאותו וכבהרגו בכה"ג דאינו בדין יום או יומים, והחובל בעבד כנעני דחבירו שכתב הרמב"ם בפרק ה' מחובל י"ל דמיירי בחבלה שניתן רשות לרבו לרדותו, ובכזה י"ל דמגיע לרבו כל דמי רפואתו:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף