ילקוט שמעוני/ב/כח
|
< הקודם · הבא > |
יהושע טו [עריכה]
פרק טו - רמז כח[עריכה]
(פדר"א פ' לו):
רבי יהודה אומר: כשבאו המלאכים לאברהם רץ להביא בן בקר, ורץ בן בקר למערת המכפלה ונכנס אחריו וראה אדם וחוה שוכבים על מטותיהם ונרות דולקים עליהם וריח טוב כריח ניחוח, לפיכך חמדה לאחוזת קבר. אמר לבני יבוס לקנות מהם בממכר זהב ובמכתב עולם, וכי יבוסים היו והלא חתיים היו, אלא על שם העיר נקראו, ולא קבלו עליהם, אמרו יודעים אנו שעתיד הקב"ה ליתן לזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש מעיר יבוסי, וכרת עמהם ברית ואחר כך קנה מהם מערת המכפלה. מה עשו אנשי יבוס עשו צלמי נחשת וכתבו עליהם ברית השבועה, והעמידו אותם ברחוב העיר, וכשבאו ישראל לארץ רצו ליכנס לעיר ולא היו יכולים מפני הברית, שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו', והמלך דוד רצה ליכנס ולא הניחוהו, שנאמר (ויאמרו) [ויאמר לדוד לאמר] (אנשי יבוס) לא תבא הנה (ש"ב ה, ו). אותה שבועה ראה דוד וחזר לאחוריו, שנאמר וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד (שם ט). אמרו אין אנו מניחין אותך ליכנס עד שתסיר את הצלמים הללו שכתוב עליהם שבועת אברהם[1], שנאמר כי אם הסירך העורים והפסחים (שם ו). וכמו שנאמר עור ופסח לא יבא (בית ה') [אל הבית] (שם ח). חס ושלום עורים ופסחים באו למקדש, אלא אלו הצלמים, שנאמר עינים להם ולא יראו (תהלים קטו, ה). שנואי נפש דוד, שהיה דוד שונא עובדי ע"ז. אמר דוד כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הצלמים הללו יהיה לראש, ועלה יואב בן צרויה והיה ראש. ואח"כ קנה את עיר היבוסי בממכר עולם, שנאמר ויתן דוד לארנן וגו' (דה"א כא, כה):
- ↑ עד שתסיר את הצלמים הללו. זית רענן: קשה ומה בכך שיסירו הלא השבועה קיימת, ויש לתרץ שהם נתרצו למחול על השבועה אם יהיה בו להסיר עבודת גלולים שלהם, ועוד יש לומר דהם פרצו הגדר תחלה שנלחמו עם ישראל, רק שדוד לא רצה מפני מראית עין עד שיסיר הצלמים, עיין מה שכתוב לקמן (ש"ב ח, א) רמז קמ"ו. ע"כ זית רענן. רש"י (דברים ב כג): ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם. וכן הוא (בחולין ס:)
|
< הקודם · הבא > |
יהושע טז [עריכה]
פרק טז - המשך רמז כח[עריכה]
תאנת שילה[1] (יהושע טז, ו).
(זבחים קיח:):
רבי חמא ברבי חנינא אומר שכל הרואה שילה מתאנח על אכילת קדשים. אמר רבי אבהו: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מט, כב). עין שלא רצתה ליהנות במה שאינו שלה[2], תזכה ותאכל במלא עין שלה: