טורי אבן/ראש השנה/כט/א

טורי אבן ראש השנה כט א

דף כ"ט ע"א

איכוון ותקע לי. י"מ דר"ז ס"ל מצ"כ ואיכוון ותקע לי דקאמר לצאת י"ח קאמר. וכ"פ רש"י וי"מ דלא אמר איכוון למצוה אלא צ"כ לשומע ולמשמיע לשם תקיעות שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעול' כוונת מצוה לא בעינן אבל בעי כוונה לשמוע ולהשמיע ונ"ל כפי' רש"י דאם איתא דכוונת שומע ומשמיע יותר חמיר מכוונ' המצוה עצמו ואפי' למ"ד מצות אצ"כ אפ"ה כוונת משמיע לשומע בעי א"כ לעיל דפריך מהא דנתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר וש"מ מצות צ"כ והאיך ס"ד דמקשה לומר כן הא בסמוך דייק המקשה גופי' מהא ברייתא עצמה קתני משמיע דומי' דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע וכו' וש"מ דלא בעינן כוונת משמיע וכיון דהאי ברייתא כוונת משמיע לא בעי כלל אפי' לשם תקיעת שופר כל דהו ממילא ש"מ מכ"ש דלא בעי כוונ' מצוה דהא להאי פירושא כוונ' משמיע חמיר מכוונת מצוה והשתא האי תנא חמירתא לא בעי קילתא לא כ"ש אלא וודאי כוונת מצוה חמור מכוונת משמיע וקא ס"ד דאע"ג דהאי תנא כוונת משמיע לא בעי כוונת מצוה מיהו בעי ולפ"ז ש"מ דר"ז דבעי כוונת משמיע כ"ש דבעי כוונת מצוה דמצ"כ. וק"ל דהא לעיל פריך לרבא דאמר לצאת לא בעי כוונה לעבור בעי כוונה והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כוונה ומש"ה הדר בי' רבא ומסיק לצאת לב"כ לעבור בזמנו לב"כ וכו' והשתא לר"ז דס"ל לצאת ב"כ כ"ש לעבור דב"כ דהא לצאת קיל לענין כוו' מלעבור כדמוכח מהא דרבא ומהא דפ"י דעירובין שכתבתי למעל' והשתא לר"ז תקשה והא מתן דמי' דלעבור ולב"כ וה"נ ק' לר"ל בפר"י דפסחי' (דף קי) דדייק ממתניתן דהת' דמצ"כ וכמ"ש לעיל והשתא תקשה לר"ל נמי הא וי"ל דר"ל מדייק לה שם מדברי ר"י דא' אע"ג דמטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת ולא משו' הכירא דתינוקות דא"כ מאי מצוה כדדייק התם אלא ש"מ מצות צריכות כוונה ור"ז נמי ס"ל כהאי דיוקא ואינהו דא' כר"י. מיהו ק"ל דהכא ס"ל לר"ל דמצ"כ הא בפ"ג דנזיר (דף כג) ובפ"ג דהוריו' דף י' אר"י מאי דכתי' כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לב' שצלאו את פסחיהם א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לחם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית לי' ניהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עבד אלא אר"ל משל לב' זה אשתו ואחותו עמו בבית וכו' והשתא איך אר"ל פסח מיהא עביד הא מדא' א' אכלו לשם מצוה מכלל דהשני שאכלו לשם אכילה גסה לא אכלו לשם מצוה שהוא דבר והפוכו והא אע"ג דעביד פסח אפ"ה מצות אכילת פסח שהו' חייב מה"ת לא קיים ור"ל דס"ל מצ"כ א"כ הא ודאי פושע ורשע מקרי אפי' דברי חכמים מקרי הכי כדאמר בפ"ב דיבמות (דף כ) וספ"ק דנידה (דף י"ב) כ"ש באינו מקיים מצוה של תורה. ואפ"ת דהאי אכלו לש"מ דנקיט ל"ד דתדוק מיני' דהשני לא אכלו לש"מ אלא אכלו לש"מ דקאמ' היינו כדר' מצוותו מן המובחר דהיינו לתיאבון ואיד' אכלו באכילה גסה ומ"מ כיון לש"מ והאי לשם דנקט גבי מצוה ואכילה גסה ל"ד מ"מ תקשה למה נאדי ר"ל לגמרי מהאי משל דפס' ומוקי בד"א הל"ל באכילת פסח גופי' דאיירי בי' אחר אכלה לשם מצוה ואחר אכלו שלא לש"מ דה"ל רשע לר"ל:

ונ"ל מהא דאפי' למ"ד מצ"כ ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצוותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלו ואין אלו סתמן עומדין למצוותן ודמי לסתמא (דגמ') [צ"ל דגט] דאמ' רפ"ק דזבחי' גבי קדשי' דקי"ל כל הזבחי' שנשחטו שלא לשמן כשירין ולא עלו לבעלי' לשם חוב' ואם שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן קיימא אבל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' סתמא נמי פסול משום דסתם אשר לו לגירושין קיימא ופי' התוס' ואפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומד' דהא אפש' להתגרש בגט אחר כמו בזה. אבל בדב' פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו ואפי' במינו א"א אלא בו בעצמ' כגון אכילת קדשי' ופסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן וא"א לקיים מנותן אלא בגופן דמי לשחיטת קדשי' דסתמן לשמן עומדין הואיל ומצותן מיוחד בגופן וגם במילה למ"ד דבעי מילה לשמה אפ"ה בנכרי כשירה משום דעביד סתמא וסתמא לשמה קאי כמש"כ התוס' רפ"ק דזבחי' וצ"ל דה"ט משום דמצות אדם זה מיוחדת לגופו ממילא סתמא לשמה קאי א"נ משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן בטל מצותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב א"א בחזרה לעשות כמצותו אע"ג דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר כשהוא מהול או קטן הנולד מהול אבל עיקר מצות מילה אזדא לה וכן קדשי' אי עשאן שלא כמצותן בטל מצות קרבן זה מש"ה סתמא לשמו קאי משא"כ בשאר מצות כמצה שופר ולולב עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדת לשמן:

חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים י"ח. וטעמא כדמסיק משום דאין מחויב בדבר וק"ל למ"ד לעיל (דף כח) דמצו' צריכה כוונה ל"ל משום דאינו מחוייב בדבר ת"ל משום דלאו בני כוונה נינהו ואנן כוונת שומע ומשמיע בעינן דהא מה"ט שחיטת חש"ו פסולה אפילו באחרי' רואין אותן למאן דבעי כוונה לשחיטה משום דלאו בני כוונה נינהו כדאמ' בפ"ק דחולין (דף י"ב) ועוד למאי דפי' לעיל דהיכי דאינו יודע שהיום פסח או שזה מצה ה"ל מתעסק ולכ"ע לא יצא והה"נ באינו יודע שהיום ר"ה או שזה שופר ה"ל מתעסק והא חש"ו כל מעשיה' כמתעסק דיינינן לי' וכדא' התם קטן אין לו מחשבה ואם שחט עולה לשמה פסולה ופי התוס' אע"ג דסתמא נשמה קאי ואינו פסול עד שנעקר מלשמה להדיא סתמא דקטן גרע טפי דא"י שהוא קדשי' ואמרי' לשם חולין כשירה משום חולין פי' שכסבור שהוא חולין פסולה ואפי' אומר הקטן בפירוש ששחטו לשם קדשים לאו כלום הוא דאין לו מחשבה וה"נ אפי' אי אמר בפירוש שהיום ר"ה לאו כלום הוא ועדיין דיינינן לי' כמתעסק ואנן תנן בפ"ד המתעסק והשומע ממנו לא יצא וי"ל דבאחרי' עע"ג ומלמדין אותן לשמה בני כוונ' נינהו דמה"ט מכשירין כתיבת חש"ו את הגט בגדול עע"ג אע"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש שם התוס' וקמ"ל במתני' דבאחרי' עע"ג נמי אין מוציאן מה"ט דאין מחוייב בדבר מיהו למאי דאמרי מקצת המפרשים דחרש המדבר ואינו שומע אע"ג דהוי כפקח לכ"ד פטור מתקיע' דמצות תקיעה תליא בשמיעה כדתנן לעיל התוקע לתוך הבור דאם קול הברה שמע ל"י א"כ מעיקרא לק"מ דהשתא חרש דמתני' בחרש שאינו שומע לחוד איירי ואע"פ שמדבר וכפקח הוא ובר כוונה קמ"ל דאפ"ה אינו מוציא מה"ט דאינו מחוייב בדבר. אלא דבהא אין ליישב הא דתנן בפ"ב דמגילה הכל כשירין לקרות את המגילה דר"י מכשיר בקטן ושם יתבאר:

סד"א הואיל ותנן שוה יובל לר"ה וכו'. ק"ל כיון דקרא לא מקיש להו מה ס"ד לאקושי להו משום דתנן שוה יובל לר"ה ועוד דמתני' נמי לא משוה להו אלא לתקיעות ולברכות והאיך ס"ד לאקושי ת"ש דר"ה לשאר מצות יובל דליתנהו בכהנים וי"ל משום דילפינן לקמן בפ"ד (דף ל"ד) בהקישא וגז"ש דשביעי שביעי ר"ה ליובל לכמה מילי ומש"ה תנן שוה יובל לר"ה והא תקיעות של יובל עיקר הוא לסימן של שילוח עבדי' והשמטו' קרקעו' כדמוכח בכמה דוכתי וה"א מאן דליתא בכל דין השמטו' קרקעו' לא מחייב בת"ש דיובל ור"ה קמ"ל והא דנקט במצוה דר"ה ושבק יובל משום דר"ה שכיח מפי ונוהג בכל זמן ועוד דמכילתן מר"ה מיירי:

ובהכי נ"ל הא דקתני בההוא ברייתא גרים ועבדים משוחררי' ומאי קמ"ל פשיטא ולמאי דפי' א"ש משום דאמ' בפ"ה דב"מ (דף ע"א) אין אשה וגר קונין עבד עברי ואע"ג דמסיק התם אין קונין ודינו כישראל אבל קונין דינו כנכרי כדתני' הנרצע והנמכר לנכרי אין עובד לו את הבן ולא את הבת מ"מ מסתברא דהנמכר לנכרי לא שייך בי' רציעה א"כ הה"נ לנמכר לגר צדק שדינו כנכרי לענין ע"ע ולא שייך בי' רציעה ועוד דאיכא למ"ד בפ"ק דקידושין דמוכר עצמו אין נרצע אא"כ מכרוהו ב"ד וב"ד מסתמא אין מוכרין אותו לנכרי אלא לישראל כדכתיב בקרא להדיא א"כ ה"ה דאין ב"ד מוכרין אותו לגר צדק א"כ ליתא בשילוח עבדים בנרצע אע"ג דאיתי' בשילוח עבדים בפגע בו יובל בתוך שש למכירתו אפ"ה ה"א הואיל וליתא בכל דין שילוח עבדים דיובל דלא משכחת גבי שילוח דנרצע וא"צ תקיעה גבי לסימן שילוח של נרצע לא מחייב בתקיעה שופר דיובל וכדאמ' הגמ' גבי השמטת קרקע סד"א הואיל וליתא בכל דיני השמטה פטור מתקיעה. קמ"ל דגר ועבד משוחרר חייבין בתקיעה:

והני כהנים הואיל דליתניהו במצוה דיובל. ה"ה דהמ"ל כהנים ולויים איצטריך לי' דלוי נמי ליתנו במצוה דיובל כדמסיק כ"פ התוספ' רפ"ק דערכין (דף ג'):

דתנן כהנים ולויים וכו'. ק"ל הא לאו בכהנים ולוים תליא הא מילתא דגואלין לעולם כדאמ' בספ"ב דערכין (דף ל"ג) לרבנן דישראל שירש את אבי אמו לוי גואל כלוי ולוי שירש לישראל אינו גואל כלוי דבערי הלויים תלא רחמנא לגאולת עולם וכיון דלוי וישראל דינן שוה דבערי ישראל אין גואלין ובערי הלוים גואלין לעולם האיך ס"ד מש"ה לפטור מתקיעה א"כ לא משכחת לה למצות תקיעה ביובל כלל אפי' בישראל ואכתי תקשה פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייבי והא ל"ל דמשכח' לה לגאולת עולם בכהנים מה שאינו בישראל בשדה הנתחלקת לכהנים ביובל א"נ בשדה חרמים דאחוזת כהן הוא כדכתיב. ולפי"ז הא דקאמ' כהנים איצטריך לי' דווקא הוא דאילו בלויים לא משכחת לה להני ודלא כפי' התוס' ליתא דהא בהדיא אימעט לה לשדה החרם בשילהי ערכין דאם הקדשה ולא גאל' יצאה מתח"י ומתחלקת לכל אחיו הכהנים ואינו בכלל קרא דגאולת עולם ומשמע דה"ה לשדה המתחלקת לכהני' דיצאת מתח"י ומתחלקת לכל הכהני' אם הקדישה ולא גואלה. דהא במסקנא יליף התם מאחוזת' אמר רחמנא אחוזת' אין חרמי' לא וא"כ הא נמי אימעט מהא ועוד דאחוזתו גבי שדה היוצאת לכהנים ביובל כתיב. מיהו י"ל דאינו ממעט מאחוזתו אלא שדה חרם בלבד ולא היוצאת לכהני' ביובל ואדרבה משום ה"ט גופי' הואיל וגבי' כת' לכהן תהיה אחוזתו ואע"ג דלאו מערי הלוים שניתן להם אחוזה אפ"ה קרי לי' רחמנא אחוזתו ואפשר נמי דלענין מכירת הדיוט נמי דין אחוזת הלוים יש לו לענין שדה אחוזה שאין של ישראל נגאל פחות מב' שנים ולפי"ז ניחא הא דנקט כהנים לחוד ולא נקט נמי לוים ודלא בפי' התוס' והדבר מוכרע. עוד דאת' כרבי דאמ' התם דקרא דאחוזת עולם מיירי דווקא מבן לוי וערי הלוים ותרתי בעינן אבל בישראל לא משכחת לה כלל לגאולת עולם:

טומטום א"מ לא את מינו. ק"ל מינו אמאי אינו מוציא הא ה"ל ספק ספיק' ספק שמא זכר הוא ואת"ל נקיבה שמא טומטו' השומע נמי נקיבה. וי"ל משום דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר בא להוציאו מאיזה מצוה של תורה שאין הנשים חייבות בו כמו ק"ש וכיוצא בו ותאמר נמי שיוצא מחמת ס"ס כזו שמא המוציא איש את"ל אשה שמא זה הטומטו' נמי אשה הרי להוציא הוא טומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספיקא שמא זכר הוא וה"ל ס"ס וכשטומטום אחר בא להוציא אתה מספקת לי' בנקיבה, וה"ל ס"ס ה"ל תרתי קולא דסתרין אהדדי ומש"ה לא אמרי כלל לס"ס זה. וכה"ג מצינו בפ"ג דנדה (דף כ"ט) המפלת ואינו יודע מה הפילה תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. ופי' התוס' אע"ג דהוי ס"ס דשמא לא וולד הי' ואת"ל וולד שמא זכר ואמאי תשב לנקיבה משום דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביו' א"ל נמי אימר לא ילדה כלל והוי כמו שומרת יום כנגד יום ואת"ל ילדה אימר נקיבה הי' וה"ל ראיית דם טהור הא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרין אהדדי מש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא. וה"נ אם אזלת לקולא בטומטום זה כשבא להוציא אחרים משום דספיקא דשמא זכר הוא וע"י זה הוי ס"ס וכשטומטום אחר מוציאו תיזל לקולא מחמת ס"ס שמא נקיב' הוא ה"ל תרי קולא דסתרי אהדדי מש"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא:

ול"ל דההיא דטומטום ל"ד לההיא דלידה דהתם אפשר להתהפך הס"ס באשה זו גופא אבל הכא א"א להתהפך אלא ע"י שנים. זה אינו דהא ספיקא דרבנן לקולא ומ"מ היכא דסתרין אהדדי אפי' בשנים. לא אזלינן להקל כדתנן בפ"ט דנדה (דף נ"ט) השאילה חלוקה לנכריות או לנדה ה"ז תולה בה פי' אם מצאתה עלי' כתם אבל אם השאילה לישראלי' טהורה שתיהם טמאים ול"א להקל שמא כל חדא וחדא טהורה היא משום דה"ל תרתי קולא דסתרי אהדדי וש"מ דהיכא דסתרין אפי' בשנים ל"א ספיקא דרבנן לקולא א"כ הה"נ בשל תורה אע"ג דס"ס להקל אפ"ה בתרתי דסתרי לא אזלינן להקל אפי' אי סתרי בשנים משום דספיקא בדרבנן וס"ס בשל תורה שווי' ואי משום דההיא דכתם ה"ל וודאי תרתי דסתרי אהדדי אי מטהרת לשתיהם והכא גבי טומטום אינו וודאי תרתי דסתרי אלא שע"י מקרה אפשר לבוא לידי תרתי דסתרי ע"ד שפי' הא נלמד מהא דפ"ב דנדה כל כה"ג נמי ל"א להקל:

מי שחציו עבד אינו מוציא וכו'. ואף לעצמו אינו מוציא כדמסיק. וק"ל הא בריש פ"ק דחגיגה מסיק לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש דמי שחציו עבד כופין את רבו לשחררו משום דאינו יכול לישא אשה לא שפחה ולא בת חורין ה"ל כמשוחרר וחייב בראי' אע"ג שפטור מה"ת כדכתי' לפני האדון ה'. וה"נ אמ' בפ"ח דפסחים דלאחר חזרה מי שחציו עבד אוכל פסח משל עצמו אע"ג דמה"ת אסור לאכול אלא משל רבו ולא משל עצמו דאין צד עבדות שבו נמשך אחר דעתו וה"ל שלא למנוי' ורחמנ' אמר במכסת אלמא לאחר חזרה מי שחציו עבד ה"ל כמשוחר' אפי' להקל באיסור של תורה ומביא עולת ראי' אפי' בי"ט וכן אוכל פסח מש"ע ולא ה"ל שלא למנויו והשתא אמאי אינו מוציא אפי' לעצמו הא אפי' אחרים יוציא כיון דהוי. כמשוחרר אפי' להקל. וי"ל דוודאי צד עבדות שבו אפי' בתר חזרה במקומו עומדת תדע דאמ' בפ"ד דיבמות (דף מ"ו) דמי שחציו עבד שקידש בת ישראל הולד אין לו תקנה דאתי צד עבדות שבו ומשתמ' בא"א ול"א דה"ל כמשוחר' ואע"ג דלא קאי התם במסקנא הכי היינו מט"א כדמפרש התם. ובפ"ד דגיטין (דף מ') קמבעי' לן מי שחציו עבד שקידש ב"ח מהו את"ל בן ישראל שאמ' לבת ישראל התקדשי לחצי מקודשת דחזי לכולו האי לא חזי לכולו פי' דהא לצד עבדות שלו א"מ. וש"מ דצ"ע במקומו עומד אפי' לאחר חזרה מש"ה לענין תקיעה אף לעצמו אינו מוציא משום צ"ע שבו ולענין עולת ראי' שאני דהא אי לאו קרא דאל פני האדון ה' חייב בראי' מפני צד חירות שבו כמו שחייב בכל המצות משום צד חירות כדאמ' הכא גבי שופר וממילא הי' מותר להביא אף בי"ט כמו שמביאים הכל כיון דה"ל עולת חובה ולא של נדר. אלא דגלי קרא דאל פני האדון דצד עבדות מעכב על צד חירות לפטור את צד חירות נמי מן הראי' מגזה"כ וכיון דלבתר חזרה כופין את רבו לשחררו קליש צד עבדות שבו ואין בו כח לעכב על צ"ח דאלים ואע"ג דצד עבדות במ"ע ואינו כבן חורין ה"מ לחלק עבדות עצמו אבל מ"מ קלישותי' דידי' לאחר חזרה אהני שלא לעכב על צ"ח שבו דאלים. וה"נ לענין פסח דהא אפי' מצ"ע שבו חייב לאכול פסח אלא שא"א לאכול מצ"ע מש"ע אלא משל רבו דווקא וכיון דבתר חזרה קליש צ"ע שבו ה"ל טפל ובטל לגבי צ"ח שבו ואינו מעכבו מלאכול משלו אבל משום צ"ע שבו דינו כעבד לפיכך לא אתי צ"ע ומפיק לצ"ח אפי' של עצמו וה"נ לענין קדושין ואישות צ"ע שבו לאו בר קדושין הוא ובין צ"ע ובין צ"ח כל אחד ואחד במקומו עומד ושם ריש חגיגה ביארתי הטיב:

כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא. ק"ל דבפ"ו דברכות (דף מ"ח) אמ' לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופי' רש"י ומכי אכל כזית דגן מוציא אפי' למאן דאכל ושבע דמחויב בבה"מ מה"ת אע"ג דהוא אינו חייב אלא מדרבנן כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ובה"ג פי' דווקא דאכל כזית או כביצה דכוותי' אבל אכלו ושבעו לא מפיק וא"כ כ"ש היכא דיצא דא"י להוציא את המחויב אפי' בדרבנן והכא אמרינן בכל הברכות אע"פ שיצא מוציאה מיהו מפי' רש"י בשמעתין למדתי תירוץ לזה דה"מ דיצא אינו מוציא בשל תורה כמו בברכת המזון אבל בדרבנן כמו שאר ברכות אע"פ שיצא מוציא שהרי בסמוך פי' אהא דברכות היין של קידוש היום מהו מקדש ישראל לא תבעי לך דחובה נינהו ומפיק ואמאי שביק מקדש השבת דשכיח ונקט מקדש ישראל שהוא קידוש די"ט דל"ש. ובע"כ ה"ט דקידוש של שבת הוא מה"ת כדאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ') הילכך לא מצי מפיק לאחר שיצא אבל קידוש י"ט וודאי אינו מה"ת לפיכך אע"פ שיצא לא מבעי' לי' דוודאי מוציא ולא מספק' לי' על עיקר הקידוש אלא אברכת יין שלפניו וכן נראה דהא תנן בסמוך בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא שביק האי תנא לאשמועינן הא רבותא במצות של תודה ולא נקט לה אלא גבי מצות דרבנן הלל ומגילה ש"מ דבש"ת כיון דיצא פקע מיני' חיובא ומעתה ה"ל אינו מחויב בדבר (ויכול) [ואינו יכול] להוציא אחרים וכ"ת א"כ אמאי תנן במתניתין חש"ו א"מ אחרים ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' גדול דבר חיובא הוא אפ"ה כיון שיצא א"מ כ"ש חש"ו דלאו בני חיובא הן כל עיקר דא"מ. די"ל משו' דאמרינן לקמן בפ"ד ג' תרועות נאמרו בר"ה ב' מד"ת וא' מד"ס ואיכא למ"ד ב' מד"ס ובהני גדול אע"פ שיצא מוציא דה"ל מד"ס וקמשמע לן דבחרש שיטה וקטן דלאו בר חיובא נינהו לגמרי אפי' בהני נמי א"מ והא דאמרינן בסמוך כד הוינן בי ר"פ הוי מקדש לן וכי אתא אריסיה מדברא הוי מקדש להו ומסתמא בקידוש של שבת של לילה מיירי דהוי מה"ת דאלו קידוש של יום הוי מדרבנן. מדקאמר וכי אתי אריסיה מדברא והיינו בע"ש דאלו בשבת הא אסור במלאכה ומאי טיבו להיות בדברא. א"ל דלא הי' הוא מוציאם י"ח אלא הן הי' עונין אחריו מה שהי' אומר וכהא דתנן בפ"ג דסוכה מי שהי' עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ומפני שלא היו יודעי' לקדש הי' מקרא להן. ומייתי לה מהאי עובדא דדין בברכת היין של קידוש כברכת חובה ואין בו משו ברכה לבטלה א"נ אע"ג דה"ל מקדש להו תחלה לא הי' מכוון להוציא א"ע בכך עד דמקדש להו קודם וכשמקדש להו עדיין הי' מחויב בדבר וס"ל מצ"כ דאע"ג דהוא א"י באותו קידוש שהי' מקדש להו בתחילה אפ"ה כיון דלא יצא עדיין וה"ל מחויב בדבר יכול להוציאם אע"פ שהוא גופא א"י ובהא כיון דאי בעי ראוי לצאת בזה הא עצמו מוציא אבל אם יצא כבר ואינו ראוי להוציא א"ע בהאי שעתא אחרים נמי א"מ:

מ"מ ק"ל על פי' רש"י דפי' דמחויב מדרבנן יכול להוציא את המחויב מה"ת דהא בפ"ג דברכו' (דף כ) מבעי לן אי נשים חייבות בבה"מ דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאפוקי אחרי' י"ח א"א דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא א"א דרבנן ה"ל שא"מ בדבר ע' מ"ש הראש רפ"ג שלשה שאכלו אלמא מחויב דרבנן אינו מוציא למי שחייב מן התורה אבל לבעל ה"ג ניחא. והא עובדא דמייתי התם דינאי מלכא כריך ריפתא ויהיב כסא לשמעון בן שטח שתיי' ובירך להו ואמר ר"א שמעון בן שטח דעבד לגרמי' עבד דהכי אמר ר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כזי' דגן ומזה הקשו עליו רש"י ותוס' דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ב"ש ואע"ג דלגרמי' עביד טעמא משום דלא אכל כזי' דגן הא אכל כ"ד ה"נ. איני יודע מאי ק"ל דה"ה אי הוי מפיק להו ע"י אכילת כ"ד נמי לגרמי' הוי עבי' כיון דאינהו אכלו ושבעו והא דר"י לאו אהאי עובד' קאי אלא שמעתי' בעלמא קאמר לה ואמאן דלא אכל אלא כזית קאי והיינו לישנא דלעולם אינו מוציא ולא נקיט א"מ סתמא אלא ה"ק הא לא משכח' לעולם שיכול להוציא אלא עד שיאכל כ"ד אבל בדלא אכל כזית לא משכחת כלל שאפשר להוציא עד שיאכל כ"ד דאז משכחת לה שיכול להוציא למאן דלא אכל כדי שביעה ומ"מ הא לא פסיקא לי' דבדאכל כזית דמוציא לכל דוודאי א"מ למאן דאכל כדי שביעה אבל האי גוונא דאינו מוציא פסיקא לי' דעד דאכל כזית א"מ כלל אפי' למחויב מדרבנן והיינו שאכל כזית דבאכל פחות מכזית א"מ אפי' של דרבנן ותא דמייתי מר"י דלגרמי' עביד אע"ג דר"י לא מיירי אלא להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה וינאי וחביריו אכלו כ"ש במכ"ש מייתי לה ותרתי עביד לגרמי' שהוציא בכוס שתי' למאן דאכל ושבע מיהו הני תרתי חדא נינהו דאיהו ס"ל. מי שאינו מחויב בדבר כלל מוציא אפי' המחויב מה"ת ואנן ס"ל מי שא"מ אין יכול להוציא אחרים לפיכך מחויב דרבנן מוציא דכוותי' אבל לא של תורה מש"ה בכזית דגן מוציא את של דרבנן אבל לא של תורה דהא אינו מחויב בדבר מן התורה ועד דאכל ושבע אינו מוציא של תור':

ומדברי רש"י שכתבתי משמע דהא שאינו מחוייב א"מ אחרים אינו אלא מדרבנן דהא פי' מי שאכל כ"ד מוציא למאן דאכל ושבע דמחויב מה"ת. ואי הא דאינו מחויב בדבר א"מ הוי מה"ת כי מחוייב מדרבנן מה הוי הא מ"מ מה"ת לאו בר חיובא הוא אבל הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דברכות כתב בפשיטות דא"מ בדבר אינו מוציא אחרים מה"ת. ונ"ל להביא ראיה מדאמ' אנדרוגנוס מוציא את מינו אבל לא שאינו מינו וה"נ אמ' דטומט' א"מ לא את מינו ולא את שאינו מינו וטעמא משום דהוו ספק אשה מש"ה א"א להו להוציא לאיש שחייב בודאי. והשתא אא"ב הא דאינו מחויב דאינו מוציא מחויב ה"ל מה"ת ניחא דה"ל ספיק' דאוריית' ולחומרא אבל א"א דאינו אלא מדרבנן הא כיון דטומטם ואנדרוגנוס הוי ספק זכר אמאי אינו מוציא זכר ודאי הא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל אי מה"ת אינו מוציא ניחא אע"ג דלגבי להוציא את מינו הטומט' ה"ל ס"ס דאפי' בשל תורה לקולא ניחא דה"ט דל"א להקל משום דזימנין אתה מהפך הס"ס להקל ותאמר בספק ב' דילמא נקיבה הוא כגון אם זה הטומט' המוציא עכשיו את מינו יבא פעם אחר לצאת ע"י בר מינו טומטו' כמותו. אבל אי אמרת דהא דאין מחויב בדבר א"מ למחויב אינו אלא מדרבנן בחד ספיקא סגי למיזל לקולא וכיון דחד ספיק' סגי למ"ל לעולם שתהפך הספק הא' ויהי' להקל דהא ע"י שתאמר ספק שמא איש הוא ע"י ספק זה למ"ל קולא אלא חומרא בלבד:

[אבני שהם. בד"ה כל הברכות כתבתי בפנים ונ"ל להביא ראי' מדאמ' אנדרוגנוס מוציא את מינו כו' אלא חומרא בלבד כצ"ל] מיהו יש לדחות ראי' זו דאפ"ת דהא דאינו מחויב אינו מוציא אחרים אינו אלא מדרבנן מ"מ מ"ל שיתהפך הספק לאידך גיסא להקל זימנין זה הטומטו' המוצי' את מינו תוציא אותו אשה מספיק' דהא גיסא דילמ' נקבה הוי ואידך טומטום שיצא ע"י זה יוציא זכר משום ספיקא דהאי גיסא שמא זכר הוא והשתא ע"י שלשתן נתהפך הספק האחד להקל שלא כדין בוודאי בין שתאמר שניהם זכרים א"כ זה לא יצא ע"י אשה בין שתאמר שניהם נקבות הזכר הוודאי לא יצא בין שתאמר שא' מהם נקבה אם המוציא זכר א"א לו לצאת ע"י אשה ואם היוצא נקבה א"א לו להוציא את זכר ודאי וכיון דאפש' להפך לכל צד עד שיבא לידי קולא בודאי ע"י ג' בני אדם מש"ה אזלינן לחומר' אע"ג דאצל כל א' וא' בפ"ע ה"ל ספק ומדרבנן ספיקא לקולא אפ"ה כיון דע"י ג' ב"א אפשר לבוא לידי קולא בוודאי ממ"נ אזלינן לחומרא [ע"כ מאבני שהם]:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף