טורי אבן/ראש השנה/ד/ב

טורי אבן ראש השנה ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ד' ע"ב

לקט שכחה ופאה. פי' התוס' חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בל"ת דכתיב לא תלקט ולא תשוב ולא תכלה וכתיב לעני ולגר תעזוב והיכי דעבר ונטל חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאי' בפ"ק דתמורה (דף ו') ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העומר או מן הכרי ואיכא ב"ת והק' התוס' דאי בעבר ונטלו הרי עובר בב"ת לאלתר דדווקא היכי דליכא עניים אינו עובר בב"ת אלא ברגלי' אבל היכא דקיימו עני' קא עבר לאלתר כמו צדקה ובדלא קיימי עני' ושקלי בהיתר א"א לאוקמי דאז מותר לשקלו לנפשי' כדמוכח בסוף הזרוע (דף קל"ד) לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפי'. ולמאי דפי' לעיל גבי צדקו' לק"מ דלעולם איירי בעבר ושקלו ואין ה"נ דעבר בב"ת לאלתר ומ"מ חשיב להו בהדי הנך דע"ע בג' רגלים כיון דלאחר ג"ר לא פקע ב"ת דידהו דהא צדקות גופיא נמי חשיב בהדי הני מה"ט:

אבל אי ק"ל הא ק"ל אי מיירי בעבר ושקל וקמ"ל דעובר בב"ת אם אין חוזר ונותן הניחא למ"ד בפ"ג דיומא (דף ל"ו) תעזוב השתא משמע אבל לר"ע דאמר התם מעיקרא משמע דאי עבר ושקל א"צ לחזור וליתן ב"ת דלקט ושכחה ופאה דרבי קרא לקמן ממעמך היכי משכחת לה הא כיון דשקלינהו פקע חיובן הואיל וא"צ לחזור וליתן:

ועק"ל אי מיירי קרא דב"ת בעבר ושקל. והא פריך בפ"ק דתמורה (דף ו') לאביי דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפרי' מן העומרי'. לא הפרי' מן העומרי' מפרי' מן הכרי אלמא לא מהני ומשני שאני התם דכתי' תעזוב יתרא. והשתא ל"ל קרא דלא מהני הא ע"כ לא מהני דאי מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה לב"ת:

עוד פי' התוס' דמיירי במלקט לצורך עני' כהא דתנן בפ"ד דפאה מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ולפי דבריהם צ"ל הא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף י"ב) דהיינו טעמא דרבנן דלא זיכה לו משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני וא"כ במלקט לצורך עני' לרבנן אכתי איסורא עביד והיינו עבר ושקל דר"ל (דהא) [צ"ל די"ל דהא] דמזהיר רחמנא לא תלקט לעני היינו לצורך עני פרטי והיינו דכתיב קרא לא תלקט לעני לשון יחיד אבל במלקט לצורך עניי' דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפי' לרבנן שפיר דמי ופלוגתייהו אינו אלא במלקט לצורך עני פרטי כדקאמר ה"ז לפלוני עני והיינו עני פרטי ולפ"ז לק"מ לא מהא דר"ע ולא מהאי דפ"ק דתמורה דבמלקט ע"מ ליתנו לעני אינו עוב' בהני לאווי דלא תלקט ולא תשו' ולא תכל'. שהרי גבי שלוח הקן דכתיב לא תקח האם שלח תשלח ס"ל לר"י שילהי מס' חולין (דף ק"מ) דשלח מעיקרא משמע ואם עבר ונטל האם א"צ להחזיר ולשלחו. אפ"ה אמרינן התם בנטלו ע"מ לשלח דלא עבר על לאו דלא תקח הואיל דלקח ע"מ לשלח ועשה דשלח לחוד איכא ומשלח ואינו לוקה אפי' לר"י וה"נ לר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע אבל בעבר ושקל א"ל לחזור וליתן. דהנ"מ בשקל ע"מ שלא ליתן לעניי' אבל בשקל ע"מ ליתן לעניי חייב ליתן ועובר בעש' דתעזוב אם אינו נותן להם. ומ"מ אפי' אינו נותן אינו עובר בכל הני לאווין אלא בעשה דתעזוב כדאית לי' לר"י גבי שלוח הקן וקמ"ל קרא דעובר בב"ת אם אינו חוזר ונותן. ומהאי טעמא איצטרך תעזוב יתרא לאביי לומר דלא מהני היינו דאפי' נטלו ע"מ שלא לחזור וליתן דעבר בלאו אפ"ה לא מהני וחייב ליתן. והא לא שמעית לי' מדרבי לעבור עליו בב"ת. די"ל דקרא דב"ת מיירי בדלא עבר בלאו אלא בנטל ע"מ ליתן לעניים:

עי"ל אליב' דר"ע דקרא דמעמך דמרבי לב"ת לחלק של עני' היינו בפאה דווקא דהא בפאה איכא כמה מיני אילנו' דעיקר מצוותן לכתחילה להוריד ולחלק לעניי' בתלוש דווקא וכדתנן במס' פאה הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית פי' גפן המודלית ע"ג עצים ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעני' רש"א אף בחילוקי אגוזים. אפי' צ"ט אומרים לחלק וא' אמר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה בדלית ובדקל אינו כן אפי' צ"ט אומרים לבוז וא' אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה ובירושלמי נ"ל מקרא לא תכלה פאת שדך לקצור מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אף בדלית ובדקל כן ת"ל קציר מה קציר מיוחד שקטן מושל בו כגדול וכו' ואיכא דנפקא ליה מדכתי' תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשים כו' יכול בדלית ובדקל כן ת"ל אותם שאין בהם סכנה וכו' (וכגון) [צ"ל וכיון] דבדלית ודקל מצוותן לכתחילה דווקא בתלוש להוריד ולחלק לעני' הפאה וכי נטל בהיתר נטל וקמ"ל קרא דעובר בב"ת ולפ"ז אליבא דר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע האי קרא דמעמך דדריש תנא זה לקט שכחה ופאה ל"צ אלא לפאה לחוד דמשכחת לה שלקח בהיתר באותן אילנות שמצות פאה שלהם לכתחילה בתלוש אבל לקט ושכחה דלא משכחת לה שלקט בהיתר שהרי גבי כולן כתיב תעזוב א"צ קרא לר"ע לרבות לב"ת דאי בעבר ונטל הא א"ל לחזור וליתן ואין כאן משום ב"ת והאי תנא דמרבי נמי מעמך לקט ושכחה לב"ת דלא כר"ע ובעבר ונטל מיירי. והאי דתמורה דמשני אביי דמתעזוב יתירה נ"ל (דמהני) [צ"ל דלא מהני] ואפאה קאי דהא פריך לה מהא דתני' מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש כו' בע"כ דלא כר"ע מדתני' מצות פאה להפריש מן הקמה ע"כ מיירי באותו פאה שאין עיק' מצותו להוריד ולחלק ואפ"ה תנא לה לא הפריש מן הפאה כו' דאע"ג דבהני דמצוותן בקמה עובר אלאו דלא תכלה אפ"ה מפריש מן העומרי' ודלא כר"ע דס"ל תעזוב מעיקרא משמע ומקשה מהא לאביי דס"ל כל מילתא דאמ' רחמנא לא תעבד אי עביד מהני דהא בעבר ונטל מיירי האי ברייתא בע"כ. ושני אביי שאני התם דגלי קרא (דהני) [צ"ל דלא מהני] מדכתיב תעזוב יתירא ולר"ע האי תעזוב יתירא מבע"ל לכדתני המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו כו' כדמסיק התם אליבא דרבא. וזה הפי' נ"ל עיקר דאע"ג דגבי שלוח הקן בנטלו ע"מ להחזירו אינו עובר בלאו דלא תקח אפ"ה גבי מתנות עניים עובר בהללו לאוי וכדתנ' הפאה ניתנת במחובר לקרקע ובדלי' ובדקל מוריד ומחלק ונ"ל הא מקרא ובע"כ בדלית ודקל הא דתולש ומוריד מה"ט דאין קטן מושל בו כגדול או משום סכנה אינו אלא בתולש ע"מ להוריד לעני' דאלו תולש לעצמו מ"ש הני מהני ומיני' דבכל הדברים גזירות הכתוב הוא להניח הפאה במחובר דווקא כדכתי' לא תכלה פאת שדך לקצור ואפי' מכלה ע"מ ליתן לעני' עובר ומה שיש לדקדק בזה מהירושלמי ומגמ' דידן אליבא דר"ע יתבאר במ"א בס"ד ואין להאריך כאן יותר:

ראב"י א' כיון שעברו עליו ב' רגלי' עובר בב"ת. משמע דב' רגלים דראב"י דומיא דרגלים דמיירי בי' תנאי קמאי דהיינו רגלים דחג המצות ושבועת וסוכת דמינייהו נפקא לת"ק ור"ש לג"ר לב"ת וכן ר"מ דנ"ל לרגל אחד מובאת שמה הא אין זמן ביאה אלא בג' רגלים אלו ואין ר"ח ור"ה ויוה"כ בכלל ב' רגלים הללו דקאמר ועוד דר"ה ויה"כ אינו קרואים רגלים כדאמ' בסוף פ"ג דעירובין (דף מ) גבי ר"ה ויוה"כ או דלמא כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן זמן וכ"ש ר"ח דלא איקרי רגל שהרי ר"ה ר"ח תשרי הוא ולא איקרי רגל והשתא ק"ל הא טעמא דראב"י מאלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים. והא הני נמי מועד איקרו. ה"כ כדאמ' בפ"י דמנחות (דף צא) או לאיל לרבות אילו של אהרן פי' דיוה"כ ופריך אילו מבמועדיכם נפקא שהרי לרבנן דראב"י דדרשי לאלה אשר תעשו במועדיכם להקישא דכל המועדים מכפרים על טומאת מקדש וקדשים כל עצמו של הקיש זה ל"צ אלא לעצרת (ור"ה) [צ"ל ויום הכיפורים וע"ש בש"ס] בלבד דלא כתיב בהו ושעיר כדאמר בפ"ק דשבועות [דף י"א]. וה"נ אמרינן בפ' ז' דסוטה [דף מ"א] אי כתב רחמנא במועד ה"א מר"ה כו' וה"נ ר"ח איקרי מועד דמה"ט שעיר ר"ח דוחה את הטומאה מדאקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד כדאמר בפ"ז דפסחים (דף עו) והשתא כיון דראב"י ממועדיכ' נ"ל למה קפיד על ב' רגלים בעברו עליו ר"ה ויוה"כ או ב' ר"ח יעבור בב"ת. וי"ל דמשמע לי' מדתלי רחמנא לב"ת במועדים היינו משום דזמן ביאה לעזרה הן וכיון דבא ולא הביא עובר בב"ת כדתלה רחמנא לעשה דובאת שמה והבאת שמה. וכיון שכן ע"כ אינן אלא ג' רגלים דזמן ביאה הן ולא הני דילמוד סתום לאו דב"ת מן המפורש העשה דבל תאחר וכדאמרי' לקמן גבי אשה מה היא בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבי בראיי' פי' וכיון דליתה בעשה דבאת שמה והבאתם שמה לעבור ברגל ראשון בעשה זו אינה נמי בלאו דב"ת בג' רגלים אלמא נפקא לי' הלאו דב"ת מן העשה ומי שאינו בביאה ולעבור בעשה בלאו נמי אינו ה"נ ילמוד הלאו מן העשה דאינו אלא בזמן ביאה:

אצ"ל חה"ס שבו דיבר הכתוב למה נאמר לומר שזה אחרון. זהו גי' רש"י וכתבו התוס' והשתא ר"א ור"ש דורשין בע"א אלא דמ"ס שזה גורם ומ"ס שזה אחרון. ור"ח גרס אצ"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה למה נאמר לומר שזה ראשון וק"ל בין לגי' רשי' בין לגי' ר"ח חג השבועות דכתב קרא ל"ל דהא מדכתיב חג הסוכת יתירא לגי' רש"י או חג המנות יתירא לגי' ר"ח ילפינן מיני' לג"ר כסדרן וחה"מ תחילה לגי' ר"ח או חה"ס אחרון לגי' רשי'. ממילא חג השבועות שהוא בין ב' חגים הללו בכלל לב"ת. וי"ל דקמ"ל קרא דב"ת בחג השבועות נמי תליא. נ"מ מאן דליתא לא בראי' ולא בשמחה דליתא בלאו ב"ת כמ"שכ לעיל. והשתא אי לא כתב קרא בחה"ש ה"א דלא תליא לאו דב"ת בדידי' ומאן דאית' בראי' או בשמחה בב' חגים דפסח וסוכות אע"ג דליתא בחה"ש כגון שהי' טהור בב' חגים הללו ובחה"ש הי' טמא עובר בב"ת מש"ה כתב רחמנא בחה"ש לומר דלאו דב"ת בדידי' נמי תליא וכיון דאינו לא בראי' ולא בשמחה בדידי' אע"ג שישנו בשאר ב' חגים אינו עובר בב"ת:

ובהכי ניחא לי הא דאר"ש ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ואיכא למידק תרתי ל"ל כיון דאמר וחג המצוות תחילה לג"ר ממילא ש"מ דג' רגלים כסדרן הן. א"ו הא ק"מל אע"ג דחה"מ תחילה לג"ר בעינן נמי כסדרן לאפוקי אם אינו בראי' ושמחה בחה"ש וישנו בהה"מ שלפניו ובחה"מ שלאחריו סד"א אם ישנו נמי בחה"ש של שנה הבאה עבב"ת דהא עברו עליו ג"ר פסח שבועות וסוכת ואע"פ שאין הג"ר כסדרן דהא סוכות של ב"ת קדים לשבועות אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחג המצות תחילה עובר. ק"מל דבעינן ג"ר כסדרן והכא כיון דקדם סוכות לשבועו' אינו עובר ואע"ג דחה"מ הי' תחילה הואיל ולא ע"ע ג"ר כסדרן עדיין א"ע עד שיעברו עליו ג"ר כסדרן להבא:

מ"מ ק"ל מנ"ל לר"ש דבעינן הני תרתי ג"ר כסדרן וגם חה"מ תחילה ואי משו' דאצ"ל חג הסכות שבו דיב' הכתו' לגי' רשי' אכתי לא שמעת מיני אלא שז אחרון אבל חה"מ תחיל' לא ש"מ ונ"מ בעבר עליו חה"ש ואחריו חה"מ של שנ' הבא' בחה"ס שלאחריו מיד עוב' בב"ת אי ישנו בהני ג"ר דאמרן בראי' או בשמח' אע"ג דאינו בחה"ש שבין חה"מ וחה"ס של שנה הבאה ואינן ג"ר כסדרן אפ"ה הואיל ועברו ג"ר וחה"ס אחרון עובר אעפ"י שאין חה"מ תחילה ואין הג"ר כסדרן דהא לא קפי' אלא על חה"ס שיהא אחרון לג"ר אבל שיהא חה"מ תחיל' מנ"ל. וה"נ קשה לגי' ר"ח דגרם אצ"ל חה"מ שבו פתח הכתוב תחיל' נהי דש"מ שחה"מ ראשונה מ"מ מנ"ל דג"ר כסדרן וחה"ס אחרון דילמא לא קפיד קרא אלא חה"מ שיהא ראשון אבל א"ל ג"ר כסדרן וחה"ס אחרון אלא אפי' חה"ס באמצע נמי סגי ובלבד שיהא חה"מ תחילה וה"ד כגון שע"ע חה"מ וחה"ס שלאחריו שישן בראי' או בשמח' [צ"ל ובחג השבועו'] שבנתים לא היה לא בראי' ולא בשמחה אפ"ה עובר בשבועו' של שנה הבאה בב"ת אם ישנו באותו חה"ש בראי' או בשמח' אע"ג דאינן ג"ר כסדרן אפ"ה כיון דע"ע ג"ר וחה"מ תחילה סגי:

ונ"ל דהני תרתי גי' של רשי' ור"ת צריכין חדא לחברתה דס"ל לר"ש דא"צל חה"מ שבו פתח הכתוב תחילה ולא חג הסוכו' שבו דיבר הכתוב בחה"ש לחוד סגי למה נאמר לומר שחה"מ ראשון וחה"ס אחרון וש"מ דבעינן ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה. ואע"ג דלגי' רשי' לא קאמר אלא אצ"ל חה"ס לחוד ממילא משמע דאצ"ל נמי חה"מ שבו פתח תחילה וה"נ י"ל לגי' ר"ח להיפך והגמ' קיצר במובן וממילא משמע הכי מדבעי ר"ש תרתי וכדפי':

מ"מ גי' רשי' דאצ"ל חה"ס נוח לי יותר והא דאצ"ל חה"מ ממילא משמע ול"צ להגמ' לפרש דע"כ טעמא דר"ש מדא"צל חה"מ נמי דאי מדאצ"ל חה"ס לחוד יליף לה אמאי נקט במילתי' ג"ר כסדרן וחה"מ תחילה הל"ל וחה"ס אחרון כיון דמיני' יליף לה א"ו מדאצ"ל חה"מ נמי אתי לי' הא וממילא שמעת לי' דהא מש"ה נקט במילתי' וחה"מ ראשון אבל לגי' ר"ח תקשה אמאי לא נקט נמי אצ"ל חה"ס כיון דר"ש בע"כ א"א למדרש להא דבעי ג"ר כסדרן אם לא מהאי דיוקא נמי:

ור"מ מ"ט דכתיב ובאת שמה והבאת שמה. ק"ל כיון דיליף לב"ת מה"ט יהא עובר בב"ת בע"פ משום דהוי נמי זמן ביאה במקדש משום פסח. ול"ל דל"ד ביאה דפסח לשל רגלי דחיוב הביאה בהן מצד עצמו דכת' שלש פעמי' יראה ואע"ג דכתיב לא יראו פני ריקם מצות ראיי' הגורמת לקרבן ולא הקרבן גורמת לבא לראות במקדש משא"כ פסח דהיא הגורמת ביאה למקדש ואין החיוב ביאה מצד עצמו דהא גופא מנ"ל דעל החיוב ביאה מצ"ע דוקא קפיד קרא. ועוד לקמן (דף ו') ר"ל דאשה עוברת בב"ת משום דאי' בשמחה אע"ג דלי' בראיי' ואפ"ה קרינן בה ובאה שמה אע"ג דהביא' מחמת שמחה אינו מצ"ע מ"מ בכלל ובאת שמה הוי א"כ ע"פ נמי. וה"נ תקשה לרבנן דפליגי אדר"מ ומוקמי להאי ובאת שמה לעשה יהא עובר בעשה זו אע"פ נמי. והא רבא אמר לקמן כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה משמע דווקא רגל א' ולא ע"פ. והניח' לר"נ דאמר ברפ"ט דפסחי' (דף צ"ב) הי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו הורצה דמיחס חס רחמנא עליו ואי עבי' תע"ב שפי' דלפ"ז אין חייב לבא בע"פ. אלא לר"ש דאמר התם לא הורצה דחיי' כטמא א"כ ע"פ בר חיוב ביאה הואי ואפשר לומר דס"ל לר"ש כרב יהודא דס"ל התם דרך רחוקה הוי כל שאינו (יכול) [צ"ל יכול לכנס] בשעת אכילה א"כ א"צ ביאת מקד'. מיהו ר"א ור"י דא' התם במתני' דדרך רחוקה הוי מאסקופת העזרה ולחוץ אלמא צריך ביאת מקדש דוקא א"כ בע"פ עובר בעש'. ה"נ לא אישתמיט תנא למתני להא וכה"ג דייק הש"ס בר"פ הערל (דף ע') גבי ערל אליבא דר"ע ועוד אפ"ת דס"ל כר"י דדרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה עכ"פ צריך לכנוס בשעת אכילה לירושלים וקרינן בי' ובאת שמה משום חיוב ביאה לירושלים משום אכילת פסח. שהרי למאי דר"ל דאשה אי' בב"ת משום דאי' בשמחה והא משום שמחה א"ל לבוא למקדש אלא לירושלים לחוד ואפ"ה קרינן בה ובאת שמה כמ"ש שם. מיהו י"ל כיון דאין פסח נאכל אלא בלילה א"א לומר דובאתם שמה והבאתם שמה עלה קאי דהא חיוב ביאה משום אכילה שהוא בלילה לאו זמן הקרב' הוי דהא הבאה דקפי' קרא בשעת ביאה היינו הקרב' דאלו הבאה בעלמא לאו כלום הוא אם אינו מקריבו. מ"מ לר"א ור"י ודאי קשה דהא זמן ביאה היא ביום בשעת עשי' בע"פ וי"ל כיון דובאתם שמה דקפיד קרא להבי' לאו בביאה דרשות מיירי דא"כ כל אימת שיבא לירושלי' יהי' חייב להבי'. אלא על שעת חיוב ביאה דקפיד וכיון דאין חיוב ביאה מחמת פסח אלא לאחר תמיד שבה"ע ואין קרבן קרב אחר תמיד חשו דעלי' השלם כדאמר רפ"ה דפסחי' (דף נ"ט). הרי בזמן ביאת פסח א"א להקריב שום קרבן משום עשה דהשלמה ולא קרינן בזמן חיוב זה של ביאת פסח והבאת' שמה כיון דא"א להביא שום קרבן באותו שעה אע"ג שאם הקדי' פסח לתמיד כשר בדיעבד וכדתניא התם שחטו קודם לתמיד כשר. מ"מ כיון דלכתחילה אין להקדים פסח לתמיד אין עיקר הזמן לביאת חיוב פסח עד אחר הקרבת תמיד ובאותו שעה אינו ראוי להקרי' שום קרבן לכתחילה אע"ג דבדעבד כשר כמ"ש תוס' בפ"ד דמנחות (דף מ"ט) מ"מ כיון דאין כשר לכתחילה לא קרינן לי' זמן ביאה ודמי להא דאמרינן במנחו' פ"י (דף ע"א) גבי קוצרין בית השלחי' קודם לעומר אע"ג דיעבד עומר כשר מבה"ש כיון דלכתחילה לא יבא ה"ל ממקו' שא"א מביא (אי) [ט"ס] אתה קוצר וה"נ קודם הקרבת התמיד שאין ראוי לפסח לכתחילה וכן אחר הקרבתו שאין ראוי לכתחילה לכל הקרבנות לאו זמן ביאה והקרבה מיקרי:

ורבנן ההוא לעשה. וה"נ אמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. וק"ל הא דתנן בפ"ק דחגיגה (דף ט) מי שלא חג י"ט ראשון של חג חוגג את כל הרגל וי"ט אחרון של חג. ומשמע דאפי' לכתחילה יכול להמתין מלחוג עד יט"א מדלא תניא לישני דדיעבד אי"ט אחרון כדתני לישנא דדיעבד אכל הרגל דקתני מי שלא חג וכו' ש"מ דיט"א וכל הרגל שווי' הן למי שלא חג ביט"ר. והא כיון דיט"א רגל בפני עצמו הוא כדאמרינן בסמוך שמיני רגל בפני עצמו הוא ואין בכלל חג הסוכו' ושמיני שלו חשובים כב' רגלי' ועובר בעשה זו דובאת שמה כיון שע"ע ז' ימי הסוכ' מיד אע"פ שלא עבר עליו השמיני ואמאי ממחין לכתחילה מלהבי' חגיגה עד יט"א הא עובר עליו בעש' זו. ולא מיבעי לפירש"י לקמן (דף ה) דעולה ושלמים דרבי קרא לבל תאח' היינו עולת ראיי' ושלמי חגיגה. דתקשה דודאי מדעוברי' עלי' לאו דב"ת ב"ג רגלים ממילא עוברי' עליו בעשה זו ברגל אחד דבני חדא ביקתא נינהו כדמוכח לקמן גבי בעי' דר"ז אשה מהו בב"ת. אלא אפי' למאי דאפרש לקמן דהאי עולת ושלמים דרבי' קרא לב"ת בעולת מחוסר כיפורי' ושלמי נזיר איירי. מ"מ ראיי' וחגיגה לא נפקא מכללא דכל הקרבנו' דרבי קרא לב"ת כדאמר לקמן:

ועק"ל דבפ"ו דפסחי' (דף ע') נ"ל דחגיגה אינו דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימי' שמונה הוי מכאן לחגיגה שאינו דוחה שבת והא התם בפ"ק דחגיגה אמרינן דשמיני תשלומי דראשון ונפקא לן מגז"ש דעצרת עצרת מחג המצות והשתא מאי קשיא ליה ח' הוי הא רבי' קרא לשמיני נמי ובע"כ הבי ק"ל אמאי חלק הכתוב לח' מז' ימי' שלפניו ולא כללו עמהם ביחד ולכתוב קרא וחגותם שמונה ימים א"ו ללמד שא"ד שבת. והשתא מאי ק"ל דילמא מש"ה חלקו והפרידו משלפניו משום דז' ימים אתה רשאי לאחר לכתחילה מלחוג עד יו' הז' ול"ל בה דהא דתנן מי שלא חג ביט"ר חוגג וכו' דמשמע מצותו לכתחילה לחוג ביט"ר. לאו איסורא איכא למאחר אלא זירוז בעלמא הוא מדרבנן משום דזריזין מקדימים למצות מ"מ מה"ת כל ז' שוין. משא"כ ביט"א מה"ת דיעבד אין לכתחילה לא משום דאי מאחרת ליה עד ח' כבר עבר בעשה וי"ל למאי דאפרש לקמן (דף ז') בשה התוס' גבי כיון שצ"ל מעיקרא מחויב דאם מקצת מן ליל י"ט קודם לנדרו או לחובתו אין אותו רגל עונה למנין ג' רגלים של ב"ת א"כ ה"ה נמי לענין עשה דרגל א' נמי אינו עולה מהשת' קרבן ראי' וחגיגה דאין חובתן חל עד היום של יט"ר דהוא זמן הקרבה לא בליל יט"ר אינו עובר בעשה אם עבר אותו רגל שנתחייב בהן שאין אותו רגל עולה למנין ג"ר ללאו דב"ת ולא לרגל א' לעבור בעשה הואיל ועבר ליל י"טר קודם שנתחייב בהן. והשתא פריך שפיר ז' הא ח' הוי והוי לי' לכללו עם ז' ז' שלפניו דאיהו נמי ראוי לחג בו אפי' לכתחילה עוד י"ל דשמיני כיון דהוא תשלומין לקרבנו' החג לענין לעבור בעשה ולא תעשה דב"ת כלח' ימים כרגל א' חשיבי ואינו עובר עד שעברו כל שמונת ימי החג מידי דהוי אחג השבועת דכל עצמו של חג אינו אלא יום אחד מ"מ הואיל ויש לו תשלומין כל שבעה חשיבי כל ז' לענין עשה ולא תעשה דב"ת כעצמו של רגל כמו שאפרש לקמן ואין עובר עד שעברו כל ז' ימי תשלומין וה"נ חג הסוכת ושמיני שלו הואיל ותשלומין אחד הן אינו עובר עד שעברו כל ח' ימי התשלומין אע"ג דחג הסוכת כתיב בקרא מ"מ שמיני בתרייהו גררא:

ועל תירץ הראשון ק"ל מהא דפ"ק דחגיגה (דף ט) דס"ל לר' יוחנן דכולן תשלומין דראשון וחיגר ביום א' ונתפשט ביום השני הואיל ולא חזי ביום א' לא חזי ב"ב ופטור. ופריך מהא דר"י דאמר גבי נזיר טמא דאם חזר ונטמא בליל ח' מביא ב' קרבנות אלמא אע"ג דלא חזי יש לו תשלומין ומסיק קסבר ר"י לילה אין מחוסר זמן ומשמ' כיון דליל' אין מחוס' זמן אם נעש' חיגר בליל יום ראשון י"ל תשלומין הואיל והיה ראוי בליל יום ראשון קודם שנעשה חיגר דהא מש"ה גבי נזיר שנטמא בליל ח' מביא הואיל והי' ראוי קודם שנטמא יש לו תשלומין וכיון דחשיב ליה לילה לשעה חיוב לענין תשלומין ה"נ חשיב ליל ראשין לשעת חיוב של עולת ראי' וחגיגה לענין ב"ת ובעבר עליו רגל זה שנתחייב בהו עובר בעשה דב"ת דהא איכא כולה רגל שנתחייב בהו דגם ליל י"ט ראשון שלו רמי חיובא עלי' אע"ג דאין לילה ראוי להקרבה. כיון דאין לילה מח"ז מצטרפות ליל יט"ר לשאר הרגל לענין עשה לעבור עליו ברגל זה (ואם) [צ"ל עם] עוד ב' רגלים בלאו דב"ת דהא איכא כולה רגל ואפילו ליל י"ט ראשון בכלל מיהו י"ל דלא דמו כל כך להדדי:

אלה תעשו לה' במועדיכם. מיעוט מועדים ב' ואע"ג דהאי קרא בקרבנות חובה כתיב הא כתיב נמי לבד מנדריכם ונדבותיכם. כן פי' התוס'. ולא פי' כל צרכו דא"כ מאי קאמר ורבנן הוקשו כל המועדים זה לזה. ונ"ל דראב"י דריש לה מבמועדיכם יתירא דה"מ למיכתב אלה תעשו לה' לבד מנו"נ. במועדיכם ל"ל אלא שדי להאי תעשו אסיפא דקרא דלבד מנו"נ. לומר דנו"נ תעשו במועדיכם ומיעוט מועדים ב' דבב"ר עבב"ת. ורבנן דרפי להאי במועדיכם יתירא ארישא דמיירי ממוספין קאי וכדר' יונה שהוקשו כל המועדים זה לזה:

מנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז'. פירש"י דאלו בחג הסוכות וחג המצות צ"ל מוחגותם חג לה' שבעת ימים וק"ל הא האי קרא בחג הסוכות כתיב ואכתי חג המצות מנ"ל ובפ"ב דחגיגה (דף י"ג) פירש"י תשלומין דהה"מ כדרבינן קראי בפרק קמא בחג הסוכות ה"ה לחה"מ שהרי אף הוא ז' ימי'. וק"ל א"כ נילף חה"מ מחה"ס לתשלומין ח' כמוהו. ואי משום דחה"מ אינו אלא ז' סברא הוא דאין לו תשלומין יותר ליהא דהא אהאי הקישא דחה"ש לחה"מ לתשלומין פריך וניקוש לחה"ס לתשלומין ח' ומשני תפסת מרובה לא תפסת. ובמאי שנוי' הוא זה הא גופא תקשי ניקוש חה"ש עם חה"מ לחה"ס לתשלומין ח' כמותו כיון דליכא קרא להדיא דחה"מ אין לו תשלומין יותר מז'. ואי משום האי סברא הא ודאי אתי הקישא ומפיק לה מסברא דהא חה"ש אינו אלא יום אחד ולהאי סברא אין ראוי לו תשלומין כל עיקר. וה"נ י"ל גבי חה"מ דאתי הקישא ומפיק ליה מהאי סברא וממילא חה"ש יש לה תשלומי' כל ח' דלמאי מקשית ליה אי לחה"מ אי לחה"ס תשלומין ח' יש להם. ושם בפ"ב דחגיגה יתבאר יותר וגם כל סוגי' זו יתבאר שם בחידו' בס"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף