המאיר לעולם/א/א

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן א'
ענין בעידנא ופסיק רישיה

בטורי אבן בחגיגה ב' ע"ב הקשה על הא שכתבו התוספות בגיטין מ"א ע"א דמשו"ה לא דחי עשה דפריה ורביה לאו דלא יהיה קדש משום דהלאו עובר בשעת העראה והעשה אינו מקיים רק בגמר ביאה ועל זה הקשה הטורי אבן דכל כהאי גוונא חשיב בעידנא דהואיל ואי אפשר להיות גמר ביאה בלא תחלתה מקרי בעידנא ולא דמי להך דביצה ח' ע"ב דשאני התם דאפשר לכסוי להיות בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח מבעוד יום משא"כ הכא, והביא ראיה מסדין בציצית שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב שהעשה דציצית אינו רק אחר העיטוף והל"ת דכלאים הוא גם בשעת העיטוף ומ"מ חשיב בעידנא אלא ודאי משום דאי אפשר להיות מעוטף אם לא יעשה מעשה העיטוף חשיב בעידנא, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים צ"ז ע"ב דאין עשה דוחה לא תעשה במקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו רבי שמעון בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי לא אמרינן דעשה תדחה לא תעשה והקשו התוספות שם והא לא הוי בעידנא והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' שם תירצו דהיכא דא"א להעשה להתקיים בענין אחר לא בעינן בעידנא הרי הוא כנ"ל והואיל ואי אפשר ליישב קושית התוס' שם בענין אחר ע"כ תירוץ זה דסמכא הוא (א):

ולי נראה ליישב שיטת התוס' דאין ראיה לא מסדין בציצית ולא מהך דזבחים, דנ"ל ברור דאף שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב דהלאו דכלאים עובר גם בשעת לבישה מ"מ נראה דעיקר מה שאסרה התורה בכלאים מעשה הלבישה הוא מצד התולדה מה שעל ידי הלבישה יהיה לבוש בכלאים לכן הזכירה התורה שלא יעשה מעשה הלבישה כדי שלא יהיה לבוש בכלאים. אבל אם יצויר שאחר הלבישה לא יהיה לבוש אז בכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה. ולכן בסדין בציצית שאחר שהוא לבוש אין כאן איסור משום דעשה דציצית דוחה את הל"ת דכלאים, לכן גם בשעת לבישה אין בו איסור דכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה אם אחר שיהיה לבוש לא יהיה איסור, ואין אנו צריכים לדחות העשה בשעת הלבישה, וזה הוא פשוט לענ"ד. וכדמות ראיה נראה לי דאם נימא דאסרה התורה מעשה הלבישה מצד עצמה גם באופן שלא יהיה האיסור אחר הלבישה וכפשט לשון הכתוב (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, א"כ מנא לן שיש כלל איסור אחר שלבש שמא לא הקפידה התורה רק על מעשה הלבישה לבדה דהא לא תלבש כתיב אלא ודאי פשיטא להו לחז"ל דעיקר איסור הלבישה הוא רק מטעם שיהיה אחרי כן לבוש. והגם דנימא דאם יעשה מעשה הלבישה ויפשוט מיד דג"כ אסור, מ"מ היכא דאחר הלבישה אין איסור פשיטא שאין במעשה הלבישה איסור:

ועוד דיותר נראה דאם יתחיל מעשה הלבישה ויפשוט קודם גמר מעשה הלבישה שאין בו איסור ולכן קושית הטורי אבן מסדין בציצית לק"מ. ונראה לי דגם לשיטת הטורי אבן צריכין אנו לסברא הנ"ל, אך צריכים אנו להקדים הקדמה אחת, והוא דאע"ג שכתבו התוס' ביבמות צ' דבשעת העיטוף אין חייב בציצית מ"מ מודים התוס' דגם בשעת העיטוף יש מצוה. והוא דידוע שיש במצות ציצית שני עניני מצות, האחת היא מצות עשה גמורה שאם לובש בגד שיש בו ארבע כנפות שיעשה ציצית בהבגד והיא מצות עשה גמורה ככל מצות עשה, והשנית היא מצוה ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות כדי להכניס עצמו בחיוב מצוה כמש"כ התוס' ישנים בשבת ל"ב ע"ב ד"ה בעון וכו' וזה אינה מ"ע גמורה דלא מצינו ציוי בתורה ללבוש בגד מצויץ ולכן אין על זה עונש רק בעידן רתחא כמבואר במנחות מ"א ע"א. והמ"ע הגמורה אינו חייב רק אחר שהוא לבוש ואין שום מציאות שיחול על האדם קודם שלבש הבגד. אבל המצוה השניה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב ללבוש בגד מצויץ זה הוא חל על האדם קודם שהוא לבוש והואיל ויש על האדם מצוה שילבוש לכן גם מעשה הלבישה מצוה ולא הכשר מצוה ואינו דומה לחפירת עפר לצורך כיסוי הדם ולא משום חילוק הטורי אבן משום דאפשר למצות כיסוי להיות בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח משא"כ המצוה שיהא לבוש בבגד מצויץ א"א אם לא ע"י מעשה הלבישה דחילוק זה אין לו ראיה בשכל דמה בכך דאפשר להתקיים מצות כיסוי בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח סוף סוף השתא אין לו עפר תחוח ואי אפשר להתקיים מצות כיסוי בלא חפירה. אלא העיקר נ"ל דשאני כיסוי הדם אע"פ שאין לו עפר תחוח מ"מ החפירה אינה רק הכשר מצוה משום דממעשה החפירה אינו מוכרח שיבוא מעשה הכיסוי דהא אפשר שיחפור ולא יכסה ולכן החפירה והכיסוי שני ענינים הם. משא"כ מעשה הלבישה שהיא סיבה שיהיה לבוש לכן גם מעשה הלבישה מצוה ולא הכשר מצוה. וכן במצות מעקה נראה לי ברור דאין העשיה מצוה רק מצד התולדה שע"י העשיה יהיה מעקה לגגו דעיקר רצון ה' שיהיה מעקה לגגו ואם היה אפשר שיהיה מעקה בלי עשיה היה יוצא בזה ולא היה מחויב לעשות. א"כ אין העשיה מצד עצמה רק מצד התולדה, ומ"מ חשיבה העשיה מצוה ולא הכשר מצוה וקרא כתיב ועשית מעקה. ואע"ג דגם בלחם הפנים כתיב (ויקרא כד ה) ולקחת סולת, מ"מ אין הלקיחת סולת מצוה והוא ג"כ ע"פ חילוק הנ"ל דע"י לקיחת הסולת אין הכרח שיתקיים מצות לחם הפנים משא"כ במעקה ובציצית אי אפשר להיות המעשה בלא התולדה ולא התולדה בלא המעשה, לכן אנו אומרים אף כי עיקר המצוה היא התולדה בכל זאת גם המעשה המולידה את התולדה חשיבה גם כן מצוה ולא הכשר מצוה אע"פ שבשעת הלבישה אינו מחויב עדיין בציצית. ואע"פ שאין ראיה גמורה לזה מ"מ כדמות ראיה נראה לי מהא דס"ל לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ומ"מ מודה בפסיק רישיה כגון השופך יין על אש המערכה ואין מכוין רק על מעשה השפיכה ולא לכבות חשיב ליה הש"ס בזבחים דבר שאינו מתכוין ע"ש בדף צ"א ע"ב ובעל הערוך הביא ראיה מזה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה חשוב כדבר שאינו מתכוין כמבואר בכתובות וע"ש בתוס' ד"ה האי וכו' משום דס"ל להערוך דממעשה השפיכה מוכרח שיתכבה והתוס' חולקים עליו וסבירא להו דלא הוי פסיק רישיה דמיירי ששופך בטיפין דקות ואינו מוכרח שיתכבה, הרי חזינן שאם אפשר למעשה השפיכה בלי כיבוי אז חשיבי השפיכה והכיבוי שני ענינים ולא סגי במה שמכוין לשפוך רק בעינן שיתכוין להתולדה היינו להכיבוי. ואם הוא פסיק רישיה דהיינו שממעשה השפיכה מוכרח שיתכבה לא בעינן שיתכוין להכיבוי רק סגי שיתכוין להשפיכה דהואיל שממעשה השפיכה מוכרח שיבוא התולדה א"א להפריד בין מעשה השפיכה ובין התולדה וחשיבא מעשה השפיכה עצמה כמו הכיבוי וסגי במה שמכוין לשפוך. וזה נראה לע"ד עיקר בסברת הטעם הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה. והגם דלשיטת הערוך דס"ל דלא מודה רבי שמעון רק בפסיק רישיה דניחא ליה אפשר להסביר באופן אחר הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, מ"מ לשיטת התוס' דס"ל דלא בעינן ניחא ליה ואדרבה אפילו ניחא ליה בהיפך מוכח ג"כ דס"ל דמודה רבי שמעון כדמוכח מהך דזבחים שהבאתי דמוקי לה התוס' בשופך טיפין דקות דלא הוי פסיק רישיה אבל בטיפין גסות היה מודה רבי שמעון אע"ג דודאי ניחא ליה בהיפך שלא לכבות כדי שלא יעבור על לא תכבה ומ"מ היה מודה רבי שמעו וכן מוכח מדברי התוספות בשבת ע"ה ע"ב ד"ה טפי ניחא ליה ע"ש דלא פטרי לה רק משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא שייך רק באיסורי שבת אבל בשאר אסורים היה חייב כה"ג אע"ג דניחא ליה בהיפך שיהיה בו נשמה:

ולפ"ז נראה דאי אפשר להסביר הטעם דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כי אם על פי מה שכתבתי לעיל דהואיל ומוכרח שיבוא התולדה מהמעשה חשיבא המעשה והתולדה כדבר אחד ואי אפשר להפריד ביניהם ואין משגיחין במה שאינו מכוין להתולדה, דעל המעשה יש ג"כ שם עבירה כמו על התולדה וסגי במה שמכוין להמעשה. ומזה נראה לי כדמות ראיה למה שכתבתי לחלק בין מעשה הלבישה בבגד מצויץ ועשית מעקה ובין חפירת עפר לצורך כיסוי ולקיחת סולת לצורך לחם הפנים: העולה מזה דאע"פ שכתבי התוס' דאין היוב ציצית רק אתר הלבישה ולא בשעה הלבישה מ"מ זה הוא דוקא לצייץ את הבגד דזו היא מ"ע הגיוורה ודאי הדי; עם התוס' דהואיל והלבישה הוא תנאי ההיוב ואין מבוא שיתחייב האדם בזה קידם הלבישה מהיכא תיתי לחייבו אך בשעת הלבישה קודם שהוא מלובש. אבל המציה שיכניס עצמו בחיוב וילבוש בגד מצוין שזה הוא חל על האדס קודם שהוא מלובש זה הוא חשיב מלוה ולא הכשר מציר וכן הוא לעני; פשית מעקה. משא"כ לקיחת הילת והעירה עפר לצורך כיסוי הדס הואיל ובלקיחת הסולת או בחט־־. העפר לא יוכרח קיום המצוה אחר זה לכן נחשב המעשר רק כהכשר מנוה. ולפי זה נראה דקישית הט"א מסדין בציצית על התוס' בגיטין לק"מ דשאני פרו ורבו דהל"ה טיב ־ מיד כשיערה אך אם יפרוש אמר ההעראה ומצית פרו !רבי לא חשיב כמצוה עצמה משעת ההעראה דאין מוכרח מהע־אה שיבוא הגמר ביאה דאפשר ש'פטש אחר שיערה לכן ההע־אה משיבה רק כהכשר מציה כהחפירה בכיסוי הדס וכנקיהת סולת בלחם הפנים ולכן אי; זה בעידנא. אבל בסדין בציצית כמו שעיקר כל"ת דכלאים הוא אחר הלבישה ובכל זאת נס בשעת הלבישה חשיב כגוך העבירה מטעם שהחולדה מוכרחה לבוא אבל כמ"כ גס מצות ציצית אך שמ"ע הגמורה אץ מקיים רק סחר הלבישה אך הואיל ואי אפשר שיהיה מלובש בלתי אם ילביש וא"א שילבוש ולא יסובב מזה שיהיה מלובש לכן מעשה הלבישה נחשבת כגוך המצוה ומקרי בעידנא:

אמנם באמת נראה לי ע"פ הסברא דא"א לאמר כן דלא מצינו עשה דוחה ל"ת רק בעשה גמורה. משא"כ בזה שיש על האדם להכניס עצמו בהמצוה אשר אין זה מצות עשה גמורה דהא לא מצינו ציוי בתורה ללבוש בגד מצוץ ולכן אין נענש ע"ז כ"א בעידן רתסא ופ"ס הסברא אין בזה כה לדמות לא תעשה והגס דאך בשעה שהוא לבוש בבגד מצוין יש לו רשות להסיר מעליו הבגד ומ"מ דחי ל"ת הואיל ויש מלוה להכניס עצמו בחיוב נראה לי דשאני נשעה שהוא לבוש דהוא מקיים עשה גמורה ועשה גמורה זאת יש בכסה מצד עצמה לדחות ל"ת אלא שאנו באים לומר דהא אפשר לקיים שניהם בזה שיסיר מעליו הבגד ע"ז אנו אומרים שאין זה אפשר לקיים שניהם דמ"מ קיום המצוה א"א לקיים בלא דחית הל"ת. אבל מה שאפשר להתפטר מן המצוה בלא דסיס הל"ת אין זה חשוב אפשר לקיים שניהם רק אם אפשר לקיים המצוה בלי דחית הל"ת זה חשוב אפשר לקיים שניהם דרצון התורה היא בקיום העשה ולא בזה שפוטר את שצמו מהעשה. וכן לעני; יבום אמרינן ביבמות כ' ע"ב דלא מקרי אפשר לקיים שניהם הא דאפשר בחליצה משוס דחליצה במקום יבוס לאו מצוה היא אע"פ שאס יחלוץ יהיה פטור ממצות יבוס אבל בכל זאת הלא לא קיימה בפועל ולכן בשעה שהוא לבוש בבגד מצויץ שאז מושה מצוה גמורה שיש בכחה לדחות ל"ת שפיר דמי ומה שיכול לפטור עצמו בהסרת הבגד אץ זה כלום. משא"כ בשעת לבישה שאז אין עליו מ"ע גמורה רק המטה להכניס עצמו בחיוב ועפ"י הסברא אין בזה כח לדחות ל"ת שיש בשפת לבישה:

אמנם שבתי וראיתי דמה שהחלטתי דהמצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב הואיל ואין זה מ"פ גמורה אין בכחה לדחות ל"ת אין זה ברור. מראה שהר"ן בפ"ק דקדושין ס"ל דהא דקיי"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת אץ הכונה דהעראה לחוד נדחית כמו שסוברים התוס' ביבשת כ' ע"ב אלא דכל הביאה ראשונה דחי אע"ג דובאי מודה הר"ן דמצית יבוס נתקיימה בהמראה דהא קני אותה בהשראה אך אם יפרוש מיד" ואע"ג דעיקר מצות יבום היא הקמת שם מ"מ אין זה מעכב במצות יבום כמש"כ התוס' שם כ' ע"א וע"פ הסכרא לא עדיפא המצוה שמקיים בנמר ביאה מהמצוה שעושה בשעת הלבישה בבגד מצויץ. והואיל וס"ל להר"ן דגם גמר ביאה ביבמה נדחית ודאי דס"ל דגם המצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב ג"כ דחי ל"ח, ונראה דגם התוס' שהולקיס על הר"ן מ"מ מודים להר"ן דכל כה"ג יש בכח המצוה לדחות אלא שחולקים על עיקר יסוד הר"ן דהר"ן ס"ל דאע"פ שמצות יבוס מקיים בהעראה מ"מ מצוה מן המובחר שיגמור ביאתו כדי להקים שם והתוס' ס"ל דאפילו מצוה מן המובחר אין בזה. ועיין במנחות ס"ד ע"ב דמבואר כס דאפילו כבר הביא חטאת בשבת אלא שהיתה כחושה אומרים לו הבא שמנה לכתחלה שמע מינה דאך אם אין נזה רק מלוה מן המובחר דחי שבת אך אפשר דשאני שבת דהותרה בקרבן צבור כמבואר ביומא מ"ו ע"א. ועיי; בקדושין ל"ד ע"א שכתבו התוס' שם דכל היכא שיש עשה עם הל"ת גס הל"ת אלימא יותר ולא נדחית מפני עשה דאל"כ תהא אשה רשאה לשרוך קדשים ביו"ט דהא אינה בהעשה דיו"ט ע"ש, ולכאורה יפלא הלא גס מצות עשה דשריפת קדשים היא מצות עשה שהזמן גרמא דאין נשרך רק ביום כמבואר ביבמות נדב נדב וא"כ אשה פטורה מזה ואיך השרוף קדשים ביי"ט וכמדומה לי שכגר הקשה כן בספר פני יכושט בקדושין שם והירוצו לא נודט לי. ובפשוטו נראה לי דס"ל צהתוס' דהואיל והאשה אם מקיימה מצות משה שהזמן גרמא יש לה שכר לפסוה כאינה מצוה ומושה דמטמם זה ס"ל לההום' בכמה דוכהי דאשה יכולה לברך מל רדט שהזמן גרמא אם רוצה להכניס מצמה בחיוב ולכן ס"ל לההום' דאשה יכולה לשרוף קדשים ביו"ט אף דשרפת קדשים זמן גרמא היא לולא הסברא דכל"ת אלימא יותר. ואם כן היה דמה התוס' בקדושין שם היה נראה שה דקו"ח לנידון דידן ומה אשה שאינה מחויבח להכניס מצמה בחיוב מצוס פשה שהזמן גרמא לא מדאורייתא ולא מדרבנן כמבואר בברכות כ' נדב ואם אינה מקיימת המ"מ שהז"ג אין לה שום מונש כלל. ומ"מ אם היא רוצה להכניס מצמה בחייב ים בכמה לדחות ל"ת קו"ח לנידון דידן שמחויב להכניס פצמו גהמצוה וגם נמגש מל זה במידן רתמא ואם מקיים ים לו שכר כמצווה ומושה על אחת כו"כ שיש בכח מצוה זאת לדמות ל"ת (ב):

ועתה נבוא ליישב קושיא השניה של הנדא מל התוס' דגיטין מהך חבמים צ"ז נדב דלפי תירוצם של הפסקי תוס' משמט דהואיל ואי אפשר להמשה שתתקיים בפנין אחר לא במינן בטידנא וא"כ גם הפשה דפרו ורבו א"א שתתקיים בלשי תחילת ביאה וא"כ גם שם לא במינן בפידנא. ונ"ל דכונת הפסקי תוס' אינה כמו שהבין הט"א רק כמנה היא דכואיל וא"א בשום אופן שתתקיים כמשה מאכלו אם כבשר (שכרדט שיאכל כל כבשר) בלתי דמית כלאו דכא טי'כ יש טצמות שיש בכם מוח וא"א למולם לקיים כמ"מ מאכלו כ"א בדמיה כלאו חשוב מצוסו בכך ולא במינן בטידנא. משא"כ משה דפרו ורבו אפשר להתקיים בכל אנשים שאינם מצאי מבד וחצאי בן חורין בלא דחית לאו ותדט דהא כתבו התוס' ביבמות ד' נדא ד"ה לא תמשה שיש בו כרת וכר דלכן לא ילפינן מאשת אח שתדחה משה את ל"ת שיש בה כרת משום דמצותו בכך דא"א למולם למצות יבום בלי פגישת הל"ת שיש בה כרת וכן כתבו שם כ' מ"ב ד"ה כולה וכרדא"א ללמוד דטשה תדחה ל"ת מבגדי כהונה משום דמצוהן בכך דא"א לקיים כמשה בטנין אחר. א"כ מזינן דאף אם נאמר דאין פשה דומה ל"ת מי'מ היכא שמצומו בכך שפיר דמי. כמו כן אמרינן גם לסנין הא דאמרינן דבמינן בטידנא דכיכא י דמצוחו בכך לא במינן בפידנא :