הון עשיר/דמאי/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ דמאי ב

א

לכל מקום. כתב הר"ב אפילו מכזיב ולהלן, דהיינו בחוצה לארץ, וכן פי' הר"ש, וגם הרמב"ם פי' כן, והוא דלא כר"ע דפטר פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ בריש פ"ב דחלה. ויש לתמוה דהא הלכה כמותו מחבירו (עירובין מו:), וכן פסקו המפרשים ז"ל הנ"ל, והרמ"בם כבר חזר בו מפי' משנה זו בחבורו (ה' תרומות פ"א הכ"ב) כמ"ש התי"ט, ולו מצינו כמה פעמים שעשה כן, שבחיבורו חזר בו מפירושו, אבל להר"ב והר"ש קשה דסותרים דבריהם שבפירושם זה לזה, ואין לומר דסלה"ו דמשנה זו אתיא דלא כהלכתא, וכר"א דפליג אר"ע התם ומחייב פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ, דאם כן הוא הוה ליה לר"ב הפוסק ההלכה בפירושו, להזכיר דבר זה בפירוש כדרכו בשאר המקומות, ועוד דסיפא דמתניתין דקתני והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור, דפי' הרב אפי' בארץ ישראל, משום דמנכר דהוא מחוצה לארץ, אמאן תרמייה, לא כר"א ולא כר"ע אתי, דהא לכ"ע פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין, ואין לומר דמתניתין דהכא אתיא כר' יהודה (ירושלמי חלה פ"ב ה"א י.) דס"ל דאף בפירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ פליגי, דר"א ס"ל דפטרי ור"ע מחייב, וא"כ כולה מתניתין ר"א היא. דהא סתמא תנן וסתם משנה ר"מ היא, ור"מ הוא דס"ל דכ"ע מודו בפירות ח"ל דנכנסו לארץ דמחייבי כדאיתא בירושלמי דחלה (שם), ועוד דבירושלמי פ"ק דדמאי (ה"ג ד:) אמרינן שהלוקח מן החמרים בצור חייב בדמאי, מפני שחזקתן מהארץ, ופסקו הרמ"בם בפ' י"ג מהל' מעשר (ה"ה), הרי מפורש דמתניתין דמחייבי פירות הארץ שיצאו חוצה הלכתא היא.

לכן נלע"ד דס"ל להר"ב דע"כ לא פליגי ר"א ור"ע, אלא בחלה משום דבה כתיב (במדבר טו, יח) שמה, שמשם מביאים ראיה לדבריהם כל אחד לפי סברתו כדאיתא בירושלמי דהתם (חלה שם), אבל בתרומות ומעשרות כ"ע מודו דפירות הארץ מחייב אפילו חוצה, ופירות חוצה מפטרי אפילו בארץ, דבהו לא כתיב שמה, ומתניתין אתיא ככ"ע, אבל על הרמב"ם בחבורו צ"ע דסותר דבריו, שהרי פסק בפ"א מה' תרומות (הכ"ב) דפירות הארץ שיצאו חוצה פטירי אף מתרומת ומעשרות מהאי דרשה דשמה, ואפילו מדבריהם פטירי מהאי דרשה דשמה, וא"כ איך פסק האי דהחמרים שהביאו פירות לצור דמחייבי משום דחזקתן מהארץ הם, הלא כשיצאו חוצה מפטרי, וע"ש כי כמה דינים כיוצא בזה פסק והם כלם מהירושלמי, והם סותרים הכלל אשר כלל בדרשה דשמה, כי אנכי לישב פי' המשנה באתי, ומה שפירשתי בה נלע"ד עיקר:

שבחוצה. לפי דברי הר"ב פירושו של חוצה, אלא דמסתמא הוא בחוץ, דמה לו להיות מובא בא"י, שיש ממנו בתכלית היפוי, וזה מובדל ממנו בתכלית ההבדל, וא"א להונות בו בני אדם:

ג

חבר. לבני אדם ההגונים, שלא יצטרכו להפרד ממנו מפני חשש טומאה, וסימנך חבר אני לכל אשר ייראוך (תהלים קיט, סג), ועל שצריך לפרוש מהבלתי יודעים הדינים האלה, נקרא נמי פרוש:

לח ויבש. לא זו אף זו קתני:

ד

אלו הן המשפיעין במדה גסה. שמהם תלמד מה הוא שיעור המדה גסה, והיינו דתנן כגון, דמשמע כגון אלו, הם המשפיעין במדה גסה, מכלל דאיכא נמי אחריני כאלו, אע"ג דברישא תנן אלו הן דמשמע דווקא, ולסימנא בעלמא נקטיה, שהרי במשנה דלקמן תנינן שיעור הגסה בפירוש:

הסיטונות. אע"ג דהתי"ט האריך למעניתו להוכיח דלא מקרי סיטון, אלא מוכר לח, ודחה דברי הר"ב שפירש הסיטונות ומוכרי תבואה לאחר, ומלשון המשנה נראה דהם שני מיני סוחרים, ובזה אני מודה לו, דהכי איתא בפירוש בירושלמי (ה"ד י:) דשני מיני בני אדם הם, מ"מ אינו נראה שיהיה הסיטון דווקא מוכר לח, והבט עיניך וראה לשון הירושלמי אשר אני מעתיקו ומפרשו מראשו לסופו, כי על ידו יתברר פי' משנה זו והבאה אחריה על בוריה, וזה הוא (החנוני אין רשאים למכור את הדמאי, חבריא בשם ר' אלעזר דר' מאיר היא) פי' דבבא זו אתיא כר"מ דווקא (דר"מ אמר דלא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד) מכלל דלחנווני לא התירו (התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין) פי' היכי קאמר ר"מ דלא התירו אלא לסיטון בלבד, דמשמע ולא לשום מין תגר אחר, והלא תנן אצל היתר הסיטון אף אחרים, והם המוכרי תבואה, דסתם משנה ר"מ היא (אמר ר' יוסי לא על הדא אמר ר"א הדא מלתא, אלא על הדא) פי' לא על זה דחנוונים אמר ר"א דבר זה, דהם דברי ר"מ, דמשמע דס"ל דכוונת ר"מ באמרו אלא לסיטון בלבד, לאפוקי מדין זה כל מין תגר אחר שאינו סיטון, אלא על זה אמרו (דתני בד"א בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם היה מוכר בפלטר או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר מעשר על הכל עליה) פי' בד"א דהאי נחתום לא מחייב להוציא אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ולא המעשר שני, בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו, דאז אינו מוכר במדה דקה כי אם דבר מועט, כי דרך הנחתום למכור לפלטרים לחם הרבה בבת אחת, והפלטר מוכר מעט מעט למנפולים ולבני אדם במדה דקה כדמשמע בפ"ה (מ"ד), אבל אם היה מוכר בפלטר ר"ל שהוא בעצמו מוכר מעט מעט כפלטר, הרבה מאותו לחם אשר עשה, אע"פי שאין דרך למכרו כלו כך, כי מוכר ממנו לפלטרים אחרים במדה גסה, ואפילו לא היה מוכר בפלטר בקביעות אלא שחנותו סמוכה לפלטר, דמסתמא הרבה בני אדם הבאים לקנות מן הפלטר, מניחים הפלטר וקונים ממנו כי הוא מוזיל יותר מן הפלטר, שהרי הפלטר הקונה ממנו גם הוא רוצה להרויח במכירתו, אז צריך לעשר על הכל, פי' להוציא כל המעשרות בין על מה שמוכר במדה גסה בין על מה שמוכר במדה דקה, ועל זה הוא דאמרו (חברייא בשם ר"א, דר"מ היא, דר"מ אמר לא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד).

ועתה אין לומר דס"ל לר"א דר"מ סיטון דווקא קאמר, ולהקשות עליו ממתניתין דתנן נמי מוכרי תבואה כבתחילה, שהרי הוא בעצמו קאמר דהאי דנחתום דלא מחייב, אלא א"כ מוכר בפלטר או כיוצא בו, הם דר"מ, ש"מ דסיטון וכל הדומה לו קאמר ר"מ, ומוכרי תבואה הרי הם כמוהו כמו שאפרש עוד, ואע"ג דמ"מ לא מיפטר האי נחתום מכל וכל כי צריך להוציא כדי תרומת מעשר וחלה, אפילו הכי אין זה מפני שאינו יכול למכור דמאי, דאם עושה בטומאה פטור מכלום, והלוקח חייב לעשר, כדתנן בפ"ה (מ"ג) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו', אלא מפני שעושה בטהרה הצריכוהו לכך כדאיתא בירושלמי דהכא (בע"א), ואע"ג דסברא זו היא סברת ר' יוחנן, ור"א פליג עליה וקסבר דטעמא הוא משום שמוכר במדה דקה, האי חברייא פליגי ומהפכי דר' יוחנן לר' אליעזר, והראיה דלקמן מהפכי דר"א לר"י, ואפילו תימא דר"א במקומו עומד, מ"מ אתי שפיר דנחתום דומה לסיטון, דמן הדין היה פטור מן הכל כדמשמע בירושלמי, וכפירוש הר"ש, אלא דחייבוהו בתרומת מעשר וחלה, אע"ג דעיקר מכירתו הוא בגסה משום דמשתכר הרבה כדמשמע במשנה ז' פ"ח דפאה בפי' הר"ב, ועוד שלפעמים הוא מוכר בדקה שאז מרויח ביותר, מכלל דמי שאינו נוהג כמנהג הזה כגון המוכרי תבואה, הרי הם כסיטון אפילו לר"מ, דלא נקט ר"מ סיטון אלא לדוגמא שלעולם הוא אינו מוכר בדקה, וגם אינו מרויח הרבה כי אם ברוב מכירת התבואה, (היידן ר"מ ההיא דתנינן לבתרה, ר"מ את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה) פי' כאיזה ענין של ר"מ אתיא האי דנחתום.

ומשיב כההיא דתנינן אח"כ רמ"א את שדרכו וכו' טפלה גסה לדקה הכי צריך להיות, כדמוכח מסוף הענין (תני ר' חייא כן את שדרכו להמדד וכו') והכא נמי צריך לגרוס כדלעיל, טפילה גסה לדקה, ופי' ור' חייא נמי תני הכי (וכן פלטר מדה דקה, וחנות מדה גסה, טפילה היא הגסה לדקה) זו היא המסקנא דמלתא דאיזה ר"מ, והוא זה, כי פלטר מוכר במדה דקה, ובחנות בגסה, והגסה היא טפלה לדקה ומשום הכי להיותו מוכר בפלטר או סמוך לפלטר, חייב לעשר אף כשמוכר הגסה מפני הדקה, שהגסה היא טפלה אליה, והיינו דאמרינן לעיל מעשר על הכל עליה, פי' שבשביל הדקה חייב לעשר אף על הגסה, הרי מוכח דצריך לגרוס בדר"מ טפילה גסה לדקה, כי זו היא מסקנת דבריו, וכמו כן בדר' חייא דתני כן (חברייא בשם ר' יוחנן, מפני התינוקות, דלא ייכלון טבל) פי' נותנים טעם למה צריך לעשר הכל אף מה שימכור בגסה, ואומרים דהוא כדי שלא יאכלו התינוקות טבל, דאם אתה אומר שאינו צריך לעשר על הגסה, הואיל והוא דומה לפלטר, על כי מוכר בפלטר, או שהוא סמוך לו, הרבה קונים במדה דקה באים אצלו, וגם התינוקות, וחיישינן שמא ישכח ויתן להם ממה שמוכן למכור בגסה שהוא טבל, והם אינם יודעים לישאל ואכלי ליה בטבלו (רבי לא בשם ר' יוחנן, מדה דקה הואיל והמוכר משתכר, המוכר מפריש, מדה גסה הואיל והלוקח משתכר, הלוקח מפריש) זה מפורש, והוא דפליג אדחברייא, ושאינו חייב לעשר לפי זה כי אם על מה שמוכר בדקה (מתניתא מסייע לדין, ומתניתא מסייע לדין) פי' מצינו מתניתא דמסייע לחברייא, ומתניתא דמסייע לרבי לא (מתניתא מסייעא לחברייא.

ר' נחמיה אמר את שהוא טפל לדקה כדקה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה) המתניתא דמסייעא לחברייא דמחייבי לעשר אף הגסה, היא זו דתנן ר' נחמיא אומר את שהוא טפל לדקה, כגון הכא שהגסה דחנות היא טפלה לרוב הדקה שמוכר בפלטר, היא כדקה וצריך לעשרה כמוה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה היא חשוב' אע"פי שהיא דקה, הרי מפורש כחברייא דלעיל דמחייבי הטפל לדקה כדקה (מתניתין מסייעא לרבי לא, תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר מדד לו בדקה חייב, אפילו לא מדד לו אלא סאה ורובע, צריך לעשר את אותו הרובע) וזה הוא כרבי לא דטעמא מחמת שמשתכר, ולכן כשמוכר מדה גסה שאינו משתכר כל כך, שמשפיע ונותן לו יותר ממדתו פטור, וכשמוכר מדה דקה שמשתכר יותר, על כי מדקדק בה הרבה שלא להוסיף על המדה חייב, ואפילו מוכר גסה ודקה כאחד ולאדם אחד, כגון שמכר סאה ורובע, על הסאה שהוא מדה גסה המוכר פטור, ועל הרובע שהיא מדה דקה חייב (אמר ר' זעירא חשבון שבר ביניהם, מדד לו סאה לענין רביעין הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש, מכר לו רביעין לענין סאה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש) פי' אמר ר' זעירא וכי צריך לעשות חשבון מן השברים כדי לעשר עליהם ולא על הסאה, אינו כן, אלא בין בסאה שלימה בין בשברים אזלינן בתר מדידתם, שאם מדד לו סאה בלי שפע כמו שמודדים הרביעים, הרי המוכר משתכר כי מודד לו במדה דקה ולכן המוכר חייב, ואם מכר לו רביעים ומדדם לו בשפע רב כמו שמודדים הסאה שהיא מדה גסה, הרי הוא כאלו מכר לו מדה גסה אפילו לא מכר לו אלא רובע אחד, כי הלוקח משתכר באותו שפע המותר, ולכן הלוקח חייב.

הרי מפורש בירושלמי זה כמה עניינים, חדא דהדין עם התי"ט דסיטון ומוכרי תבואה שני מיני תגרים הם כדאמרינן לעיל, והא מתניתא פליגא וכו' כגון סיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין מלבד הסיטונות. שנית דסיטון הוא כפי' הר"ן (עי' נמק"י ב"ב מד: מדה"ר) תגר גדול מכל מיני סחורות הן יבש הן לח, דאם איתא דלא נקרא סיטון אלא המוכר לח, מפני מה הקשו לר"א מהסיטונות ומוכרי תבואה דאפשר לפרשם בענין אחר כפירוש הר"ב, ולא הקשו לו מדתנן איזה היא מדה גסה ביבש שלשה קבין ובלח דינר, דשם מפורש בבירור דאף ביבש שייך דין מדה גסה, וכ"ש דאיכא למימר שדברי ר"מ ממש הם הנזכר ברישא דמתניתין, אלא ודאי דאין משם קושיא משום דבסיטון עצמו דקאמר ר"מ שייך ביה יבש ולח. והכי נמי יש להוכיח ממשנה ו' פ"ה דתנן התם הלוקח מן הסיטון וכו', והתם ודאי אין סברה לחלק בין לח ליבש. ועוד דתנן התם אפילו מאותו הסוג, ופירש הר"ב קופה, ואין דרך בני אדם בפרט התגרים הגדולים להכניס המשקה הלח בקופה. ועוד דבירושלמי דהתם מזכיר על אותו ענין הסאות, ואין דרך הלח להיות נמדד בסאה, וא"כ ההפרש שבין סיטונות למוכרי תבואה הוא, שהסיטונות מוכרים יותר במדה גסה מהמוכרי תבואה המוכרים להם, ומ"מ אין דרך מוכרי תבואה אלו למכור בדקה, והראיה שמוכרים לסיטונות הקונים תבואה הרבה בשפע רב, ומשום הכי הרי הם כסיטונות לענין זה, ולא תנן מוכרי תבואה וסיטונות, משום דבהכי הוי לא זו אף זו, ועוד דשם סיטון כלל תגר גדול המוכר לח ויבש, ובזה אתי שפיר ליתן שיעור למדה גסה בלח ויבש במתניתין דלקמן, ושם אדבר עוד על הירושלמי הנ"ל מאי דנפקא לן מיניה:

ה

רמ"א את שדרכו וכו'. על פי הירושלמי הנ"ל תדע הגירסא האמיתית שבמשנה זו, ולפי הנראה אינה לא כהרב ולא כהרמ"בם, ואף כי בתוספתא (פ"ג הט"ו) איתנהו דר"מ בענין אחר, כבר כתב הר"ש דתרי תנאי נינהו ואליבא דר"מ, אבל הרוצה לדחוק עצמו קצת יכול לישב הירושלמי כפי' הר"ב, ובאמור דאף ר' לא, מילתא דר"מ קמפרש, ושפלוגתייהו דחברייא עם ר' לא, אדברי ר"מ קאי ודוק:

ביבש שלשה קבין וכו'. מה שכתבתי בדבור זה במהדורא קמא, אינו צריך לפי מה שהוכחתי לעיל דסיטון הוא תגר בין דלח בין דיבש, דלא כמ"ש שם:

סלי תאנים וסלי ענבים. במשנה ח' פ"ו דברכות הקדים התנא התאנים לענבים, שלא כסדר שכתוב, וכתב התי"ט (שם") דהקדים המתבשל תחילה, ע"כ. וטעם זה שייך בכל כיוצא בזה:

וקופות של ירק. כך הוא דרכו של ירק להיות מובא בקופה, שהוא כלי עשוי בגמי רך, שדפנותיה נכפפים ונדחקים זה בזה כשאדם אוחזה באזניה. ומטעם זה אין דרך בני אדם להביא בתוכה תאנים וענבים שנדחקים ונמאסים, אלא מביאים אותם בסלים, שהם עשויים בגמי קשה שאינם נכפפים כשאוחזים אותם בידיהם, משום הכי תני בהו סלי, ובירק קופות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.