דבר אברהם/ב/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כד.

ב"ה. בחודש סיון תרס"ו סמאלעוויטש.

כבוד ש"ב ידידי האברך כמדרשו הגאון החריף

ומעמיק חד חד נחית לעומקא תוך תוך עביד כש"ת וכו' נ"י. שלום ורוב ברכה:

א

א) במה שעמד כת"ר על מה שכתבתי בספרי בהערה לסי'

ט"ו אות ה' על מ"ש התוס' דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הוא רק בבעלים

אבל אחר אינו יכול לפדות בשו"פ, וכתבתי דמפשטיות דבריהם משמע דמשום עיכוב הבעלים נגעו בה שזה פודה על שו"פ ולוקח לעצמו ממון שהקדיש חברו ולא בא התועלת להקדש כמחשבתו, זכר לדבר כההיא דערכין (דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה כו' אסור לשנותה, וע"ז קרא כת"ר תגר דבקדשי בה"ב אין לבעלים שום זכות ולא הוו בעלים כלל ואינו מן הענין שבעלים יעכבו בזכותם דאין כאן זכותים ואין כאן בעלים, ומוסיף כת"ר לבאר פירוש התוס' שאינו תלוי בבעלים של החפץ רק בבעלים הנאמר בדין פדיון, דבהלכות פדיון יש להבעלים דין מסוים ע"פ דין והיינו מקדיש וכדקיי"ל שהמקדיש מוסיף חומש וכו'. נפלאתי מאד על כת"ר על הוספתו זו שבא לבאר את המבואר ובספרי שם בפנים אחר שהבאתי דברי התוס' סיימתי בפירוש בזה"ל ומכ"ש קדשי מזבח שהמקריב עדיין בעלים עליהם, ואנכי באתי רק להסביר החילוק שבין בעלים לאחר דאיירי בהו התוס', וקרי לי' בעלים קרי לי' מקדיש מ"מ מאי נ"מ בינו לאחר, דהתוס' לא הראו מקור לזה אלא קיימוהו רק מסברא, וכבר נתלבט בזה הטו"א מגילה (דף כ"ג) להסביר הדבר יעו"ש, ולכן הסברתי לה דהיינו טעמיי' משום עיכוב הבעלים, והיינו באמת מקדיש שהוא גם בעל החפץ, ומה בא כת"ר לחדש בזה בעצם המובן של בעלים. ותמיהני על כת"ר שעבר ע"ז כלאחר יד ולא פגע ולא נגע בהקושי שבדברי התוס', דכיון דיסוד הדבר הוא משום שאין אונאה להקדש כמבואר בב"מ (דף נ"ז ע"א) ובתמורה (דף כ"ז ע"ב) יעו"ש בסוגיא בלישני דלכתחלה ודיעבד **(הגה"ה. ויש לי מקום עיון בשמ"ק בכורות (דף י"ג ע"ב) דאמרינן התם לאמימר דאצטריך באונאה תרי קראי לעמיתך ולא תונו איש את אחיו חד למעוטי עכו"ם וחד למעוטי הקדש וצריכי דאי כתב רחמנא חד הו"א לעכו"ם היא דאין לו אונאה אבל הקדש יש לו אונאה קמ"ל, וכתב השמ"ק וז"ל אכל הקדש יש לו אונאה אע"ג דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל היינו דמתכוין אבל בטעות הו"א דיש אונאה, כ"מ בתוס' כ"י עכ"ל. ותמיהני דלפי דברים אלו אין ההיא דשמואל תלוי כלל כדין אונאה דהקדש וזה אפשר רק לומר לפי האיבעיא הא לכתחלה הא דיעבד שבש"ס ב"מ ותמורה וכפי פירוש מקצת הראשונים דלכתחלה היינו שמתכוין לפדות שלא בשוויי', ולמה הוצרך לכל זה עדיפא הו"ל לשנויי דאי לאו דכתב קרא דאין אונאה להקדש אה"נ דחללו על שו"ש אינו מחולל ושמואל קאמר לה רק לבתר דכתב קרא. ושמא סבר דהלכה כההיא לישנא דלכתחלה ודיעבד, וצ"ע מנ"ל:)** למה גם בחילל אחר אינו מחולל, וע"ז הסברתי דמצד עיכוב הבעלים נגעו בה, ולהלן עוד נדבר מזה. ונראה דגרם לכת"ר כ"ז מפני שעמד רק בדברי התוס' תמורה שם שדבריהם סתומין, אבל אלו עמד בדברי התוס' מנחות (דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין) שהוסיפו דברים בהסברם יותר מהנאמר בתמורה לא הי' עובר ע"ז כלאחר יד, דז"ל התוס' א"נ דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שו"מ על שו"פ דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חברו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו עכ"ל. ויותר מזה מבואר בשמ"ק ב"מ (דף ו' ע"ב ד"ה פריש) וז"ל והקשו בתוס' אפילו תימא דקדשה אמאי פרשי רבנן חינה ליתלי' על שו"פ דבזה"ז הקדש מנה יכול לחללו אפי' לכתחלה על שו"פ כדמוכח בערכין ותירצו דה"מ בעלים עצמן או אחרים ברצונן אבל בע"כ לא והכא להכי אקדשה שלא יוכל שום אדם לפדות כדי שלא יהנה ממנה חברו, הריטב"א, עכ"ל. ומזה נפשט נמי מה שנסתפקתי בהערתי שם אם אחרים יכולין לפדות על שו"פ כשהבעלים נותנים רשות וצדדתי שם לומר כן, ובדברי הריטב"א אלו משם התוס' מפורש הכי. ואם נימא דחה דאחר אינו יכול לחלל בשו"פ אינו משום עיכוב הבעלים א"כ למה הוא מחלל כשהבעלים נותנין לו רשות. ואף דבתמורה אשכחן נמי דרק הבעלים ממירין ומ"מ כשאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר מהני, הנה התם אדרבה קשה להיפוך למה לא יוכל אחר להמיר בלא רשות הבעלים וכי מה הוא עושה בבהמת חברו הרי אינו מוציאה לחולין אלא הוא ותמורתו יהי' קדש והוי רק כעין מתפיס, וכבר עמדתי ע"ז בספרי שם אות ה' ויישבתי ג"כ קרוב לזה יעו"ש. אע"כ דרק משום עיכוב הבעלים אין אחר יכול לחלל בשו"פ ולפיכך כשנתנו לו רשות אזדא לי' עיכוב הבעלים. וידעתי היטב שיש מקום לכת"ר ע"פ דרכו לומר דכך הדין שרק הבעלים יכולין לחלל בשו"פ ושוב כך הדין דכל שבא ברשות הבעלים הוי כבעלים לענין זה גם בלי יסוד, אבל אין רוחי נוחה מזה דכיון דמצד הדין אינו יכול לחלל [כדרך כת"ר אע"פ שאין אונאה להקדש] אלא דבעלים בע"כ שאני משום דמפורש בש"ם הכי דיכולין לחלל בשו"פ מנלי' להריטב"א לחדש מעצתו דגם אחר יכול לחלל מרצונו, דין זה היכן נמצא ובעיקרו הרי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו:

ב

ב) אמנם יש לדקדק בזה דהתוס' תמורה שם (ד"ה לא אמרו)

כתבו דבפדיון הקדש שומת ג' במטלטלין ועשרה במקרקעי מעכבא כדמוכח בסנהדרין (דף פ"ח ע"א), והקשו ע"ז דהאיך קאמר שמואל הקדש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ותירצו דלבעלים לחוד אין זה מעכב. ונראה כוונתם דהא דפסיקא להו דשמואל בודאי בלא הערכת ג' מיירי אינו משום דסמכו אהא דאמר התם עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי כו', דעולא אמתני' קאי דצריך לעשות לו דמים, ועוד דא"כ היינו קושיא קמייתא דידהו שהקשו מעולא, אלא כוונתם היא דשמאין בודאי לא יערכו שוה מנה בפרוטה, או אולי דכל שיודעין ששוה יותר ושמוהו בפחות אין זו שומא כלל מדין. [ומ"ש רש"י בב"מ שם בפלוגתא דר"י ור"ל אף צריך לעשות לו דמים כו' ור"י סבר ערכך כל דמיס שיערכוהו משמע, נראה דלאו בהערכת ב"ד כדינא מיירי דהרי אמרינן עלה בתמורה אמר עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי אבל בשמוי בתלתא ואע"ג דאתי במאה לא הדר כו' קסבר עולא צריך לעשות לו דמים מדבריהם וכל דרבנן אקילו בה, יעו"ש בפירש"י וברבנו גרשם ל"ש דצריך לעשות לו דמים כו' הרי דמיירי בלא הערכה כדינא דצריך תלתא לעיכובא אלא דבבעלים אין ההערכה מעכבת כמ"ש התוס'. והא דאחר עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי ולא אמר לא אמרו אלא בלא שמוי כלל, צ"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשמוי בתרי מ"מ מחזיר אונאה וכ"ש בלא שמוי כלל והעיקר בא לחדש דבתלתא אינו מחזיר. אלא כוונת רש"י לכסף הפדיון דקרוי נמי ערכך כמ"ש בש"מ ב"מ (דף נ"ז ד"ה ור"ל) וז"ל ולמ"ד שיצא לחולין ד"ת תקשי ממתני' דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש כו' אין הקדשו פדוי לפי גירסת הראב"ד ז"ל דגרם הכי י"ל דהתם שלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעי' כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם הי' שוות בדמים אם לאו עכ"ל. ויעוי' רש"י ב"מ (דף נ"ה ע"א) פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי אע"פ שלא שם דמים קצובים דקיי"ל הקרש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ויעוי' בתוס' ובשמ"ק שם. והרשב"א בש"מ ב"מ נ"ז ד"ה מר אית לי' כתב וז"ל וא"ת למ"ד דשמואל אפי' לכתחלה והא בערכך כתיב ועשרה כהנים כתיבי בפרשה כו', עי"ל דאצטריך להא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו אינו פדוי וטעמא משום שלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בי' ערך וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכ"ש לשמואל עכ"ל. מיהו איכא למימר דכוונת רש"י להערכה ממש גם כדינא ובכל שיערכוהו סגי גם בתלתא והכא דבבעלים מיירי [אם לא פליג רש"י אתוס'] לא בעי תלתא אבל הערכה דידהו דבעלים גופייהו מיהא בעי ובכל שיערכוהו סגי. אבל אין זה נוגע לחפץ דברינו להלן, דמ"מ הא מיהא חזינן דחוץ מענין הממון שיש לבעלים יתרון לפדותו על שו"פ יש לו יתרון גם בדין ההערכה עצמו דאין צריך לג' ובהכי איירי שמואל כנ"ל]. וא"כ באחר שאינו בעלים המחלל על שו"פ מלבד ענין הממון שמאנה את ההקדש איכא גם חסרון ההערכה של ג' או י' בנ"א ואמאי

מהני חילולו כשהוא בא ברשות הבעלים, דע"ז לכאורה בודאי אין סברא כלל לומר שהוא מצד עיכוב הבעלים ומשו"ה מהני נתינת רשותם. אכן להריטב"א ניחא ע"פ המבואר בש"מ המובא לעיל שהק' נמי האיך מחללין בשו"פ והרי בעינן הערכה ותי' דהיינו קי בבא ליד גזבר והכא כשעודו ביד בעלים, וא"כ י"ל דכ"ו שהוא ביד בעלים גם אחר לא בעי הערכת ג' או י' אלא שיש כאן עיכוב הבעלים בעיקר הפדיון בפחות משווי' וע"ז מהני נתינת רשותם. אך התוס' במנחות נראה דלא ס"ל לחלק בהכי מדלא תירצו קושייתם בפשיטות דבגמזיות יריחו בא כבר ליד גזבר מאבותיהם, וכן הרגיש הגאון מהר"מ אויערבאך ז"ל בקו"א לטו"א שם. ואף שהתוס' לא הזכירו בדבריהם דגם אחר יכול לחלל בשו"פ מרצון הבעלים, הנה נראה דהריטב"א בהביאו דברי התוס' נתכוין לדבריהם אלו במנחות ומסתמא כך היתה לפניו הגירסא דגם אחר מרצונם מחלל, דלפנינו בב"מ לא נמצאו דברי תוס' אלו ולעומת זה במנחות שם הזכירו שכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין והכוונה להקושיא שבריטב"א בשמם יעו"ש, וא"כ ק"ק כנ"ל. וקצת י"ל דאמנם התוס' מודו נמי דקודם שבא ליד גזבר לא בעי הערכת ב"ד ובזה שווין בעלים ואחרים אלא דס"ל דלבעלים יש עוד יתרון דיכולין לחלל על שו"פ גם בבא ליד גזבר ואינם צריכים בפדיונן עשרה או ג', ובאמת בההיא דגמזיות לא מהני פדיון אחרים ע"פ רצון הבעלים בשו"פ כיון דמ"מ אחר בעי הערכה מי' בנ"א כשבא כבר ליד גזבר, ומ"ש הריטב"א מלשונם דגם אחר פודה בשו"פ מרצונם היינו רק לענין מסותא שהזכירו דשם לא בא ליד גזבר, ודחוק הוא:

ג

ג) ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא בזה מלתא חדתא, דדין

פדיון בשו"פ ודין הערכת כהן או ב"ד תר מילי נינהו, ובזה תתיישב לן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ז מערכין ה"ח) דסתם ופסק הקדש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ולא חילק כלל בין בעלים לאחרים, ומזה נראה דלא ס"ל כהתוס' דדוקא בבעלים נאמר דין זה, ותמוה מאד כקושיית התוס' תמורה שם דבסנהדרין (פ"ח.) מוכח דהערכת ג' או י' מעכבא גם בדיעבד. ואי"ל ע"פ מ"ש הטו"א במגילה שם דלהירושלמי שהביאו התם התוס' במגילה (ד"ה ואדם) דאע"ג דבהערכת כל אדם צריך עשרה מ"מ בעבדים סגי בג' גזירה שמא יברחו צ"ל דפליג על ש"ס דילן וס"ל דבדיעבד עשרה או ג' לא מעכבי דאל"ה האיך אפשר לחכמים לעקור דבר מן התורה, דז"א חדא דהאיך יתפוס הרמב"ם ז"ל כהירושלמי נגד המפורש בש"ס דילן, ועוד דהרמב"ם גופי' נראה דלא פסק כלל כהירושלמי דבפ"ח מערכין ה"ב סתם דערכי אדם בעשרה ולא חילק בין ב"ח לעבדים, וכן ראיתי בחי' המאירי למגילה שכ' להדיא דגם בעבדים בעינן י'. ובמה"פ לסנהדרין (פ"א ה"ב) ראיתי שכ' דהרמב"ם ז"ל דלא פסק כהירושלמי ס"ל דרק לדיחויא בעלמא נאמרה שם בירושלמי, ובאמת ע"פ דברי הטו"א אין צורך לזה לומר דסבר הרמב"ם דלדיחויא בעלמא נאמרה אלא דמשום דלש"ס דילן א"א לומר כן לכן לא פסק כוותי' דהירושלמי כנ"ל. ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדין ההערכה בג' או בי' באמת אינו דין בעיקר הפדיון לומר דבלא הערכה לא מהני פדיון, אלא דהקדש שפיר נפדה ע"י עצמו של פודה גם בלא הערכה ומכיון שנתן הכסף קם לו, אלא שהוא דין ותנאי רק בענין השומא, כלומר דכל שומת הקדש אם נעשית בג' למטלטלין ובעשרה למקרקעי הויא שומא כדין ואי לאו אין זו שומא והוי כפודה בלא שומא מעצמו, אבל לעיקר דין הפדיון אין זה שייך. ולכן עיקר ההערכה שייך רק היכא דמכוין לפדותו בשווי' כדינא ואינו בא להונות את ההקדש ולהוציאו לחולין בפחות משוויי' ורוצה לידע דוקא שוויי' ע"פ שומא ולפדותו על פיה, לזה קבעה תורה דשומא זאת תהא ע"פ ג' במטלטלין וע"פ עשרה במקרקעי ואדם ואל"ה אין זו שומא ולא נתברר שוויי' האמיתי, ולפיכך בכה"ג כשפדה בטעות פ"פ שומת שנים או ט' ממילא גם פדיונו אינו פדיון, ולא משום עכוב דין הפדיון עצמו שהוא מחוסר הערכה ומעוכב על ידה אלא משום שזה רצה לפדותו רק בשווי' כדינא והכא לא נתברר לו עדיין שוויו כדינא ואדעתא דהכא לא פדה, ובכגון זה מררי בסנהדרין דפדיונו אינו פדוי וזקן ממרא חייב על הוראה זו, אבל במכוין בפירוש לפדותו בפחות משוויו ואינו מקפיד כלל לידע שוויו לא שייך ע"ז עיכוב ההערכה כלל, לפי שאין זה צריך לדעת השומא ובעיקר הפדיון מצד עצמו אין זה עיכוב. ולפיכך שפיר פסק הרמב"ם דבמכוין לפדות בפחות משוויו גם שו"מ שחיללו על שו"פ מעצמו בלא הערכה מחולל, ומ"מ ברוצה לפדות ע"פ שומא פסק דצריך ג' או י' דוקא והוא מעכב גם בדיעבד. ולפי"ז גם דברי הירושלמי מגילה אתיין כהוגן ולא נצטרך לומר כהטו"א דפליג על ש"ס דילן, ושפיר תקנו חכמים דהערכת עבדים תהא ע"פ ג' אע"ג דמה"ת בעינן י' גזירה שמא יברחו, ואין כאן עקירת דבר מה"ת דכיון דחכמים תקנו בג' ממילא גם דעת הפודה לפדות ע"פ שומא זו כתקנת חכמים וממילא אין זה מעכב, ואפילו אם טעו בשומתן לא גרע משו"מ שחיללו על שו"פ דמחולל בדיעבד. והשתא ניחא דברצון הבעלים יכולין גם אחרים לפדות שו"מ על שו"פ ול"ק כלל ממה דבעינן הערכת ג' או י' בנ"א כנ"ל. אבל מה נעשה שדעת התוס' בתמורה להדיא אינה כן, שהרי הקשו מההיא דסנהדרין גם על שמואל דהקדש שו"מ כו' ותירצו דהוא דוקא בבעלים, וא"כ לדברי הריטב"א שהם לקוחים כנראה מתוס' מנחות כמש"ל אין זה מעלה ארוכה, אם לא דנימא דשני דיבורי תוס' אלו לא מרועה אחד ניתנו:

ד

ד) אולם לפי"ז יקשה לן טובא, דכחו דהערכת כהן במטלטלין

ומקרקעי דכתיבא בקרא לא מעכבא גוף דין הפדיון א"כ ה"נ נימא גם בבע"ח שצריכין העמדה והערכה דאין זה מעכב גוף הפדיון ואם פדה בלא העוה"ע יהא פדיונו פדוי, והרי תנן בתמורה (דף ל"ב ע"א) דקדשי מזבח בע"מ וכן של בדה"ב שמחו יקברו משום שאין להם פדיון לפי שאינם בהעמדה והערכה אלמא דמעכבי וה"נ נימא בהערכת מטלטלין ומקרקעי. אכן בלאו דברינו נמי יקשה לן הכי לשי' התוס' דבעלים לא בעו הערכה וה"נ נימא בהעמדה והערכה של בע"ח דבעלים לא בעו העוה"ע והרי בהחלט תנן יקברו ואפילו בעלים לא מצו לפדות ועיי' במעילה (דף י"ט ע"ב) קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ כו' ובפירש"י שם ובבכורות (דף ל"ב ע"ב). אמנם י"ל דמחיים באמת העמדה והערכה ה"נ דלא מעכבי, אלא מדכתיב והעמיד והעריך ראוי להעמדה והערכה מיהא בעינן וכדאמרינן נמי בעלמא כל הראוי לבילה כו' וכיון שמתו שאינן ראויין להעוה"ע אין להם פדיון. ואדרבא לכאורה נראה מבואר כן מהא דאין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר כו', ואמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א) דאם הקדיש בזה"ז פודין לכתחלה כדשמואל על שו"פ או ד' זוזי משום פרסומי מלתא, ודעת התוס' שם דזהו דוקא במקרקעי אבל במטלטלין לא דאפשר לבהמה שתעקר כו' ולא אתי בהו לידי תקלה, אבל דעת הרמב"ם והראב"ד (פ"ח מערכין הל' ט' י') דגם מטלטלין פודין יעו"ש בלח"מ, ונראה דה"ה בהמה, וכן מבואר להדיא בס' החינוך (מצוה שנ"ג) דגם בהמה פודין בזה"ז כשמואל, וגם התוס' לא קאמרי דלא אלא משום דאפשר שתיעקר ולא אתי לידי תקלה הא אל"ה היו פודין כדשמואל ונראה דלאו בהעוה"ע הוא כמש"ל דב"ד לא יערכו שוה מנה בפרוטה, והוא משום דכיון דחיים הם וראוין להעוה"ע אינן מעכבין, ואולי י"ל דבהערכת ב"ד מיירי ובזה"ז ב"ד מעריך במכוון שו"מ על שו"פ, ולמעלה כבר חקרנו אם זה הוי הערכה כשהמעריך יודע ששוה יותר, ומסתבר שאין זו הערכה:

ולפי דרכנו הנ"ל דחה שאין פודין קדשים שמתו אינו משום

דחסרין העוה"ע בפועל אלא משום שאינן ראוין להעוה"ע מוסבר יפה מ"ש התוס' חולין (דף קל"ה ע"א ד"ה והא) דאפילו אם נעשה העמדה והערכה מחיים אינו מועיל כל שהפדיי' לאחר מיתה משום דבשעת פדיי' בעינן העמדה והערכה, והוא מוקשה לכאורה דמה חסר כאן הרי כבר ישק העמדה והערכה ואטו מחיים בעינן נמי שיהיו תכופין זל"ז. דהעוה"ע דמחיים אינו מועיל משום דאחר מיתה נשתנה שוויין ובעינן הערכה אחרת, חדא דא"כ לא הו"ל להתוס' למימר דבשעת פדיי' בעינן

כו' אלא הכי הול"ל דאין כאן עדיין העוה"ע, ועוד דהרי הכא בחולין לענין גיזה קיימי ובגיזה אין שינוי השיווי, וגם מתחלה אפשר להעריך שיווי הצמר הגזוז. אבל לפמ"ש הוא מוסבר יפה, דבאמת אין העוה"ע מעכבין אלא דבעינן דבשעת פדיי' יהא ראוי להעוה"ע וא"כ מאי מהני שכבר נעשה העוה"ע מחיים הא מ"מ עכשיו מיהא בשעת פדיון אינו ראוי להעוה"ע. ומ"מ משי' התוס' מעילה (דף ט"ו פ"א ד"ה ואפילו) דכל שהי' העוה"ע מחיים פודין כבר לאחר מיתה אין סתירה לעיקר דברינו, די"ל דס"ל דע"כ לא שייך לומר דבעינן שיהא ראוי להעוה"ע אלא אם עדיין לא נעשו העוה"ע אבל אם כבר נעשו העוה"ע לא בעינן עוד שיהי' ראוי שהרי כבר נתקיים הדבר, ולא בא ענין הראוי אלא להקל דלא מעכבא ובראוי לחוד סגי אבל אם נתקיים כבר עיקר ההעוה"ע אין מקום כלל להצריך עוד שיהא ראוי והכי מסתברא:

אח"ז ראיתי בשעה"מ (הלכות בכורים פ"י ה"ב) שנסתפק אם

העמדה והערכה מעכבין בדיעבד, ואפילו כשמתו אם עבר ופדה שמא פדיונו פדוי יעו"ש. כן ראיתי בשעה"מ שם שהק' על שי' התוס' מעילה הנ"ל דכל שהי' העוה"ע מחיים נפדה לאחר מיתה מבכורות (דף ל"ב ע"ב) אמר ר"א מנא אמינא לה דכתיב והי' הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן העוה"ע, ולשי' התוס' מעילה אימא דקרא ה"ק מחיים אינו נגאל הא לאח"ש נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה. ויש לתרץ בפשיטות כיון דמחיים לאו בר פדיון הוא משו"ה לא מהניא אותה העוה"ע. וביותר הוא מוסבר לפמ"ש דראוי להמוה"ע בשעת פדיון בעינן אלא דכל שנעשה כבר העוה"ע מחיים לא בעינן עוד שיהא ראוי, זהו רק בנעשה העוה"ע לפדיון אבל בשעה שאין לו דין פדיון לא, וצ"ע עוד:

ומ"מ בעיקר הדבר אפשר דהעוה"ע דבע"ח שאני ומעכבי יותר

משום דכתיב בהו בדרך ציווי והעמיד והעריך ובשאר מטלטלין וקרקע כתיב רק כערכך הכהן. ולא ירדתי העינה בענין העמוק הזה והנני רק כמעיר ובא וצ"ע ובירור רב:

ה

ה) וע"פ הדברים הנ"ל אמנם יש כבר מקום לדחוק ולומר

דסברת התוס' מנחות במה שאחר אינו פודה בשו"פ אינו משום עיכוב הבעלים, ובאמת מצד עיקר הפדיי' בפחות משויי' גם אחר מצי פדי דאין אונאה להקדש, אלא דכיון דחילול בשו"פ היא שלא ע"פ הערכת ג' או י' בנ"א לכן א"א הוא אלא ע"י הבעלים דלהן אין הערכה זו מעכבת אבל אחר לא מצי מחלל אלא ע"י ג' או י' שמאין. אבל לשון התוס' אינו מיושב לפי"ז והמחוור כמש"כ:

ו

ו) ויש לי תמיה עצומה בדברי התוס' מנחות שהקשו אגמזיות

יריחו אמאי לא פדו על שו"פ ותירצו שאסרוה בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין. וקשה טובא דמבואר בנדרים (דף ל"ה ע"א) דר"מ ס"ל דדוקא קונם פרטי אין לו פדיון אבל קונם כללי יש לו פדיון וקיי"ל כר"מ כמו שפסק הרמב"ם (פ"ד ממעילה ה"ט) ויעוי' תוס' יבמות (דף פ"ח ע"א ד"ה אי) ובתוס' שבועות (דף כ"ב ע"ב ד"ה וחכ"א), והתם בברייתא דגמזיות ר"מ נמי תני לה, ומשמע ודאי דאסרוה בני יריחו אכו"ע יעו"ש, וכן בההיא דמסותא ע"כ בקונם כללי אסר לה שהרי פרשו מינה ר"ח ור"א וכולהו רבנן, וא"כ הדרא קושייתם לדוכתא דקונם כללי יש לו פדיון. ואולי בההיא דמסותא י"ל דבאמת אסר רק בקונם פרטי אלא דהמוחזק לא הוה שבק בלא שכר ומשו"ה הוכרחו לפרוש כי היכי דלא ליתהני המודר מינה. ועוד יש להסתפק אם גם בקונמות נפדה בשו"פ דלא דמי ממש להקדש ולא שייך בי' אין אונאה להקדש וצ"ע. מיהו אם בקונם פרטי מיירי שהוא כקה"ג יש להתבונן עוד במאי דמסקינן בסוגיא דמסותא מאי הוי עלה דמסותא ופשטוה מדאר"ג כו' והאר"י כו' וזה לפי שאינו ברשותו, ואי בקונם פרטי מיירי הרי בקונמות חל על דבר שלב"ל יעוי' היטב בסוגיא דכתובות (דף נ"ט) ובב"י יו"ד (סי' רל"ד) וה"נ נראה דחל גם על דבר שאינו ברשותו וכמ"ש הקצוה"ח (סי' קי"ז סק"ב) ותמך יסודותיו בתשו' הריב"ש (סי' שנ"ט) יעו"ש. ועיי' מ"ש בספרי ס' א' אות ודו"ק כי קצרתי:

אח"ז מצאתי שכבר עמד בקושיתו זו הראשונה בס' קרן אורה

למנחות והניח בקושיא. עוד תמה שם בס' הנ"ל על עיקר קושית התוס' דלמ"ל לבני יריחו לפדות הרי סברו דהיתר הוא. ואין זה כלום דקושיתם היא לבתר מאי דמיתו חכמים אמאי לא עשו הם או חכמים תקנה זו:

ז

ז) וביותר פרפר כת"ר על דברי אאמו"ר הגאון שליט"א

בקונטרסו מסגרת זהב שבסוף ספרי, שגם הוא פירש בכוונת התוס' מנחות כעין שכתבתי אלא שהוסיף לומר עוד יותר דבמה שאינו שייך להקדש נשאר להבעלים זכות בהקדשו והוי כעין בעלים על זכות זה, וע"ז ערער כת"ר דבקדשי בה"ב לא נשאר לבעלים כלום ואינו מעניינו שיהי' להם זכות בהחפץ:

הנה דברי ידידי כת"ר בזה רק מילי דסברא גרידתא נינהו

שהרי זהו עיקר החידוש שחידש אאמו"ר הגאון נ"י דהוי כבעלים על מה שאינו שייך להקדש וכת"ר ממאן בזה בלי שום ראי' וכגון זה אינו בהוכחה כי כאו"א יחזיק בסברתו והמו"מ ללא תועלת. ובמכתבו השני הוסיף כת"ר לומר ע"ז שכל אריכת הדברים של אאמו"ר הגאון נ"י בקדשי מזבח הם אמודים ודברי התוס' הרי קאי על קדשי בה"ב ומאי ראי' היא מקדשי מזבח לבדה"ב דהוא ממון הקרש בקניינם עכ"ד. תמה אני על כת"ר שבא להשיג ולא טרח לעיין תתלה יפה בדברי אאמו"ר הגאון נ"י, ואלו עיין יפה הי' רואה דבאמת הן לא הביא כלל ראי' מקדשי מזבח לקדשי בדה"ב לסברא זו, אלא שהוסיף לומר דבעיקר סברתו זו דבמה שאינו נוגע להקדש נשאר דין בעלים תתיישב לו קושיא אחריתא בקדשי מזבח והתם מכש"כ שייך לומר סברתו הנ"ל, אבל מעולם לא בא להיפוך להסתייע מקדשי מזבח לקבה"ב. תמה אני מאד על כת"ר:

ובעיקר חידושו של אאמו"ר הגאון שליט"א דזכות הפדיון

שייך לבעלים כעין דין שלו שכת"ר התעקש בזה רק מסברא, אגיד לכת"ר שמצאתי לאאמו"ר הגאון נ"י חבר גדול בזה והוא בס' הנפלא ברוך טעם בסופו בסוגיא דהמפקיד חמץ שכתב נמי דזכות פדיון זה בשו"פ יש לדמות כזכות שיש לבעל פ"ח מצד שיכול לפדותו בשו"פ דמחמת זה חשבינן להפ"ח שהוא של בעלים כדאיתא בבכורות (דף י"א) ומשוה"ט יש לעבור בבל יראה יעו"ש. ואף שאין אני קובע מסמרות בסברא זו מ"מ הרי יראה דלאו כו"ע בסברתו דכת"ר קיימי, ויותר אין לדבר מזה:

ח

ח) עוד השיג עלי כת"ר במה שנסתפקתי בספרי בסי' ל"ח

אות ד' למאי דאמרינן בערכין (דף ה' ע"ב) חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין ופירש"י דלא קרינן בי' מקדשי ד' הואיל ולאיבוד אזלי, ומבואר התם בסוגיא דבקדשי בה"ב נמי הדין כן דפרכינן לרב חסדא אמר אבימי אליבא דר"י דערך עכו"ם נגנז מדכתיב לא לכם ולנו כו' אלא מעתה לא ימעלו בו כו' אלמה הניא כו' אבל בקדשי בה"ב מועלין בהן [פי' ולא הו"ל לימעול בקדשי בה"ב של עכו"ם משום דנגנז], וחזינן חזה דכל שאסור להשתמש וא"א שיהי' להקדש צורך בו לא מקרי עוד קדשי ד', הנה על פי מסתפק אני בדברים שאם ירצו הגבאים יוכלו להשתמש בהן לצורך הקדש אלא שאין מדרך ההקדש להשתמש בהם או למוכרם וממילא ילכו לאיבוד אם יש בהם מעילה או לא, מי אמרינן כיון דמ"מ ילכו לאיבוד דמי למעות ההולכות לים המלח או דלמא התם אי אפשר להקדש להשתמש בהם אבל הכא אפשר להשתמש בהו אם ירט ולא פקע מינייהו שם קדשי ד'. וע"ז השיגני כת"ר דדבר זה הרי מפורש הוא בסוגיא דערכין שהבאתי ודנתי משם, דהרי מתחלה קאמר הגמרא דערכו נגנז משום לא לכם וגו' והיינו דקדשי נכרים ע"פ דין לא חזו למצוותן לבה"ב ופריך הגמ' א"כ אמאי מועלין בהן ומשני הגמ' משום רפיון ידים, ופירושו דע"פ דין באמת חזיין קדשי נכרים למצותן לבה"ב ואך משום רפיון ידים אמר הנביא א לכם וגו' ומשו"ה יגנזו, וע"כ שפיר מועלין בהן דמתו לא הויין ולא פקע מהן

דין קדשי ד' כיון דליכא דין על החפצא דפסול ולא חזי למצותו ולדברי כת"ר אכתי אמאי מועלין בהן כיון דהנביא מיהא אמר דלא ישתמשו למצותן וילכו ממילא לגניזה. ועוד יותר דהרי הכא הך דיגנזו משום רפיון ידים ג"כ הוי דין אלא דכיון דהחפצא בעצמו חזי ע"כ מתו לא הוי עכ"ל של כת"ר. תמה תמה אקרא על ידידי מעכת"ה שבא להשיגני כ"כ קשה ע"פ הפשט הפשוט ממקום שבאתי ומשווי לי לטועה ונמצא מושג בעצמו, כי באמת במחכ"ת טעה כת"ר בפשט הסוגיא דהתם, דלמסקנא באמת הא דמועלין בקדשי בה"ב של נכרים הוא משום דמשתמשין בו לבדה"ב וקרא דלא לכם ולנו הי' רק בימי עזרא משום רפיון ידים וכן פירש רש"י ז"ל להדיא במקומו וכן מה שסיים כת"ר דהך דיגנזו משום רפיון ידים ג"כ הוי דין אלא דכיון דהחפצא בעצמו חזי ע"כ מתו לא הוי, לענ"ד ג"כ אינו נכון, דטעם רפיון ידים אינו מצד הדין אלא הכי נהגו בעצמם משום תקנת רפיון ידים, וכמעט שהוא דומה לחקירתי לדבר שאין מדרך ההקדש להשתמש בו אבל רשאי להשתמש אם ירצה, ובאמת שמזה הייתי יכול כבר להסתייע קצת לנידון הספק שלי להיפוך שאין מועלין בו, שהרי להמסקנא פירש"י דמועלין משום דאתי לבה"ב אבל אם הי' נגנז אפילו רק משום טעמא דרפיון ידים לא היו מועלין בו אע"פ שזה אינו דין אלא תקנה בעלמא ואלו היו רוצין הי' רשאין להשתמש בו, אלא שלא רציתי לבנות דיק ע"ז משום דמ"מ י"ל כדעת כת"ר דהכא שאני דהוי כעין דין:

ט

ט) עוד כתב כת"ר על מ"ש בספרי שם דהרמב"ם (פ"ה

ממעילה) פסק דאין מועלין בשיפוי ובנביי' בכל אופן אפי' אם הוקדשו וכן בפירוש המשנה מעילה שם על מתני' דערבה לא נהנין ולא מועלין כתב דמשום שאינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר אין מועלין, ומזה נראה דכל דבר שאינו ראוי להקדש עצמו ואינו נמכר אין מועלין ט אע"ג דחזי לאחריני שהרי קתני דלא נהנין מכלל דאית בה איזה הנאה שתהי' לאחרים אלא דכיון דאין בה צורך להקדש ואין מדרכי למוכרה הוי כמעות ההולכות לים המלח וע"ז כתב כת"ר כי כ"ז אינו שייך לענין, דשיפוי ונביי' וערבה שברמב"ם אינם מדין קדשים שמתו אלא משום דאינם שווים כלום והם בכלל פחות משו"פ וראי' מפורשת לזה דהרמב"ם בעצמו באמת הרי פסק דבקדשי בה"ב גם קדשים שמתו מועלין בהם. ומה שקשה מהסוגיא דערכין צריכים לומר תירוצים ע"ו אבל הרמב"ם פסק כן. ומזה יראה כת"ר דהך דשיפוי וערבה לאו מדין מתו אתינן עלה וגם הרמב"ם כתבן גבי דיני מעילת פרוטה, עכ"ד כת"ר:

הנה כת"ר מעמיד בזה על דעתו על יסוד דברי הרמב"ם

ואם נמצא כנגדו סתירה מסוגיא מפורשת צריכים לומר תירוצים ע"ז. אבל אם בדרך זו נלך הן לא יבצר מאתנו לומר להיפוך שהדין הוא כמפורש בסוגיא דערכין ואם נמצא קושיא לזה מדברי הרמב"ם צריכים לבקש תירוצים ע"ז. אך באמת יראה דלקושיתו מדברי הרמב"ם לא זו בלבד שיש תירוצים אלא דמעיקרא ליתא לקושיא כלל כאשר יבואר להלן. ומתחלה אומר דמה שכתב שהוא משום שאינם שווים פרוטה והא ראי' שהרמב"ם כתבן גבי דיני מעילת פרוטה אינו אמת, דבפרק ההוא באו עוד הרבה דינים שאינם שייכים כלל למעילת פרוטה אלא שבאה בו גם הלכה אחת מדין מעילה בפרוטה ואיך יבוא כת"ר לדחות ולהסתייע מזה, ועוד דא"כ למ"ל למיכתב כל הני מילי ערבה ושיפוי ונביי' וטעמם שאינם שווים פרוטה הרי כבר נכללו בדין הכולל דבעינן שו"פ, וכמה מוזר הוא בעיני דרך זו לכלול בכיילא רבא דלעולם אין דברים אלו שווים פרוטה יהיו מעט או הרבה כחול אשר על שפת הים, ואיך שייך ע"ז לשין אין מועלין כשאין כאן שיעור מעילה מעיקרא. ויותר מזה הרי יראה דלדעת רש"י ז"ל במעילה שם באמת מועלין בשיפוי ובנביי' של הקדש כפירושו ברישא דמתני' המקדיש את החורש כו' ובסיפא דאין מועלין היינו טעמא משום דלא הוקדשו יעו"ש, הרי דשווים פרוטה, ואיך שייך לעשות בזה פלוגתא בין רש"י והרמב"ם בענין המציאות אם שוה או לא ולכלול דין שלעולם בכל מקום ובכל זמן אינן שווין פרוטה אפילו אם יהיו הרבה מאד ניפוק לשוקא ונחזי, ועוד דשיעור פרוטה למעילה מצטרפת אם נהנה אח"כ עוד ואפילו עם קדשי מזבח כמבואר במתני' דמעילה וברמב"ם שם ולא שייך ע"ז לשון אין מועלין, ישתקע הדבר ולא יאמר. אבל אנא מתניתא ידענא דכל שאין בו שיווי להקדש אין בו מעילה והוי כקדשים שמתו כמבואר בערכין במעות ההולכות לים המלח וכו' וקדשי עכו"ם דיגנזו וכמו שפירש"י שם. ובמכתבו השלישי הוסיף כת"ר לבאר עוד דדין מתו אינו תלוי בשווי ורק דהוא מדין חסרון קדשי ד' ותלוי רק באם שחזי למצותו ואין דינו תלוי באם שיש בו שיווי עכ"ד. תמה אני מאד על ידידי מעכת"ה ושותי' לא ידענא, הרי אנכי לא אמרתי דדין מתו תלוי בשיווי אלא להיפוך דדבר שאין בו שיווי בקדשי בה"ב הרי הוא כמתו של קדשי מזבח דכיון שאין בו עוד צורך להקדש אינו נקרא עוד קדשי ד' וזהו גם טעמא דמתו בק"מ משום שאינן קדשי ד' כמש"ל ודי בזה כי דבר פשוט הוא, וכת"ר בא לפרש פשוטו של מקרא במה שאינו נוגע לדברי כלל:

י

י) ומ"ש כת"ר בפשיטות שהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב

שמתו מועלין בהן, הנה במחכ"ת לא נמצא ברמב"ם מפורש כן ואדרבא הכ"מ כתב להדיא בכוונתו להיפוך, והוא בפ"ג דמעילה ה"א שכ' הרמב"ם קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת אבל מועלין בהן מד"ס, וכתב הכ"מ ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר"י קדשים סתם נקט וי"ל דרבותא נקט וכ"ש קדשי בדק הבית, ועוד דמשום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח משו"ה פתח בהו עכ"ל הכ"מ. וכת"ר העלים עין מדברי הכ"מ והחליט לו בפשיטות להיפוך שהרמב"ם ס"ל דבקדשי בה"ב מועלין משמתו. ומצד עצמם דברי כת"ר מרפסן איגרי שהרי פסק הרמב"ם דגם קדשי בה"ב בעי העמדה והערכה וא"כ כשמתו יוצאין ליקבר ואיך יאמר כת"ר דאית בהו מעילה, הנשמע כדבר הזה:

ובמכתבו השני הוסיף כת"ר לומר אדות עצם הדבר איך

שי' הרמב"ם בקדשי בה"ב שמתו בזה"ל פשטות לשון הרמב"ם בתחלת פ"ג קדשי מזבח שמתו ובהמימרא דר"י נאמרה סתם קדשים שמתו ושינה הרמב"ם לכתוב קדשי מזבח משום הגמ' דמעילה (דף ט"ו ע"א) יעיין כת"ר שם, אשר דזהו פשטות קושית הגמ' דבקדשי בה"ב ליכא ולא שייך דין מתו, אלא דהתוס' שם מפרשים דקושית הגמ' הוא אם קדשי בה"ב לא בעי העמדה והערכה וא"כ לא הוי קדשים שמתו כלל, אכן הרמב"ם הרי פסק דבעי העוה"ע ופסק גם הסוגיא דמעילה ושינה מקדשים סתם לקדשי מזבח הרי מפורש דפסק דבקדשי בה"ב ליכא דין מתו ומפרש דזהו באמת קושית הגמ', כאשר כן הוא באמת פשטות הגמ', עכ"ד:

הנה כת"ר עבר על הכ"מ מבלי להזכירו כלל וכבש לו דרך

לעצמו על יסוד הגמ' דמעילה שהיא באמת לכאורה נגד דברי הכ"מ, אבל גם זה לא חדש הוא שכבר עמד עליו הברכת הזבח וכתב על הכ"מ דאשתמיטתי' האי סוגיא דבקדשי בה"ב שמתו אית בהו מעילה מן התורה. אבל מצאתי בס' קרן אורה למעילה דמתא לי' בחילא כמש"ל לכת"ר דכיון דהרמב"ם פוסק דקבה"ב בעי העוה"ע א"כ כשמתו יקברו ואיך שייך בהו מעילה ובס' הנ"ל כתב דבר נכון דכתב הרמב"ם קדשי מזבח דאית בהו מעילה מד"ס מיהא אבל קדשי בה"ב גם מדרבנן לית בהו מעילה משמתו, וקושית הגמ' דמעילה לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבה"ב לאו אית בה מעילה בע"כ הוא כפי' התוס' דמקשה למ"ד לא בעי העוה"ע. ואמנם תמוה הוא דמנ"ל לגמ' להקשות כן ודילמא סבר עולא דבעי העוה"ע ולא קשה מידי. וראיתי בק"א שם דרך נכונה דהש"ס פריך ממ"נ אי בעי העוה"ע א"כ לא תהא בהן מעילה כלל אפילו מד"ס ועולא הרי לא קאמר אלא דיצא רק מידי מעילה ד"ת, ואי לא בעי העוה"ע תהא בהן מעילה מה"ת כאשפה. ואפשר דזוהי נמי כוונת התוס' ובאמרם דשמא כוונתם שמא סבר עולא והוא כסיום לקושית הממ"נ ודו"ק. ויעוי' בפי' רבנו גרשם שם שכתב לא יהא אלא כמקדיש אשפה כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמי' ה"נ אם מקדיש לאחר מיתתה

לבה"ב מי לא קדשה לדמי' ואית בה מעילה עכ"ל, ולפי"ז פנים אחרים כבר לכל הסוגיא, אבל דבריו ז"ל צע"ג דא"כ מאי קושיא היא ודילמא מיירי בשקידשה מחיים כפשוטו, ושמא כנ"ל דא"כ גם מד"ס לא תהא בהן מעילה, וצ"ע:

עוד קשיא לי לדברי כת"ר שהיא דפת הבה"ז דהרמב"ם ס"ל

דקדשי בה"ב שמתו אית בהו מעילה, א"כ לפי מה שפסק הרמב"ם דקדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה הרי הם פדיון משמתו וא"כ משכחת לה מועל אחר מועל גם בקדשי בה"ב אפי' בהוצאה מרשות לרשות ולהדיא כתב הרמב"ם בפ"ו ממעילה דבהוצאה מרשות לרשות אין מועל אחר מועל אלא בקדשי מזבח וכלי שרת בלבד, ואין לומר דדוקא באין לה פדיון כלל מעיקרא הוא דאינה יוצאת לחולין ע"י מעילה אבל במה שהחסרון הוא רק מפני שא"א בהעוה"ע לא איכפת לן דפ"י מעילה יוצאת תמיד שלא בדרך העוה"ע ומשו"ה גם כשא"א להיות בה העוה"ע מ"מ יוצאת ע"י מעילה לחולין, דז"א דמבואר להדיא להיפוך במעילה (דף י"ט פ"ב) דתניא קדשי מזבח תמימים כו' ויעו"ש בפירש"י היטב. ואף דנראה שהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בפי' הגמ' הנ"ל יעו"ש בתוי"ט ובמל"מ (פ"ה מערכין הי"ב) מ"מ בעיקר הדבר הן לא יחלוק ארש"י:

יא

יא) עוד השיג כת"ר על דברי בסי' ז' בענין פרת חטאת

וז"ל כתר"ה הנחתו הראשונה בהענין הוא דהך דחטאת קריי' רחמנא הוא רק על האפר בעת שהוא מי נדה אבל הפרה עצמה לא משום דבקרא כתיב חי נדה חטאת היא כו' הנשמע סברא כזו כו' אם עצם הפרה קדושתה והקרבתה אינה אלא בה"ב ודין דחטאת אין שם מאין חל קדושת חטאת על האפר ומה מעניינינו הוא דין חטאת קריי' רחמנא ודיני פסולי קרבנות על המי נדה, והדבר הוא להיפוך דדין חטאת קריי' רחמנא הוא רק על גוף הפרה כו' וכשנעשית אפר פקע מינה דין חטאת, עכ"ד:

הנה במש"כ אם עצם הפרה קדושתה והקרבתה אינה אלא

בה"ב ודין חטאת אין שם מאין חל קדושת חטאת על האפר, תמה אני אם יש לבקש הסברים לגזירות הכתוב בכלל ומכש"כ בפרשת פרה דחוקה כתיב בה, ובלשון הר"א קליר אמינא ומה תיגע לידע עמוקה משאול מה תדע. אולם אחרי שכת"ר בא לידי כך לימא כת"ר גם לנפשי' לפי דרכו שכתב להלן במכתבו דהפרה היא בה"ב ורק בשעת שחיטה נעשית כחטאת לימא לנפשי' אם עצם הפרה וקדושתה אינה אלא בה"ב מאין חל עלי' קדושת חטאת בשעת שחיטה ואיך יסביר טעם גזירת הכתוב וחוקת הפרה גם לדבריו. אך בעיקר השגתו עלי אגיד לחביבי שהיא רק נדמה, שמתחלה נדמה לכת"ר שאמרתי כן ואח"כ השיג על דמיון זה, אבל יטריח נא לעיין עוד הפעם בדברי כדבעי ויראה שכדברים האלה לא אמרתי כלל. אנכי התחלתי רק לומר דכלשון הכתוב הי' נראה דרק המי נדה יהיו כחטאת אבל א"א לומר כן כדתניא היא חטאת ואין אפרה חטאת ועל מה אפוא נזעק כת"ר:

תו כתב כת"ר והענין הוא דדין חטאת קריי' רחמנא הוא

על גוף הפרה וזה דינה דיש בה דין קרבן וכשנעשית אפר באמת הדרך היותר פשוט דפקע ממנה דין חטאת דבדין חטאת הנאמר בפרה בהקרבתו הוא דנעשית מצותו כמו כל קדשי מזבח ומה שאנו דנין וצריכין קרא לענין מעילת אפרה הוא מדין קבה"ב דישנה בה, דלענין זה לא הוי נעשית מצותו או דבקדושת בה"ב ליכא כלל דין נעשית מצותו. ובאמת י"ל דלאחר הקרא דאין מועלין באפרה עצם הדין נשאר מדין נעשית מצותו דע"י דין חטאת שבו מה דתלה ואיכא בו חל דין נעשית מצותו גם על קדושת בה"כ שלו וא"כ אפר פרה דינו הוא ככל אפר קדשים דנעשית מצותן, עכ"ד. ולדעתי אין דברי כת"ר נכונים. דמ"ש גם בלאו קרא אין על האפר דין חטאת דכבר נעשית מצותו וצריכינן רק קרא לאסרה מדין קבה"ב ובזה אפשר דליכא כלל דין נעשית מצותו, הנה לא כן כתבו התוס' מנחות (דף נ"ב ע"א) שהקשו דלמ"ל למעוטי אפרה תיפוק לי' דנעשית מצותו ותירצו דעדיין לא נעשית מצותו, וממ"נ אם כוונת התוס' בקושיתם מנעשית מצותו לענין קדושת חטאת שבה הרי מוכח דס"ל דבא קרא למעט דין חטאת מהאפר ולא רק קבה"ב שבה, ואם כוונת התוס' לקבה"ב שבה הרי מוכח דגם לקבה"ב שייך נעשית מצותו וממ"נ הוא שלא כדברי כת"ר. ובאמת מסתברא דמצד קדושת בה"ב לא שייך נעשית מצותו והתוס' מקשו מנעשית מצותו משום דמפרשי דקרא דחטאת היא ואין אפרה חטאת ממעט את האפר מדין חטאת ואל"ה הו"א דרביץ על האפר עדיין תורת חטאת ודלא כמ"ש כתר"ה, ועיקר דבריו דקרא דחטאת היא ואין אפרה חטאת לא בא כלל למעט דין החטאת אלא דין דקבה"ב שבה מוזרים הם בעיני ואין בהם טעם, דקרא עומד וצווח היא חטאת ואין אפרה חטאת וכת"ר משיאו לקבה"ב, דבר זה א"א להשמע. וכן יתר דברי כת"ר דלבתר דכתיב קרא דאין אפרה חטאת חל דין נעשית מצותו גם על דין בה"ב שבה וכן כל שאר דבריו בלולים הם ואין להאריך בהם. ויעיי' כת"ר מ"ש בספרי שם סי' ז' דברים נכונים ב"ה בדברי התוס' מנחות, ותו לא מידי:

יב

יב) עוד כתב כת"ר ועתה נשוב לההנחה השני' דבאמת דין

חטאת חל על גוף הפרה ורק אם תבוא אח"כ לכלל מי נדה דהכי כתיב קרא למי נדה חטאת היא אימתי היא כחטאת אם תבוא אח"כ לכלל מי נדה אבל אם נפדית ולא באה לכלל מי נדה לא נפשית מעולם כחטאת, הלא גם זו כהנחה הראשונה כמו שכתבתי לו, דהלא עיקר דין חטאת קאי רק על גוף הפרה דדין קרבן בה בהקרבתה, עכ"ד. תמה אני על כת"ר שעמד על דבריו מסברתו גרידתא שהניח לו ליסוד שבהקרבתה היא נעשית חטאת ואינו רוצה לשמוע יותר, אבל הן גם אנכי אומר כזאת שבהקרבתה כבר יש בה דין חטאת ולא עוד אלא דגם לפני ההקרבה הויא כחטאת אלא שתנאי הוא בדבר דע"כ לא הויא חטאת בהקרבתה או גם לפני זה אלא אם באה אח"כ לכלל מי נדה. ואם בכ"ז מתעקש כת"ר על עיקר הסברא הנה דין גרמא לי שלא עיין יפה בדברי ולא שפיל לסופן לראות שתיכף אח"ז הבאתי שכן מצאתי מבואר להדיא בחי' הריטב"א לפ"ז, ובודאי לא יעמוד נגד הריטב"א בסברא גרידתא:

עוד כתב כת"ר על סברתי הנ"ל [שהיא כאמור גם סברת

הריטב"א] דעדיין אינו מיושב בה בתמורה וגיזה, הנה גם פה לא ראה כת"ר סיומא דמילתא שכן אמרתי עם הספר בפירוש ששתי קושיות אלו עדיין אינן מיושבות והארכתי אח"כ לבאר בדברים נכונים שהן מתיישבות על יסוד סברא זו בהוספת דברי טעם:

יג

יג) עוד השיג כתר"ה על מ"ש שם בסי' ז' אות ט' דמדינא

פרה אדומה יכולה לבוא מן החולין ובלבד שתהא משל ציבור ואז הויא כחולין זולת דין חטאת שבה, ומה שבאה מתרומת הלשכה הוא רק משום שצריכה לבוא משל ציבור כמו חביתי כה"ג, וס"ל להתוס' מנחות כהאי תי' שבתוס' ב"ק דמה שמותרת לבוא מתרוהל"ש אינו משום לב ב"ד מתנה אלא דכצורך קרבנות הויא, ולפי"ז לא נפקעה קדושת תרוהל"ש מהמעות, ומשו"ה פסיקא לי' להש"ס בכ"מ דעכשיו שבאה מתרוהל"ש הויא עכ"פ קבה"ב כיון שניקחה ממעות הקדש, אבל כשבאה חן החולין משל ציבור אין בה דין קדושה דבה"ב אלא קדושה מצד דין חטאת שבה. וע"ז תמה כת"ר דכיון דכל קדושתה אינה מצד עצמותה אלא משום שבאה מתרהל"ש א"כ לא היתה צריכה להיות כבה"ב אלא כקדושת דמים של קדשי מזבח ולשון הש"ס בכ"מ דהויא קדושת בה"ב. ועוד דא"כ לא היתה צריכה להעמדה והערכה דקדושת דמים של ק"מ א"צ להעמדה והערכה ובשבועות (דף י"ב ע"ב) מבואר דדין העמדה והערכה של פרה תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן אם קדשי בה"ב צריכין העוה"ע, עכ"ד:

הנה באמת לפמ"ש הויא כקדושת דמים של ק"מ ולא כבה"ב

ממש, ומה שתמה כת"ר דבכל הש"ס קרי לה קבה"ב, הרי יותר מזה יש לתמוה על הכ"מ (פ"ב ממעילה הלכה ה') שכ' ע"פ הכרח דברי הרמב"ם דבאמת אינה כבה"ב אלא דומה רק לקבה"ב וגריעא מינייהו אע"פ שבכל הסוגיות קרו לה קדשי בה"ב, ואנכי הן סובב הולך אני ע"פ דרך הכ"מ במקצת כמש"ש, וא"כ לא יגדל אפוא הפלא פלי דקרי לה

הש"ס קדושת בה"ב והכוונה היא רק דנחיתא דרגא מקדשי מזבח, ועיין ברמב"ם פ"ג ממעילה הי"ג. אבל יותר חזה אחוינא לכת"ר דתלינא באשלי רברבי, שכן הוא מפורש להדיא בתוס' ב"ק (דף פ"ז פ"ב ד"ה אומר) ז"ל ובכמה מקומות קאמר דחטאת קריי' רחמנא משמע דקדשי, בה"ב היא אע"ג דתנן בשקלים שהיא מתרומת הלשכה כו' ולב ב"ד מתנה עליהן כו' ואפילו בלא לב ב"ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל וצורך קרבנות היא והא דאמר דקדשי בה"ב היא לא שתהא קנוי' מקדשי בה"ב אלא דינן כקדשי בה"ב דקדושה קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דקרי לה קדשי בה"ב משום דלא הויא קדושת הגוף כקדשי מזבח. וכן משמע מדבריהם דקדושת בה"ב שבה אינה מצד עצמותה ואי לאו שבאה מתרהל"ש הוה סלקא אדעתייהו דמשו"ה הוי קבה"ב משום שהיא קנוי' חקבה"ב וד"ל. אלא דבזה הכביד כת"ר את ידו מדאמרי' בשבועות דבעיא העוה"ע ורק לר"ש לא בעיא, וקדושת דמים של ק"מ לכו"ע לא בעי העמדה והערכה, וזהו הדבר הנכון האחד שבכל השגות כת"ר:

והנה אי בעינא אמינא לתרץ עפי"מ שתמהו התוס' בשבועות

שם דלבתר דמשנינן שאני פרה דקדשי בה"ב היא פרכינן א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעי העוה"ע והקשו התוס' דמשמע דאי קדשי מזבח היא ניחא והא ר"י אית לי' דאחר זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה ותירצו דהך סוגיא אתיא כר"ל דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה. והנה הא דקדושת דמים של קדשי מזבח לא בעי העוה"ע הוא משום דהוי כבע"מ מעיקרו ובבע"מ מעיקרו כו"ע מודו דלא בעי העוה"ע כמבואר בחמורה (דף ל"ג). וא"כ י"ל דסוגיא דשבועות אתיא כתנא דבי לוי דהכל היו בכלל העוה"ע ואפילו בע"מ מעיקרו וא"כ גם קדושת דמים צריכה העוה"ע. והא דמשני הש"ס הא מני ר"ש היא ולא משני נמי הא מני רבנן, משום דמרבנן דמתנ' דתמורה לא מוכח כלל דפליגי אתנא דבי לוי ורק מר"ש מוכח דפליג עלי' בקדשי בה"ב מיהא ומשו"ה נקט יותר ר"ש. ואף שהתוס' שם לא מסקו הכי הרי אנן אליבא והרמב"ם והתוס' דמנחות קיימינן לתרוצי וביכו"כ אמרנו שהתוס' מנחות יסברו כתי' השני שבתוס' ב"ק דלאו משום לב ב"ד מתנה היא באה מתרהל"ש אלא משום דכצורך קרבנות היא וה"נ יטו מדרך התוס' בשבועות. אך שינויא דחיקא הוא. ועוד דעל דברינו האחרונים במאי דמשני הש"ס רק דמני ר"ש היא יש לפקפק מסוגיא דהתם ואין להאריך בזה:

לכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר בזה מילתא חדתא, דהא

דקדושת דמים לא בעי העוה"ע משים דהוי כבע"ח מעיקרו אינו אלא בקדושת דמים דעלמא דקיימא למכירה ואין דופה נשארת בקדושתה דלא חזיא לה ומשו"ה כבע"מ מעיקרו ומיא דלא חזי נמי לעולם לקדושתו, אבל קדושת דמים דפרה שתשאר בקדושתה וחזיא למילתה דכצורך קרבנות הויא כמ"ש התוס' ולצרכם תהא אינה נידונית כלל כבע"מ מעיקרו וצריכה העמדה והערכה למ"ד קדשי בה"ב היו בכלל העוה"ע דקדושתה כעין קדושת בה"ב שהיא רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף, אבל למ"ד קבה"ב לא היו בכלל העוה"ע אלא קדשי מזבח בלחוד אין פרה צריכה העוה"ע לפי שאינה קדושה קדושת הגוף כקדשי מזבח ונחיתא מינייהו:

יד

יד) עוד כתב כת"ר על מה שפלפלתי בסי' ל"ח ליישוב

קושיית הקרן אורה בתוס' מנחות (דף נ"א ע"ב) חטאת היא מלמד שמועלין בה והקשו דתיפוק לי' דאית בה מעילה דקבה"ב ותירצו דאצטריך למועל אחר מועל, והקשה ע"ז הק"א שהרי פרה יש לה פדיון כמבואר בשבועות י"א וא"כ האיך שייך בה מועל אחר מועל, וכתב כת"ר שעמד ג"כ בקושיא זו ותי' דכוונת התוס' היא לאחר שנשחטה ע"ג מערכתה ולפי מה דקיי"ל או אין לה פדיון ע"כ שפיר אינה יוצאת לחולין ע"י מעילה, משום דאז קדושה היא קה"ג מדין חטאת קריי' רחמנא ודין חטאת קרי רחמנא היא דקדושה קדושת הגוף, וזה חל עלי' רק משפת שחיטה והקרבה ומקודם היא רק כקבה"ב וע"כ יש לה פדיון:

הנה כבר כתבתי לו דקושיא זו מתורצת בספרי שם סי' ל"ח

בפשטות גמורה לפימ"ש התוס' חולין י"א והר"ש (פרה פ"ב) דלמסקנא באמת אין לה פדיון מדינא משום דחטאת קריי' אלא משום לב ב"ד מתנה היא נפדית ואין זה שייך ליציאה לחולין ע"י מעילה יעו"ש. וע"ו בא כת"ר במכתבו השני ויאמר שהוא רוצה ליישב דברי התוס' לכל הסוגיות שבש"ס וגם מסקנת הסוגיא בשבועות דהא דיש לה פדיון הוא משום דהיא קבה"ב. אבל תמה תמה אני על כת"ר שלא עיין בדברי התוס' חולין שרשמתי לו שכתבו להדיא דלמסקנת הש"ס שבועות רק משום לב ב"ד מתנה יש לה פדיון וכן ביתר המקומות אין המסקנא דקבה"ב היא לכל הדינין דשייך בהו לומר חטאת קרי' רחמנא, וכ"כ הר"ש פרה שם, ואיך יאמר כת"ר דמסקנת הש"ס בשבועות היא משום דבה"ב היא. ושמא חושב כת"ר להיפוך ליישב דברי התוס' מנחות לכל הסוגיות ולא רק לפי המסקנות אלא גם לפי ההו"א ובכן הוא רוצה ליישב גם לפי ההו"א בשבועות דהא דנפדית הוא משום דקבה"ב היא, ר"ל דלפ"ז יקשה לפי ההו"א מברייתא זו דחטאת היא מלמד שמועלין בה ויקשה כקושית התוס' ומוכרח לומר כתירוצם משום מועל אחר מועל ומוכח דאין לה פדיון, הנה אם אמנם כן הוא הרי הוא רוצה ליישב דברי התוס' לכל הסוגיות יותר ממה שרצו התוס' עצמם, שהרי התוס' בחולין שם הקשו בעצמם מהך ברייתא גופה דמועלין בה אסוגיא דשבועות דנפדית משום דקבה"ב היא וע"ז גופא תירצו דמסקנת הגמ' בשבועות אינה כן, וכת"ר חותר לומר אחרת ואומר שהוא משום שדחקו ליישב דברי התוס' גם לההו"א, ועוד רוחו אינה נוחה בשביל זה מתירוצי עפ"י דברי התוס' עצמם, אתמהה. ועוד דכת"ר רוצה ליישב הכל בלי פקפוק ולסוף הוא מתרץ דברי התוס' ע"פ סברא מחודשת שבתוס' גופי' מבואר הפכה, שהרי בתוס' חולין שם ובר"ש כתבו להדיא דגם מחיים חטאת קריי' רחמנא ולא רק משעה שנשחטה כמו שיאמר כת"ר. ואם שהסברא מצד עצמה אפשר לקיים אבל ליישוב דברי התוס' למשעי בודאי רחוקה היא שהיא נגד שיסתם המפורשת, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ב ממעילה הלכה ה') שכ' וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אע"פ שהיא כקבה"ב הרי נאמר בה חטאת היא, הרי דמשעה שהוקדשה חטאת קריי' רחמנא ולא רק משעת שחיטה כחידושו של כת"ר. [ומה שנוגע לביאור דברי הרמב"ם במ"ש אע"פ שהיא כקבה"כ שעמד עליו הכ"ח מבואר בספרי סי' ז' יעו"ש]:

ובעיקר סברתו לא אדע מנ"ל לתת כה גבול משעת

שחיטה, והרי רחמנא סתמא קאמר חטאת היא ואתה בא ונותן בה גבול משעת שחיטה. ושמא יאמר כת"ר דלפני שחיטה קודם שהתחילו בה עבודותי' תורת פרה עלי' א"כ גם קדושת בה"ב לא תהא לה עוד, לפי דרך כת"ר למעלה שזוהי קדושה מצד עצמותה ולא משום כח מעות ההקדש שניקחה בהן כמ"ש אנכי. סוף דבר אחרי כל הדחוקים שבדבריו אלה יותר נכונים וישרים בעיני ליישוב דברי התוס' מנחות המה דברי הבנוים על יסוד דברי התוס' עצמם כנ"ל. ובזה סיימתי להשיב לכת"ר על כל השגותיו, ואם יש לו עוד חבילות חבילות לעונג יהי' לי כי יכבדני בהן, ומוכן ומזומן אני להשיב לו בעז"ה ככל אשר ישים ד' בפי ויה"ר מלפניו שלא אכשל וכו':

טו

טו) והנני להעיר בזה על מה שכתבתי בספרי שם סי' ז' אות

ה' להוכיח דאיכא תנא דס"ל דגם האפר הוי כחטאת הוי כחטאת ופליג אברייתא דמנחות (דף נ"א ע"ב), מדתנינן בתוספתא פרה (ריש פ"ד) חובא כר"ש (פ"ד מ"ב) פרה אינה נפסלת בלינה ואם שחטה היום ושרפה למחר כשרה, וכתב הר"ש פי' אינם נפסלת בלינה כדפרישית לעיל מדכתיב למשמרת כדדריש בספרי עכ"ל, והוא מספרי מובא בר"ש שם חטאת היא מגיד שמועלין בה חטאת היא מגיד שאם שינה באחת מכל מעשיה פסולה חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כיום יכול תהא נפסלת בלינה

ת"ל למשמרת מגיד שמשתמרת ימים על ימים שנים על שנים, ולפי המבואר במנחות דהיא חטאת ואין אפרה חטאת קשה דמנלן דשחטה היום ושרפה למחר כשרה הרי קרא דלמשמרת לא כתיב אלא לבתר דנעשית אפר דאז אינה כבר כחטאת ולפיכך אין לינה פוסלת בה משא"כ בשחטה היום ושרפה למחר שעדיין קרויה חטאת כל זמן שלא נעשית אפר דילמא שפיר לינה פוסלת בה כבחטאת. וכן קשה גם על הספרי גופי' שאם הוא מרבה מלמשמרת שלא תהא לינה פוסלת בה גם קודם שנעשית אפר כהתוספתא יקשה כנ"ל ואם לא איירי אלא לאחר שנעשית אפר מאי קאמר יכול תהא נפסלת בלינה מהיכי תיתי למימר הכי הרי לאו חטאת היא עכשיו. ועפ"ז אמרתי דתנא דספרי ותוספתא דלינה ס"ל באמת דגם אפרה הוי עדיין כחטאת ומועלין בו מה"ת, ויישבתי בזה גם דברי הרמב"ם (פ"ב ממעילה) יעו"ש בדברי. אולם עכשיו חוזרני בי דאין מכאן ראי' דאפרה הוי נמי כחטאת. ומתחלה אפרש קצת את דברי שבספרי שנאמרו בסתימות. דזה נראה פשוט דאפילו אי הוה אמרינן דלינה פוסלת בפרה זהו רק כ"ו שלא נעשו כל עבודותיה אבל משנעשו כבר כל עבודותיה שוב לא שייך לומר שנפסל האפר בלינה כיון שאין בו עוד שום עבודה, וכוונתי היא דמנ"ל דקרא דלמשמרת בא להכשיר לינה גם לפני שריפה דעדיין הויא כחטאת דילמא מיירי רק מלינה שלאחר שריפתה ולענין אסיפת האפר שאם לן בלא אסיפה אינו נפסל דלא הוי כבר כחטאת, דקרא לבתר שריפה כמו דכתיב. איברא דיש לדקדק ע"ז דאסיפת האפר נמי לאו עבודה היא וכשרה בזר, אבל י"ל דהו"א דהויא מעבודותיה והא דכשרה בזר גזה"כ הוא. אולם שבתי וראיתי דאי ניתי לדייק ממאי דקרא כתיב בתר שריפה ה"נ נידוק דלענין אסיפה נמי לא מיירי דקרא דלמשמרת כתיב גם בתר אסיפת האפר, וא"כ בע"כ צ"ל דאתי לעבודות דמקמי הכי ושוב י"ל דאפר לא הוי כחטאת ואז בודאי לא שייך לינה וקרא אתי לעבודות דמקמי שריפה. אבל גם זה א"א לומר דהרי קרא דלמשמרת לאו יתורא הוא דאיצטריך להיסח הדעת כמבואר ביומא (דף מ"ג) וא"כ אי לא שייך פסול לינה בתר אסיפה לא נדרשי' כלל להכי ומנ"ל לומר דבא להכשיר לינה דמקמי הכי. אמנם יש מקום קצת לקיים דברינו ולומר דכוונת הספרי היא שאם דין הפרה כחטאת וה"נ אפרה קרוי חטאת כדכתיב קרא דחטאת היא לבתר אסיפה תהא לינה פוסלת האפר מלהזות, דהזאה הויא נמי כעין עבודה שהרי מצינו דאיצטריך קרא להכשיר טבו"י להזאה וגמרינן נמי שאר עבודות מינה יעו"ש בתוס' יומא מה שכתבו בזה, וא"כ עקרת לגמרי דין פרה דא"א להשתמש בה, להזאה דבכל יום ויום צריך לפרה אחרת כי היכי דלא יפסל האפר בלינה, וע"כ צ"ל שאין דין הפרה כחטאת וה"נ לא יהיו בה שום פסולי חטאת דחשיב הספרי לעיל מינה, וע"ז קאמר דלעולם דינה כחטאת אלא דקרא דלמשמרת ממעט לה בהדיא מפסול לינה, ולפ"ז שוב מוכח דס"ל להספרי דאפרה הוי נמי כחטאת דאל"ה לא שייך פסול לינה באפר והאיך נילף מזה גם לקודם שריפה כמ"ש. אבל דחוק הוא, ומלבד זה עיקר ההוכחה ממאי דקרא דלמשמרת כתיב בתר הכי אינה נכונה דה"נ קרא דחטאת היא בתר אסיפה הוא דכתיב ומ"מ ס"ל לברייתא דמנחות דאדרבא היא חטאת ואין אפרה חטאת אלמא דליכא למישמע מהא ולא מידי. **(הגה"ה. ויש להעיר לענין פסול לינה באספת האפר והזאת מימי', דהנה הוקשה לי מאי קאמר הספרי דכיון דחטאת היא יכול תהא לינה פוסלת בה ואיצטריך קרא דלמשמרת למעוטי ולענין שריפה קאי וכמ"ש הר"ש הבאנוהו בפנים והרי בחטאות גופייהו שריפתן בחוץ כגון פרים הנשרפין איבעיא דלא איפשטא היא בזבחים (דף ק"ד פ"ב) אי לינה פוסלת בהו דלאו בר אכילת אדם ולאו בר אכילת מזבח הן, וא"כ ה"נ פרה אפי' כי הויא כחטאת מ"מ בודאי לא עדיפא מחטאות הנשרפים דהיא נמי נשרפת בחוץ והאיך הו"א שתפסול בה לינה. ואף דחטאות הנשרפין שריפתן אפי' בלילה וע"י זר משא"כ שריפת פרה דבעיא כהן ופסולה בלילה כמבואר ברמב"ם (פ"ד מפרה הי"ז), מ"מ לענין לינה אין נ"מ מזה דמ"מ לאו כר אכילת אדם ולא בר אכילת מזבח היא. [אמנם בספרי הגירסא חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום. והוא תמוה דלהדיא מבואר ביומא (דף מ"ב פ"ב) דילפינן שריפתה מהזאת מימי' שאינה כשרה אלא ביום. איברא שכבר הוגה בספרי פ"פ גירסת הילקוט מגיד שאין כשרפת בלילה, אבל בר"ש ורא"ש פרה (פ"ד) מבואר דגרסו בספרי שנשרפת בלילה ונקטו לה לדינא וצע"ג מסוגיא דיומא שלא הזכירוה כלל. ומלבד זה צ"ע דאי גרסינן שריפתה כשרה בלילה מאי שייך לומר ע"ד חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה אטו תורת חטאת גרמה לה שתהא שריפתה כשרה בלילה. אמנם לפמש"כ י"ל קצת דחטאת היא ודינה כחטאות הנשרפים דשריפתן כשרה בלילה. אבל לפי"ז קשה למה תהא לינה פוסלת בה כמ"ש]. ומפני הדוחק צ"ל דכיון דבאמת אינה חטאת אלא דינה כחטאת ה"נ הו"א שדינה כחטאת להיות שריפתה נידונית כאלו היתה ע"ג המזבח ושייך כבר פסול לינה וע"ז איצטריך לדרשא דלמשמרת. ועפ"ז ניחא לי נמי בר"ש פרה (פ"ד מ"ג) שהבאנו בפנים שכ' דלת"ק דר"א מחשבה פוסלת בפרה כגון שחט פ"מ להזות דמה למחר, והוא קשה דאין מחשבת פסול אלא בחישב על אכילת אדם או על אכילת מזבח ופרה שמעשיה בחוץ הרי אין כאן אכילת מזבח. וידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם לופטביר נ"י תירץ דלא הוי פיגול אלא פסול כדס"ל לר"י בזבחים (דף ל"ו) בשוחט ע"מ להניח דמו למחר דפסול ומבואר במנחות (דף י"ז) דר"א ס"ל בהא כר"י וה"נ במחשז להזות דמה למחר פסולה דלא גרע ממחשבת הינוח. אבל עדיין זה אינו חדא דזהו רק לר"י ור"א ואנן אליבא דת"ק דר"א קיימינן, ועוד דגם לר"י לא פסלה מחשבת הינוח מה"ת אלא על כל דמו ולא על מקצתו כמבואר במנחות שם והכא סתמא קאמר הר"ש להזות דמה ואפילו מקצתו, ובר מן דין מקומו הוא מיפרך דא"כ גם שחטה ע"מ לשתות מדמה למחר תיפסל מה"ט ובהדיא שנינו במתני' שם דגם לת"ק שחטה ע"מ לשתות מדעת כשרה כמ"ש הר"ש שם. ולפמ"ש ניחא דכגון דנתנה לה תורה דין חטאת ה"נ דינה כאלו היתה אבילת מזבח, ובמק"א הארכתי בכ"ז. עכ"פ נמצא דפסול הלינה לא שייך לפי"ז אלא לענין הזאתה וזריעתה ולא לענין אסיפת אפרה והזאת מימי' דבהכי ודאי לאו בר אכילת אדם ולאו בר אכילת מזבח היא:)** והיותר נכון נראה דדרשא דספרי היא מדכתיב והיתה למשמרת בלשון נקבה דמשמע דקאי על גוף הפרה קודם שריפה ולא אאפר כמ"ש שם בספרי לענין דרשא דחטאת היא, וא"כ מוכח דגם קודם שריפה אינה נפסלת בלינה, ושוב לא מוכח מידי דהספרי פליג אברייתא דמנחות דאפר הוי נמי כחטאת:

עוד עמדתי שם באות ו' ע"ד הרמב"ם (פ"ד מפרה הי"ג)

שהוסיף לענין פסול לינה על לשון התוספתא וכ' הפרה אינה נפסלת בלינה לפיכך אם נשחטה היום והזה דמה כהלכתו ונשרפה למחר כשרה, ומזה נראה דרק לענין שריפה אין לינה פוסלת אבל דם הזאתה נפסל בלינה, וקשה דאמאי לא נתרבה גם זה מקרא דלמשמרת שלא תפסול לינה גם בדמה, וכתבתי שם לדחוק דבאמת אין לינה פוסלת גם בהזאה. ועכשיו שבתי וראיתי שטעות הוא בידי דודאי בהזאה לינה פוסלת, וכבר העירני ידי"נ הגאון הגדול מוהר"ר יצחק יעקב ראבינאוויץ נ"י אבד"ק פאניוויז דכן מבואר גם בר"ש פרה (פ"ד מ"ג) דלת"ק דמתני' דהתם אם שחט ע"מ להזות דמה למחר פסולה הרי דלינה פוסלת בה, וא"כ קשה טובא היכי מפסקינן לקרא דלמשמרת להכשיר לינה בשריפתה ולא בהזאתה מ"ש הזאת דמה משריפה. ונ"ל ליישב כעין שכתבתי בספרי שם באות ג' לתרץ הא דפרה מותרת מה"ת בגיזה ולא אמרינן חטאת קרייה רחמנא, משום דאין דין חטאת אלא על מה שנעשה אח"כ למי נדה והני שערות הגזוזות לא יהיו לעולם למי נדה ואין דין חטאת עליהן, וה"נ דאמר קרא למשמרת למי נדה לא קאי אלא על גוף הפרה שנעשית אח"כ למי נדה ואין בכלל זה דם ההזאה שאינו נשרף אח"כ לאפר ולא יהי' לעולם למי נדה וממילא לא מצינו בו הכשר לינה. וכ"ת דא"כ מה"ט גם דין חטאת לא יהא על הדם המוזה כמו על שערות הגזוזות ולמה יפסל בלינה, י"ל דאה"נ דאין על דם זה גופי' דין חטאת ומ"מ נפסל בלינה דכיון דהפרה עצמה

הויא חטאת אין דם שלן מכשיר אותה דביום זבחו כתיב גבי שאר קרבנות. ובכתבים הערוכים אצלי להדפסת הספר בהוצאה שניה בעז"ה כבר נתקנו הדברים בנוגע לכל הנ"ל:

והנני ש"ב ידידו הדוש"ת באהבה מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף