דבר אברהם/ב/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב יג

סימן יג

ב"ה, יום ד' י"ב לחדש תשרי העתר"ב. סמאלעוויטש.

כבוד ידידי האברך כמדרשו הרב הה"נ החו"ב בח"ת סוע"ה כש"ת מוהר"ר דוד קאפלאן נ"י בק"ק זעלווא.

שלום ורוב ברכה.

אחד"ש ידידי מעכת"ה. הגיעני מכתבו שתוכו רצוף אהבה מח"ת שאהבה נפשי, ומפני שאין הזמן גורם עכשיו להאריך אשיבו רק בקצרה:

א

א) העיר כת"ר על מה שכתבתי בספרי [ח"א] סי' א' אות ד' לתמוה על הרמ"א בתשובה (סי' פ"ז) באחד שקנה פרה מבכרת מא"י ונתן לה מעות ולא משכה רק הניחה ותשמור לו הפרה ולרעות אותה ונגנבה ונתרצית הא"י לשלם לו ושאר הא"י היו אומרים שמדינם אינה חייבת לשלם לו רק החצי ואח"כ הוכר הגנב וילדה שם הפרה בכור, וכתב הרמ"א וז"ל ועוד נראה דאף אם קנה ישראל במסירת המעות מ"מ מאחר שנגנבה אח"כ ואמרה הכותית הריני משלם נקנה הפרה לכותית בכ"מ שהיא כדאמרינן ר"פ המפקיד שילם ולא רצה לישבע כו' עכ"ל, וכתבתי ע"ז דמשטחיות הענין משמע שהיתה הכותית ש"ח שפטורה מגניבה ולכאורה בעכו"ם א"א לחייבו שבועה ופטור הוא לגמרי, וכשהשומר פטור לגמרי לא אמרינן דמקני לי' כפילא אע"פ ששילם דלא אסיק אדעתי' דמפקיד מעיקרא כמ"ש הנמוק"י בשם הרשב"א וע"ז העיר כת"ר דעכו"ם ש"ח חייב גם בגניבה ואבידה מקרא דויתר גוים. איני יודע מנין הוציא לי' כת"ר דעכו"ם ש"ח חייב בגניבה ואבידה, דאפילו בש"ש נחלקו הקצה"ח ונתה"מ (סו"ס ע"ב) אם חייב, דהקצה"ח תפס דכי היכי דישראל שקיבל שמירה מכוחי פטור משום דכתיב רעהו ה"נ עכו"ם שקיבל שמירה מישראל פטור ומקרא דויתר גוים אין לחייבו דלא אשכחן דרשא זו אלא גבי נזקין, והנחה"מ תפס דזה שייך גם לענין שמירה דבכ"מ שישראל חייב נגד ישראל גם העכו"ם חייב מקרא דראה ויחר ובישראל ועכו"ם אומרים כך דיננו, אבל שיתחייב יותר מדינם לא שמענו. והרי גם באונאה מבואר בשו"ע חו"מ (סי' רכ"ז סכ"ו) דאינו חייב לשלם אלא כדיננו אבל יותר מזה לא. והא דבנזקין גם תם משלם נ"ש מבואר ברמב"ם ובשמ"ק דהוא משום קנס דקנסום חכמים שאינם שומרים לבהמתם מלהזיק, אבל בשאר דינים לכו"ע אינו חייב יותר מישראל:

ב

ב) עוד תמה כת"ר למה לא הזכרתי דעת הר"י והרמ"ה דחשוד שטען נאנסה חייב לשלם וה"נ בעכו"ם וא"כ שפיר יש כאן חיוב תשלומין וצדק הרמ"א דמקני לי' כפילא. אין זו תמיה כלל ולא בזה נעלה ארוכה להרמ"א, שהרי בשו"ע (סי' צ"ב ס"ח) פסק כהרמב"ם דכל שכנגדו שמא פטור החשוד לגמרי ולא הובאה כלל דעת הר"י והרמ"ה ואף הרמ"א לא הגיה כלום ש"מ דס"ל נמי כהרמב"ם. (וטעות נפלה בדברי כת"ר שכתב דהרמב"ם ס"ל דהחשוד חייב לשלם והוא להיפוך, ובקצה"ח (סו"ס ע"ב) ט"ס הוא רמב"ם במקום רמ"ה). ועוד דהרמ"א שם (ס"ז) הביא די"א דהא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל דוקא שלא הי' יודע כשעסק עמו שהי' חשוד אבל בלא"ה לא, והיא דעת הראב"ד ועוד מרבוותא, והש"ך תפס להלכה כדעה זו וכתב דלית בה פלוגתא כלל וכ"כ בתומים יעו"ש, וא"כ בנ"ד נמי דידע המפקיד בתחלה שהשומר חשוד אינו בתשלומין אף להר"י והרמ"ה:

אמנם יש מקום לחקור בזה. דהתוס' ב"מ (דף ה' ע"א ד"ה שכנגדו) הקשו מ"ש דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם, ותירצו דהכא אי אמרינן משלם לא שבקת לי' חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר לי' שבועה דאורייתא אית לי עלך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם. והנה לתירוצא בתרא ה"ה עכו"ם, אבל לתירוצא קמא נראה דמצד הדין הי' ראוי לומר בו משאי"ל משלם אלא דתקנתא דרבנן הוא שישבע שכנגדו וכן מבואר בתוס' שבועות (דף מ"ז ע"א ד"ה מתוך) וי"ל דבעכו"ם לא תיקנו וממילא ישלם. וא"כ להאי לישנא דתוס' בנ"ד חייב לשלם וא"ש דברי הרמ"א. אבל גם זה אינו שייך לכ"ד, דכיון דדין שומרים לא שייך בעכו"ם דרעהו כתיב כמבואר בשו"ע (ס' ש"א) ואין העכו"ם חייב אפילו לדעת הנתה"מ אלא דויתר גוים א"כ ליכא למידן בי' מזה אלא חיוב משלוחין ולא חיוב שבועה דמאי שייטא דחיוב שבועה לויתר גוים, וכיון דלית בי' עיקר חיוב השבועה ממילא לא שייך לומר מתוך שא"י לישבע משלם. ובזה נדחה נמי שאין להמליץ על הרמ"א לפמ"ש הקצוה"ח במשובב נתיבות לסי' ע"ב דעכו"ם אינו פטור כלל משבועה כחשוד דכבר פסק הטור ח"מ (סי' קפ"ב) דישראל רשאי לקבל שבועה מן העכו"ם, וכ"ה בשו"ע (סו"ס קע"ו), וא"כ שפיר מקני לה כפילא כששילמה ולא רצתה לישבע, דלפמ"ש אין חיוב שבועת השומרים כל עיקר על עכו"ם, ואין לקיים דברי הקצה"ח אלא בשבועת מודה מקצת ולא בשומרים. ובר מן דין יש לי לדקדק על דברי הקצה"ח ואכ"מ. ומתוך כך יש לתמוה על מ"ש התומים (סו"ס ע"ב) על הא דפסק בשו"ע ראובן שהי' לו משכון ביד עכו"ם המלוה ברבית ושמעון הוצרך למעות ובקש מראובן שירשהו ללוות ממנו על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד העכו"ם פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון, וכתב ע"ז בתומים דזהו לדעת הרמב"ם וסייעתו דחשוד שטען על פקדון נאנסה פטור אבל להרמ"ה ורבינו ישעי' דס"ל דחייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע א"כ י"ל כאן דבעכו"ם צריך לישבע דלא פשע ודלא שלח יד וכדומה מש"ש וא"י לישבע דהוא חשוד כמ"ש הב"י (סי' כ"ח) וא"כ העכו"ם חייב לשלם לו מדין תורה רק אינו יכול להוציא מידו וא"כ שמעין דלוה מעכו"ם וחייב לו משועבד לראובן מדר' נתן וא"כ יכיל ראובן להוציא מעותיו משמעון עכ"ד, ולפמ"ש לא חל כלל מעיקרא חיוב משבועת השומרים על עכו"ם וממילא לא שייך לומר בי' מתוך שאי"ל משלם והאיך יחייב שמעון משעבודא דר"נ. אמנם יש ליישב דבריו דכיון דמקרא דויתר גוים ילפינן דיכולין לדון דין העכו"ם לענין תשלומין כדין הישראל לעולם חזינן לי' כאלו הי' ישראל, ואלו הי' ישראל חשוד הי' מתחייב שבועה והי' משלם לשי' הר"י והרמ"ה איהו נמי משלם כישראל חשוד דהשתא כישראל דיינינן לי'. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כהרמב"ם דגם ישראל חשוד אינו משלם ממילא גם העכו"ם אינו צריך לשלם אע"ג דלא עשו בו תקנתא דחשוד דמ"מ לא יהא חמור מישראל כיון דבדידי' גופא ליתא כלל שבועת השומרים:

ג

ג) אולם אף דיישבנו דברי התומים במה שחייב העכו"ם לשלם לשי' הר"י והרמ"ה מ"מ מה שדן דחייב שמעון לשלם משעבודא דר"נ לא נראה לענ"ד. דעיקר חיוב התשלומין שעל העכו"ם הוא מקרא דויתר גוים, ויש לחקור בזה אם מהאי טעמא חל על העכו"ם חיוב תשלומין ממש כמו שמחויב לשלם חובו או דהעכו"ם באמת אינו מתחייב לשלם אלא שהוא רק היתר לישראל לגבות ממנו ואינו בכלל גזל שאסור גם בעכו"ם. ונ"מ טובא כשנתגייר העכו"ם קודם שגבה ממנו, דאי תימא שחל עליו חיוב ממש חייב הוא לשלם גם אחר שנתגייר, אבל אם לא חל עליו חיוב אלא שהותר ממונו לגבות ממנו א"כ השתא דגר הוא ולא הותר ממונו אינו יכול לגבות. [וכן אם קיבל עליו אח"כ שבע מצות דב"נ דלא הותר עוד ממונו כמ"ש בשמ"ק ב"ק נמי לא יוכל לגבות עוד]. ומצד הסברא הדבר פשוט כדרך האחרון שהוא רק היתר לישראל ולא חיוב על העכו"ם כלשון הש"ס התיר ממונם. ויש להביא ראי' לזה מתוס' ב"ק שם (ד"ה עמד) שכתבו וז"ל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלהם שור שלנו [לפי הגהת רש"ל] ולמ"ד בפ' בתרא (קיג:) גזל כנעני אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה עכ"ל ואם נימא דמהאי קרא דויתר חל עליו חיוב ממש מאי קשה להו למ"ד אל עכו"ם מותר הרי נ"מ טובא כשנתגייר אחר שהזיק קודם שגבו ממנו דאז גזילו אסור, אע"כ דגם לטעם דויתר גוים אינו אלא היתר לגבות ולא חיוב ממש על העכו"ם ואם נתגייר ביני וביני פטור ולכן שפיר הקשו למ"ד גזלו מותר. [ודכירנא שבהיותי במתיבתא רבתי דוולאזין שמעתי כמדומני משם ש"ב מו"ר הגאון מופה"ד מוהרח"ס שליט"א לתרץ מה"ט קושיית התוס', אבל התוס' נראה דלא ס"ל הכי]. וכיון שכן שאין חיוב על העכו"ם לשלם לא שייך ע"ז שעבודא דר"נ שהרי העכו"ם עצמו נמי אינו מחויב וכן מן התימה שלא הזכיר התומים משי' שה מעיקרא דהוא חשוד פטור כמש"ל:

ד

ד) איברא דהמהרש"א חתר לקיים הגירסא הישנה שבתוס' שנגח שור שלנו שור שלהם, דלמאי דאמרינן בפ' הגוזל לכו"ע דאם יכול לזכות ישראל בדיניהם זכה וליכא גזילה לא איצטריך לן היתרא למאי דשור שלהם גם תם משלם נ"ש, אע"כ דרעהו דהכא לאו דוקא ואיצטריך קרא דויתר גוים לשור שלנו שנגח שלהם דפטור, וע"ז כתבו התוס' דמשמע דוקא בענין זה שעח שור שלנו שור עכו"ם דהוי הפקעת הלואתו ולמ"ד גזל עכו"ם אסור ניחא דשרינן הפקעת הלואתו דוקא אבל למ"ד גזלו נמי מותר קשה עכ"ד, ולפ"ז נפלה ראייתנו מדברי התוס'. אבל אחר בקשת המחילה מרבינו המהרש"א ז"ל אין דבריו מחוורים כלל:

א' דלפי דבריו למסקנא רעהו לאו דוקא ובכל דוכתי אמרינן רעהו למעוטי עכו"ם.

ב' דשור של הקדש ממעטינן מרעהו והאיך נימא דנתמעט הקדש ולא עכו"ם והרי בבכורות (דף י"ג ע"ב) מבואר דיותר מסתבר למעוטי עכו"ם מהקדש, דאמרינן התם אי כתב רחמנא חד מיעיטא גבי אונאה הוה מוקמינן לי' לעכו"ם ולא להקדש ויעוי' בשמ"ק שם, נימא הכא להיפוך, וכ"כ בנמוק"י דשור ישראל שהזיק שור של עכו"ם פטור מטעם רעהו.

ג' אטו בשביל שיש לחייב את העכו"ם בדיניהם מוכח דרעהו לאו דוקא מה זה ענין לזה.

ד' דדיניהם גופייהו אינם שווים בכל מקום ואטו לא אפשר שבזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות אינם דנים דיני נזקין בדיניהם.

ה' דנ"מ טובא לקדם ונתגייר כמ"ש דלא שייך א בי' אם אתה יכול לזכהו כו' וצריכין למיזל כתר ד"ת ואז נימא רעהו דוקא ופטור.

ו' דנראה דהפקעת הלואתו בעלמא לאו מהאי קרא נפקא, דאל"ה הו"ל להש"ס ב"ק (דף קי"ג ע"ב) למיפרך מהאי קרא לר"ע דדריש מאחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא ימשכנו ויצא מקמי דפריק רבא כאן בגזילו וכאן בהפקעת הלואתו וכן לאביי דאמר עבד עברי הפקעת הלואתו הוא [ולגירסת המהרש"ל ניחא דלפ"ז כוונת התוס' דהכא שאני דמותר משום שנגח שור דידן אי משום דאית לן פסידא אי משום דמזיק שאני (טעם הראשון להנתה"מ דבשמירה שייך נמי קרא דויתר, והשני להקצוה"ח דרק בנזקין אמרו), משא"כ להמהרש"א דא"א לפרש הכי דא"כ יצא דבעלמא הפקעת הלואתו נמי אסור וזה אינו, ובע"כ איכא דרשא או סברא למישרי נמי בעלמא ושוב קשה למ"ל הכא קרא]. ועיי' ביש"ש שם (פ"ד סי' ח'):

אמנם מצאתי להמהרש"א ז"ל חבר גדול במקצת והוא בשמ"ק בשם תלמידי הר"פ וז"ל מה נפשך אי רעהו דוקא וא"ת מאי קאמר והא פשיטא דרעהו דוקא מדמיעט הקדש לעיל י"ל ה"מ לענין הקדש דאינן בכלל רעהו אבל נכרי כיון דהדיוט הוא חקרי הוא שפיר רעהו וה"ק אי רעהו לאו דוקא לענין נכרי כו' ומשני א"ק עמד וימודד ארץ כלומר לעולם נכרי איתי' שפיר בכלל רעהו מיהא אתא קרא דויתר לומר דהתיר ממונם עכ"ל. ותמוה לי טובא ע"ז מסוגיא דבכורות כמש"ל, ובדוחק יש ליישב ודו"ק. אבל איך שיהי' הדבר פשוט מצד הסברא דמקרא דויתר אין ללמוד אלא היתר ולא הטלת חיוב, ויש סמך לזה ממ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין (דף נ"ז ע"א) דהלכה דגזל עכו"ם חותר כדאמרינן בעלמא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים כו', ובגזל בודאי רק היתר הוא וה"נ בנזקין דכוותה. וגם זה יש לדחות קצת, דבאמת ק"ק על הר"ן דאי מקרא דראה ויתר יש ללמוד גם גזל א"כ אמאי אצטריך לתנאי בב"מ (דף קי"א ע"ב) למילף מקראי אחריני ולא ילפי מהאי קרא, ובסוגיא דהתם משמע דהני קראי דהתם יתירי נינהו ועבידי צריכותא לגזלו ועושקו יעו"ש, ולכן הי' אפ"ל דאדרבא סבר הר"ן להיפוך מתוס' דסוגיא דדף ל"ח אזדא דוקא למ"ד גזלו מותר, ומפרש נמי דרעהו דוקא ואיצטריך לקרא דראה ויתר לנגח שור שלהם שור שלנו דחייב, והוקשה לי' דאי משום ראה ויתר לא שייך למיתני משלם נזק שלם דמשמע שהוא בתורת חיוב ואפילו אם נתגייר אח"כ אינו נפטר ומראה ויתר אין ללמוד חיוב דרק היתר הוא כמ"ש, וניחא לי' דלמ"ד גזלו מותר ע"כ לא אצטריך קרא להתיר אלא דבא לומר דתל חיוב ממש וניחא מאי דקתני משלם נ"ש. ומזה מוכיח מסוגיין דהלכה דגזלו מותר, אבל כ"ז דחוק דא"כ אמאי הביא רק קרא דעמד וימודד כו' ולא הזכיר מהסוגיא דמשלם נ"ש. ועיי' ביש"ש שם שהעיר דלר"ע דאמר הוחלט השור גם בשור שלנו תם שהזיק שלהם הוי גזלו ולא הפקעת הלואה, ומזה קשה נמי להמהרש"א דאתיא סוגיא דלא כהלכתא לפי דבריו. ובר מן דין לר"ע גם הפקעת הלואתו אסור לאביי דאמר עבד עברי אין גופו קנוי כמבואר בסוגיא דב"ק (קי"ג:). ואין להאריך עוד בזה דהפשיט הוא שהוא רק היתר ולא חיוב כמ"ש:

ה

ה) וחכם א' העירני לדברי הדרישה (סי' רכ"ז אות ל"ו), דכתב שם הטור הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל, וכתב ע"ז הדרישה כיון דמדכתיב לא תונו איש את אחיו ילפינן לה כנעני לישראל נמי ליפטר כדפריך בב"ק גבי נזקי שור, ואע"ג דמתרץ התם א"ק עמד ומודד כו' מ"ח קשה אמאי לא הקשו בגמ' גם הכא כדהקשו התם, ותירץ דשאני הכא באונאה דסברא היא דחייב דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל וישראל המאנה עו"כ פטור דגילה קרא בהדיא ואין לומר דאיפכא נמי יהי' הכנעני במיעוט דאין טעם לדבר דלמה יהי' הכנעני חמור מישראל, משא"כ בשור שנגח דאם נגח של ישראל אינו משלם אלא ח"נ ובכנעני לישראל נ"ש עכת"ד הרי דלא הוצרך לקרא אלא למה שמשלם יותר מדין ישראל אבל כדין ישראל מחויב מדינא מטעם שלא יהא כחו חמור ואינו בכלל המיעוט, ולפ"ז י"ל דה"נ עכו"ם נפקד חייב בדיני שמירה כישראל מסברא זו ולא רק מקרא דראה ויתר והוי חיוב גמור מדינא וא"ש דברי התומים דיש למידן בזה שעבודא דר"נ:

ואני שמעתי ולא אבין, והרי דברי הדרישה מתמיהים ומרפסן איגרי וממקומו מוכח הפכו, דמפורש אמרינן בסוגיין דב"ק אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר והאיך ואמר דמסברא ידעינן דחייב כישראל ואין לומר דקושיית הגמ' היא רק על הח"נ השני דמשלם תם, דזה לא תלי כלל באי רעהו דוקא וה"נ איכא למיפרך ע"ז אפילו אי רעהו לאו דוקא. ולכן אני אומר דאדרבא ממקום שבא החכם הנ"ל יש להוכיח קצת להיפוך דאין חיובי שמירה כלל בעכו"ם לישראל. דבאמת קשה על הטור שכתב הכא הטעם דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל, והיא תרתי מגו חדא. חדא מי סניא לי' קרא דראה ויתר, [שע"ז לא תירץ גם הדרישה כלום], ועוד אי איכא למימר סברא זו אמאי לא אמרינן לה גם בנזקין ומאי קאמר הש"ס אי רעהו דוקא דכנעני כי נגח דישראל נמי ליפטר כמ"ש. ומחמת קושיא הראשונה הי' נראה מזה ראי' להקצוה"ח דדוקא בנזקין שייך קרא דראה ויתר ולא בשאר מילי ודלא כהנתה"מ ולפיכך הוצרך באונאה לטעם אחר. ועל השני י"ל דבאמת אין מובן לכאורה לטעם דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל, מאי חומרא היא זו הרי ה"נ ישראל שאינה לכנעני אינו מחזיר, ועוד אטו ניקו ונימא סברות למאי דגילה קרא. לכן נראה דאפ"ל דכוונה אחרת בדברי הטור ודלא כמו שהבין הדרישה דהחומרא היא מה שעכו"ם שאינה לישראל פטור וישראל שאינה לישראל חייב. דהנה בישראל אין אונאה ורבית וכובש ש"ש בכלל גזל כמבואר בב"מ (דף ס"א ע"א) [אלא שלענין כובש ש"ש אמרינן התם אם אינו ענין], אבל בעכו"ם מבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"א) דכובש ש"ש בכלל גזל הוא, יעוי' ברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ט) ובכ"מ שם, וטעמא דמילתא הוא בודאי משום דאזהרת ישראל בגזל הוא מלא תגזול וכל שאינו כגזילה חמש לא נכלל בזה אבל ב"נ אזהרתי' מכל עץ הגן כמבואר התם בסוגיא דסנהדרין ולכן גם כובש ש"ש בכלל זה. ולפ"ז נראה דה"ה אונאה בכלל גזל היא לב"נ, וכ"ה מפורש בתוס' ב"מ (דף ע' ע"ב ד"ה תשיך) מוזהרין על רבית ואונאה מכל עץ הגן כמו ואפילו ללישנא בתרא בתוס' שם דב"נ לא הוזהרו מן הרבית י"ל דרק מרבית הדרו בהו משום דיהיב מדעתי' אבל מאונאה לא הדרו בהו, וכ"נ קצת מדלא הזכירו בלישנא בתרא אלא דבית ולא אונאה שכללום בלישנא קמא בהדי הדדי ולפ"ז ב"נ שאינה את חבירו חייב כמו בגזל. וזהו דקאמר הטור דאין לומר דלא תונו איש את אחיו ממעט גם עכו"ם שאינה את הישראל דא"כ יהי' כת העכו"ם המתאנה [ולא המאנה כהדרישה] חמור משל ישראל, דעכו"ם חבירו יהי' אסור לאנות מצד גזל ואת הישראל יהי' מותר לו לאנות, וע"כ דלא ממעט קרא דאחיו אלא ישראל שאינה לנכרי ולא להיפוך. ואפי' לשיטת רש"י בעירובין (דף ס"ב ע"א) דגזל בב"נ לא ניתן להשבון דלא כתיב בי' השבה אלא נהרג ואינו משלם ולפ"ז אם מוזהר על האונאה נמי אינו מחזיר, ונמצא דלענין שלא יחזיר אונאה לישראל אין כח הכנעני חמור משל ישראל, מ"מ הא קרא דאחיו ממעטו גם מאזהרה ובזה יהא כח הכנעני חמור. ועוד דלענין כסף האונאה נמי משכחת לה שיהא כח העכו"ם חמור כגון שמשך ולא לקח עדיין המעות שאם נתמעט מאונאה ישלם לו כפי שהושוו, ואף דהפקעת הלואתו מותר מ"מ יכול העכו"ם לתפוס ממנו חובו ואינו כגזל בידו. ובר מן דין שי' התוס' התם בעירובין דכ"ז שהוא בעין חוזר לבעלים. ואף דאכתי איכא לדקדק דמ"מ הא גלי קרא דאחיו למעט עכו"ם ונמעטו משני הצדדים גם בעכו"ם שאינה את הישראל וכדממעטינן בעלמא מרעהו ואם יהי' כחו חמור מאי איכפת לן הא גלי קרא, יש להוסיף עוד דהאי קרא באונאה כתיב ואינו ממעטו אלא מדין האונאה וזה שייך רק בישראל שאינה לנכרי משא"כ להיפוך כשאינה הנכרי שיש בו מענין הגזל לא נתמעט כלל מזה. איברא דאיכא למדחי דבעכו"ם נמי הוא דין אונאה ולא דין גזל אלא דאזהרתי' בלחודא היא דנכללה באותה האזהרה שלמדנו ממנה גזל והלכך שייך למעטו מלא תונו, אבל מ"מ י"ל דכל המיעוטים שבתורה אינם נמשכים אלא על דיני התורה דשייכים גם לישראל ולא שיבואו למעט לענין הדינים שהם מאזהרות דב"נ דהוו גם קודם מ"ח, ולפ"ז לא שייך לומר סברא זו דלא יהא כח הכנעני המור אלא הכא באונאה ולא בנזקין דאין ב"נ חייב כלל על נזקי בהמתו ומשו"ה הוצרך הש"ס לקרא דויתר, וכ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם (פ"ט ממלכים הי"ד) דמה שנצטוו ב"נ על הדינין היינו להושיב, דיינין לדון בשש מצות שלהן, ועיי"ש בכ"מ מה שהביא בשם הרמב"ן עה"ת דהיינו דינין ממש, ומ"ח גם לדידי' י"ל שלא כדיני ישראל נתחייבו, ועיי' בתוס' ב"מ שהזכרנו והדברים ארוכים אכ"מ. ומעתה ממקום שבא החכם הנ"ל מבואר הפכו דעכו"ם לישראל אינו חייב כלל בחיובי שמירה דאתמעט מרעהו לגמרי וקרא דויתר גוים לא נאמר אלא בנזקין ולא בשאר מילי כדעת הקצוה"ח וסברא דלא יהא כת הכנעני חמור כו' לא שייך בזה כמש"נ. ואף דאפשר דקשה להכניס כוונה זו בדברי הטור, ומכש"כ בדברי הרמב"ם (פי"ג ממכירה ה"ז) שכ' ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו לא יהיה זה חמור מישראל, מ"מ עיקר הדברים מצד עצמם נכונים:

ו

ו) אולם עכשיו נראה לי עוד יותר דאפי"ת דעכו"ם חייב בדיני שמירה כישראל ואפילו עוד יותר מישראל ואפי"ת דחייב שבועה ואמרינן בי' מתוך שא"י לישבע משלם וכל חומר שאתה יכול להחמיר, בכ"ז לא נעלה ארוכה להרמ"א לדעת הרשב"א שבנמוק"י. דטעמו של הרשב"א במה שאין המפקיד מקנה לי' פרה כשהשומר פטור לגמרי הוא משום דלא אסיק אדעתי' דמפקיד מעיקרא שישלם לו כשהוא פטור לגמרי, וא"כ מה יתן ומה יוסיף לנו מה שהכותית חייבת בדיני ישראל הרי מכיון שאין ידינו תקיפה לכופה לדון בד"י ובערכאות היא פטורה ממילא לא אסיק אדעתי' דמפקיד מעיקרא שתשלם לו ולא אקני לה פרה גם אם שילמה לו לבסוף, דלענין אסיק אדעתי' אין נ"מ כלל אם חייבת בד"י או לא כל שאין בכחו לגבות מתנה. ואין לומר דאסיק אדעתי' שתשלם לי' מיהא מחצה לפי שבדינם ג"כ היתה משלמת מחצה כמו שאמרו שאר הא"י שהזכיר הרמ"א, דז"א דודאי שילם כל הפרה בעינן כדמוכח מסוגיין דר"פ המפקיד דגם שותפין ששאלו ושילם אחד עלתה בחיקו. והיא טענה נצחת לענ"ד:

ז

ז) ומה שהעיר כת"ר דיש לו עוד על הרמ"א דלפי שיטת הרמב"ם (פ"ח משאלה ה"א) שאם חזרה הבהמה חוזרת לבעלים ולא לשומר אין ראוי לפטור מבכורה, מצאתי שעמד ע"ז בס' אור שמח פ"ח משאלה, וכבר פנו גם אלי חכ"א בקושיא זו. אמנם להש"ך חו"מ (סי' רצ"ה ס"ק י"א) שהשיא דברי הרמב"ם לכוונה אחרת כשאין הנפקד רוצה הפרה ניחא. ומלבד זה אולי י"ל דכיון דיש להשומר איזה קנין בגוף הפרה לכפל ולשבחא דאתי מגופה כגון יוקרא דאל"ה לא מצי מקני לי' כפילא דהוי דשלב"ל מקרי שפיר יד עכו"ם באמצע ופוטרת מן הבכורה:

יתברך ידידי מעכת"ה ברוב אושר וברכה ויחוג את החג הבעל"ט ברוב שמחה ואורה זו תורה כנפשו ונפש ידידו ואוהבו מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף