דבר אברהם/ב/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב טז

סימן טז

ב"ה. א' ה' כסלו העתר"ב. סמאלעוויטש.

כבוד ידידי ורב חביבי הרח"ג החו"ב סוע"ה כש"ת מוהר"ר נחום אלפער נ"י רב בק"ק באבר.

שלום וברכה.

אחד"ש ידידי מעכת"ה הגיעתני יקרתו ותוכה רציף אהבה מד"ת והנני להשיבו כאשר בקשה נפשו:

א

א) העיר כת"ר בדבר הרמב"ם (פי"ב מגו"א הלכה ה') וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ ה"ז הפקר וכל המציל לעצמו מציל. וכתב המ"מ דנראה מדברי רבינו ז"ל שאע"פ שלא יובל להציל אמרינן הבי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל וכתב ע"ז הלח"מ וק"ק דהא בפ' הגוזל מדמה תרומה להא ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אע"פ שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה שכן כתב רבינו בפ"ג מהלכות תרומות ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהי' המופרש שמור אבל אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבבית לא אמר כלום. ודוחק לומר דשמור דקאמר הוי שבעת ההיא שמור אע"פ שאח"כ עתיד ליאבד דשמור לא משמע כן אלא שכיון שעתיד לישפך ועתיד להיות אבוד אין תרומתו תרומה, וא"כ לימא מהפקירא קא זכינא כיון דבגמרא מדמה תרומה להך דהכא, פכ"ד הלח"מ. וכתב כת"ר לתרץ דאף שמקודם ששפך זה את יינו באמת מחייאש בעל הדבש מדבשו מ"מ לבתר דשפך בעל היין את יינו חוזר בעל הדבש מייאושו לפי שאז מותר לו להטעות בעל החבית כדי להציל את דבשו בחביתו ומשו"ה חזר בו מן הייאוש, משא"כ בתרומה, נוכל לומר שבאמת נשפך אח"כ ולא הציל, ואולי אף שהציל אח"כ ח"מ קריאת השם היתה בעת ייאוש, ואולי אף אם אמר אח"כ מ"מ כיון שכבר נתייאש פטור ממעשר, עכ"ד כתר"ה:

ב

ב) הנה דבר חכמה דיבר אבל אכתי אין דבריו מספיקים וצריכים תיקון וליבון. דאם כבר נתייאש ונפשה הפקר קודם ששפך זה את יינו כי חזר בי' אח"כ מייאושו מאי הוי הרי לא הדר זכי בי' בקנין ואכתי יאמר המציל אנא מהפקרא קא זכינא. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ מ"ש הנתה"מ (סי' רס"ב סק"ג) דאף דבהפקר קיי"ל כרבנן דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה ואם כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה אין הבעלים צריכין לחזור ולזכות בו עיי"ש שהאריך בזה. אבל אכתי יקשה דא"כ כה"ג כי נשפך הדבש לארץ וזה הריק את חביתו אמאי כל המציל לעצמו מציל והרי חזר בו זה מיאושו, דע"כ לא הלך לאיבוד לגמרי ע"י שפיכתו לארץ אלא אפשר הי' להצילו ע"י כלים שהרי הצילוהו לבסוף, ומהו החילוק בין נשפך ללא נשפך וזה יקשה גם בלאו דברי כת"ר מהו החילוק בין נשפך לארץ ללא נשפך:

ויש לי לתקן דברי כת"ר ולקיימם בעיקרם. ומתחלה נניח דהכא יצא הדבש מרשות הבעלים מיד אפילו מקמי דמטי ליד זוכה, משום תורת יאוש עליו אלא תורת הפקר, דכל שהולך בודאי לאיבוד הרי הוא כזוטו של ים דרחמנא שריי' ואפי' עומד וצווח כמבואר בריש פ' א"מ, ובזה מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שפירשוהו מתורת הפקר ולא מתורת יאוש, והוא בשמ"ק ב"מ (דף כ"א ע"ב ד"ה בזוטו) וז"ל זוטו של ים לוליתו של נהר משמע כשאינו יכול להציל אפי' ע"י הדחק וזו ס הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכ"ש ס יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב עכ"ל, ובתר הכי (ד"ה זוטו) כתב בשם הרשב"א וז"ל זוטו של ים וכו' מסתברא דהפקר גמיר הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפי אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שרי' דרחמנא אפקרי', ואע"ג דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ד' זוזי כו' והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו לי' וישראל סכרו לי' כו' לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא דה"ק לית לי' ליאושי ונוסחאי דוקאני לא גרסי לי' אלא ה"ג שאני נהר בירן דישראל סברי לי' וישראל כרי לי' ותי לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הלכך בכי הא לא אפקר רחמנא כו' אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור עכ"ל, וכתבו עוד שם (דף כ"ד ע"א ד"ה מפני) וז"ל מפני שהבעלים מתיאשים מהן י"מ דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקרי' כו' ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקרי' רחמנא משום דבעלים מתיאשי מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם עכ"ל הרי דהוי מענין הפקר גמור דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דמיאשי מינה והפקירתו ומעכשיו כיון דהפקירתו תורה אפילו עומד וצווח לא מהני דרחמנא אפקרי' כבר ובזה יצא מרשות הבעלים אפילו קודם דאתי ליד זוכה דקיי"ל כרבנן דר"י:

ג

ג) אמנם משמע דאיכא מרבוותא דחולקין ע"ז וס"ל דמתורת יאוש הוא אלא דגלי רחמנא דמהני גם שלא מדעת, עיי' בשמ"ק שם תבנית:שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/א מ"ש בשם תלמידי הר"ף ועוד שם תבנית:שיטה מקובצת/בבא מציעא/כז/א. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מירושלמי ב"ק (פ"י הלכה ה') שטף נהר חמורו והי' צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, הרי דלר"ל בודאי מטעם יאוש ממש נגעו בה ולא ס"ל כלל דרחמנא אפקרי' ור' יוחנן נמי לא פליג אלא משום דחזקה מייאש הוא, ופי' בפ"מ חזקה מייאש הוא בתחלה ואין משגיחין עליו שחוזר, ומשמע דאילו הוה צווח מתחלה לא הוי יאוש, אלמא מתורת יאוש ממש הוא דהיינו שהבעלים מתייאשים מיני' בפועל ולא דרחמנא אפקרי', ואין בין זה לשאר אבידה דעלמא אלא דבזו אמרינן דמסתמא מייאש הוא [לר"י אפילו אם צווח לבסוף ולר"ל בדלא צווח] ובשאר אבידות אינו יאוש עד דשמעינן מיני' דמייאש. ואולי גם לענין ישל"מ מודו דבהא הוי יאוש כדאמרינן בתלמודין ר"פ א"מ. וקשה על הני רבוותא דפירשוהו מתורת הפקרא דרחמנא ממש. איברא די"ל דר' יוחנן אדל לשיטתי' דהתוס' ב"מ (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שחלה) כתבו דייאוש באבידה ידעינן משמלה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין כו' והביאו דבירושלמי יליף מנין לייאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו כו'. ובשמ"ק שם כתב בשם הרמב"ן וז"ל מה שפירש"י ז"ל בפ' מרובה דיאוש קונה מדתניא בפירקין מניין אבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרי' עכ"ל, וכתבו עוד בשם גליון וז"ל כתבו בתוס' ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש וכו' אבל בתלמוד דידן לא בעי למילף מינה משום דכי היכי דמחלקינן בין אבדה ששטפה נהר לשאר אבדות לענין יאוש שלא מדעת כו' ה"נ נימא דלעולם בעלמא יאוש לא קני והכא כיון שאבודה מכל אדם הוי הפקר טפי עכ"ל וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דיליף יאוש משטפה נהר ס"ל דהתם נמי משום יאוש נגעו בה, אבל לדידן דלא ילפינן מינה אלא משמלה שפיר ס"ל להני רבוותא שאינו מתורת יאוש. אבל באמת נראה דלא תלי כלל זב"ז, אלא דאפילו מאן דיליף יאוש מאבדה ששטפה נהר שפיר נמי מצי סבר דהשתא לבתר דכתב רחמנא הוי הפקר גמור ואפילו לא מייאש מרי' מינה, אלא דמ"מ יליף יאוש מינה משום דטעמא דרחמנא אפקרי' הוא דירדה תורה לסוף דעתו של כל אדם דמייאש מינה ובטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ממילא שמעת חינה דבאבדה דעלמא נמי כל דמייאש מינה להדיא קני וכיון שכן אין הכרח לר' יוחנן למיסבר דגם בתר דכתב רחמנא דין אבודה מכל אדם יש לה דיני יאוש ובעינן שיתייאשו הבעלים מינה, ומדאשכחן דסבר הכי נשמע מינה גם למאן דיליף יאוש משמלה דבאבודה מכל אדם נמי בעינן יאוש בעלים אלא דאמרינן מסתמא מייאש הוא. עכ"פ חזינן דאיכא מאן דסבר דמתורת יאוש הוא, אי דיש לו דיני יאוש ממש שנתייאשו הבעלים בפועל או דהתורה דנתהו כנתייאשו הבעלים, וא"כ להנתה"מ לא יצא מרשות הבעלים עד דמטי ליד זוכה. אמנם לפי פי' הפ"מ לכאורה מוכח מירושלמי דלא כנתה"מ אלא דביאוש נמי נפיק מרשות הבעלים מיד ולכי הדר בי' מיאושו צריך לחזור ולזכות. דהא פי' דמחלוקת דר"י וד"ל היא בשתק ואח"כ צווח אם יכול אחר לזכות בו, ואי אמרת דכל שחוזר מיאושו אי"צ לחזור ולזכות בו היאך יכול אחר לזכות בו אפי' לר"י, דנהי דחזקה דמייאש בתחלה מ"מ השתא מיהא חזר בו, אע"כ אם חזר בו צריך קנין לחזור ולזכות ואי קדמו אחר זכה. אבל ז"א די"ל דפלוגתייהו היא בדצווח כשזכה בו חבירו דר"י סבר דעד דצווח חזקה דמייאש וכדין זכה בו חבירו ור"ל סבר דאין חזקה דמייאש ולא מהניא זכיית האחר. ונהי דאי שתק בשעת זכיית האחר נראה דלא מצי תו למיצווח גם לר"ל שהרי בפניו זכה ושתק ואודויי אודי דנתייאש כעין שאמרו בב"מ (דף ו' ע"א) בתקפה אחד שלא בפני ב"ד וכדאמרינן בעלמא לענין חזקה, מ"מ משכחת לה כשצווח מיד כשראה שזה זוכה בה או שלא ידע בזכייתו וכשנודע לו צווח. ועוד דעיקר פירושו של הפ"ח אינו נראה, דהא קיי"ל בזוטו של ים דאפילו עומד וצווח מעיקרא לא מהני ויהי' דלא כר"י ור"ל. ע"כ נראה דלא כהפ"מ ולא על השתיקה פליגי ר"י ור"ל אלא בעיקר הדין אם מהני בזוטו של ים כי צווח מעיקרא דלא מייאש, דר"ל ס"ל דדין אבודה מכל אדם הוא דסתמא מייאש אבל כי צווח דלא מייאש לא, ור"י סבר חזקה מייאש הוא היינו דרחמנא אפקרי' מטעם דחזקה דכל אינש מייאש הוא בכה"ג ובטלה דעתו של זה. ולפ"ז לק"מ על הני רבוותא דסברי דמדין הפקירא דרחמנא הוא דה"נ ס"ל לר"י הכי. ומ"מ ר"ל מיהא בודאי ס"ל דהוי כדין יאוש ממש ואם צווח אינו מופקר ולפי שדבר קשה הוא לאמרו הי' נ"ל יותר לומר דבאבודה ממנו ומכל אדם כו"ע חודו דאי צווח לא משגחינן בי', אלא דהכא מיירי ביכול להציל ע"י הדחק ופליגי ר"י ור"ל בשתק ולבסוף צווח, יעוי' בסוגיא דב"מ (דף כ"ב ע"א) ובתוס' שם (ד"ה שטף), וא"ש כפירושו של הפ"מ:

ד

ד) אכן מסוגיין דב"ק גופה (דף קט"ו ע"ב) מוכח חדא מתרתי, או דאבודה מכל אדם הוי הפקר או דגם בייאוש כי האי מיהא יצא מרשותו מיד. דהא בטעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות ואמר ה"ז תרומה לא אמר כלום ופירש"י משום דהפקירא הוא, ואי אמרת דלא יצא עדיין מרשותו עד דאתי ליד זוכה אמאי לא אמר כלום ואין לומר דלעולם הוי עדיין שלו אלא שאינן ברשותו כעין דס"ל לכמה רבוותא באיה"נ דהוו שלו ואינן ברשותו ומשו"ה אינו יכול לעשותן תרומה, דז"א דלא אשכחן דלא מצי לקרות שם תרומה על דבר שאינו ברשותו, דדוקא בהקדש אמרינן הכי שהוא מעין קנין משא"כ תרומה שהוא רק איסור ולא קנין, וגדולה מזו כתב הקצה"ח (סי' קי"ז סק"ב) ומטו לה משם הריב"ש דדוקא לבדה"ב אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לקדושת הגוף מצי מקדיש, ונראה נמי דהטעם הוא משום שאינו קנין אלא התפסת איסור בלחוד. אע"כ צ"ל או דביאוש נמי נפיק מיד מרשותו או דאבודה מכל אדם שאני דהוי כהפקר. והנתה"מ עצמו נמי כתב התם להדיא דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד. ועיי' ברמב"ם (פט"ז מגו"א הל' ז' ח'):

ה

ה) והשתא הכי דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד ואם חזר ונעשה לא אבוד צריכין גם הבעלים לעשות בו קנין מחדש, יש לקיים דברי כת"ר, דבנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל משום דמעיקרא ה' אבוד ונעשה הפקר, ולבתר דשפך זה את יינו שנהפך הדבש ללא אבוד הרי לא עשו בו הבעלים קנין דבקרקע עולם הוא מונח, משא"כ כשעדיין לא נשפך והוא מונח בכדו של בעל הדבש נהי נמי דמתחלה נעשה הפקר מ"מ לבתר דשפך זה את יינו שאין הדבש אבוד עוד ושייך בי' זכיי' זכו לו כליו לבעל הדבש ומשו"ה אין אחר יכול לזכות בו. וכ"ת דלא זכו לו כליו משום שאין הדבש משתמר בהן שישפך סוף כל סוף לארץ ודמי לצבי שאינו שבור דלא קנתה לי' חצירו, ואפילו באוחז הכד בידו דאיכא נמי הגבהה נמי יש להסתפק אי מהני זכיי' בדבר שהולך לאיבוד כמ"ש בספרי (סי' כ"א אות כ"ה - כ"ט), ז"א דכיון שכבר הריק בעל היין את כליו ויכול זה להציל דבשו בהן דעכשיו מותר לו להטעות את בעל החבית בכדי להציל את דבשו שפיר משתמר הדבש בכדו לביני וביני עד שיריקו לתוך החבית ואינו הולך לאיבוד. ולפ"ז יצא לן דבר חדש שאין דין זה שייך אלא באופנים אלו או כשאוחז הכד בידו דזכי בהגבהה או בכליו והן במקום שיש לו רשות להניחן אבל כשאין לו רשות להניחן שם אין כליו של אדם קונים לו, והוא שלא נשברו שולי הכד דבאין להם שולים אין כליו קונין ברשות אחר כמבואר בגיטין (דף ע"ט ע"ב), והוא שבעל הדבש בר זכיי' ולא חש"ו שאינו יכול לזכות מהפקר, אבל בלא"ה כל הקודם זוכה ואפילו לא נשפך עדיין לארץ, ולהיפוך כשהוא ברשות בעל הדבש אפילו נשפך לארץ נמי קדמה וזכיא לי' חצירו, והרמב"ם מיירי בהיו באים בדרך. (ואפשר דמשו"ה דקדק בלשונו הזהב להוסיף מלת דרך מה שלא נאמר במשנה). עוד יוצא מזה חידוש גדול, דהא דנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל ה"מ אם נשפך לארץ קודם ששפך זה את יינו שהוא הולך בודאי לאיבוד ונעשה הפקר ואח"כ כששפך את יינו ואינו עומד עוד לאיבוד אין בעל הדבש קודם לזכות בו, אבל אם בשעה ששפך זה אח יינו עדיין הי' הדבש בכד והי' סיפק להצילו לתוך החבית אלא דאשתהי וביני וביני נשפך הדבש לארץ אין אחר יכול להציל לעצמו, שהרי משחזר ועמד להצלה קדם בעל הדבש וזכה בו פ"י כליו או בידו ושוב לא יעשה הפקר ע"י שפיכה לארץ שהרי יש לו הצלה גם מן הארץ ע"י החבית הריקה:

ו

ו) אבל אם יתיישבו בזה פסקי הרמב"ם הדדי אכתי לא יעלה ארוכה למה שסותר לדברי הש"ס וקושיית הלח"מ במקומה עומדת דבש"ס מדמה תרומה להא. דזוהי הצעת הסוגיא, ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז פרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום פירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכיי' והפקירא הוא] כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ה"נ כשעקל בית הבד כרוך עליה [פירש"י ולא ישפך הכל אלא מנטיף מעט מעט וליכא הפקר] ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על, מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הבמ"ע כו' כשיכול להציל ע"י הדחק, וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא ואמר והתניא הרי שהיו לו י' חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרו"מ על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן [וכתבו התוס' וז"ל וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא, לא גרסינן לי' כדפי' בקונט' דהא בברייתא דמיירי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יפשה וא"כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך עכ"ל], אר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה והנה לפי"מ שפירש המ"מ דמשו"ה חילק הרמב"ם בין נשפך לארץ ללא נשפך משום דמפרש דמאי דמשני הש"ס בתחלת הסוגיא כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ומשו"ה לא הוי הפקר פירושו דבשביל עקל בית הבד שכרוך עליה לא נשפך עדיין לארץ אבל לאיבוד באמת אזיל לבסוף ועיקר החילוק הוא בין נשפך ללא נשפך, א"כ מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' לח אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עליה ולפירושו של המ"מ היינו נשפך לארץ ולמה סתם הרמב"ם בתרומה דלעולם לא אמר כלום כקושיית הלח"מ. ואין לומר לפי דרך כת"ר דרק הכא במתני' דדבש יש חילוק בין נשפך ללא נשפך לטעם שכתבנו למעלה שזה קדם והריק חביתו אבל בתרומה באמת אין חילוק כנ"ל ומצי מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' אפילו כשעקל בית הבד כרוך עליה דמ"מ עתיד להשפך וילך לאיבוד, והש"ס לא קאמר אלא דמתני' דדבש מיירי כשעקל בית הבד כו' אבל על הברייתא לא קאמר הש"ס כלל דמיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עליה, דז"א דבסוף הסוגיא מבואר להדיא דברייתא דהי' טעון כדי יין מיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עלי', אבל כשעקל בית הבד כרוך תנינן בבתרייתא ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ומתבאר מתוס' דזהו רק לכתחלה אבל דיעבד הוי תרומה ובקמייתא דלא אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עלי'. ועוד דבתרומה כתב דמשו"ה לא אמר כלום לפי שאין המופרש שמור ולשון זה לא משמע כלל על הפקר, ר"ל שאם הי' הטעם דלא אמר כלום לפי שהוא הפקר לא שייך לומר ע"ז בלשון לפי שאינו שמור דבהפקר אפי' שמור לא מהני, וע"כ דטעם אחר הוא דבעינן שיהא המופרש שמור, וא"כ מאי פריך, הש"ס לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא כו' דילמא לעולם לא הוי הפקר והכא היינו טעמא לפי שאינו שמור. וע"ק לפי פי' המ"מ דכשעקל בית הבד כרוך עלי' אזיל נמי לאיבוד אלא שעדיין לא נשפך מאי משני הש"ס בסוף סוגיין כשעקל בית הבד כו' הא מ"מ איכא פסידא לפי הגירסא שלפנינו דעל כל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא הוא דפריך. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ גירסת התוס' דלא גרסי וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא ופירכת הש"ס היא על לא אמר כלום. והעיקר קשה דהיכן מצא הרמב"ם ז"ל ענין נשפך לארץ או לא בכדי לפרש כן עקל בית הבד כרוך עלי' והאיך יחדש מדעתו כל הענין דנשפך לארץ:

ז

ז) ע"כ נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בכל הסוגיא כמו שנבאר. ומתחלה נאמר במה שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לבור לו דרך אחרת, דסוגיא זו חמורה היא והרבה יש להתקשות בה:

א) אי טעמא דכשעקל בית הבד כרוך עלי' הוא משום דלא ישפך אלא מנטף מעט מעט אבל אם ישפך לבסוף באמת הוי הפקר נתת דבריך לשיעורין, שאם יהי' רחוק מביתו או ממקום הצלה אחר מהלך רב עד שבנסיפתו מעט מעט נמי יכלה כולו לא הועיל עקל בית הבד כלום, וע"כ מיירי שהי' קרוב במדה כזו שלא יכלה ע"י נטיפתו, א"כ אין עקל בית הבד אומר כלום והעיקר הוא מה שינצל ואינו עתיד לישפך ועדיפא הו"ל להש"ס לשנויי סתמא הבמ"ע כשיכול להציל ע"י הדחק [או גם שלא ע"י הרחק] יהי' ע"י עקל או ע"י מה שיהי' כדמשני אברייתא דבא אנם כנגדו וכדמשני בב"מ (דף כ"ב ע"א) גבי שטף נהר קוריו.

ב) לפי גירסת התוס' דהקושיא מעשר חביות לאו אברייתא דאנס קאי אלא אברייתא קמייתא דלא אמר כלום ופריך משמן דאסור רק לכתחלה אבל בדיעבד דבריו קיימין, דאל"ה לא קשה אברייתא קמייתא דמיירי ביין טהור דאיכא פסידא טובא ודמי לשמן, ובאמת בתוספתא (דמאי פ"ח) מסיים אשמן דאם אמר לא אמר כלום ומאי פריך הש"ס מיהו הא איכא לתרוצי דהתוס' נמי ידעו דבשמן לא אמר כלום אף בדיעבד, ומה שהזכירו דשפיר אסור לכתחלה הוא משום דקיימי לפום הגירסא דלכתחלה לא ולזה דים לומר שאסור לכתחלה בכדי לסתור הגירסא, ובמסקנת גירסתם באמת לא פריך כלל משמן דדבריו קיימין בדיעבד דה"נ בשמן אין דבריו קיימין וה"ה ליין טהור, והש"ס פריך רק למאי דאמרינן דטעמא דלא אמר כלום בברייתא קמייתא משום דהוי הפקר א"כ ביין טמא נמי אמאי הוי תרומה והא הפקר הוא וגם משמן איכא למיפרך דע"כ לא אמרינן בתוספתא דאין דבריו קיימין אלא משום הפסד כהן הא אל"ה הוי תרומה ואמאי והרי הפקר הוא וכ"כ בשמ"ק משם הראב"ד. ולפ"ז מחקו ו רסא גם המלים וכל היכא דאיכא פסידא ולא רק לכתחלה נח, וכן הגיה באמת הב"ח.

אבל מ"מ קשה בעיקר קושיא עצומה ג) דכיון דחזינן דבשמן לא אמר כלום גם בדיעבד משום הפסד כהן א"כ מנלן באמת דטעמא דברייתא קמייתא דהי' טעון כדי יין כו' לא אמר כלום הוא משום שנעשה הפקר, דילמא לעולם לאו הפקר הוא אלא דלא אמר כלום משום הפסד כהן, דהא יין טהור דמי בזה לשמן, ולא תקשה כלל אמתני' מאי דפריך הש"ס ולימא לי' מהפקירא קא זכינא.

ד) דפריך הש"ס מאנס כנגדו שיהא הפקר והרי הפרש גדול יש ביניהם דהתם כבר נשבר הכד וישפך ממילא והכא עדיין לא נטל האנס, דכעין זה כתבו התוס' ב"ק (דף י"ז ע"ב ד"ה זרק) דאף דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר מ"מ אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב דסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, וחזינן דלא אמרינן כה"ג דהולך לאיבוד ונעשה הפקר. וזה יקשה גם להרמב"ם דלא הוי כנשפך לארץ. איברא דדכירנא שמו"ח הגאון הגדול מהריי"ל זצ"ל העיר ע"ז מב"ק (דף קי"ז ע"א) דאמרינן היכא דאוקמיה עלויה מעיקרא מיקלי קלייה, והתם נמי עדיין לא נטלוהו ודמי לזורק חץ, וע"כ צריך לחלק בין הנושאים ואכ"מ.

ה) האיך אמרינן בכדי יין ושמן דהוי הפקר משום דהולך לאיבוד והרי כיון דאי לא מייאש מינה יכול לעשותה תרו"מ על פירות שבביתו אישתכח דאכתי חזי לי' ויש לו בהן צורך וממילא לא מייאש מינייהו ולא הוי הפקר מה"ט. לא מיבעי' לר"ל בירושלמי שהבאנו לעיל דבאבודה מכל אדם בעינן יאוש ממש ואי צווח דלא מייאש אינו הפקר דודאי קשה, אלא אפילו לר"י מ"מ בדאית לי' בי' צורך אין אומדן דעת דמייאש וממילא גם רחמנא לא אפקרי'. וכ"ת דה"נ לא חזי לי' לתרומה משום דבלא"ה לכתחלה לא יעשן תרומה משום הפסד כהן כדתנינן גבי שמן, ז"א חדא דאי אתינן עלה מטעם הפסד כהן א"כ מה"ט גם בדיעבד לא אמר כלום כמו בשמן כמש"ל ומנלן כלל דמצד הפקר נגעו בה הכא. ודוחק לומר דסבר הש"ס השתא טעמא דהפסד כהן רק לכתחלה ולא לדיעבד דבתוספתא מבואר דמה"ט אינה תרומה גם בדיעבד, כמו שהקשינו בקושיא ג'. ועוד דנראה פשוט דאף דלכתחלה לא יעשן תרומה מ"מ כיון דאם עבר וקרא להן שם הו תרומה אית לי' בהו זכיי' וחד לי' מקרי, כעין דאמרינן בסוכה (דף כ"ג ע"א) הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה והרבה דכוותה. ועוד דמקושיא ב' הכרחנו דלגירסת התוס' פריך הש"ס מעשר חביות דליהוי הפקר כבברייתא קמייתא ולפי הנ"ל מאי דומיא היא הא ביין סמא שאני שאין הפסד כהן ומותר לכתחלה לעשותו תרו"מ וממילא לא הוי הפקר דהא חזי לי' משא"כ בטהור דאסור לכתחלה ומשמן נמי ליכא למיפרך כמש"ל משם הראב"ד מדאיצטריך לטעמא דהפסד כהן ותיפוק לי' מטעם הפקר, דהא ודאי אצטריך לטעם הפסד דאל"ה הי' מותר גם לכתחלה וממילא לא הי' גם הפקר. ודוחק לומר דבאמת מצד הבעלים לא הוי הכא הפקר משום דחזי להו אלא דלכהן לא תהא בהו זכיי' וא"צ לקיים בו מצות נתינה, ואף דהפרשה ונתינה תרי מילי נינהו ואין הנתינה מעכבת ההפרשה נחדש לומר דמ"מ ראוי לנתינה מיהא בעינן, דדבר חדש הוא ועוד דה"נ יקשה בברייתא דאנס והתם ליכא למימר הכי.

ח

ח) לכן נראה דהרמב"ם ז"ל הלך בדרך אחרת, דבאמת טעמא דברייתא דהי' טעון כדי יין וראה שמשתברות ואמר ה"ז תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום אינו משום דנעשה הפקר אלא משום הפסד כהן דמה"ט גם בדיעבד אינה תרומה כדאיתא בתוספתא דשמן, וזהו שכתב בהלכות תרומות דכל שאין המופרש שמור אינה תרומה דהיינו הפסד כהן, וכיון דלא הוי מטעם הפקר אין חילוק בזה בין נשפכו לארץ ללא נשפכו ולכן סתם דבריו. והא דפריך הש"ס לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין כו', הוא משום דבסיפא דתוספתא השנויה לפי גירסת הגר"א בדמאי פ"ח תני אבל קורא שם לתרומת מעשר שבה עד שלא תגיע לארץ, ופירושה דעל פירות שבביתו לא יקרא עלי' שם דאיכא הפסד כהן דאי לאו הא ע"כ יפריש על פירות שבביתו ממקום אחר, אבל לקרות שם מינה ובה בכדי לפטור את עצמה אין שום הפסד לכהן דאם לא יפריש נמי תלך לאיבוד וביכו"כ לא יהא לכהן כלום, ואפ"ה אמרינן דגם מינה ובה שאין הפסד כהן אינה תרומה אלא עד שלא תגיע לארץ אבל משהגיעה לארץ אינה תרומה, וע"כ דטעמא הוא דעד שלא תגיע לארץ אינה הפקר ומשתגיע לארץ נעשית הפקר, ומזה פריך הש"ס ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תני כו', ואפשר דבגירסא שלפני הרמב"ם הובא בש"ס גם סיפא דתוספתא. והכא כיון שנשבר הכד בודאי מגיע הדבש מיד לארץ וא"א להצילו בין שבירה לנפילה לארץ, דבשלמא בתרומה שפיר יצויר קריאת שם בין שבירה לנפילה לארץ דקריאת שם היא רק רגע כמימרא ומהניא נמי במחשבה משא"כ בהצלה א"א לומר שמצילו בין שבירה להגעה לארץ. וע"ז משני דמתני' דדבש מיירי נמי כשמציל קודם שהגיע הדבש לארץ, אלא משום דקשה הדבר במציאות כמ"ש ע"ז קאמר דמיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דהיינו שהעקל שהוא מעשה רשת מחבלים סביב החבית מהדק חרסי הכד ומעכב את הדבש זמן מה שלא ישפך ואפשר להצילו קודם שיגיע לארץ, אבל אה"נ שאם לא יצילו עתיד הוא לישפך ומ"מ לא נעשה עדיין הפקר [כהבנת המ"מ] כדמוכח מתוספתא דכל זמן שלא הגיע לארץ אכתי לא מפקיר לי', ולפי"ז ענין עקל בית הבד הוא שמציל רק מעט מעט כפירש"י. ועכשיו ליכא למיפרך אברייתא דתרומה דלא מפקר לה משום דחזיא לתרום ויש לו בה צורך, דהא ברישא לאו מטעם הפקר הוא ובסיפא מיירי לתרום מינה ובה וזה לא חשיב לי' צורך כלל דהא כולה נמי לאיבוד אזלא ומה צורך לו בתקונה, והשתא זכינו לדין דמקורו של הרמב"ם במאי דחילק בין נשפך לארץ ללא נשפך ואפילו כשישפך אח"כ בודאי לארץ מ"מ לא הוי הפקר כ"ז שלא נשפך תוספתא מפורשת היא. והוא דבר ברור בעז"ה במקורו של הרמב"ם ז"ל בכל אופן שנפרש את הסוגיא. והדר פריך הש"ס ואם אמר לא אמר כלום היינו ארישא דברייתא ואפילו בלא הגיעה לארץ דאינה הפקר אלא לא אמר כלום משום הפסד כהן, והתניא מי שבא בדרך כו' ואנס כנגדו כו' ואם אמר דבריו קיימין, אלמא דבדיעבד לא מעכב טעמא דהפסד כהן. ואף דהכא במע"ש עסקינן י"ל דה"נ אסור להפסיד כסף מע"ש. אבל הפקר באמת, לא נעשה אי משום דנידון כלא נשפך עדיין לארץ כל זמן שלא נטלן האנס אי משום דחזיא לי' לחילול ולא מפקר להו כמש"ל, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דבאנס כנגדו ואינו יכול להציל לא הוי הפקר דבחילול מע"ש יש דין נוסף דבעינן שיהא הכסף מצוי ברשותו ואפילו הוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו אין מחללין עליו, כדתנן במע"ש (פ"א מ"ב) ולא על המעות שאינן ברשותו, ואמרינן בב"ק (דף צ"ח ע"א) נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי גם ביכול להעלותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמצי בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. והרמב"ם (פ"ד ממע"ש הי"ב) כתב דין אנס כנגדו ואינו יכול להציל בתר דין דאינו ברשותו, משמע דלאו מטעם שהוא מופקר ואינו שלו לא אמר כלום אלא משום שאינו ברשותו, וכ"כ הרדב"ז בביאורו שהוא משום שאינו ברשותו ואי אמרת דהש"ס פריך אאנם מצד הפקר הרי יוצא מסוגיין דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר מיד ולא רק אינו ברשותו, אע"כ דלאו מצד הפקר פריך אלא מצד פסידא כמ"ש. ואין לומר דהש"ס פריך דכחו דהכא הוי הפקר ה"נ יהא באנס אינו ברשותו, דמה ענין זה לזה. והדר פריך הש"ס כגירסא שלפנינו וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא כדפירש"י, דהיינו דפריך על אנס דביכול להציל ע"י הדחק חשיב רק קצת הפסד והתניא הרי שהיו לו עשר חביות כו' דאיכא נמי פסידא פורתא ומ"מ אומר לכתחלה הרי היא תרו"מ, ומשני כשעקל בית הבד כרוך עלי' דלא חשיב פסידא כולי האי כדפירש"י, והוא משום דהעקל מעכב שלא ישפך מרד לארץ וכיון שהוא בביתו יכול להצילו בכלי אחר ולא ישפך ממנו רק מעט ביני וביני ובזה נתיישב הכל על מקומי והסוגיא מבוארת כהוגן:

והשתא יתבאר דבכל הני גווני דכתיבנא לעיל באות ה' שלא הי' יכול בעל הדבש לחזור ולזכות בכליו אלו הי' מופקר תחלה מ"מ כ"ז שלא נשפך לארץ אין אחר יכול לזכות בו לפי שעדיין לא נעשה הפקר כלל אך מ"ש שם דבקדם בעל היין ושפך את יינו בעוד שהדבש בכד ואח"כ נשפך לארץ דלא יהא הפקר כיון דיש לו מצילין השתא נמי י"ל כן וצ"ע:

אחר כתבי דברים אלו ראיתי בס' ים התלמוד (ב"ק צח.) שרצה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם והלך במקצת בדרכנו, אבל אין דבריו מבוררים ונראים כלל, שכתב דאף דלענין הפקר לא נעשה הפקר כ"ז שלא נשפך לארץ מ"מ לקרות לה שם תרו"מ אינו יכול דבעינן שיהי' בידו ומדמי להו תרומה וחילול מע"ש להדדי, וזה אינו דדוקא במע"ש דכתיב וצרת הכסף בידך בעינן שיהא מצוי בידו ולא בתרו"מ כמ"ש לעיל:

ט

ט) ובחתימת דברי הנני להעיר עוד דברים אחדים בענין זה.

א) במש"כ לעיל אות ז' בקושיא ה' דכיון דחזי לי' לתרו"מ לא נעשה הפקר. י"ל דלא שייך לדון הכי אלא כשהדבר נשאר בידו ונעשה הפקר רק מטעם דלא חזי לי' למידי כגון איה"נ בזה שייך לומר דכיון דחזי לי' למה שהוא לא יצא עדיין מרשותו, אבל בהפקר הנובע ממה שישולל הדבר ממנו ע"י שילך לאיבוד או שיטלנו האנס דחשיב לי' השתא כאלו אבוד ממנו ומתייאש מיני' אפשר דלא שייך לומר כן, והחילוק מובן.

ב) ראיתי דבר תימה בסמ"ע (סי' רס"ד ס"ק ט"ו) דהמחבר שם העתיק לשון הרמב"ם וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך וה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ובתר הכי כתב הרמ"א וי"א אפילו לא נשפך הדבש רק שנשבר הכד כ"כ שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר, וכתב הסמ"ע על דברי המחבר וז"ל ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה בו עכ"ל, והוא תימא דהמחבר אזיל בשי' הרמב"ם ואיהו ס"ל דאפי' בעתיד לישפך לארץ נמי אינו הפקר כ"ז שלא נשפך כמ"ש המ"מ, ותמיה לי על האחרונים ז"ל שלא עמדו ע"ז.

ג) במאי דאמרינן בסוגיין ולימא לי' מהפקירא קא זכינא, מה לי דמצי למימר הכי הא מ"מ לא זכה בי' מהפקירא והחזירו לבעליו ולכן אין לו אלא שכרו. ודוחק לומר דהש"ס פריך להיפוך דכיון דנעשה הפקר הרי לא עשה במלאכת בעל הדבש אלא במלאכת הפקר וא"כ גם שכרו לא נתחייב, ואם החזירו לבעליו בשעה שהי' יכול ליטלו לעצמו אין זה אלא כמתנה בעלמא ולמה יתן לו שכרו, דא"כ הי' ראוי יותר לפרש בגמ' שבעל הדבש אומר כן מהפקירא קא זכינא ורש"י ז"ל פירש להיפוך. וצ"ל דמדקתני אין לו אלא שכרו משמע שאפילו הוא עדיין ביד בעל היין חייב להחזירו לבעל הדבש ואין לו אלא שכרו, וע"ז פריך לימא לי' מהפקירא קא זכינא ועיי' בשמ"ק. וח"מ ארווחנן בזה כשאין עקל בית הבד כרוך עלי' או שהצילו אחר שנשפך לארץ שכבר נעשה הפקר אבל הוא החזירו לבעל הדבש נראה דגם שכרו לא יתן לו, שהרי משה במלאכת הפקר ומתנה בעלמא הוא דיהיב עכשיו לבעל הדבש, או דכיון שלא נתכוין המציל לזכות זכה בה בעל הדבש מהפקר כשבא לידו.

ד) מש"כ כת"ר בסוף דבריו דכשנתייאש ונעשה הפקר ואח"כ הציל וקרא לה שם תרו"מ אינו כלום דכיון שכבר נתייאש פטיר ממעשר, אשתמיטתי' דהפקר אינו פוטר אלא קודם מירוח אבל אחר מירוח אין הפקר פוטר והכא בכדי יין עסקינן שכבר נתחייבו בתרו"מ:

יתברך ידידי מעכת"ה ברוב שלום וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו אוהבו ומחבבו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף