דבר אברהם/ב/טז: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(שיפורים)
(שיפורים)
שורה 1: שורה 1:
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן טו'''}}
{{מרכז|'''סימן טז'''}}


'''ב"ה,''' יום ה, ל"ג בעומר תרס"ז. '''סמאלעוויטש.'''
'''ב"ה.''' א' ה' כסלו העתר"ב. '''סמאלעוויטש.'''


לכבוד גיסי אהובי הרב הגאון וכו' מוהר"ר '''יעקב בלידשטיין'''{{הערה|{{אישי ישראל|רבי יעקב בלידשטיין}}.}} נ"י אבד"ק '''חאראשץ'''.
כבוד ידידי ורב חביבי הרח"ג החו"ב סוע"ה כש"ת מוהר"ר '''נחום אלפער''' נ"י רב בק"ק '''באבר'''.


ולכא"ל שלום ורוב ברכה.
שלום וברכה.


'''אחד"ש''' כתרבאהבה. מפני נסיעתי לחו"ל והטורד הבא אחריה נשארו הרבה מכתבים שבאו אלי בהערות ע"ד ספרי בלי תשובה. ועתה בקחתי לי מועד לעבור על פניהם הגעתי גם אל מכתבו של כתר"ה ואודיעו בזה מה שיש לי להשיב קצת. ולפי שהענין עמוק וסבוך וקשה להעמיק בו הרבה אֹחז בדרך קצרה.
אחד"ש ידידי מעכתהגיעתני יקרתו ותוכה רציף אהבה מד"ת והנני להשיבו כאשר בקשה נפשו:


==א==
==א==


א) ע"ד מה שהזכרתי בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/יח|סו"ס י"ח]] קושיית הטו"א בחגיגה {{ממ|[[טורי אבן/חגיגה/כב/א|דף כע"א]]}} דלקודש בדיעבד נמי לא עלתה טבילה לכלי בתוך כלי, א"כ הא דאר"א בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/לד/ב|דף לע"ב]]}} מי חג שנטמאו השיקן ואח"כ הקדישן טהורין כו' אמאי טהורין הא השקת מים דמי למטביל כלי בתוך כלי ואיכא למיגזר לשמא ישיקן בכלי שאין בפיו כשפה"נ דודאי לא מהני כיון דכה"ג אין מים שבכלי מחוברין למי מקוה וליכא כאן השקה. ועהעירותי להסתפק דשמא בהשקת מים להעלותן מטומאתן לא בעינן כשפה"נ, שאינו מתורת טבילה שאין טבילה לאוכלין אלא משום זריעה דזריעה מטהרת כמו שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין, כמ"ש רש"י בבכורות {{ממ|[[רש"י/בכורות/כב/א|דף כ"ב ע"א]]}} ובביצה {{ממ|[[רש"י/ביצה/יז/ב#|דף י"ז ע"ב]]}} ביאר יותר שכשמשיקן נמצאו זרועין ומחוברין למי המקוה ובטלי אגבייהו וטהרו עכ"ל, ואולי לא בעינן בזה ערוב כשפה"נ דוקא כמו גבי ערוב מקואות. וכתב ע"ז כת"ר דודאי דגם בזה בעינן כשפה"נ, דיסוד הדבר דזריעה הוא חיבור המים אל המקוה וכל היכא דאינן מחוברין כשפה"נ כדין חיבור גם זריעה לא הויא, וגם בכל פסולי מקוה דמהני אם נתחברו למקוה כשרה הוא ג"כ לאו מדין חיבור לחוד אלא משום דחיבורן משווי להו כזרועין ומשו"ה מתכשרי. ובזה מוסבר היטב הא דפסקינן ביו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רא#נב|סי' ר"א סעיף נ"ב]]}} דלאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע א' נשאר לעולם בהכשרו אפילו פסק החיבור אח"כ, ואם נימא דבפסול שאיבה וכדומה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור לחוד הוא משום דכשנתחברו כשפה"נ נחשבים כאחד אכשפסק החיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו, אבל מטעם זריעה שפיר אמרינן דכבר אזדא לי' מהפסול כל פסולו משום דנעשה זרוע, ואם כן הדבר דגם בכל פסולי מקוה דמהני חיבור הוא גמטעם זריעה ואפ"ה בעינן שיתחברו כשפה"נ, א"כ גם בהשקה ליטהר מטומאה גבעינן כשפה"נ, זתכת"ר:
א) '''העיר''' כת"ר בדבר הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/גזילה ואבידה/יב#ה|פימגוהלכה ה']]}} וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ ה"ז הפקר וכל המציל לעצמו מציל. וכתב המ"מ דנראה מדברי רבינו ז"ל שאע"פ שלא יובל להציל אמרינן הבי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל וכתב ע"ז הלח"מ וק"ק דהא בפ' הגוזל מדמה תרומה להא ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אע"פ שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה שכן כתב רבינו בפ"ג מהלכות תרומות ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהי' המופרש שמור אבל אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבבית לא אמר כלום. ודוחק לומר דשמור דקאמר הוי שבעת ההיא שמור אע"פ שאח"כ עתיד ליאבד דשמור לא משמע כן אלא שכיון שעתיד לישפך ועתיד להיות אבוד אין תרומתו תרומה, וא"כ לימא מהפקירא קא זכינא כיון דבגמרא מדמה תרומה להך דהכא, פכ"ד הלח"מ. וכתב כתלתרץ דאף שמקודם ששפך זה את יינו באמת מחייאש בעל הדבש מדבשו מ"מ לבתר דשפך בעל היין את יינו חוזר בעל הדבש מייאושו לפי שאז מותר לו להטעות בעל החבית כדי להציל את דבשו בחביתו ומשו"ה חזר בו מן הייאוש, משאבתרומה, נוכל לומר שבאמת נשפך אחולא הציל, ואולי אף שהציל אחח"מ קריאת השם היתה בעת ייאוש, ואולי אף אם אמר אחמ"מ כיון שכבר נתייאש פטור ממעשר, עככתר"ה:


==ב==
==ב==


ב) '''הנה''' אם מצד הסברא בלבד נבוא לא ננעלו לפנינו שערי סברא לומר דלטהרה סגי בזריעה גרידתא וזה אפשר דסגי בכל שהוא ובערוב מקואות בעינן חיבור דוקא ולזה שיעורו בכשפה"נ. ומה שטען כתר"ה דאם נימא דבפסול שאיבה לא אמרינן טעמא דזריעה רק מדין חיבור אמאי לא יחזור הפסול לפסולו כשפסק החיבור, אינה טענה כלל. דודאי אף אי בעינן חיבור מ"מ באותה שעה הא איכא גם זריעה, דכיון שנתחברו והוכשרו הרי יש כאן גם זריעה וממילא אינו חוזר לפסולו, דמכיון שנעשה כבר מקוה אחת הרי הוא עכשיו כשנפסק החיבור כמי שנחלקה מקוה כשרה לשנים דשניהם כשרים. אולם השאלה היא להיפך, כיון דזריעה מהני גם בפחות מכשפה"נ ליהני גם בחיבור מקואות דודאי שייך גם בזה זריעה, וכבר אמרנו דבסברא יש לחלק אבל ניתי ספר ונחזי, דכבר כתבו התוס' חגיגה {{ממ|[[תוספות/חגיגה/כא/ב#כעוביה|דף כ"א ע"ב]] ד"ה כעוביה}} דלענין השקה ידסגי בטופח ע"מ להטפיח ובמקואות בעינן כשפה"נ או כקליפת השום ובהשקה קטפרס אינו חיבור ובמקואו' הוי חיבור ותמה הר"ר אלחנן דסברא הפוכה היא ותירץ הרדטומאה וטהרה והשקה הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מילתא יעו, הרי דאין ללמוד זה מזה מסברא. עכ"פ הרינו רואים שיטת הר"י דבהשקה לא בעינן מים כשפה"נ וה"נ אפשר דלא בעינן שיהא גוף הנקב כשפה"נ [ולפנינו יוסבר הדבר דלענין השקה אין קפידא כלל בנקב עצמו אלא בעירוב המים ורק דממילא א"א בלא נקב אבל מצד עצמו אין צורך בנקב, וכיון שאין אנו צריכין בזה מים כשפה"נ ממילא א"צ גם נקב כשפה"נ, משא"כ לענין מקואות]. ואף דנראה דשי' הר"י היא רק לפי ההו"א בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/טז/א|דף ט"ז ע"א]]}} ולא למסקנא דאמרינן התם דלמא לענין מי ור' יהודא היא, מ"מ הא מיהא חזינן מההו"א דאין ללמוד זה מזה מסברא, ועוד דהכ"מ {{ממ|[[כסף משנה/מקוואות/יא#ז|פיממקואות ה"ז]]}} כתב בדעת הרמב"ם דהא דאמרינן דלמא לענין מקואות וררק בדרך דחיי' היא אבל המסקנא היא באמת דלאו לענין מקואות מיירי:
ב) '''הנה''' דבר חכמה דיבר אבל אכתי אין דבריו מספיקים וצריכים תיקון וליבון. דאם כבר נתייאש ונפשה הפקר קודם ששפך זה את יינו כי חזר בי' אח"כ מייאושו מאי הוי הרי לא הדר זכי בי' בקנין ואכתי יאמר המציל אנא מהפקרא קא זכינא. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ מ"ש הנתה"מ {{ממ|[[נתיבות המשפט/חושן משפט/רסב#ג|סי' רס"ב סק"ג]]}} דאף דבהפקר קיי"ל כרבנן דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה ואם כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה אין הבעלים צריכין לחזור ולזכות בו עיי"ש שהאריך בזה. אבל אכתי יקשה דא"כ כה"ג כי נשפך הדבש לארץ וזה הריק את חביתו אמאי כל המציל לעצמו מציל והרי חזר בו זה מיאושו, דע"כ לא הלך לאיבוד לגמרי ע"י שפיכתו לארץ אלא אפשר הי' להצילו ע"י כלים שהרי הצילוהו לבסוף, ומהו החילוק בין נשפך ללא נשפך וזה יקשה גם בלאו דברי כת"ר מהו החילוק בין נשפך לארץ ללא נשפך:
 
'''ויש''' לי לתקן דברי כת"ר ולקיימם בעיקרם. ומתחלה נניח דהכא יצא הדבש מרשות הבעלים מיד אפילו מקמי דמטי ליד זוכה, משום תורת יאוש עליו אלא תורת הפקר, דכל שהולך בודאי לאיבוד הרי הוא כזוטו של ים דרחמנא שריי' ואפי' עומד וצווח כמבואר בריש פ' א"מ, ובזה מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שפירשוהו מתורת הפקר ולא מתורת יאוש, והוא בשמ"ק ב"מ {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/ב#בזוטו|דף כ"א ע"ב]] ד"ה בזוטו}} וזזוטו של ים לוליתו של נהר משמע כשאינו יכול להציל אפי' ע"י הדחק וזו ס הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכס יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב עכ"ל, ובתר הכי {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/ב#זוטו|ד"ה זוטו]]}} כתב בשם הרשב"א וז"ל זוטו של ים וכו' מסתברא דהפקר גמיר הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפי אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שרי' דרחמנא אפקרי', ואע"ג דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ד' זוזי כו' והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו לי' וישראל סכרו לי' כו' לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא דה"ק לית לי' ליאושי ונוסחאי דוקאני לא גרסי לי' אלא ה"ג שאני נהר בירן דישראל סברי לי' וישראל כרי לי' ותי לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הלכך בכי הא לא אפקר רחמנא כו' אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור עכ"ל, וכתבו עוד שם {{ממ|[[שיטה מקובצת/בבא מציעא/כד/א#מפני|דף כ"ד ע"א]] ד"ה מפני}} וז"ל מפני שהבעלים מתיאשים מהן י"מ דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקרי' כו' ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקרי' רחמנא משום דבעלים מתיאשי מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם עכ"ל הרי דהוי מענין הפקר גמור דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דמיאשי מינה והפקירתו ומעכשיו כיון דהפקירתו תורה אפילו עומד וצווח לא מהני דרחמנא אפקרי' כבר ובזה יצא מרשות הבעלים אפילו קודם דאתי ליד זוכה דקיי"ל כרבנן דר"י:


==ג==
==ג==


ג) '''עוד''' מצאנו להרא"ה ז"ל בריטב"א מכות {{ממ|[[ריטב"א/מכות/ד/א|דף ד' ע"א]]}} שאין מים השאובין נטהרין בשפה"נ אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והוי להו כמין אחד אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאיבה בשפה"נ. ולכאורה נראה פשוט דזהו דוקא לענין לסבול בהם דשייך האי טעמא לפי שלא יכול לחול עליהן תורת המקוה המחוברת לה אין טובלין בהן, אבל לענין השקה להעלות מטומאה דלא איירינן בזה לענין טבילה אלא שיהי' זרועים אין חילוק בזה אלא משיקין גם במעין אפילו להרא"ה ז"ל. ודרך אגב אעיר מה דק"ל במשנה ביצה {{ממ|[[בבלי/ביצה/יז/ב"ז:]]}} ושוין [ב"ש וב"ה] שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, ופירשמי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקוה מים מלוחים עכ, ומוכרח הוא דמשיק במלוחים דאל"ה למלהשקה וכדאמרינן התם בגמ' ותסברא אי אית לי' מים יפים הני למה לי למעבד השקה, וקשה טובא דהרי תנן במקואות {{ממ|[[משנה/מקואות/י#ו|פ"י מ"ו]]}} בש"א אין מטבילין ק בצונן ולא צונן בחמין לא יפים ברעים ולא רעים ביפים, והכא הרי יפים ברעים נינהו ומ"מ שוין ב"ש וב"ה שמשיקין. וכמדומני שראיתי קושיא זו ואינני זוכר עתה, ולפי פי' הר"ש שם דטעמא דב"ש הוא דגזרי שמא חיים עלייהו כו' יש ליישב קצת כדאמרינן התם בביצה וכיון דלית לי' מיזהר זהיר בהו ופירש"י והוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן וה"נ י"ל בזה דלא גזרו ב"ש, אבל הרא"ש בפיה"מ [[פירוש הרא"ש/מקואות/י#ו|שם]] פי' דלא כהר"ש דלאו משום גזירה הוא אלא משום שאינן בטלין אלא במים כיוצא בהם וא"כ תקשה מכאן, וצ"ע]. והנה הא דלא נעשו המים שבכלי כמעין להרא"ה ז"ל ניחא אבל מ"מ זרועין מיהא ליהווי כמו ע"י השקה לטהרה וליפקע מהן מיהא שם שאובין ומלשון הראנראה דנשארו בשאיבתן. אלא ודאי שאין זריעה להעלות מידי שאובה אלא כשמתחברין כדין המקואות, אבל כשאינן מתחברין כדין המקואות אין יוצאין מידי שאיבה אע"פ שמטומאה יוצאין באותו אופן עצמו, כיון שאין בהם דין ערוב מקואות. הרי שחלוקין הן זריעה דטהרה מזריעה דמקואות. וממה שיבוא בעז"ה לפנינו יוסבר הדבר יותר:
ג) '''אמנם''' משמע דאיכא מרבוותא דחולקין עוסדמתורת יאוש הוא אלא דגלי רחמנא דמהני גם שלא מדעת, עיי' בשמ"ק שם {{שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/א#בזוטו|כ. ד"ה בזוטו]]}} מ"ש בשם תלמידי הר"ף ועוד שם {{שיטה מקובצת/בבא מציעא/כז#מה|דף כ"ז ע"א]] ד"ה מה שמלה}}. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מירושלמי ב"ק {{ממ|[[ירושלמי/בבא קמא/י/ה|פ"י הלכה ה']]}} שטף נהר חמורו והי' צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, הרי דלר"ל בודאי מטעם יאוש ממש נגעו בה ולא ס"ל כלל דרחמנא אפקרי' ור' יוחנן נמי לא פליג אלא משום דחזקה מייאש הוא, ופי' בפ"מ חזקה מייאש הוא בתחלה ואין משגיחין עליו שחוזר, ומשמע דאילו הוה צווח מתחלה לא הוי יאוש, אלמא מתורת יאוש ממש הוא דהיינו שהבעלים מתייאשים מיני' בפועל ולא דרחמנא אפקרי', ואין בין זה לשאר אבידה דעלמא אלא דבזו אמרינן דמסתמא מייאש הוא [לראפילו אם צווח לבסוף ולרבדלא צווח] ובשאר אבידות אינו יאוש עד דשמעינן מיני' דמייאש. ואולי גם לענין ישל"מ מודו דבהא הוי יאוש כדאמרינן בתלמודין ר"פ א"מ. וקשה על הני רבוותא דפירשוהו מתורת הפקרא דרחמנא ממש. איברא דידר' יוחנן אדל לשיטתי' דהתוס' ב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/כז/א#מה|דף כ"ז ע"א]] ד"ה מה שחלה}} כתבו דייאוש באבידה ידעינן משמלה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין כו' והביאו דבירושלמי יליף מנין לייאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו כו'. ובשמשם כתב בשם הרמב"ן וז"ל מה שפירש"י ז"ל בפ' מרובה דיאוש קונה מדתניא בפירקין מניין אבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרי' עכ"ל, וכתבו עוד בשם גליון וז"ל כתבו בתוס' ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש וכו' אבל בתלמוד דידן לא בעי למילף מינה משום דכי היכי דמחלקינן בין אבדה ששטפה נהר לשאר אבדות לענין יאוש שלא מדעת כו' ה"נ נימא דלעולם בעלמא יאוש לא קני והכא כיון שאבודה מכל אדם הוי הפקר טפי עכ"ל וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דיליף יאוש משטפה נהר ס"ל דהתם נמי משום יאוש נגעו בה, אבל לדידן דלא ילפינן מינה אלא משמלה שפיר ס"ל להני רבוותא שאינו מתורת יאוש. אבל באמת נראה דלא תלי כלל זב"ז, אלא דאפילו מאן דיליף יאוש מאבדה ששטפה נהר שפיר נמי מצי סבר דהשתא לבתר דכתב רחמנא הוי הפקר גמור ואפילו לא מייאש מרי' מינה, אלא דמ"מ יליף יאוש מינה משום דטעמא דרחמנא אפקרי' הוא דירדה תורה לסוף דעתו של כל אדם דמייאש מינה ובטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ממילא שמעת חינה דבאבדה דעלמא נמי כל דמייאש מינה להדיא קני וכיון שכן אין הכרח לר' יוחנן למיסבר דגם בתר דכתב רחמנא דין אבודה מכל אדם יש לה דיני יאוש ובעינן שיתייאשו הבעלים מינה, ומדאשכחן דסבר הכי נשמע מינה גם למאן דיליף יאוש משמלה דבאבודה מכל אדם נמי בעינן יאוש בעלים אלא דאמרינן מסתמא מייאש הוא. עכ"פ חזינן דאיכא מאן דסבר דמתורת יאוש הוא, אי דיש לו דיני יאוש ממש שנתייאשו הבעלים בפועל או דהתורה דנתהו כנתייאשו הבעלים, וא"כ להנתה"מ לא יצא מרשות הבעלים עד דמטי ליד זוכה. אמנם לפי פי' הפ"מ לכאורה מוכח מירושלמי דלא כנתה"מ אלא דביאוש נמי נפיק מרשות הבעלים מיד ולכי הדר בי' מיאושו צריך לחזור ולזכות. דהא פי' דמחלוקת דרודהיא בשתק ואח"כ צווח אם יכול אחר לזכות בו, ואי אמרת דכל שחוזר מיאושו אי"צ לחזור ולזכות בו היאך יכול אחר לזכות בו אפי' לר"י, דנהי דחזקה דמייאש בתחלה מ"מ השתא מיהא חזר בו, אע"כ אם חזר בו צריך קנין לחזור ולזכות ואי קדמו אחר זכה. אבל ז"א די"ל דפלוגתייהו היא בדצווח כשזכה בו חבירו דר"י סבר דעד דצווח חזקה דמייאש וכדין זכה בו חבירו ור"ל סבר דאין חזקה דמייאש ולא מהניא זכיית האחר. ונהי דאי שתק בשעת זכיית האחר נראה דלא מצי תו למיצווח גם לר"ל שהרי בפניו זכה ושתק ואודויי אודי דנתייאש כעין שאמרו בב{{ממ|[[בבלי/בבא מציעא|דף ו' ע"א]]}} בתקפה אחד שלא בפני ב"ד וכדאמרינן בעלמא לענין חזקה, מ"מ משכחת לה כשצווח מיד כשראה שזה זוכה בה או שלא ידע בזכייתו וכשנודע לו צווח. ועוד דעיקר פירושו של הפ"ח אינו נראה, דהא קיי"ל בזוטו של ים דאפילו עומד וצווח מעיקרא לא מהני ויהי' דלא כר"י ור"ל. ע"כ נראה דלא כהפ"מ ולא על השתיקה פליגי ר"י ור"ל אלא בעיקר הדין אם מהני בזוטו של ים כי צווח מעיקרא דלא מייאש, דר"ל ס"ל דדין אבודה מכל אדם הוא דסתמא מייאש אבל כי צווח דלא מייאש לא, ור"י סבר חזקה מייאש הוא היינו דרחמנא אפקרי' מטעם דחזקה דכל אינש מייאש הוא בכה"ג ובטלה דעתו של זה. ולפלק"מ על הני רבוותא דסברי דמדין הפקירא דרחמנא הוא דה"נ סלר"י הכי. ומ"מ ר"ל מיהא בודאי ס"ל דהוי כדין יאוש ממש ואם צווח אינו מופקר ולפי שדבר קשה הוא לאמרו הי' נ"ל יותר לומר דבאבודה ממנו ומכל אדם כו"ע חודו דאי צווח לא משגחינן בי', אלא דהכא מיירי ביכול להציל ע"י הדחק ופליגי רור"ל בשתק ולבסוף צווח, יעוי' בסוגיא דב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כב/א|דף כ"ב ע"א]]}} ובתוס' שם {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/כב/א#שטף|דשטף]]}}, וא"ש כפירושו של הפ"מ:


==ד==
==ד==


ד) '''והנה''' עיקר סברת כת"ר דשאובין נכשרין פ"י זריעה נמצא ברא"ש הלכות מקואות {{ממ|[[רא"ש/נדה/מקואות/א|סי' א']]}} ובב"ק פ' מרובה {{ממ|[[רא"ש/בבא קמא/ז/ג|סי' ג']]}} לענין שלם דכל מים שבעולם שבאין עליו אינם פוסלין אותו, וז"ל ובלאו ראי' נמי סברא היא דהא בהשקה נעשין זרועין ליטהר מטומאתן וה"ה להטביל בהן עכ, וכ"כ התוס' מכות {{ממ|[[תוספות/מכות/ד/א|דף ד' ע"א]]}} הביאם גם כת"ר ועוד בראשונים, ולענין ערוב שאוב לכשר כתב הראבהל' מקואות {{ממ|[[רא"ש/נדה/מקואות/טו|סי' ט]]}} דבעי כשפה"נ והוא נכלל במתני' דמקואות {{ממ|[[משנה/מקואות/ו#ז|פ"ו מ"ז]]}} ערוב מקואו' כשפה"נ, וע"פ דברי כת"ר מוכח מזה דזריעה דלטהרה בעי נמי כשפה"נ דאללמה צריכין בהכשר שאובין לכשפה"נ ליתכשרו מטעם זריעה. אמנם מהמבואר למעלה כבר נראה שאין הכרת מזה דאע"ג דשייך זריעה כשאובין וזריעה בעלמא לענין טהרה לא בעי כשפה"נ מ"מ י"ל דהכא בעינן דוקא כשפה"נ, דאין מקוה מתכשרת אלא בחיבור ולזה בעינן כשפה"נ וממילא כ"ז שלא הוכשרו מדין המקואות נשארו גם שאובין, משא"כ בנידון דהרא"ש דהוכשרו ע"י תערובות כדין המקואות פקעה כבר שאיבותן מתורת זריעה אך כ"ז עדיין טעמא בעי ונבאר עכשיו את הדבר ביתר ביאור:
ד) '''אכן''' מסוגיין דב"ק גופה {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קטו/ב|דף קט"ו ע"ב]]}} מוכח חדא מתרתי, או דאבודה מכל אדם הוי הפקר או דגם בייאוש כי האי מיהא יצא מרשותו מיד. דהא בטעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות ואמר ה"ז תרומה לא אמר כלום ופירש"י משום דהפקירא הוא, ואי אמרת דלא יצא עדיין מרשותו עד דאתי ליד זוכה אמאי לא אמר כלום ואין לומר דלעולם הוי עדיין שלו אלא שאינן ברשותו כעין דס"ל לכמה רבוותא באיה"נ דהוו שלו ואינן ברשותו ומשו"ה אינו יכול לעשותן תרומה, דז"א דלא אשכחן דלא מצי לקרות שם תרומה על דבר שאינו ברשותו, דדוקא בהקדש אמרינן הכי שהוא מעין קנין משא"כ תרומה שהוא רק איסור ולא קנין, וגדולה מזו כתב הקצה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קיז#ב|סי' קי"ז סק"ב]]}} ומטו לה משם הריב"ש דדוקא לבדה"ב אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לקדושת הגוף מצי מקדיש, ונראה נמי דהטעם הוא משום שאינו קנין אלא התפסת איסור בלחוד. אע"כ צאו דביאוש נמי נפיק מיד מרשותו או דאבודה מכל אדם שאני דהוי כהפקר. והנתה"מ עצמו נמי כתב התם להדיא דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד. ועיי' ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/גזילה ואבידה/טז#ז|פט"ז מגוהל' ז' ח']]}}:
 
==ה==
 
ה) '''והשתא''' הכי דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד ואם חזר ונעשה לא אבוד צריכין גם הבעלים לעשות בו קנין מחדש, יש לקיים דברי כת"ר, דבנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל משום דמעיקרא ה' אבוד ונעשה הפקר, ולבתר דשפך זה את יינו שנהפך הדבש ללא אבוד הרי לא עשו בו הבעלים קנין דבקרקע עולם הוא מונח, משא"כ כשעדיין לא נשפך והוא מונח בכדו של בעל הדבש נהי נמי דמתחלה נעשה הפקר מ"מ לבתר דשפך זה את יינו שאין הדבש אבוד עוד ושייך בי' זכיי' זכו לו כליו לבעל הדבש ומשו"ה אין אחר יכול לזכות בו. וכ"ת דלא זכו לו כליו משום שאין הדבש משתמר בהן שישפך סוף כל סוף לארץ ודמי לצבי שאינו שבור דלא קנתה לי' חצירו, ואפילו באוחז הכד בידו דאיכא נמי הגבהה נמי יש להסתפק אי מהני זכיי' בדבר שהולך לאיבוד כמבספרי {{ממ|[[דבר אברהם/א/כא#כה|סי' כ"א אות כ"ה]] - [[דבר אברהם/א/כא#כט|כ"ט]]}}, ז"א דכיון שכבר הריק בעל היין את כליו ויכול זה להציל דבשו בהן דעכשיו מותר לו להטעות את בעל החבית בכדי להציל את דבשו שפיר משתמר הדבש בכדו לביני וביני עד שיריקו לתוך החבית ואינו הולך לאיבוד. ולפ"ז יצא לן דבר חדש שאין דין זה שייך אלא באופנים אלו או כשאוחז הכד בידו דזכי בהגבהה או בכליו והן במקום שיש לו רשות להניחן אבל כשאין לו רשות להניחן שם אין כליו של אדם קונים לו, והוא שלא נשברו שולי הכד דבאין להם שולים אין כליו קונין ברשות אחר כמבואר בגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/עט/ב|דף ע"ט ע"ב]]}}, והוא שבעל הדבש בר זכיי' ולא חש"ו שאינו יכול לזכות מהפקר, אבל בלא"ה כל הקודם זוכה ואפילו לא נשפך עדיין לארץ, ולהיפוך כשהוא ברשות בעל הדבש אפילו נשפך לארץ נמי קדמה וזכיא לי' חצירו, והרמב"ם מיירי בהיו באים בדרך. (ואפשר דמשודקדק בלשונו הזהב להוסיף מלת דרך מה שלא נאמר במשנה). עוד יוצא מזה חידוש גדול, דהא דנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל האם נשפך לארץ קודם ששפך זה את יינו שהוא הולך בודאי לאיבוד ונעשה הפקר ואח"כ כששפך את יינו ואינו עומד עוד לאיבוד אין בעל הדבש קודם לזכות בו, אבל אם בשעה ששפך זה אח יינו עדיין הי' הדבש בכד והי' סיפק להצילו לתוך החבית אלא דאשתהי וביני וביני נשפך הדבש לארץ אין אחר יכול להציל לעצמו, שהרי משחזר ועמד להצלה קדם בעל הדבש וזכה בו פ"י כליו או בידו ושוב לא יעשה הפקר ע"י שפיכה לארץ שהרי יש לו הצלה גם מן הארץ ע"י החבית הריקה:
 
==ו==


'''דהנה''' הוקשה לי טובא על עיקר יסודו של הרא"ש דשאובין נכשרין עזריעה. דהרא"ש במסקנתו שם ס"ל דכולו שאוב פסול מה"ת, וכן תפס הטור בדעתו, וכתב דאינו כשר מה"ת עד שיהי' רוב מקוה כשרה מתחלה, וכן תפסו האחרונים זדלדידן כל שלא הי' כ"א סאה כשרין פסול מה"ת. והוא תמוה מאד דהרי לטבילת כלים סגי מדאורייתא במקוה של רביעית כמבואר בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/יז/ב|דף י"ז ע"ב]]}} ורק רבנן בטלוהו כמבואר בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/לח/א|דף ל"ח ע]]}}, ופשוט בעיני דזריעת מים דמי לטבילת כלים וסגי מה"ת במקוה של רביעית דרק לאדם בעינן מ' סאה, וא"כ למבכל מקוה לאדם מה"ת כ"א סאה כשרין הרי אם יהי' מתחלה רק רביעית ג"כ כשרה שהרי כל השאובין הבחין עלי' אח"כ נכשרין מה"ת משאיבותן ע"י אותה מקוה של רביעית ושוב הוו כל המ' סאה כשרין ותיכשר גם לאדם מה"ת, ולמה תפסו דבכה"ג פסולה מה"ת, והיא תמיה עצומה מאד.
ו) '''אבל''' אם יתיישבו בזה פסקי הרמב"ם הדדי אכתי לא יעלה ארוכה למה שסותר לדברי הש"ס וקושיית הלח"מ במקומה עומדת דבש"ס מדמה תרומה להא. דזוהי הצעת הסוגיא, ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז פרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום פירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכיי' והפקירא הוא] כדארכשעקל בית הבד כרוך עליה ה"נ כשעקל בית הבד כרוך עליה [פירש"י ולא ישפך הכל אלא מנטיף מעט מעט וליכא הפקר] ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על, מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הבמ"ע כו' כשיכול להציל ע"י הדחק, וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא ואמר והתניא הרי שהיו לו י' חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרו"מ על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן [וכתבו התוס' וזוכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא, לא גרסינן לי' כדפי' בקונט' דהא בברייתא דמיירי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יפשה וא"כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך עכ"ל], ארכשעקל בית הבד כרוך עליה והנה לפי"מ שפירש המ"מ דמשו"ה חילק הרמב"ם בין נשפך לארץ ללא נשפך משום דמפרש דמאי דמשני הש"ס בתחלת הסוגיא כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ומשו"ה לא הוי הפקר פירושו דבשביל עקל בית הבד שכרוך עליה לא נשפך עדיין לארץ אבל לאיבוד באמת אזיל לבסוף ועיקר החילוק הוא בין נשפך ללא נשפך, א"כ מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' לח אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עליה ולפירושו של המ"מ היינו נשפך לארץ ולמה סתם הרמב"ם בתרומה דלעולם לא אמר כלום כקושיית הלח"מ. ואין לומר לפי דרך כת"ר דרק הכא במתני' דדבש יש חילוק בין נשפך ללא נשפך לטעם שכתבנו למעלה שזה קדם והריק חביתו אבל בתרומה באמת אין חילוק כנ"ל ומצי מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' אפילו כשעקל בית הבד כרוך עליה דמ"מ עתיד להשפך וילך לאיבוד, והש"ס לא קאמר אלא דמתני' דדבש מיירי כשעקל בית הבד כו' אבל על הברייתא לא קאמר הש"ס כלל דמיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עליה, דז"א דבסוף הסוגיא מבואר להדיא דברייתא דהי' טעון כדי יין מיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עלי', אבל כשעקל בית הבד כרוך תנינן בבתרייתא ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ומתבאר מתוס' דזהו רק לכתחלה אבל דיעבד הוי תרומה ובקמייתא דלא אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עלי'. ועוד דבתרומה כתב דמשו"ה לא אמר כלום לפי שאין המופרש שמור ולשון זה לא משמע כלל על הפקר, רשאם הי' הטעם דלא אמר כלום לפי שהוא הפקר לא שייך לומר ע"ז בלשון לפי שאינו שמור דבהפקר אפי' שמור לא מהני, ועדטעם אחר הוא דבעינן שיהא המופרש שמור, וא"כ מאי פריך, הש"ס לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא כו' דילמא לעולם לא הוי הפקר והכא היינו טעמא לפי שאינו שמור. וע"ק לפי פי' המ"מ דכשעקל בית הבד כרוך עלי' אזיל נמי לאיבוד אלא שעדיין לא נשפך מאי משני הש"ס בסוף סוגיין כשעקל בית הבד כו' הא מ"מ איכא פסידא לפי הגירסא שלפנינו דעל כל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא הוא דפריך. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ גירסת התוס' דלא גרסי וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא ופירכת הש"ס היא על לא אמר כלום. והעיקר קשה דהיכן מצא הרמב"ם ז"ל ענין נשפך לארץ או לא בכדי לפרש כן עקל בית הבד כרוך עלי' והאיך יחדש מדעתו כל הענין דנשפך לארץ:


וחפשתי ומצאתי דעיקר הסברא דזריעת מים לטהרה דמיא לטבילת כלים וסגי ברביעית וכל המים שיבואו אח"כ על אותה רביעית נכשרין משאיבה נמצאה כבר במהרי"ק {{ממ|[[שו"ת מהרי"ק/נו#ב|שורש נ"ו ענף ב']]}} לביאור דברי הרא"ש דעסיק בהו ועל יסוד זה עמד המשכנות יעקב חיו"ד {{ממ|[[משכנות יעקב/יורה דעה/מג|סי' מ"ג]]}} בקושיתנו דא"כ מקוה של רביעית שמלאוה בשאובין עד מ"ם תיכשר גם לאדם מה"ת דהא נזרעו במקוה והוכשרו משאיבתן, ותירץ דבע"כ צ"ל דכיון שאין מטהר לאדם פחות מארבעים סאה אין להשלימן בשאובין ואם רוב שאובין פסול מה"ת אף שהמים עצמן נטהרו מטומאתן אין זה ענין לכאן דגזה"כ הוא דכל שרוב המקוה נעשה בידי אדם פסול ואין תלוי כלל בטהרת המים, עכ"ד. הנה מתבאר מזה דלהכשר המקוה לא די במה שנזרעו השאובין ופקע מינייהו שם שאיבתן אלא בעינן שיהי' בהמקוה מ"ס שנקוו שלא ע"י אדם.
==ז==


ומעתה י"ל דמקוה שאוב שמערבו לכשר ע"י נקב פחות מכשפה"נ אמנם יוצאין המים מידי שאיבתן אם נימא כמו"כ דלהכשר מטומאה לא בעינן כשפה"נ ומ"מ אינן נכשרין לטבול בהן שהרי מ"מ אותה מקוה נעשית ע"י אדם, ולכן צריך נקב כשפה"נ דאז שני המקואות מתחברות ונעשית למקוה אחת ונמצא שטובל במקוה שיש בה מ' סאה שנקוו שלא ע"י אדם כיון דכחד מקוה חשיבא ובאידך איכא מ"ס שלא ע"י אדם.
ז) '''ע"כ''' נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בכל הסוגיא כמו שנבאר. ומתחלה נאמר במה שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לבור לו דרך אחרת, דסוגיא זו חמורה היא והרבה יש להתקשות בה:


וביותר ביאור ע"פ שיטת ר"ת בתוס' חגיגה [[תוספות/חגיגה/כא/ב#כעוביה|שם]] ובגיטין {{ממ|[[בבלי/גיטין/טז/א|דף ט"ז ע"א]]}} דשיעור כשפה"נ הוא רק על פרצת הכותל אבל במים סגי בטופח ע"מ להטפיח, וכבר הזכרתי בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/יח#יא|סי' י"ח אות י"א]] בהסבר הדבר דבחיבור מקואות יש שני דינים, א) בענין המים שיהיו מעורבין, ב) בענין הכותל שלא יהא מפסיק בין המקואות, דכיון דאנו צריכין לדון את שניהם כמקוה אחת צריך שלא יהא הכותל מפסיק דאף שהמים מעורבים כל שהכותל מפסיק לא מהני, ובזה י"ל שכל הדעות שוות דבעינן פרצת הכותל משום חיבור גוף המקואות ועירובן למקוה א' אלא דפליגי על ר"ת בשיעור עירוב המים. ולכן כשהפרצה למעלה ורואה פני האויר סגי בכקליפת השום דבאופן זה יותר קרוב נידון כמקוה אחת, ואלו מפני ערוב המים לחוד מאי נ"מ ברואה פני האויר ואף שאין צורך לזה די"ל דהללמ"מ כך היא דברואה פני האויר שאני, מ"מ לפי הסבר הנמומחק הדבר יותר דלענין למישווי מקוה אחת מתקבל על הדעת לחלק בין רואה פני האויר ומינכר לעין או לא. {{הערה|הגה"ה. '''אח"ז''' ראיתי בס' הישר לר"ת {{ממ|[[ספר הישר לרבנו תם/שכו|סי' שכ"ו]]}} שהאריך קצת כזה ומשם יש לדייק דלא כהסברא הנ"ל אך אינו מוכרח ויעוש"ה:}} ולפ"ז בפרצה פחות מכשפה"נ אפילו ניחא שהמים מתכשרין משאיבתן מ"מ גוף המקואות עדיין חלוקין וכשהוא טובל אינו טובל בהמקוה הכשרה אלא בזו שנמלאה ע"י אדם וזה פסול, אבל כשניקבה כשפה"נ נתחברו כבר גוף המקואות וכשהוא טובל בזו שהיתה שאובה הרי היא כמי שטובל בהשני' דשניהם נפשו כמקוה אחת והרי יש כאן מ' סאה שלא ע"י אדם ושפיר דמי. {{ממר|ואולי יש להוסיף עוד נופך דכשאין המקואות מחוברין רק המים זרועין הוי המים ביתוסם אל המקוה הכשרה בראשי הכיפין שבגל דלדעת התוס' הוא פסול מדאורייתא וכמ"ש רש"י בחגיגה {{ממ|[[רש"י/חגיגה/יט/א|דף י"ט ע"א]]}} לפי שאין טובלין באויר דבעינן מקוה, וה"נ אינם במקוה המקוה אלא חוצה לה}}. וזה לא שייך אלא במקוה אבל בהשקה מטומאה דבעינן רק חיבור המים שפיר י"ל דסגי גם בפחות מכשפה"נ דמ"מ מחוברין נינהו ואין שיעור לזריעה:
:א) אי טעמא דכשעקל בית הבד כרוך עלי' הוא משום דלא ישפך אלא מנטף מעט מעט אבל אם ישפך לבסוף באמת הוי הפקר נתת דבריך לשיעורין, שאם יהי' רחוק מביתו או ממקום הצלה אחר מהלך רב עד שבנסיפתו מעט מעט נמי יכלה כולו לא הועיל עקל בית הבד כלום, וע"כ מיירי שהי' קרוב במדה כזו שלא יכלה ע"י נטיפתו, א"כ אין עקל בית הבד אומר כלום והעיקר הוא מה שינצל ואינו עתיד לישפך ועדיפא הולהש"ס לשנויי סתמא הבמ"ע כשיכול להציל ע"י הדחק [או גם שלא ע"י הרחק] יהי' ע"י עקל או ע"י מה שיהי' כדמשני אברייתא דבא אנם כנגדו וכדמשני בב"מ {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/כב/א|דף כ"ב ע"א]]}} גבי שטף נהר קוריו.


'''ובזה''' יוסברו לן דברי הראשהזכרנו למעלה דאינו מועיל ערוב מקואות לכלי שבמעיין מפני שאינו מינו שהוא מטהר בזוחלין. דכיון דעיקר ענין הערוב הוא שיעשו כמקוה אחת והכא ליתא למימר הכי שהמעיין עם הכלי נעשין במקוה אחת שאינו מינו כלל ואינן שיין זל"ז שזה מטהר בזוחלין וזה לא והאיך אפשר שמקוה אחת תהא חלוקה בדיניה, לכן אינן נעשין לעולם מקוה אחת, ולפיכך שאני הוא מהשקה דאין חילוק בין במינו לשאינו מינו דהתם רק זריעה גרידתא בעינן. אמנם איהו ס"ל עוד יותר חזה דאינן עולין גם משאיבתן כה"ג כמש"ל. ואולי פליג על הרא"ש גם בעיקר הסברא דיש זריעה להעלות משאיבה וס"ל דדוקא טומאה פקעה בזריעה ולא שאיבה כמו שיובא להלן דאיכא מרביותא דס"ל הכי:
:ב) לפי גירסת התוס' דהקושיא מעשר חביות לאו אברייתא דאנס קאי אלא אברייתא קמייתא דלא אמר כלום ופריך משמן דאסור רק לכתחלה אבל בדיעבד דבריו קיימין, דאללא קשה אברייתא קמייתא דמיירי ביין טהור דאיכא פסידא טובא ודמי לשמן, ובאמת בתוספתא {{ממ|[[תוספתא/דמאי/ח|דמאי פ"ח]]}} מסיים אשמן דאם אמר לא אמר כלום ומאי פריך הש"ס מיהו הא איכא לתרוצי דהתוס' נמי ידעו דבשמן לא אמר כלום אף בדיעבד, ומה שהזכירו דשפיר אסור לכתחלה הוא משום דקיימי לפום הגירסא דלכתחלה לא ולזה דים לומר שאסור לכתחלה בכדי לסתור הגירסא, ובמסקנת גירסתם באמת לא פריך כלל משמן דדבריו קיימין בדיעבד דה"נ בשמן אין דבריו קיימין וה"ה ליין טהור, והש"ס פריך רק למאי דאמרינן דטעמא דלא אמר כלום בברייתא קמייתא משום דהוי הפקר א"כ ביין טמא נמי אמאי הוי תרומה והא הפקר הוא וגם משמן איכא למיפרך דע"כ לא אמרינן בתוספתא דאין דבריו קיימין אלא משום הפסד כהן הא אל"ה הוי תרומה ואמאי והרי הפקר הוא וכ"כ בשמ"ק משם הראב"ד. ולפ"ז מחקו ו רסא גם המלים וכל היכא דאיכא פסידא ולא רק לכתחלה נח, וכן הגיה באמת הב"ח.


'''וע"פ''' הנ"ל הנני מסתפק במקוה שהי' בה רביעית ורבו עליה מים שאובין עד מ' סאה דמדאורייתא כשרה לטבילת כלים שהרי נזרעו השאובין במקוה ונטהרו משאיבתן אלא דרבנן אמרו דבעינן גם לכלים ח' סאה שאינן שאובין כמו לאדם, אם נדון אותה כמקוה שאובה מדבריהם שתיכשר לכלים ע"י ערוב כשערה כמבואר בשו"ע יו"ד {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רא#נג|סי' ר"א סנ"ג]]}} ובש"ך [[ש"ך/יורה דעה/רא#סעיף נג|שם]] כיון דלכלים פסולה רק מדרבנן, או דילמא כיון דאצרכו לכלים מקוה כשרה כמו לאדם אינה מתכשרת בכך כיון דלאדם פסולה מה"ת:
:אבל מ"מ קשה בעיקר קושיא עצומה ג) דכיון דחזינן דבשמן לא אמר כלום גם בדיעבד משום הפסד כהן א"כ מנלן באמת דטעמא דברייתא קמייתא דהי' טעון כדי יין כו' לא אמר כלום הוא משום שנעשה הפקר, דילמא לעולם לאו הפקר הוא אלא דלא אמר כלום משום הפסד כהן, דהא יין טהור דמי בזה לשמן, ולא תקשה כלל אמתני' מאי דפריך הש"ס ולימא לי' מהפקירא קא זכינא.


==ה==
:ד) דפריך הש"ס מאנס כנגדו שיהא הפקר והרי הפרש גדול יש ביניהם דהתם כבר נשבר הכד וישפך ממילא והכא עדיין לא נטל האנס, דכעין זה כתבו התוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/יז/ב#זרק|דף י"ז ע"ב]] ד"ה זרק}} דאף דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר מ"מ אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב דסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, וחזינן דלא אמרינן כה"ג דהולך לאיבוד ונעשה הפקר. וזה יקשה גם להרמב"ם דלא הוי כנשפך לארץ. איברא דדכירנא שמו"ח הגאון הגדול מהריי"ל זצ"ל העיר ע"ז מב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/קיז/א|דף קי"ז ע"א]]}} דאמרינן היכא דאוקמיה עלויה מעיקרא מיקלי קלייה, והתם נמי עדיין לא נטלוהו ודמי לזורק חץ, וע"כ צריך לחלק בין הנושאים ואכ"מ.


ה) ''"ז''' דברנו עד כה לדעת הרא"ש דזריעה מטהרת מידי שאובין, אבל באמת גם בזה עדיין יש חולקין. דהתוס' נדה {{ממ|[[תוספות/נדה/סו/ב#אשה|דף ס"ו ע"ב]] ד"ה אשה}} כתבו וז"ל ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימא הוא מה שאיבה שייך וי"ל כי כמה צנורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען עכ, ונראה דס"ל דגם מקוה שלם כנהר נפסל בריבוי שאובין, הרי דל"ל סברא דהרא"ש ז"ל דזריעה מטהרת שאיבתן כמו שמעלה מטומאתן. וכן כתב המהרי"ק ב[[שו"ת מהרי"ק/נו|שורש נ"ו]] דלדעת כמה ראשונים אין זריעה מטהרת משאיבה, וכן ראיתי בס' משכנ"י שם שהביא שכהרשב"א שהראבחושש להחמיר בריבוי שאובין וכן נוטה דעת הר"ן נדרים וכ"כ הרשב"א שבת לפסול נהר בריבוי שאובין לדעת זו, וכבר כתבנו לעיל דנראה דגם דעת הראנוטה כן, וכן רבינו ירוחם שמסתפק לומר בערוב שאובין שנסתם הנקב שחוזרין לפסולן נראה ג"כ דל"ל סברא דזריעה לענין שאובין. ולכל הני רבוותא כבר ליכא מזה שום ראי' דלהשקה מטומאה בעינן כשפהדשאני הכשר שאובין לא שייך בהו דזריעה כלל:
:ה) האיך אמרינן בכדי יין ושמן דהוי הפקר משום דהולך לאיבוד והרי כיון דאי לא מייאש מינה יכול לעשותה תרו"מ על פירות שבביתו אישתכח דאכתי חזי לי' ויש לו בהן צורך וממילא לא מייאש מינייהו ולא הוי הפקר מה"ט. לא מיבעי' לר"ל בירושלמי שהבאנו לעיל דבאבודה מכל אדם בעינן יאוש ממש ואי צווח דלא מייאש אינו הפקר דודאי קשה, אלא אפילו לר"י מ"מ בדאית לי' בי' צורך אין אומדן דעת דמייאש וממילא גם רחמנא לא אפקרי'. וכ"ת דה"נ לא חזי לי' לתרומה משום דבלא"ה לכתחלה לא יעשן תרומה משום הפסד כהן כדתנינן גבי שמן, ז"א חדא דאי אתינן עלה מטעם הפסד כהן א"כ מה"ט גם בדיעבד לא אמר כלום כמו בשמן כמש"ל ומנלן כלל דמצד הפקר נגעו בה הכא. ודוחק לומר דסבר הש"ס השתא טעמא דהפסד כהן רק לכתחלה ולא לדיעבד דבתוספתא מבואר דמה"ט אינה תרומה גם בדיעבד, כמו שהקשינו בקושיא ג'. ועוד דנראה פשוט דאף דלכתחלה לא יעשן תרומה מ"מ כיון דאם עבר וקרא להן שם הו תרומה אית לי' בהו זכיי' וחד לי' מקרי, כעין דאמרינן בסוכה {{ממ|[[רש"י/סוכה/כג/א|דף כ"ג ע"א]]}} הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה והרבה דכוותה. ועוד דמקושיא ב' הכרחנו דלגירסת התוס' פריך הש"ס מעשר חביות דליהוי הפקר כבברייתא קמייתא ולפי הנמאי דומיא היא הא ביין סמא שאני שאין הפסד כהן ומותר לכתחלה לעשותו תרו"מ וממילא לא הוי הפקר דהא חזי לי' משאבטהור דאסור לכתחלה ומשמן נמי ליכא למיפרך כמש"ל משם הראבמדאיצטריך לטעמא דהפסד כהן ותיפוק לי' מטעם הפקר, דהא ודאי אצטריך לטעם הפסד דאלהי' מותר גם לכתחלה וממילא לא הי' גם הפקר. ודוחק לומר דבאמת מצד הבעלים לא הוי הכא הפקר משום דחזי להו אלא דלכהן לא תהא בהו זכיי' וא"צ לקיים בו מצות נתינה, ואף דהפרשה ונתינה תרי מילי נינהו ואין הנתינה מעכבת ההפרשה נחדש לומר דמ"מ ראוי לנתינה מיהא בעינן, דדבר חדש הוא ועוד דהיקשה בברייתא דאנס והתם ליכא למימר הכי.


==ו==
==ח==


ו) '''אמנם''' אפילו נימא דערוב שאובין דומה להשקת טהרה אכתי לפלפולא יש לדון אם גם בערוב שאובין בעינן דוקא כשפה"נ לכוואל"ה לא הויא זריעה. דהנה דעת הרבה ראשונים היינו הר"י מיגש והרמב"ם והר"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן וריב"א מובאים בב"י {{ממ|[[בית יוסף/יורה דעה/רא|סי' ר"א]]}} דגם כולו שאוב כשר מה"ת, ולדידהו הא דתנן ערוב מקואות כשפופרת הנוד בפמיירי רק בערוב חסרים אל השלמים או בשני חסרים זל"ז אבל לא בערוב שאוב אל הכשר, שהרי בשאיבה דרבנן בודאי א"צ כשפה"נ כדתנן במקואות {{ממ|[[משנה/מקואות/ו#ח|פ"ו מ"ח]]}} מטהרין את המקוה כו' ומשיקו אפי' כשערה דיו, וכתב הר"ש דמיירי בשאיבה דרבנן וכ"ה הלכה רווחת בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רא#נג|סי' רסנ"ג]]}} דבשאיבה דרבנן א"צ כשפה"נ, א"כ ע"כ דערוב שאובין לא נכלל במתני דערוב מקואות כשפה"נ. ומעתה יש מקום לומר אליבא דידהו דשאובין גם מדינא בפחות תכשפה"נ משום דהוי כזריעה ובזריעה באמת לא בעינן כשפה"נ גם בהשקה לטהרה, שאין ראי' ע"ז להיפוך, שהרי לדידהו ביכו"כ לא קאי על שאובין מתני' דערוב מקואות כשפה"נ. ואף דאנן רק משום שאובה דרבנן מקילינן דלא ליבעי כשפה"נ כמ"ש הר"ש אבל מעיקר הדין הוה בעינן כשפה"נ, וא"כ בהשקה לטהרה שהוא מה"ת שוב בעינן כשפה"נ דוקא, י"ל דזהו רק לדידן דס"ל דכולו שאוב דאורייתא וכ"ה מסקנת הר"ש [[ר"ש/טהרות/ח#|ספ"ח דטהרות]] ומתני' דערוב מקואות דקתני סתמא ומשמע דקאי על כל עניני מקואות כולל גם ערוב שאובין ומוכרח דזריעה נמי בעיא כשפה"נ בעצ"ל דרק במקצתו שאוב הקילו, אבל להני רבוותא דסברי כולו שאוב דרבנן ומעולם לא נכללו שאובין במתני' דערוב מקואות כשפה"נ דמיירי רק בשל תורה כדקתני סיפא ספק כשפה"נ ספק שאינה כשפה"נ פסולה מפני שהיא מה"ת אין הכרח כלל לומר דהקילו בשאובין אלא דגם מעיקר הדין אפשר דדי בכשערה משום דהוי רק זריעה כנ"ל. ואף דמהרא"ש מוכח דס"ל דזריעה בעי כשפה[לפום מאי דקיימינן השתא אם לא נחלק בין זריעה לערוב שאובין כנ"ל] ולמה נשווי לחנם מחלוקת בין הראשונים, ולפיכך הי' צ"ל דבזה הכל מודים להרא"ש דזריעה בעיא כשפה"נ וה"ה בשאובין להעלותן משאיבתן אלא דבשאובין הקילו שהיא דרבנן, מ"מ י"ל דהא בהא תליא דדוקא הרא"ש הוכרח לומר כן משום דס"ל כולו שאוב מה"ת ונכלל במתני' דערוב מקואות כשפה"נ משום דתני סתמא וקתני סיפא שהיא מה"ת כמ"ש, וכיון דערוב שאובין ענין זריעה הוא לכן ל"ל דזריעה נמי בעי כשפה"נ, אבל להני ראשונים שלא נכללו שאובין במתני' אין הכרח כלל לזה, ואין כאן פלוגתא חדשה בין הראשונים אלא נובע הוא ממחלקותם בכולו שאוב:
ח) '''לכן''' נראה דהרמב"ם ז"ל הלך בדרך אחרת, דבאמת טעמא דברייתא דהי' טעון כדי יין וראה שמשתברות ואמר ה"ז תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום אינו משום דנעשה הפקר אלא משום הפסד כהן דמה"ט גם בדיעבד אינה תרומה כדאיתא בתוספתא דשמן, וזהו שכתב בהלכות תרומות דכל שאין המופרש שמור אינה תרומה דהיינו הפסד כהן, וכיון דלא הוי מטעם הפקר אין חילוק בזה בין נשפכו לארץ ללא נשפכו ולכן סתם דבריו. והא דפריך הש"ס לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין כו', הוא משום דבסיפא דתוספתא השנויה לפי גירסת הגר"א בדמאי פ"ח תני אבל קורא שם לתרומת מעשר שבה עד שלא תגיע לארץ, ופירושה דעל פירות שבביתו לא יקרא עלי' שם דאיכא הפסד כהן דאי לאו הא ע"כ יפריש על פירות שבביתו ממקום אחר, אבל לקרות שם מינה ובה בכדי לפטור את עצמה אין שום הפסד לכהן דאם לא יפריש נמי תלך לאיבוד וביכו"כ לא יהא לכהן כלום, ואפאמרינן דגם מינה ובה שאין הפסד כהן אינה תרומה אלא עד שלא תגיע לארץ אבל משהגיעה לארץ אינה תרומה, וע"כ דטעמא הוא דעד שלא תגיע לארץ אינה הפקר ומשתגיע לארץ נעשית הפקר, ומזה פריך הש"ס ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תני כו', ואפשר דבגירסא שלפני הרמב"ם הובא בש"ס גם סיפא דתוספתא. והכא כיון שנשבר הכד בודאי מגיע הדבש מיד לארץ וא"א להצילו בין שבירה לנפילה לארץ, דבשלמא בתרומה שפיר יצויר קריאת שם בין שבירה לנפילה לארץ דקריאת שם היא רק רגע כמימרא ומהניא נמי במחשבה משא"כ בהצלה א"א לומר שמצילו בין שבירה להגעה לארץ. וע"ז משני דמתני' דדבש מיירי נמי כשמציל קודם שהגיע הדבש לארץ, אלא משום דקשה הדבר במציאות כמ"ש ע"ז קאמר דמיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דהיינו שהעקל שהוא מעשה רשת מחבלים סביב החבית מהדק חרסי הכד ומעכב את הדבש זמן מה שלא ישפך ואפשר להצילו קודם שיגיע לארץ, אבל אה"נ שאם לא יצילו עתיד הוא לישפך ומ"מ לא נעשה עדיין הפקר [כהבנת המ"מ] כדמוכח מתוספתא דכל זמן שלא הגיע לארץ אכתי לא מפקיר לי', ולפי"ז ענין עקל בית הבד הוא שמציל רק מעט מעט כפירש"י. ועכשיו ליכא למיפרך אברייתא דתרומה דלא מפקר לה משום דחזיא לתרום ויש לו בה צורך, דהא ברישא לאו מטעם הפקר הוא ובסיפא מיירי לתרום מינה ובה וזה לא חשיב לי' צורך כלל דהא כולה נמי לאיבוד אזלא ומה צורך לו בתקונה, והשתא זכינו לדין דמקורו של הרמב"ם במאי דחילק בין נשפך לארץ ללא נשפך ואפילו כשישפך אח"כ בודאי לארץ מ"מ לא הוי הפקר כ"ז שלא נשפך תוספתא מפורשת היא. והוא דבר ברור בעז"ה במקורו של הרמב"ם ז"ל בכל אופן שנפרש את הסוגיא. והדר פריך הש"ס ואם אמר לא אמר כלום היינו ארישא דברייתא ואפילו בלא הגיעה לארץ דאינה הפקר אלא לא אמר כלום משום הפסד כהן, והתניא מי שבא בדרך כו' ואנס כנגדו כו' ואם אמר דבריו קיימין, אלמא דבדיעבד לא מעכב טעמא דהפסד כהן. ואף דהכא במע"ש עסקינן י"ל דה"נ אסור להפסיד כסף מע"ש. אבל הפקר באמת, לא נעשה אי משום דנידון כלא נשפך עדיין לארץ כל זמן שלא נטלן האנס אי משום דחזיא לי' לחילול ולא מפקר להו כמש"ל, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דבאנס כנגדו ואינו יכול להציל לא הוי הפקר דבחילול מע"ש יש דין נוסף דבעינן שיהא הכסף מצוי ברשותו ואפילו הוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו אין מחללין עליו, כדתנן במע"ש {{ממ|[[משנה/מעשר שני/א#ב|פ"א מ"ב]]}} ולא על המעות שאינן ברשותו, ואמרינן בב"ק {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צח/א|דף צ"ח ע"א]]}} נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי גם ביכול להעלותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמצי בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מעשר שני/ד#יב|פ"ד ממע"ש הי"ב]]}} כתב דין אנס כנגדו ואינו יכול להציל בתר דין דאינו ברשותו, משמע דלאו מטעם שהוא מופקר ואינו שלו לא אמר כלום אלא משום שאינו ברשותו, וכהרדב"ז בביאורו שהוא משום שאינו ברשותו ואי אמרת דהש"ס פריך אאנם מצד הפקר הרי יוצא מסוגיין דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר מיד ולא רק אינו ברשותו, אע"כ דלאו מצד הפקר פריך אלא מצד פסידא כמ"ש. ואין לומר דהש"ס פריך דכחו דהכא הוי הפקר היהא באנס אינו ברשותו, דמה ענין זה לזה. והדר פריך הש"ס כגירסא שלפנינו וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא כדפירש"י, דהיינו דפריך על אנס דביכול להציל עהדחק חשיב רק קצת הפסד והתניא הרי שהיו לו עשר חביות כו' דאיכא נמי פסידא פורתא ומ"מ אומר לכתחלה הרי היא תרו"מ, ומשני כשעקל בית הבד כרוך עלי' דלא חשיב פסידא כולי האי כדפירש"י, והוא משום דהעקל מעכב שלא ישפך מרד לארץ וכיון שהוא בביתו יכול להצילו בכלי אחר ולא ישפך ממנו רק מעט ביני וביני ובזה נתיישב הכל על מקומי והסוגיא מבוארת כהוגן:


'''אבל''' באמת אין לומר כן, שהרי הרשב"א ז"ל נמנה בין הסוברים דכולו שאוב דרבנן כמ"ש הב"י משמו ואפ"ה כתב בתוה"ב בשער המים בערוב שאוב לכשר דדי בהשקה כשערה משום דבשאינה דרבנן הקילו, הרי דסבר ג"כ דמעיקר הדין צריך כשפה"נ גם בערוב שאובין. אמנם מתשובה להרשב"א שהביאה הב"י שנשאל על דבר ניקר מקוה נראה דלא פסיקא לי' אם כולו שאוב הוי רק דרבנן, דז"ל דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן וכדדייקי שמעתתא טובא עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר דמשו"ה הוצרך לומר דבשאיבה דרבנן הקילו משום אותו צד הספק דכולו שאוב מן התורה ונכלל כבר בשיעור כשפה"נ דמתני' כמש"ל ומ"מ בשאיבה דרבנן כגון במקצתו שאוב הקילו דבע"כ בהא מיהא איירי מתני' דמשיקו כשערה ודיו. ואף דהב"י הביא לדברי הרשב"א שבתוה"ב דבשאיבה הקילו בתור חולק על הרא"ש שהביאו לפני זה שכ' דבערוב שאוב לכשר בעינן כשפה"נ וכבר כתב הש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רא#קיז|ר"א ס"ק קי"ז]]}} דבמקצת שאוב גם הרא"ש מודה דדיו בכשערה ולא נחלק אלא בכולו שאוב דס"ל דהוי מה"ת, ואמשמע מהב"י דהרשב"א קאי על כולו שאוב וס"ל הכא דכולו שאוב דרבנן ומהוצרך לקולא דשאיבה וליכא למימר כמ, הנה לענ"ד נראה דלא כהש"ך אלא דהרא"ש פליג נמי במקצתו שאוב וסדלא הקילו רבנן בשאובין כל עיקר אפי' בשאיבה דרבנן, כדמוכח מפירושו למשנה מקואות {{ממ|[[פירוש הרא"ש/מקואות/ו#ח|פ"ו מ"ח]]}} וז"ל מטהרין כו' ומביא סילון כו' יניח ידו בפי הסילון שלמטה כו' וכשיסיר ידיו נמצאו שני מקואות מחוברין במים ברוחב שפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה ישארו מושקין כשערה ודיו עכ"ל, הרי שהזכיר רוחב כשפה"נ ואין זכר ומקור לקולא דכשערה. [ומ"מ מה דסיים שיהיו מושקין למטה כשערה צריך ביאור, דנראה כחו דארכבה אתרי רכשי, דאי סגי בכשערה למ"ל רוחב שפה"נ בסילון. ואין לומר דמשים דאותו מקצת זרם היוצא חן הסילון רואה את האויר סגי בכשערה משא"כ באותו מקצת שבסילון שאינו רואה את האויר בעינן בי' כשפה"נ, שהרי גם ברואה פני האויר שיעורו כקליפת השום על רוחב שפה"נ כמו שהק' הר"ש שם.
'''והשתא''' יתבאר דבכל הני גווני דכתיבנא לעיל ב[[#ה|אות ה']] שלא הי' יכול בעל הדבש לחזור ולזכות בכליו אלו הי' מופקר תחלה מ"מ כ"ז שלא נשפך לארץ אין אחר יכול לזכות בו לפי שעדיין לא נעשה הפקר כלל אך מ"ש שם דבקדם בעל היין ושפך את יינו בעוד שהדבש בכד ואח"כ נשפך לארץ דלא יהא הפקר כיון דיש לו מצילין השתא נמי יכן וצ"ע:


ואמנם תמוה לי בש"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/רא#נג|סעי' נ"ג]]}} שכ' הבא להכשיר כו' אע"פ שאינו משיקו אלא כשערה כשר ואפילו אין מי ההשקה רואין פני האויר, מאי רבותא היא זו והרי גם ברואין פני האויר בעי מיהא כקליפת השום. ואולי הרבותא היא לדעת ר"ת שהזכרנו למעלה דשיעור שפה"נ הוא רק בפרצה אבל מים סגי בכל שהוא, וא"כ בסילון שהזרם רואה פני האויר והוא פרוץ סגי בכ"ש ועפ"י מ"ש הריב{{ממ|[[שו"ת הריב/רצב#|סי' רצ"ב]]}} מובא בב"י דטופח להטפיח וכשערה חד שיעורא הוא יעו, ולכן כתב דבזה גם באינו רואה פי האור לא איכפת לן.
'''אחר''' כתבי דברים אלו ראיתי בס' ים התלמוד {{ממ|[[הים התלמוד/בבא קמא/צח/א|ב"ק צח.]]}} שרצה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם והלך במקצת בדרכנו, אבל אין דבריו מבוררים ונראים כלל, שכתב דאף דלענין הפקר לא נעשה הפקר כ"ז שלא נשפך לארץ מלקרות לה שם תרו"מ אינו יכול דבעינן שיהי' בידו ומדמי להו תרומה וחילול מעלהדדי, וזה אינו דדוקא במעדכתיב וצרת הכסף בידך בעינן שיהא מצוי בידו ולא בתרו"מ כמלעיל:


אבל דחוק הוא מאד דהב"י פסק להלכה כהרמב"ם והר"ש דגם כשהפרצה רואה פני האויר בעינן מים כרוחב שפה"נ ועיי' בש"ך [[ש"ך/יורה דעה/רא#קיט|ס"ק קי"ט]]. אך עכ"פ להרא"ש אפשר לפרש כן שלא נתבאר בדעתו אם פליג על ר"ת בזה אולם הפשוט בעיני יותר בכוונת הרא"ש הוא דמ"ש שיהיו מושקין למטה כשערה אין כוונתו כהר"ש על רוחב הזרם היוצא מן הסילון אלא כוונתו על עומק הנגיעה למטה במקוה שהוא רק כשערה, ר"ל שנקודת הנגיעה היא רק כשערה שאין הזרם נוקב ויורד לעומק המקוה אלא נוגע רק ע"פ שטחו כשערה]. עכ"פ הרינו רואים דהרא"ש ל"ל כלל שהקילו בשאובין אפילו באיזה שאיבה שתהי' ומפרש לה למתני' דכשערה בדרך אחרת, ובזה סרה מעל הרא"ש קושיית הב"ח ממשנה זו הביאו הש"ך שם, וכנראה נתכוין לזה הגר"א ז"ל בביאורו {{ממ|[[ביאור הגר"א/יורה דעה/רא#קב|ס"ק ק"ב]]}} יעו"ש. ולפ"ז יוצא לן דמ"ש הש"ך דבמקצתו שאוב סגי בחיבור כשערה אליבא דכו"ע לאו דפסקא היא שהרי הרא"ש ז"ל חולק גם בזה ומחמיר. ולפ"ז שוב י"ל כמ"ש דהרשב"א קאי על מקצתו שאוב והוצרך לטעמא דבשאיבה הקילו לאותו הצד אם כולו שאוב מה"ת. אולם בתשובות הרשב"א שלפנינו לא נמצאה תשובה זו בלשון שהביאה הב"י דאפשר דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן אלא בדרך החלט קאמר לה והוא בתשובות המיוחסות {{ממ|[[שו"ת הרשב"א המיוחסות/רל|סי' ר"ל]]}} וז"ל וכל שכן בשאיבה דרבנן דאפילו כולה שאובה אינה אלא מדרבנן כדדייקינן שמעתא שמה עכ"ל, והוא כשיטתו שהביא הב"י למעלה דכולו שאוב דרבנן ולא מספקא לי' כלל בזה, וא"כ אין לומר כמ"ש:
==ט==


'''ולפמ"ש''' עכשיו בדעת הרא"ש הנה לא מוכרח כלל דלכל הני רבוותא דס"ל כולו שאוב דרבנן לא בעינן בערוב שאוב לכשר כשפה"נ, דאפשר דס"ל כהרא"ש דלא הקילו בשאיבה כל עיקר כמ"ש. אמנם אפילו אם נאמר כן מ"מ לא מוכח לדידהו דאין זריעה גם לטהרה בפחות מכשפה"נ כמו לשאיבה, די"ל דדוקא להרא"ש דס"ל דשאוב מה"ת והוא דין פסול במים כמו טומאה שייך למילף דכי היכי דלשאיבה בעי כשפה"נ ה"נ להשקה דטהרה, דאילו הוה מהני בפחות מכשכה"נ בהשקה דטהרה ה"נ הוה מהני בשאיבה, אבל להסוברים דכולו שאוב דרבנן י"ל דאין למילף כלל זמ"ז שהרי כתבו התוס' בב"ב {{ממ|[[תוספות/בבא בתרא/סו/ב|דף ס"ו ע"ב]]}} וש"ד וכ"כ הרבה ראשונים בטעמייהו דגזרו רבנן שמא יטבול בכלים ומשוה"ט י"ל דזריעה נמי לא מהניא דאף אם נזרעו מדינא מ"מ אכתי שייך בהו גזירת כלים ואינו נכשר אא"כ נעשה מחובר ממש עם הכשר כדין חבור חסרים שנעשים למקוה אחת וכשטובל בשאוב הוי כמי שטובל בכשר דחדא מקוה היא ולא שייך אז גזירת כלים, אבל בזריעה לטהרה דלא שייך בה האי גזירה שפיר י"ל דגם בפחות מכשפה"נ סגי, משא"כ בשאובין דאכתי איכא לגזירה, דאע"ג דזריעה נמי מטעם חיבור הוא היינו רק שהמים מחוברין ולא גוף המקואות כמש"ל. ועפ"ז יש להסביר קצת מה שנסתפק רי"ו לומר דכשנסתם החיבור חוזרין השאובין לפסולן אפילו נימא דלא פליג על הרא"ש בעיקר הסברא דזריעה לענין שאיבה כמש"ל, די"ל דס"ל דהוי רק דרבנן משים גזירת כלים ונסתפק לי' דשמא גם כה"ג אכתי איכא לגזירה כיון שפסק החיבור:
ט) '''ובחתימת''' דברי הנני להעיר עוד דברים אחדים בענין זה.


'''וכל''' מה שכתבנו באות זה הוא רק לפלפולא בעלמא ועיקר סמיכתי הוא על מ"ש בסעיפים הקודמים, ולא ירדתי עתה העינה בעיקר החקירה אלא באתי רק להסיר השגת כת"ר שעמדה כמו נד:
:א) במש"כ [[#ז|לעיל אות ז']] בקושיא ה' דכיון דחזי לי' לתרו"מ לא נעשה הפקר. י"ל דלא שייך לדון הכי אלא כשהדבר נשאר בידו ונעשה הפקר רק מטעם דלא חזי לי' למידי כגון איה"נ בזה שייך לומר דכיון דחזי לי' למה שהוא לא יצא עדיין מרשותו, אבל בהפקר הנובע ממה שישולל הדבר ממנו ע"י שילך לאיבוד או שיטלנו האנס דחשיב לי' השתא כאלו אבוד ממנו ומתייאש מיני' אפשר דלא שייך לומר כן, והחילוק מובן.


==ז==
:ב) ראיתי דבר תימה בסמ"ע {{ממ|[[סמ"ע/חושן משפט/רסד#טו|סי' רס"ד ס"ק ט"ו]]}} דהמחבר שם העתיק לשון הרמב"ם וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך וה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ובתר הכי כתב הרמ"א וי"א אפילו לא נשפך הדבש רק שנשבר הכד כ"כ שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר, וכתב הסמ"ע על דברי המחבר וז"ל ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה בו עכ"ל, והוא תימא דהמחבר אזיל בשי' הרמב"ם ואיהו ס"ל דאפי' בעתיד לישפך לארץ נמי אינו הפקר כ"ז שלא נשפך כמ"ש המ"מ, ותמיה לי על האחרונים ז"ל שלא עמדו ע"ז.


ז) '''ומה''' שעמד כת"ר על דברי הטו"א שהרי המים מטמאין לכלי והוגם הכלי טמא ובהדיא אמרינן בסוגיין דחגיגה דבכלי טמא מיגו דסלקא טבילה לגופי' דמנא סלקא נמי לכלי דאית בי', ויישב לה דהטו"א עצמו מפרש התם דבקדש לא מהני אף בכלי טמא, ומגו זה הקשה כת"ר קושיא אחריתא דמתחלה מיטמא הכלי מהמים ואם ישיק את המים בכלי שאין בו כשפה"נ איברא דסלקא להו השקה למים בשעה שהם מחוברין למי המקוה מ"מ אח"כ כשמסלק המים מן המקוה חוזר הכלי ומטמא את המים ואמאי אמר ר"א דטהורין עכ"ד:
) במאי דאמרינן בסוגיין ולימא לי' מהפקירא קא זכינא, מה לי דמצי למימר הכי הא מ"מ לא זכה בי' מהפקירא והחזירו לבעליו ולכן אין לו אלא שכרו. ודוחק לומר דהש"ס פריך להיפוך דכיון דנעשה הפקר הרי לא עשה במלאכת בעל הדבש אלא במלאכת הפקר וא"כ גם שכרו לא נתחייב, ואם החזירו לבעליו בשעה שהי' יכול ליטלו לעצמו אין זה אלא כמתנה בעלמא ולמה יתן לו שכרו, דא"כ הי' ראוי יותר לפרש בגמ' שבעל הדבש אומר כן מהפקירא קא זכינא ורש"י ז"ל פירש להיפוך. וצדמדקתני אין לו אלא שכרו משמע שאפילו הוא עדיין ביד בעל היין חייב להחזירו לבעל הדבש ואין לו אלא שכרו, וע"ז פריך לימא לי' מהפקירא קא זכינא ועיי' בשמ"ק. וח"מ ארווחנן בזה כשאין עקל בית הבד כרוך עלי' או שהצילו אחר שנשפך לארץ שכבר נעשה הפקר אבל הוא החזירו לבעל הדבש נראה דגם שכרו לא יתן לו, שהרי משה במלאכת הפקר ומתנה בעלמא הוא דיהיב עכשיו לבעל הדבש, או דכיון שלא נתכוין המציל לזכות זכה בה בעל הדבש מהפקר כשבא לידו.


'''הנה''' בהערתו השני' לא אדע ברור אל מה יתכוין כת"ר, ואולי ר"ל דזה יקשה אפי' לפ"מ שהעירותי דבהשקה לא בעינן כשפה"נ מ"מ איכא למיגזר משוה"ט שכ' כת"ר. אבל הן משכחת לה דמשיקין בכלי אבן שאינו מקבל טומאה, וכ"ת דנגזור כלי אבן אטו כלי המקבל טומאה ואטו אין בפיה כשפה"נ, הנה גזירה חדשה היא וגזירה לגזירה, ויעוי' בטו"א שם. ובנוגע להערתו הראשונה הנה יש להעיר דכלי הנטמא ממשקין הוי רק טומאה. דד"ס ובכה"ג אפשר דלא אמרינן מגו דסלקא אם המשקין טמאין מה"ת וכהטו"א שם וכן מסתברא. [אך לפמ"ש בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/יח|סו"ס י"ח]] בהסבר ענין המגו בחד אופן שייך לומר גם בזה מגו יעו"ש]. אבל תמה אני על כת"ר דודאי קושית הטו"א נכונה דמי לא מיירי ר"א במשיק בכלי שאינו מקבל טומאה, ואדרבא לכתחלה צריך להשיקו בכלי אבן דוקא ואין ליתן את המים בכלי עץ כדתנן בביצה {{ממ|[[בבלי/ביצה/יז/ב|י"ז:]]}} ויעו"ש בתוס' {{ממ|[[בבלי/ביצה/יח/ב#ושוין|י"ח: ד"ה ושוין]]}} ונראה דה"ה בכהנים זריזין אין נותנין לכתחלה בכלי עץ, וא"כ אדרבא כשלא הי' הכלי טמא מתחלה משיקין אותן בכלי אבן דוקא, ובודאי כן היא הרגיל, ושפיר הקשה הטו"א.
:ד) מש"כ כת"ר בסוף דבריו דכשנתייאש ונעשה הפקר ואחהציל וקרא לה שם תרו"מ אינו כלום דכיון שכבר נתייאש פטיר ממעשר, אשתמיטתי' דהפקר אינו פוטר אלא קודם מירוח אבל אחר מירוח אין הפקר פוטר והכא בכדי יין עסקינן שכבר נתחייבו בתרו"מ:


:ויקבל כת"ר ברכת החו"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש גיסו אוהבו ומוקירו:
:יתברך ידידי מעכת"ה ברוב שלום וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו אוהבו ומחבבו:


<noinclude>{{דיקטה}}
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

גרסה מ־11:39, 18 באפריל 2024

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דבר אברהם TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png טז

סימן טז

ב"ה. א' ה' כסלו העתר"ב. סמאלעוויטש.

כבוד ידידי ורב חביבי הרח"ג החו"ב סוע"ה כש"ת מוהר"ר נחום אלפער נ"י רב בק"ק באבר.

שלום וברכה.

אחד"ש ידידי מעכת"ה הגיעתני יקרתו ותוכה רציף אהבה מד"ת והנני להשיבו כאשר בקשה נפשו:

א

א) העיר כת"ר בדבר הרמב"ם (פי"ב מגו"א הלכה ה') וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו, ואם נשפך הדבש לארץ ה"ז הפקר וכל המציל לעצמו מציל. וכתב המ"מ דנראה מדברי רבינו ז"ל שאע"פ שלא יובל להציל אמרינן הבי כיון שעדיין לא נשפך אע"פ שעתיד להשפך וזה שסתם רבינו ז"ל וכתב ע"ז הלח"מ וק"ק דהא בפ' הגוזל מדמה תרומה להא ובתרומה משמע שכיון שראוי שיאבד אע"פ שעדיין לא נאבד אין תרומתו תרומה שכן כתב רבינו בפ"ג מהלכות תרומות ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהי' המופרש שמור אבל אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבבית לא אמר כלום. ודוחק לומר דשמור דקאמר הוי שבעת ההיא שמור אע"פ שאח"כ עתיד ליאבד דשמור לא משמע כן אלא שכיון שעתיד לישפך ועתיד להיות אבוד אין תרומתו תרומה, וא"כ לימא מהפקירא קא זכינא כיון דבגמרא מדמה תרומה להך דהכא, פכ"ד הלח"מ. וכתב כת"ר לתרץ דאף שמקודם ששפך זה את יינו באמת מחייאש בעל הדבש מדבשו מ"מ לבתר דשפך בעל היין את יינו חוזר בעל הדבש מייאושו לפי שאז מותר לו להטעות בעל החבית כדי להציל את דבשו בחביתו ומשו"ה חזר בו מן הייאוש, משא"כ בתרומה, נוכל לומר שבאמת נשפך אח"כ ולא הציל, ואולי אף שהציל אח"כ ח"מ קריאת השם היתה בעת ייאוש, ואולי אף אם אמר אח"כ מ"מ כיון שכבר נתייאש פטור ממעשר, עכ"ד כתר"ה:

ב

ב) הנה דבר חכמה דיבר אבל אכתי אין דבריו מספיקים וצריכים תיקון וליבון. דאם כבר נתייאש ונפשה הפקר קודם ששפך זה את יינו כי חזר בי' אח"כ מייאושו מאי הוי הרי לא הדר זכי בי' בקנין ואכתי יאמר המציל אנא מהפקרא קא זכינא. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ מ"ש הנתה"מ (סי' רס"ב סק"ג) דאף דבהפקר קיי"ל כרבנן דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה ואפי' הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש לא מהני עד דאתי לרשות זוכה ואם כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה אין הבעלים צריכין לחזור ולזכות בו עיי"ש שהאריך בזה. אבל אכתי יקשה דא"כ כה"ג כי נשפך הדבש לארץ וזה הריק את חביתו אמאי כל המציל לעצמו מציל והרי חזר בו זה מיאושו, דע"כ לא הלך לאיבוד לגמרי ע"י שפיכתו לארץ אלא אפשר הי' להצילו ע"י כלים שהרי הצילוהו לבסוף, ומהו החילוק בין נשפך ללא נשפך וזה יקשה גם בלאו דברי כת"ר מהו החילוק בין נשפך לארץ ללא נשפך:

ויש לי לתקן דברי כת"ר ולקיימם בעיקרם. ומתחלה נניח דהכא יצא הדבש מרשות הבעלים מיד אפילו מקמי דמטי ליד זוכה, משום תורת יאוש עליו אלא תורת הפקר, דכל שהולך בודאי לאיבוד הרי הוא כזוטו של ים דרחמנא שריי' ואפי' עומד וצווח כמבואר בריש פ' א"מ, ובזה מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שפירשוהו מתורת הפקר ולא מתורת יאוש, והוא בשמ"ק ב"מ (דף כ"א ע"ב ד"ה בזוטו) וז"ל זוטו של ים לוליתו של נהר משמע כשאינו יכול להציל אפי' ע"י הדחק וזו ס הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכ"ש ס יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזרת הכתוב עכ"ל, ובתר הכי (ד"ה זוטו) כתב בשם הרשב"א וז"ל זוטו של ים וכו' מסתברא דהפקר גמיר הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפי אמר בפירוש לא מיאשנא אפ"ה שרי' דרחמנא אפקרי', ואע"ג דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ד' זוזי כו' והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו לי' וישראל סכרו לי' כו' לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא לא היא דה"ק לית לי' ליאושי ונוסחאי דוקאני לא גרסי לי' אלא ה"ג שאני נהר בירן דישראל סברי לי' וישראל כרי לי' ותי לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הלכך בכי הא לא אפקר רחמנא כו' אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור עכ"ל, וכתבו עוד שם (דף כ"ד ע"א ד"ה מפני) וז"ל מפני שהבעלים מתיאשים מהן י"מ דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקרי' כו' ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקרי' רחמנא משום דבעלים מתיאשי מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם עכ"ל הרי דהוי מענין הפקר גמור דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דמיאשי מינה והפקירתו ומעכשיו כיון דהפקירתו תורה אפילו עומד וצווח לא מהני דרחמנא אפקרי' כבר ובזה יצא מרשות הבעלים אפילו קודם דאתי ליד זוכה דקיי"ל כרבנן דר"י:

ג

ג) אמנם משמע דאיכא מרבוותא דחולקין ע"ז וס"ל דמתורת יאוש הוא אלא דגלי רחמנא דמהני גם שלא מדעת, עיי' בשמ"ק שם תבנית:שיטה מקובצת/בבא מציעא/כא/א מ"ש בשם תלמידי הר"ף ועוד שם תבנית:שיטה מקובצת/בבא מציעא/כז/א. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מירושלמי ב"ק (פ"י הלכה ה') שטף נהר חמורו והי' צווח ואומר לא נתייאשתי ר"ל אמר כל זמן שצווח לא נתייאש ר' יוחנן אמר חזקה מייאש הוא, הרי דלר"ל בודאי מטעם יאוש ממש נגעו בה ולא ס"ל כלל דרחמנא אפקרי' ור' יוחנן נמי לא פליג אלא משום דחזקה מייאש הוא, ופי' בפ"מ חזקה מייאש הוא בתחלה ואין משגיחין עליו שחוזר, ומשמע דאילו הוה צווח מתחלה לא הוי יאוש, אלמא מתורת יאוש ממש הוא דהיינו שהבעלים מתייאשים מיני' בפועל ולא דרחמנא אפקרי', ואין בין זה לשאר אבידה דעלמא אלא דבזו אמרינן דמסתמא מייאש הוא [לר"י אפילו אם צווח לבסוף ולר"ל בדלא צווח] ובשאר אבידות אינו יאוש עד דשמעינן מיני' דמייאש. ואולי גם לענין ישל"מ מודו דבהא הוי יאוש כדאמרינן בתלמודין ר"פ א"מ. וקשה על הני רבוותא דפירשוהו מתורת הפקרא דרחמנא ממש. איברא די"ל דר' יוחנן אדל לשיטתי' דהתוס' ב"מ (דף כ"ז ע"א ד"ה מה שחלה) כתבו דייאוש באבידה ידעינן משמלה מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין כו' והביאו דבירושלמי יליף מנין לייאוש מן התורה א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו כו'. ובשמ"ק שם כתב בשם הרמב"ן וז"ל מה שפירש"י ז"ל בפ' מרובה דיאוש קונה מדתניא בפירקין מניין אבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קני זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרי' עכ"ל, וכתבו עוד בשם גליון וז"ל כתבו בתוס' ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש וכו' אבל בתלמוד דידן לא בעי למילף מינה משום דכי היכי דמחלקינן בין אבדה ששטפה נהר לשאר אבדות לענין יאוש שלא מדעת כו' ה"נ נימא דלעולם בעלמא יאוש לא קני והכא כיון שאבודה מכל אדם הוי הפקר טפי עכ"ל וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דיליף יאוש משטפה נהר ס"ל דהתם נמי משום יאוש נגעו בה, אבל לדידן דלא ילפינן מינה אלא משמלה שפיר ס"ל להני רבוותא שאינו מתורת יאוש. אבל באמת נראה דלא תלי כלל זב"ז, אלא דאפילו מאן דיליף יאוש מאבדה ששטפה נהר שפיר נמי מצי סבר דהשתא לבתר דכתב רחמנא הוי הפקר גמור ואפילו לא מייאש מרי' מינה, אלא דמ"מ יליף יאוש מינה משום דטעמא דרחמנא אפקרי' הוא דירדה תורה לסוף דעתו של כל אדם דמייאש מינה ובטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ ממילא שמעת חינה דבאבדה דעלמא נמי כל דמייאש מינה להדיא קני וכיון שכן אין הכרח לר' יוחנן למיסבר דגם בתר דכתב רחמנא דין אבודה מכל אדם יש לה דיני יאוש ובעינן שיתייאשו הבעלים מינה, ומדאשכחן דסבר הכי נשמע מינה גם למאן דיליף יאוש משמלה דבאבודה מכל אדם נמי בעינן יאוש בעלים אלא דאמרינן מסתמא מייאש הוא. עכ"פ חזינן דאיכא מאן דסבר דמתורת יאוש הוא, אי דיש לו דיני יאוש ממש שנתייאשו הבעלים בפועל או דהתורה דנתהו כנתייאשו הבעלים, וא"כ להנתה"מ לא יצא מרשות הבעלים עד דמטי ליד זוכה. אמנם לפי פי' הפ"מ לכאורה מוכח מירושלמי דלא כנתה"מ אלא דביאוש נמי נפיק מרשות הבעלים מיד ולכי הדר בי' מיאושו צריך לחזור ולזכות. דהא פי' דמחלוקת דר"י וד"ל היא בשתק ואח"כ צווח אם יכול אחר לזכות בו, ואי אמרת דכל שחוזר מיאושו אי"צ לחזור ולזכות בו היאך יכול אחר לזכות בו אפי' לר"י, דנהי דחזקה דמייאש בתחלה מ"מ השתא מיהא חזר בו, אע"כ אם חזר בו צריך קנין לחזור ולזכות ואי קדמו אחר זכה. אבל ז"א די"ל דפלוגתייהו היא בדצווח כשזכה בו חבירו דר"י סבר דעד דצווח חזקה דמייאש וכדין זכה בו חבירו ור"ל סבר דאין חזקה דמייאש ולא מהניא זכיית האחר. ונהי דאי שתק בשעת זכיית האחר נראה דלא מצי תו למיצווח גם לר"ל שהרי בפניו זכה ושתק ואודויי אודי דנתייאש כעין שאמרו בב"מ (דף ו' ע"א) בתקפה אחד שלא בפני ב"ד וכדאמרינן בעלמא לענין חזקה, מ"מ משכחת לה כשצווח מיד כשראה שזה זוכה בה או שלא ידע בזכייתו וכשנודע לו צווח. ועוד דעיקר פירושו של הפ"ח אינו נראה, דהא קיי"ל בזוטו של ים דאפילו עומד וצווח מעיקרא לא מהני ויהי' דלא כר"י ור"ל. ע"כ נראה דלא כהפ"מ ולא על השתיקה פליגי ר"י ור"ל אלא בעיקר הדין אם מהני בזוטו של ים כי צווח מעיקרא דלא מייאש, דר"ל ס"ל דדין אבודה מכל אדם הוא דסתמא מייאש אבל כי צווח דלא מייאש לא, ור"י סבר חזקה מייאש הוא היינו דרחמנא אפקרי' מטעם דחזקה דכל אינש מייאש הוא בכה"ג ובטלה דעתו של זה. ולפ"ז לק"מ על הני רבוותא דסברי דמדין הפקירא דרחמנא הוא דה"נ ס"ל לר"י הכי. ומ"מ ר"ל מיהא בודאי ס"ל דהוי כדין יאוש ממש ואם צווח אינו מופקר ולפי שדבר קשה הוא לאמרו הי' נ"ל יותר לומר דבאבודה ממנו ומכל אדם כו"ע חודו דאי צווח לא משגחינן בי', אלא דהכא מיירי ביכול להציל ע"י הדחק ופליגי ר"י ור"ל בשתק ולבסוף צווח, יעוי' בסוגיא דב"מ (דף כ"ב ע"א) ובתוס' שם (ד"ה שטף), וא"ש כפירושו של הפ"מ:

ד

ד) אכן מסוגיין דב"ק גופה (דף קט"ו ע"ב) מוכח חדא מתרתי, או דאבודה מכל אדם הוי הפקר או דגם בייאוש כי האי מיהא יצא מרשותו מיד. דהא בטעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות ואמר ה"ז תרומה לא אמר כלום ופירש"י משום דהפקירא הוא, ואי אמרת דלא יצא עדיין מרשותו עד דאתי ליד זוכה אמאי לא אמר כלום ואין לומר דלעולם הוי עדיין שלו אלא שאינן ברשותו כעין דס"ל לכמה רבוותא באיה"נ דהוו שלו ואינן ברשותו ומשו"ה אינו יכול לעשותן תרומה, דז"א דלא אשכחן דלא מצי לקרות שם תרומה על דבר שאינו ברשותו, דדוקא בהקדש אמרינן הכי שהוא מעין קנין משא"כ תרומה שהוא רק איסור ולא קנין, וגדולה מזו כתב הקצה"ח (סי' קי"ז סק"ב) ומטו לה משם הריב"ש דדוקא לבדה"ב אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אבל לקדושת הגוף מצי מקדיש, ונראה נמי דהטעם הוא משום שאינו קנין אלא התפסת איסור בלחוד. אע"כ צ"ל או דביאוש נמי נפיק מיד מרשותו או דאבודה מכל אדם שאני דהוי כהפקר. והנתה"מ עצמו נמי כתב התם להדיא דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד. ועיי' ברמב"ם (פט"ז מגו"א הל' ז' ח'):

ה

ה) והשתא הכי דבאבודה ממנו ומכל אדם יצא מרשותו מיד ואם חזר ונעשה לא אבוד צריכין גם הבעלים לעשות בו קנין מחדש, יש לקיים דברי כת"ר, דבנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל משום דמעיקרא ה' אבוד ונעשה הפקר, ולבתר דשפך זה את יינו שנהפך הדבש ללא אבוד הרי לא עשו בו הבעלים קנין דבקרקע עולם הוא מונח, משא"כ כשעדיין לא נשפך והוא מונח בכדו של בעל הדבש נהי נמי דמתחלה נעשה הפקר מ"מ לבתר דשפך זה את יינו שאין הדבש אבוד עוד ושייך בי' זכיי' זכו לו כליו לבעל הדבש ומשו"ה אין אחר יכול לזכות בו. וכ"ת דלא זכו לו כליו משום שאין הדבש משתמר בהן שישפך סוף כל סוף לארץ ודמי לצבי שאינו שבור דלא קנתה לי' חצירו, ואפילו באוחז הכד בידו דאיכא נמי הגבהה נמי יש להסתפק אי מהני זכיי' בדבר שהולך לאיבוד כמ"ש בספרי (סי' כ"א אות כ"ה - כ"ט), ז"א דכיון שכבר הריק בעל היין את כליו ויכול זה להציל דבשו בהן דעכשיו מותר לו להטעות את בעל החבית בכדי להציל את דבשו שפיר משתמר הדבש בכדו לביני וביני עד שיריקו לתוך החבית ואינו הולך לאיבוד. ולפ"ז יצא לן דבר חדש שאין דין זה שייך אלא באופנים אלו או כשאוחז הכד בידו דזכי בהגבהה או בכליו והן במקום שיש לו רשות להניחן אבל כשאין לו רשות להניחן שם אין כליו של אדם קונים לו, והוא שלא נשברו שולי הכד דבאין להם שולים אין כליו קונין ברשות אחר כמבואר בגיטין (דף ע"ט ע"ב), והוא שבעל הדבש בר זכיי' ולא חש"ו שאינו יכול לזכות מהפקר, אבל בלא"ה כל הקודם זוכה ואפילו לא נשפך עדיין לארץ, ולהיפוך כשהוא ברשות בעל הדבש אפילו נשפך לארץ נמי קדמה וזכיא לי' חצירו, והרמב"ם מיירי בהיו באים בדרך. (ואפשר דמשו"ה דקדק בלשונו הזהב להוסיף מלת דרך מה שלא נאמר במשנה). עוד יוצא מזה חידוש גדול, דהא דנשפך לארץ כל המציל לעצמו מציל ה"מ אם נשפך לארץ קודם ששפך זה את יינו שהוא הולך בודאי לאיבוד ונעשה הפקר ואח"כ כששפך את יינו ואינו עומד עוד לאיבוד אין בעל הדבש קודם לזכות בו, אבל אם בשעה ששפך זה אח יינו עדיין הי' הדבש בכד והי' סיפק להצילו לתוך החבית אלא דאשתהי וביני וביני נשפך הדבש לארץ אין אחר יכול להציל לעצמו, שהרי משחזר ועמד להצלה קדם בעל הדבש וזכה בו פ"י כליו או בידו ושוב לא יעשה הפקר ע"י שפיכה לארץ שהרי יש לו הצלה גם מן הארץ ע"י החבית הריקה:

ו

ו) אבל אם יתיישבו בזה פסקי הרמב"ם הדדי אכתי לא יעלה ארוכה למה שסותר לדברי הש"ס וקושיית הלח"מ במקומה עומדת דבש"ס מדמה תרומה להא. דזוהי הצעת הסוגיא, ואמאי לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז פרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום פירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכיי' והפקירא הוא] כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ה"נ כשעקל בית הבד כרוך עליה [פירש"י ולא ישפך הכל אלא מנטיף מעט מעט וליכא הפקר] ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על, מעות הללו ואם אמר דבריו קיימין הבמ"ע כו' כשיכול להציל ע"י הדחק, וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא ואמר והתניא הרי שהיו לו י' חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרו"מ על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן [וכתבו התוס' וז"ל וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא, לא גרסינן לי' כדפי' בקונט' דהא בברייתא דמיירי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יפשה וא"כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך עכ"ל], אר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה והנה לפי"מ שפירש המ"מ דמשו"ה חילק הרמב"ם בין נשפך לארץ ללא נשפך משום דמפרש דמאי דמשני הש"ס בתחלת הסוגיא כדאר"י כשעקל בית הבד כרוך עליה ומשו"ה לא הוי הפקר פירושו דבשביל עקל בית הבד שכרוך עליה לא נשפך עדיין לארץ אבל לאיבוד באמת אזיל לבסוף ועיקר החילוק הוא בין נשפך ללא נשפך, א"כ מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' לח אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עליה ולפירושו של המ"מ היינו נשפך לארץ ולמה סתם הרמב"ם בתרומה דלעולם לא אמר כלום כקושיית הלח"מ. ואין לומר לפי דרך כת"ר דרק הכא במתני' דדבש יש חילוק בין נשפך ללא נשפך לטעם שכתבנו למעלה שזה קדם והריק חביתו אבל בתרומה באמת אין חילוק כנ"ל ומצי מיירי ברייתא דהי' טעון כדי יין כו' אפילו כשעקל בית הבד כרוך עליה דמ"מ עתיד להשפך וילך לאיבוד, והש"ס לא קאמר אלא דמתני' דדבש מיירי כשעקל בית הבד כו' אבל על הברייתא לא קאמר הש"ס כלל דמיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עליה, דז"א דבסוף הסוגיא מבואר להדיא דברייתא דהי' טעון כדי יין מיירי דוקא כשאין עקל בית הבד כרוך עלי', אבל כשעקל בית הבד כרוך תנינן בבתרייתא ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן ומתבאר מתוס' דזהו רק לכתחלה אבל דיעבד הוי תרומה ובקמייתא דלא אמר כלום בשאין עקל בית הבד כרוך עלי'. ועוד דבתרומה כתב דמשו"ה לא אמר כלום לפי שאין המופרש שמור ולשון זה לא משמע כלל על הפקר, ר"ל שאם הי' הטעם דלא אמר כלום לפי שהוא הפקר לא שייך לומר ע"ז בלשון לפי שאינו שמור דבהפקר אפי' שמור לא מהני, וע"כ דטעם אחר הוא דבעינן שיהא המופרש שמור, וא"כ מאי פריך, הש"ס לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא כו' דילמא לעולם לא הוי הפקר והכא היינו טעמא לפי שאינו שמור. וע"ק לפי פי' המ"מ דכשעקל בית הבד כרוך עלי' אזיל נמי לאיבוד אלא שעדיין לא נשפך מאי משני הש"ס בסוף סוגיין כשעקל בית הבד כו' הא מ"מ איכא פסידא לפי הגירסא שלפנינו דעל כל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא הוא דפריך. מיהו הא איכא לתרוצי ע"פ גירסת התוס' דלא גרסי וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא ופירכת הש"ס היא על לא אמר כלום. והעיקר קשה דהיכן מצא הרמב"ם ז"ל ענין נשפך לארץ או לא בכדי לפרש כן עקל בית הבד כרוך עלי' והאיך יחדש מדעתו כל הענין דנשפך לארץ:

ז

ז) ע"כ נראה לענ"ד ברור דהרמב"ם ז"ל דרך אחרת לו בכל הסוגיא כמו שנבאר. ומתחלה נאמר במה שהזקיקו להרמב"ם ז"ל לבור לו דרך אחרת, דסוגיא זו חמורה היא והרבה יש להתקשות בה:

א) אי טעמא דכשעקל בית הבד כרוך עלי' הוא משום דלא ישפך אלא מנטף מעט מעט אבל אם ישפך לבסוף באמת הוי הפקר נתת דבריך לשיעורין, שאם יהי' רחוק מביתו או ממקום הצלה אחר מהלך רב עד שבנסיפתו מעט מעט נמי יכלה כולו לא הועיל עקל בית הבד כלום, וע"כ מיירי שהי' קרוב במדה כזו שלא יכלה ע"י נטיפתו, א"כ אין עקל בית הבד אומר כלום והעיקר הוא מה שינצל ואינו עתיד לישפך ועדיפא הו"ל להש"ס לשנויי סתמא הבמ"ע כשיכול להציל ע"י הדחק [או גם שלא ע"י הרחק] יהי' ע"י עקל או ע"י מה שיהי' כדמשני אברייתא דבא אנם כנגדו וכדמשני בב"מ (דף כ"ב ע"א) גבי שטף נהר קוריו.
ב) לפי גירסת התוס' דהקושיא מעשר חביות לאו אברייתא דאנס קאי אלא אברייתא קמייתא דלא אמר כלום ופריך משמן דאסור רק לכתחלה אבל בדיעבד דבריו קיימין, דאל"ה לא קשה אברייתא קמייתא דמיירי ביין טהור דאיכא פסידא טובא ודמי לשמן, ובאמת בתוספתא (דמאי פ"ח) מסיים אשמן דאם אמר לא אמר כלום ומאי פריך הש"ס מיהו הא איכא לתרוצי דהתוס' נמי ידעו דבשמן לא אמר כלום אף בדיעבד, ומה שהזכירו דשפיר אסור לכתחלה הוא משום דקיימי לפום הגירסא דלכתחלה לא ולזה דים לומר שאסור לכתחלה בכדי לסתור הגירסא, ובמסקנת גירסתם באמת לא פריך כלל משמן דדבריו קיימין בדיעבד דה"נ בשמן אין דבריו קיימין וה"ה ליין טהור, והש"ס פריך רק למאי דאמרינן דטעמא דלא אמר כלום בברייתא קמייתא משום דהוי הפקר א"כ ביין טמא נמי אמאי הוי תרומה והא הפקר הוא וגם משמן איכא למיפרך דע"כ לא אמרינן בתוספתא דאין דבריו קיימין אלא משום הפסד כהן הא אל"ה הוי תרומה ואמאי והרי הפקר הוא וכ"כ בשמ"ק משם הראב"ד. ולפ"ז מחקו ו רסא גם המלים וכל היכא דאיכא פסידא ולא רק לכתחלה נח, וכן הגיה באמת הב"ח.
אבל מ"מ קשה בעיקר קושיא עצומה ג) דכיון דחזינן דבשמן לא אמר כלום גם בדיעבד משום הפסד כהן א"כ מנלן באמת דטעמא דברייתא קמייתא דהי' טעון כדי יין כו' לא אמר כלום הוא משום שנעשה הפקר, דילמא לעולם לאו הפקר הוא אלא דלא אמר כלום משום הפסד כהן, דהא יין טהור דמי בזה לשמן, ולא תקשה כלל אמתני' מאי דפריך הש"ס ולימא לי' מהפקירא קא זכינא.
ד) דפריך הש"ס מאנס כנגדו שיהא הפקר והרי הפרש גדול יש ביניהם דהתם כבר נשבר הכד וישפך ממילא והכא עדיין לא נטל האנס, דכעין זה כתבו התוס' ב"ק (דף י"ז ע"ב ד"ה זרק) דאף דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר מ"מ אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב דסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, וחזינן דלא אמרינן כה"ג דהולך לאיבוד ונעשה הפקר. וזה יקשה גם להרמב"ם דלא הוי כנשפך לארץ. איברא דדכירנא שמו"ח הגאון הגדול מהריי"ל זצ"ל העיר ע"ז מב"ק (דף קי"ז ע"א) דאמרינן היכא דאוקמיה עלויה מעיקרא מיקלי קלייה, והתם נמי עדיין לא נטלוהו ודמי לזורק חץ, וע"כ צריך לחלק בין הנושאים ואכ"מ.
ה) האיך אמרינן בכדי יין ושמן דהוי הפקר משום דהולך לאיבוד והרי כיון דאי לא מייאש מינה יכול לעשותה תרו"מ על פירות שבביתו אישתכח דאכתי חזי לי' ויש לו בהן צורך וממילא לא מייאש מינייהו ולא הוי הפקר מה"ט. לא מיבעי' לר"ל בירושלמי שהבאנו לעיל דבאבודה מכל אדם בעינן יאוש ממש ואי צווח דלא מייאש אינו הפקר דודאי קשה, אלא אפילו לר"י מ"מ בדאית לי' בי' צורך אין אומדן דעת דמייאש וממילא גם רחמנא לא אפקרי'. וכ"ת דה"נ לא חזי לי' לתרומה משום דבלא"ה לכתחלה לא יעשן תרומה משום הפסד כהן כדתנינן גבי שמן, ז"א חדא דאי אתינן עלה מטעם הפסד כהן א"כ מה"ט גם בדיעבד לא אמר כלום כמו בשמן כמש"ל ומנלן כלל דמצד הפקר נגעו בה הכא. ודוחק לומר דסבר הש"ס השתא טעמא דהפסד כהן רק לכתחלה ולא לדיעבד דבתוספתא מבואר דמה"ט אינה תרומה גם בדיעבד, כמו שהקשינו בקושיא ג'. ועוד דנראה פשוט דאף דלכתחלה לא יעשן תרומה מ"מ כיון דאם עבר וקרא להן שם הו תרומה אית לי' בהו זכיי' וחד לי' מקרי, כעין דאמרינן בסוכה (דף כ"ג ע"א) הא נמי מדאורייתא מחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה והרבה דכוותה. ועוד דמקושיא ב' הכרחנו דלגירסת התוס' פריך הש"ס מעשר חביות דליהוי הפקר כבברייתא קמייתא ולפי הנ"ל מאי דומיא היא הא ביין סמא שאני שאין הפסד כהן ומותר לכתחלה לעשותו תרו"מ וממילא לא הוי הפקר דהא חזי לי' משא"כ בטהור דאסור לכתחלה ומשמן נמי ליכא למיפרך כמש"ל משם הראב"ד מדאיצטריך לטעמא דהפסד כהן ותיפוק לי' מטעם הפקר, דהא ודאי אצטריך לטעם הפסד דאל"ה הי' מותר גם לכתחלה וממילא לא הי' גם הפקר. ודוחק לומר דבאמת מצד הבעלים לא הוי הכא הפקר משום דחזי להו אלא דלכהן לא תהא בהו זכיי' וא"צ לקיים בו מצות נתינה, ואף דהפרשה ונתינה תרי מילי נינהו ואין הנתינה מעכבת ההפרשה נחדש לומר דמ"מ ראוי לנתינה מיהא בעינן, דדבר חדש הוא ועוד דה"נ יקשה בברייתא דאנס והתם ליכא למימר הכי.

ח

ח) לכן נראה דהרמב"ם ז"ל הלך בדרך אחרת, דבאמת טעמא דברייתא דהי' טעון כדי יין וראה שמשתברות ואמר ה"ז תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום אינו משום דנעשה הפקר אלא משום הפסד כהן דמה"ט גם בדיעבד אינה תרומה כדאיתא בתוספתא דשמן, וזהו שכתב בהלכות תרומות דכל שאין המופרש שמור אינה תרומה דהיינו הפסד כהן, וכיון דלא הוי מטעם הפקר אין חילוק בזה בין נשפכו לארץ ללא נשפכו ולכן סתם דבריו. והא דפריך הש"ס לימא לי' מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין כו', הוא משום דבסיפא דתוספתא השנויה לפי גירסת הגר"א בדמאי פ"ח תני אבל קורא שם לתרומת מעשר שבה עד שלא תגיע לארץ, ופירושה דעל פירות שבביתו לא יקרא עלי' שם דאיכא הפסד כהן דאי לאו הא ע"כ יפריש על פירות שבביתו ממקום אחר, אבל לקרות שם מינה ובה בכדי לפטור את עצמה אין שום הפסד לכהן דאם לא יפריש נמי תלך לאיבוד וביכו"כ לא יהא לכהן כלום, ואפ"ה אמרינן דגם מינה ובה שאין הפסד כהן אינה תרומה אלא עד שלא תגיע לארץ אבל משהגיעה לארץ אינה תרומה, וע"כ דטעמא הוא דעד שלא תגיע לארץ אינה הפקר ומשתגיע לארץ נעשית הפקר, ומזה פריך הש"ס ולימא מהפקירא קא זכינא מי לא תני כו', ואפשר דבגירסא שלפני הרמב"ם הובא בש"ס גם סיפא דתוספתא. והכא כיון שנשבר הכד בודאי מגיע הדבש מיד לארץ וא"א להצילו בין שבירה לנפילה לארץ, דבשלמא בתרומה שפיר יצויר קריאת שם בין שבירה לנפילה לארץ דקריאת שם היא רק רגע כמימרא ומהניא נמי במחשבה משא"כ בהצלה א"א לומר שמצילו בין שבירה להגעה לארץ. וע"ז משני דמתני' דדבש מיירי נמי כשמציל קודם שהגיע הדבש לארץ, אלא משום דקשה הדבר במציאות כמ"ש ע"ז קאמר דמיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דהיינו שהעקל שהוא מעשה רשת מחבלים סביב החבית מהדק חרסי הכד ומעכב את הדבש זמן מה שלא ישפך ואפשר להצילו קודם שיגיע לארץ, אבל אה"נ שאם לא יצילו עתיד הוא לישפך ומ"מ לא נעשה עדיין הפקר [כהבנת המ"מ] כדמוכח מתוספתא דכל זמן שלא הגיע לארץ אכתי לא מפקיר לי', ולפי"ז ענין עקל בית הבד הוא שמציל רק מעט מעט כפירש"י. ועכשיו ליכא למיפרך אברייתא דתרומה דלא מפקר לה משום דחזיא לתרום ויש לו בה צורך, דהא ברישא לאו מטעם הפקר הוא ובסיפא מיירי לתרום מינה ובה וזה לא חשיב לי' צורך כלל דהא כולה נמי לאיבוד אזלא ומה צורך לו בתקונה, והשתא זכינו לדין דמקורו של הרמב"ם במאי דחילק בין נשפך לארץ ללא נשפך ואפילו כשישפך אח"כ בודאי לארץ מ"מ לא הוי הפקר כ"ז שלא נשפך תוספתא מפורשת היא. והוא דבר ברור בעז"ה במקורו של הרמב"ם ז"ל בכל אופן שנפרש את הסוגיא. והדר פריך הש"ס ואם אמר לא אמר כלום היינו ארישא דברייתא ואפילו בלא הגיעה לארץ דאינה הפקר אלא לא אמר כלום משום הפסד כהן, והתניא מי שבא בדרך כו' ואנס כנגדו כו' ואם אמר דבריו קיימין, אלמא דבדיעבד לא מעכב טעמא דהפסד כהן. ואף דהכא במע"ש עסקינן י"ל דה"נ אסור להפסיד כסף מע"ש. אבל הפקר באמת, לא נעשה אי משום דנידון כלא נשפך עדיין לארץ כל זמן שלא נטלן האנס אי משום דחזיא לי' לחילול ולא מפקר להו כמש"ל, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דבאנס כנגדו ואינו יכול להציל לא הוי הפקר דבחילול מע"ש יש דין נוסף דבעינן שיהא הכסף מצוי ברשותו ואפילו הוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו אין מחללין עליו, כדתנן במע"ש (פ"א מ"ב) ולא על המעות שאינן ברשותו, ואמרינן בב"ק (דף צ"ח ע"א) נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי גם ביכול להעלותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמצי בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. והרמב"ם (פ"ד ממע"ש הי"ב) כתב דין אנס כנגדו ואינו יכול להציל בתר דין דאינו ברשותו, משמע דלאו מטעם שהוא מופקר ואינו שלו לא אמר כלום אלא משום שאינו ברשותו, וכ"כ הרדב"ז בביאורו שהוא משום שאינו ברשותו ואי אמרת דהש"ס פריך אאנם מצד הפקר הרי יוצא מסוגיין דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר מיד ולא רק אינו ברשותו, אע"כ דלאו מצד הפקר פריך אלא מצד פסידא כמ"ש. ואין לומר דהש"ס פריך דכחו דהכא הוי הפקר ה"נ יהא באנס אינו ברשותו, דמה ענין זה לזה. והדר פריך הש"ס כגירסא שלפנינו וכל היכא דאיכא הפסידא לכתחלה לא כדפירש"י, דהיינו דפריך על אנס דביכול להציל ע"י הדחק חשיב רק קצת הפסד והתניא הרי שהיו לו עשר חביות כו' דאיכא נמי פסידא פורתא ומ"מ אומר לכתחלה הרי היא תרו"מ, ומשני כשעקל בית הבד כרוך עלי' דלא חשיב פסידא כולי האי כדפירש"י, והוא משום דהעקל מעכב שלא ישפך מרד לארץ וכיון שהוא בביתו יכול להצילו בכלי אחר ולא ישפך ממנו רק מעט ביני וביני ובזה נתיישב הכל על מקומי והסוגיא מבוארת כהוגן:

והשתא יתבאר דבכל הני גווני דכתיבנא לעיל באות ה' שלא הי' יכול בעל הדבש לחזור ולזכות בכליו אלו הי' מופקר תחלה מ"מ כ"ז שלא נשפך לארץ אין אחר יכול לזכות בו לפי שעדיין לא נעשה הפקר כלל אך מ"ש שם דבקדם בעל היין ושפך את יינו בעוד שהדבש בכד ואח"כ נשפך לארץ דלא יהא הפקר כיון דיש לו מצילין השתא נמי י"ל כן וצ"ע:

אחר כתבי דברים אלו ראיתי בס' ים התלמוד (ב"ק צח.) שרצה ג"כ ליישב דברי הרמב"ם והלך במקצת בדרכנו, אבל אין דבריו מבוררים ונראים כלל, שכתב דאף דלענין הפקר לא נעשה הפקר כ"ז שלא נשפך לארץ מ"מ לקרות לה שם תרו"מ אינו יכול דבעינן שיהי' בידו ומדמי להו תרומה וחילול מע"ש להדדי, וזה אינו דדוקא במע"ש דכתיב וצרת הכסף בידך בעינן שיהא מצוי בידו ולא בתרו"מ כמ"ש לעיל:

ט

ט) ובחתימת דברי הנני להעיר עוד דברים אחדים בענין זה.

א) במש"כ לעיל אות ז' בקושיא ה' דכיון דחזי לי' לתרו"מ לא נעשה הפקר. י"ל דלא שייך לדון הכי אלא כשהדבר נשאר בידו ונעשה הפקר רק מטעם דלא חזי לי' למידי כגון איה"נ בזה שייך לומר דכיון דחזי לי' למה שהוא לא יצא עדיין מרשותו, אבל בהפקר הנובע ממה שישולל הדבר ממנו ע"י שילך לאיבוד או שיטלנו האנס דחשיב לי' השתא כאלו אבוד ממנו ומתייאש מיני' אפשר דלא שייך לומר כן, והחילוק מובן.
ב) ראיתי דבר תימה בסמ"ע (סי' רס"ד ס"ק ט"ו) דהמחבר שם העתיק לשון הרמב"ם וכן שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך וה יינו והציל הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו, ובתר הכי כתב הרמ"א וי"א אפילו לא נשפך הדבש רק שנשבר הכד כ"כ שהי' נשפך אם לא הציל זה הוי הפקר, וכתב הסמ"ע על דברי המחבר וז"ל ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה בו עכ"ל, והוא תימא דהמחבר אזיל בשי' הרמב"ם ואיהו ס"ל דאפי' בעתיד לישפך לארץ נמי אינו הפקר כ"ז שלא נשפך כמ"ש המ"מ, ותמיה לי על האחרונים ז"ל שלא עמדו ע"ז.
ג) במאי דאמרינן בסוגיין ולימא לי' מהפקירא קא זכינא, מה לי דמצי למימר הכי הא מ"מ לא זכה בי' מהפקירא והחזירו לבעליו ולכן אין לו אלא שכרו. ודוחק לומר דהש"ס פריך להיפוך דכיון דנעשה הפקר הרי לא עשה במלאכת בעל הדבש אלא במלאכת הפקר וא"כ גם שכרו לא נתחייב, ואם החזירו לבעליו בשעה שהי' יכול ליטלו לעצמו אין זה אלא כמתנה בעלמא ולמה יתן לו שכרו, דא"כ הי' ראוי יותר לפרש בגמ' שבעל הדבש אומר כן מהפקירא קא זכינא ורש"י ז"ל פירש להיפוך. וצ"ל דמדקתני אין לו אלא שכרו משמע שאפילו הוא עדיין ביד בעל היין חייב להחזירו לבעל הדבש ואין לו אלא שכרו, וע"ז פריך לימא לי' מהפקירא קא זכינא ועיי' בשמ"ק. וח"מ ארווחנן בזה כשאין עקל בית הבד כרוך עלי' או שהצילו אחר שנשפך לארץ שכבר נעשה הפקר אבל הוא החזירו לבעל הדבש נראה דגם שכרו לא יתן לו, שהרי משה במלאכת הפקר ומתנה בעלמא הוא דיהיב עכשיו לבעל הדבש, או דכיון שלא נתכוין המציל לזכות זכה בה בעל הדבש מהפקר כשבא לידו.
ד) מש"כ כת"ר בסוף דבריו דכשנתייאש ונעשה הפקר ואח"כ הציל וקרא לה שם תרו"מ אינו כלום דכיון שכבר נתייאש פטיר ממעשר, אשתמיטתי' דהפקר אינו פוטר אלא קודם מירוח אבל אחר מירוח אין הפקר פוטר והכא בכדי יין עסקינן שכבר נתחייבו בתרו"מ:
יתברך ידידי מעכת"ה ברוב שלום וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו אוהבו ומחבבו:
Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף