|
|
| (2 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> |
| {{מרכז|'''סימן א'''}} | | {{מרכז|'''סימן ב'''}} |
|
| |
|
| ב"ה. בחדש מרחשון תרס"ז. '''סמאלעוויטש'''. | | '''ב"ה.''' יום ו' כ"ו אייר תרס"ז. '''סמאלעוויטש.''' |
|
| |
|
| לכבוד הרב הגאון החו"ב מוהר"ר '''דוד אליעזר מיליקאווסקי נ"י''' האבד"ק '''זופראן'''. שלום וברכה. | | לכבוד ידידי הרב הגאון החו"ב יכו' כש"ת מוהר"ר '''גרשון עדעלשטיין''' נ"י אבד"ק '''שומייאץ'''. שלום וברכה: |
|
| |
|
| '''אחדשה"ט.''' הגיעני מכתבו שתוכו רצוף אהבה מח"ת והנני להשיב את אשר יתן ד' בפי: | | '''אחד"ש''' ידידי מעכת"ה באהבה. הגיעתני יקרתו. ואשר העיר על מה שכתבתי בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/לג|סי' ל"ג]] דאם אירעו שתי מילות אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה זו דשלב"ז קודמת, ותמכתי יסודותי בח"ש הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מילה/א#ב|פ"א ממילה ה"ב]]}} דכל יום ויום שיעבור עליו ולא ימול מבטל ח"ע, ותפסתי לפשוט דלשון יום ויום לאו דוקא אלא דבכל רגע ורגע עובר במ"ע אחרי שעבר עלי' זמנה דמה שייך הכא שיעורא דיום, וכיון שכן בודאי יש להקדים זו דשלב"ז בכדי שלא לעבור באיחורה על מ"ע משא"כ בזו דבזמנה אם מאחרה איזו שעה באותו יום עצמו אינו עובר בכלום דמצות זירוז דרבנן בלחוד הא, וכתב ע"ז כת"ר דאדרבא נראה לו דלשון יום דוקא הוא ואל"ה הו"ל להרמב"ם לפרש דבריו, וה"נ אשכחן בריש ר"ה לענין בל תאחר כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל האחר: |
|
| |
|
| ==א==
| | '''הנה''' ידידי אדרבא משם אני מביא ראי' דלשון יום לאו דוקא הוא ולשון חכמים כך הוא לכוון בזה כל שעה ושעה דמאי שייטא דשיעורא דיום להתם, בשלמא הכא במילה איכא לדחוקי ולומר דנעשה לו יום התשיעי כיום השמיני וכשם שביום השמיני זמנו כל היום ה"נ בתשיעי כמ"ש אלי חכם א', אבל הכא בבל תאחר מאי שייך שיעורא דיום הרי כיון שעבר עליו זמן ג' רגלים שניתן לו בודאי כל שעה שמאחרו עובר. וה"נ מוכח מדאמרינן התם בר"ה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/ו/א|דף ו' ע"א]]}} וצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבי עד דעברי עלה ג' רגלים כקרבנות קמ"ל כו', הרי דאי לאו דגלי קרא בקרבנות דתלי בג' רגלים הוה עבר לאלתר בב"ת, וא"כ עכשיו לבתר דעברו כבר גם ג' רגלים ממילא הדר הוי כצדקה דעובר לאלתר. וכן מצאתי בס' ערוך לנר לר"ה [[ערוך לנר/ראש השנה/ו/א#|שם]] שתפס בפשיטות דעובר בב"ת בכל שעה ושעה ולאו דוקא יום שלם. הרי דלשון חכמים כך הוא לומר יום במקום שכוונתם כל רגע ורגע וה"נ בנ"ד בלשון הרמב"ם. ויש להמתיק עוד עפמ"ש בס' ערוך לנר שם דמשו"ה נקט הש"ס לשון יום ויום משום דאיכא לילות דלאו זמן הקרבה נינהו שאינו עובר בהן, וה"נ י"ל דמשו"ה נקט הרמב"ם לשון יום ולא קתני דעובר בכל שעה או בכל רגע משום דאיכא לילות דלאו זמן מילה נינהו ואינו עובר אז. אמנם מדברי הרז"ה בר"ה שם ד"ה בשלמא רגלים כו' משמע קצת דהא דאמרינן התם דעובר בכל יום היינו יום ממש, דז"ל ועוד י"ל ולפרש ההיא דאמרינן רגלים פעמים חמשה נפקא מינה לעבור עליו בכל יום ויום דכיון דעבר על בל תאחר דרגלים מאחר דבראיית פנים הוא יום אחד כך בכל יום עובר בבל תאחר אבל התלוי בשנה אינו עובר אלא על כל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה עכ"ל, וח"מ אין זה מכריח ואין להאריך בזה. ועיי' בחאנ"ש מהר"ן שפירא שם שכ' גם לענין צדקה ענין יום וז"ל וי"ל דשאני צדקה אף אם עובר מיד מ"מ קאי בכל יום ויום באיסור ב"ת דעדיין זמנו הוא עכ"ל, וכן בס' החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקעה|מצוה תקע"ה]]}} כ' הנודר צדקה ולא פרעו ביום שנדרה כו' בטל עשה זו וגם עבר בב"ת מיד, הרי שהזכירו ג"כ יום ומ"מ בצדקה בודאי עבר מיד ואינו תלוי ביום: |
|
| |
|
| א) '''ע"ד''' אשר התעורר כת"ר במאי דאסיקנא בספרי [ח"א] [[דבר אברהם/א/לג|סי' ל"ג]] דשתי מילות אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה זו דשלא בזמנה קודמת אם אפשר למול שתיהן ביום ההוא, והביא כת"ר להמחצית השקל או"ח {{ממ|[[מחצית השקל/אורח חיים/תמד#יא|סי' תמ"ד ס"ק י"א]]}} שרצה לומר דמשעבר יום ח' אין חיוב עוד על האב ובס' קובץ שעל הרמב"ם [[קובץ על יד החזקה/מילה/א|ריש הל' מילה]] השיג עליו וציין כת"ר עוד באיזה אחרונים, ומסיק דלפ"ז הדברים עדיין אינם מבוררים יפה והדין מי קודם עוד צ"ע גדול:
| | '''אח"ז''' מצאתי שכן מבואר להדיא בחי' הריטב"א לר"ה שם דבצדקה לאלתר וכן בקרבנות כשעברו עליו ג' רגלים עובר בכל שעה ממש, דהקשה אלישנא דרבא דקאמר בצדקה מיחייב לאלתר ולא אמר עבר ותי' וז"ל דלא שייך ההוא לישנא אלא במילתא דיהבו בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי' שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן לי' לא שייך ההוא לישנא עכ"ל, וכתב עוד שם בהא דאמר רבא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בב"ת וז"ל וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפילו לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש. [וצ"ל דמה שהזכיר בדיבור הראשון לענין זמן מסוים גם יום לאו דוקא הוא]:{{הערה|*) הגה"ה. '''והנני''' להזכיר בזה מה ששמעתי הערה נפלאה בשם הרהגה"צ מוהר"ר ישראל מאיר מראדין שליט"א דהמארח עני לסעודת שבת מיד בבואו מביהכנ"ס צריך למהר לסעוד דהא קיימי עניים ולאלתר עבר בבל תאחר. והיא הערה יפה לכאורה, אלא לפי שאין העולם נזהר בזה כ"כ מהדרנא בתר זכותא דאינה נכונה, משום דאומדנא דמוכח הוא דהמארח עני לסעודת שבת דעתי היא שבשעה שיאכל הוא יאכל גם העני עמו והוי כקבע זמן לצדקה בשעה שיאכל הוא וא"כ כל זמן שהוא עצמו אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה ואין מקום לעבור בבל תאחר:}} |
|
| |
|
| '''הנה''' באמת כולם ז"ל העלימו עין ממ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשנה לשבת [[פירוש המשנה לרמב"ם/שבת/ז|ס"פ ר"א דמילה]] וז"ל וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו חס עליו ביום ח' עבר על מ"ע גדולה וחמורה כו' ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה כו' לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל היא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהי' ערל יהי' עובר על מ"ע שהגיע זמנה יעושה"ט, הרי מבואר להדיא דרמי חיובא על האב גם לאחר ח'. ומכאן תשובה נמי למה שנתעקשו חכמים אחדים במכתביהם אלי לומר, דמש"כ הרמב"ם בס' היד וכל יום ויום שיעבור עליו כו' הוא מבטל מ"ע היינו דוקא יום שלם כפשטות לשון הרמב"ם, ולא בכל רגע ורגע כאשר תפסתי אנכי בספרי בפשיטות. וגדול א' הוסיף עוד להסביר דבריו, דנתנה לו תורה זמן קיום גם אחר שעבר יום ח' ונעשה לו יום ט' ויום י' וכו' כיום השמיני, וכשם שביום השמיני אינו עובר אלא עד שיעבור כל היום ה"נ אחר ח' ניתן לו יום ויום שלם שהוא כיום הח'. והביא גם הכרח לזה דבמתניתין דמגילה {{ממ|[[בבלי/מגילה/כ/א|דף כ' ע"א]]}} תנן אין קורין את המגילה ולא מלין כו' עד שתנץ החמה, ומבואר שהוא מדרבנן דלמא אתי למטעי אבל מדאורייתא משעלה עמוד השחר יממא הוא, והרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מילה/א#ח|פ"א ממילה ה"ח]]}} כתב דין זה דאין מלין עד שתנץ החמה בין במילה בזמנה ובין במילה שלא בזמנה, ואם נימא דבמילה שלב"ז עובר בכל רגע ורגע א"כ מנ"ל להרמב"ם דגם בשלב"ז לא ימול לכתחלה אלא עד שתנץ החמה דלמא לא מיירי מפני' אלא ממילה בזמנה שבאיחורה לא עבר אאיסורא ומצות זירוז דרבנן בלחוד היא והם אמרו והם אמרו אבל במילה שלב"ז דעובר אאיסורא דלמא לא תקינו רבנן כלל שימתין עד שתנץ החמה ולעקור ד"ת, אע"כ דגם בשלב"ז אינו עובר אלא כשעבר יום שלם ולא בכל רגע ורגע, עכ"ד החכם נ"י. אבל כ"ז בא לו בשביל שראה רק דברי הרמב"ם ז"ל בס' היד שנאמר בו יום, אבל בפירוש המשנה שהזכרנו הרי מבואר להדיא דבכל רגע ורגע עובר על מ"ע. וצ"ל דמה שכתב בס' היד כל יום ויום לאו דוקא הוא וכוונתו נמי בכל שעה ושעה כמו שתפסתי אנכי בספרי בפשיטות בכוונתו, דה"נ אשכחן בריש ר"ה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/ו/ב|דף ו' ע"ב]]}} כיון שעברו עלי' ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל והתם בודאי יום לאו דוקא דמאי שייטא דיום שלם לבל תאחר, בשלמא הכא יש לדחוק כמ"ש החכם הנ"ל דיום התשיעי הוי לי' כיום השמיני לענין שזמנו כל היום אבל בבל תאחר לא שייך לומר כן ובודאי עובר בכל רגע, וכן מצאתי בס' ערוך לנר לר"ה [[ערוך לנר/ראש השנה/ו/א|שם]] שתפס נמי בפשיטות דעובר בבל תאחר בכל שעה ושעה, הרי דלשון יום לאו דוקא ולשון חכמים ל הוא וה"נ בכוונת הרמב"ם במילה. ובס' ערוך לנר [[ערוך לנר/ראש השנה/ו/א|שם]] תמה אמאי לא נקט הש"ס רבותא יותר דבכל שעה ושעה עובר בבל תאחר. ואין זה דקדוק דלשון חכמים כך הוא והכוונה לכל רגע כמ"ש. ובס' הנ"ל תי' דלא מצי הש"ס למימר הכי דאיכא שעות שאינו עובר בב"ת כגון בלילה ואפילו ביום קודם תמיד של שחר ואחר תמיד של בין הערבים שאינם זמן הקרבה אבל בכל יום ניחא אע"ג דאיכא שבת דאינו ראוי להקרבה מ"מ רוב ימים עובר, וה"נ איכא למימר בדידן דמשו"ה לא נקט הרמב"ם בכל שעה דאיכא לילה דלאו זמן מילה הוא ואינו עובר, וכוונתו היא דבכל משך היום עובר לאפוקי לילות. והא דהשוה הרמב"ם מילה שלב"ז למילה בזמנה לענין שלא למול אלא עד שתנץ החמה, צ"ל דמשמע לי' מדקתני במתני' סתמא אין מלין דה"ה לשלב"ז דאל"ה הו"ל לפלוגי ולפרושי, אלא ודאי דבכל מילה תקנו הכי ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת. ועיי' בס' עמק יהושע {{ממ|[[עמק יהושע/כ|סי' כ']]}} שהכריח דמתני' מיירי רק במילה שלב"ז ולא בזמנה יעו"ש. אח"ז מצאתי להריטב"א ז"ל בחי' למגילה שכ' דמתני' מיירי נמי ממילה שלב"ז מדהביא עלה הש"ס קרא דוביום השמיני, ובחי' הרשב"א כ' דעיקרא למילה שלב"ז יעו"ש: | | '''אמנם''' בפיה"מ להרמב"ם ספר"א דמילה מבואר להדיא דביטול מ"ע דמילה אחר זמנה אינו תלוי ביום אלא בכל שעה ושעה עובר, דז"ל וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו כו' לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהי' ערל יהי' עובר על מ"ע שהגיע זמנה עכ"ל. ומה שכ' ע"ז כת"ר במכתבו השני דבהלכותיו בודאי חולק על פירושו למשנה מדפירש שעובר בכל יום, הנה אף כי ידוע דבמקום שחולק בהלכותיו על פיה"מ אין סומכין על פירושו כמ"ש הב"י יו"ד {{ממ|[[בית יוסף/יורה דעה/רצד|סי' רצ"ד]]}} והרדב"ז {{ממ|[[שו"ת רדב"ז/תקפ|סי' תק"פ]]}} ועיי' בתשו' רמ"ע מפאנו {{ממ|[[שו"ת רמ"ע מפאנו/קיז|סי' קי"ז]]}}, מ"מ נראה דהיכא דאפשר לתרץ דבריו שאינם סותרים זל"ז בודאי יש לתפוס כן, ואחרי שבפירושו כתב להדיא שכל זמן שלא ימול עובר צ"ל דמ"ש בהלכותיו יום לאו דוקא הוא וכמש"ל דלשון חכמים כך הוא או דפירוש יום כל משך היום לאפוקי לילה דלאו זמן מילה הוא שאז אינו עובר בעשה: |
|
| |
|
| ==ב==
| | '''ומ"ש''' כת"ר דאם עובר אחר זמנה בכל רגע למה אין מלין מילה שלב"ז מעלות השחר בכדי שלא לעקור מצוה דאורייתא, יש לדחות דמשמע לי' דכיון דבמתני' דמגילה קתני סתמא דאין מלין עד שתנץ החמה קאי גם לענין מילה שלב"ז ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ועיי' בס' עמק יהושע {{ממ|[[עמק יהושע/כ|סי' כ']]}} שהכריח דמתני' מיירי רק במילה שלב"ז ולא בזמנה יעו"ש. אח"ז מצאתי בחי' הריטב"א למגילה שכ' דמתני' מיירי נמי ממילה שלב"ז מדהביא עלה הש"ס קרא דוביום השמיני, וכ"כ בחי' הרשב"א דעיקרא דמתני' למילה שלב"ז יעו"ש. |
|
| |
|
| ב) '''ובגוף''' דברי המחה"ש שעמד על המג"א שכתב דביעור חמץ קודם למילה משום דבכל שעתא ושעתא עובר משא"כ מילה ואינך וכתב עליו המחה"ש וז"ל לא הבנתי הא גם מילה אפילו שלב"ז כל שעתא עובר עכ"ל, תמהני מאד דאזיל בתר איפכא דאדרבה נראה דהמג"א מיירי במילה בזמנה ובזו באמת אינו עובר כל היום דאכתי זמנה הוא ורק ברגע האחרון מן היום הוא עובר ולכן שפיר עשה דתשביתו עדיפא דעובר עלי' בכל רגע, אבל במילה שלב"ז למה שכתבתי דעובר בכל רגע אה"נ י"ל דתשביתו לא עדיף מינה, והמחה"ש הפך את הסדר כאילו היתה מילה בזמנה עדיפא משלב"ז לעבור ג"כ בכל שעה וזה לא ניתן להאמר. וראיתי לחד מקמאי למהר"ם חלאווה ז"ל בחי' לפסחים {{ממ|[[מהר"ם חלאווה/פסחים/מט/א|דף מ"ט]]}} שכתב ג"כ כהמג"א דאחר שש דלא מצי לבטל השבתה קודמת לפסח ומילה דאע"ג דבפסח ומילה איכא כרת לאו דחמץ עדיף דקדים איסורי' עכ"ל, פי' דאע"ג דחיוב מילה חל קודם בתחלת היום ואיסור חמץ בא רק עם חצות מ"מ איסורא דמילה בביטולה בא רק ברגע האחרון מן היום אבל כל היום אינו עובר דאכתי זמנה הוא ובחמץ משהגיע חצות עובר באיסור מיד אם אינו משביתו. ומזה נראה נמי דמיירי רק ממילה בזמנה דאילו מילה שלב"ז אדרבה קדים איסורה לחמץ מתחלת היום. ואולם גם בשלב"ז משכחת לה זימנא כשהי' תולה עד אחר חצות ונתרפא ונראה למול. ויעוי' בשאילתות פ' צו {{ממ|[[שאילתות דרב אחאי/עד|שאילתא ע"ד]]}} דלחד תירוצא מוקי באמת למתני' בהכי בהי' חולה ונתרפא דאל"ה תיפוק לי' שהוא מעוכב מפסח דמילת זכריו מעכבתו יעו"ש. אך בלא הי' חולה קודם חצות נראה באמת דמילה שלב"ז לא גריעא מהשבתה בין לטעם המהר"ם תלאווה ובין לטעם המג"א. ומה שהביא כת"ר בשם הס' משנה ברורה {{ממ|[[משנה ברורה/אורח חיים/תמד#|סי' תמ"ד]]}} דתשביתו עדיף גם ממילה שלב"ז דאע"פ שחיובה כל רגע מ"מ לא דמי לעשה דתשביתו דכשמבטל יום אחד שוב א"א לתקן אותו יום משא"כ במילה סוף סוף ימול אותו ולא חיסר אלא מה שהשהה מלקיים, אין דבריו נראין שהרי גם במילה שלב"ז עובר בכל רגע ואין תקנה לעבירה זו במה שמולהו אח"כ כמ"ש הרמב"ם דרק חיוב הכרת נפקע בזה ולא עבירת העשה. עכ"פ יראה גם מהמחה"ש שתפס לפשוט דבשלב"ז עובר בכל שעה כמו בתשביתו:
| | אמנם בזה הכביד כת"ר להעיר ממ"ש הרמב"ם שם {{ממ|[[רמב"ם/מילה/א#ח|הלכה ח']]}} וכל היום כשר למילה ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות, והתם איירי מתחלה גם במילה שלא בזמנה ואולי י"ל דמילי מילי קתני שהרי אין דרכו להביא דבר שאינו מפורש בש"ס, ומתחלה דאיירי לענין לילה הזכיר גם שלא בזמנה כת"ק דראב"ש ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/עב/ב|דף ע"ב:]]}} ואח"כ סתם שכל היום כשר למילה כלשון הברייתא פסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/ד/ב|דף ד':]]}} ואפשר דלענין שלא בזמנה סמך על מ"ש בהלכה ב', אבל דחוק הוא וצע"ג. וכן העירני חכם א' ממ"ש האו"ז הל' מילה וז"ל תניא בתוספתא דמס' שבת כו' ותינוק שעבר זמנו ושאר כל הנימולין אין נמולין אלא ביום ראב"ש אומר כו' שלא בזמנן מלין אותו בין ביום בין בלילה כו' ונ"ב דהלכה כת"ק דגם שלא בזמנו אין נמולין אלא ביום כו' הא למדת הלכה למעשה דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום. והשתא דפרישנא שהיא ביום נוהגת כל היום כדתנן בפ' הקורא את המגילה למפרע ולא מוהלין בלילה ותנן בסיפא זה הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, והא דמהלינן בשחרית היינו משום זריזין עכ"ל, הרי דגם במילה שלב"ז כתב דליכא חלא מצות זירוז באותו יום מיהא. ואינני רואה למה הביא ממרחק לחמו והרי גם ברמב"ם נאמר ענין זריזין מקדימין אחרי שניהם. וכמ"כ באו"ז י"ל דאין זה מוכיח כ"כ ומילתא באפי נפשה היא, דהא אכתי לא השמיענו האו"ז גם במילה בזמנה שמצותה כל היום ושיש מצות זירוז, וצ"ע: |
|
| |
|
| ==ג==
| | והי' שלום וברכה לכתר"ה כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה: |
|
| |
|
| ג) '''ובהביטי''' בס' קובץ {{ממ|}} ראיתי שנתלבט במש"כ הש"ך חו"מ {{ממ|[[ש"ך/חושן משפט/שפב#ד|סי' שפ"ב סק"ד]]}} דמי שיכול למול בעצמו את בנו לא ימסור לאחר וכתב דכן מוכח מרא"ש ס"פ כיסוי הדם {{ממ|}}, והתב"ש {{ממ|[[תבואות שור/יורה דעה/כח#יד|סי' כ"ח אות י"ד]]}} תמה עליו דמרא"ש לא מוכח מידי והשיגו ברב חומר מדאמרינן בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/קלג/א|דף קל"ג ע"א]]}} ואי איכא אחר לימהל אחר ואמאי הרי מבטל האב מ"ע לדברי הש"ך יעושה"ט, ועיי' במ"ש הקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/שפב#|שם]]. ובס' קובץ מכריע לה, דביום השמיני גופי' דחיובא דאב מקרא דוימל אברהם וגו' דמי לכיסוי הדם דמי ששפך יכסה ואינו יכול לעשות שליח, אבל מח' ואילך דחיובא דאב הוי רק מדכתיב המול לכם דמי לשאר מצות ויכול לעשות שליח.
| | <noinclude>{{שולי הגליון}} |
| | | {{דיקטה}} |
| ודבריו ז"ל תמוהין, אטו חיובא דאב מוימל הוא כי היכי דנחלק בין שמיני לאחר שמיני, הרי חיובו הוא מקרא דוביום השמיני ימול כמ"ש הר"מ ז"ל בס' המצות וכמבואר, ויעוי' בפיה"מ פרק גיד הנשה על מתני' דנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה {{ממ|[[פירוש המשנה לרמב"ם/חולין/ז#ו|פ"ז מ"ו]]}}, ועי' מה שכתבתי ע"ז בספרי בהגה"ה ל[[דבר אברהם/א/כב#א|סי' כ"ב אות א']] ועוד אי לא קאי קרא דוימל אברהם אלא על יום ח' א"כ מנלן באמת דאחר ח' מוטלת על האב מצות מילה ביחוד בתור אב, דלמא אינו מצווה במילתו אלא בתור ב"ד ככל ישראל ולא בתור אב, כיון דוימל אותו קאי רק על יום השמיני. אלא דהאמת הוא דמאי דאמרינן התם בקידושין {{ממ|[[בבלי/קידושין/כט/א|דף כ"ט ע"א]]}} ולמולו מנלן שנאמר וימל אברהם וגו' אינה למצוה מיוחדת אלא דקרא לגלויי אתי דהמ"ע דוביום השמיני ימול חלה על האב תחלה והוא הדין והוא הטעם גם לאחר ח' דמרבינן מוא"ו דוביום ואין מקום כלל לדבריו. ומה שבא כת"ר במכתבו השני להמליץ בעד הס' קובץ ממה שהקשיתי דאי לא קאי קרא דוימל אלא על יום ח' מנלן דאחר ח' מוטלת על האב ביחוד, וכתב דאפשר לומר עפמ"ש התוס' שם {{ממ|[[תוספות/קידושין/כט/א#אותי|בד"ה אותי]]}} דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה למיפטר אשה ממילת בניה תיפוק לי' דמ"ע שהז"ג היא ותירצו דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לא הוי כמ"ע שהז"ג, ולפ"ז מוכח דאב מצווה לעולם אף לאחר ח' דאל"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא ל"ל אותו דאף דלגבי התינוק אין לה הפסק מ"מ לגבי ציווי האב יש הפסק אע"כ דאב מצווה לעולם. הנה לדברי הס' קובץ אין זה מעלה ארוכה כמו שהרגיש כת"ר בעצמו דביכו"כ הרי מוכח דחיוב האב לעולם הוא, אלא דבזה ירצה כת"ר לקיים די"ל דחיובא דאב מוימל הוא וזה אין במשמעו אלא ליום ח' ומ"מ ידעינן גם אחר ח' מקרא דאותו כמו שהוכיח. אבל גם זה אינו נכון כלל, דבודאי אין כונת התוס' להקשות אקרא דאותו גופי' דיתורא הוא דל"ל למיכתב למעט נשים דבל"ז הוה ידעינן דפטורות מטעמא דמ"ע שהז"ג, שהרי כלל זה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג נתחדש רק אחר מ"ת אבל קודם מ"ת לא הי' נ"מ בנשים בין מ"ע שהז"ג ללאו הז"ג ובודאי אצטריך רחמנא למימר אותו ולא אותה לאורויי דנפטרה שרה וכל הדורות שעד מ"ת, וכן לדעת הרמב"ם שבני קטורה חייבים לעולם במילה דמוטל רק על האב ולא על האם, אלא דקושיית התוס' היא רק על תנא דברייתא למ"ל להביא קרא דאותו לפטור נשים תיפוק לי' דהשתא הרי הן פטורות מטעמא דמ"ע שהז"ג וכן מוכח עוד ממ"ש התוס' בתר הכי דאכתי מ"ע שהז"ג היא דאין מלין אלא ביום ותירצו דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, ואם נימא דקושייתם היא על יתורא דקרא גופי' א"כ אכתי תקשה לרבנן דקיי"ל כוותייהו דגם מילה שלב"ז אינה נוהגת בלילה, אע"כ כמ"ש דהקשו רק אתנא דברייתא וע"ז שפיר תירצו דס"ל כמ"ד נוהגת בלילה אבל אקרא גופי' לא קשה כלל כנ"ל דשפיר איצטריך לדורות דקודם מ"ת ולב"ק להרמב"ם. וא"כ נפלו דברי כת"ר. דאין להוכיח מקרא דאותו ולא מידי דלאו יתורא הוא. אח"ז ראיתי להפ"י שם שפירש נמי הכי בכוונת התוס', ופשוט הוא:
| | {{ניווט כללי תחתון}} |
| | | [[קטגוריה:מילה]] |
| ==ד==
| | [[קטגוריה:תשובות מתאריך כ"ו אייר ה'תרס"ז]] |
| | | [[קטגוריה:רבי גרשון אדלשטיין (שומיאץ): תשובות אליו]] |
| ד) '''והנה''' כדברי הש"ך נראה מאו"ז הביאו הד"מ יו"ד {{ממ|[[דרכי משה/יורה דעה/רסד#|סי' רס"ד]]}} וז"ל אם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר, והד"מ חמה ע"ז דמ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח. ולענ"ד נראה דסברתם היא דע"כ לא שייכא שליחות למידן בה לומר שלוחו של אדם כמותו שיהא נחשב כאילו עשאה המשלח ולא השליח אלא בדבר שהשליח עצמו אינו מחויב לעשות מעשה זו ורק המשלח מחויב בה או צריך לה, ולכן כשעשאו שליח שיעשה מעשה זו עבורו נחשבה המעשה כאילו עשאה המשלח ולא השליח, אבל בדבר שהשליח עצמו נמי מחויב לעשותו האיך נימא שעשיית הדבר נחשבת עבור המשלח ודמי כאילו לא עשאה השליח והרי השליח נמי מחויב בדבר זה מצד עצמו ומי זה הפקיע את חיובו שתיחשב כאילו לא עשאה הוא אטו אפשר לקיים מצוה שתיחשב על חשבון אחרים, והדמיון לזה הוא אילו הוה אמרינן דעל מצוה שבגוף נמי שייך שליחות [יעויי' בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קפב#א|סי' קפ"ב סק"א]]}}] הנה האומר לחברו הנח תפילין עבורי אינו נפטר בכך, דכיון דאותה הנחת תפילין הוי מעשה חיובית גם להשליח עצמו האיך נימא דדמי כאילו הניח המשלח ולא השליח והרי גם השליח מצווה ועומד להניח תפילין מצד עצמו. הלכך ה"נ במילה דמכיון שאין האב עצמו מולהו ומניחו לאחרים חל החיוב על ב"ד כדאמרינן התם בקידושין והיכא דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי' והיינו כל ישראל כמ"ש הרא"ש בפ' כיסוי הדם והשליח בכללן. וא"כ האיך נימא שהשליח מל בשליחותו של אב והוי כאילו מלהו האב והרי גם השליח עצמו מחויב במילה זו בתור ב"ד מקרא דהמול לכם מכיון שאין האב מולהו. וע"ז מוכיח לה הש"ך מדברי הרא"ש שכ' שאם אמר האב למוהל אחר למול את בנו לח זכה באותו המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, והיינו משום שאין האב יכול לעשות שליח ולמסור מצותו לאחר שיעשה עבורו דמיד שאינו מולהו בעצמו נתחייבו כל ישראל למולו ואין האב בעלים לזכותה למי שירצה, משא"כ אילו הוה אמרינן דמצי למיעבד שליח הי' יכול למסור לאיזה שירצה. וגם החולקים על האו"ז והש"ך נלע"ד דלאו על עיקר סברא זו פליגי אלא דס"ל דהא דב"ד חייבין למולו הוא דוקא כשנתייאש האב מלמולו אבל אי מהדר בתר שלוחא עדיין מצוה דידי' היא ולא חלה על ב"ד ולא שייך הסברא הנ"ל. אבל האו"ז והש"ך י"ל דס"ל דבכל גוונא חל כבר החיוב על ב"ד כיון דמ"מ אין האב מולהו בעצמו ממש יהי' מאיזה טעם שיהי'. ואין להעיר דכל יום ח' עד הרגע האחרון מן היום לא רמי חיובא על ב"ד אפילו כשאין האב יכול למולו ממ"ש רש"י ביבמות {{ממ|[[רש"י/יבמות/עא/ב|דף ע"א ע"ב]]}} כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים וכתב רש"י וז"ל חבושין בשעת עשיי' ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים כו' ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו עכ"ל, הרי דגם כשהן חבושין אין חיוב על אחרים למולו, [היינו קידם זמן האחרון שביום שיש שהות למול בו, דבזמן האחרון בודאי יש חיוב כמבואר ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מילה/א#א|פ"א ממילה ה"א]]}} שב"ד חייבין למולו בזמנו], די"ל דשאני הכא כיון דאפשר שיצאו מבית האסורים בעוד יום וימולו בעצמם אין חיוב על אחרים שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו כל שיש לו אפשרות למול בעצמו, אבל אם נתייאש מלמולו או שאינו יכול למולו בעצמו ולא להתלמד בו ביום ומסרו לאחרים אה"נ דחל כבר החיוב על ב"ד. [ודרך אגב אעיר דלשון רש"י ז"ל אינו מדוקדק במה שכתב שיצאו מבית האסורים בשעת אכילה, שהרי אז הוי לילה ואינו זמן מילה ולא מעכבא מאכילת פסח כל שהי' אנוס כל הזמן מן תחלת זמן חיובו עד עכשיו וכדאמר רבא לעיל מינה המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא, וצ"ל שיצאו מבית האסורים זמן מה קודם לילה אחר שעשה שלוחן את הפסח, ופשוט הוא]:
| | [[קטגוריה:רבי ישראל מאיר הכהן מראדין]]</noinclude> |
| | |
| ==ה==
| |
| | |
| ה) '''ומה''' שהשיגו על הש"ך מדאמרינן ואי איכא אחר לימהל אחר אינה השגה. דהנה על האב ליכא מצוה מחיוב מיוחד מה שאינו על אחרים אלא דאותה מ"ע עצמה דוביום השמיני ימול סדרה הוא שחלו על האב תחלה, אבל אם אין האב מולהו מתקיימת אותה מ"ע עצמה ע"י ב"ד, ולכן לא שייך לומר בזה דחיית ל"ת כי היכי דתתקיים העשה ע"י האב דוקא כיון דאותה מ"ע עצמה לא תתבטל בכל אופן אלא דתתקיים ע"י אחרים ולא ע"י האב דנראה לומר דהא דעשה דוחה ל"ת ענינה הוא דקיום המ"ע עצמו הוא דדחי ולאו דוקא ע"י עושה זה או אחר, ולכן אם יכולה מ"ע זו להתקיים ע"י אחד שלא בדחיי' אין השני רשאי לקיימה ע"י דחיית ל"ת, ואע"פ שזה יהא חסר מ"ע מ"מ אינו דוחה כיון שהמ"ע תתקיים ע"י אחרים מ"מ, דרק קיום המצוה עצמה היא דדחיא ואין נ"מ ע"י מי תיעשה. וכ"כ השאג"א {{ממ|[[שאגת אריה/כט|סי' כ"ט]]}} דמסוגיא זו מוכח דאף דאותו איש אינו יכול לקיים המצוה אלא ע"י דחיי' מ"מ כיון דאפשר שתתקיים ע"י איש אחר שלא בדחיי' אינו דוחה יעו"ש, ועיי' עוד בשעה"מ {{ממ|[[שער המלך/עבודה זרה/יב#א|פי"ב מעכו"ם ה"א]]}}. ולא הי' מקום לקושיא זו אלא לפ"מ שסברו דעל האב איכא מצוה מיוחדת מוימל אותו וגו' וב"ד לא יקיימוה, אבל למש"כ דהמצוה שעל האב ועל ב"ד ועל הבן עצמו כשיגדיל הכל אחת היא היינו אותה מצוה עצמה דוביום השמיני ימול אלא דאתי קרא דוימל לגלויי סדר המצוה שחלותה היא מתחלה על האב ואח"כ על ב"ד ואח"כ על עצמו אין מקום לקושיא זו. ומ"מ הש"ך שפיר כתב דאינו רשאי למוסרה לאחרים דאז מקיימה האחר בתור ב"ד והוא חסר מצוה זו:
| |
| | |
| '''ובכעין''' סברא הנ"ל יישבתי קושיית הקצוה"ח על שיטת התוס' ב"ק {{ממ|[[תוספות/בבא קמא/עט/א|דף ע"ט ע"א]]}} דהיכא דהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, והקשה ע"ז הקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שמח#|סי' שמ"ח]]}} מהוסיף לו רצועה אחת ומת ששליח ב"ד גולה על ידו ולשיטת התוס' יגלו ב"ד שהם המשלחים. וישבתי בסברא נכונה דדוקא דינין מוטלין רק על ב"ד הסמוכים הכשרים לדון אבל לאחר שנחתך הדין שחייב מלקות מחויבים כבר כל ישראל להלקותו אלא שביררו להם איש אחר לזה את השליח ב"ר, וא"כ לא שיך לומר ששליח זה מלקהו בשליחותן של ב"ד והוי שלוחם ע"ז שהרי השליח ב"ד עצמו נמי מחויב במצוה זו וצריך לעשותה מצד עצמו וכמש"ל. וכבר הארכתי בזה בספרי בסי' כ' בדברים נכונים ב"ה:
| |
| | |
| ==ו==
| |
| | |
| ו) '''אח"ז''' ראיתי לש"ב הגאון מוהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי {{ממ|[[בית הלוי/א/י|ח"א סי' י']]}} שכ' ג"כ כסברתנו דבדבר שהשליח עצמו נמי מחויב לא שייך שליחות, וכתב שכן הוא להדיא בחי' הרשב"א שבת {{ממ|[[רשב"א/שבת/קלז/א|דף קל"ז]]}} שכ' בשם הרמב"ן דבמילת גר לא שייך שליח דכל מאן דמהיל מצוה דידי' קעביד וכ"כ הר"ן בס"פ ר"א דמילה. [והרשב"א מסיים בה להדיא דה"נ היכא דלא מהלי' אבוה דב"ד חייבים למימהלי' מצוה דנפשי' קעביד. ומה שנראה מדבריו דהרשב"א דחי לי' היינו בנוגע ללשון למול יעו"ש]. עוד תפס שם בפשיטות לענין דחיית עשה לל"ת דאף דאיש אחר יכול לקיים המ"ע שלא ע"י דחיי' מ"מ חי שאינו יכול לקיים אלא ע"י דחיי' רשאי לקיימה בדחיי' ולא מקרי אפשר לקיים את שניהם כיון שהעושה עצמו אינו יכול לקיימה בלא דחיי' וגם הוא מצווה על מצוה זו ואם יעשנה אחר הא לא יקיימנה הוא, וזה דלא כדברינו שתפסנו להיפוך על יסוד דברי השאג"א והשעה"מ יעו"ש שהאריך בדברים נחמדים. אולם לענ"ד יש להביא ראי' דלא כדבריו ממ"ש רש"י שבת {{ממ|[[רש"י/שבת/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]]}} לבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט עכ"ל, ובתו"י שם הקשו וז"ל וא"ת הנך אמוראי דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת כו' ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל והנה מילת הבן המוטלת על האב הוא רק עד שיגדיל אבל משהגדיל שוב אין האב חייב במילתו אלא הוא עצמו. וראיתי בס' מנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/ב#ב|מצוה ב' אות ב']]}} שנסתפק בזה וטרח טובא להביא ראי' מדברי הרמב"ם בהל' ק"פ דמשהגדיל אין מילתו מעכבת את אביו מפסח ומוכח דאין אביו חייב עוד במילתו, ושקיל וטרי טובא בכדי להעמיד ראי' זו על בסיסה, אבל באמת אין צורך לנו להסתייע מכללא דבפירוש מבואר הכי בפיה"מ להרמב"ם [[פירוש המשנה לרמב"ם/שבת/יז|ספר"א דמילה]] וז"ל וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול א"ע מיד עכ"ל. וא"כ האיך קאמר רש"י דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לעשותה למחר והרי משכחת לה שהי' יו"ט היום האחרון מקטנותו שאז אם ימתין עד למחר לא יקיים עוד אביו את המצוה לעולם, ובפ"כ דלאו היינו טעמא דקרא משום דאפשר לעשותה למחר אלא דגזה"כ הוא שאין חילה שלב"ז דוחה יו"ט ואפילו א"א לעשותה למחר, וכן נילף מהכא לעלמא כקושית התו"י. אע"כ דאף שהאב נפטר למחר מהמצוה ולא יוכל לקיימה עוד מ"מ לא דחיא יו"ט שהרי המצוה עצמה מיהא תתקיים גם אח"כ ע"י הבן וכל שהמצוה תתקיים ע"י אחר שלא בדחיי' אין אומרים שיבוא זה ויקיים ע"י דחיי' וכמו שכתבנו. מיהו לפ"מ שכתבנו במק"א [עיי' [[דבר אברהם/ב/ד|סי' ד']]] לחלק בין הא דר"ל דאפשר לקיים את שניהם ובין מיעוטא דקרא אפילו לטעמא דרש"י יש לדון עוד בזה ודו"ק:
| |
| | |
| '''ועדיין''' יש להעיר בזה, דבירושלמי קידושין {{ממ|[[ירושלמי/קידושין/א/ז|פ"א ה"ז]]}} על מתני' דכל מצות האב על הבן גרסינן מה למצוה או לעיכוב נשמעינה מן הדא בר תרימה אתא לגבי רבי אימי אמר לי' פייס לאבא דיסביני אתא פייסי' ולא קביל עלוי הדא אמרה למצוה אין תימר לעיכוב הוה לי' לכופניה, וכתב בפני משה דלהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מילי אחריני דמפורש בהדיא בתורה דינן כשאר מצות עשה שבתורה עכ"ל. אבל בתשובת הרשב"א {{ממ|[[שו"ת הרשב"א/ב/שכא|ח"ב סי' שכ"א]]}} ראיתי שלא כתב כן, דשקיל וטרי התם לענין פדיון הבן כשהגדיל וכתב וז"ל נראין לי הדברים פשוטין שלא פקע זכות האב לעולם כו' והגע עצמך אימת פקע זכות האב ואימת פקע שעבוד הפדיון מנכסיו וחל על הבן וכי נתנה התורה זמן לחיובו של אב כו' מיהו אם רצה הבן לפדות א"ע כו' פדוי כו' וכל הקודם בפדיונו זכה ומברך כו' ומיהו מסתברא שהאב קודם שמצות הבן על האב ואם לא רצה האב לפדות אחר שהגדיל הבן ויש לו נכסים אין כופין את האב אלא הבן, ודוקא בזמן שאין יכולין לכוף הבן כו' אבל בכור שהוכר ויש לו ולא רצה האב לפדותו הוא חייב לפדות את עצמו וכופין אותו ולא את האב שדבר זה למצוה נאמר ולא לעכוב, וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפ"ק דקידושין כו' מה למצוה או לעכוב כו' הדא אמרה למצוה כו'. ונראה שפל כל מצות הבן על האב השנרות שם לחולו לפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ללמדו אומנות ולהשיטו בנהר אמרו כן ולא על להשיאו אשה ולהשיטו בנהר בלבד שאם כן היה להם לפרש ולהוציאו להשיאו אשה למצוה או לעכב עכ"ל. ובע"כ צ"ל דבכל הני מילי שהוא למצוה ולא לעכב מיירי רק כשהגדיל הבן ואפשר לכוף אותו דאז ליכא על האב אלא מצוה, דאילו כשהבן קטן בודאי כופין את האב דמ"ש מצות אלו משאר מ"ע שבתורה כמ"ש הפ"מ וכמ"ש הרשב"א עצמו דהיכא דא"א לכוף את הבן כופין את האב, וענין הדבר הוא דאע"ג דגם כשהגדיל הבן מצוה גם על האב מ"מ לענין כפיי' צריכין אנו לכוף את הבע"ד עצמו דהיינו הבן דכיון דאין אנו צריכין. לכוף שניהם הבן קודם לכפיי', אבל בקטנותו בודאי כופין לאב. וכיון שהרשב"א כולל גם מילה בהני חילי שעל האב מצוה ולא לעכוב מוכח דגם כשהגדיל מצוה על האב אלא דלענין כפיי' הבן קודם לכוף אותו למול א"ע ועל האב רק מצוה. וכן גם מטעמא שכ' הדשב"א בפדיון הבן דאימת פקע זכות האב נראה דה"נ במילה. אמנם לפ"ז נראה דגם בלהשיתו אשה אם א"א לבן לישא אשה אלא בסיוע של אב ה"נ כופין את האב. ואיני יודע למה לא היבא בשו"ע להלכה הא דחייב האב להשיאו אשה ולהשיטו בנהר:
| |
| | |
| ==ז==
| |
| | |
| ז) '''ובעיקר''' הדבר אם יכול האב לעשות שליח לחול את בנו כשהוא עצמו מוהל מצאתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע {{ממ|[[שו"ת מהר"ח אור זרוע/יא|סי' י"א]]}} שחולק על אבין האו"ז וכתב דאפילו אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה כלל בעשה, ומן התימה שלא הזכיר כלל מדעת אביו שכ' להדיא דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר כחו שהביא הד"מ משמו. ובגוף דברי האו"ז שהד"מ הקשה עליו ח"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח כמש"ל, י"ל עוד דלעולם סבר נמי האו"ז דחצי למיעבד שליח ושלוחו כמותו והא דאסור ליתן למוהל אחר הוא משום דמצוה בו יותר כדאמרינן ברפ"ב דקידושין, אלא דלשון אסור ק"ק לפ"ז. וגם בזה בנו מהר"ח חלוק עליו, דבסי' קכ"ח כתב דאפילו לכתחלה יכול אב אומן לומר לאחר למול ולא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, יעו"ש בדבריו שהאריך בעיקר ענין שליחות ואינם מבוררים אצלי. וכאשר עיינתי בגוף דברי האו"ז {{ממ|[[אור זרוע/מילה/קז#ה|הל' מילה סי' ק"ז אות ה']]}} ראיתי שהד"מ הביא לשונו בשינוי קצת ולפ"ז הוקשה לו מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח, אבל לפי הלשון שבאו"ז יש להסיר קושיא זו דהד"מ הביא לשונו דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר ולשון ליתן משמע אפילו בשליחות, אבל באמת כתוב באו"ז והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאתר שיחול לפניו, ולפ"ז י"ל דאה"נ אי משווי לי' שלוחא שרי אלא דאם אחר רוצה למולו לפניו מעצמו שלא בשליחותו אסור לו להניח, וכן משמע קצת ממאי דמסיים האו"ז וגם האחר אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו דמצוה עלי' דאב רמיא, משמע דכולה מיירי בלא רשותא דאב. ויעוי' בדברי מהר"ח שם {{ממ|[[שו"ת מהר"ח אור זרוע/יא|סי' י"א]]}} שהאריך לבאר דכשמל אחר לא בעינן שליחות כלל, דאין מצוה כלל על האב שימולו הוא או שלוחו דוקא אלא דהאב חייב לעסוק שיהא בנו נימול ע"י מי שיהי', שאין עיקר המצוה העשיי' היינו מעשה המילה עצמה אלא עיקר המצוה היא שתהא המילה חתומה בבשרו והיא מצוה בכל עת, ולכן נתיישבה דעתו של דוד כשהי' ערום בבית המרחץ ונזכר במילה שבבשרו כמבואר במנחות {{ממ|[[בבלי/מנחות/מג/ב|דף מ"ג ע"ב]]}}, ומכריח לה מהא דבמקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת וכי כל זה אבי הבן בעצמו עשה ולא אחר, וע"כ כן הוא שאם לא כן לר"א שלולב וכל מכשיריו דוחה את השבת אם ראובן א לו לולב שמעון יחלל שבת לתקן לראובן כדרך שאנו עושין במילה שראובן מל בן שמעון. וראיתי להרב המגיה שביאר דברי רבינו דאין שליח יכול לעשות מצוה עבור משלחו ע"י דחיית ל"ת, והא דמלין בן של אחר בשבת לאו מטעם שליחות הוא אלא משום דמטה על כל ישראל, והביא שכ"כ במקנה קידושין {{ממ|[[ספר המקנה/קידושין/מא/ב#|דף מ"א ע"ב]] בתד"ה נפקא}}. ולפ"ז לפי מה שתפסו האחרונים ז"ל דמצוה על האב למולו בעצמו ממש וכשמל ע"י אחר מטעם שליחות אתינן עלה, שלא כדברי מהר"ח הנ"ל, הנה בשבת מיהא אין לאב אומן ליתן לאחר למול דאז לאו בשליחותי' דידי' הוא דקא עביד אלא מצוה דנפשי'. אבל אין דברים אלו נראים והמעיין בדברי המקנה יראה דהתוס' לא ס"ל הכי ואין להאריך עוד:
| |
| | |
| '''ודרך''' אגב אזכיר בזה שראיתי דבר חדש בשו"ת מהר"ח שם שדעתו ז"ל דהיכא דליכא לאב מיחייבא אמו למולו, דלא ממעט לה קרא אלא היכא דאיתיה לאבוה, ולא דמי לפדיון ולתלמוד תורה דהתם יליף מתפדה תפדה ומולמדתם ולמדתם משא"כ גבי מילה, ואי מאותו לא מצינו למיפטרה אפילו כי ליתיה לאב דכל התורה בלשון זכר נאמרה והשווה הכתוב אשה לאיש, וכפי הנראה מדבריו סמך על הא דאמרינן ביבמות כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים דמשמע דאם לא היתה חבושה הי' מוטל החיוב גם עלי', והיא שיטה חדשה. וגם בזה ראינו שעמד כבר אביו ז"ל באו"ז {{ממ|[[אור זרוע/מילה/צו#א|הל' מילה סי' צ"ו אות א']]}} והלך בדרך אחרת, וז"ל אותו ולא אותה הא למדת שהאם אינה חייבת למול את בנה. וההיא הערל דמסיק כו' כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים, הא דנקט אמיה לא מפני שהאם חייבת למול אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורין הוות איהי מהלא לי' כו', א"נ אגב שיטפיה נקט משום דנקט האי לישנא דפ"ק דשחיטת חולין כו', ודלא כפרש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול משמע שרוצה לומר שגם האם מיפקדה עכ"ל. ואם ננקוט בכוונת רש"י כהאו"ז הרי נוספה גם דעתו כמהר"ח, והמאירי בחי' ליבמות {{ממ|}} כתב נמי כלשון רש"י חובת מילה מוטלת עליהם. והמהרש"א ביבמות שם עמד נמי על לשון רש"י דנקט מצוה מוטלת עליהם והרי אשה פטורה ממילת בנה, ותירץ דכיון דחייבת לעשות פסח מטה נמי עלי' למול בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דה"נ מילת עבדים מעכבת בה. אבל באמת נראה דאין לשון רש"י מכריח כ"כ ואפשר דאגב שיטפי' נקט לשון עליהם, תדע דבסוף דבריו מסיק שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו ולא כתב מילת בנם מעכבתם:
| |
| | |
| ==ח==
| |
| | |
| ח) '''ומה''' שבא כת"ר במכתבו השני לעורר מרש"י שבת {{ממ|[[רש"י/שבת/קלב/ב|דף קל"ב ע"ב]]}} דמפרש להדיא דחיוב האב לאחר ח' הוא מקרא דהמול לכם מאותו קרא עצמו דמרבינן ב"ד דז"ל בינוני כגון שלא בזמנה כו' ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר עכ"ל, ומזה נראה דחיוב האב וחיוב הב"ד שניהם ממ"ע אחת הם נובעים ובאמת לפירש"י לא מבורר הטעם להקדמת האב לב"ד לאתר ח' עכ"ד, והוא כדברי הס' קובץ שהזכרנו למעלה [[#ג|אות ג']], אמנם דברי רש"י ז"ל אלו תמוהין מאד גם בל"ו במ"ש דשלא בזמנה לא כתיב בה בשר וחיובו ידעינן רק מהמול לכם, והרי ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/עב/א|דף ע"ב]]}} אמרינן דרבנן דרשי וא"ו דוביום השמיני למילה דשלב"ז וא"כ הרי כתיב בה נמי בשר, וכיון דכן גם חיובא דאב מוביום השמיני הוא כמש"ל דאתי קרא דוימל אברהם או כאשר צוה אותו לגלוי דמצות וביום השמיני ימול תלה על האב תחלה. וכ"ת דס"ל לרש"י דמה דמרבינן מוא"ו דוביום לשלא בזמנה הוא רק לגדול ולא לבינוני, ר"ל לגבי עצמו כשהגדיל ולא לגבי אביו דידעינן לי' רק מהמול לכם, [ומה דגם בינוני אינו נימול לרבנן אלא ביום אף דילפי זאת מוא"ו דוביום נדחוק לומר דמ"מ כיון דמצי מיהא לשלב"ז דהגדיל דאינה אלא ביום ה"נ בינוני], ז"א חדי דגם בגדול פירש"י שם דכתיב בי' בשר וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ולא מוא"ו דוביום. ועוד דאי תימא דכי ילפינן חיובא דאב מהמול לכם לא קאי עלי' בשר דוביום השמיני א"כ נם בקטן קשה דילפינן חיובא דאב מוימל אברהם והתם נמי לא כתיבא בשר, אע"כ דבשר דביום השמיני אתי לזה א"כ ה"נ כד ילפינן מהמול לכם לשלב"ז קאי עלי' נמי בשר דמתרבי מוא"ו דוביום. ואף דבזה איכא לדחוקי דבשר דיום השמיני בע"כ דעל אביו קאי דחיהו לא מצי מה"ל נפשי' משא"כ וא"ו דוביום דשלב"ז דאפשר דקאי על עצמו מ"מ קמייתא מיהא קשה. ובחי' הר"ן לשבת שם כתב וז"ל ת"ל בשר פי' ובתרווייהו כתיב בשר במילה בזמנה ושלא בזמנה ואתרוריהו קיימי' עכ"ל, וכיון דכיל כל שלא בזמנו שגם בינוני בכלל בודאי הוא מקרא דוביום השמיני מריבויא דוא"ו. האומנם דקשה דא"כ מאי פריך הש"ס בתר הכי תינח גדול כו' בינוני מנלן והרי בבינוני נמי כתיב בי' בשר כיון דוא"ו דוביום מרבהו ובתרווייהו משתעי קר. וצריך לדחוק דמ"מ פריך הש"ס כיון דחידושא הוא נימא דבשר לא קאי אלא על עיקר מילה דבקרא דהיינו בזמנה שהיא חמורה דדחיא שבת ולא על בינוני שנתרבה רק מיתורא. ועיי' בפי' רב נסים גאון שם. ולחומר הנושא יש לדחוק ליישב קצת דברי רש"י ז"ל דלשון הש"ס דחקהו דמשמע דבבינוני לא כתיב בי' בשר ואם נתרבה מוא"ו הרי כתיב בי' נמי בשר, ולא ניחא לי' לדחוק כמש"ל, ולכן י"ל דפ' דקושיית הש"ס היא רק אליבא דראב"ש דס"ל דשלא בזמנן נימולין ב"ן ביום בין בלילה ולא ס"ל דוא"ו דוביום מדבה שלא בזמנו ואליבי' באמת בבינוני לא כתיב בשר דבהאי קרא דוביום השמיני לא משתעי אלא במילה בזמנה וע"כ דאליבי' ידעינן שלא בזמנו מקרא דהמול לכם כל זכר שלא נאמר שם שמונת ימים, ופריך הש"ס דאכתי אליבי' מנלן דמילה שלב"ז דוחה צרעת, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דוא"ו דוביום השמיני מרבה שלא בזמנן אה"נ דכתיב בי' בשר וחיובא דאב נמי מהאי קרא הוא, דאתי קרא דוימל לגלוי דחיובא דקרא דוביום השמיני ימול חל על האב תחלה, והוא דחוק ועדיין צע"ג. ומ"ש כת"ר שבס' אור חדש לקידושין האריך בזה אין הס' תח"י לעיין בו:
| |
| | |
| ==ט==
| |
| | |
| ט) '''כן''' לא הזכרתי בספרי ממה שהביאו הט"ז יו"ד {{ממ|[[ט"ז/יורה דעה/רסב#ג|סי' רס"ב סק"ג]]}} והש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/רסו#|סוס"י רס"ו]]}} בשם התשב"ץ דאין למול מילה שלא בזמנה ביום ה', ומשמע דליכא איסורא באיחורה. אמנם זה אינו נוגע לדברי, דהתם יום שלם הוא משהי לה ובזה הרי שפתי הרמב"ם ברור מללו דמבטל מ"ע ולדעת הראב"ד חייב כרת, וכ"כ הרש"א בגליונו [[גליון מהרש"א/יורה דעה/רסב|סי' רס"ב]] בשם ת' הראנ"ח {{ממ|}} ודבר שמואל אבוהב {{ממ|}}, אם לא דנימא דמשהה ע"מ למולו אח"כ בשביל איזה טעם שאני, והוא דבר תמה שאין לו יסוד ואין להאריך בזה. ויעוי' עוד בש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/שה#יב|סי' ש"ה סקי"ב]]}} לענין תינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א איזה מהן קודחת מילה או פדיון, וכ' דמילה קודמת משום שהיא אות הכנסת ברית, ומשמע מזה דלא ס"ל כמ"ש דיש גם דררא דאיסורא באיחורה משום דעובר בכל שעה, ויש לדחות קצת:
| |
| | |
| [אחרי ערכי דברים אלו כתב אלי ידידי הרה"ג מוהר"ר גרשון עדעלשטיין נ"י אבד"ק שומייאץ, שבהיותו בוולאזין שמע מש"ב חו"ר הגאון הגדול מוהרח"ס שליט"א אבד"ק בריסק דמסתבר דמילה שלא בזמנה קודמת מטעמא דכתיבנא בספרי, וכבר הזכרתי בספרי שהגאון מוהר"ר אברהם תאומים ז"ל אבד"ק בוטשאטש שהי' גאון מפורסם בדור שלפנינו פסק ג"כ כוותי בספרו חסד לאברהם חיו"ד {{ממ|[[חסד לאברהם (תאומים)/יורה דעה/ס|סי' ס']]}}]:
| |
| | |
| ויקבל מעכת"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש המכבדו ומוקירו:
| |
| | |
| <noinclude>{{דיקטה}}
| |
| {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>
| |
דבר אברהם
ב ב
סימן ב
ב"ה. יום ו' כ"ו אייר תרס"ז. סמאלעוויטש.
לכבוד ידידי הרב הגאון החו"ב יכו' כש"ת מוהר"ר גרשון עדעלשטיין נ"י אבד"ק שומייאץ. שלום וברכה:
אחד"ש ידידי מעכת"ה באהבה. הגיעתני יקרתו. ואשר העיר על מה שכתבתי בספרי [ח"א] סי' ל"ג דאם אירעו שתי מילות אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה זו דשלב"ז קודמת, ותמכתי יסודותי בח"ש הרמב"ם (פ"א ממילה ה"ב) דכל יום ויום שיעבור עליו ולא ימול מבטל ח"ע, ותפסתי לפשוט דלשון יום ויום לאו דוקא אלא דבכל רגע ורגע עובר במ"ע אחרי שעבר עלי' זמנה דמה שייך הכא שיעורא דיום, וכיון שכן בודאי יש להקדים זו דשלב"ז בכדי שלא לעבור באיחורה על מ"ע משא"כ בזו דבזמנה אם מאחרה איזו שעה באותו יום עצמו אינו עובר בכלום דמצות זירוז דרבנן בלחוד הא, וכתב ע"ז כת"ר דאדרבא נראה לו דלשון יום דוקא הוא ואל"ה הו"ל להרמב"ם לפרש דבריו, וה"נ אשכחן בריש ר"ה לענין בל תאחר כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל האחר:
הנה ידידי אדרבא משם אני מביא ראי' דלשון יום לאו דוקא הוא ולשון חכמים כך הוא לכוון בזה כל שעה ושעה דמאי שייטא דשיעורא דיום להתם, בשלמא הכא במילה איכא לדחוקי ולומר דנעשה לו יום התשיעי כיום השמיני וכשם שביום השמיני זמנו כל היום ה"נ בתשיעי כמ"ש אלי חכם א', אבל הכא בבל תאחר מאי שייך שיעורא דיום הרי כיון שעבר עליו זמן ג' רגלים שניתן לו בודאי כל שעה שמאחרו עובר. וה"נ מוכח מדאמרינן התם בר"ה (דף ו' ע"א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבי עד דעברי עלה ג' רגלים כקרבנות קמ"ל כו', הרי דאי לאו דגלי קרא בקרבנות דתלי בג' רגלים הוה עבר לאלתר בב"ת, וא"כ עכשיו לבתר דעברו כבר גם ג' רגלים ממילא הדר הוי כצדקה דעובר לאלתר. וכן מצאתי בס' ערוך לנר לר"ה שם שתפס בפשיטות דעובר בב"ת בכל שעה ושעה ולאו דוקא יום שלם. הרי דלשון חכמים כך הוא לומר יום במקום שכוונתם כל רגע ורגע וה"נ בנ"ד בלשון הרמב"ם. ויש להמתיק עוד עפמ"ש בס' ערוך לנר שם דמשו"ה נקט הש"ס לשון יום ויום משום דאיכא לילות דלאו זמן הקרבה נינהו שאינו עובר בהן, וה"נ י"ל דמשו"ה נקט הרמב"ם לשון יום ולא קתני דעובר בכל שעה או בכל רגע משום דאיכא לילות דלאו זמן מילה נינהו ואינו עובר אז. אמנם מדברי הרז"ה בר"ה שם ד"ה בשלמא רגלים כו' משמע קצת דהא דאמרינן התם דעובר בכל יום היינו יום ממש, דז"ל ועוד י"ל ולפרש ההיא דאמרינן רגלים פעמים חמשה נפקא מינה לעבור עליו בכל יום ויום דכיון דעבר על בל תאחר דרגלים מאחר דבראיית פנים הוא יום אחד כך בכל יום עובר בבל תאחר אבל התלוי בשנה אינו עובר אלא על כל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה עכ"ל, וח"מ אין זה מכריח ואין להאריך בזה. ועיי' בחאנ"ש מהר"ן שפירא שם שכ' גם לענין צדקה ענין יום וז"ל וי"ל דשאני צדקה אף אם עובר מיד מ"מ קאי בכל יום ויום באיסור ב"ת דעדיין זמנו הוא עכ"ל, וכן בס' החינוך (מצוה תקע"ה) כ' הנודר צדקה ולא פרעו ביום שנדרה כו' בטל עשה זו וגם עבר בב"ת מיד, הרי שהזכירו ג"כ יום ומ"מ בצדקה בודאי עבר מיד ואינו תלוי ביום:
אח"ז מצאתי שכן מבואר להדיא בחי' הריטב"א לר"ה שם דבצדקה לאלתר וכן בקרבנות כשעברו עליו ג' רגלים עובר בכל שעה ממש, דהקשה אלישנא דרבא דקאמר בצדקה מיחייב לאלתר ולא אמר עבר ותי' וז"ל דלא שייך ההוא לישנא אלא במילתא דיהבו בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי' שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן לי' לא שייך ההוא לישנא עכ"ל, וכתב עוד שם בהא דאמר רבא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בב"ת וז"ל וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפילו לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש. [וצ"ל דמה שהזכיר בדיבור הראשון לענין זמן מסוים גם יום לאו דוקא הוא]:[1]
אמנם בפיה"מ להרמב"ם ספר"א דמילה מבואר להדיא דביטול מ"ע דמילה אחר זמנה אינו תלוי ביום אלא בכל שעה ושעה עובר, דז"ל וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו כו' לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהי' ערל יהי' עובר על מ"ע שהגיע זמנה עכ"ל. ומה שכ' ע"ז כת"ר במכתבו השני דבהלכותיו בודאי חולק על פירושו למשנה מדפירש שעובר בכל יום, הנה אף כי ידוע דבמקום שחולק בהלכותיו על פיה"מ אין סומכין על פירושו כמ"ש הב"י יו"ד (סי' רצ"ד) והרדב"ז (סי' תק"פ) ועיי' בתשו' רמ"ע מפאנו (סי' קי"ז), מ"מ נראה דהיכא דאפשר לתרץ דבריו שאינם סותרים זל"ז בודאי יש לתפוס כן, ואחרי שבפירושו כתב להדיא שכל זמן שלא ימול עובר צ"ל דמ"ש בהלכותיו יום לאו דוקא הוא וכמש"ל דלשון חכמים כך הוא או דפירוש יום כל משך היום לאפוקי לילה דלאו זמן מילה הוא שאז אינו עובר בעשה:
ומ"ש כת"ר דאם עובר אחר זמנה בכל רגע למה אין מלין מילה שלב"ז מעלות השחר בכדי שלא לעקור מצוה דאורייתא, יש לדחות דמשמע לי' דכיון דבמתני' דמגילה קתני סתמא דאין מלין עד שתנץ החמה קאי גם לענין מילה שלב"ז ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת. ועיי' בס' עמק יהושע (סי' כ') שהכריח דמתני' מיירי רק במילה שלב"ז ולא בזמנה יעו"ש. אח"ז מצאתי בחי' הריטב"א למגילה שכ' דמתני' מיירי נמי ממילה שלב"ז מדהביא עלה הש"ס קרא דוביום השמיני, וכ"כ בחי' הרשב"א דעיקרא דמתני' למילה שלב"ז יעו"ש.
אמנם בזה הכביד כת"ר להעיר ממ"ש הרמב"ם שם (הלכה ח') וכל היום כשר למילה ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות, והתם איירי מתחלה גם במילה שלא בזמנה ואולי י"ל דמילי מילי קתני שהרי אין דרכו להביא דבר שאינו מפורש בש"ס, ומתחלה דאיירי לענין לילה הזכיר גם שלא בזמנה כת"ק דראב"ש ביבמות (דף ע"ב:) ואח"כ סתם שכל היום כשר למילה כלשון הברייתא פסחים (דף ד':) ואפשר דלענין שלא בזמנה סמך על מ"ש בהלכה ב', אבל דחוק הוא וצע"ג. וכן העירני חכם א' ממ"ש האו"ז הל' מילה וז"ל תניא בתוספתא דמס' שבת כו' ותינוק שעבר זמנו ושאר כל הנימולין אין נמולין אלא ביום ראב"ש אומר כו' שלא בזמנן מלין אותו בין ביום בין בלילה כו' ונ"ב דהלכה כת"ק דגם שלא בזמנו אין נמולין אלא ביום כו' הא למדת הלכה למעשה דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום. והשתא דפרישנא שהיא ביום נוהגת כל היום כדתנן בפ' הקורא את המגילה למפרע ולא מוהלין בלילה ותנן בסיפא זה הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, והא דמהלינן בשחרית היינו משום זריזין עכ"ל, הרי דגם במילה שלב"ז כתב דליכא חלא מצות זירוז באותו יום מיהא. ואינני רואה למה הביא ממרחק לחמו והרי גם ברמב"ם נאמר ענין זריזין מקדימין אחרי שניהם. וכמ"כ באו"ז י"ל דאין זה מוכיח כ"כ ומילתא באפי נפשה היא, דהא אכתי לא השמיענו האו"ז גם במילה בזמנה שמצותה כל היום ושיש מצות זירוז, וצ"ע:
והי' שלום וברכה לכתר"ה כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה:
שולי הגליון
- ↑ *) הגה"ה. והנני להזכיר בזה מה ששמעתי הערה נפלאה בשם הרהגה"צ מוהר"ר ישראל מאיר מראדין שליט"א דהמארח עני לסעודת שבת מיד בבואו מביהכנ"ס צריך למהר לסעוד דהא קיימי עניים ולאלתר עבר בבל תאחר. והיא הערה יפה לכאורה, אלא לפי שאין העולם נזהר בזה כ"כ מהדרנא בתר זכותא דאינה נכונה, משום דאומדנא דמוכח הוא דהמארח עני לסעודת שבת דעתי היא שבשעה שיאכל הוא יאכל גם העני עמו והוי כקבע זמן לצדקה בשעה שיאכל הוא וא"כ כל זמן שהוא עצמו אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה ואין מקום לעבור בבל תאחר:
|
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה
|
< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף 
