דבר אברהם/א/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ל

לכבוד ידידי ורב חביבי האברך כמדרשו הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר צבי הירש פיינבערג נ"י [עתה הגאבד"ק פענזא] שלום וברכה מרובה עדי עד.

אחד"ש ידידי כתר"ה באהבה רבה. נהניתי מאד מדבריו הנחמדים בד"ת והנני להודיעו את אשר נתן ד' בפי:

א

[א] במה שהעיר כת"ר בחגיגה (דף כ"ד ע"ב) במתניתין שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן [דמיגו דנאמן אקודש נאמן נמי אתרומה]. והקשו התוס' בחולין (דף ל"ה ע"ב ד"ה ואם אמרו) האיך יאכל כהן תרומה כיון דקודש מעורב בה ותירצו ע"י ברירה שיאמר רביעיות שאני עתיד להפריש יהא קודש. אך בתוס' חגיגה (דף כ"ה ע"ב ד"ה במטהר) כתב הר"ר אלחנן דסיפא דמתניתין דכדי יין כדי שמן שנאמן רק שבעים יום קודם לגיתות מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל רישא דהפרשתי לתוכה שנאמן כל השנה מיירי בשכבר הקדישו לכך היינו שהקדיש כבר הרביעית וא"כ להר"ר אלחנן הדרא קושיית התוס' לדוכתא כיון דמיירי שכבר מעורב בה קודש. עכ"ד ידידי כת"ר הנה רואה אני שכת"ר הבין בדברי התוס' חולין דפירשו שעדיין לא הקדיש הע"ה את הרביעית לקודש כלל ומה שאמר הפרשתי היינו שייחדו לכך ועדיין לא קרא לו שם. ובאמת פירשו כן התוס' בזבחים (דף פ"ח ע"א ד"ה מן המדומע) ובחגיגה (דף כ"ד ע"ב) כתבו כן בדרך אפשר, ולפיכך הוקשה לכת"ר לשיטת הר"ר אלחנן. אבל א"א לומר כן דא"ה מאי הקשו התוס' האיך יאכל הכהן תרומה ומי דחקם לבוא לברירה כיון דעדיין לא הקדיש הרי פשוט יכול הכהן להפריש עתה רביעית לקודש והשאר יהא תרומה אח"כ, [דשם תרומה נמי לא קרא עדיין כמ"ש התוס' בזבחים שם]. אלא ודאי דבחולין סברי התוס' דמיירי שכבר הקדיש הע"ה את הרביעית וכבר קודש מעורב בה כשיטת הר"א בחגיגה ואפ"ה יכול הוא לאכול ע"י ברירה. ולא אדע מה הגיע לכת"ר לומר דלהרר"א א"א לתרץ משום ברירה הרי מכיון שהופרש הוברר הדבר דזהו קודש והשאר תרומה. ואולי הוקשה בעיניו שאם הקדיש כבר הע"ה לא תועיל אח"כ הפרשת הכהן לברר את הקודש דלא הויא דומיא דברירה דלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' בגיטין (דף כ"ה) ובכמה דוכתי דהתם הופרשה התרומה מתחלה ע"ד ברירה זו. ועלה בדעתי ומצאתי בס' לב אריה על מסי חולין שכתב דברירה דהכא הויא כההיא שכתבו התוס' תמורה (דף ל' ע"א ד"ה ואידך) בשם הרמ"ר דאיסור שנתערב בהיתר ולא היה מבורר האיסור קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה, ועיי' בחי' הרשב"א קידושין (דף י"ז ע"ב), אמנם דחוק הוא דלפי"ז צ"ל דמ"ש התוס' שיאמר רביעית שאני כו' לאו בקריאת שם לקודש מיירי דהא כבר הוקדש אלא ר"ל שיסמוך דמה שיפריש הוא קודש, והוא דחוק מאד בלשון שיאמר רביעית שאני עתיד כו' אך כ"ז הוא רק אם נפרש שהע"ה הפריש את הרביעית סתם, אבל באמת אין אנו צריכין להכניס א"ע בברירה זו שרבו עליה החולקין והעוררין יעוי' בתוס' סוטה (דף י"ח ע"א ד"ה חזר) ובשעה"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"ד) והדברים ארוכים אכ"מ, ובפשוטו ניחא דמיירי שהע"ה בשעה שהקדיש אמד רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש והויא הך ברירה כההיא דלוקח יין מבין הכותים. והא דכתבו התוס' שיאמר בלשון עתיד ולא שאמר בלשון עבר כיון דקאי על הע"ה לאו דוקא הוא, שהרי בלא"ה נמי בע"כ אתה צ"ל דלא קאי על הכהן ר"ל שהכהן יאמר עכשיו רביעית כו', דא"כ ל"ל לכל הטורח הזה יפריש עכשיו ממש ולא יצטרך לברירה כלל, [אם לא נאמר דמיירי כעין ברירה דתמורה הנ"ל]. נמצא דלמאן דמפרש לה בייחדו אין קושיא כלל ועיקר קושיית התוס' היא רק למאן דמפרש לה שקידשה כבר:

ב

[ב] עוד כתב כת"ר ליישב קושיית התוס' דיכול הכהן לפדות את הנסכים דנסכים שנטמאו עד שלא קידשו בכלי שרת יש להם פדיון כמבואר במנחות (דף ק"א), וזהו רק לשמואל דס"ל התם דאפילו טהורים נפדים אבל לרב אושעיא דס"ל דוקא טמאים אבל טהורים לא יפדו לא שייך זה, ותירוץ התוס' שיאכל כהן ע"י ברירה נמי לא שייך לדידי' שהרי ס"ל לרב אושעיא בביצה (דף ל"ח) דאין ברירה. ע"כ תירץ כת"ר עפימש"כ רש"י בזבחים (דף פ"ח ע"א) דקמח שמדומע בו תרומה אין מביאין ממנו מנחות דלאו ממשקה ישראל הוא אע"פ שמותר לכהנים דבעינן שיהא מותר לכל ישראל, וא"כ הכא כיון דרביעית קודש מדומעת בתרומה הרי הוא פסול לנסכים והוי כטמאים שנפדים גם לרב אושעיא, עכ"ד:

הנה מש"כ דלרב אושעיא לא שייך תירוץ התוס' משום דס"ל אין ברירה נראה דאינו מוכרח. והיה בפשוטו היה אפשר לומר דאע"ג דס"ל לרב אושעיא להלכה דאין ברירה מ"מ הרי פלוגתא דתנאי היא הא ר"מ בגיטין (דף כ"ה) והא רשב"ג בחוליו (דף קנ"ה) דס"ל יש ברירה וא"כ איכא לאוקמי מתני' דחגיגה כוותייהו. אך אם נעלה בזה ארוכה לרב אושעיא עדיין תקשה לן שיטת הרמב"ם שמדבריו (פי"א מהלכות מטמו"מ הל' ד' ה') ומפירושו למשנה נראה דמפרש למתני' דהפרשתי רביעית שכבר הקדיש את הרביעית ולא רק ייחדה ופסק כוותה דנאמן גם על התרומה ולדידי' תשאר קושיית התוס' האיך יאכל הכהן שהרי פסק (פ"ז מלכות מעשר ה"א) דאין ברירה. ע"כ נראה די"ל דאליבא דרב אושעיא גופי' נמי ניחא מתני' ולא בעינן לאוקמי כתנא דסבר יש ברירה. דראיתי בס' לב אריה שהעיר דרביעית קודש בטלה ברוב, והוא מתמיה דאע"ג דמדאורייתא בטלה ברוב דהוי מין במינו מ"מ מדרבנן מיהא חד בתרי לא בטל, אולם ארווחנא בזה לחפצנו דלפי"ז עיקר האיסור שעל הכהן מלאוכלה רק מדרבנן הוא ובדרבנן הרי מודה רב אושעיא דיש ברירה כמבואר בביצה שם (דף ל"ח), וא"ש גם להרמב"ם דפסק נמי כר"א דבדרבנן יש ברירה כמבואר בדבריו שם (פ"ז מהלכות מעשר ופ"א מהלכות תרומות הכ"א). וכעין זה כתב המבי"ט מובא בשעה"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"ד) בסוף דבריו על מ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבח ה"ז) ב' שותפין שחלקו זה לקח י' טלאים וזה לקח תשעה וכלב כו' אם יש אחד מהן דמו כדמי הכלב מוציאו כו' ושארן מותר, והקשו עליו דבגמ' משמע דאין הוצאת אחד מהן מהני אלא אי יש ברירה והרמב"ם דס"ל אין ברירה בדאורייתא האיך פסק להא, ותי' המבי"ט דמדאורייתא כל הטלאים מותרים דזה שכנגד הכלב נתבטל ורק מדרבנן לא בטיל דבע"ח חשיבי ובדרבנן הרי ס"ל להרמב"ם דיש ברירה, וה"נ בנ"ד דכוותה:

אולם אין דברינו אלו אמורים אלא לפי מאי דמסיק היש"ש בב"ק פ' הפרה בדיני ברירה דבדאורייתא אין ברירה בין לקולא בין לחומרא, ונמצא דרב אושעיא לאו ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן אלא ס"ל בהחלט דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מעיקר הדין, דאפילו מאן דס"ל אין ברירה הוא רק בדאורייתא, ולפיכך אין צורך לאוקמי מתני' כתנא דסבר יש ברירה דאפילו למאן דלית ליה ברירה מ"מ בדרבנן אית ליה, אבל לפי מ"ש הכ"מ (פ"ג מהלכות גירושין ה"א) דדוקא לחומרא אמרינן בדאורייתא אין ברירה והיינו משום דמספקא לי' הלכה כמאן ולהכי אזלינן בדאורייתא לחומרא וכ"כ הר"ן בגיטין ריש פ' כל הגט, ועיי' בצל"ח ביצה (דף ל"ח) שכתב ג"כ דלרב אושעיא מספקא ליה הלכתא כמאן, ולפי"ז תנא דסבר אין ברירה בדרבנן נמי לית לי' ברירה, א"כ בע"כ צ"ל דמתני' אתיא כהאי תנא דסבר יש ברירה. ומ"מ פסקו של הרמב"ם מיושב דסוף סוף הרי קיי"ל דבדרבנן יש ברירה משום ספיקא ויכול הכהן לאוכלה דלהרמב"ם נמי הוי ספיקא דהלכתא:

ג

[ג] ומה שתירץ כת"ר לפי דרכו לרב אושעיא דכיון שהוא מדומע בתרומה יפסל לנסכים משום דלאו ממשקה ישראל הוא והוי כטמאים שנפדיס גם לר"א ומשו"ה יכול הכהן לאוכלה ע"י פדיון, הנה אף כי דבר מושכל הוא הראוי למי שאמרו בכ"ז תיוהא רבא קא חזינא ביה. דבטעמא דמתני' דאם אמר הפרשתי רביעית קודש נאמן אף על התרומה אמרינן בחגיגה שם (דף כ"ה ע"ב) מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ופירש"י שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקודש יקרב למזבח, ואין זה שייך אלא כשהקודש ראוי למזבח משא"כ במדומע לפום מאי דקיימינן השתא לומר שאינו ראוי ליקרב למזבח הרי אין כאן גנאי ושוב לא יהא נאמן על התרומה כל עיקר, וא"כ נהפכה מערתא מיישוב לקושיא חמורה דאי בשהקדישו כבר מיירי למה נאמן על התרומה לדעת רש"י דמדומע בתרומה לא הוי ממשקה ישראל. ובאמת נ"ל דזוהי קושיית התוס' בזבחים שם ([[תוס]ות/זבחים/פח/א#מן|דף פ"ח ע"א]] ד"ה מן המדומע) וז"ל פי' בקונטרס מדומע דתרומה כו' ומההיא דחגיגה דקאמר אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן על התרומה לא שייכא לכאן דהתם לאו מדומע הוי שהרי אין מקדיש את הרביעית ואין קורא שם על התרומה בעוד שהיא בחבית אלא יחד ושמרה בטהרה ליקח ממנה רביעית אחר שיתרום ויעשה אותה תרומה עכ"ל ואף שהתוס' לא פירשו בהדיא כדברינו בכ"ז לדעתי כוונתם למש"כ דע"כ צ"ל שהקודש ראוי למזבח ואי לאו הכי לא מהימן אתרומה, דאלת"ה אלא שבאו רק לומר בפשוטו דאין מההיא דחגיגה שייכות לכאן אבל לא רצו לומר דבשביל זה לא יהא מהימן אתרומה מאי שייכי דבריהם לכאן ומאי איכפת להו אם היה בההיא דחגיגה מדומע ואינו ראוי באמת למזבח ומי הכריחם ליכנס בדחוקים בכדי לאוקמי שהשביעית קודש ראויה למזבח, אלא ודאי דהוקשה להו על רש"י ז"ל כמו שכתבנו שאם היה מדומע ולא קרב למזבח לא יהא נאמן אתרומה וע"ז תירצו דמיירי שלא הקדיש עדיין את הרביעית. אך רש"י ז"ל גופיה פירש בחגיגה במתניתין שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה אם הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים משמע דייחדו לחוד לא מהני ועיי' בתוס' שם, ולכאורה סיפא דמתני' ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית נמי יפרש לפי"ז בהקדישו בשעת הגיתות והבדים, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלא הוי ממשקה ישראל וכיון שאין הקודש ראוי למזבח למה נאמן על התרומה כנ"ל:

ע"כ נראה דבע"כ צריך לומר כתירוץ התוס' חולין שיאכל ע"י ברירה וה"נ אפשר לקודש ליקרב למזבח ע"י ברירה שיפריש את הרביעית ויוברר שהיא קודש ולא תרומה והוי ממשקה ישראל, וא"כ בע"כ אנו צריכין שוב לאוקמי מתני' כההוא תנא דסבר יש ברירה אפילו בדאורייתא דלענין הקרבת מזבח ממשקה ישראל דאורייתא הוא כמבואר בחולין (דף צ' ע"ב) ודוכתי טובא:

אך לפי"ז עדיין יקשה להרמב"ם ז"ל שפסק למתניתין באופן שכבר הקדישו כמש"ל ואיהו ס"ל בדאורייתא אין ברירה וא"כ א"א לרביעת קידש ליקרב למזבח ולמה נאמן על התרומה. אולם להרמב"ם אפ"ל דפליג ארש"י ז"ל בחדא מהנך תרתי, אי דסבר דתרומה הוי ממשקה ישראל כיון דמותרת לכהנים והלכך אפילו במעורב ולא הוברר אפשר ליקרב למזבח, אי דסבר דהא דאמרינן מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה אין פירושו משום דגנאי הוא למזבח כו' כמו שפירש"י אלא פירושו דכיון דנאמן על הקודש משום שנזהר בשמירתו ממילא תרומה נמי בטהרה הויא, והלכך אע"פ שאין הקודש קרב למזבח ולא שייך גנאי מ"מ נאמן היא על התרומה שהרי הע"ה חשבוהו לקודש ונזהר בטהרתו. ומ"מ לרש"י ז"ל נמי י"ל דא"ש אפילו למ"ד אין ברירה ואיירי שפיר כשהקדיש כבר את הרביעית אבל ייחדו לחוד איני נאמן על טהרתו אנא דמיירי שנא קרא עדיין שם על התרומה וא"כ איני מדומע כלל בתרומה וקרב לגבי מזבח. ולפי"ז שוב אין אני צריכין לומר דהרמב"ם פליג ארש"י. עכ"פ יצא לנו מזה דאין מקום נתי' כת"ר אליבא דרב אושעיא משום דחשיב כטמאים אליבא דרש"י ז"ל וכמי שנתבאר:

ד

[ד] ועתה על הראשונות אני חוזר למה שביארנו למעלה לתירוץ התוס' בחולין דמיירי בשאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש והויא הך ברירה כההיא ברירה דלוקח יין מבין הכותים. ובעקבות ידידי כת"ר הלכתי דאין זה שייך אלא למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה אין תקנה לכהן לאכול, וכן נראה קצת מדברי התוס', אבל באמת יש לדקדק טובא בזה. דהנה עיקר הטעם שלא ויכל הכהן לאכול הוא משום דכיון דאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש תו ההקדש והלכך למ"ד אין ברירה שא"א לברר את הקודש מן התרומה לשאר היין דיירוע קודש. אבל לענ"ד יש לפקפק טובא ע"ז, דבההיא דתניא הלוקח מן מבין הכיתים אומר ב' נונין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' ומוחל ושותה מיד דברי ר"מ ר"י ור' יוסי ור"ש איסרין ומפרש לה הש"ס בכמה דוכתי דאיסורין השום דאין ברירה יש לחקור מה יהא דיני של יין זה לר' יוסי ור"ש אם חלה התרומה ע"י קריאת שם כזו שאינה מבוררת מעיקרא ומשים שא"א נבררה הוי דימוע או דילמא לדידהו לא קנה התרומה כלל בקריאת שם כזו לפי שאין ברירה ואין כאן דימוע כל עיקר:

והנה רש"י ז"ל בחולין (דף י"ד ע"א) כתב וז"ל אוסרין אלמא לית לי' ברירה וחייש שמא תרומה שתה עכ"ל ומבואר שהתרומה חלה ע"י קריאת שם זו והוי תערובות, ולפי"ז בהא דדידן באומר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר אין תקנה לכהן לאוכלה למ"ד אין ברירה כיין דקודש מעורב בה. אבל התוס' בעירובין (דף לז ע"ב ד"ה אלא מעתה) נראה שחולקין בזה, דאמרינן התם א"נ אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ואם לא ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה ה"נ בין ירדו בין לא ירדו דאין בדבריו כלום וכי תימא הכי נמי והתנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו ר' שמעון אומר קרא השם, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת וליפרוך הכי נמי אי הוי טעמא משום דאין ברירה וי"ל דאי טעמא משום דאין ברירה הוא אין תימא דודאי כיון דאין ברירה ה"נ דלא הויא תרומה כו' ומהר"י מפרש דאי טעמא דר"ש משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה כו' וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אע"ג דאין ברירה עכ"ל. הנה מבואר שנחלקו בזה מהר"י ולישנא קתא שבתוס', ונראה דה"נ פליגי גם בברירה דשאני עתיד להפריש בלוקח יין מבין הכותים, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בדו"ח הערכה ד'. [ועיי"ש בדו"ח שהרבה לתמוה על שי' הסוברים דהוי תרומה, ויש לי בזה איזה הרהורי דברים ואכ"מ]. ומפירוש רבנו גרשום בחולין שם נמי משמע דסבר כתירוצא קמא שבתוס' שאין התרומה תלה כלל, ז"ל ור' יהודה אוסר כלו' מטעם זה אוסר דלית לי' ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין לפיכך אינו רשאי לאכול עד דיפריש כולו דאינו יודע מאי זה אוכל ונמצא שזה טבלים עכ"ל. וא"כ לתי' הראשון שבתוס' דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל הנה ברביעית דידן שאמר הע"ה מה שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר יכול הכהן לאוכלו למ"ד אין ברירה לפי שאין ההקדש חל מעיקרו, ומ"מ נאמן הוא על התרומה משום דכשיפריש יהא קרב למזבח שנאמן הע"ה למזבח אחר שהקדישו אע"פ שבאמת עדיין אינו קדיש והלכך נאמן גם על התרומה משום גנאי המזבח, ואתי שפיר גם לרב אושעיא ולהרמב"ם שפסק דאין ברירה. ונ"ל להוכיח דהרמב"ם קאים בהך שיטתא וס"ל כתירוצא קמא שבתוס' עירובין שאין התרומה חלה כל עיקר. דבהלכות מעשר (פ"ז ה"א) כתב מי שהיו נו מאה לוגין של יין טבול מן התורה ואמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה וו' מעשר ראשון יט' מע"ש לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות. אנא יפריש ואח"כ ישתה ואין אומרים זה שהניח בסוף כאלו לברר תחלה מפני שחיוב תרי"מ מן התורה ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאלו נברר עד שיברור עכ"ל וזהו משום דפסק כר"י ור"ש דאין ברירה וכרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה. והנה הרמב"ם לא נקט לא בלשון לא יאמר אדם ב' לוגין שאני עתיד כו' אנא יפריש ואח"כ ישתה כו' דהיה משמע דתקנה דלכתחלה קאמר האיך יפריש. אלא נקט נה בלשון דיעבד מי שהיו לו מאה לוגין כי' ואמר ב' לוגין שאני עתיד כו' ומ"מ מסיים ע"ז שיפריש ואח"כ ישתה אלמא דהשתא נמי יש תקנה לדבר בהפרשה, ואם נימא שהתרומה חלה והוי דימוע מה תועיל עוד הפרשה שאח"כ כיון דאין ברירה דילמא מה שהפריש הוא חולין והתרומה נשארה, אע"כ דס"ל דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל והיין הוי טבל כדמעיקרא ומשו"ה חוזר ומפריש מחדש:

ולכאורה היה נראה לדין דשפיר יש תקנה בהפרשה שאחר קריאת שם זו משים דאע"פ שהתרומה חנה מ"מ מדאורייתא הרי בטנה ברוב חולין שכל מין במינו ורק מדרבנן בעינן ק"א, דקרא דתרומו חלבו ממנו דמיני' דרשינן דתרומה עולה בק"א רק אסמכתא בעלמא הוא, יעוי' בר"ש (פ"ב דביכורים מ"א) וברמב"ם (ס"פ י"ד מהלכות תרומות) והוא מבואר מש"ס בכ"ד, וכיון דהוי רק איסורא דרבנן משו"ה יש ברירה כמש"כ לעיל (אות ב'), יהא דר"י ור"ש אוסרין הוא רק לכתחלה, ר"ל שאוסרין להפריש בקריאת שם כזו לכתחלה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה. [ולפי"ז צ"ל דרבי יהודה ור"ש אף דתרווייהו כחדא אוסרין בכ"ז אין נדר האיסור שוה לשניהם, דלר"ש היא רק לכתחלה שאסור לתרום באופן זה אבל אם תרם שותה על סמך ברירה לר"י אפילו דיעבד נמי לא דאיהו סבר במנחות (דף כ"ב) דמין במיני אפילו באלף לא בכל והוי איסורא דאורייתא ואין ברירה אפילו בדיעבד]. ואע"ג דבעירובין (דף ל"ז ע"ב) אמרינן כי לית ליה לר"ש בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה הרי דחשבינן לברירה דשני לוגין לענין דאורייתא, י"ל דזהו רק דלכתחלה לפני הפרשתו וביטולו אלו באין להפקיע מכח ברירה את הדאורייתא ומשו"ה אסור לכתחלה, אבל אם עבר והפריש שבטל ברוב והוי רק דרבנן יש ברירה וההפרשה מבררת שתרומה עלתה. אבל כ"ז אינו דא"כ למה באמת פסק הרמב"ם דצריך להפריש דוקא קודם שהייתו אפילו בדיעבד דאיירי ביה לסמוך אברירה דאח"כ, אע"כ צ"ל דאע"ג דבתר ביטולו הוי רק איסורא דרבנן מ"מ אין ברירה גבי' כיון שבא מכת איסור תורה, דדוקא כשעיקר האיסור מדרבנן יש ברירה אבל אם עיקר האיסור מן התורה אלא שעל ידי ביטול והפך לדרבנן לא, ודלא כמו שכתבתי לעיל (באות ב') ודלא כהמבי"ט שהבאנו שם כמו שדחהו השער המלך שם. ועדיפא מינה מוכח מסוגיין דאפילו בדבר שהוא מתחלתו דרבנן אלא שיש לו עיקר מן התורה נמי אין ברירה כבדאורייתא, דשי' ר"ת בב"מ (דף פ"ח) דלוקח אחר מירוח פטור מדאורייתא ממעשר ואינו חייב אלא מדרבנן. וה"ה בתרומה כמ"ש הב"י יו"ד (ס' של"א) ועיי' במל"מ (פ"א הלכות תרומות הי"א), ולוקח יין מבין הכותים אחר גמר מלאכה הוא ואפ"ה קרי לי' הש"ס דאורייתא, ובע"כ דיש לו עיקר מה"ת שאני, כמבואר בתוס' בכורות (דף י"א ע"ב ד"ה טבלים) דתרומת דגן תירוש ויצהר קרי הכא דאורייתא אף דהוי לקוח ופטור מה"ת, וכן תירץ לה הריטב"א ב"מ שם משום דיש לו עיקר מה"ת, וה"נ מוכח להרמב"ם דסבר (פ"ב מהלכות מעשר ה"ב) כשי' ר"ת דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת. ויותר מזה כתבו התוס' עירובין שם (ד"ה מאן) לענין מעשר ירק דאע"פ שהוא מדרבנן מ"מ חשיב כדאורייתא דאין ברירה וז"ל כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב לי' כדאורייתא עכ"ל. וכיון שכן שוב הדרן לומר מדפסק הרמב"ם דאחר קריאת שם זו מהניא הפרשה מוכח דלמ"ד אין ברירה אין התרומה חלה כלל וכמש"כ:

ולפי"ז ברביעית דידן שאמר הע"ה מה שאני עתיד להפריש יהא קודש שפיר יכול הכהן לאוכלו למ"ד אין ברירה לפי שאין ההקדש חל מעיקרו, ומ"מ נאמן הוא על התרומה משום דכשיפריש יהא קרב למזבח שנאמן הע"ה למזבח ששמרו אחרי שהקדישו אע"פ שבאמת עדיין אינו קדוש והלכך נאמן גם על התרומה משום גנאי מזבח:

ה

[ה] איברא דאכתי איכא למידחי ולומר דלא מוכח מהרמב"ם ז"ל דלמ"ד אין ברירה אין הרביעית נעשית קודש מטעמא דכתיבנא משום דדין הוא בעיקר התפסת או חלות ההקדש וקריאת השם דכל שאמר שאני עתיד להפריש ובאמת א"א הוא להתברר אין ההקדש וקריאת השם חלין כל עיקר לפי שאין זו התפסה וקריאת שם מצד עצמן או שדין הוא בחלות ההקדש ושם תרומה מצד עצמה שלא לחול בכה"ג דשפיר איכא למימר דאין זה חסרון בעיקר התפסת ההקדש וקריאת השם וחלין גם כה"ג ונשאר ההקדש מעורב אלא דבתרומה לחודא דאיירי בה הרמב"ם טעמא אחרינא איכא שלא תחול כלל. דאמרינן התם בעירובין והא שמעינן לר"ש דלית ני' ברירה [גבי יין הבא מבין הכותים] כו' רבא אמר שאני התם דבעינן ראשית ששיריה ניכרין א"ל אביי אלא מעתה כו' והתנן תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו כו' ר"ש אומר קרא השם שאני התם דאיכא סביביו ואב"א כדקתני טעמא אמרו לו לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הגיד כו' [פי' ואית ליה לר"ש ברירה ומצד שיריה ניכרין נמי אין חסרון אלא דחייש לבקיעת הנוד] ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין מאי קאמרי לי' הכי קאמרי לי' לדידן בעינן ראשית ששיריה ניכרין לדידך אי אתה מודה כו'. והנה בעיקר הדין בודאי בעינן ראשית ששיריה ניכרין כמש"פ הרמב"ם (פ"ג מהלכות תרומות הל' ה', והא דבהלכות מעשר דקיימינן ביה כתב הרמב"ם הטעם דאין ברירה ולא משום דאין שיריה ניכרין בשעת קריאת השם אפילו אי יש ברירה אע"ג דרבא בסוגיין קאמר הכי, הוא משום דלמאי דאמר ואב"א כו' הדר מטעמא דאין שיריה ניכרין והלכתא כלישנא בתרא וה"נ אמרינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין הכי דלמסקנא ליכא להאי טעמא והלכך למ"ד יש ברירה שפיר הלה תרומה. וטעמא דמילתא הוא כמ"ש הרשב"א בחי' לחולין שם ח"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמ"ד יש ברירה באומר שאמר עתיד להפריש מהני דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר ושיריה ניכרין הן למפרע אע"פ שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשפת שתיה עכ"ל. [וכל השקלא וטריא בסוגיא דעירובין נראה נמי דבהא היא אי כה"ג מיקרי שיריה ניכרין ולא בעיקר הדין. יעוי' ברשב"א חולין שם בסוף דבריו]. והלכך איצטריך הרמב"ם לטעמא דאין ברירה דאילו יש ברירה ממילא הוו שיריה ניכרין. ולפי"ז נמצא דזה שייך רק למ"ד יש ברירה אבל למאד אין ברירה הנה מלבד החסרון שבעיקר קריאת השם באופן שא"א להתברר אית בי' נמי חסרון דאין שיריה ניכרין והא בהא תליא דאי יש ברירה שיריה ניכרין ואי אין ברירה אין שיריה ניכרין, ומעתה אפשר לומר דמצד עיקר ההרמה של קריאת השם שהיתה באופן שא"א להתברר שפיר היתה התרומה חלה ונידונית כדימוע אלא דמטעמא דאין שיריה ניכרין אינה חלה כלל. והא דרש"י ז"ל פירש התם בחולין שהיין הוי דימוע תרומה אע"פ שאין שיריה ניכרין, י"ל דאזיל לשיטתו שכתב במכות (דף י"ט ע"ב ד"ה תרומה בעוקצה) דמתניתין דדמאי (פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כו' ומיחל ושותה פליגא אהא וס"ל דלא בעי ראשית שיהא שיריה ניכרין אע"ג דמתניתין ר"מ היא דסבר יש ברירה. ומזה נראה דרש"י ז"ל לא ס"ל כהרמב"ן בשם גאון ז"ל אלא דאפילו למ"ד יש ברירה אין שיריה ניכרין, ולפי"ז השקלא וטריא בסוגיא דעירובין היא בעיקר הדין אי סבר ר"ש דבעינן שיריה ניכרין או לא בעינן כלל שיריה ניכרין, וא"כ אלו הוו סברי ר"י ור' יוסי ור"ש דאוסרין דבעינן שיריה ניכרין לא מוכח מידי דסברי אין ברירה דאפילו אי אית להו ברירה שפיר אוסרין משום דאין שיריה ניכרין כדרבא, וכיון דהש"ס בחולין קאים השתא למוכח דהני תנאי דאוסרין סברי אין ברירה בע"כ דסבר הש"ס דכולהו ס"ל דלא בעינן שיריה ניכרין. והלכך שפיר כתב רש"י שהתרומה חלה. וכן מהר"י בתוס' עירובין כתב נמי שפיר דתרומה חלה משום דקאי התם אליבא דאביי ולא בעינן כלל שיריה ניכרין כמ"ש. ולפי"ז להרמב"ם נמי אע"ג דסבר דאין התרומה חלה כלל אין זה שייך אלא בתרומה דבעינן בה שיריה ניכרין משא"כ ברביעית דידן לקודש דלא שייך בה שיריה ניכרין שפיר י"ל דלמ"ד אין ברירה חל ההקדש והוי דימוע:

ודרך אגב אעיר בזה על הריטב"א סוכה (דף כ"ג ע"ב) שהקשה ג"כ כקושיית הרשב"א דאין שיריה ניכרין והביא לתירוץ הרמב"ן ז"ל ודחהו ומסיק וז"ל ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמיך למשתי מיניה באמירה זו משום דלא קרא עליה שם מהשתא אלא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומה כלום ובשעת ההפרשה הא איכא ראשית ששיריה ניכרין והיינו דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפיר בשלא סיים מקום, וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא עכ"ל. וקשה טובא דממקום שבא להסתייע הוי פירכא לדבריו, דלפי דעתו דאין שיריה ניכרין אלא בשעת הפרשה לכאורה בודאי צריך לשייר קצת יותר משיעור התרומה בכדי דכשיפריש אח"כ ישאר גם מקצת חולין ויהיו שיריה ניכרין בשעת הפרשה, והתם בירושלמי (דמאי פ"ז ה"ב) אמרינן מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכום הרי הוא מפשר כו' זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר מה נן קיימין אם באומר כו' כי נן קיימין באומר מכבר לכשאשתה, ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת אר"א משייר כל שהו חולין כההיא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טמאה עם החולין ע"כ, משמע דדוקא משום איסור טלטול בשבת הוצרכו לומר דמשייר כל שהו חולין אבל בחול לא, ולהריטב"א אפילו בחול נמי צריך לשייר כי היכי דליהוו שיריה ניכרין ובדוחק צ"ל דר"א ואמר משייר כל שהו לאו אהך קושיא קאי אלא בעלמא קאמר לה דצריך לשייר כל שהו חולין והוא באמת משום שיריה ניכרין. ואפשר דזהו דמסיק הירושלמי ולא דמיין תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה, היינו דצריך לחולין כי היכי דתיהוי תרומה טמאה שיריה ניכרין. ואולם יש להתיישב עוד בדברי הריטב"א דשמא אפילו אי לא שייר כל שהו מיקרי לבתר ברירה שיריה ניכרין בשביל מה ששתה כבר, וצ"ע:

ולכאורה קשה על שי' רש"י דחלה תרומה אלא דהוי דימוע מסוגיא דעירובין שם דאמרינן וסבר ר"י אין ברירה והתנן כו' ת"ש האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ר"י אומר מחולל, ופירש"י וכי סליק סלע בידי' אמרינן יש ברירה שזה שחילל מע"ש עליו דאי אין ברירה לא אמר מידי עכ"ל, ולשיטתו דאפילו אם אין ברירה התרומה חלה כה"ג אלא דהוי דימוע ה"נ יהא המעשר מחולל על איזה סלע שיהי' שבתוך הכיס אלא שהסלע מעורב בשאר הסלעים שבכיס ואין ברירה לבררו, ונהי דבגמ' אפשר לדחוק ולומר דלא פריך כלל ממה שהמעשר מחולל אלא ממאי דמשמע לי' להש"ס שהסלע היוצא נתפס בקדושת מע"ש אבל לפי פירש"י שכ' דלא אמר מידי דהיינו שאין המעשר מחולל קשה מדידיה אדידיה. ואולי חילול מע"ש שאני דצריך שיתפס הסלע בקדושת מע"ש והוא נעשה דמי המעשר וכיון דבשעת חלות הפדיון הוא מתערב ואינו מינכר אינו פודה, ואינו בוצרת הכסף בידך דוגמת ההיא דאמרינן בב"ק (דף צ"ח ע"א) נפל כיסו לים אין מחללין דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך וליכא, ומיירי אפילו בשיכול להעלותו שהוא שלו אלא שאינו מצוי ברשותו מדפריך מינה עלי' דרבה התם ורבה מיירי בדמני בר אמוראה למשקלינהו כמבואר בתוס'. ואין זה, אלא בדרך דמיון לפום רהיטא וצ"ע בזה. ועי' בספר חלק שני סי' כ"ז אות ח']. ועפי"מ שעמד בדו"ח שהזכרנו לעיל יש ניישב קצת וקצרתי, אחר זה מצאתי בס' יד דוד להגאון מוהר"ד מקארלין ז"ל ח"ב פ"ה בקונטרס ברירה שעמד בזה יעו"ש. [ומהרהר אני עוד דאפשר דרש"י ז"ל נמי סבר דאין התרומה חלה כל עיקר כיון שא"א להתברר, ומה שכתב וחייש כמא תרומה שתה ר"ל דלית לי' ברירה כר"מ לומר דהוברר הדבר דמה ששתה הוא חולין ומה שמפריש אח"כ הוא תרומה והיה עומד מתחלה לכך אלא חייש שמא שתה זה שהיה עומד מתחלה להיו תרומה דאין ברירה וממילא לא חלה התרומה כלל ושותה טבלים, וה"נ משמע לשון רבנו גרשום שהזכרני לעיל שכ' דלית לי' ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין כו' דאינו יידע מאי זה אוכל ונמצא שזה שותה טבלים, ועיי' ברש"י מעילה (דף כ"ב) ובתוס' שם, ועיי' בדר"ח שם שתפס דרש"י ס"ל כהר"י שבתוס' דהתרומה חלה]:

וראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו טו"ט ודעת מהדו"ג ח"ב סי' קנ"ב שנשאל באחד שהיו לו ב' פרות מבכרות ומכר לא"י אחת ואמר לו זו שתלד ראשונה מכור לו וילדה אחת. ומסיק דאין ברירה ומ"מ פטורה מבכורה דכיון דאין ברירה א"כ הוי להא"י זכות בשתיהן דהרי מה"ט קיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן מכח כיון דאין ברירה הוי לכל אחד חלק בכולו, וא"כ אם אין ברירה הוי שייכות להא"י בכל בהמה ובהמה והוי יד עכו"ם באמצע. ולפי דברינו לא מוכחא מילתא דתחול אפילו עיקר ההקנאה מעיקרא די"ל דהקנאה על תנאי ברירה לא חלה כלל לדידן דקיי"ל אין ברירה, ואין זה שייך כלל לאחין שחלקו דבא להם בירושה ואם אין ברירה בודאי הוו שותפין בכולה ואינו ענין לכאן. ואולם להסוברים דלדידן דאין ברירה הוא רק מצד ספק בדינא הנה כשהיה הא"י מוחזק יש לצדד דפטורה וצ"ע ואכמ"ל:

והיה שלום וברכה למעכ"ת כנפשו ונפש ידידו עוז הדוש"ת אשרו והצלחתו בכל לו"נ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף