דבר אברהם/א/לג

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

שתי ברית מילה אחת בזמנה ואחת שלא בזמנה איזה מהן קודמת

א

הנה שאלה זו נמצאת בשו"ת יד אליהו (סי' מא) הביאה הגאון רש"א בהגהותיו ליורה דעה (סי' רס), ומסיק שם דמילה בזמנה קודמת משום דחביבה מצוה בשעתה, וכן הסכים גם בשו"ת ברית אברהם (חלק או"ח סי' י"ד) דמילה בזמנה קודמת. אבל אחר בקשת המחילה מהגאונים הנ"ל נראה לעניות דעתי שאינו כן אלא דזו שלא בזמנה קודמת.

והנה הגאון בעל ברית אברהם כתב להסתייע דמילה בזמנה קודמת מהא דקיימא לן באורח חיים (סי' קח) בנאנס להתפלל דמתפלל אחר זה שתים דמקדימין תחלה זו שבזמנה ואחר זה השניה לתשלומין, ובלבוש כתב הטעם משום דתדיר קודם והיינו משום שהוא מצוי, והכי מפורש בסוגיא דזבחים (דף צ"א ע"א) דמילה לגבי פסח הוי תדיר והיינו משום דמצוי יותר, והוא הדין הכא ראוי להקדים זו שבזמנה משום דתדיר קודם דמצוי יותר מילות בזמנן ממילות שלא בזמנן כמו בתפלה. אבל תמה תמה אני ע"ז אטו מילה שלא בזמנה מצוה חדתא היא שנידון בה לומר שאינה מצויה כל כך כמו מילה בזמנה, הרי חדא מצוה היא ותרווייהו בין בזמנה בין שלא בזמנה שוין הן דאותה מצות מילה עצמה שהיתה מוטלת עליו בזמנה מוטלת עליו גם עכשיו אלא שנתאחרה ומכיון דמצות מילה מצויה כמה שהיא מצויה גם מצוה זו שיש במילה שלא בזמנה מצויה היא כמותה דהיינו הך מצוה ואיך שייך לפליגי מינה ובה גופה. מה שאין כן גבי תפלה דלאחר זמנה היא באה רק לתשלומין ואינה כתפלה עצמה של חובה שבזמנה לכן שפיר אמרינן דתפלת תשלומין אינה מצויה כעיקר תפילה שלא באה לתשלומין דתרי מיני תפלות נינהו. ואין ראיה מתפלה למילה כלל.

תו כתב הברית אברהם דבפשיטות יש לומר כיון דשבת עדיפא ודוחה מילה שלא בזמנה ומכל מקום נדחה שבת מפני מילה בזמנה דעדיפא משבת כל שכן שמילה בזמנה דוחה למילה שלא בזמנה לאחרה. אבל לדעתי יש לומר דקל וחומר פריכא הוא, דעד כאן לא מצינו דמילה בזמנה דוחה את השבת אלא עיקר המצוה דיום השמיני אבל הקדמתה בו ביום גופיה לאו כלום היא, ר"ל דדוקא באופן שאם לא היתה שבת נדחית מפניה היה זמן דיום השמיני במילה זו בטל לגמרי בכהאי גוונא הוא דשבת נדחית מפניה אבל אלו היה יכול לקיים מצות יום השמיני שלא באיסור שבת אלא שמפני זה היה צריך לאחרה איזה שעה בו ביום גופיה לא היתה דוחה לשבת כלל, ואם כן תהא מילה שלא בזמנה כשבת וכי היכי דלענין שבת אין עדיפות במילה דזמנה בהקדמתה לחוד במקום שאינה נעקרת לגמרי מיום ההוא הכי נמי לגבי שלא בזמנה אין לה עדיפות אלא באופן שאם ימולו תחלה זו דשלא בזמנה תיעקר זו שבזמנה לגמרי מיום השמיני אבל במקום שלא תיעקר לגמרי מיום השמיני אלא שתתאחר איזה שעה וימול אחר כך בו ביום [שזה הוא הנידון בשאלה שלפנינו] אין לה עדיפות כלל על זו דשלא בזמנה.

עוד הביא ראיה ממגן אברהם (סוף סי' רפב) בענין החיובים לעלות לתורה שכתב דבמילה שלא בזמנה החיוב בשבת שקודם המילה ומכל מקום מי שחל המילה בשבוע זה הוא מוקדם לעלות לתורה דמילה בזמנה עדיפא, והיינו מטעמים הנ"ל דחביבה מצוה בשעתה וגם דדוחה שבת כהנ"ל וגם דהוי תדיר דהוא מצוי יותר ומכל שכן לענין הדמת מילתו דשייך גם כן הטעם הנ"ל עכ"ד. אבל מלבד שאין להסתייע ממנהגים אלו לדינא עוד אפשר לומר דלאו מהני טעמי כלל קפסיק המגן אברהם דאותו דבזמנה קודם לעלות לתורה, שהרי המגן אברהם לא איירי לענין מי להקדים לקריאה, ר"ל דלא מיירי באופן שיש עליות הרבה שמספיקות לשני בעלי הברית ומספקא לן רק למי לקרוא ראשון ולמי אחרון שהרי לא מצינו שתהא קפידא בהקדמה ואיחור לענין חיובים אלו ואין נפקא מינה בדבר ולא שייך לספוקי בהא, אלא מיירי כשאין כאן אלא עליה אחת ואם יקרא האחד ידחה השני לגמרי, משום הכי סבירא ליה להמגן אברהם דדין עליה לתורה שוה לדין המילה עצמה דזה שמילתו נדחית מפני מילת חברו גם עלייתו לתורה נדחית מפני חברו, דבאופן שאם ימול את זו דשלא בזמנה תדחה את המילה דבזמנה לגמרי מיום השמיני בודאי דמילה שלא בזמנה נדחית מפני זו שבזמנה דקל וחומר היא משבת כמש"ל, ומשום הכי גם עלייתו לתורה נדחית מפני אותו בעל ברית שמילתו בזמנה, ואם כן אין ראיה מזה לענין הקדמה לחוד היכא דהמילה שבזמנה לא תדחה בשביל זה לגמרי מיום השמיני כנ"ל. עוד אפשר לומר דכי היכי דכתב המגן אברהם שם דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב ואפילו הנמוך ממנו הכי נמי זה שזמנו קבוע אפשר שנידון יותר כקביעות עירנות ושלא בזמנו אין לו לגביה דין עירנות כל כך. ובכלל אין זו ראיה אלא זכר בעלמא.

אך יש לדון דמילה בזמנה קודמת דהוי מקודש יותר כמו שכתב בשו"ת יד אליהו משום שדוחה שבת וכל המקודש מחברו קודם לחברו כדתנן בזבחים (דף פ"ט). עוד כתב שם משום חביבה מצוה בשעתה עיין שם שהאריך בראיות.

ב

אבל לעניות דעתי נראה דכל זה אינו ואין אנו נזקקין לכל דברינו הנ"ל לדחיית ראיותיהם ז"ל. דאפילו אי יהיבנן דמילה בזמנה הוי מצוי ומקודש וכו' נגד מילה דשלא בזמנה מכל מקום אין לדון בשביל זה דזו שבזמנה קודמת. דעד כאן לא אמרינן תדיר ומקודש קודם אלא היכא שבדחיית האינו תדיר והאינו מקודש לא יהא איסור יותר מבדחיית התדיר והמקודש, אבל היכא שבדחיית האינו תדיר והאינו מקודש יהא איסור ובדחיית התדיר והמקודש לא יהא שום איסור בדבר בודאי דשאינו תדיר ואינו מקודש קודם בכדי שלא לעבור אאיסורא, ואם כן לית דין צריך בשש דמילה דשלא בזמנה קודמת, דזו שבזמנה הרי זמנה קבוע כל היום ואם תהא נדחית לשעה חדא ביום השמיני גופיה לא עבר על שום איסור ועדיין הוא נימול כדינו בזמנו ביום השמיני ואין מצוה להקדימו כלל אלא מצד מצות זירוז בלבל, מה שאין כן זו דשלא בזמנה דמכיון שהגיע לשעה שיכולין למולו כל שעה ושעה שמאחרו עובר בעשה כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"ב) וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל ועיין בראב"ד, הרי שבכרת פירש שאין חיובו נגמר אלא כשנשאר ערל אבל לענין ביטול העשה אין חילוק כלל דאף על פי שמל אחר כך מכל מקום ההיא שעתא דהוה ערל עבר וביטל מצות עשה, ודבר פשוט הוא דמה שכתב הרמב"ם בכל יום ויום הוא מבטל מצות עשה לאו דוקא הוא אלא בכל רגע ורגע עובר אף על פי שלא עבר עליו יום שלם דמאי שייך הכא שיעורא דיום כמובן, ואם כן בודאי יש להקדים את המילה דשלא בזמנה בכדי שלא יבטל ממצות עשה בשעת האיחור מה שאין כן זו שבזמנה אם מאחרה