באר יצחק/יורה דעה/כ

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

באר יצחק TriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png כ

סימן כ.

הרא"ה בספר החינוך פרשה יתרו (סי' ל') הקשה בהא דנדרים (דף ט"ז) דאם אמר קונם סוכה ולולב ותפילין דחל הקונם, דניתי עשה ולדחי ל"ת, ותי' משום דה"ל עשה דכל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה עשה ול"ת, והקשה המל"מ דהא מצינו ביבמות (דף ה') דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דישנו בשאלה א"כ אף בנדרים הוי ג"כ בשאלה.

ונ"ל לתרץ משום די"ל דדוקא בעשה דמצורע דה"ל עשה השוה בכל לכן מצי לדחות צ"ת ועשה דישנו בשאלה, דהא עשה השוה בכל עדיף מעשה דאינו שוה בכל כמו דאמרו (שם), וכה"ג כתבו התוס' (שם דף ו') ד"ה טעמא כו' דלכן כתב רחמנא בכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת משום דהוי אמינא דשאני עשה דציצית דאינו שוה בכל ע"ש, [ובחידושי ליבמות הארכתי עפ"ז לפרש הסוגיא הנ"ל], א"כ לפ"ז י"ל דלכן חל קונם או שבועה בכולל על סוכה ולולב ותפילין כמבואר במשנה בנדרים, משום דהא נשים פטורות מזה וה"ל עשה דאינו שוה בכל, ובאינו שוה בכל לא מצינו דדוחה לעשה ול"ת אף דישנו בשאלה, ואין לנו אלא כנידון דמצורע דה"ל עשה השב"כ, ושבועה בכולל דחלה על מצה כמש"כ התוס' בשבועות (דף כ"ד) ד"ה אלא הן כו' בשם הירושלמי כו' אף דמצה ה"ל עשה השוה בכל י"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דהובא בתוס' קדושין (דף ל"ח) דס"ל דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ה"ה י"ל דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת ועשה אף דישנו בשאלה, ובעי דומיא דמצורע דה"ל עשה דלאחר הדיבור.

ולפ"ז יש להקשות בהא דח"מ (סי' ע"ג) דשבועה בכולל חלה לבטל מ"ע דפריעת בע"ח, וקשה דהא עשה דפריעת בע"ח גם נשים מוזהרות כמש"כ לעיל, וע' בכתובות (דף פ"ה) דההיא איתתא דאיחייבה שבועה כו', וה"ל עשה השוה בכל דיהא דוחה לעשה ול"ת דשבועה דישנה בשאלה, ואפשר לומר דשאני פריעת בע"ח דהוי בכלל דינין, ואיתא בסנהדדין (דף נ"ו) דבמרה נצטוו על הדינין והוי זה קודם מ"ת, ושייך ג"כ בזה לומר דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחר הדיבור, וכיבוד או"א דנצטוו במרה ואפ"ה אמרו ביבמות יכול יהא כיבוד או"א דוחה שבת, י"ל משום דה"א דהא הוקש כבודם לכבוד המקום כמש"כ התוס' ביבמות, ועוד דהא גם שבת נצטוו במרה וה"ל ג"כ ל"ת דקודם הדיבור, ויש להאריך בזה הרבה.

ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל להוכיח ממשנה דביכורים דיצא מצות כתיבת ס"ת אף דנאבדה אח"כ, דאין לומר דשא"ה דה"ל עשה השב"כ, דהא פריעת בע"ח מקרי עשה דקודם מ"ת כנ"ל, ולשיטת הירושלמי הא אינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור.

ולפי שכבר כתבו האחרונים דש"ס דילן לא ס"ל כשיטת הירושלמי הנ"ל לכן נראה לי לתרץ קושיית הרא"ה הנ"ל באופן אחר, והוא דהש"א (סימן ס"א) הקשה ג"כ קושיא הנ"ל, ותי' דהא בפ"ב דנדרים מפרש טעמא דנדרים חלין על דבר מצוה משום דכתיב איש כי ידור נדר לה' דאף בחפצי שמים חלין, א"כ ה"ה בשבועה בכולל דכיון דחלה ילפינן מן לה' הנ"ל דהא בשבועה נמי קאי ע"ש, ויש להקשות דלפ"ז תקשה דהא ביבמות (דף ה') קאמר הש"ס בהא דקיי"ל עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מן נזיר, דהא י"ל מאי חזית למילף מנזיר הא יש לנו למילף משבועה ונדרים דכתיב בהם לה', דמוכח עזה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, לכן נ"ל לומר משום דיש להקשות בהא דיבמות דאיך אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר, הא מבואר (שם דף כ') דכל, מקום שאתה יכול לקיים שניהם לא אתי עשה לדחות ל"ת, א"כ הא יכול להשאל על נזירותו [בפרט למאן דס"ל דנזיר חוטא הוי וודאי קשה כנ"ל], ואין לומר דשאני נזירות והיא הנותנת דכיון דקילא דישנה בשאלה לכן אף ביכול לקיים שניהם מ"מ אחי עשה ודחי ל"ת, דז"א דהא בנזיר (דף מ"א) מקשה הגמ' אי ס"ד כי עביד במלקט וברהיטני מצוה קא עביד כנ"ל, דקשה להגמ' דיגלח במלקט כר"ל דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, אלמא דגם בנזירות דאף דיש בשאלה אפ"ה מהדרינן לעשות שלא יצטרך לדחות ל"ת, ואין לומר דהא התם מיירי לר"א, ור"א הא ס"ל אין נשאלין על הקדשות לכן אליבי' לא שייך לומר הואיל וקיל שישנה בשאלה, דהא (שם ע"ב) ברש"י ד"ה ור"א דאתי עשה כו' כתב דבנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה כו', והא שם מיירי לר"א, ואפ"ה ס"ל דנשאלין על נזירות ומוכח דאף ר"א ס"ל דנשאלין על נזירות משום דהקדש שאני כמש"כ הטו"א בחגיגה (דף י').

לכן נ"ל דבאמת אינו קשה כלל לומר דהא יכול להשאל על נזירותו, משום דדוקא היכא דיכול לקיים העשה וגם לל"ת כמו שאמרו דאם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, אבל אם אתה שואל על הנזירות אז אין כאן ל"ת כלל ואין אתה מקיים הל"ת, לכן אין זה מקרי אתה יכול לקיים שניהם ע"כ אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דנזיר ולפ"ז ס"ל דלכן נדרים ושבועות חלין על דבר מצוה משום דלא שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, משום דהא אתה יכול לקיים שניהם היינו בשאלה, ואין לומר דהא חפץ לקיים העשה ול"ת דשבועה כנ"ל, משום דאכתי אף אם יתיר את השבועה שנשבע לבטל את המצוה, עכ"ז הא יכול להיות נשבע על דבר הרשות, דאז ג"ב מקיים לל"ת ועשה דכל היוצא מפיו יעשה, ולכן מקרי זה שפיר אתה יכול לקיים שניהם, אבל בנזירות אם ישאל על הנזירות א"כ הא אינו מקיים לל"ת דתער לא יעבור על ראשו ולעשה דקדוש יהיה דלא משכחת זה אלא בנזירות, אבל נדרים שאני, [וגם יש לומר דהא הוי מצי מתחלה בעת שקיבל ע"ע השבועה לישבע רק על דבר הרשות דאז ג"כ מקיים עשה ול"ת הנ"ל, ודומה למש"כ התוס' בעירובין (דף ק') דע"י פשיעה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, משא"כ בנזיר די"ל דרצה לקיים לעשה ול"ת דנזיר, ועוד דהא בעת שקיבל הנזירות לא היה אז מצורע ולא ידע מזה], וכש"כ לפי מה דמצינו בנדרים (דף ע') דכשרים התנדבו בנזיר, לכן שפיר פסקו דשבועות ונדרים חלין על דבר מצוה, משום דאיתא בשאלה וזה מקרי אתה יכול לקיים שניהם, ובדבר הרשות כנ"ל, בפרט למאי דקיי"ל דכל הנודר חוטא הוי, ובפרט בנשבע לבטל את המצוה דודאי הוי חוטא לכ"ע, וגם בנדר ע"ד רבים ישנו בשאלה במקום מצוה, כן נ"ל פשוט לולא דבריהם הנ"ל.

ועפ"ז נ"ל לתרץ דברי הרשב"א (בריש יבמות) שהקשה בהא דיבמות (דף קי"א) דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דחולץ לה, הא אינה עולה ליבום מה"ת ואמאי חולץ לה, ותי' דשאני נדר דדבר אחר גרם לה ולא מיתסר מחמת עצמה לכן לא מקרי אינה עולה ליבום עכ"ל, והקשה השער המלך (פ"ו מה' יבום) דהא אלמנה מהנישואין דאסורה מחמת עצמה ואפ"ה חולצת, ולא אמרינן דהא אינה עולה ליבום, משום דריבה הכתוב יבמתו, א"כ ה"ה נודרת הנאה נמי, ול"ל להרשב"א לתרץ משום דר"א גרם לה, ונשאר בצ"ע.

ולפמש"כ ניחא משום די"ל דשאני אלמנה לכה"ג דריבה הכתוב דמקרי עולה ליבום, משום דהא כולן אם בעלו קנו כמבואר ביבמות (דף כ"א), ופי' כמה ראשונים דזה קאי אף באלמנה מנישואין, משום דהא שיטת הריב"א בחולין (דף קמ"א) דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר על זה אינו לוקה, משום דהל"ת נדחה, ועיקר הטעם דאין מתייבמת משום דאין עשה דוחה עשה, דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה, וז"א אלא לכתחלה, אבל בדיעבד אמרינן להיפך האי מאי אולמא, ולכן כולן אם בעלו קנו וכמש"כ הנו"ב (במה"ק בסופו) ע"ש, וז"א שייך אלא במה דהלאו נדחה מפני העשה, ולכן מקרי שפיר עולה ליבום, משא"כ בנודרת דהא כיון דאפשר בשאלה, וכבר נתבאר דזה מקרי אפשר לקיום שניהם, במה שיקבל ע"ע דבר רשות באיסור קונם כנ"ל בארוכה ולכן כיון דזה מקרי אפשר לקיים שניהם ע"כ מקרי אינה עולה ליבום, משום דהיכא דאפשר לקיים שניהם אז אינה דוחה להל"ת אף בדיעבד, וכדמוכח ביבמות (דף כ') דמקשה על רבא דאמר דלכן לא מתייבמת משום דאפשר בחליצה דא"כ אמאי אם בעלו קנו והא אפשר בחליצה, ולא משני דשאני זה דרובה הכתוב יבמתו, משום דכיון דאפשר בחליצה דאז אף בדיעבד אם בעלו לא קנו והלאו לא נדחה, א"כ ה"ה בנודרת דכיון דאפשר בשאלה ולכן לא נדחה הלאו, ומה"ט פסק הרמב"ם בשבועה בכולל על מצה ואכל דלוקה, והטעם משום דישנו בשאלה לא נדחה הלאו כנ"ל, ולכן אף אם בעלו לא קנו בנודרת כנ"ל וע"כ מקרי זה אינה עולה ליבום ושפיר הקשה הרשב"א אמאי חולצת, ולכן הוכרח לתרץ דשאני נודרת דד"א גרם לה ואינה אסורה מחמת עצמה.

והא דלא תי' דשאני נודרת הנאה דמקרי עולה ליבום משום דהוי אפשר בשאלה ואז הוי עולה ליבום, משום די"ל דהא דקיי"ל דכל מי שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ילפינן ביבמות (דף מ"א) מקרא דאם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כו' ובדידי' תלה רחמנא, לכן בנודרת הנאה אף דאפשר ביד היבמה בשאלה, עכ"ז אין ביד היבם להתיר נדרה אלא בידה תלוי זה, ולכן לא שייך בזה לומר אם חפץ יבם, דהא אף אם ירצה מ"מ אם היבמה לא תרצה להשאל על נדרה אסור לו ליבמה, ולכן גבי היבם מקרי זה שפיר אינה עולה ליבום, וע"כ הוכרח לתרץ כנ"ל.

אבל שפיר כתבתי דזהו מקרי אפשר לקיים שניהם בשאלה, משום דגבי היבמה דהוי בידה להשאל לא נדחה הלאו כיון דבידה לקיים שניהם כנ"ל, ולכן מקרי אינה עולה ליבום דהא אף אם ירצה אינו בידו ליבמה מחמתה עכ"פ, וכל מצות יבום דקיי"ל בחייבי לאוין דאתי עשה ודחי ל"ת אף בדידה, היינו משום דגם היבמה מקיימת מצות יבום כמו שהוכחתי לעיל מהא דכתבו התוס' דעשה דיבום ה"ל עשה השב"כ, דאל"כ הא ה"ל עשה שאינו שב"כ כיון דנשים אינן מצוות ע"ז, וכן יש לי עוד הרבה ראיות לזה, ודלא כהכפות תמרים שהובא לעיל, א"כ נכונים דברי הרשב"א הנ"ל בעז"ה.

ועוד נ"ל לתרץ דברי הרשב"א הנ"ל ע"פ זה שהקשה השעה"מ (פרק כ"א מהל' [איסורי ביאה] (יבום)) לשיטת הסוברים דקורבת עריות בחיבוק מיתסרא מה"ת, א"כ איך אתי עשה דיבום ודחי ל"ת, הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה דיבום ע"ש, אכן יש לתרץ זה לפי הכלל שכתבו התוס' בזבחים (דף צ"ו) דהיכא דלא מצי לקיים גמר המצוה בל"ז הוי שפיר בעידנא ניחא זה, כמש"כ השעה"מ שם, אבל הא הרבה פוסקים לא ס"ל לזה הכלל וכפי מש"כ התוס' בב"ב (דף י"ב), ע"כ מוכרח לתרץ דס"ל דקורבא של עריות בחיבוק לא הוי אלא מדרבנן, וכמש"כ הרמב"ן והובא בש"ך יו"ד (סי' קנ"ז), א"כ בנודרת הנאה מיבמה שייך שפיר לומר דאף איסור קורבא נאסר מה"ת, והא עכ"פ הנאה הוי, וכל הנאות שיש לה ממנו נאסר מה"ת. והנאה אית לתרוייהו כדאי' בב"ק (דף ל"ג) וזה הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה, וע"כ שפיר כתב הרשב"א דזה מקרי אינה עולה ליבום, משום דהלאו לא נדחה כלל בזה.

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף