אתוון דאורייתא/א
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
|
|
בענין חולין בעזרה. תמורה (דכ"ג ע"א) יאכלו (דכתיב גבי שיירי מנחות) מת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהיה נאכלת על השובע. וברש"י ותוס' שם הוקשו הא אסור להכניס חולין בעזרה ע"ש.
ונלענ"ד ליישב דהנה איסור הכנסת חולין בעזרה הרי אין לו שום מקור בפני עצמו ומקורו בהכרח רק ממה שאסרה תורה לשחוט חולין בעזרה כדדרשינן בקידושין (דנ"ז ע"ב) מקראי ע"ש. והנה נראה פשוט דענין איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק שבזיון הוא לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים ולפי"ז אם יהיה מקום בעזרה אשר איננו כשר לשחיטת קדשים שפיר יהיה מותר לשחוט שם חולין וה"ה להכניס ואף אם יהיה למקום ההוא דין עזרה לענין אכילה קדשי קדשים וכמובן. ולפ"ז נראה לפי המבואר בזבחים (דנ"ו ע"א) לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וכו' יעוש"ה דמבואר שם דלשכות הנ"ל דין עזרה להם לענין שמותר לאכול שם קדשי קדשים אבל לענין שחיטת קדשים אין להם דין עזרה וילפינן ליה התם מקרא ולפי"ז שפיר היו הכהנים יכולין לאכול שירי מנחות עם חולין בלשכות הנ"ל דחשיבי עזרה לענין אכילה ואלו להכניס בהם חולין שרי וכנ"ל ודו"ק.
ועפיד"ז יש להבין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בנזיר (דכ"ט ע"א) אמתני' דתנן האב מדיר את בנו בנזיר סבירא ליה לרבי יוחנן דהלמ"מ היא בנזיר ור"ל סבירא ליה דהוא מדרבנן כדי לחנכו במצות ופריך בשלמא לרבי יוחנן היינו דמייתי קרבנות לסוף מניינו אלא לריש לקיש ה"ל חולין בעזרה ומשני דסבר ריש לקיש חולין בעזרה לאו דאורייתא ופריך בשלמא לר"י היינו דכי מיטמא מייתי ציפרין וקאכיל כהן מליקה אלא לר"ל הא ה"ל נבילה ומשני דסבירא ליה לר"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת ופריך מהא דתניא דחטאת העוף הבא על הספק קרב ואינו נאכל דאין ללמדו מאשם תלוי דקרב ונאכל דמה לאשם תלוי דהוי רק איסור אחד חולין בעזרה תאמר בחטאת העוף דהוי ב' איסורים נבילה וחולין בעזרה וא"כ תיקשי לר"ל דס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ושאין שחיטה לעוף מה"ת ומשני דלריש לקיש אה"נ דשני איסורים מדרבנן קאמר ע"כ סוגיית הגמרא הצריכה לענינינו.
ובתשו' חידושי ארי' דבי עילאי (דף ו') הקשה דאמאי לא קאמרה הברייתא דבחטאת העוף איכא ג' איסורים דהא אם אינו מחויב חטאת העוף הו"ל המליקה נבילה א"כ כשיאכלוהו הכהנים יטמאו בטומאה נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה וכשישהו במקדש הוי חיוב כרת ע"ש דנחית לומר דאם יצאו מיד ולא ישהו שיעור שהיה יופטרו.
ולענ"ד אפילו כשיצאו מיד עכ"ז בגוף האכילה הרי טימאו עצמם במקדש והמטמא עצמו במקדש שלא באונס איבעיא דלא איפשטא היא בשבועות (דף י"ז ע"א) אי בעי שיעור שהי' ע"ש וי"ל דכיון דיש חיוב אכילה מכח שפק מ"ע דאכילת קדשים ע"כ חשיבא האכילה אונס ויש לדבר בזה ואכ"מ. אולם עפ"י דרכינו הנ"ל הנה גוף קושיתו לק"מ וזה לפי המבואר בסוגיא דזבחים שם דלשכות הנ"ל הבנויות בחול ופתוחות לקודש חשיבא עזרה לענין אכילה קדשי קדשים ואעפ"כ אין חייבין בם משום טומאה מה"ת כ"א מדרבנן עש"ה וא"כ הרי היו הכהנים יכולין לאכול חטאת העוף הבא עה"ס בלשכות הנ"ל דחשיבא שפיר אכילה בעזרה ואעפ"כ לית ביה משום טומאה ואין להקשות דא"כ איך יצאו משם דכיון דפתוחות רק לקודש א"כ בהכרח יבואו בקודש בטומאה דזה אינו דכיון דגוף הטומאה ע"י אכילה לא היתה בעזרה א"כ לענין היציאה שוב אין כאן איסור אם יצאו בדרך קצרה וכמובן אולם זה יונח רק לרבי יוחנן דס"ל דב' איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דאורייתא א"כ שפיר לא שנאה הברייתא ג' איסורים מפאת טומאת נבילת עוף טהור שהרי יש עצה שיאכלו בלשכות הנ"ל דאז לא הוי איסור דאורייתא מפאת הטומאה וכנ"ל ואלו הברייתא הרי רצתה לשנות רק איסורים דאורייתא משא"כ לר"ל דס"ל דב' איסורים דברייתא הנ"ל הכוונה על איסורים דרבנן וכנ"ל א"כ הדק"ל דה"ל לשנות ג' איסורים דנתוסף איסור משום טומאה כיון דגם בלשכות הנ"ל יש איסור דרבנן משום טומאה וכנ"ל. ונראה ליישב לפי המבואר בחולין (דף ק"ג ע"ב) ע"ש דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן חשיבא הנאת גרון אכילה ולר"ל הנאת מעיים ומבואר באחרונים דבכרך איסור בסיב ובלעו תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש הנ"ל דלרבי יוחנן לא חשוב אכילה כיון שלא נגע בגרון שהרי הפסיק הסיב ולא נהנה גרונו ולריש לקיש חשיב אכילה כיון דאיכא הנאת מעיים שהרי נתעכל במיעיו והנה מבואר ברמב"ם (הל' אבות הטומאות פ"ג ה"ה) דנבילת ע"ט אינו מטמא ע"י כריכת בסיב ע"ש והוא מן התוספתא כמ"ש הכ"מ ע"ש ונראה פשוט דגם ר"ל מודה בדין זה דוודאי לא פליג ר"ל אתוספתא ותו דטומאת נבילת ע"ט וודאי דגם לר"ל תלוי רק בגרון וכמבואר במשניות לרוב שנבילת ע"ט מטמא בגדים בבית הבליעה דהיינו בגרון כמבואר ברמב"ם בהלכותיו שם ומקרא ילפינן ליה דכתיב וכל נפש אשר תאכל אינו מטמא אלא כשהיא בבית הנפש וכמבואר ברמב"ם (שם ה"א) ע"ש וא"כ כיון דגם לר"ל הטומאה היא רק בגרון מגזה"כ וכנ"ל ממילא דאינו מטמא ע"י כריכה בסיב וכנ"ל, וא"כ יש עצה לר"ל שיאכלו הכהנים חטאת העוף הבא עה"ס ע"י כריכה בסיב דלא יגע בגרון ולית ביה משום טומאת נבילת ע"ט וכנ"ל, ואלו ידי מצוות אכילת קדשים שפיר יצאו בזה אם היא חטאת כיון דלשאר מילי הרי כריכה בסיב שפיר חשיב אכילה לר"ל כיון דאית בי' הנאת מעיים וכנ"ל אולם התינח ר"ל לטעמי' משא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דבכה"ת נמי הנאת גרון הוא דחשיבא אכילה וא"כ ע"י כריכה בסיב גם מצוות אכילת קדשים לא יצאו וא"כ נסתלקה העצה הנ"ל ועל כרחך לומר דיאכלו בלשכות הנ"ל ואי דאיכא איסור דרבנן משום טומאה צ"ל דברייתא לא מיירי מאיסורים דרבנן רק מאיסורים דאורייתא וא"כ ע"כ דיש שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה דאורייתא וא"כ רבי יוחנן לטעמיה שפיר הוכרח לומר דהלכה היא בנזיר הא דאב מדיר וגו' דאל"כ רק הוא כדי לחנכו במצות ומדרבנן א"כ תיקשי קושית הגמ' דאיך מייתי קרבנות לסוף מניינו וציפרין כשנטמא הא ה"ל חולין בעזרה ונבילה אולם ר"ל לטעמיה דס"ל דהנאת מעיים בעינן שפיר ס"ל דהוא כדי לחנכו במצות וכנ"ל כן י"ל ע"ד החידוד:
באופן ב' י"ל בהסברת מחלוקת ר"י ור"ל דנזיר הנ"ל בסגנון הנ"ל וזה דלכאורה י"ל בישוב קושית האריה דבי עילאי הנ"ל דהי' יכולים לאכול חטאת העוף הבא עה"ס ע"י תערובות מין בשא"מ בפחות מס' שיהי' בו כדי נתינת טעם דאז שפיר יצאו ידי מצוות אכילת קדשים וכמבואר בזבחים (דף ע"ח ע"א) דיוצאין ידי מצה אף שרובה אורז אם הטעם דגן נרגש עש"ה אבל לענין טומאת נבילת ע"ט הרי אינו מטמא ע"י הטעם וכמבואר בתוס' בכורות דלענין טומאה לא אמרינן טעם כעיקר ע"ש. אולם ז"א דרק בטומאת מגע דאיירי בי' התוס' שם ע"כ שפיר לא שייך בי' טעם כעיקר דמה ענין טעם למגע ורק אכילה יוכל להחשב ע"י שמרגיש טעמו אבל אין לו ענין למגע משא"כ נבילת ע"ט דאין לו שום טומאה רק בבית הבליעה מטעם אכילה א"כ שפיר ראוי שיטמא ע"י טעם כיון דטעם כעיקר חשוב אכילה וכנ"ל אמנם באמת יש להסתפק בגוף טומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה אם ענין הטומאה הוא בתורת אכילה שגזה"כ היא שאכילת נבילת ע"ט מטמא או דילמא גם היא טומאת מגע היא אלא דשאר המטמאים במגע מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף ונבילת ע"ט גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד בבית הבליעה וגזה"כ הוא שמטמאה ע"י מגע בית הסתרים ועכ"פ רק מטעם מגע היא לא מטעם אכילה ודו"ק ונראה דספק זה תלוי במחלוקת ר"י ור"ל דחולין הנ"ל אי הנאת גרון חשיבא אכילה או הנאת מעיים דלר"ל ע"כ דטומאת נבילת ע"ט איננו מטעם אכילה כיון דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון וכנ"ל והנאת גרון הרי לא חשיבא אכילה לדידי' כלל ועל כרחך דהטומאה רק מטעם מגע משא"כ לר' יוחנן דהנאת גרון חשיב אכילה שפיר י"ל דהטומאה היא מטעם אכילה ויותר מסתבר לומר כן משנאמר שהוא מטעם מגע כיון דמגע בית הסתרים הוא וגם אין לו מגע בשום מקום משארי מקומות הגוף ולפי"ז ר"י לטעמי' דס"ל דטומאת נבילת ע"ט היא מטעם אכילה א"כ א"א לו לתרץ קושית האריה דבי עילאי הנ"ל ולומר דאכלו חטאת העוף הבא עה"ס ע"י תערובת מין בשאינו מינו דהא אכתי ראוי שיטמא ע"י הטעם כיון דהטומאה היא מפאת אכילה והרי טעם כעיקר חשיב אכילה וכנ"ל וההכרח לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל ושוב יש הכרח לומר דזה תלוי בזה וכנ"ל משא"כ לר"ל לטעמי' דס"ל דהטומאה היא מטעם מגע א"כ שוב אין מטמא ע"י טעם וכנ"ל וא"כ שפיר י"ל דאכלו ע"י תערובות מין בשאינו מינו וכנ"ל וא"צ לתרץ דאכלו בלשכות הנ"ל ושפיר ס"ל כדי לחנכו במצות וככל הנ"ל:
והנה אשוב לענינינו לברר מה שהתחלתי לחדש דמותר לשחוט חולין בלשכות הנ"ל ואומר דנלענ"ד להוסיף עוד דבלשכות הנ"ל יש חיוב מחמת שחיטה בחוץ אם שוחט שם קדשים[2] וראי' לזה מהא דאמרי' בזבחים (דף ק"ז ע"ב) דהי' ה"א דשוחט עולה בדרום יהיה חייב משום שחיטה בחוץ אלא למקרא דמחוץ למחנה ילפינן דבעינן דומיא דמחוץ למחנה שהוא מקום שאין ראוי לשחיטת שום קדשים יצא דרום שהוא ראוי לשחיטת קדשים קלים יעויש"ה וא"כ לשכות הנ"ל דאינם ראוים לשחיטת שום קדשים שוב שפיר יש בם חיוב משום שחיטה בחוץ אע"ג דחשיבי פנים לענין אכילת קדשי קדשים וכמובן דהא לא עדיפי מדרום דהוי פנים ממש ואעפ"כ היה בו איסור שחיטה בחוץ אילו לא היה כשר לשחיטת קדשים קלים וכנ"ל וע"ע בזבחים שגיאה בתבנית:ממ: חסר מספר העמוד(דף קי"ד ע"ב) דקאמר דפנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי עש"ה ברש"י שכ' דפנים דגלגל אינו כשר לחובות ע"כ חשוב כחוץ לענין חובות וא"כ ה"נ לשכות הנ"ל דפסול לשחיטת קדשים חשיבי שפיר חוץ לענין שחיטה ואע"ג דעזרה הן לאכילה דלא עדיפי מפנים דגלגל הנ"ל דהוי פנים ממש ועכ"ז חשיב חוץ לענין חובות ולפי"ז הנה על כרחך דאין בלשכות הנ"ל משום שחיטת חולין בעזרה דהא ר' יוחנן יליף משום ר' מאיר בקידושין שם איסור שחיטת חולין בעזרה במ"מ דמה שלי בשלך אסור דהיינו שחיטת קדשים בחוץ אף שלך בשלי אסור דהיינו שחיטת חולין בעזרה עש"ה וא"כ לדידיה איסור שחיטת קדשים בחוץ ואיסור שחיטת חולין בעזרה בהכרח עומדים זה לעומת זה ובמקום שיש בו איסור שחיטת חוץ וחשיב שלך א"א שוב שיוחשב שלי ויהי' אסור לשחוט בו חולין וז"פ וא"כ נהי דחוזר שם בקידושין מדרשא דר"מ הנ"ל עכ"ז הרי חוזר בו רק מן הטעם לבד ואין הדין איפוא משתנה מכח זה עי' תוס' יבמות (דף מ"ב ע"א ד"ה סתם) וא"כ בלשכות הנ"ל דיש בם איסור שחיטה בחוץ וכנ"ל, שוב שפיר אין בם איסור שחיטת חולין בעזרה:
עוד נראה דאפי' לפי דרשת המסקנא בקידושין שם דילפי' איסור שחיטת חולין בעזרה מדכתיב וכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, הרי לכאורה קשה דנימא דאסור לשחוט חולין בכולי' ירושלים דכולי' ירושלים הרי נקרא מקום, עי' תוס' עבודה זרה (דף ח' ע"ב ד"ה מלמד) אלא דנראה מדבריהם שם דביאור תיבת מקום יובן בכ"מ לפי הענין שנאמר בו אם קאי אירושלים או אביהמ"ק ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דה"כ מובן מסברא דרק במקום המיוחד לשחיטת קדשים הוי בזיון הקדושה אם ישחוט שם חולין וע"כ מפרשים תיבת מקום אמקדש לא אירושלים וא"כ ממילא לא קאי ג"כ אלשכות הנ"ל כיון דפסילי לשחיטת קדשים וכנ"ל ואי נימא דקאי אלשכות הנ"ל אע"ג דפסילי לשחיטת קדשים הואיל והם בכלל עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכנ"ל ונקראים מקום מכח זה א"כ ה"ה די"ל דקאי אכולי' ירושלים דג"כ נקראת מקום ומנ"ל דקאי אעזרה דווקא אם לא שנאמר דאזלינן בתר סברא הנ"ל דבמקום המיוחד לשחיטת קדשים דווקא הוי השחיטת חולין בזיון וכנ"ל. ועוד נראה ראי' ברורה דאין בלשכות הנ"ל איסור שחיטת חולין בעזרה שהרי בקידושין שם הצריך הש"ס מקראות מיוחדים לאסור שחיטת חולין בעזרה בבעלי מומין או חי' עש"ה ומוכח דהאיסור שייך רק מפאת שאפשר לשחוט הבהמה בתורת קדשים דאז הוי שחיטתה כשהיא חולין בזיון לקדשים משא"כ כשאינה ראוי' לקדשים לא חשיבא בזיון וכעין הא דאמרי' בזבחים (דף ג' ע"א) דלאו מינא לא מחריב בה וא"כ מובן ממילא דה"ה במקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים וכלשכות הנ"ל שפיר שרי לשחוט חולין דנהי דילפי' מקראי שם לאסור גם שחיטת בע"מ וחי' בעזרה עכ"ז אך גזה"כ הוא ולענין מקום שאינו ראוי לשחיטת קדשים דאין לנו גילוי לאסור שפיר בהיתירו עומד כסברא החיצונה ועוד דזיל בתר פשטא דקרא דכתיב וכי ירחק וגו' וזבחת וגו' דכוונת הכתוב שאם ירחקו מבית המקדש ולא יוכלו לזבוח שם כל בהמותיהם בתורת שלמים כמו שעשו במדבר אזי יהיו מותרים לזבוח בכל מקום בתורת חולין ובא הכתוב להתיר בשר תאוה וא"כ עכ"פ איירי קרא רק ממקום הראוי לזביחת שלמים וא"כ הלשכות הנ"ל דאינם ראויות לזה שפיר שרי לשחוט בהם חולין:
והנה י"ל עוד דהך מילתא אי אסור לשחוט חולין בלשכות הנ"ל ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דתנאי אי דרשי' טעמא דקרא דאי אמרי' הכי ה"נ ראוי שנדרוש טעמא דקרא דאוסר שחיטת חולין בעזרה דהוא משום בזיון הקדשים אם שוחטין חולין הפחותים במקום המיוחד לשחיטת קדשים וממילא דשרי בלשכות הנ"ל וכנ"ל ואי לא דרשי' וכו' א"כ ה"נ כיון דכתי' כי ירחק ממך המקום וגו' אסור לשחוט בכל העזרה שכולה נקראת מקום וגם הלשכות הנ"ל בכלל הואיל ויש להם קדושת עזרה לענין אכילת קדשי קדשים וכנ"ל ולפי"ז יתיישב מה שהעיר על דברי האברך החריף ובקי מוה' צבי לופטיג נ"י מפה מהא דפריך במנחות (דף מ"ח ע"א) דפריק להו היכא אי מאבראי איפסל להו ביוצא ואי גוואי הוי חב"ע ומשני לעולם דפריק להו גוואי וחולין ממילא הויין ע"כ ואי איתא הא מצי למיפרק להו בלשכות הנ"ל דליכא פסול יוצא דאדרבה מנחות נאכלים שם ואעפ"כ משום חולין בעזרה ליכא וכמו שחידשתי עכת"ד ולפמ"ש שפיר עדיפא מיני' משני שינויא דהיי אליבא דכ"ע משיאמר שפדו אותם בלשכות הנ"ל דהוי רק למ"ד דדרשי' טעמא דקרא וכנ"ל משא"כ סוגי' דתמורה הנ"ל י"ל דאתי' אליבא דמ"ד דדרשי' טעמא דקרא ושפיר קאמר דיאכלו עמה חולין וכו' והכוונה אלשכות הנ"ל וכנ"ל אולם בזבחים (דף ע"ז ע"א) פריך הש"ס ג"כ דפריק להו היכא וכו' וכסוגי': דמנחות הנ"ל ושם בזבחים קאי אליבא דרבי שמעון ע"ש ורבי שמעון הא איהו מרא דהך סברא דדרשי' טעמא דקרא ואעפ"כ לא משני הש"ס דפריק לי' בלשכות הנ"ל אולם באמת קושי' הנ"ל בפשיטות לק"מ דהש"ס קמשני שפיר עדיפא מיני' לקושטא דמותר לפדותו בכולי' עזרה מטעמא דחולין ממילא הויין וא"צ לפדותו ולאכלו דווקא בלשכות הנ"ל וז"פ:
ודע דסברתינו הנ"ל דשחיטת חולין במקום המיוחד לשחיטת קדשים חשיב בזיון לקדשים לכאורה יש לה סתירה מש"ס זבחים (דף כ"ה ע"א) דקאמר דשחיטת קדשים קלים כשירה בצפון מק"ו דמה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קק"ל שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ע"ש ואי איתא הא יש סברא להיפוך לאסור ולומר דהואיל וק"ק קדושתם עדיפא מקק"ל ע"כ הוי בזיון לק"ק אם נשחטים קק"ל הפחותים מהם במקום המיוחד לשחיטת ק"ק וכמו שמטעם הנ"ל שחיטת חולין אסורה בעזרה המיוחדת לשחיטת כל קדשים וע"ע בזבחים (דף נ"ח ע"א) דתנן ק"ק ששחטן בראש המזבח ר' יוסי מכשיר כאילו נשחט בצפון ר' יוסי בר' יהודה אומר מחצי המזבח ולדרום כדרום מחצי המזבח ולצפון כצפון ע"כ וקאמר התם בגמ' דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך דרבי יוסי סבר כולו לעולה וכולו לשלמים ורבי יוסי ברבי יהודה סבר חציו לעולה וחציו לשלמים דאי ס"ד כולו לעולה כשר השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא עכ"ל הגמ' ואי איתא מה זה הפשיטות הא יש סברא להיפוך ג"כ דכיון דמדריגת המקום נעלה וכולו כשר לעולה שהיא ק"ק ע"כ היא בזיון אם ישחוט שם קק"ל וע"ע במנחות (דף ג' ע"א) דפריך (לר"ש דס"ל התם דמחשבה פועלת בקדשים רק אם אין ניכר ממעשהו היפוך מחשבתו) דק"ק ששחטן בצפון לשם קק"ל לירצו דמעשיהן מוכיחין עליהן דק"ק נינהו דאי קק"ל הן בדרום הוי עביד להו ומשני אימר דאמר רחמנא אף בדרום בדרום ולא בצפון מי אמר הא תנן קק"ל שחיטתן בכל מקום בעזרה עכ"ל הגמ' ותמוה טובא דאיזה סברא היתה להמקשן לאסור שחיטת קק"ל בצפון והתוס' שם ד"ה דאי הסבירו דדעתו היה דאסור לשחוט קק"ל בצפון כדי שלא יבואו לטעות שהם ק"ק ע"ש אולם לפמ"ש י"ל דזהו באמת טעמא דמקשן דס"ל דאסור לשחוט קק"ל הפחותה במדריגה בצפון מפאת שהוא בזיון לק"ק הנעלים מהם הנשחטים רק במקום ההוא וכנ"ל ובאתי רק להעיר והנה לפי האמת דשחיטת קק"ל כשירה בכ"מ בעזרה עכ"ז אין מזה סתירה לסברתינו דשחיטת חולין בעזרה הוי איסורו משום בזיון הקדשים די"ל דחולין שאינם קדושים כלל שפיר הוי שחיטתם במקום המיוחד לקדשים בזיון לקדשים ולא כן בק"ק וקק"ל דגם הקק"ל יש בם קדושה ע"כ לא הוי שחיטתם בצפון בזיון לק"ק וז"פ:
עוד אני חוזר להביא ראי' דשרי לשחוט חולין בלשכות הבנויות בחול וכו' וזה ממה שמצאתי דבר חידוש בענין חולין בעזרה ברש"י זבחים (דף פ"ה ע"א) וזה עניינו דבזבחים שם (דף פ"ד ע"ב) גרסינן א"ר יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ (פי' דשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה אח"כ בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפי' לר' יהודה דס"ל דנשחטה בלילה אם עלתה תרד וא"כ אינה מתקבלת בפנים וראוי שיופטר אהעלאת חוץ עכ"ז לא תהא פחותה משוחט בחוץ דג"כ אין מתקבלת עוד בפנים ואעפ"כ אם העלה אח"כ בחוץ חייב גם על ההעלאה) מתיב ר' חייא בר אבין (מהא דתנן) השוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ פטור שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב (גם על ההעלאה) ואמאי נימא לא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ תיובתא ואיבע"א שחיטת עוף בפנים מיקטל קטלי' ע"כ וברש"י ד"ה מיקטל קטלי' כ' וז"ל לא שייכא שחיטה בפנים כלל בין בחולין ובין בקדשים (ר"ל דבעוף לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין משום חב"ע ולא בקדשים שהרי עוף קדשים טעון מליקה ולא שחיטה) אבל שחיטת לילה (ר"ל בבהמה) שחיטה היא בחולין הילכך בקדשים שחיטה פסולה היא קרוי' (ר"ל דלא הוי כמיקטל קטלי' ואינו נשחט כלל רק הוי שפיר שחיטה אלא ששחיטה פסולה היא) עכ"ל ולכאורה אין שום הבנה לדבריו דכמו דבעוף לא שייכא שחיטה בפנים כלל לא בחולין משום חולין בעזרה ולא בקדשים דעוף קדשים טעון מליקה ה"נ שחיטת לילה לא שייכא בפנים כלל לא בחולין מצד חולין בעזרה ולא בקדשים מצד לילה שהרי שחיטת קדשים זמנן רק ביום ואי דשייכא שחיטת לילה בחולין בחוץ ה"נ יש שחיטת עוף בחולין בחוץ ועל כרחך צ"ל בכוונתו דס"ל דבלילה ליכא איסור שחיטת חולין בעזרה וע"כ שחיטת לילה בבהמה בפנים שפיר חשיבא שחיטה הואיל ואפשר לשחוט אז בהמת חולין בפנים משא"כ שחיטת עוף בפנים ביום דא"א לשחוט אז בפנים לא עוף חולין ולא עוף קדשים ע"כ לא חשיבא שחיטה כלל והוי כמיקטל קטליה והכוונה הזאת כמעט מפורשת היא בדבריו במה שכתב "אבל שחיטת לילה שחיטה היא בחולין" שהרי בפנים איירי וכמו שהתחיל בדבריו לא שייכא שחיטה בפנים כלל כו' ועל זה כתב ששחיטת לילה היא שחיטה בחולין א"כ מפורש דס"ל דבלילה מותר לשחוט חולין בעזרה וכזה ראה וחדש ונלענ"ד בטעמו עפמ"ש התוס' ישינים יומא (דף כ"ט ע"ב ד"ה ניהדריה) וז"ל ועוד אפי' נתקדשה (המנחה בכלי) מבעוד יום חשיבא מיהא בלילה כמנחה בכלי חול הואיל ואינה ראויה להתקדש בלילה עכ"ל ונראה כוונתו דכיון דאין בכח הכלי שרת לקדש בלילה ע"כ נחשב אז ככלי חול והמנחה המוכחת בו כמונחת בכלי חול ואם שי"ל בכוונתו באופנים אחרים עכ"ז גם כדברינו הנ"ל י"ל ואכ"מ לדבר בזה ולפי"ז נראה דכוונת רש"י הוא ג"כ עד"ז דכיון דאיסור שחיטת חולין בעזרה נלמד בקידושין (דף נ"ז ע"ב) מוכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאין זמן שחיטת קדשים בלילה במקדש ע"כ לא חשיב אז המקדש מקום לענין שחיטה והוי כנשחט בריחוק מקום וכמו במנחה דכיון דאין הכלי שרת ראוי לקדש בלילה ע"כ הוי המנחה המונחת בו כמונחת בכלי חול. וי"ל עוד בטעמו של רש"י בפשיטות טפי לפמ"ש למעלה דטעם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא רק לפי שהוא בזיון לקדשים אם חולין נשחטים במקום המיוחד לשחיטת קדשים וע"כ ק"ל לרש"י ז"ל דחשיב בזיון רק אם נשחטים החולין בזמן הראוי לשחיטת קדשים משא"כ בלילה דאין קדשים נשחטים אז ע"כ אין השחיטת חולין בזיון לקדשים בזמן ההוא ואיך שיהיה בטעמו של רש"י ז"ל עכ"פ יש לנו ראיה מדבריו למה שכתבתי דבלשכות הבנויות בחול וכו' דפסילי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בם חולין דהא בלילה נמי הרי קדושת המקדש על המקדש לענין אכילת קדשי קדשים ואיסור כניסת טמאים וכמה עבודות שעושין בלילה ועל כרחך דאיסור שחיטת חולין בעזרה איננו תלוי בקדושת המקדש לשארי דברים ורק בקדושת המקדש לענין שחיטת קדשים הוא תלוי וע"כ בלילה דאינו ראוי לשחיטת קדשים שרי לשחוט בו חולין וא"כ ה"ה בלשכות הנ"ל דפסילי לשחיטת קדשים שפיר שרי לשחוט בם חולין אע"ג דהוי כעזרה לענין אכילת קדשי קדשים ודע דלדעת רש"י דזבחים הנ"ל יש ליישב ג"כ הך דתמורה דקתני שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין וכו' די"ל הכוונה שאכלו אותה בלילה עם חולין וכו' דבלילה שפיר שרי להכניס חולין מדשרי לשחוט וכנ"ל וז"פ:
ואולם אי קשיא לי הא קשיא לי לפמ"ש בסברת רש"י הנ"ל דבלילה נחשב ריחוק מקום לענין זביחה וכנ"ל א"כ ראוי שהשוחט קדשים בלילה בפנים יתחייב משום שוחט בחוץ כיון דחשיב כשוחט בריחוק מקום ותו דאפי' לפי הטעם השני הנ"ל דכיון דאין אז זמן שחיטת קדשים ע"כ לא חשיבא השחיטת חולין בזיון עכ"ז קשה שהרי ר' יוחנן הוא האומר בסוגי' דקידושין בשם ר"מ דטעם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא משום דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור וכבר כתבתי דלפי הטעם הזה איסור שחיטת חולין בעזרה ואיסור שחיטה בחוץ תמיד עומדים זה מול זה ומה שהוא שלך לענין שחיטה בחוץ אינו שלי לענין שחיטת חולין בעזרה וכן להיפוך וא"כ גם בזמן נמי ראוי לומר כן וגם בלילה כיון דנחשב המקדש שלי לענין שאין בו איסור שחיטה בחוץ שוב הרי אינו שלך ואסור לשחוט בו חולין וכמובן וא"כ כיון דרבי יוחנן הוא הבעל המאמר בסוגיא דזבחים הנ"ל א"כ קשה מדר"י אדר"י וכמובן:
והנה לולי דברי רש"י ז"ל הנ"ל הי' אפשר לענ"ד לפרש סוגיא דזבחים הנ"ל לפי מאי דאמרינן ביומא (דף ס"ד ע"א) בשעיר המשתלח דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו ואם שחטו אמו בו ביום אזי אסור לדחותו לצוק דהוי כשוחט אותו ואת בנו ביום אחד ועי' בזבחים (דף ע' ע"ב) דאמרינן ג"כ בעגלה ערופה דעריפתה זו היא שחיטתה וע"ע בחולין (דף י"ז ע"א) דנחירה במדבר זו היא שחיטתו ועוד שם (דף כ"ז ע"ב) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו ולפי"ז י"ל בפשיטות דה"ה בעוף קדשים בפנים מליקתו זו היא שחיטתו ומעתה נלענ"ד דכשנתנה תורה מצוות שחיטה חילקה אותה דבחולין תהי' מן הצואר ובסכין ובעוף קדשים בפנים תהי' השחיטה ביד ומן העורף ובמדבר תהיה השחיטה בנחירה ובעגלה בעריפה ובשעיר על ידי דחיה לצוק ולפי"ז נראה דכמו דבשוחט חולין מן העורף איננו שחיטה כלל כמו כן בשחט עוף קדשים בפנים מן הצואר אין לו שם שחיטה כלל רק התזת ראש בעלמא דשחיטה שלו הרי היא המליקה רק דכ"ז שהוא בחוץ שאם רוצה לשחטו איננו עומד עוד למליקה שצריך עדיין הבאה בפנים תחלה ע"כ שפיר נקרא שחיטה ומה שהוא בחוץ איננו עוקר ממנו השם שחיטה כיון דהמעשה היא מעשה השחיטה אלא שיש בה פסול מפאת שאיננה במקום הראוי משא"כ בשחטו בפנים דבפנים מליקתו זו היא שחיטתו ע"כ הוי בשחיטה כלא נשחט כלל ומיקטל קטליה וע"כ לא שייך לומר לא תהא פחותה משוחט בחוץ והעלה בחוץ דז"א דשוחט בחוץ הרי נשחט שפיר אלא שהיא שחיטה פסולה משא"כ בשוחט בפנים דמיקטל קטליה ולא נשחט כלל וכנ"ל אבל בבהמה דמעשה השחיטה אחת היא בה בחולין וקדשים רק דקדשים מקומם בפנים וזמנם ביום וחולין מקומם בחוץ וזמנם תמיד ע"כ כמו דבחוץ הוי שחיטה אעפ"י שצריכה להיות בפנים לפי שמעשהו היא מעשה השחיטה באמת רק שלא נעשית במקומה הראוי ה"נ בנשחטה בלילה בפנים הרי מעשהו מעשה השחיטה באמת אלא שלא נעשית בזמנה הראוי דהיתה צריכה להעשות ביום ושייך שפיר לומר דלא תהא פחותה משוחט בחוץ ומעלה בחוץ אבל בעוף לא שייך לומר כן דבחוץ הרי היא שחיטה אלא שהיא שחיטה פסולה משא"כ בפנים דלא חשיבא שחיטה כלל ורק המליקה היא השחיטה וכנ"ל ודו"ק היטב. ודע דיש לעיין בהא דאמר ר' יוחנן השוחט בהמה בלילה וכו' דמדוע נקט בהמה ולא אמר השוחט עוף בלילה בפנים וכו' דהא בעוף הוי רבותא טפי דאית ביה תרי פסולים האחד מפאת שעוף מצוותו במליקה והשני מפאת שהיא לילה משא"כ בבהמה שיש רק פסול אחד מכח לילה וזה קשה לכאורה בין לפירש"י ז"ל ובין לפירושינו דלפירש"י ז"ל דשייכות השחיטה בחולין גורם שיקרא שחיטה בקדשים א"כ כיון דבלילה מותר לשחוט עוף חולין בפנים כמו בהמה דשרי לרש"י ז"ל דאין שום סברא לחלק ביניהם א"כ שפיר שחיטת עוף קדשים אז בפנים שם שחיטה עלה דאיל דשאני עוף דכיון דאית ביה תרי פסולים ע"כ הוי כמיקטל קטליה דזה אינו סברא כלל דסוף סוף כיון דשחיטה היא בחולין א"כ גם בקדשים שם שחיטה עלה אלא שהיא שחיטה פסולה מתרי פסולים ודו"ק. ואין לומר עוד דבעוף אינו נחשב שחיטה מצד שייכות השחיטה בחולין כיון דלא שייכא גם ביום משא"כ בבהמה דשייכא תמיד בפנים בלילה בחולין וביום בקדשים דגם זה אינו סברא כלל דסוף סוף כיון דשחט בלילה הוי עתה שפיר שם שחיטה עלה כיון שאם היה שוחט חולין אז הוי שחיטה וכמובן והנה גם לפירושינו יוקשה כן דכמו דבחוץ דאינה עומדת שם למליקה הוי שחיטתה שחיטה ה"נ בפנים בלילה דאינה עומדת אז למליקה ראוי שיוחשב אז שחיטתה שחיטה וא"כ שפיר הוי מצי ר"י למינקט השוחט עוף בלילה וכו' אולם י"ל דאע"ג דבחוץ אינו נחשב לעומד למליקה לפי שמחוסר מעשה הבאה לפנים אעפ"כ בפנים נחשב גם בלילה לעומד למליקה כיון דמחוסר אך זמן דיום ואפי' למ"ד דלילה חשיב מחוסר זמן עכ"ז מחוסר זמן הרי איננו חסרון כל כך כמחוסר מעשה דזמן ממילא קאתיא ואע"ג דבידו להביאה לפנים וכל שבידו הא לאו כמחוסר מעשה דמי כמבואר בקידושין (דף ס"ב ע"א) עכ"ז גרע הוא ממחוסר זמן אלא שאיננו חסרון כל כך כמחוסר מעשה שאיננו בידו וכנראה להדיא מתוס' יומא (דף ק"ד ע"א ד"ה התם) דחסרון מעשה אף שהיא בידו גרע מחסרון זמן ע"ש אולם בנזיר (דף ס"ד ע"ב ד"ה אמר) כתבו דמחוסר מעשה כשהיא בידו קיל ממחוסר זמן ע"ש ומצאתי שדבר זה הש"ס עצמו צידד בו לכאן ולכאן והוא ביבמות (דף ע' ע"ב) דיליף מג"ש דנאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה וכו' ופריך ונילף מג"ש זאת שיהיה גם אונן אסור בתרומה כמו שאסור בפסח ומשני אמר קרא וכל זר לא יאכל קודש זרות אמרתי לך ולא אנינות ופריך אדרבה נימא ולא ערלות ומשני הא כתיב תושב ושכיר ופריך ומה ראית ומשני מסתברא ערלות ה"ל לרבויי שכן מחוסר מעשה ופריך אדרבה אנינות ה"ל לרבויי שכן אין בידו לתקן את עצמו וכו' עכ"ל הגמ' הרי שהש"ס עצמו מסופק בזה דערל שמחוסר מעשה המילה אלא שבידו למול עצמו ואונן שאין בידו בתוך יום אנינותו שלא להיות אונן אלא שהוא רק מחוסר זמן לא מחוסר מעשה הי מינייהו גרע ערל או אונן ועכ"פ בדעת ר' יוחנן דזבחים הנ"ל שפיר י"ל דס"ל דמחוסר מעשה גרע וע"כ שפיר לא נקט עוף וכנ"ל אולם כ"ז יתכן לק לפירושינו משא"כ לפירש"י ז"ל שפיר קשה וכנ"ל וא"כ לכאורה יש גם מזה ראיה לפירושינו הנ"ל אמנם מה שצידדתי למעלה לומר לדעת רש"י דשחיטת עוף בלילה בפנים הואיל ויש בה תרי פסולים האחד מפאת שמצוותו במליקה והב' מפאת לילה ע"כ שפיר לא חשיב שחיטה כלל אף ששייכא שחיטה בעוף חולין בלילה בפנים בכשרות ואינו דומה לשוחט בהמה בלילה בפנים דיש בו רק פסול אחד מפאת לילה ע"כ שפיר שייכות השחיטה בחולין בכשרות שמועיל שיקרא שחיטה בקדשים אם שהסברא אין נותנת לחלק בכך וכמ"ש למעלה עכ"ז נתיישבתי דמצינו דוגמת זה בחולין (דף קכ"א ע"ב) דישראל ששחט בהמה טמאה וכן עכו"ם ששחט בהמה טהורה מועלת השחיטה לענין שיקרא אוכל ויטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת אבל אם עכו"ם שחט בהמה טמאה אין בה טומאה של כלום עד שתמות ותהיה נבילה והטעם דישראל ששחט טמאה או עכו"ם טהורה אע"ג דאין זה שחיטה כלל מדינא והוי נבילה עכ"ז הואיל ושחיטת ישראל בטהורה שחיטה מעליא הוא לכן גם בכה"ג דליכא רק חסרון אחד מפאת טמאה או מפאת עכו"ם ואינה חלוקת איפוא משחיטת ישראל בטהורה רק בחסרון אחד לכן חשיבא שפיר דומה קצת לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ שם שחיטה עלה בצד מה ומהני עכ"פ לענין טומאת אוכלין משא"כ עכו"ם בטמאה דאיכא תרתי לגריעותא וחלוקה משחיטת ישראל בטהורה מפאת שתי חסרונות לכן חשיבא לגמרי אינו דומה לשחיטת ישראל בטהורה וע"כ אין שייכות השחיטה בשחיטת ישראל בטהורה מועיל לה כלל שתקרא שחיטה, עש"ה בחולין. וא"כ ה"נ דכוותה שפיר י"ל דשייכות השחיטה בחולין בכשרות מועיל שיהי' בקדשים שם שחיטה עלה רק אם אין שם בקדשים רק פסול אחד משא"כ כשיש שם שני פסולים ודו"ק. ועוד נתיישבתי די"ל בפשיטות דהא דלא א"ר יוחנן השוחט עוף בלילה וכו' היינו משום דלא ניטעי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ביום דחייב דהוי אך פסול אחד מצד שהיא עוף אלא דגם בלילה דאית בי' תרי פסולים דעוף ודבלילה נמי חייב ובאמת אינו כן דבשוחט עוף ביום בפנים והעלה בחוץ פטור באמת וכמבואר במשנה המובאה בסוגיא דזבחים הנ"ל וזהו או מטעמא דרש"י ז"ל או מטעמא דידי וע"כ שפיר הוכרח ר"י למינקט השוחט בהמה בלילה וכו' וז"פ:
והנה מה שכתבתי למעלה דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ נחשב שחיטה משום דמחוסר עדיין מעשה הבאה לפנים ואיננו עומד עדיין למליקה נזכרתי שא"צ לזה כי ש"ס ערוך הוא בזבחים (דף ס"ט ע"א) דע"כ שחיטת עוף קדשים בחוץ חשיב שחיטה משום דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת משום שחיטה בחוץ לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה. וראיתי להעתיק כל הסוגיא דשם לפי שיש לי ממנה ראי' מפורשת למה שכתבנו דבעוף קדשים בפנים מליקתו היא שחיטתו ואם שחטו לא חשיב שחיטה כלל וזה דגרסינן התם וז"ל יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים ובין בחוץ (בעוף קמיירי) מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבילה ופריך הא נמי נבילה היא ומשני אלא ת"ל טריפה מה טריפה שווה בפנים כבחוץ אף כל שוות בפנים כבחוץ יצא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין מבפנים ובין מבחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין בגדים אבית הבליע' ופריך בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ (דשחיטת עוף חולין בחוץ הרי היא כהכשירו) אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהר מידי נבילה ופריך אשכחן חוץ פנים מנלן ומשני הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ (דכיון דבחוץ אינו מטמא מטעמא דאם הועילה לו וכו' לכן גם בפנים א"א שיטמא) עכ"ל הגמ' וברש"י שם ד"ה הא נמי נבילה היא כ' מי יימר דלאו נבילה היא הואיל ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא עכ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה יכול וז"ל הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתן שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן (פי' כ"א מליקה היא הכשירן) אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן ואע"ג דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה (פי' מפאת האיסור הנאה אשר בהם) מ"מ מטהרתן מידי נבילה עכ"ל ומבואר איפוא בכ"ז דשחיטת עוף קדשים בפנים אין קרוי שחיטה כלל רק מליקתו זו היא שחיטתו אבל השחיטה איננה שחיטה כלל והוי כמיקטל קטליה ושמפאת זה היה ראוי באמת שיהיה העוף הנשחט מטמא טומאת נבילה ומת שאין מטמא הוא רק משום דלטומאה גזה"כ הוא דבעינן דומיא דטריפה שיהיה שוה בפנים כבחוץ משא"כ כאן דאינו מטמא בחוץ מטעמא דאם הועילה לו שחיטתו לחייבו כרת וכו' ע"כ גם בפנים אינו מטמא אבל מ"מ שם שחיטה אין עליו כלל בפנים רק מליקתו היא היא שחיטתו וכנ"ל:
וראיתי להביא פה דברי הרא"ש פ"ק דחולין (סי' כ"ג) שהביא איבעי' דר' ירמיה דבעי התם איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מאי וכו' וכ' ע"ז וז"ל ונ"ל דנ"מ בבעיא זו באדם שאסר על עצמו אחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לו לאכול מה שניתותר בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחר כגון שלקות וגבינות עכו"ם וכיוצא אם אסור מה שיש ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל ולענ"ד לולי דבריו ז"ל אין זה דומה כלל לאיבעיא דר' ירמיה דהתם באיברי נחירה הרי אין האיסור בארץ רק מפאת נבילה ואינו זבוח וע"כ שפיר איבעי' לי' לר' ירמיה דאיברי בשר נחירה שהכניסו עמהן מן המדבר דבמדבר נחירתו זו היא שחיטתו וכמפורש בש"ס שם וכמו שהבאתי למעלה א"כ הרי האיברים האלו נשחטו בשעתן אלא שעתה בארץ נשתנית ענין השחיטה וע"כ שפיר איבעי ליה לר' ירמיה אם האיברים האלו אסורים הואיל ועתה בארץ אין זו שחיטה א"ד הואיל וסוף סוף בשעתן נשחטו שוב א"א שיחשבו נבילה ואינו נשחט כשבאו לארץ ושרו אבל מאן לימא לן שאלו לא היה טעם היתירם במדבר משום דנחירתו היא שחיטתו רק שבאמת היו נחשבים לנבילה אלא שבמדבר היה נבילה מותר להם שגם אז הי' מסתפק ר' ירמיה להתירם גם אחרי בואם לארץ דכיון דהם נבילה ממש ובארץ הרי נבילה אסורה א"כ מנא לן שלא יהיה בכלל האיסור גם נבילה דמעיקרא וע"כ בנידון דהרא"ש שמזמן הנדר ואילך או מתקנת ב"ד ואילך מינין הללו הם איסור ממש א"כ מנ"ל להתיר מה שבידו מהם מקודם ודו"ק היטיב ועי' בירושלמי עירובין (פ"א ה"י) אמתני' דהתם דארבעה דברים פטרו במחנה ואחד מהם שפטורין מן הדמאי קאמר בירושלמי וז"ל נכנסו עמהן לעיר כבר נפטרו ע"כ ובק"ע פירש וז"ל פירות של דמאי שנכנסו עמהן לעיר לאחר שחזרו ממלחמה פטורין מדמאי שכבר נפטרו מתחלה כשבאו לידן במלחמה ע"כ ובשירי קרבן (שם ד"ה נכנסו) כ' דדין זה דומה לאיבעיא דר' ירמיה הנ"ל עש"ה, ולפמ"ש גם דין זה אינו דומה כלל וכמובן. ודע דגם ספיקו של הרא"ש ז"ל הנ"ל אין לפשוט מדין הירושלמי הנ"ל דיש לחלק טובא דהתם בדמאי כיון שכל דמאי אסור אלא שבמלחמה התירו דמאי א"כ דמאי דמלחמה הותר מכלל איסור ע"כ שייך ביה סברא דהואיל ואישתרי אישתרי להתיר גם הבא לעיר וה"ז דומה ממש להא דאמרי' בקידושין (דף כ"א ע"ב) דהואיל ואישתרי ביאה ראשונה ביפ"ת במלחמה לכהן מכלל איסור אישתרי גם אח"כ כשבאה לביתו ע"ש משא"כ בנידון דהרא"ש ז"ל כשהגיע זמן הנדר או נתחדשה תקנת ב"ד שפיר גם מה שבידו מקודם בכלל דלא שייך שם הסברא דהואיל ואישתרי כו' שהרי לא הותר מה שמקודם בשום פעם ורק שעד עתה עודנה לא תותחל האיסור כלל ודו"ק היטב ותו דהתם בדמאי טעמא אחרינא איכא להתיר שהרי באמת רוב ע"ה מעשרין הן אלא שסמכו חכמים מיעוטא לחזקת טבל וחשו להחמיר עי' תוס' יבמות (דף קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא) וא"כ כיון שטעם איסור דמאי מכח החזקת איסור ע"כ זה הדמאי שכבר הותר במחנה הרי פקע חזקת איסור דידי' ואדרבה יש לו חזקה היתר למ"ד דמחזיקין מאיסור לאיסור דה"נ יש לנו להחזיק איפכא מהיתר להיתר ומכח ההיתר שהיה לדמאי מפאת שהיה במחנה יש לנו להחזיק גם אאחרי בואו לעיר לומר שהוא מעושר ומותר מפאת שהוא מעושר ודברתי מזה במ"א אי שייך לומר כה"ג חזקה מהיתר להיתר ובגוף נידון הירושלמי הנ"ל הערותי בו במ"א מכמה דוכתי ואכ"מ:
אשוב לענינינו ואומר דמה שחידשתי דמליקת עוף קדשים זו היא שחיטתו והכרחתיו מש"ס זבחים (דף ס"ט ע"א) וכנ"ל לכאורה קשה ע"ז מש"ס יבמות (דף ל"ב ע"ב) דפליגי התם ר' חייא ובר קפרא בזר שאכל מליקה אי חייב אחת או שתים ומטעמא דאין איסור חל על איסור הוא דפליגי ע"ש אבל כ"ע מודי דמליקה לזר יש בה איסור משום נבילה וא"כ מוכח דמליקה לא חשיב שחיטה וי"ל דלגבי הכהן הוא דחשיבא מליקה שחיטה אבל לא לגבי זר וע"ע בזבחים (דף מ"ד ע"ב) דמצריך הש"ס קרא מיוחד דלכל חטאתם להתיר חטאת העוף לכהנים דסד"א נבילה היא עכ"ל הגמ' ואי איתא מדוע סד"א לומר כן הא לגבי כהן מליקתו היא שחיטתו ואיננה נבילה כלל וי"ל דרק אחרי דכתיב קרא דלכל חטאתם להתיר חטאת העוף לכהנים הוא דאמרי' דטעמא דקרא משום דמליקתו היא שחיטתו לגבי כהנים משא"כ לולי קרא הנ"ל לא הייתי אומר כלל כן ושפיר היה אסור להם משום נבילה אולם עדיין צ"ע דכיון דלזר לא חשיבא מליקה שחיטה וכנ"ל א"כ חידוש הוא דחדית רחמנא לגבי כהנים להחשיב המליקה לשחיטה אצלם א"כ מנ"ל באמת למידרש טעמא דקרא הכי דילמא באמת אין כוונת התורה כלל להחשיב המליקה לשחיטה אצלם ומליקה היא נבילה באמת גם להם אלא שגזה"כ הוא שנבילה זאת מותרת להם וזהו ענין החידוש שחידשה תורה אצלם וע"ע במנחות (דף מ"ה ע"א) דפריך אקרא דוכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי א"ר יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה רבינא אמר כהנים הוא דאצטריך ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל עכ"ל הגמ' וקשה ג"כ דמדוע סד"א לומר כן הרי המליקה איננה נבילה כלל לגבי כהנים כיון דמליקתו היא שחיטתו אצלם [וא"ל דכוונת רבינא דה"א דהואיל ומליקה חשיבא שחיטה לגבייהו בקדשים ה"ה דחשיבא שחיטה בחולין דז"א דא"כ הול"ל דסד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו בקדשים אישתרי נמי בחולין ומדאמר דסד"א דאישתרי נמי נבילה וכו' מוכח דהייתי טועה להתיר גם שאר מיני נבילה ולאו דווקא נבלת המליקה והיינו על כרחך משום דמליקת קדשים לא חשיבא שחיטה כלל והוי נבילה באמה וע"כ שפיר ה"א דהואיל ואישתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי שאר נבילה וכו'] אולם י"ל דהא דס"ל לר' יוחנן דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה ולא תי' כרבינא היינו משום דפליג באמת בזה ארבינא וק"ל דטעם היתר מליקה לכהנים הוא משום דמליקתו זו היא שחיטתו וע"כ לא הי' יכול לתרץ כרבינא וכנ"ל ואדרבה תמצא בזה דעת ר' יוחנן מוסברת דלטעמיה הוא דאזיל כיון שהוא הוא הבעל המאמר בסוגיא דזבחים (דף פ"ד ע"ב) הנ"ל דשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב וקשה עליו קושית הגמ' ממתני' דשוחט עוף בפנים והעלה בחוץ פטור וצריך לתרץ כתי' הגמ' דשחיטת עוף בפנים מיקטל קטליה והיינו משום דמליקתו היא שחיטתו וע"כ השחיטה באמת איננה שחיטה כלל ומיקטל קטליה וכפירושינו הנ"ל וא"כ כיון דס"ל לר' יוחנן דמליקתו היא שחיטתו ע"כ שפיר הוצרך לומר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה ולא היה יכול לתרץ כרבינא וכנ"ל. וע"ע בחולין (דף ק"כ ע"א) דפריך דל"ל קרא דנפש לרבות השותה בחלב נגמריניה מנבילת עוף דכתיב ביה ג"כ קרא דנפש לרבות השותה ומשני דמה לנבילה שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שכן הותר מכללו אצל חיה ופריך דנבילה נמי הרי הותר מכללו במליקה חטאת העוף לכהנים וכו' ע"ש וקשה ג"כ דאין זה דומה כלל לחלב דחלב חיה הרי גם היא חלב כחלב בהמה אלא שהתירתו תורה וע"כ שפיר ה"ל חלב איסור שהותר מכללו משא"כ נבילה הרי לא הותר כלל במליקה כיון דמליקתו היא שחיטתו ואיננה נבילה כלל וענין השחיטה הוא שנשתנה בחטאת העוף שהצריכתו תורה לשחוט ע"י מעשה המליקה אבל איסור נבילה הרי לא הותר בו כלל ולפמ"ש דסברא זאת דמליקתו היא שחיטתו במחלוקת שנוי' בין ר' יוחנן ורבינא דמנחות הנ"ל א"כ י"ל בפשיטות דעדיפא מינה משני בחולין שם שינויא דהוי אליבא דכולי עלמא יעויש"ה בחולין. והנה מה שהקשיתי אהך סברא דמליקתו זו היא שחיטתו מהא דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) דמליקה אסורה לזר מטעם נבילה נתיישבתי דגם בשעיר המשתלח הרי אמרי' ביומא (דף ס"ד ע"א) דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו לענין אותו ואת בנו ואעפ"כ לכ"ע אסור באכילה דרק לענין הנאה פליגי ביה שם (דף ס"ז ע"א) אי שרי או אסור עש"ה אבל באכילה לכ"ע אסור ועל כרחך שהאיסור הוא מטעם נבילה דא"ל שהוא מטעם הקדש שהרי למ"ד דמותר בהנאה על כרחך דפקע מיניה איסור הקדש דלענין הקדש הרי אין שום חילוק בין אכילה והנאה וכנודע ועל כרחך צ"ל דנהי דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו עכ"ז לענין היתר אכילה בעינן שחיטה ממש וצ"ע להבין הסברא בזה ועכ"פ כיון שמצינו כן בדחיה לצוק א"כ ה"ה במליקה שפיר י"ל כן. עוד מצאתי בעזה"י ראי' ברורה ונפלאה דמליקה בקדשים היא שחיטתו מהא דאמרינן בפסחים (דף ס"ג ע"ב) דהמולק את העוף בערב פסח על החמץ עובר בלא תעשה אבל הקומץ את המנחה על החמץ אינו עובר וברש"י ד"ה אינו עובר כ' וז"ל דקמיצה וודאי לאו שחיטה היא עכ"ל כוונתו דכיון דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ע"כ בעי' שחיטה דווקא וא"כ כיון דמולק על החמץ חייב על כרחך דמליקה חשיבא שחיטה בקדשים דא"ל דאפי' אי אין מליקה שחיטה כלל עכ"ז שפיר חייב הואיל ועבודת המליקה היא במקום עבודת השחיטה בבהמה דז"א דהא גם קמיצת מנחה היא במקום שחיטה בבהמה וכמבואר בזבחים (דף י"ג ע"ב) ובכמה דוכתי ועל כרחך דלענין שוחט על החמץ בעי' שחיטה ממש וע"כ שפיר פטור בקמיצה הואיל ואיננה שחיטה וא"כ מוכרח מזה דמליקה חשיבא שחיטה ממש בקדשים ומה שכתב רש"י דקמיצה וודאי לאו שחיטה היא צ"ל בכוונת תיבת וודאי דמליקה נהי דאיננה שחיטה סתמית עכ"ז בעוף קדשים עכ"פ היא שחיטתו או דנהי דאיננה שחיטה לגבי זרים עכ"ז לגבי כהנים עכ"פ חשיבא שחיטה וכנ"ל משא"כ קמיצה דוודאי לאו שחיטה הוא כלל וכלל ודו"ק ויש לעיין עוד הרבה בכ"ז ובאתי רק להעיר:
והנה הספק אשר הזכרתי למעלה אי טומאת נבלת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה הוא מטעם אכילה או מטעם מגע, דע דנלענ"ד מוכח מכמה דוכתי דהיא רק מטעם אכילה, והם:
א) מש"ס מנחות (דף ע' ע"א) דבעי למימר התם דאם הכניס פיו למעי נבילת עוף טהור ואכל הבצים אשר בפנים אינו טמא כדין האוכל נבלת עוף טהור משום דלא עבידי אינשי דאכלי הכי ובטלה דעתו אצל כל אדם ומסיק דעבידי אינשי דאכלי הכי ע"ש ומוכח דהטומאה היא מטעם אכילה דאי נימא דמטעם מגע היא א"כ מה בכך דלא עבידי אינשי דאכלי הכי הא סוף סוף נגע הנבלת עוף טהור בבית הבליעה ויש כאן מגע ועל כרחך דרק השם אכילה מטמאהו וע"כ כיון דלא עבידי אינשי דאכלי הכי והוי שלא כדרך אכילה ולא חשיב אכילה ע"כ שפיר ראוי שיהיה טהור וע"ע בביצה (דף ז' ע"א) דאהא דתני' דהאוכל מנבלת עוף טהור מן האשכול של ביצים מן הקורקבן ובני מעיים טמא קאמר בגמ' דאע"ג דבשר נינהו עכ"ז כיון דאיכא אינשי דלא אכלי להו לאשכול וקורקבן וכו' מש"ה איצטריך לאשמעינן דמטמא ע"ש ומוכח גם מזה דהטומאה היא מפאת אכילה וע"כ כיון דאיכא אינשי דלא אכלי ה"א דחשיב שלכ"א ולא הוי אכילה ואינו מטמא וכנ"ל.
ב) בשבועות (ד"ז ע"ב) אמר דה"א למעט טומאת נבלת עוף טהור מכרת דביאה מקדש משום דבביאת מקדש כתיב כי יגע וע"כ ה"א דבר נגיעה אין דלאו בר נגיעה לא וברש"י דלאו בר נגיעה שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה ע"י אכילה כו' עכ"ל ומוכח דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ אין אתמעט מאו כי יגע הא שפיר בר נגיעה היא אלא שיש לנגיעתה מקום מיוחד שצריך שתהיה הנגיעה בבית הבליעה ודו"ק .
ג) בחולין (דף ל"ג ע"ב) פליגי התם ר' אליעזר ור' יהושע דר"א ס"ל דהאוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון לטומאה ור"י ס"ל דנעשה שני וקאמר התם (דף ל"ד ע"א) דר"א אמר לר"י מצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם האוכל את המאכל חמור מן המאכל) דהא נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמא ואלו אוכלה מטמא בגדים אבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל (ר"ל דהאוכל אוכל ראשון היאן נאמר שלא יהא ראשון) והשיב לו ר"י דמנבלת ע"ט לא גמרי' דחידוש הוא וכו' ע"ש ומוכח ג"כ דטומאת נבלת ע"ט מטעם אכילה היא דאי מטעם מגע א"כ איך מייתי ר"א ראי' מינה על אוכל אוכל ראשון דהא שם על כרחך מטעם אכילה היא דמטעם מגע א"א להיותו טמא דהא ראשון אינו מטמא אדם במגע ועל כרחך דמטעם אכילה היא וא"כ מאי ראי' מייתי מנגיעה לאכילה הלא אין הנושאים שוים ואם מצינו דנגיעת האדם חמור מן המאכל וודאי דלא נוכל לדון מזה שיהיה אכילתו חמור מן המאכל ועל כרחך דגם טומאת נבלת עוף טהור מטעם אכילה היא וע"כ שפיר מייתי ראי' מאכילה אאכילה אולם אהא דקאמר ר' יהושע דמנבילת ע"ט לא גמרינן דחידוש הוא פירש"י וז"ל שאין לו טומאה בגלוי וכשהיא בבית הסתרים הוא דמטמא וכו' ואילו כל שאר טומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזה"כ הוא ואין למידין הימנה ור"א סבר למידין עכ"ל וצריך להבין סברת ר"א דאטו לית ליה לר"א כלל המוסכם בכל הש"ס דלא גמרינן מחידושא וע"כ י"ל לכאורה דבהא גופא קמיפלגי דר"א ס"ל דטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם אכילה וע"כ איננו חידוש כלל מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך משאר טומאת דכמו שיש טומאות המטמאות במגע ויש שמטמאות ע"י משא ויש שמטמאות ע"י אהל כן נבלת עוף טהור אמרה תורה שמטמא ע"י אכילה ובתורת אכילה שפיר יש לו לטמא בבית הסתרים דגרון כיון דהנאת גרון חשיב אכילה בכה"ת ושפיר אין מטמא בגלוי ור"י י"ל דס"ל דטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם מגע וע"כ שפיר הוי חידוש מה שמטמא בבית הסתרים ולא בגלוי היפוך מכל שאר דברים המטמאים במגע שמטמאים בגלוי ולא בבית הסתרים ודו"ק. אולם אחרי העיון ז"א דא"כ ל"ל לר"י לומר דמנבלת עוף טהור לא גמרינן דחידוש הוא תיפוק ליה דאפילו אי גמרינן מחידושא עכ"ז כיון שטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם מגע ע"כ אין לדון ממנו לאוכל אוכל ראשון דהטומאה מטעם אכילה דאין לדון מטומאת נגיעה לטומאת אכילה וכנ"ל ועל כרחך דגם ר"י ס"ל דטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם אכילה ואעפ"כ חשיב ליה חידוש הואיל ולא מצינו טומאה ע"י אכילה בשום דבר רק בנבלת עוף טהור לבד ור"א לא חשיב זה לחידוש וא"כ מוכח שפיר מסוגיא דחולין הנ"ל דבין לר"א בין לר"י טומאת נבלת עוף טהור היא מטעם אכילה לא מטעם מגע.
ד) שם (דף ק"כ ע"א) תניא גבי נבלת עוף טהור דאם המחהו באור טמא ופריך הש"ס הא אכילה כתיבא ביה ע"ש ומוכח ג"כ דאין הטומאה מטעם מגע דאל"כ מה בכך דאכילה כתיבא בי' ושתיה איננה בכלל אכילה (ע"ש בתוס' שפירשו דנהי דבעלמא שתיה בכלל אכילה היינו רק בדבר שהיה מתחילתו משקה משא"כ כאן שהי' אוכל והוא המחהו ועשאו משקה) הא סוף סוף יש כאן מגע נבילת עוף טהור כיון דלא פקע מיניה שם נבילה ע"י שהמחהו באור דהא פריך רק מכח דאכילה כתיב ביה וליכא ומוכח דעצמותו אכתי נבילה היא והחסרון רק מפאת שאיננו אוכלו רק שותהו ועל כרחך דטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם אכילה ולא מטעם מגע וע"כ שפיר פריך דאכילה כתיבא ביה וליכא ואולם יוקשה בזה דר"ל משני שם אקושית הש"ס הנ"ל דאמר קרא נפש לרבות השותה ע"ש וא"כ קשה טובא דהא ר"ל על כרחך סובר דהטומאה איננה מטעם אכילה מדס"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב) דהנאת גרון לא הוי אכילה וא"כ נבלת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה דהיינו בגרון על כרחך אין הטומאה מטעם אכילה רק מטעם מגע וכמו שכתבנו כבר בתחלת דברינו וא"כ לר"ל לטעמיה הרי קושיא מעיקרא ליתא ול"ל קרא דנפש לרבות השותה הא כיון דהשתיה עכ"פ מגע היא א"כ שפיר ראוי שיטמא אעפ"י שאיננו אכילה וכנ"ל וצע"ג. ועוד ק"ל מש"ס נזיר (דף נ' ע"א) דבעי מיניה אביי מרבה יש נצל לבהמה או אין נצל לבהמה (כזית מנבילת בהמה שנרקב ונימוח מי מטמא במגע ובמשא או לא) מי אמרינן גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא או דילמא לא שנא הניחא למ"ד טומאה חמורה עד לגר שפיר (פי' דלמ"ד דטומאה חמורה דהיינו טומאת נבילות לטמא אדם במגע ובמשא היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת גר כדכמי' לגר אשר בשערין מחנכה ואכלה הראוי' לגר קרויה נבילה לטמא במגע ובמשא שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והכא כיון שנצל אינו ראוי לאכילת אדם שפיר לא מטמא וליכא למיבעי מידי אי יש נצל) אלא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב מאי איכא למימר (כלומר לדידיה איכא למיבעי אי יש נצל לבהמה כיון דאכתי ראוי לכלב הוא) ת"ש המחהו באור טמא (גבי נבילת עוף טהור מיתניא בחולין (דף ק"כ ע"א) המחהו לשומן של נבלת עוף טהור באור טמא. תוס') בחמה טהור (דכשנימוח בחמה מסריח מחום השמש ואינו ראוי לאכילת אדם ולכך הוא טהור) ואי ס"ד עד לכלב אפי' בחמה נמי (ליטמא דאכתי הוא ראוי לכלב אלא ש"מ דאין נצל לנבילה ולכך הוא טהור) וכו' עכ"ל הגמ' ותמוה טובא דלפי מה שהוכחתי מכל הלין דוכתי דטומאת נבלת עוף טהור היא מטעם אכילה א"כ מאי ראיה מייתי הש"ס מנבלת ע"ט לומר דאין נצל לנבלת בהמה הא אפי' אי יש נצל לבהמה כ"ז שראוי לכלב עכ"ז בנבלה ע"ש כיון שאינו ראוי לאדם א"כ אפי' כשאוכלו הא ה"ל שלכ"א ולא חשיב אכילה וע"כ שפיר אינו מטמא כיון שהטומאה היא רק ע"י אכילה משא"כ בנבלת בהמה שטומאתו ע"י מגע ומשא שפיר אפשר שיטמא בראוי לכלב והרי מפורש בסוגיא דמנחות (דף ע' ע"א) וביצה (דף ז' ע"א) הנ"ל דנבלת עוף טהור אינו מטמא שלא כדרך אכילה וצע"ג. וע"ע בבבא קמא (דף ס"ב ע"ב) דגרסינן ת"ר על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור ועל שה ועל
- ↑ עוד בנדון זה ראה מנחת חינוך (מצוה קסא), חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (שאר אבות הטומאות פ"ג), חזון איש (סוף מסכת זבים ותחילת מסכת טהרות) וקהילות יעקב (טהרות סימן מג).
- ↑ וכ"כ במשנה ראשונה (מעשר שני פ"ג מ"ח), מקדש דוד (קדשים סימן כז אות ז) וחידושי הגרי"ז (זבחים קז:). אמנם לא כן דעת המנחת חינוך (מצוה קפו אות ה), עולת שלמה (מעילה ג: על רש"י ד"ה לא לעולם), חזון איש (זבחים סימן כ סק"ה).