אילת השחר/שבת/קנו/ב

אילת השחר שבת קנו ב

דף קנ"ו ע"ב

אי בר ישראל הוא. משמע שלא היה ניכר בו אם הוא ישראל או לא. ועיין מהרש"א שנתקשה למה לא מנעו מללכת לשם, ותירץ דהיה לו ס"ס שמא הוא ישראל, ואפשר שיהא לו זכות שינצל. והוא חידוש גדול דעל הספק שמא יהא לו זכות לא הי' צריך למונעו מלילך למקום סכנה.

ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. צ"ב מה הסד"א שמציל רק ממיתה משונה, גם איך יתכן שיחיה לעולם. ועיין מהרש"א שהקשה לאידך גיסא, דבבבא בתרא (דף י' א') אמרו שצדקה מציל ממיתה משונה. ופירש דשתי הענינים איתנהו בצדקה, גם שמציל ממיתה קודם הזמן, וגם ממיתה משונה בשעה שמגיע זמנו, אבל בבבא בתרא (דף י"א א') משמע שזכות הצדקה להוסיף חיים, כדאמרינן שם בבנימין הצדיק שהוסיפו לו עשרים ושתים שנה.

נפק ר"ע ודרש וכו'. יל"ע איך ראה שהצדקה מצילה ממיתה עצמה הרי שם ניצולה ממיתה משונה, דנשיכת נחש לכאו' הוא מיתה משונה. וי"ל שהכלדאי אמרו שני דברים, גם שתמות, וגם שיהיה ע"י נחש, והיא ניצלה גם מעיקר המיתה. והנה בבבא בתרא (דף י' ב') מבואר דצדקה שמציל ממיתה משונה הוא רק כשהנותן אינו יודע למי נותן, והמקבל אינו יודע ממי מקבל, וכאן הרי ידעה למי נותנת, והוא ידע ממי מקבל, ונראה דודאי המדריגה הגבוהה ביותר הוא שיתן בלא שידעו, אבל אם נותן תמיד, ג"כ בכחו להציל, וכי תיסק אדעתין שימתין עד שיגיע לידו מצב שנותן בלא שידע מי המקבל.

[בב"ק (דף ט"ז ב') איתא שירמיה התפלל שיכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, ועיין באילת השחר שם שהבאנו מהנימוקי יוסף שאם לא יודע שאינם מהוגנים מקיים מצות צדקה, אלא שאינו כמו לעני המהוגן. ויש להסתפק אם כזו צדקה מצילה ממות].

פסקיה לקיבורא בשיניה. לא כתוב בהדיא אם אכל את התמרים או שרק קצצן בשיניו, ואח"כ החזיר לבעלים, ועצם הקציצה היא כבר גניבה.

כי הוו מייתי טריפתא לקמי' וכו' דלמא לא מתכשרא ואפי' לכלבים לא חזיא. העירו, להסוברים דגם במוקצה מחמת גופו כל שעודה בידו מותר לטלטל עד היכן שירצה, (עי' שו"ע סי' ש"ח ס"ג ומשנ"ב ס"ק י"ג), א"כ מה חשש לטלטול, הרי כל זמן שהם בידו מותר [ואולי מחמת כובדו לא החזיקו בידים ממש].

בבהמת קדשים. ופירש"י דלא חזיא לכלבים. והיינו דאסור להאכילה בידים משום איסור הנאה מקדשים, ואפילו שור פסולי המוקדשים דרשינן בתמורה דף ל"א א' ואכלת ולא לכלבים. וכן אסור ליתן חמץ לכלב דחשיב הנאה, עי' סי' תמ"ח ס"ו ובמ"ב שם. ויש להסתפק האם כשהכלב אוכל מעצמו בהמת קדשים שמתה צריך למונעו מאכילה זו, או דלמא אין מוטל עליו להפרישו מאכילה, דהוא אינו עושה כלום, ומיהו הכא אין בזה נ"מ, דאפי' אם נאמר שאי"צ להפריש את הכלב, מ"מ אינו סיבה שלא יהיה מוקצה, דסו"ס הוא אסור לו ליתנו לכלב.

והנה כשאדם רואה כלב שאוכל בהמת חבירו, ודאי צריך להפרישו משום השבת אבידה, שמציל את ממונו, אבל כשאוכל בהמת קדשים אין לחייבו משום השבת אבידה, דכשם שממעט אבידת גוי מדכתיב אחיך, כן יש למעט אבידת הקדש [עי' קהילות יעקב פסחים סי' ו'].

[ויש להסתפק במי שרואה נר (חשמ-ל) של בית הכנסת או ישיבה דולק שלא לצורך ויש הפסד ממון לחנם, האם צריך לכבות משום השבת אבידה שלא יפסיד ממונם. דאפשר שהוא כמו הקדש שאין בו דין השבת אבידה, אך יש מקום לומר דאע"פ שמצד הישיבה אין דין השבת אבידה, מ"מ כיון שמנהל הישיבה צריך לטרוח לחפש כסף, חשיב שיש בו נ"מ גם להדיוט ויש בזה חיוב השבת אבידה. ויש כעי"ז בחידושי הגרע"א (ב"מ כ"ב ב') על חפץ של גוי שהפקידו אצל ישראל ונאבד, האם המוצא צריך להחזיר, והוא עצמו פשוט לו דכיון שיש בו נ"מ לישראל שיצטרך לשלם לגוי חשיב כמשיב אבידה לישראל, ובשם הר"ר ישראל הביא דס"ל דכיון שסו"ס החפץ של גוי אין בו דין השבת אבידה, וה"נ דכוותה.

ואמנם באמת סברת הר"ר ישראל שהביא הגרע"א שסובר דכיון שסו"ס החפץ של גוי אין בו חיוב השבה, אינו מובן דהלא אין הגוי מפריע לדין השבת אבידה, אלא שבגוי אין חיוב השבת אבידה, וא"כ למה שהגוי כאן יפקיע את החיוב השבה. ואף שאמרו בסנהדרין (דף ע"ו ב') שיש איסור להשיב לגוי, מ"מ כל שיש בו תועלת לישראל אין איסור זה, כדחזינן שמשום קדוש ה' מותר להשיב אבידה לגוי (ירו' ב"מ פ"ב ה"ה), וה"נ ודאי יש תועלת לישראל בהשבה לגוי].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א