אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יח

יום ראשון כח שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יח

ברית כרותה לשפתיים ופתיחת פה לשטן

'ברית כרותה לשפתים' מאברהם ו'פתיחת פה לשטן' מזקני סדום

מעשה מובא בגמרא במסכת מועד קטן (יח.) על פנחס אחיו של מר שמואל שארע בו אבילתו, וכשעלה שמואל לדבר על לבו שאלו מדוע לא נטל את צפורניו. השיבו פנחס: וכי אם היית אבל גם היית מזלזל באבלותך ונוטל את ציפורניך. ודיבור זה היה "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (קהלת י ה), ואכן ארע בשמואל אבילות, וכשבא פנחס לפניו, זרק לפניו שמואל את צפורניו ואמר לו: האם אינך דורש 'ברית כרותה לשפתים', דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר (בראשית כב ה) "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם", ואיסתייעא מלתא דהדור תרוויהו. ופירש רש"י: ברית כרותה לשפתים, דכתיב 'ונשתחוה ונשובה אליכם', וכן הוה דחזרו תרוייהו.

כעין זה מובא גם בגמרא בברכות (יט.): תנו רבנן, העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם - נשמטין אחד אחד וקורין. אין המת מוטל לפניהם - הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם, הם עומדים ומתפללים והוא עומד ומצדיק עליו את הדין. ואומר, רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. יהי רצון מלפני ה' אלקינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים.

אמר אביי, לא מבעי ליה לאינש למימר הכי [- 'לא נפרעת ממני', דמשמע 'הפרע'. רש"י], דאמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף, מאי קראה, שנאמר (ישעיה א ט) "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו", והשיבם הנביא (שם פסוק י): "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת אלוקינו עם עמורה".

וכעין זה בגמרא בברכות (ס.): תנו רבנן, הנכנס לבית המרחץ אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון - תהא מיתתי כפרה לכל עוונותי. אמר אביי, לא לימא אינש הכי דלא לפתח פומיה לשטן, דאמר ריש לקיש וכו'.

על ראית הגמרא לכך שברית כרותה לשפתים מהאמור לגבי אברהם, הקשו התוספות (ד"ה ואיסתייעא): תימה, דילמא מידה טובה מרובה. דהיינו שאין להביא ראיה מכך שברית כרותה לשפתים, וכח יש ביד דיבור להביא לידי מעשה, ורק לטובה שאמר 'ונשתחוה ונשובה אלכם' הועיל בכך שאכן שבו בשלום. והוסיפו התוספות בקושייתם, שהיה לגמרא להביא מקור אחר לדברי הגמרא, וכדרך שדרשה הגמרא בברכות (יט.) מן הפסוק "כמעט כסדום היינו".

ביאור המהרש"א שדין פתיחת פה שייך רק כשכולל עצמו בפורענות

כדי ליישב קושייתם, מחדש המהרש"א (ח"א) שיש לחלק בין הדין המבואר בסוגייתנו 'ברית כרותה לשפתים', ובין הדין המובא בגמרא בברכות 'אל יפתח אדם פיו לשטן'. הגמרא בברכות, כך מבאר המהרש"א, עוסקת באדם הכולל את עצמו באותה פורענות, ובמקרה כזה נותן הוא פתחון פה למקטרג לומר 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי' ואין כח ביד מידת הרחמים להאריך אפים. שונה מכך הנידון בסוגייתנו העוסק בדברי פנחס אחוה דמר שמואל במה שאמר על שמואל. במקרה כזה אין לדונו מצד 'הודאת בעל דין' אלא רק מצד 'ניבא ולא ידע מה ניבא' ו'כשגגה היוצא מלפני השליט'.

עפ"ז מיישב המהרש"א, שכל סברת התוספות לחלק בין מידה טובה למידת פורענות אינה שייכת אלא רק ביחס לדין המבואר בגמרא בברכות, משא"כ לגבי נבואה היוצאת מדברי האומרה בשגגה - בזה אין סברא לחלק בין מידה טובה למידה רעה. ואכן רש"י בפירושו לחומש מפרש את הכתוב 'ונשובה אליכם', שממנו מוציאה הגמרא את הכלל 'ברית כרותה לשפתים', כנבואה - "נתנבא שישובו שניהם".

פתיחת פה שייכת רק בדבר הראוי לבוא ואילו ברית כרותה אף כשאינו ראוי לבוא

חילוק נוסף בין הסוגיות מציע בספר עולה מן המדבר (סימן רל). 'אל יפתח פיו לשטן' הוא דוקא בדבר שראוי לבוא, ובמה שפותח פיו לשטן הרי הוא נותן כח לשטן להוציא את הדבר מהכח אל הפועל, כיון שהכל הולך אחר הפה. כך לענין המרחץ כיון שאומר שיש בידו עוון שראוי לבוא מחמתו לידי קלקלה, בכך נותן כח ביד השטן להוציא הדבר אל הפועל. שונה מכך 'ברית כרותה לשפתים', שם אין מדובר על דבר שראוי לבוא, אלא אדרבה על ידי הברית הכרותה לשפתים יכול לגרום בדיבורו שיארע דבר שלא היה אמור לקרות עמו.

ונפקא מינה יש בין הדברים, האם מועיל לשנות לשונו כשתוכן העניין זהה. כי אם נדון מצד 'ברית כרותה לשפתים', יש לומר שבשינוי הלשון אכן מועיל כי סוף סוף לא הוציא הדבר מפיו, משא"כ ב'פתיחת פה לשטן' שעניינו נתינת כח לשטן בדבר הראוי לבוא, שם יש לומר שלא יועיל שינוי הלשון. וכך מבואר בגמרא בכתובות (ח:) במי שניחם בלשון 'רבים שתו ורבים ישתו' ואמר לו אביי 'רבים שתו' אימא 'רבים ישתו' לא לימא, משום שלא יפתח פיו לשטן. ואף שאינו מדבר על המיתה במפורש אלא רק בכינוי, אינו מועיל בכך לעניין זה. כי מאחר שמיתת אדם היא דבר שעתיד לבוא, אין מועיל בו שינוי הלשון. ומאידך בכמה מקומות בש"ס ראינו שתלו חז"ל דברים בשונאיהם של ישראל, ולכאורה מה הועילו בכך הלא אין לפתוח פה לשטן. אמנם לפי החילוק הנזכר, יש לומר שכל אלו הדברים אינם דברים הראויים לבוא ואם כן אין לדון בהם אלא מצד 'ברית כרותה לשפתים', ובזה יש לומר ששינוי הלשון מועיל.

כעין חילוק זה כתב גם בספר אורים גדולים אור לישרים (פ' מקץ עמוד כט) שברית כרותה לשפתיים היינו אף בדבר שאינו הכרחי שיקרה לו, ואילו פתיחת פה לשטן נאמר דוקא במיתה שהיא עתידה להיות ורק יכול לקרבה על ידי דיבורו.

אמנם בליקוטי חבר בן חיים (פ' וירא) הביא בשם הרמ"ע בספר עשרה מאמרות שביאר החילקו בין 'אל יפתח אדם פיו לשטן' ובין 'ברית כרותה לשפתים', להיפך. ש'אל יפתח אדם פיו לשטן' רצונו לומר שלא לעורר דין, ו'ברית כרותה לשפתים' עניינו שאם נגזר למעלה על אדם דבר מה, עדיין יכול הוא להתבטל עד שיצא הענין ע"י דיבור האדם בארץ מהכח אל הפועל, ואז על כרחו יתקיים.

דעת האחרונים שפתיחת פה היינו דוקא בשעת סכנה

מהלך אחר בחילוק בין 'ברית כרותה' ל'פתיחת פה לשטן' כתב העיון יעקב (ברכות יט.), שפתיחת פה היינו בשעת הסכנה, כגון שעומד באבילותו או כשנכנס לבית המרחץ, וברית כרותה היינו אף שלא בשעת סכנה. וכ"כ הקרבן העדה (שבת פ"ב ה"ו), באר היטב (יו"ד סימן שעו סק"א) אורח מישרים (פי"א סקי"ז).

ובגמרא בגיטין (נז:) מבואר שאסור לתלמיד חכם להראות הלכות שחיטה על צווארו, וכתב המהרש"א שם שהוא מדין אל יפתח אדם פיו לשטן, והוא לשיטתו שדין זה נאמר אף שלא בשעת הסכנה. ובזוהר (וישלח, קעה.) דרשו על מה שאמר יעקב "עם אשר תמצא את אלוקיך לא יחיה" שכיון שפתח פיו לשטן לכן מתה רחל בלדתה, ולכאורה באותה שעה לא היה בזמן סכנה ואעפ"כ אמרו שלא יפתח פיו לשטן. ומדברי הזוהר הללו יש להעיר גם על חילוק המהרש"א שפתיחת פה לשטן שייכת רק באופן שכולל עצמו בפורענות, ולכאורה שם לא כלל עצמו בפורענות. וצ"ל שאין אשה מתה אלא לבעלה ולכן באמירתו זו כלל אף את עצמו בפורענות ולכן לפי האמת היה שם משום פתיחת פה לשטן.

ואמנם מה שנקטו אלו המפרשים לחלק בין ברית כרותה לשפתיים ובין פתיחת פה לשטן, הרי מדברי התוספות מבואר שאין חילוק ביניהם. וכן מפורש בדברי הספר חסידים (סימן תעט): כתיב "שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו", ברית כרותה לשפתים - לך אל יפתח אדם פיו לשטן. הרי להדיא ש'ברית כרותה לשפתים' הוא טעם הדין ש'אל יפתח אדם פיו לשטן'. וכן כתב הר"ן (מו"ק יח.): ברית כרותה לשפתים, כענין אל יפתח אדם פיו לשטן. אמנם מדקדוק לשונו משמע שאינו ענין אחד אלא רק ענין זה כענין זה.

יצחק אבינו התעלה בעקידה עד שהיה ראוי שהוא או אביו לא ישובו כחנוך

מהלך נפלא ביישוב קושיית התוספות כתב החתם סופר (עה"ת, וירא תקסג) לדבריו, כלל אין כוונת הגמרא שמה שארע בעקידה היה לטובה, אלא אדרבה היה ראוי שאחר העקידה יהיה יצחק דבוק בהשם יתברך ביתר שאת עד שממש לא ישאר מגופו רק רושם מועט בארץ כאשר יהיה לעתיד לבוא, וכיון שברית כרותה לשפתים לכן שבו אברהם ויצחק אל הנערים היושבים עם החמור. וא"כ שפיר הביאה הגמרא ראיה מפסוק זה שברית כרותה לשפתיים להרע.

ואמנם יש להעיר על פירוש זה מלשון הגמרא "ואיסתייעא מלתא" שלשון זה משמע שהיה הדבר לתועלת, ואילו לפירוש החתם סופר היה זה לגריעותא שגרם הדבר שישוב יצחק לדרגתו הראשונה ולא יתעלה כאשר היה ראוי שיתעלה מחמת מעשה העקידה.

מהלך דומה בכיוון הפוך, הביא תלמיד החתם סופר, רבי ישראל דוד מרגליות יפה בספרו יפח לקץ. וכפי הנראה מדבריו ביאר תחילה מהלך דברי הגמרא באופן אחר, והוא, שלומדת הגמרא מכך שאמר אברהם 'ונשובה אליכם' ולא אמר 'שיעקוד את בנו' שאסור לאדם לפתוח פיו לשטן, ומשום כך אכן זכה ושב עם בנו. ועל כך הקשה החתם סופר בתרתי; א' כיצד יתכן לומר שאם היה אומר שהולך לעקוד את בנו כפי שציווהו ה', שיחשב בכך ל'פותח פה לשטן'. ב' מדוע הוצרכה הגמרא להוסיף שכך אכן היה שחזרו שניהם בשלום, הלא ראיית הגמרא אינה ממה שחזרו, אלא ממה שלא אמר האמת שהולך לעקוד את בנו אלא שינה ואמר 'ונשובה אליכם' אף שהיה סבור שיעקוד את בנו.

על כל זה יישב החתם סופר, שתכלית האדם היא לזכות באחריתו בעת צאת נשמתו להתקדש, ותכלית הקדושה שיהיה דבוק באלוקיו על ידי עשיית המצות, וככל שיתקדש האדם יימשך יותר החלק הרוחני שבו ויהיה קרוב למקורו, עד שאם ירבה להתקדש יכול למות מחמת הקדושה הגדולה שבו. וזה ביאורה של 'מיתת נשיקה', מלשון השקת המים, שהנשמה נושקת ומתדבקת אל מקורה, וכך מת חנוך, וכך מתו נדב ואביהוא "בקרבתם אל ה' וימותו", דהיינו שהתקרבו כל כך הרבה אל הקדושה עד שמתו.

ואמנם יש צדיקים אשר מצד עצמם היו זוכים למות במיתת נשיקה, אלא שהם נצרכים לעולם ללמד תלמידיהם ובניהם, ולטובתם נשארים הם בחיים. ועל כך נאמר בפסוק "ותשת עלי כפכה", כלומר שהקב"ה שת כפיו עליו שלא ימות במיתת נשיקה. וכמו שנאמר במשה "ושכותי כפי עליך עד עברי", כי לולי זאת היתה נדבקת נשמת משה במקורה. ולכן נאמר במיתת נדב ואביהוא "ובנים לא היו להם" ודרשו חז"ל כי אילו היה להם בנים לא היו מתים. והביאור, שמאחר ומיתתם היתה במיתת נשיקה "בקרבתם לפני השם", אילו היו להם בנים היו נשארים בחיים למענם.

עפ"ז ביאר החתם סופר שאחר שזכו אברהם ושרה לגדל בן עד שעלה לדרגת עולה תמימה ונעקד על גבי המזבח, שוב לא יצטרך בנם זה ללימוד אבותיו כיון שכבר נשלם בתכלית השלמות. ומעתה, היה ראוי שאברהם ושרה יבואו לדרגת נשיקה כיון שכבר נשלם תכליתם, אמנם מאחר שאמר אברהם 'ונשובה' בלשון רבים, לכן אף הוא נשאר מלבד יצחק ולא מת במיתת נשיקה. ואמנם שרה פרחה נשמתה ומתה במיתת נשיקה מיד אחר מעשה עקידת יצחק.