אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/ע

יום רביעי יח אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף ע

מצוה לקיים דברי המת

בגמרא במסכת כתובות (סט:) מובא מעשה באילפא שתלה עצמו על תורן ספינה, ואמר: איכא דאתי דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילא מאסקריא וטבענא [- אם יבוא מישהו ויאמר לי ברייתא ולא אוכל למצוא מקורה במשניות שסידר רבא, אפול מהתורן ואטבע. וראה תענית (כא.) הטעם שעשה כן].

אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבני בשבת [- בכל שבוע], וראוין ליתן להם סלע, נותנין להם סלע [- דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר. רש"י]. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנין להם אלא שקל [- שהרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה]. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר 'תנו' בין שאמר 'אל תתנו' - אין נותנים להם אלא שקל [- שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם, והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם, ודאי דוקא שקל קאמר כדי שתיפול ירושה אחריהם לאותן אחרים].

על דברי ברייתא אלו השיב אילפא, כי דברי הברייתא הינם לדעת רבי מאיר הסובר ש'מצוה לקיים דברי המת', ומשום כך אם אמר האב שלא יתנו לבניו אלא שקל, אין נותנים להם אלא שקל בשבת והשאר יזונו מן הצדקה.

וכתב רש"י: ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו, לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה. ומוסיף רש"י שאין להקשות על דין זה מהמבואר בגמרא בכתובות (מח.) שאם ציווה שלא יקברוהו מנכנסיו, אין שומעים לו ו"לאו כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור", כיון ש"התם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו, ונכסי דידיה נינהו - הילכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו. אבל הכא, נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו". וכיון שאמר שלא יתנו להם אלא שקל בלבד, אין נותנים להם אלא שקל בשבת.

והקשו התוספות (ע. ד"ה הא): יש מקשין, כיון דמצה לקיים דברי המת, אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו. דהיינו שמקשים התוספות לשם מה צריך לחדש דין זה ש'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים' ואם נתן במתנה וכיו"ב לאחר דברים קיימים, הלא בלאו הכי יש לנו לנהוג בהתאם לציוויו מכח המצוה לקיים דברי המת.

ויישב רבינו תם בשני דרכים: א' שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת, אלא באופן שהושלש מתחילה לכך, אבל אם לא הושלש אין אומרים מצוה לקיים דברי המת ולכן צריך לדין 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו'. ב' דין 'מצוה לקיים דברי המת' הוא רק באופן שהנותן מת בחיי המקבל. משא"כ דין 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו' הם אף כשמת מקבל בחיי נותן, כיון שמתנתו התקיימה מיד עוד בחיי הנותן.