אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/וזאת הברכה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ה' - רבי אליעזר פאפו

שבע רצון מקיום המצוות

"נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה" (דברים לג כג)

'נפתלי' הוא מלשון חיבור, כמו שנאמר (בראשית ל ח) "נפתולי אלקים נפתלתי" [וכמו שהביא רש"י פירושו של מנחם בן סרוק, שהוא כמו 'צמיד פתיל', חבורים מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים].

וזה רמז הכתוב 'לנפתלי אמר' - רצונו לומר, למי שהוא מקיים המצוות, ומצווה אף היא מלשון 'צוותא', שמתחבר בזה עם המקום ברוך הוא. ואמר לו 'נפתלי שבע רצון' - שצריך להיות שבע רצון בקיום מצוותיו, ביודעו שעל ידי זה 'מלא ברכת ה' ים ודרום ירשה' - העולם הזה והעולם הבא. וכמאמר חז"ל שהביא הרמב"ן: העולם הבא נמשל לים, שנאמר 'ורחבה מני ים', והעולם הזה נמשל לדרום, שנאמר 'כי ארץ הנגב נתתני'. (אלף המגן).


יום ד' - רבי יעקב יצחק רבינוביץ', היהודי הקדוש

עבודת שמחת בית השואבה

בגמרא בסוכה (נג.) מובאת עדות רבי יהושע בן חנניה על שבעת שמחת בית "לא ראינו שינה בעינינו". ומקשה הגמרא על כך שהרי הוא דבר שאינו שייך, והאומר 'שבועה שלא אישן שלשה ימים' מלקין אותו וישן לאלתר. ומיישבת הגמרא: דהיו מנמנמי אכתפא דהדדי. וקשה, כי אם כן חזרה הקושיא למקומה איך אמר שלא ראו שינה בעיניהם, והרי התנמנמו זה על כתפו של זה.

אלא כך פירוש הדברים, שכל אחד בשעה שהרגיש שאינו יכול עוד להחזיק ה'מוחין' שלו, נתן אותם לחבירו שיחזיקם עבורו, ויעסוק בעבודתו עבורו בעת שינתו, ועל ידי זה 'לא ראו שינה בעיניהם', כי באמת לא היה להם שום הפסק בעבדותם, רק כל הוי מנמנמי אכתפא דהדדי - שכל אחד היה סומך על חבירו. (דברי בינה פ' בהר ד"ה אחרי, פ' ויצא ד"ה ויצא).


יום א' - רבי משה זכותא

טעם לקביעת משניות 'סוכה' במקומם

התוספות יום טוב בפתיחתו למסכת סוכה מביא את דברי הרמב"ם שרבי בשנותו את המשניות, אחר ששנה מסכת פסחים נשאר לו לדבר עוד על ענין שבועות וסוכות, ואמנם בשבועות אין ענין מיוחד שהיה צריך לעסוק בו, מלבד הדברים הכלליים שבכל יום טוב, שנשנו במסכת ביצה. ומכל מקום הקדים את מסכת סוכה למסכת ביצה מחמת רוב המצוות שיש בסוכה. ופירש התוספות יום טוב כוונתו, למצוות סוכה ונטילת ד' מינים וניסוך המים.

על דבריו יש להוסיף ולפרש עוד, שהלכות סוכה וארבעת המינים נצרכים עוד קודם יום טוב, שהרי על האדם להכינם קודם יום טוב כדי שכשיבוא יום טוב יהיו בידו הסוכה וארבעת המינים, ולכן הקדימם למסכת ביצה.

טעם נוסף להקדמת מסכת סוכה למסכת ביצה, בכדי לסמוך את מסכת סוכה למסכת יומא - לרמוז על מנהג הותיקים שתיכף במוצאי יום הכיפורים עוסקים בבנין הסוכה. (סוכה פ"א מ"א).


יום ב' - רבי ידידיה טיאה ווייל

"אני והו" בחולם או במלאפום?

בספר נוהג כצאן יוסף כתב שיש לומר 'אני והו' בחולם, אך טעה בהוראתו, כי אדרבה איפכא מסתברא, וזאת לפי מה שכתבו התוספות במסכת סוכה (מה. ד"ה אני) שבהושענא נקטו בדוקא שני שמות אלו 'אני' ו'הו' על שם הפסוקים "ואני בתוך הגולה" (יחזקאל א א) ו"והוא אסור בזיקים" (ירמיה מ א) - כביכול הוא עצמו, והיינו 'הושענא' שיושיע לעצמו. וכיון ש'והו' הוא על שם 'והוא אסור בזיקים', ודאי ראוי לקרותו במלאפום (שורוק) כניקוד הפסוק.

טעם נוסף לקרוא במלאפום ולא בחולם, שהרי אסור להזכיר את שמותיו של הקב"ה, ובשלמא אם מזכירים תיבת 'והוא' שיש בה משמעות אם כן אפשר דאין זה שם, אך אם מזכירים 'והו' בחולם, הלא לא מצינו מילה כיוצא בזה ועל כרחך שהוא שם - וכיצד מזכירים אותו.

גם בפסקי התוספות (סוכה סימן קכא) כתב: אני והוא אומרים על שם והוא אסור באזיקים, עכ"ל. וצ"ב מה השמיעונו בזה. ואם נפרש שבאו לפרש מדוע מזכירים דוקא שם זה, אם כן היו צריכים לפרש גם את שם 'אני', וגם אין דרכם לפרש אלא לפסוק. ולכן נראה שבאו לפרש את ניקוד המילה, ולכך כתבו 'והוא' ולא 'והו' להורות על ניקודה, והביאו את מקורה מהפסוק שניקודו ידוע.

ותחת ידי נמצאת תפילה כתובה בקלף, שכתיבתה מתוארכת ללפני קרוב לחמש מאות שנה, ושם מנוקדת התיבה 'והו' במלאפום. וכך גם גורסים הרמב"ם והאבודרהם 'והוא' באלף.

זאת ועוד, השם הראשון בשם ע"ב הוא 'והו' והשים ה-ל"ז הוא 'אני', היינו תחילת אמצע שם ע"ב. ואם כן היה ראוי לומר 'והו אני הושיעה נא', אלא שמשום כבוד אלוקים הסתר דבר הפכו את הסדר שלא יבינו המון העם. ומעתה אם אומרים 'והו' בניקוד חולם הרי אין מילה דומה לזה וע"כ ירגישו העולם ונמצא שלא הועילו חכמים בתקנתם. אלא על כרחך שאומרים 'והו' בניקוד מלאפום. (שו"ת רבי ידידיה טיאה וייל, סימן מט)


יום ג' - רבי משולם איגרא

החילוק בין שופר ללולב בגזירת חכמים ביום טוב

בגמרא בסוכה מבואר שבזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצות נטילת לולב נוהגת ביום טוב שחל ראשון שחל בשבת אף בגבולין. והתוספות (סוכה מג. ד"ה אינהו) הקשו מאי שנא ממצות שופר ששנינו (ר"ה כט:) שאם חל יום טוב של ראש השנה בשבת, היו תוקעים רק במקדש אך לא במדינה.

ויישבו התוספות שלולב אינו אלא טלטול בעלמא, ולפיכך כיון שהותר במקדש התירוהו אף במדינה. משא"כ שופר שהוא מעשה חכמה החמירו בו טפי ואסרו בגבולין אף כשהותר במקדש.

באופן אחר יש לומר, דהנה דעת התוספות (ב"מ ע:) שאף שיש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה, אבל מה שהתירה התורה בפירוש אין כח בידם לאסור. ומעתה כיון דכתיב במקדש ליטול הלולב 'שבעת ימים' הרי לכאורה קשה כיצד יש כח ביד חכמים לאסור. ואמנם צריך לומר שאת לשון הפסוק יש להעמיד באופן שחל שבת ביום טוב ראשון שאז נוטל לולב כל הימים, משא"כ כשחל שבת בשאר ימים אזי לא דיברה תורה ויש כח ביד חכמים לאסור כשאין ההיתר מפורש בתורה.

אמנם אם יאסרו חכמים אפילו ביום טוב ראשון שחל בשבת, הרי בכך יבטלו את דין התורה המפורש שיש מציאות של נטילת לולב 'שבעת ימים'. ועל זה כתבה הגמרא שכיון שיש לו עיקר מן התורה לא גזרו בו חכמים.

משא"כ שופר שאינו אלא יום אחד, הרי בזה אפשר להעמיד את הפסוק באופן שחל יום טוב בימות החול ולא בשבת, ולכן היה כח ביד חכמים לאסור תקיעת שופר בכל אופן שחל ראש השנה בשבת. (שו"ת רבי משולם איגרא, או"ח סימן נד).


יום ד' - רבי אליהו מוילנא, הגר"א

רמז לשיעורי סוכה

בפסוק בתהילים (ס ח) נאמר: "אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד".

בפסוק זה רמז דוד המלך ע"ה את שיעורי הסוכה, וכדמסיים: 'ועמק סוכות אמדד'. וזאת לפי ששיעור סוכה הוא ב' דפנות שלימות ושלישית אפילו טפח. ושיעור הסוכה הוא ז' על ז' טפחים. נמצא שאורך הדפנות הנדרשות הוא 15=7+7+1 טפחים. ושיעור גובה מחיצה הוא עשרה טפחים, סך הכל 150 טפחים. וגובה הסוכה הכשר הוא מעשרה טפחים ועד עשרים אמה כמבואר במשנה בתחילת מסכת סוכה (ב.).

ולדבר זה רמז הפסוק: 'ואחלקה שכם', אם אחלק את תיבת 'שכם' אזי 'ועמק סוכות אמדד'. כי 'ש' בגימטריה 300 ואם אחלקה יעלה בידי 150 - שיעור הטפחים בדפנות הסוכה. ו'כ' היא עשרים, אשר מחציתם 10 טפחים שהם הגובה המינימלי של הסוכה. ו'ם' היא ארבעים, ומחציתה - 20, גובהה המקסימלי של הסוכה.


יום ה' - רבי אברהם יהושע העשיל

רמז להיתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב

מקשים העולם על לשון הכתוב (ויקרא כג ב-ג) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה'... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון", וקשה מה ענין שבת אצל מועדות.

ונראה לבאר על דרך רמז, דהנה מספר הימים טובים הם ששה: ב' ימים של פסח, א' של שבועות, א' של ראש השנה, וב' של סוכות. והנה בכל יום טוב מותר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש, משא"כ ביום הכיפורים אסורה מלאכה אף של אוכל נפש.

ועפ"ז יבואר הפסוקים, כי באמת כל דברי הפסוק אינם אלא על מועדות ולא על שבת: "ששת ימים" - היינו ששה ימים טובים, "תעשה מלאכה" - היינו מלאכת אוכל נפש, "וביום השביעי" - היינו יום כיפור שהוא היום טוב השביעי, "שבת שבתון הוא כל מלאכה לא תעשה" - שאפילו מלאכת אוכל נפש אסורה. (חנוכת התורה אות קכא)


יום ו' - רבי אברהם שמואל סופר =

נסיונו של יצחק גדול משל אברהם

ושחת להורו לשחטו לשפוך דמו כמים, זיהר גם הוא לשפוך לב כמים (תפילת גשם).

יש לדקדק לשון הפייטן 'זיהר גם הוא' על יצחק, שלכאורה היה די לו לומר 'זיהר לשפוך לב כמים'.

ונראה לומר על פי מה שכתב זקני מרן החתם סופר זי"ע (שו"ת או"ח סימן רח) שהנסיון של יצחק היה גדול מנסיונו של אברהם, שכן אברהם בעצמו שמע מהקב"ה את הציווי להעלות את בנו לעולה, משא"כ יצחק שרק מפי אביו שמע את הציווי.

מעתה מה נמרצו דברי הפייטן 'ושחת להורו לשחטו', הכוונה, הכוונה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הורה לאברהם לשחוט את בנו. 'זיהר גם הוא', רצונו לומר, גם יצחק אשר לא שמע מפי השם ורק שמע מאביו שנצטווה על כך, בכל זאת היה גם הוא מוכן ומזומן לשפוך לב כמים לקיים רצון המלך, מלכו של עולם. (חשב סופר, לשמיני עצרת).


שפתותיו דובבות

כשהאדם לומד בקדושה ובטהרה איזה דין ופסק שחידש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחינת נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא. כי הפסק הזה הוא דיבורו של התנא, ודיבור הוא החיות, כמו שכתוב "לנפש חיה", ותרגומו "לרוח ממללא". ורוח ממללא, היינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל פה, כמו שכתוב "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא בשעה שמחדש התנא איזה חידוש ומדבר זה החידוש, זה הדיבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל פה שחידש, כי משם מוצאה... נמצא עכשיו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלימוד והחידוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחידש זה החידוש עם רוח ממללא, היינו עם הדיבור הלומד זה החידוש עכשיו, וזאת ההדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין.

נמצא כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים, על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאילו נושק את עצמו עם התנא. אבל תלמיד חכם - שד יהודי - כשלומד גמרא או פסק דין, עליו כתוב "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבול רוחו של תלמיד חכם שד יהודאין, כי מיכול לסבול לנשק את עצמו עם נבלה, כל שכן זה שנבלה טובה הימנו.

ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולם, כשאנו לומדים תורתיהן, על ידי זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חז"ל, שפתותיהם דובבות בקבר, וזה על ידי בחינת נשיקה.

וזה בחינת "וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך". פירש רש"י: שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. רחל בחינת תורה שבעל פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושים, כמו שכתוב "כבשים ללבושך", וכמו שכתוב "שמלה לכה, קצין תהיה לנו". כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב "שפתותיו דובבות בקבר" וכו'.

וזה בחינת 'וישק יעקב' - הוא התנא, 'לרחל' - היא התורה שבעל פה שחידש, שנישק ודיבק את רוחו ברוח הקודש שבשכינה. 'ויבך' - שצפה ברוח הקודש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל פה, וראה שבגלות הזה על פי הרוב הלומדים אינם הגונים, נמצא שעל ידי לימודם שילמדו לא תכנס רוח הקודש של רחל, של תורה שבעל פה, לקבורה - שאין שפתותיו דובבות בקבר על ידי לימודו של רשע, ועל ידי זה 'ויבך' על גלותו.

ועוד שלפעמים הלמדן אומר איזה חידוש בשם עצמו ולא בשם התנא, נמצא שעי"ז אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו. (ליקוטי מוהר"ן תורה יב).