ליקוטי מוהר"ן/יב

ליקוטי מוהר"ן יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הגעתם לליקוטי מוהר"ן תורה יב. אם התכוונתם להגות בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה יב, אנא ראו: ליקוטי מוהר"ן/ב/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לשון רבנו זכרונו לברכה תהלה לדוד, ארוממך וכו': (תהילים קמה א)

א מה שאנו רואים, שעל־פי הרב הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכון גדול מאת השם יתברך.

כי יש בחינת יעקב ולבן; יעקב הוא הצדיק, המחדש חדושין דאוריתא ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: למחר לקבל שכרם (עירובין כב.); ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב, לשון עקב וסוף, שכרו לבסוף.

ולבן הוא תלמיד־חכם שד יהודי, שתורתו להתיהר ולקנטר, ותלמיד־חכם כזה נבלה טובה הימנו (מ"ר ויקרא א, עיין מתנות כהונה):

וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד־חכם אלא על־ידי תורה שבעל־ פה, כי זה שיודע ללמד חמש אינו נקרא תלמיד־חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזהר (ויצא דף קנג: ויחי דף רמה:): צדיקים ירשו ארץ – צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו הם: זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל־פה, זה צדיק עליון; וצדיק התחתון, זה שלומד החדושין.

ותורה שבעל־פה הינו שכינתא, כמו שכתוב (בפתח אליהו): מלכות – פה, ותורה שבעל־פה קרינן לה. וכשהשכינה, הנקרא תורה שבעל־פה, באה בתוך תלמיד־חכם שד יהודי, זה נקרא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'.

וכשהאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק, שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על־ידי־זה נעשה בחינת נשיקין, ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא, כי הפסק הזה הוא דבורו של התנא, ודבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב ז): לנפש חיה, ותרגומו: לרוח ממללא;

ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל־פה, כמו שכתוב (שם א): תוצא הארץ נפש חיה. נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חדוש ומדבר זה החדוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל־פה שחדש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה. נמצא, עכשו כשלומדים את החדוש הזה, וכשמכניסין הלמוד והחדוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחדש זה החדוש, עם רוח ממללא, הינו עם הדבור הלומד זה החדוש עכשו, וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין.

נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחדשו התנאים, על־ידי־זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא: אבל תלמיד־חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק־דין, עליו כתוב (משלי כז ו): נעתרות נשיקות שונא, כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד־חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה, כל שכן שנבלה טובה הימנו.

ואפלו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על־ידי־זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות צז): שפתותיהם דובבות בקבר, וזה על־ידי בחינת נשיקה:

וזה בחינת: וישק יעקב לרחל, וישא קולו ויבך (בראשית כט יא) – פרש רש"י: שצפה ברוח־הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה. רחל – בחינת תורה שבעל־פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כז כו): כבשים ללבושך, כמו שכתוב (ישעיה ג ו): שמלה לכה קצין תהיה לנו. כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו, והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שאמרו: שפתותיו דובבות בקבר וכו'.

וזה בחינת: וישק יעקב – הוא התנא; לרחל – היא התורה שבעל־פה שחדש, שנשק ודבק את רוחו ברוח־הקדש שבשכינה. ויבך – שצפה ברוח־הקדש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל־פה, וראה שבגלות הזה על־פי הרב הלומדים אינם הגונים, נמצא שעל־ידי למודם שילמדו לא תכנס רוח־הקדש של רחל, של תורה שבעל־פה, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר על־ידי למודו של רשע, ועל־ידי־זה: ויבך על גלותו.

ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חדוש בשם עצמו, ולא בשם התנא, נמצא שעל־ידי־זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו:

ב

ב ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה, ואיך מניח התורה שבעל־פה את הלמדן לילך ברשעתו. תשובה על זה: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן־רבקה הוא – פרוש: בשעה שהגיד הצדיק התורה שבעל־פה, הגיד אותה בבחינות (הושע יד י): צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם.

וזה: כי אחי אביה הוא – ברמאות, בבחינת: ופשעים יכשלו בם; וכי בן־רבקה הוא – הכשרה, וזה בחינת: צדיקים ילכו בם.

ולא עוד: ותרץ ותגד לאביה – הינו זאת הבחינה של ופשעים יכשלו בם בא לו בנקל יותר, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה כא:): אני חכמה שכנתי ערמה, כי כשאדם לומד תורה, נכנס בו ערמימיות. וזה: ותרץ – כאדם שרץ במהירות ובנקל; ותגד לאביה – שהתורה היא מגדת להלמדן ערמימיות. (וזהו: ותרץ ותגד) לאביה – שהערמימיות בא בנקל ובמהירות יותר לאדם, כי הקדשה צריך סיוע מלעלא, כמו שאמרו (ע"ז נה.): הבא לטהר מסיעין לו; אבל הערמימיות פותחין – יש לו פתחים הרבה ובא לו בנקל:

ג

ג ואם יקשה לך: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר, שאומר תורתו שיכול לסבל שני משמעות: משמעות טוב, דהינו צדיקים ילכו בם, ומשמעות להפוך, דהינו ופשעים יכשלו בם.

אבל דע, שהתנא היה צדיק גמור, ותורתו זכה מבלי פסלת, ומה שנראה בה משמעות ערמומיות, זה, כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה, כמו שכתוב (משלי ג טז): משמאלה עשר וכבוד, בשביל זה נפל התנא בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה, לבחינת שמאלה, כדי שעל־ידי זו בחינת שמאלה יקבל שפע ופרנסתו לעולם, ולהמשיך להם עשר וכבוד, כמו שכתוב: משמאלה עשר וכבוד, אבל מצד התנא אין נפתל ועקש.

ועל זה צריך הלמדן לידע קדם למודו, שבשעה שיושב ללמד, הצדיק שבגן־עדן צית לקלה, כמו שכתוב (שיר השירים ח יג): היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך (וכמובא בזוהר לך לך דף צב:),

וזה: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו – הינו, כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחתו, בחינת כשרות, שלמד ואמר זאת התורה בכשרות לשמה, ויעקב, הינו התנא, צית לקלה.

וירץ לקראתו – ומחבק ומנשק לו, הינו שעל־ידי למודו מתדבק רוח התנא ברוחו, זה בחינת נשיקין; ויביאהו אל ביתו – שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלומד עכשו, כי שם ביתו, כמו שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה.

ויספר ללבן – לשון ספיר ואור, שרוח התנא מאיר להלמדן ומבאר לו את הדברים האלה – פרש רש"י: שלא בא אלא מתוך אנס אחיו, שנטל ממנו ממונו; פרוש, שרוח התנא מודיע להלמדן, שלא בא התנא לבחינה הזאת, שיסבל תורתו משמעות ערמימיות, אלא מתוך אנס אחיו שנטל ממונו, כדי: בשמאלה עשר וכבוד – כדי להמשיך להם שפע גשמיות.

כשידע הלמדן כל זה, יאמר לבן: אך עצמי ובשרי אתה, דהינו שיתקשר הלמדן עם התנא בהתקשרות גדול.

וישב עמו חדש ימים – ויתישב בדבר עם רוח התנא, איך לחזר בתשובה, לחדש ימיו שעברו בחשך, בבחינת (תהילים קג ה): תתחדש כנשר נעוריכי.

אבל תלמיד־ חכם שד יהודי, אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן־ אחותו;

ויאמר לו אחי אתה – שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכלו רמאות, חס ושלום, ואינו רוצה לחזר בתשובה, ודובר על צדיק עתק בגאוה ובוז:

ד

ד ודע, שזה מכון מאת השם יתברך, שהקדוש־ברוך־הוא מפיל איזה צדיק גדול בפיו של הלמדן, הינו הלמדן דובר רעות על הצדיק, כדי שהצדיק יקח התורה שבעל־פה, הינו השכינה, מהגלות שבפה הלמדן, ומעלה אותה לשרשה ממדרגה למדרגה: מתחלה לבחינת חבוק, ואחר־כך לבחינת נשוק, ואחר־כך לבחינת זווג.

כמו שכתוב (שיר השירים ב א): אני חבצלת השרון – בתחלה היא ירקה כחבצלת (עיין בזוהר ויחי דף רכא. אמור דף קז.), כמו שאמרו (מגילה יג.): אסתר ירקרקת היתה.

וזה בחינת חבוק – וימינו תחבקני –

כי השמחה בא מהלב, כמו שכתוב (תהילים ד ח): נתתה שמחה בלבי; והלב הוא בינה, ששם יין המשמח, שהוא עלמא סתימא, בחינת (שם קד): ויין ישמח לבב.

והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל־פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת פח:): הנעלבים וכו', שמחים ביסורים ועושים מאהבה.

ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חבוק – וימינו תחבקני; ועל־ידי השמחה ששמח ביסורין, [הוא] מעלה לבחינת אני חבצלת השרון, לבחינת לב, כמו שכתוב: נתתה שמחה בלבי; ואז הוא בבחינת (תהילים עג כו): צור לבבי; שבבחינת תורה שבעל־פה הנקראת צור, כמובא בתקונים (תיקון כא דף מג.): אלמלא לא הכה משה רבנו עליו השלום את הצור, לא היו צריכין לטרח כל־כך בתורה שבעל־פה.

וזה בחינת (בראשית יד יד): וירק את חניכיו – שאברהם הוא בחינת ימין, בחינת חבוק; וירק זה בחינת קו הירק, שנמשך מבינה ומקיף את כל העולם, וחניכיו זה בחינת חסדים, כמובא במדרש (ב"ר לך לך פ' מג): לשון חניכתו, ששמן אברהם, כשמו. הינו שקו הירק, מבחינת: אני חבצלת, בחינת אסתר ירקרקת, זאת עליה יש לשכינה על־ידי חבוק ימין.

ועקר בנינה על־ידי חכמה, שאז ראויה לזווג, כמו שכתוב (בראשית כ יב): וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי וכו', ואז: ותהי לי לאשה – שאז היא ראויה לזווג. (כמובא בזהר אמר, דף ק: רבי אבא שלח לה לרבי שמעון. אמר: אימתי זווגא דכנסת־ישראל במלכא קדישא. שלח לה: וגם אמנה וכו' עין שם).

ואיתא בפרוש ספרא דצניעותא, שהנשיקין הוא על־ידי החכמה. כשנתעוררים השפתים עליונים, שהן נצח והוד עליונים, לבחינת זווג, לבחינת התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדבקא גופא בגופא.

נמצא, כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין של תורה שבעל־פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה שהיה מקדם שנתקלקל, כשיש לו זאת החכמה, אזי על־ידי החכמה הזאת השכינה היא מבחינות (שיר השירים ב א): שושנת העמקים, מבחינת נשיקין, בחינת: שפתותיו שושנים, בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא,

שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא – בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין, כדי שתתדבק.

וזה (שיר השירים ה יג): שפתותיו שושנים – על־ידי בחינת נשיקין, נטפות מור עבר, לשון מעבר לעבר, הינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון, וזה (שם ז): הדודאים נתנו ריח – ששני דודים, הינו שני הצדיקים, נתנו ריח:

ה

וזה שאמר רבה בר בר־חנה: לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא, דהוה קא רהט אקופא דשורא דמחוזא, ורהט פרשא כי רכב סוסיא מתתאי, ולא יכיל לה. זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא, וקימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידה ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מניהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעת מלכותא וקטלה:

לדידי חזי לי הורמיז, פרש רש"י: שד הוא.

בר ליליתא – זה תלמיד־חכם שד יהודאין, וזה: בר ליליתא, כמובא במדרש (שוחר טוב תהילים יט): איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע, ומובא, כשלמד עמו תורה שבעל־פה, ידע שהוא לילה, וזה בר ליליתא – שעקר הלמדן מתורה שבעל־פה.

והוה רהט אקופא דשורא – זה צדיק הדור, שתלמיד־חכם שד יהודאין רודף את הצדיק הדור, שנמשל לחומה, כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (ב"ב ז:): תלמיד־חכם אין צריך לנטירותא, עין שם.

ורהט פרשא – פרש רש"י: לפי תמו. פרשא זה התנא, שחדש זאת התורה, ופרשה אותה יפה, והוציא לאור תעלומה, גם אותו רודף, אבל לפי תמו, כי תלמיד־חכם שד יהודי אינו מכון לרדף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא.

כי רכב סוסיא מתתאי – כי הלמדן, על־ידי שלומד תורת התנא, על־ידי־זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפלה לו. וזה מתתאי – כי התחתונים גורמים בלמודם להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: שפתותיו דובבות וכו'. אבל:

ולא יכיל לו – שהתנא לא יכול לסבל נשיקתו, כי נבלה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך: איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר, ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא יכול הלמדן להכשל. ותרץ על זה:

זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא – כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שעל־ידי־זה ימשיך לעולם תרתי חיותא,

כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני – ארך ימים בימינה, וחיות גשמי – בשמאלה עשר וכבוד. והתנא מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה] בשביל חיות גשמי.

קימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי – כמו אדם שעומד על גשר של שעוה ואינו יכול לעמד, קופץ על גשר השני, ומחמת שגם השני של שעוה, קופץ על הראשונה – קופץ מהאי להאי. כן התנא, עקר למודו תמיד לשמה, ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללמוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו למוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה, ומחמת קדשתו ופרישותו, שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה, כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמד עליו. שוור לתוך לשמה, ומלשמה, מחמת הכרח לטובת העולם, שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה ומזה לזה, ועל־ידי־זה יש בתורתו בחינת: ופשעים יכשלו בם. התקון לכל הנ"ל.

ונקיט תרי כסא דחמרא בידה – כי יש שני בחינת יין, בחינת תורה שבעל־פה, בחינת יין מלכות רב (אסתר א), ובחינת בינה – לבא, שמחת הלב, ויין ישמח לבב, גם הוא בחינת יין.

ומורק מהאי להאי – שימשיך קו ירק מהאי, בבחינת וירק את חניכיו כנ"ל. וזה חבוק – שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין – על־ידי־זה השכינה, שהוא תורה שבעל־פה, היא בבחינת חבוק, בבחינת: אני חבצלת, ירקה כחבצלת, שיהיה החבוק בשלמות. וזה:

ולא נטפא מניהו לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה – הינו, שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון – זה בחינת יעלו שמים; ירדו תהומות – זה בחינת צדיק תחתון, זה בחינת נשיקין, בחינת: נטפות מור עבר כנ"ל. ועל־ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת: נטפות מור עבר, על־ידי החכמה כנ"ל. וזה:

ושמע מלכותא וקטלה – הינו שישכיל וישמע את התורה שבעל־פה, הנקרא מלכות־פה, וישכיל מצרופיו היוצאים מתלמיד־חכם שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החרופין והגדופים היוצאים מפה תלמיד־חכם שד יהודי, ישמע תורה שבעל־פה, על־ידי־זה

קטלה – כי עקר חיות של הקלפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה, כל זמן שהיא אינה בשלמות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות. כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עקר בנינה, וכשנבנית בשלמות, על־ידי־זה וקטלה לשד יהודי:

ו

וזה פרוש: תהלה לדוד.

תהלה לשון ערבוב, כמו שכתוב (איוב ד): ובמלאכיו ישים תהלה.

דוד זה בחינת תורה שבעל־פה, הינו, כשהתורה שבעל־פה נופלת ונתערבב לצרופים אחרים כנ"ל –

ארוממך אלקי המלך, התרוממות שלה על־ידי אלקי, בחינת חסד אל כל היום (תהלים נב);

המלך, לבחינת: בינה – לבא, שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו).

ואברכה שמך – הינו אחר־כך מעלה את התורה שבעל־פה לבחינת חכמה כנ"ל, הנקרא ברוך, על שם רבוי דברכאן, כי החכמה היא מקור הברכה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף