אהל יהושע/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אהל יהושע ג

דרוש ג

א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר"ה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים. ואחד של בינונים כו' (ר"ה טז:).

ונחלקו התוס' והרמב"ן. התוס' הוכיחו שהחיים והמות האמור כאן הוא חיי העולם הבא. והרמב"ן מיאן בזה דאם כן מאי שייך לדין ראש השנה דין שנתיי. וביאר, שצדיק ורשע דקאמר כאן הוא צדיק בדין זה של חיים. עיין שער הגמול ובר"ן כאן. ואענה אף אני חלקי בעזה"י:

א

תניא בסוף פרק קמא דקידושין (לט:) ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכת ימיו של זה. אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוי, ר' יעקב מעשה חזי, ע"כ.

ומה שיש לשאול על זה:

א) דלמה ליה לאוכוחי דווקא ממצות עשה שמתן שכרה בצידה. ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועיקר השכר הוא לעולם הבא. הלא ממה שהרבה צדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים מוכח שפיר דשכרם צפון לעולם הבא.

ב) איך מוכח מזה תחיית המתים. דלמא יקבלו שכרם בגן עדן בעולם הבא. ומאן מוכח שיחיו המתים. וכי מלתא זוטרתי היא העולם הבא שאמרו ז"ל שיפה שעה אחת של קורת רוח שם מכל חיי העולם הזה.

ג) ולא עוד אלא שפריך דלמא לאו הכי הוי, ומשני ר' יעקב מעשה חזי. משמע דאלמלא ראה לא האמין שיש שכר בעולם הבא. ואנחנו רואים מעשים כאלה בכל מקום ובכל זמן:

ב

ואשר יראה בזה דר' יעקב מוכיח רק ענין תחיית המתים. שהאריכו חז"ל בפרק חלק להביא ראיות שיעמדו המתים בעת התחיה ויחיו. ומעולם הבא שאחר המות עד התחיה לא מיירי כלל. דידוע מה שכתב הרמב"ן בשער הגמול, שאחר המות תתענג הנפש הקרובה ביותר אל איכיות הגוף בגן עדן התחתון והנשמה הקדושה החצובה מתחת כסא הכבוד בגן עדן העליון ולשתיהן קיום נצחיי עי"ש שהאריר בזה. והגוף ינוח בקבר עד שתעלה רצון מאת הבורא ית"ש להחיות מתים אז יתנער מעפר והקב"ה יחזיר נפשו ונשמתו לפגרים מתים ויחיה. והנה כל מצות שבתורה יתכן לפעמים שלא יהנה הצדיק מהם בעולם הזה כלל. כדרבא במועד קטן (כח.) וכדר' אלעזר בן פדת ור' חנינא בן דוסא בתענית (כה.) ורבות כיוצא. ושכר זכיותיהם עתיד לבוא בעולם הבא בגן עדן. וכמו שאמרו ז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ולא על זה בא ר' יעקב לדון ולהוכיח, כי מי לא ידע זה.

אמנם ר' יעקב מוכיח ממצות עשה שמתן שכרה בצידה כגון הנהו דכיבוד אב ואם ושילוח הקן, שהאדם כמו שהוא בגופו ונפשו ונשמתו בחיים חייתו, אותו יעדה התורה שיעניקהו ממצות אלה. ולכן הדין שכל מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה כדתניא (חולין קי:). משום דאיהו על חייו לא חס אין לבית דין לחוס עליו. (מה שאין כן בשאר מצות אם אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.) וכמו שנאמר למען ייטב ל"ך, היינו כמו שהוא עומד לנוכח. ולמען יאריכון ימי"ך אתה האיש המקיים.

וכשעלה בסולם לקיים שתי מצות שמתן שכרן כתוב בצדן ונפל ומת, גדולה התמיה היכן טובתו של ז"ה, והיכן אריכת ימיו של ז"ה הנוכחי החי עמנו. וכי תאמר יתענג בגן עדן שלמטה לנפש ושלמעלה לנשמה אחר המות, יקשה עונג הגוף שהובטח עליו היכן אזיל. אלא על כרחך שיש עוד עולם התחיה שגם הגוף יחיה ויעמוד ואז יקבל שכרו של למען ייטב ל"ך ולמען יאריכון ימי"ך בעולם שכולו טוב וארוך. ופריך הגמרא מאין מוכח מכאן שיש תחיית המתים מן התורה. דלמא לא איקלע כך ולא הכי הוי. ומשני ר' יעקב מעשה חזי. שמע מינה שיש לפעמים תשלום הדברים שנהנה בהן בעולם הזה בעתיד בעת התחיה. וכן יתכן שיהיו ענין הדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה. דלאו לכ"ע כן וימצאו אותן שבעולם הזה לא יהנו מפירותיהן. ויהנו מהן בעתיד אחר שיחיו בגופיהן וכאמור:

ג

ומעתה נשובה ונחקורה. הנה הדין שאחר המות בעולם הבא להעניש האדם בגיהנם לנקותו מעבירות שבידו. ולהתענג בגן עדן בעד מצות שבידו איננו שני הפכים בנושא אחד. כי יש ויש מקום וזמן לקבל עונש תחלה בעד העונות. ואחר המירוק ליכנס בגן עדן. אולם שכר מצות ועבירות שבעולם הזה או בזמן התחיה, יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד וזמן אחד. למשל אדם שקיים כיבוד אב ואם או שילוח הקן שמתן שכרו בצידו הטבה ואריכת ימים. וכנגד זה עבר עבירה שמפסדת ההטבה בעולם הזה כגון עון מדות ומשקולות שאמרו ז"ל לא יהיו בביתך משום איפה ואיפה לא יהיה בכיסך משום אבן ואבן. וכן באריכת ימים יש עבירות שמקצרין ימיו ושנותיו של אדם. והרי מעשיו מתנגדים זה לזה. והם שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד במשך החיים של העולם הזה. כי העושר איננו עוני וכיו"ב. ובהכרח ידחה האחד מפני שכנגדו וכל דאלים גבר לפי שיקול תמים דעים ית"ש. וכאשר ידחה יעוד הטוב של הטבה ואריכת ימים בהכרח ידחה לזמן התחיה שיקום אז בנפשו וגופו וכמו שהוכיח ר' יעקב.

וכן הענין בעת התחיה, שמי שזוכה לקום בתחיית המתים עם הצדיקים, הרי זכה. ומי שלא יזכה, הרי לא יקום ולא יתכן החיים והמות ביחד בנושא אחד. ולזאת איפה כאשר יקרה אדם שנשחת בדעות ואינו מאמין בתחיית המתים. שדינו שלא יקום ולא יחיה אז וכמשז"ל הוא כפר בתחיית המתים לכן לא יהא לו חלק בתחיית המתים. ולעומת זה הוא מקיים כבוד אב ואם שמתן שכרו בצידו הטבה ואריכת ימים. ובהכרח לדחות האחד מפני שכנגדו. ומחמת זה יהיה דינו שיזכה להטבה ואריכת ימים בעולם הזה לקיים היעוד של שכר כיבוד אב ואם. וידחו העונות המפסידות הטבה ואריכות ימים לעולם שאחר המות. וכן מתחלף החשבון בכמה גווני והכל בערך מצומצם זה לעומת זה וזה מכריע זה. עד כי יתכן שמי שעתיד לעמוד בתחיית המתים לא יאריך ימים בעולם הזה, כי ישלמו לו אז בעת התחיה שכר המצוה של הטבה ואריכת ימים ומי שאינו עתיד לעמוד יאריך ימים. וכן בענין ההטבה והעונג בין רב למעט. ויש שזוכה לשניהם בעולם הזה ובתחיית המתים. ויש שמאבד שניהם. הכל לפי מעשיו הגורמים לזה לצדיק ולרשע לטוב ולחוטא כמבואר במעט השקפה:

ד

ומעתה נאמר בביאור הך דג' ספרים שפשוטו כמשמעו. שצדיקים נכתבים לחיים הוא לחיים הנצחיים של תחיית המתים. ורשעים למיתה שלא יעמדו לתחיית המתים וכמו שפירשו התוס'. וכי תשאל ותאמר מאי שייטיה של תחיית המתים לדון עליו עתה בחייו, בראש השנה, הרי ג' כתות ליום הדין של קודם התחיה. צריך וצריך הוא לידע איך לדונו בעולם הזה לענין הטבה ואריכת ימים. כי מי שזוכה לתחיה יתכן לדחות ההטבה ואריכת ימים לזמן התחיה וכההיא דרבי יעקב. כשיש דבר לנגדו שמדחה אותו. ומי שאינו זוכה לתחיה בהכרח אם יש לו מצוה ששכרה הטבה ואריכת ימים שיפסקו דינו להיטיב לו ולהאריך ימיו בעולם הזה. או ששניהם כאחד טובים וכאמור. ולכן אין לתמוה על החפץ בראותינו רשע ואינו מאמין מאריך ימים. והמאמין ימות בלא עתו. כי זה ממיר עולם התחיה בחיי העולם הזה. וזה ממיר העולם הזה בחיי זמן התחיה. וזה בשיש בידו חטאים מאבדים ומפסידים ממנו העולם הזה. אבל אם אין בידו עונות גורמים לאבד ממנו העולם הזה, אז לא סני להו לצדיקי למיכל תרי עלמי וכדאיתא בהוריות (י.) וזמשר"ל:

ה

ותחיית המתים הואיל ואתא לידן נימא בה מילי דמוסר. ותרי מילי נינהו. האחד יבאר שאלת מה? והשני שאלת מי? והנה שאלת מה, היא לבאר מה הוא ענין תחיית המתים. לדעת במה יזכה האדם את אמונתו בה. לבל תמצא באמונתו פסולת מדעות שונות אשר לא טובים. וראינו אותו נחוץ מאוד. אחרי שמי שאינו מאמין בה כראוי אמונה טהורה ונקיה מכל סיג אין לו חלק בה. ואובד דבר יקר שכל פיות האושר וההצלחה העונג והשמחה פונים אליה ובטלים לעומתה. ואין להם ערוך אליה. ונאמר! שיסוד האמונה בה לפי הקבלה מדברי חז"ל והראשונים הוא להאמין שאותו הגוף החי עמנו היום זוכה לעמוד כשיגיע העת היקרה ההיא ובעל מום עומד במומו ומתרפא. וכל תכונותיו ומזגו ופרטי איבריו וגידיו יחזרו וישובו אליו כמו שהיו עד כי הוא בעצמו ירגיש ויזכור וידע כי הוא הוא האדם שידע את עצמו בחייו בעולם הזה עולם המעשה. וידמה בנפשו נחלו הקיץ משנתיה. ובמדרש הנעלם (חיי שרה קכו ע"א) אמר ר' אחא אותה הנשמה ממש ואותו הגוף ממש עתיד הקב"ה להעמידן בקיומן לעתיד לבא. ויחיה אז הגוף והנפש והרוח והנשמה כמו שחי אדם הראשון קודם החטא חיים שאין אחריהם מיתה עוד. רק הכל במעלות הרוחניות. ואיברי הגוויה יתקדשו בהתאחדם עם הנפש, והנפש עם הרוח, והרוח עם הנשמה, והנשמה תאיר באור פני מלך חיים האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. שכל ההנאות והעינוגים החומרים שבעולם הזה כאין וכאפס נגדה.

ואין להם משל בעולם הזה מכל עדון ועונג שיוכל להמצא. זולת ניצוץ אחד מזה נמצא בעולם הזה מעין העונג שלאחר התחיה. והוא כאשר אדם צדיק קדוש וטהור. ולומד תורתינו הקדושה בקדושה וטהרה לשם שמים כמה שעות בקול נעימה ושמחה של למוד תורתינו הקדושה בגילה ורעדה בלי שום ערבוב רעיון אחר. אז אפס קצהו יראה. מעט מזהרו ירגיש בנפשו. שלהבת־יה אור ד' זורח ומתנוצץ בקרבו. וכל חללא דעלמא מאפס ותוהו נחשבו לו. זה חלק אחד מאלפי רבבות של העונג על ד' שאחר התחיה. וכל שיעור קומה של צלם ודמות שלו בכללו ובפרטי איבריו וגידיו המורה ומרמז ומכוון אל רוחניות נפשו ורוחו ונשמתו אשר זוהרם זורח מאור קדושת התרי"ג מצות. ירגישו בעצמם העידון הגדול בעולם התחיה שכולו טוב באין שום נקודה של רע מעורב ביניהם. שכולו ארוך ותמידיי באין כליון והפסק כלל. חיים ערבים חיים של שמחה. אשר כל הנביאים המיעדים הטוב העתיד לא היתה הנבואה ורוח הקודש שלהם מספיקין להבינו על בוריו. אל אלקים ד' הוא היודע הוא המודיע כי כה יהיה. וכמו שאמרו ז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (שביאר הרמב"ן ז"ל שהוא עולם התחיה) אלקים זולתך יעשה למחכה לו ואלו פינו מלא תהלתו של עולם התחיה ולשונינו מספר שבחו, ועינינו מאירות כשמש לראות זהרו. אין אנחנו מספיקים להגיד אפס קצהו. ולהסביר נקודה קטנה ממחוגה הגדולה לאין שיעור ותכלית מנוגה זרחו. זאת היא אמונת מצב עולם התחיה. אשר לו תהלה דומיה. וכל זה מבואר במדרשים. ומאמרי חז"ל וברמב"ן בשער הגמול:

ו

ואתה בן אדם העומד ונמצא בעולם המעשה. הנך בידך לזכות להמצא אז שמה. או לחוב ולאבד הטוב היקר הנועם הנצחיי בזה. הנך בידך בעולם הקצר ימים. כצל יחלוף. אשר הטיל עליך עבודתו וטרדתו לבל תשים לב פן תכשל וחאשם. ותאבד טובה הרבה חיי זמן התחיה הנצחיית. ונהמת באחריתך בשעה שאינך בידך. וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנא:) עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. וכשתכתב ותחתם להשאר מת בעת התחיה ויאכילוך בעולם הזה זכיות מעשיך שמתן שכרן בצידן. או פירות מצותיך. ותתענג על כל טוב בצבא של אנוש עלי ארץ. הלא כשתתבונן, יותר היה נוח לך שיאכילוך מרורים וישביעוך לענה, משתחליף עונג הבל בנועם מתמיד ונצחיי. עונג שמתנונה והולך, וסופו כלה במות, ובלה בקבר, בחיי נוגה ואור זורח. שמוסיף והולך באין שיעור וערך. וכמה הוא קשה להשיב התמורה אחר הגזר דין של ראש השנה. ומכל שכן אחר שכבר תאכל פרי מעלליך בעולם הזה. כמה יסורים תצטרך לסבול בעולם הזה שיהיו נכיון על מה שהתענגת פה בעד מתן שכרן של מצותיך. למען תחזור מהחילוף שהונית את עצמך ותזכה להקיץ בזמן התחיה:

ז

אמנם השאלה השנית מי המה אלה שלא יזכו להטוב היקר הנצחי הזה. הנה בכלל נחלקים הם לשתי מדרגות. מבוארים בכתוב על פי דברי חז"ל. כתיב (ישעיה כו יד) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו. והכוונה כי ימצאו שתי כתות של רשעים בזמן יום הדין הגדול שקודם התחיה. האחת, שאינם חיים כלל, וגופן נשאר כמו שהוא בקבר רקוב או כלה כדמוכח מכמה מאמרי חז"ל בפרק חלק. ויתכן שנפשם ורוחם ונשמתם כבר נצטרפו בגיהנם ונכנסו לגן עדן, ומכל מקום גופם נשאר מת ואינו עומד לתחיה. והכת השנית היא שנזכרה בראש השנה (ט"ז) בברייתא דג' כתות ליום הדין. שחיים ועומדים למשפט אחר התחיה ונדונין ועל זה נאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם (הם הצדיקים) ואלה לחרפות ולדראון עולם ככל פרטי החלוקה שנזכר במסכת ראש השנה שם, וכמו שיתבאר לפנינו. והכתוב יכנה הראשונים בשם מתים והשניים בשם רפאים. ולכן אמר מתים בל יחיו שישארו מתים. ורפאים יקיצו ויחיו אבל לא תהיה להם תקומה כי ירשו גיהנם וזהו רפאים בל יקומו.

ואמר שלמה (משלי ב) להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ופירשה רבינו הגר"א, שהזרה הוא משל על היצר התאווני לזנות, והנכריה הוא משל על המינות. והם יצרא דעבירה ויצרא דעבודה זרה הנזכר ביומא. ולכן אמר על השניה אמריה החליקה שתשית לו בחלקות להסיתו. וביאר ענין שתיהן, ואמר על הראשונה העוזבת אלוף נעוריה, כי תחת אישה תקח זרים. ועל השניה, וברית אלקיה שכחה כי תפנה אל המינות להפר ברית ד'. ואמר עוד על הראשונה, כי שחה אל מות ביתה, כי עונות התאוה מביאים המות. ועל השניה, ואל רפאים מעגלותיה, כי המינים שיקיצו לחרפות, יקראו אז רפאים:

ח

והנה ממדרגה הראשונה נמצא לחז"ל דברים שמצוים להכשל בהם מבלי משים. אמרו ז"ל (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, ופירש רש"י שאינו מקיץ בתחית המתים. ועל מי שאינו מקיים פריה ורביה אמרו (ברכות י.) ולא תחיה לעולם הבא. ומלוי בריבית עיין תוס' (ב"מ ע: ד"ה חשיך) ובפרקי דרבי אליעזר ספל"ג מבואר שהמלוה בריבית אינו חי בתחית המתים. וע"ש בביאור הרד"ל ז"ל. וכולם אינן עומדין לדין. משא"כ מדריגה השניה שיתבאר. ולכן לא חשיב לכל הנך בחלק משום דהנך דבחלק עומדין לחרפות. ומיושב בזה קושית התוס' סוטה ה. עיי"ש:

ומדרגה השניה פירשוה חז"ל במסכת ראש השנה (טז.) ולענין דין התחיה חלוקים לשנים. דין הראשון הוא של אותן שרובן עונות ומהם עון דפושעי ישראל בגופן שנדונין בגיהנם י"ב חודש ולאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ונעשית אפר ומתפזרת חחת רגלי הצדיקים. ואיתא בילקוט (מלאכי ג) הולכין הצדיקים ועומדים על אפרן של רשעים ומבקשים עליהם רחמים והקב"ה מעמידן ומביאן לחיי העולם הבא. וכך חובתם של הצדיקים וכך יפה להם. שהרי הרשעים בחייהם זיכו אותם במה שהצדיקים נזורו ממעשיהם. ובזה הוכפל שכרם. וכמו שאמרו ז"ל על נח שבדורותיו היה צדיק, והתפאר יעקב עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. ובזוה"ק פרשת שמות (דף כ:) הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. דאלמלא רשעים אין הצדיקים נכרים. ופירשו חז"ל בראש השנה שם דפושעי ישראל בגופן הוא קרקפתא דלא מנח תפילין. ופירש ר"ת שהמצוה בזויה עליו:

ודין השני הוא:

א) של המינים, והם בעלי דעות משובשות נוטות לעבודת גילולים (רמב"ם פ"ג מה"ת), וכן העושה עבירה להכעיס (הוריות):

ב) והמוסרים (כ"ה גירסת הרמב"ם שם ועיין כסף משנה שם) וענינם מבואר בחו"מ סימן שפ"ח בפרטות:

ג) והאפיקורסים פירשוהו רז"ל (סנהדרין צט:) זה המבזה תלמיד חכם והאומר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. או שאומר מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה:

ד) שכפרו בתורה, בין שבכתב בין שבעל פה, אפילו דקדוק אחד. אפילו אומר כל התורה מסיני חוץ מקל וחומר זה, הרי הוא כופר בתורה:

ה) שכפרו בתחיית המתים, ופירש רש"י שאומר שאינו נלמד מן התורה אף שמאמין שיש תחיית המתים:

ו) שפירשו מדרכי צבור, ופירש הרמב"ם שם שאינו עושה מצות בכלל ישראל ולא נכנס בצרתן ואינו מתענה בתעניתן:

ז) ושנתנו חתיתם בארץ חיים. זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. ועל זה ידוו מנהיגי הקהלות ופרנסיה שבשביל השתררות מאבד עולם נצחי וידון לדורי דורות ואלמלי היה משים ללבו זה בעת הטלת אימתו, היה לבו חרד עליו ואזלה לה השתררותו:

ח) ומחטיאי הרבים. הנה האדם הדואג לאחריתו ישים עינו ולבו על דרכיו פן מזו דרכו כסל לו ילמדו אחרים ונמצא מחטיאם ונידון לדור דור. וכן בדין, אחרי אשר מעשיו הרעים נשארו בעולם המעשה לדורי דורות, הרחמן ית"ש יצילנו:

כל אלה נדונין בגיהנם לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינם כלים. וראה נא והתבונן בדבריהם ז"ל שבמקום הרוגז שם הרחמים. ובמקום היסורים משה הנוחם. שאמרו גיהנם כלה, כלומר כשהגיהנם השורף מפשעיהם יכלה, כאשר ישבע נקם לכלות חטאת ולהתם פשע שאז יתבטל ויכלה. והם אינם כלים, וישאר להם שארית להצטרף עם הצדיקים החיים שחיו אז. וכמו שדרשו חז"ל (סוטה ט.) על פסוק חיצי אכלה בם, חצי כלים והם אינם כלים. לנחם סובלי עוני החורבן, שהיסורים יכלו והם לא יכלו ויהיה להם שארית לפליטה גדולה.

הצגנו בקצרה דברים המפסידים התוחלת לחיות אחר המות. והחי בעודו חי בעולם הזה יתן אל לבו להשמר ולהזהר. וישים עינו על דרכיו לבל ילכד במצודה. ועל זאת תתחלחל מאד הנפש החכמה. לבל תהי לכלימה. תצפה הליכות ביתה. ותבין לאחריתה. ברתת ורעדה תכין עצמה לסעודה. בתורה ועבודה. תזכה לגנוזה חמודה. עם הולכי נכוחים. תשיש בחיים ארוכים. מן הארץ התחתונה. תעלה לעליונה. הכסוף יסודה והודה לנצח. בתפארת גבורתה תתחסד. בבינת חכמתה יכתירוה. תנגן עלי עשור. למנצח את יצרו מזמור שיר. כה לחי בעולם שכולו טוב:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף