אבן האזל/עבודת יום הכיפורים/ה

אבן האזל ‏ עבודת יום הכיפורים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שבארנו ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום. קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אע"פ שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא, וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, אע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים. איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.

בבגדי לבן בפנים בהיכל, הלח"מ האריך כאן ורצה לפרש דדעת הרמב"ם דגם היכל הוי כמו לפני ולפנים לר' יהודה, אבל הוכיח דא"א לומר כן מהסוגיא דזבחים דף מ' לכן כתב הכ"מ דצריך לגרוס בד' הרמב"ם בבגדי לבן לפנים מן ההיכל, ואדמו"ר גאון ישראל בספרו חידש כאן לחלק בעבודת ההיכל בין ההזאות שמזה בהיכל על הפרכת, ובין ההזאות שמזה על המזבח, דההזאות שמזה על הפרכת דינם כמו עבודת פנים, (ובס' חזון יחזקאל להגר"י אברמסקי שי', על התוספתא דזבחים הוסיף לנכון משום דבפר העלם דבר כשהוא מזה על הפרכת עומד מחוץ למזבח הזהב, וביוה"כ עומד לפנים מן המזבח כדתניא ביומא דף נח.) והוכיח אדמו"ר חדוש זה מהא דאמר ביומא דף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפני ולפנים ודאי מעכב דחוקה כתיב וקשה דהא ר' יהודה לית ליה חוקה בהיכל ורש"י פי' שם דכיון שהקדים להזאת דם השעיר לפני ולפנים מעכב בזה חוקה, אבל מד' הרמב"ם מוכיח דאינו סובר כן. מדכתב כאן בהל' ב' בשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י, לא צריך לטעם זה כיון ששחטו קודם מתן דמו של פר לפנים, לכן מוכח מכאן לשיטת הרמב"ם דאם נתן מדם הפר בהיכל על הפרכת קודם שנתן מדם השעיר בפנים דאמר הגמ' דפסול דחוקה כתיב אינו משום דדם השעיר הוא בפנים, אלא דעל דם הפר בעצמו איכא למיפסל משום חוקה משום שנתנו על הפרכת דהוי כלפנים, ובזה מבואר מה דתנן והוא בהלכה ד' הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרכת יחזור ויזה מדם השעיר, והלח"מ עמד בזה וכתב כיון דאפשר להזות אע"ג דבדיעבד כשר לא מיקרי בדיעבד, אבל לפי"ז מבואר בפשיטות דכיון דההזאה הוא על הפרכת הוי כלפנים.

אכן אדמו"ר לא ביאר מה שכתב הרמב"ם בהל' ג' איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום, והוא מד' הגמ' ביומא דס"ב ע"ב במה דאמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, ופריך ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דלא, דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו דמחסרי עבודת היום, ואיל ושעיר המוספין הא אינו עובד בהם אלא על המזבח, וע"כ משום שהקדימן לעבודת היום שהם בפנים, וכפירש"י גבי הקדים דם הפר בהיכל קודם דם השעיר הנעשה בפנים וכן כתב בהר המוריה שע"כ צריך לפרש כן.

והנה הגבורת ארי ליומא במלואים בדף ס"א במה דאמר הגמ' שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום הקשה דהא אמר ר"פ במנחות דף ה' דכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי ע"ז עיכובא דתהי', וה"נ לא קאי ע"ז עיכובא דחוקה, וכתב עוד וכ"ת ה"ט משום דיש מחוסר זמן לבו ביום, דה"ט דהקדים לאשמו, דהא התוס' הקשו כיון דיש מחוסר זמן לבו ביום ל"ל חוקה גבי יוה"כ לעכב, ותירצו דדוקא גבי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתו, אבל סדר עבודה דיוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, והעלה הג"א דטעמא דשעיר ששחטו אינו משום לתא דשעיר, אלא משום דאיחר דם הפר אחר שחיטת השעיר, וכמו הקדים מתנות פר בהיכל קודם מתנות השעיר בפנים וכפירש"י הנ"ל וכבר כתבנו מדברי אדמו"ר דמד' הרמב"ם מוכח דאינו מטעם זה מדכתב שהרי דמו נכנס לפנים.

אכן יש לדון בעיקר דברי הג"א שכתב ע"פ ד' התוס' דא"א לבוא כאן מדין מחוסר זמן דאינו אלא במצורע דהא בהך סוגיא דיומא דס"ב שהבאנו מסיק הגמ' דסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום, ובתוס' במנחות שם ד"ה אלא אר"פ, כתבו דמה דאמר ביומא גבי שעירי יוה"כ אי מחוסר זמן לבו ביום אין לדמות לכאן דלגבי שחוטי חוץ חשיב ראוי לפתח אוהל מועד כיון דחזי לבו ביום, ומוכח מד' התוס' דגבי שעיר הנעשה בחוץ לעיקר הקרבתו שפיר חשיב מחוסר זמן אפי' לבו ביום רק לגבי שחוטי חוץ חייב, וקשה במש"כ התוס' דלגבי סדר עבודת יוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, וע"כ צ"ל דעיקר חילוק התוס' הוא מסדר עבודת יוה"כ היכי דכולם עבודות היום צריך חוקה לומר דהוי עיכובא, אבל שעיר הנעשה בחוץ דאינו קרבן עיקר כפרת היום אלא קרבן המוספין אחר קרבנות כפרת היום שיהו הכהנים מתכפרים מקודם בקרבנות כפרת היום, ובגדר יבוא זכאי ויכפר, יש סברא דגם בזה שייך לומר מחוסר זמן. וכבר כתב בחק נתן על ד' התוס' דמה שכתבו דדוקא בהדי מצורע היינו וכל דדמי ליה דשייך לומר שעדיין לא הגיע זמנו, עכ"פ בהכרח לומר כן דבשעיר המוספין שייך לומר מחוסר זמן, וכיון שכתבו התוס' דקיי"ל יש מחוסר זמן לבו ביום, מבואר מה דאמר הגמ' דלשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום והיינו דהוי מחוסר זמן, ורק לדין שחוטי חוץ חייב משום דהוי ראוי לפתח אוהל מועד כמש"כ התוס', ומיושב פסקו של הרמב"ם בהל' ג' באיל ושעיר המוספין.

אכן בעיקר באורו של אדמו"ר אף דהוא מסתבר מ"מ הוא חדוש דכל כה"ג הו"ל להגמ' לפרש החילוק לר' יהודה בעבודות שעובד בבגדי לבן בהיכל בין בהזאות על המזבח ובין בהזאות על הפרוכת.

ונראה דאולי יש לבאר ההלכה באופן אחר, דבעיקר דברי הרמב"ם שכתב בפנים בהיכל מבואר זה ע"פ מה שכתב בפ"א מהל' בית הבחירה הל' ה' וז"ל, ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים והי' לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל, ומבואר דגם קדש הקדשים נקרא היכל, א"כ באור ד' הרמב"ם פשוט, בפנים בהיכל הוא כמו בהיכל בפנים והוא קודש הקדשים, דהא קדש הקדשים הוא ג"כ היכל.

רק שעלינו ליישב הוכחת אדמו"ר מהא דמבואר בגמ' בדף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפנים פסול משום דחוקה כתיב, דאף דרש"י מפרש בטעמא משום דאיחר הזאת דם דשעיר בפנים. אבל מד' הרמב"ם מוכח דאינו סובר כן ממה שכתב בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דפסול, דאף דהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י לא צריך לטעם זה, ויש לומר בזה דהנה כבר הבאתי מה שהקשה הגבורת ארי על הך דינא דשעיר ששחטו דהא שחיטה לאו עבודה ולא קאי ע"ז עיכובא דתהי'. ונראה דיש חילוק בין עכובא דתהי' דגבי מצורע דכתיב זאת תהי' טהרת המצורע דבזה שפיר אמרינן דכיון דשחיטה לאו עבודה לא הוי מעיקר הוייה של טהרת המצורע, אבל חוקה דכתיב גבי סדר עבודות יוה"כ דאף דשחיטה לא הוי עבודה לדין עיקר הכפרה, אבל מ"מ הא הוי עבודה מעבודות הקרבן, ושייך בזה שינוי קודש ושינוי בעלים א"כ שפיר שייך לפסול מדין חוקה דכתיב בעבודות היום גם בדין שחיטה כיון שהוא מוכרח לעבודת הקרבן, וכבר כתבתי למעלה דאין להוכיח דשחיטה לאו עבודה משום דחולין נמי צריך שחיטה, דהא מתעסק בחולין כשר, ובקדשים בעינן דוקא כונה לשם שחיטה.

איברא דמצינו גם בדין חוקה דכתיב ביוה"כ דכיון דשחיטה לאו עבודה אמרינן דלא קאי ע"ז חוקה דביומא דף מ"ב דאמר רב שחיטת פרו בזר כשרה. ופריך הא כתיב אלעזר וחוקה ומשני שחיטה לאו עבודה, אלא דבאמת לא קשה דגבי דין להצריך דוקא כהן הא איכא קרא בברייתא בזבחים דף ל"ב ע"א דכתוב ושחט את בן הבקר וגו' והקריבו וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם. לכן לענין לפסול בזר אמרינן דאינה עבודה גמורה בקרבנות מדכשרה בזר בכל הקרבנות דגם ביוה"כ לא קאי ע"ז חוקה, אבל בדין סדר העבודות שפיר אמרינן דגם שחיטה לא יצאה מכלל הסדר כיון דעכ"פ שחיטה ג"כ היא הכרחית לעבודת הקרבנות ודלא כבשחיטת חולין וכמש"כ.

ועכשיו נראה דיש ליישב דהרמב"ם ג"כ יסבור כפירושו של רש"י בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל קודם מתנות דשעיר בפנים, דהתו"י שם כתבו וז"ל דאע"ג דחוקה לא כתיבא אלא בבגדי לבן בפנים לר' יהודה, מ"מ בסדר עבודות של פנים כתוב חוקה ואין להפסיקן בעבודת חוץ, עכ"ל, ובזה נוכל לומר דאף שתירצנו קושיית הגבורת ארי דהא שחיטה לאו עבודה, דזה אינו אלא לדין טהרת המצורע או לדין לפסול זר בזה אמרינן דלא קאי על שחיטה תהי' וחוקה, אבל שחיטה עצמה כיון דעכ"פ הוא מוכרחת בעבודת הקרבן שייך לפסול בה שלא ישנה אותה לעשותה שלא בסדר, אבל נוכל לחלק דזהו דוקא אם נוכל לפסול מצד שחיטה עצמה שהיתה שלא בזמנה והקדימו אותה, אבל אם מצד השחיטה עצמה אין חסרון בשביל שאינה בפנים, ובדבר הנעשה בחוץ לא כתיב חוקה. ורק שנבוא לפסול משום הזאת פר בהיכל שנעשית מאוחרת, בזה נוכל לומר עפ"מ שכתבו התוס"י שהבאתי בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל, משום דבסדר עבודות פנים כתיב חוקה ואין להפסיקן בעבודות חוץ, דלגבי עבודות פנים שלא להפסיקן בעבודות חוץ צריך דוקא שיפסיקן בעבודות גמורות שבאות לכפרה, אבל שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזר לא מיקרי עבודה לגבי זה ולא נחשבת הפסקה בזה בעבודות פנים, ומיושב מה שהוצרך הרמב"ם לומר בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאף שהשחיטה בחוץ דדמו נכנס בפנים, דבזה לא מהני הטעם משום שמתן דמו של פר יהי' אחר שחיטת השעיר, דכיון דשחיטה לאו עבודה היא אי לאו טעמא שדמו נכנס לפנים ועל השחיטה בעצמה כתוב חוקה, לא הוי מהני טעמא שהזאת דמו של פר תהי' מאוחרת משום דשחיטה לא הוי עבודה ולא הוי הפסקה כנ"ל.

ב

כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שבארנו ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום. קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אע"פ שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא, וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, אע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים. איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.

בבגדי לבן בפנים בהיכל, הלח"מ האריך כאן ורצה לפרש דדעת הרמב"ם דגם היכל הוי כמו לפני ולפנים לר' יהודה, אבל הוכיח דא"א לומר כן מהסוגיא דזבחים דף מ' לכן כתב הכ"מ דצריך לגרוס בד' הרמב"ם בבגדי לבן לפנים מן ההיכל, ואדמו"ר גאון ישראל בספרו חידש כאן לחלק בעבודת ההיכל בין ההזאות שמזה בהיכל על הפרכת, ובין ההזאות שמזה על המזבח, דההזאות שמזה על הפרכת דינם כמו עבודת פנים, (ובס' חזון יחזקאל להגר"י אברמסקי שי', על התוספתא דזבחים הוסיף לנכון משום דבפר העלם דבר כשהוא מזה על הפרכת עומד מחוץ למזבח הזהב, וביוה"כ עומד לפנים מן המזבח כדתניא ביומא דף נח.) והוכיח אדמו"ר חדוש זה מהא דאמר ביומא דף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפני ולפנים ודאי מעכב דחוקה כתיב וקשה דהא ר' יהודה לית ליה חוקה בהיכל ורש"י פי' שם דכיון שהקדים להזאת דם השעיר לפני ולפנים מעכב בזה חוקה, אבל מד' הרמב"ם מוכיח דאינו סובר כן. מדכתב כאן בהל' ב' בשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י, לא צריך לטעם זה כיון ששחטו קודם מתן דמו של פר לפנים, לכן מוכח מכאן לשיטת הרמב"ם דאם נתן מדם הפר בהיכל על הפרכת קודם שנתן מדם השעיר בפנים דאמר הגמ' דפסול דחוקה כתיב אינו משום דדם השעיר הוא בפנים, אלא דעל דם הפר בעצמו איכא למיפסל משום חוקה משום שנתנו על הפרכת דהוי כלפנים, ובזה מבואר מה דתנן והוא בהלכה ד' הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרכת יחזור ויזה מדם השעיר, והלח"מ עמד בזה וכתב כיון דאפשר להזות אע"ג דבדיעבד כשר לא מיקרי בדיעבד, אבל לפי"ז מבואר בפשיטות דכיון דההזאה הוא על הפרכת הוי כלפנים.

אכן אדמו"ר לא ביאר מה שכתב הרמב"ם בהל' ג' איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום, והוא מד' הגמ' ביומא דס"ב ע"ב במה דאמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, ופריך ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דלא, דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו דמחסרי עבודת היום, ואיל ושעיר המוספין הא אינו עובד בהם אלא על המזבח, וע"כ משום שהקדימן לעבודת היום שהם בפנים, וכפירש"י גבי הקדים דם הפר בהיכל קודם דם השעיר הנעשה בפנים וכן כתב בהר המוריה שע"כ צריך לפרש כן.

והנה הגבורת ארי ליומא במלואים בדף ס"א במה דאמר הגמ' שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום הקשה דהא אמר ר"פ במנחות דף ה' דכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי ע"ז עיכובא דתהי', וה"נ לא קאי ע"ז עיכובא דחוקה, וכתב עוד וכ"ת ה"ט משום דיש מחוסר זמן לבו ביום, דה"ט דהקדים לאשמו, דהא התוס' הקשו כיון דיש מחוסר זמן לבו ביום ל"ל חוקה גבי יוה"כ לעכב, ותירצו דדוקא גבי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתו, אבל סדר עבודה דיוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, והעלה הג"א דטעמא דשעיר ששחטו אינו משום לתא דשעיר, אלא משום דאיחר דם הפר אחר שחיטת השעיר, וכמו הקדים מתנות פר בהיכל קודם מתנות השעיר בפנים וכפירש"י הנ"ל וכבר כתבנו מדברי אדמו"ר דמד' הרמב"ם מוכח דאינו מטעם זה מדכתב שהרי דמו נכנס לפנים.

אכן יש לדון בעיקר דברי הג"א שכתב ע"פ ד' התוס' דא"א לבוא כאן מדין מחוסר זמן דאינו אלא במצורע דהא בהך סוגיא דיומא דס"ב שהבאנו מסיק הגמ' דסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום, ובתוס' במנחות שם ד"ה אלא אר"פ, כתבו דמה דאמר ביומא גבי שעירי יוה"כ אי מחוסר זמן לבו ביום אין לדמות לכאן דלגבי שחוטי חוץ חשיב ראוי לפתח אוהל מועד כיון דחזי לבו ביום, ומוכח מד' התוס' דגבי שעיר הנעשה בחוץ לעיקר הקרבתו שפיר חשיב מחוסר זמן אפי' לבו ביום רק לגבי שחוטי חוץ חייב, וקשה במש"כ התוס' דלגבי סדר עבודת יוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, וע"כ צ"ל דעיקר חילוק התוס' הוא מסדר עבודת יוה"כ היכי דכולם עבודות היום צריך חוקה לומר דהוי עיכובא, אבל שעיר הנעשה בחוץ דאינו קרבן עיקר כפרת היום אלא קרבן המוספין אחר קרבנות כפרת היום שיהו הכהנים מתכפרים מקודם בקרבנות כפרת היום, ובגדר יבוא זכאי ויכפר, יש סברא דגם בזה שייך לומר מחוסר זמן. וכבר כתב בחק נתן על ד' התוס' דמה שכתבו דדוקא בהדי מצורע היינו וכל דדמי ליה דשייך לומר שעדיין לא הגיע זמנו, עכ"פ בהכרח לומר כן דבשעיר המוספין שייך לומר מחוסר זמן, וכיון שכתבו התוס' דקיי"ל יש מחוסר זמן לבו ביום, מבואר מה דאמר הגמ' דלשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום והיינו דהוי מחוסר זמן, ורק לדין שחוטי חוץ חייב משום דהוי ראוי לפתח אוהל מועד כמש"כ התוס', ומיושב פסקו של הרמב"ם בהל' ג' באיל ושעיר המוספין.

אכן בעיקר באורו של אדמו"ר אף דהוא מסתבר מ"מ הוא חדוש דכל כה"ג הו"ל להגמ' לפרש החילוק לר' יהודה בעבודות שעובד בבגדי לבן בהיכל בין בהזאות על המזבח ובין בהזאות על הפרוכת.

ונראה דאולי יש לבאר ההלכה באופן אחר, דבעיקר דברי הרמב"ם שכתב בפנים בהיכל מבואר זה ע"פ מה שכתב בפ"א מהל' בית הבחירה הל' ה' וז"ל, ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים והי' לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל, ומבואר דגם קדש הקדשים נקרא היכל, א"כ באור ד' הרמב"ם פשוט, בפנים בהיכל הוא כמו בהיכל בפנים והוא קודש הקדשים, דהא קדש הקדשים הוא ג"כ היכל.

רק שעלינו ליישב הוכחת אדמו"ר מהא דמבואר בגמ' בדף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפנים פסול משום דחוקה כתיב, דאף דרש"י מפרש בטעמא משום דאיחר הזאת דם דשעיר בפנים. אבל מד' הרמב"ם מוכח דאינו סובר כן ממה שכתב בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דפסול, דאף דהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י לא צריך לטעם זה, ויש לומר בזה דהנה כבר הבאתי מה שהקשה הגבורת ארי על הך דינא דשעיר ששחטו דהא שחיטה לאו עבודה ולא קאי ע"ז עיכובא דתהי'. ונראה דיש חילוק בין עכובא דתהי' דגבי מצורע דכתיב זאת תהי' טהרת המצורע דבזה שפיר אמרינן דכיון דשחיטה לאו עבודה לא הוי מעיקר הוייה של טהרת המצורע, אבל חוקה דכתיב גבי סדר עבודות יוה"כ דאף דשחיטה לא הוי עבודה לדין עיקר הכפרה, אבל מ"מ הא הוי עבודה מעבודות הקרבן, ושייך בזה שינוי קודש ושינוי בעלים א"כ שפיר שייך לפסול מדין חוקה דכתיב בעבודות היום גם בדין שחיטה כיון שהוא מוכרח לעבודת הקרבן, וכבר כתבתי למעלה דאין להוכיח דשחיטה לאו עבודה משום דחולין נמי צריך שחיטה, דהא מתעסק בחולין כשר, ובקדשים בעינן דוקא כונה לשם שחיטה.

איברא דמצינו גם בדין חוקה דכתיב ביוה"כ דכיון דשחיטה לאו עבודה אמרינן דלא קאי ע"ז חוקה דביומא דף מ"ב דאמר רב שחיטת פרו בזר כשרה. ופריך הא כתיב אלעזר וחוקה ומשני שחיטה לאו עבודה, אלא דבאמת לא קשה דגבי דין להצריך דוקא כהן הא איכא קרא בברייתא בזבחים דף ל"ב ע"א דכתוב ושחט את בן הבקר וגו' והקריבו וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם. לכן לענין לפסול בזר אמרינן דאינה עבודה גמורה בקרבנות מדכשרה בזר בכל הקרבנות דגם ביוה"כ לא קאי ע"ז חוקה, אבל בדין סדר העבודות שפיר אמרינן דגם שחיטה לא יצאה מכלל הסדר כיון דעכ"פ שחיטה ג"כ היא הכרחית לעבודת הקרבנות ודלא כבשחיטת חולין וכמש"כ.

ועכשיו נראה דיש ליישב דהרמב"ם ג"כ יסבור כפירושו של רש"י בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל קודם מתנות דשעיר בפנים, דהתו"י שם כתבו וז"ל דאע"ג דחוקה לא כתיבא אלא בבגדי לבן בפנים לר' יהודה, מ"מ בסדר עבודות של פנים כתוב חוקה ואין להפסיקן בעבודת חוץ, עכ"ל, ובזה נוכל לומר דאף שתירצנו קושיית הגבורת ארי דהא שחיטה לאו עבודה, דזה אינו אלא לדין טהרת המצורע או לדין לפסול זר בזה אמרינן דלא קאי על שחיטה תהי' וחוקה, אבל שחיטה עצמה כיון דעכ"פ הוא מוכרחת בעבודת הקרבן שייך לפסול בה שלא ישנה אותה לעשותה שלא בסדר, אבל נוכל לחלק דזהו דוקא אם נוכל לפסול מצד שחיטה עצמה שהיתה שלא בזמנה והקדימו אותה, אבל אם מצד השחיטה עצמה אין חסרון בשביל שאינה בפנים, ובדבר הנעשה בחוץ לא כתיב חוקה. ורק שנבוא לפסול משום הזאת פר בהיכל שנעשית מאוחרת, בזה נוכל לומר עפ"מ שכתבו התוס"י שהבאתי בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל, משום דבסדר עבודות פנים כתיב חוקה ואין להפסיקן בעבודות חוץ, דלגבי עבודות פנים שלא להפסיקן בעבודות חוץ צריך דוקא שיפסיקן בעבודות גמורות שבאות לכפרה, אבל שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזר לא מיקרי עבודה לגבי זה ולא נחשבת הפסקה בזה בעבודות פנים, ומיושב מה שהוצרך הרמב"ם לומר בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאף שהשחיטה בחוץ דדמו נכנס בפנים, דבזה לא מהני הטעם משום שמתן דמו של פר יהי' אחר שחיטת השעיר, דכיון דשחיטה לאו עבודה היא אי לאו טעמא שדמו נכנס לפנים ועל השחיטה בעצמה כתוב חוקה, לא הוי מהני טעמא שהזאת דמו של פר תהי' מאוחרת משום דשחיטה לא הוי עבודה ולא הוי הפסקה כנ"ל.

ג

כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שבארנו ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום. קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אע"פ שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא, וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, אע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים. איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.

בבגדי לבן בפנים בהיכל, הלח"מ האריך כאן ורצה לפרש דדעת הרמב"ם דגם היכל הוי כמו לפני ולפנים לר' יהודה, אבל הוכיח דא"א לומר כן מהסוגיא דזבחים דף מ' לכן כתב הכ"מ דצריך לגרוס בד' הרמב"ם בבגדי לבן לפנים מן ההיכל, ואדמו"ר גאון ישראל בספרו חידש כאן לחלק בעבודת ההיכל בין ההזאות שמזה בהיכל על הפרכת, ובין ההזאות שמזה על המזבח, דההזאות שמזה על הפרכת דינם כמו עבודת פנים, (ובס' חזון יחזקאל להגר"י אברמסקי שי', על התוספתא דזבחים הוסיף לנכון משום דבפר העלם דבר כשהוא מזה על הפרכת עומד מחוץ למזבח הזהב, וביוה"כ עומד לפנים מן המזבח כדתניא ביומא דף נח.) והוכיח אדמו"ר חדוש זה מהא דאמר ביומא דף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפני ולפנים ודאי מעכב דחוקה כתיב וקשה דהא ר' יהודה לית ליה חוקה בהיכל ורש"י פי' שם דכיון שהקדים להזאת דם השעיר לפני ולפנים מעכב בזה חוקה, אבל מד' הרמב"ם מוכיח דאינו סובר כן. מדכתב כאן בהל' ב' בשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י, לא צריך לטעם זה כיון ששחטו קודם מתן דמו של פר לפנים, לכן מוכח מכאן לשיטת הרמב"ם דאם נתן מדם הפר בהיכל על הפרכת קודם שנתן מדם השעיר בפנים דאמר הגמ' דפסול דחוקה כתיב אינו משום דדם השעיר הוא בפנים, אלא דעל דם הפר בעצמו איכא למיפסל משום חוקה משום שנתנו על הפרכת דהוי כלפנים, ובזה מבואר מה דתנן והוא בהלכה ד' הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרכת יחזור ויזה מדם השעיר, והלח"מ עמד בזה וכתב כיון דאפשר להזות אע"ג דבדיעבד כשר לא מיקרי בדיעבד, אבל לפי"ז מבואר בפשיטות דכיון דההזאה הוא על הפרכת הוי כלפנים.

אכן אדמו"ר לא ביאר מה שכתב הרמב"ם בהל' ג' איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום, והוא מד' הגמ' ביומא דס"ב ע"ב במה דאמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, ופריך ומ"ש לשעיר הנעשה בפנים דלא, דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו דמחסרי עבודת היום, ואיל ושעיר המוספין הא אינו עובד בהם אלא על המזבח, וע"כ משום שהקדימן לעבודת היום שהם בפנים, וכפירש"י גבי הקדים דם הפר בהיכל קודם דם השעיר הנעשה בפנים וכן כתב בהר המוריה שע"כ צריך לפרש כן.

והנה הגבורת ארי ליומא במלואים בדף ס"א במה דאמר הגמ' שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום הקשה דהא אמר ר"פ במנחות דף ה' דכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי ע"ז עיכובא דתהי', וה"נ לא קאי ע"ז עיכובא דחוקה, וכתב עוד וכ"ת ה"ט משום דיש מחוסר זמן לבו ביום, דה"ט דהקדים לאשמו, דהא התוס' הקשו כיון דיש מחוסר זמן לבו ביום ל"ל חוקה גבי יוה"כ לעכב, ותירצו דדוקא גבי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתו, אבל סדר עבודה דיוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, והעלה הג"א דטעמא דשעיר ששחטו אינו משום לתא דשעיר, אלא משום דאיחר דם הפר אחר שחיטת השעיר, וכמו הקדים מתנות פר בהיכל קודם מתנות השעיר בפנים וכפירש"י הנ"ל וכבר כתבנו מדברי אדמו"ר דמד' הרמב"ם מוכח דאינו מטעם זה מדכתב שהרי דמו נכנס לפנים.

אכן יש לדון בעיקר דברי הג"א שכתב ע"פ ד' התוס' דא"א לבוא כאן מדין מחוסר זמן דאינו אלא במצורע דהא בהך סוגיא דיומא דס"ב שהבאנו מסיק הגמ' דסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום, ובתוס' במנחות שם ד"ה אלא אר"פ, כתבו דמה דאמר ביומא גבי שעירי יוה"כ אי מחוסר זמן לבו ביום אין לדמות לכאן דלגבי שחוטי חוץ חשיב ראוי לפתח אוהל מועד כיון דחזי לבו ביום, ומוכח מד' התוס' דגבי שעיר הנעשה בחוץ לעיקר הקרבתו שפיר חשיב מחוסר זמן אפי' לבו ביום רק לגבי שחוטי חוץ חייב, וקשה במש"כ התוס' דלגבי סדר עבודת יוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן, וע"כ צ"ל דעיקר חילוק התוס' הוא מסדר עבודת יוה"כ היכי דכולם עבודות היום צריך חוקה לומר דהוי עיכובא, אבל שעיר הנעשה בחוץ דאינו קרבן עיקר כפרת היום אלא קרבן המוספין אחר קרבנות כפרת היום שיהו הכהנים מתכפרים מקודם בקרבנות כפרת היום, ובגדר יבוא זכאי ויכפר, יש סברא דגם בזה שייך לומר מחוסר זמן. וכבר כתב בחק נתן על ד' התוס' דמה שכתבו דדוקא בהדי מצורע היינו וכל דדמי ליה דשייך לומר שעדיין לא הגיע זמנו, עכ"פ בהכרח לומר כן דבשעיר המוספין שייך לומר מחוסר זמן, וכיון שכתבו התוס' דקיי"ל יש מחוסר זמן לבו ביום, מבואר מה דאמר הגמ' דלשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום והיינו דהוי מחוסר זמן, ורק לדין שחוטי חוץ חייב משום דהוי ראוי לפתח אוהל מועד כמש"כ התוס', ומיושב פסקו של הרמב"ם בהל' ג' באיל ושעיר המוספין.

אכן בעיקר באורו של אדמו"ר אף דהוא מסתבר מ"מ הוא חדוש דכל כה"ג הו"ל להגמ' לפרש החילוק לר' יהודה בעבודות שעובד בבגדי לבן בהיכל בין בהזאות על המזבח ובין בהזאות על הפרוכת.

ונראה דאולי יש לבאר ההלכה באופן אחר, דבעיקר דברי הרמב"ם שכתב בפנים בהיכל מבואר זה ע"פ מה שכתב בפ"א מהל' בית הבחירה הל' ה' וז"ל, ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים והי' לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל, ומבואר דגם קדש הקדשים נקרא היכל, א"כ באור ד' הרמב"ם פשוט, בפנים בהיכל הוא כמו בהיכל בפנים והוא קודש הקדשים, דהא קדש הקדשים הוא ג"כ היכל.

רק שעלינו ליישב הוכחת אדמו"ר מהא דמבואר בגמ' בדף מ' דאם הקדים הזאת דם הפר בהיכל קודם הזאת דם השעיר לפנים פסול משום דחוקה כתיב, דאף דרש"י מפרש בטעמא משום דאיחר הזאת דם דשעיר בפנים. אבל מד' הרמב"ם מוכח דאינו סובר כן ממה שכתב בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דפסול, דאף דהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, ולפירש"י לא צריך לטעם זה, ויש לומר בזה דהנה כבר הבאתי מה שהקשה הגבורת ארי על הך דינא דשעיר ששחטו דהא שחיטה לאו עבודה ולא קאי ע"ז עיכובא דתהי'. ונראה דיש חילוק בין עכובא דתהי' דגבי מצורע דכתיב זאת תהי' טהרת המצורע דבזה שפיר אמרינן דכיון דשחיטה לאו עבודה לא הוי מעיקר הוייה של טהרת המצורע, אבל חוקה דכתיב גבי סדר עבודות יוה"כ דאף דשחיטה לא הוי עבודה לדין עיקר הכפרה, אבל מ"מ הא הוי עבודה מעבודות הקרבן, ושייך בזה שינוי קודש ושינוי בעלים א"כ שפיר שייך לפסול מדין חוקה דכתיב בעבודות היום גם בדין שחיטה כיון שהוא מוכרח לעבודת הקרבן, וכבר כתבתי למעלה דאין להוכיח דשחיטה לאו עבודה משום דחולין נמי צריך שחיטה, דהא מתעסק בחולין כשר, ובקדשים בעינן דוקא כונה לשם שחיטה.

איברא דמצינו גם בדין חוקה דכתיב ביוה"כ דכיון דשחיטה לאו עבודה אמרינן דלא קאי ע"ז חוקה דביומא דף מ"ב דאמר רב שחיטת פרו בזר כשרה. ופריך הא כתיב אלעזר וחוקה ומשני שחיטה לאו עבודה, אלא דבאמת לא קשה דגבי דין להצריך דוקא כהן הא איכא קרא בברייתא בזבחים דף ל"ב ע"א דכתוב ושחט את בן הבקר וגו' והקריבו וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם. לכן לענין לפסול בזר אמרינן דאינה עבודה גמורה בקרבנות מדכשרה בזר בכל הקרבנות דגם ביוה"כ לא קאי ע"ז חוקה, אבל בדין סדר העבודות שפיר אמרינן דגם שחיטה לא יצאה מכלל הסדר כיון דעכ"פ שחיטה ג"כ היא הכרחית לעבודת הקרבנות ודלא כבשחיטת חולין וכמש"כ.

ועכשיו נראה דיש ליישב דהרמב"ם ג"כ יסבור כפירושו של רש"י בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל קודם מתנות דשעיר בפנים, דהתו"י שם כתבו וז"ל דאע"ג דחוקה לא כתיבא אלא בבגדי לבן בפנים לר' יהודה, מ"מ בסדר עבודות של פנים כתוב חוקה ואין להפסיקן בעבודת חוץ, עכ"ל, ובזה נוכל לומר דאף שתירצנו קושיית הגבורת ארי דהא שחיטה לאו עבודה, דזה אינו אלא לדין טהרת המצורע או לדין לפסול זר בזה אמרינן דלא קאי על שחיטה תהי' וחוקה, אבל שחיטה עצמה כיון דעכ"פ הוא מוכרחת בעבודת הקרבן שייך לפסול בה שלא ישנה אותה לעשותה שלא בסדר, אבל נוכל לחלק דזהו דוקא אם נוכל לפסול מצד שחיטה עצמה שהיתה שלא בזמנה והקדימו אותה, אבל אם מצד השחיטה עצמה אין חסרון בשביל שאינה בפנים, ובדבר הנעשה בחוץ לא כתיב חוקה. ורק שנבוא לפסול משום הזאת פר בהיכל שנעשית מאוחרת, בזה נוכל לומר עפ"מ שכתבו התוס"י שהבאתי בהא דאקדים מתנות הפר בהיכל, משום דבסדר עבודות פנים כתיב חוקה ואין להפסיקן בעבודות חוץ, דלגבי עבודות פנים שלא להפסיקן בעבודות חוץ צריך דוקא שיפסיקן בעבודות גמורות שבאות לכפרה, אבל שחיטה דלאו עבודה היא וכשרה בזר לא מיקרי עבודה לגבי זה ולא נחשבת הפסקה בזה בעבודות פנים, ומיושב מה שהוצרך הרמב"ם לומר בטעמא דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר דאף שהשחיטה בחוץ דדמו נכנס בפנים, דבזה לא מהני הטעם משום שמתן דמו של פר יהי' אחר שחיטת השעיר, דכיון דשחיטה לאו עבודה היא אי לאו טעמא שדמו נכנס לפנים ועל השחיטה בעצמה כתוב חוקה, לא הוי מהני טעמא שהזאת דמו של פר תהי' מאוחרת משום דשחיטה לא הוי עבודה ולא הוי הפסקה כנ"ל.

טו

מת אחד מהן אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה ורואה איזהו שמת, אם הי' של שם אומר זה שעלה עליו הגורל יתקיים תחתיו, ואם הי' המת של עזאזל אמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני מן השנים שהגריל עליהם בסוף ירעה עד שיפול בו מום וימכר, ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה.

והשני מן השנים שהגריל עליהם, ביומא דף ס"ד פליגי רב ור' יוחנן במה דתנן במתני' והשני ירעה דאמר רב שני שבזוג ראשון יקרב, שני שבזוג שני ירעה, ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב ואמר הגמ' דפליגי אי בע"ח נדחין, דרב סבר בע"ח אינן נדחין, ור' יוחנן סבר בע"ח נדחין, וכיון דהרמב"ם כבר פסק בע"ח אינן נידחין פסק כרב, אלא דקשה דבגמ' אמר שם ולרב נהי דבע"ח אינן נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב, ומשני רב סבר כר' יוסי דפסח דתנן המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין, איזה שירצה יקריב דברי חכמים, ר' יוסי אומר מצוה בראשון, והקשה הלח"מ דכיון דרב סבר כר' יוסי והרמב"ם בפ"ד מהל' פסח פסק דלא כר' יוסי, והביא התירוץ של הר"י קורקוס משום דהכא בא הדיחוי מחמת חבירו ולא דמי לפסח שאבד, והשיג עליו מהל' ט"ז דאם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים, וירעו אלו, ומבואר דאף דאבדו מ"מ יקרבו הראשונים, וכתב הלח"מ דשאני גבי חטאת דבא לכפרה, ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון, וכונתו דאף דהגמ' משני דסבר כר' יוסי אבל להלכה סובר הרמב"ם דמוקמינן לרב גם כרבנן, אבל עיקר סברתו אינה ברורה דכיון דהפלוגתא הוא רק בלכתחלה א"כ גם בפסח דאינו בא לכפרה, כיון דיש סברא דמצוה בראשון למה לא יהי' כן גם בפסח.

והנה אפשר לומר חילוק אחר דכאן דהדין הוא דירעו ולבטלם מדין קרבן, בזה קיי"ל דמצוה בראשון שישאר קרבן, אבל בפסח דגם השני יקרב קרבן רק שישתנה מפסח לשלמים, בזה קיי"ל כרבנן דאיזה שירצה יקריב פסח, עוד אפשר לומר דבפסח דעיקרו בא לאכילה לכן אף דאם הי' השני מובחר גם ר' יוסי מודה דיביאנו, והפלוגתא הוא רק באינו מובחר, מ"מ יש לומר דגם אם הראשון מובחר וגדול יותר יש קפידא דאם אין לו אוכלין ואין לו מי שיתמנו עליו עוד אחרים, יש קפידא דוקא בקטן מן הראשון, ולכן סברי רבנן דאיזה שירצה יקריב פסח, אלא דלכל התירוצים אינו מיושב במה שאנו צריכים להמציא חילוק חדש דלא כהגמ'.

ונראה דיש לחלק באופן אחר דבשעירי יוה"כ שהוא חטאת אפי' כשהקריב את השני הרי הראשון דינו דין חטאת, אלא שדינו שירעה, שאין חטאת הצבור מתה, אבל בפסח כיון דקיי"ל דפסח בשאר ימות השנה שלמים ולא בעי עקירה, א"כ בשאבד הראשון והפריש אחר לפסח ובשנמצא הראשון הרי עומדים שניהם שמעיקר הדין למי שירצה יקריב, ואיזה שיקריב הרי השני נעשה שלמים בלא עקירה, וא"כ אין אנו מבטלין את דינו שנעשה בו תיכף כשהופרש אחר לפסח שנעשה דינו שיהי' או פסח או שלמים, וא"כ לא דמי כלל לחטאת שאנו מבטלין את דינו שדינו הוא שיהי' חטאת, ולכן גבי חטאת שפיר אנו אומרים שמצוה בראשון כיון שאנו באין לבטל את דינו ושירעה ויסתאב, ולפי"ז נוכל לומר דכל זה הוא להלכה דקיי"ל פסח בשאר ימות השנה הוא שלמים, כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י"ב, אבל מאן דסבר דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה וכל כמה דלא עקרו לשם שלמים אם שחטו סתם דינו כפסח ששחטו שלא בזמנו שהוא פסול, ועמש"כ בזה בפט"ז מהל' פסוה"מ, א"כ גם בפסח אפי' לאחר הקרבת השני דין הראשון כדין פסח שלא בזמנו, ולכן כשאנו אומרין שיקרב השני הרי אנו מבטלין מהראשון דינו שדינו הוא שהוא פסח.

ובזה נוכל לבאר מה דרבא אמר דרב סבר כר' יוסי דאזיל לשיטתו דבפסחים דף ס' ע"ב מבואר דרבא סבר דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ועמש"כ בזה בהל' פסוה"מ הנ"ל וא"כ אין חילוק בין חטאת לפסח דכמו דחטאת אפי' לאחר הקרבת השני דינו הוא שהוא חטאת, אלא שאי אפשר להקריבו, ה"נ בפסח דינו הוא שהוא פסח אלא שא"א להקריבו, ולכן מדמי רבא זה לזה דהוא לשיטתו דסבר דבעי עקירה דכמו דגבי פסח לא סברי חכמים דמצוה בראשון ה"נ גבי חטאת דשעירים, אבל להלכה דקיי"ל דפסח בשאר ימות השנה הוי שלמים ולא בעי עקירה, ואם שחטו לאחר זמנו אפי' לשם פסח הוא כשר כדין שלמים לשם פסח כמש"כ התוס' בפסחים דף ס"ד, וכיון דמשנאבד והופרש פסח אחר עומד שאפשר שלא יהי' פסח אלא שלמים, אין אנו מבטלין את דינו כלל, ולא דמי לחטאת שגם אחר שהוקרב חטאת לא נשתנה דינה והיא חטאת ותרעה.

איברא דמה שכתבתי מהא דרבא בפסחים דף ס' ע"ב הוא בהא דבעי שם בפסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו, אין זה מדוייק דרש"י פי' שם כגון שהפרישו קודם פסח, וכן כתבו התוס' שם בד"ה בשאר ימות השנה וז"ל היינו קודם שהגיע זמן הפסח כדפי' בקונט' ולכך בעי עקירה לפי שעומד לפסח וכו', אבל לאחר הפסח משמע לקמן דספיקא הוי וכו', וא"כ אין לנו הוכחה על שיטת רבא אלא על קודם הפסח, אכן המאירי מפרש להדיא הך סוגיא על לאחר הפסח, ויש להוכיח דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא כהמאירי, דבמה דבעי אח"כ פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מסיק רבא דנעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול, והתוס' פירשו בטעמא דרבא משום דבעי עקירה ושינוי בעלים לא הוי עקירה, אבל הרמב"ם אף דפסק דלא בעי עקירה מ"מ פסק כרבא, ובארתי בפט"ז מהל' פסוה"מ הנ"ל משום דסובר דאף דשלא בזמנו הוי בסתמא שלמים זהו רק להבעלים שמוטל עליהם להקריבו, אבל לגבי אחרים שאינם בעלים לא אמרינן דבסתמא הם שלמים, אבל זה מיושב אם נפרש כהמאירי דהסוגיא היא גם אחר הפסח, אבל אם כל הסוגיא הוא רק קודם פסח, א"כ לאחר הפסח דע"כ הוא שלמים, מנ"ל לחלק גם בזה בין בעלים לשאינם בעלים, ומדסתם הרמב"ם הל' זו ע"כ דמפרש הגמ' כהמאירי ומיושב כנ"ל.

יח

חיה טריפה פסול שנאמר יעמד חי.

הלח"מ הקשה דבחולין די"א מוכיח הגמ' משעיר המשתלח דאזלינן בתר רובא משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, וכתב דמש"כ הרמב"ם מקרא דיעמד חי לא ידענא מנא ליה, ונראה דהנה בחולין דף מ"ב ע"א איכא מחלוקת התנאים אם טריפה חיה או אינה חיה, ומ"ד טריפה אינה חיה דריש כן מקרא דכתיב וזאת החיה אשר תאכלו, חיה אכול שאינה חיה לא תאכל, ומ"ד טריפה חיה דריש זאת החיה אשר תאכלו, חיה אחרת לא תאכל, נמצא דמ"ד טריפה אינה חיה סובר דטריפה לא נקראת חיה, וא"כ יש לומר דבחולין דבעי להוכיח כלל גמור לכו"ע דאזלינן בתר רובא, אינו יכול להוכיח מיעמד חי דכן אפשר להוכיח רק למ"ד טריפה אינה חיה, אבל הרמב"ם להלכה דקיי"ל טריפה אינה חיה שפיר מוכיח מקרא דיעמד חי, אכן במה שלא כתב הרמב"ם משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, כבר כתב המל"מ לנכון דנ"מ היכי דנטרף אחר הגרלה, ודברינו יועילו רק לבאר למה הוצרך הגמ' לומר טעמא דאין הגורל קובע ולא מקרא דיעמד חי.

כה

חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת, וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה והזיד בהקטרה או שנכנס בקטרת שלימה עם החסירה חייב מיתה.

חסר מן הקטרת, הלח"מ הקשה דבגמ' משמע דקרא דולא ימות כי בענן הוא על ביאה ריקנית, וביאה חסירה נלמד מקרא דוכסה ענן הקטרת ולא ימות, וכונתו דעל מה דתניא שם ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה וגו' הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה פריך ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ופירש"י דכתיב ואל יבוא בכל עת ולא ימות, ואח"כ פריך ל"ל קרא דוכסה למעלה עשן, דהא יליף מקודם מקרא דכי בענן, ומשני לבסוף רבא חד לעונש וחד לאזהרה ופירש"י ואל יבוא כי בענן אזהרה, וכסה ענן ולא ימות זה עונש, ואילו ולא ימות דאל יבוא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית, ולפי"ז מבואר דולא ימות דקרא קמא היא לביאה ריקנית וחיוב מיתה בקטרת חסירה הוא מדכתיב וכסה ענן הקטרת ולא ימות.

ונראה דיש לומר דהרמב"ם סובר כתירוצא קמא דרב ששת דמשני הכי קאמר אין לי אלא ביוה"כ, בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה, ומשמע דלרב ששת ידעינן מיתה בקטרת חסרה מקרא קמא דואל יבוא בכל עת וגו' ולא ימות כי בענן דכי בענן היינו בענן הקטרת, וקאי ולא ימות גם על ביאה ריקנית וגם על קטרת חסרה, וקרא דוכסה הוא על שאר ימות השנה, אמנם צריך באור דהא ע"כ הא דולא ימות דכתיב בקרא דוכסה הוא דוקא אם נכנס לפנים מן הפרוכת, דאם הקטיר קטרת חסרה בהיכל ליכא מיתה כמפורש בתו"כ, ואם הקטיר קטרת חסירה בפנים בשאר ימות השנה דאין היתר לבוא שם גם בקטרת שלימה, למה צריך קרא לחייב אם הקטיר שם קטרת חסרה, ואפשר דמשום זה גופא דכיון דגם אם הקטיר קטרת שלימה עבר על קרא דואל יבוא בכל עת הו"א דבזה ליכא חיוב מיתה דקטרת חסירה, ומשום דלא איירי קרא במקטיר בפנים בזמן שאינו ראוי, לכן צריך קרא דוכסה דגם בשאר ימות השנה דאינו ראוי להקטיר בפנים, ואם הקטיר קטרת שלימה בפנים חייב משום ואל יבוא, מ"מ אם הקטיר קטרת חסרה חייב נמי משום וכסה ולא ימות, ונ"מ אם שגג בביאה והזיד בהקטרה.

והנה בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' ח' העליתי בדעת הרמב"ם דמה דאמר רב ששת חד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה לא קאי על חיוב מיתה אלא על עיקר דין נתינת מעלה עשן בקטרת בשאר ימות השנה, אבל לפי"ז לא יתיישבו דברי הרמב"ם כאן דלפי"ז הני תרי קראי דולא ימות, הוי חד לביאה ריקנית, וזהו מקרא קמא וחד לקטרת חסרה, וזהו מקרא בתרא וא"כ למה כתב דשני החיובים נלמדו מקרא דולא ימות קמא, לכן צריך לומר כמש"כ כאן דחד לשאר ימות השנה קאי ג"כ לחיוב מיתה, ורק דגם בשאר ימות השנה אינו חייב מיתה, אלא אם מקטיר לפני ולפנים אבל בהיכל אינו חייב מיתה, וכן מפורש בתו"כ על קרא דמבית לפרכת, והכי תניא שם מבית לפרכת להזהיר על כל הבית, יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה, ובפשוטו הוה על ביאה ריקנית, וכן הוא להלכה כמש"כ הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, דאם נכנס להיכל אינו חייב אלא מלקות, ואם נכנס לקדש הקדשים הוא לאו שיש בו מלקות וחיוב מיתה ביד"ש, ומ"מ לרב ששת נוכל לומר דמפרש דגם בדין חיוב מיתה משום קטרת חסרה נתרבה שאר ימות השנה אם הקטיר בקדש הקדשים, ונ"מ אם שגג בביאה והזיד בהקטרה וכנ"ל דכיון דאמר דוכסה מרבה שאר ימות השנה הא כתיב ביה ולא ימות.

ומה שלא מנה הרמב"ם דין מקטיר קטרת חסרה כשמנה שם מחוייבי מיתה ביד"ש שלוקין עליהם, יש לומר כמש"כ שם משום דליכא לאו ביחוד על מקטיר קטרת חסרה בקה"ק, רק אם הקטיר קטרת חסרה בהיכל על מזבח הזהב הרי דינו ככל מקריב על המזבח הזהב, וכמש"כ הרמב"ם שם בהל' י"א מזבח הזהב שבהיכל מקטירין עליו קטרת בכל יום, ואין מקטירין עליו דבר אחר, ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו וכו' לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו', ומנאו הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בלאו כ"ו, ולכן לא מנה הרמב"ם מקטיר קטרת חסרה דהא מנה רק חייבי מיתה ביד"ש שלוקין עליהם.

כו

הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה.

הכ"מ כתב על זה נלמד ממה שאמרו בפ' והמעלה דף ק"ט ע"ב גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב, ודברי הכ"מ אינם מובנים דשם בסוגיא לא מיירי כלל בדין אם הקטיר מן הקטרת של קה"ק בהיכל, ומה דאמר שם רבה בהקטרה דהיכל דכו"ע לא פליגי כי פליגי בהקטרה דפנים פרש"י הקטרה היינו קטרת של כל יום שמקטירים בהיכל לא פליגי דאם הקטיר ממנה בחוץ חייב בכזית, כי פליגי בהקטרה דפנים ששיעורו מלא חפניו בזה פליגי אם הקטיר ממנה כזית בחוץ, ואמר רבה דפליגי אם מלא חפניו דוקא, ופריך אביי והא חוקה כתיב, אלא אמר אביי דפליגי אם ילפינן קטרת של פנים מקטרת דהיכל לחייב בחוץ, ורבא מוקים דמחלוקת דחכמים ור"א כגון דקבעינהו, אבל עכ"פ לכל האוקימתות הפירוש של בהקטרה דהיכל, היינו קטרת דהיכל שהקטירם בחוץ ואין שום מקור לדברי הרמב"ם, וראיתי בספר חק נתן בהך סוגיא שכתב וז"ל, עוד מוכח בהך סוגיא לאוקימתא דאביי דהילכתא כוותיה דרב אשי מתרץ ליה, דלרבנן אם הקטיר כזית בחוץ מקטרת של יוה"כ חייב, דילפי פנים מחוץ מזה למד הרמב"ם דגם אם הקטיר כזית זה בהיכל חייב, שכתב בפ"ה מהל' עבודת יוה"כ הקטיר מן הקטרת של קה"ק כזית בהיכל חייב מיתה, וכתב עליו מרן שם נלמד ממה שאמרו בפ' השוחט והמעלה גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב, ור"ל דהיכל גבי לפנים מיקרי חוץ כיון דקטרת זו אין כאן מקומה עכ"ל, ולפי דבריו זה היסוד דהיכל לגבי פנים הוי כמו חוץ כתב זה הרמב"ם מדעתו כך שלמד לגבי שיעור כזית לחייב בהיכל מדין כזית בחוץ, אבל דבריו תמוהים דא"כ יש בזה דין דמקטיר בחוץ וחייב כרת ולמה כתב הרמב"ם דחייב מיתה.

עוד ראיתי בדברי הקרן אורה בהך סוגיא ודעתו בשיטת הרמב"ם דכמו שפסק לגבי זר דאינו חייב בעבודת יוה"כ בפנים אלא בשיעור מלא חפניו ה"נ בהקטיר בחוץ אינו חייב אלא במלא חפניו, והביא דברי הרמב"ם כאן שכתב דאם הקטיר כזית בהיכל חייב, וכתב לפרש דהוא משום קטרת זרה כמו אם חיסר אחת מסמניה דחייב מיתה, וה"נ אם הקטיר קטרת של יוה"כ שצריך להקטירה בפנים בקה"ק אם הקטירה בהיכל כזית כיון דחשיבא הקטרה חייב משום קטרת זרה, וגם דבריו תמוהים דאמנם בחיסר בסמניה בקטרת של כל ימות השנה בהיכל, חולקים בזה בדעת הרמב"ם הב"י באו"ח סי' קל"ג והמל"מ בהל' כלי המקדש פ"ב דהב"י סובר דבקטרת בהיכל ליכא חיוב מיתה בחיסר סממנים, והמל"מ וכן הפר"ח באו"ח שם סוברים דחייב, וכבר הארכתי בהל' כלי המקדש בזה ועכ"פ אפי' אם הקטיר בחיסור סממנים חייב מיתה גם בהקטיר בהיכל זהו משום דילפינן חיוב מיתה בהקטיר בחיסור סממנים, ונוכל לומר דנילף כן גם בהקטיר בהיכל, אבל בהקטיר קטרת של יוה"כ בהיכל דאין חיוב רק משום דאין מקום הקטרתו בהיכל ואין ע"ז חיוב, אלא משום קטרת זרה, והקטרת קטרת זרה בהיכל הא כתב הרמב"ם שם בהל' י"א דליכא אלא לאו, וכבר כתבתי שם דמזה מוכח דגם בחיסור סממנים ליכא מיתה בהיכל, כיון שכתב שהרי נעשית קטרת זרה, ולכן כתבתי דכונת הרמב"ם הוא ג"כ על יוה"כ שמקטיר בפנים ע"ש, אבל עכ"פ בלא חיסר רק שהקטיר של יוה"כ בהיכל אין חיוב אלא משום מקריב או מקטיר במזבח הזהב ובזה ליכא אלא לאו כמבואר שם, ובהל' סנהדרין פי"ט שמנאו בין הלאוים שאין בהם חיוב מיתה.

והנה האור שמח כאן כתב על דברי הרמב"ם וז"ל ירושלמי פ' טרף בקלפי הלכה ג' תני שחט בחוץ חייב, חפן בפנים פטור, וכתב דצ"ל הקטיר בחוץ והכונה בהיכל וחייב היינו דחייב מיתה אם הקטיר קטרת של יוה"כ בהיכל דכתיב ונתן הקטרת כו' לפני ד' וכסה כו' ולא ימות, אבל אם נתנו בהיכל ימות, ולא קאי על קרא הקודם מלא חפניו עכ"ל ודבריו נכונים וברורים דא"א כגירסא שלנו שחט בחוץ חייב דמאי קמ"ל דקרא הוא דשחט בחוץ חייב כרת, ולכן ע"כ כגירסתו הקטיר בחוץ וא"א דבחוץ ממש דג"כ פשיטא דחייב כרת, וע"כ דחוץ מקה"ק והיינו בהיכל, אך מה שכתב מדכתיב לפני ד' לכאורה מלפני ד' אין ראיה דהא בהיכל נמי מיקרי לפני ד' כדכתיב בקרא הקודם ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ד' והוא מצד ההיכל כדאמר ביומא דף מ"ה, וצריך להוסיף על דבריו דהא סיפא דקרא הקודם הוא והביא מבית לפרוכת, ועל זה כתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ד' והך לפני ד' הוא כבר מבית לפרוכת, ועל זה נאמר ולא ימות וכמש"כ האור שמח דלא ימות קאי על כל הפסוק דאם נתן האש בהיכל חייב מיתה.

ומה שכתב דהברייתא אשמעינן דולא ימות דקרא לא קאי על קרא הקודם שהחפינה צריכה להיות בעזרה זה קשה קצת דלא דמי לקרא בתרא דהוא על עיקר ההקטרה, אבל מהיכי תיתי נימא דולא ימות קאי על מעשה החפינה, ולכן נראה דהא יש לומר דכיון דחפינה הוי עבודה כמש"כ הרמב"ם בהל' כ"ז וגם חוקה קאי עלה אף שהיא בעזרה כיון דהוא צורך פנים כמש"כ הרמב"ם בפ"ה הל' ב' א"כ הי' צריך לומר דהיכי שחפנה בפנים פסולה הקטרת, וכיון שהקטיר בקטרת שחפנה בפנים א"כ חייב מיתה משום ביאה שלא לצורך, אלא דיש לומר עפ"מ דאמר הגמ' בזבחים דף ס"ג ע"א שלמים ששחטן בהיכל כשרים, שנאמר ושחטו אותו פתח אוהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר, ממילא גם כאן דכתיב ולקח מלא המחתה וגו' מלפני ד' ומלא חפניו וגו' א"כ גם אם חפן בהיכל כשרה משום לא יהא טפל חמור מן העיקר, וממילא לא ידעינן לומר גם אם חפן בקה"ק שיהי' נפסל כיון דלא כתיב להדיא בקרא דדוקא בהיכל ולא בקה"ק, לכן לא אמרינן בזה חוקה לעכב.

והנה אח"כ נדפסו החידושים המיוחסים להר"ח על סוף זבחים ובהך סוגיא דדף ק"ט שהביא הכ"מ מקור לד' הרמב"ם ושכתבנו דלפירש"י, אין שום מקור משם, אך הר"ח מפרש הסוגיא באופן אחר ויהיו מקום לד' הכ"מ דבמה דאיתא בגירסתנו באוקימתא דאביי כי פליגי בהקטרה דחוץ ופירש"י חוץ ממש, מחוץ לעזרה ומחיוב הקטרת חוץ, ובמה דאמר מר סבר ילפינן פנים מחוץ פירש"י ילפינן קטרת שלפנים היינו של קה"ק לחייב עליו בחוץ בנזיר, מקטרת של חוץ היינו מקטורת של היכל, והר"ח כתב וז"ל ופריק אביי בקטרת דלפני ולפנים לא פליגי דאינה עבודה בפחות ממלא חפניו, וכזית קטרת בחוץ נמי לא פליגי דחייב כי פליגי בקטרת דלפני ולפנים וקא מקריב לה בהיכל רבנן סברי ילפינן פנים מחוץ, מה חוץ למקדש חייב בכזית אף בהיכל חייב בכזית, ור"א סבר לא ילפינן היכל מחוץ, וחתני הגאון הרי"מ שי' שהגיה החדושים הביא ד' הרמב"ם ודברי האור שמח, והעיר דהרמב"ם הא כתב דחייב מיתה, ומד' הר"ח משמע דחייב כרת משום הקטרת חוץ, והביא שם בשמי דגם בד' הר"ח צריך לפרש דכונתו לחיוב מיתה, דקשה לומר דיסבור דחייב בהיכל משום הקטר חוץ, דהא כתוב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, אבל כתב דפשטות ד' הר"ח אינם מראים על זה, והיינו דמשמעות דבריו לחייבו משום הקטרת חוץ.

אכן אף דהר"ח קיצר בדבריו ומשמע דכונתו לחייב משום הקטר חוץ, אבל אין לפרש כן דלדברי הרמב"ם דחייב מיתה אם הקטיר בהיכל שייך לומר דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ, מה חוץ למקדש חייב בכזית אף בהיכל חייב בכזית ושייך בזה ילפינן, והיינו אף שהם שני חיובים שונים, אבל אם נימא בכונת הר"ח דמפרש דכשמקטיר בהיכל חייב משום הקטרת חוץ מה שייך בזה ילפינן דכיון דבהקטרת חוץ חייב בכזית, וכשמקטיר בהיכל סובר דהוא נמי כמו שמקטיר בחוץ, א"כ ודאי שיעורו בכזית דהא הוא הקטרת חוץ, ומה שייך לומר דפליגי אי ילפינן או לא ילפינן, ולכן ע"כ גם בד' הר"ח צריך לפרש דזהו לדין חיוב מיתה אם הקטיר בהיכל, ובזה פליגי אם ילפינן שיעור כזית בחיוב הקטרה בהיכל מחיוב הקטרה בחוץ דשיעורו בכזית.

אמנם דברי הר"ח ופירושו צריך ביאור במה שכתב באוקימתא דאביי דבקטרת דלפני ולפנים לא פליגי דאינה עבודה בפחות ממלא חפניו, וכזית קטרת בחוץ נמי לא פליגי דחייב כי פליגי בקטרת דלפני ולפנים וקא מקריב לה בהיכל רבנן סברי ילפינן פנים מחוץ, מה חוץ למקדש חייב בכזית אף בהיכל חייב בכזית, ור' אלעזר סבר לא ילפינן היכל מחוץ, דקשה טובא למה פשוט לאביי דכשמקטיר מקטרת של יוה"כ כזית בחוץ גם ר"א מודה דחייב, ופליגי רק אם הקטיר בהיכל אם ילפינן פנים מחוץ, ורש"י פי' דבזה גופא מחלוקת ר"א וחכמים אם הקטיר בחוץ כזית מקטרת של יוה"כ, דרבנן ילפי מקטרת של היכל ור"א לא יליף ופוטר, אבל לומר דבזה ודאי ר"א מודה דאם הקטיר בחוץ מקטרת של יוה"כ ששיעורו מלא חפניו, דחייב גם בהקטיר כזית אין מקור לזה, דהא במתני' בקומץ ולבונה ואינך שלא הקטיר אלא כזית ר"א פוטר, ומתחלת הסוגיא במה דתניא בברייתא המקטיר כזית קטרת בחוץ חייב כחצי פרס בפנים פטור, ופריך כיון דמקטיר כזית בחוץ חייב אלמא עבודה היא ובעי לאוקמי מהו פטור ציבור, ופריך ר"ז במה דאמר רב בהא אפי' ר"א מודה דהא ר"א לאו הקטרה קאמר, ופי' הר"ח והאמר ר"א במתני' אינו חייב בחוץ המקטיר עד שיקטיר כולו מכלל דלא מיחייב בכזית, ומשני רבה דבקטרת דהיכל מודי ר"א דיש הקטרה בכזית ופי' הר"ח משום דלא יהיב בה רחמנא שיעורא, ורבה בעי לאוקמא דפליגי בקטרת של יוה"כ אי מלא חפניו דוקא ופריך ע"ז אביי ומשני כמו שהבאנו, וכיון דמלא חפניו דוקא למה יהי' חייב אם הקטיר בחוץ בכזית, דהא רבה אמר מעיקרא רק דבהקטיר בהיכל לא פליג, משום דלא כתיב שיעורא, ולא אמר אביי טעמא ע"ז במה דחולק על רבה ועל תחלת הסוגיא דפשוט דלר"א פטור בהקטיר כזית כפשטה דמתני'.

ונראה בדעת הר"ח דמפרש בדעתי' דאביי דכיון דבזה סובר כרבה דבקטרת דהיכל מודה ר"א דיש הקטרה בכזית משום דלא יהיב ביה קרא שיעורא, לכן גם בקטרת דלפני ולפנים דאיכא שיעור מלא חפניו, מ"מ לא שייך חילוק בין קטרת דקה"ק לקטרת דהיכל, אלא לגבי אם הקטיר קטרת דיוה"כ בהיכל, דכיון דכל החיוב מיתה שבו הוא ע"ז שלא הקטירו בקה"ק, ודינו בקה"ק הא דוקא בשיעור מלא חפניו כשיעורו, אבל אם הקטיר קטרת דיוה"כ בחוץ אף דעיקר שיעורו הוא במלא חפניו מ"מ כיון דכל יום מקטיר קטרת וליכא בזה שיעור בקרא, לכן גם בקטרת דיוה"כ שדינו להקטיר בקה"ק מ"מ לגבי הקטרת חוץ לא קיל מקטרת דכל השנה, וגם קטרת דיוה"כ כיון דהי' אפשר לחפנו ולהקטיר בשיעורו במלא חפניו, חייב אם הקטירו בחוץ בשיעור כזית כמו בשיעור דכל השנה ולא דמי לקומץ ולבונה דר"א פוטר עד שיקריב את כולו דהתם ליכא כלל דין הקטרה בשיעור זה, ולכן מפרש אביי דהפלוגתא הוא דוקא אם הקטיר קטרת של יוה"כ בהיכל, דבזה סובר שפיר ר"א דאינו חייב אלא במלא חפניו דהא החיוב מיתה הוא על שלא הקטירו בקה"ק, ומ"מ רבנן מחייבי גם בזה דילפינן פנים מחוץ דכמו דאם הקטירו בחוץ חייב כרת בכזית, כן אם הקטירו בהיכל חייב מיתה בכזית דכמו דחשוב הקטרה לגבי חוץ בכזית ה"נ חשוב הקטרה בהיכל.

והנה בפ"ט מהל' ביאת מקדש הל' ד' כתב הרמב"ם שהזר שהקטיר קטרת על מזבח הזהב משיקטיר כזית חייב, אבל המקטיר קטרת ביוה"כ בקה"ק אינו חייב מיתה עד שיקטיר מלא חפניו, והבאתי שם ד' המל"מ בסוף הל' מעה"ק דלענין הקטרת חוץ מוכיח מד' הרמב"ם שם דאין חילוק וגם בקטרת של קה"ק אם הקטיר בחוץ חייב בכזית, וכתבתי שם לפרש ד' הגמ' כאן בסוגיא דאמר רבה בהקטרה דהיכל לא פליגי דחייב בכזית כי פליגי בהקטרה דקה"ק דהוא לגבי זר דרבנן סברי מלא חפניו לאו דוקא ופריך אביי והא חוקה כתיב אלא אמר אביי בהקטרה דפנים, היינו דקה"ק כו"ע ל"פ דפטור זר אם הקטיר בכזית כי פליגי בהקטרה דחוץ היינו דהיכל אם הקטיר זר פחות משיעור פרס, והבאתי שם דבדקדוקי סופרים מביא שבדפוסים הישנים הגירסא בשינויא דאביי, כי פליגי בהיכל, וכתבתי לפי"ז דצריך לגרוס מר סבר ילפינן חוץ מפנים והיינו דכמו דבפנים אם הקטיר זר בפחות ממלא חפניו פטור, ה"נ בהיכל אם הקטיר זר פחות משיעור פרס פטור, ולפימש"כ שם מבואר דהרמב"ם אינו מפרש כפי' הר"ח דמה דאמר אביי כי פליגי היינו אם הקטיר קטרת של יוה"כ בהיכל אם חייב בפחות ממלא חפניו, וא"כ אינו מבואר שיטת הרמב"ם כאן דגם אם נאמר דמקור דברי הרמב"ם הוא מד' הירושלמי שהבאנו מד' האור שמח, אבל אינו מבואר מנ"ל להרמב"ם דהשיעור לחייב אם הקטיר בהיכל קטרת של יוה"כ הוא בכזית, דהא גבי הקטרת זר פסק דאם הקטיר פחות ממלא חפניו פטור, ואף דאפשר לחלק דגבי הקטרת זר בקה"ק דיינינן בעיקר שיעורו בהקטרה, אבל כשהקטיר קטרת של יוה"כ בהיכל דיינינן בשיעורו בהיכל, אבל מ"מ קשה לומר דהרמב"ם כתב כן מסברא.

ונראה דגם להרמב"ם צריך לפרש הסוגיא כפי' הר"ח, ובתחילה בשינויא דרבה מפרש כמש"כ שם דהכל קאי לגבי הקטרת זר, ובשינויא דאביי דאמר בהקטרה דפנים כו"ע לא פליגי היינו ג"כ דפטור אם הקטיר זר בקה"ק בכזית, ונוכל לפרש גם בדברי הר"ח שכונתו כן, והר"ח הוסיף וכזית קטרת בחוץ נמי לא פליגי דחייב, וזהו כדי לפרש מה דאמר אח"כ כי פליגי בקטרת דלפני ולפנים וקא מקריב לה בהיכל רבנן סברי ילפינן פנים מחוץ, מה חוץ למקדש חייב בכזית אף בהיכל חייב בכזית, וכבר בארתי בטעמא דאביי דבהקטיר בחוץ ליכא פלוגתא, וגם בקטרת של יוה"כ דאיכא שיעורא בקרא דמלא חפניו מ"מ אם הקטיר בחוץ חייב, כיון דבעיקר הקטרתו בהיכל ליכא שיעור, ופליגי רק אם הקטיר קטרת דיוה"כ בהיכל.

ונמצא מבואר דשתי ההלכות נאמרו בסוגיא זו בין לגבי הקטרת זר דאמר רבה דבהקטרה דהיכל כ"ע ל"פ דחייב, ובהקטרה דקה"ק דאמר אביי כ"ע ל"פ דפטור בפחות ממלא חפניו, וזהו דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש שהבאנו, ודברי הרמב"ם כאן הוא מסוף דברי אביי דאמר דפליגי בקטרת דקה"ק ומקטיר לה בהיכל, דת"ק סבר דילפינן פנים מחוץ היינו הקטרת פנים והיינו בהיכל, מהקטרת חוץ היינו חוץ למקדש דחייב אם הקטיר בכזית, וכן פסק כאן הרמב"ם והגירסא שהבאתי שם מדפוסים ישנים שגורסים בדאביי כי פליגי בהקטרה בהיכל מדוייק כפי' הר"ח וכמו שבארנו, ומבואר דבשינויא דרבה ובתחלת ד' אביי נפרש כמש"כ שם דקאי על הקטרת זר, אבל סוף אוקימתא דאביי הוא על הקטרה בהיכל כמש"כ הר"ח והגירסא הוא כגירסתנו ילפינן פנים מחוץ, וכמפורש בדברי הר"ח, ונתבארו דברי הרמב"ם בשתי המקומות.

כז

חפינת הקטרת עבודה, והמחשבה פוסלת בה. וכן חתיית הגחלים נפסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן.

וכן חתיית הגחלים, הכ"מ כתב על ד' הרמב"ם דהוא בעיא דלא איפשטא, ופסק לחומרא ולא כתב שהוא ספק משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה, והקשה הלח"מ דהא נ"מ אם הקטיר הקטרת על אלו הגחלים, וראיתי במרכה"מ שכתב דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דהבעיא הוא להפסיל הקטרת אלא להפסיל הגחלים לכתחלה להקטיר עליהם, אבל בדיעבד אם הקטיר לא נפסלה ההקטרה, והנה לא מצינו דשייך גדר מחשבה על לכתחלה, ולא מצינו רק דאינו פיגול אלא פסול, ואין לומר דאין פסול בגחלים, ומה דכתב הרמב"ם דנפסלה היינו שהחתייה נפסלה והוי כמו שלא חתה הגחלים, דהא כיון שכתב הרמב"ם שמכשירי קרבן כקרבן, וכיון שהכהן נכנס עם הגחלים לפנים להקטיר הקטרת, א"כ חתיית הגחלים מעכבת כמש"כ הרמב"ם בהל' ב' בחפינת הקטרת, אע"פ שהחפינה בעזרה, צורך פנים בעבודת פנים היא.

וחשבתי לומר עפ"מ דאמר הגמ' בזבחים דף י"ד בדין טבילת אצבע דבחטאות החיצונות אין טבילת אצבע מפגלת, משום דלא כתיב וטבל אלא ולקח, א"כ אפשר דגם בחפינת קטרת וחתיית גחלים כיון דלא כתיב וחתה גחלי אש, ולא כתיב וחפן מלא חפניו, אלא ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטרת, לכן לא מהני מחשבה לפגל, וילפינן רק דמהני מחשבה לפסול לכתחלה החפינה והחתייה, אבל לא לפסול הקטרת במחשבה, אבל אינו מיושב דגבי חפינה בעי ר"פ אי ילפינן מלא מלא ממנחה מה התם מהניא מחשבה ה"נ מהניא מחשבה ופשיט מדלינה פסול בה פסלה נמי מחשבה, ומוכח דמהני מחשבה לפסול הקטרת, כמו דלינה פסיל בה דזהו פסול בהקטרת, וכיון שהרמב"ם קבע שני הדינים ביחד מוכח דכן היא גם בחתיית גחלים, ומדין טבילת אצבע אין ראיה דשם לא הוזכר טבילה, אבל כאן הוזכר מלא המחתה דהיינו חתייה וכן מלא חפניו דהיינו חפינה.

לכן צריך לבאר דעת הרמב"ם ע"פ גירסת הדקדוקי סופרים, דבגירסתנו פשיט רב שימי על חפינת קטרת דמהני מחשבה ואח"כ בעי ר"פ על חתיית גחלים ואמר ע"ז תיקו, וכן כתב הכ"מ על חפינת הקטרת דהוא בעיא דאיפשטא, ועל חתיית גחלים דהוא בעיא דלא איפשטא, אבל בדק"ס מביא גירסת כ"י ב' דגורס פשיטותיה דרב שימי אחר בעיא השניה דר"פ בחישב בחתיית גחלים, וכבר העיר שם המגיה שבזה מבואר שיטת הרמב"ם, ויש להוסיף דבגירסא זו מיושב קושיית רש"י דמה צריך ללמוד דפסלה לינה מדפסול בה טבול יום, הא מפורש במשנה דמעילה דף י' קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה ועיין מה שכתבו בזה בתוס', אבל לגירסא זו דפשיטותיה דרב שימי הוי על חתיית גחלים, מיושב דזה לא תנן במתני' דמעילה.

אח"כ ראיתי בד' המים חיים שכתב בזה שהרמב"ם סמך על מה דאיתא בע"ז דף מ"ו דבעי רמב"ח אם יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ופשיט רבא ק"ו מאתנן דיש נעבד במחובר ומכשירי קרבן כקרבן, וכיון לדבריו האור שמח והביא מקודם גם גירסת הדק"ס, והנה לכאורה אין משם ראיה לזה דמכשירי קרבן כקרבן לדין שיפסל במחשבה, דשם גבי אבנים ודאי לא מצינו דמהני מחשבה בשעת תלישת אבנים שיחשוב שיקטיר עליהם חוץ לזמנם, אך יש לומר דהא מעיקרא מיבעי לר"פ בחישב בחפינת קטרת אי ילפינן מלא מלא ממנחה, ופשיט מדפסיל בה טבול יום פסיל בה לינה ומדלינה פסלה, פסלה נמי מחשבה, ולכאורה איך אפשר לפשוט מדפסיל בה טבול יום ולינה, דזהו רק דהוי קדושת הגוף כקרבן, אבל מנלן דחפינה הוי עבודה ומהני בה מחשבה, אכן כבר כתבו התוס' שם בד"ה חישב דמזה דפסיל בה לינה אין להוכיח דפסול בה מחשבה, רק על חפינה פשיט כן משום דדמי לקמיצה, ויש להוסיף על דבריהם דכיון דדמי למנחה בדין טבול יום ולינה נאמר דילפינן מלא מלא ממנחה, וע"כ אין כונת ר"פ בתורת גז"ש דלא שייך בעיא על זה, אלא בתורת בנין אב ומה מצינו, לומר דחפינה דמי לקמיצה, וע"ז בעי אם חישב בחתיית גחלים אי פסלה בה מחשבה אי מכשירי קרבן כקרבן והוי חתיית גחלים כמו חפינת קטרת, וכמו שכתבו התוס' שם, וכיון דנפשט בע"ז דמכשירי קרבן כקרבן ממילא שוים הם חתיית גחלים וחפינת קטרת, ופסלה בשניהם מחשבה.

כח

חפן בראשי אצבעותיו או מן הצדדין או ממטה למעלה או שחפן בידו זו ובידו זו וקרב זו לזו או שנתפזרה קטורת מידו על הארץ ואספה, או שחפן חבירו ונתן לחפניו, או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון, כל אלו ספק ולא יקטיר ואם הקטיר הורצה.

או שחפן ומת ונכנס שני תחתיו, בגמ' אמר רב פפא דאם חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו, ואם אין חופן וחוזר וחופן אין חברו נכנס בחפינתו, ור"ה בדר"י אמר להיפוך, והקשה הלח"מ דא"כ בין לר"פ בין לר"ה בדר"י, ליכא ספיקא, וכתב דר"ה לא אמר כן בתורת ודאי אלא דאפשר לומר כן ומספקא ליה, ונמצא דפסק הרמב"ם כר"ה בדר"י, והקשה הלח"מ דגבי נתערב מקצת דמים בדף נ"ח פליגי נמי ר"פ ור"ה בדר"י ופסק בהל' י"ב כר"פ, ונשאר בצ"ע, ובעיקר פירושו דר"ה לא אמר בתורת ודאי לא משמע כן וכמו דר"פ אמר בודאי כן גם ר"ה אמר כן בתורת ודאי, והמים חיים כתב דבהא דנתערבו הכוסות פסק כר"פ דהי' גדול מר"ה בדר"י, ומ"מ כאן לא פסק כר"פ כיון דזה בעו ראשונים ר' חנינא וריב"ל, ואי תלייא בדין חופן וחוזר וחופן פליגי ר"פ ור"ה, לכן נשאר כספיקן של ראשונים.

אכן בעיקר מה שהקשה הלח"מ מהא דנתערבו הכוסות לכאן, אפשר לומר דבאמת לא הכריע הרמב"ם בין ר"פ ובין ר"ה בדר"י, לכן גבי הך דינא אם נכנס חבירו בחפינתו נשאר ספק ובפרט דהוא ספיקן של ראשונים, אבל בהך דינא דנתערבו הכוסות יש לומר דלהלכה לא פליג ר"ה בדר"י על ר"פ, דהכי איתא התם אמר ר"פ אפי' למ"ד כוס אחד עושה חבירו שירים הני מילי היכי דאי בעי למיתב מצי יהיב, אבל האי דאי בעי למיתב לא מצי יהיב, לא, א"ל ר"ה בדר"י לר"פ אדרבא אפי' למ"ד כוס אחד עושה חבירו דחוי הנ"מ דדחייה בידים, אבל היכי דלא דחייה בידים לא, והנה תיבת "אדרבא" מביא בדק"ס דאינה בכ"י, ולפי"ז נוכל לפרש דר"ה אמר לר"פ במה דאמר אפי' למ"ד כוס עושה חבירו שירים, ומוכח דלמ"ד עושה חבירו דחוי א"צ להך סברא שמחלק משום דהכא אי בעי למיתב לא מצי יהיב, ובזה אמר ליה ר"ה דיש לומר דגם מ"ד עושה חבירו דחוי הנ"מ היכי דדחייה בידים, אבל זה הוא בלא הא דאמר ר"פ דהיכי דאי בעי למיתב לא מצי יהיב, הכל מודים דהוי דחוי, אבל לפי"מ דאמר ר"פ כן ודאי אין חילוק בין דחייה בידים ובין לא דחייה בידים, דהיכי דנדחה לגמרי ואינו יכול לזרוק ממנו ודאי נעשה דחוי כדאיתא בזבחים דף ע"ג ע"ב גבי נתערבו הקרבנות דלמ"ד בע"ח נדחים גם נתערבו חשיבי נדחים.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.