אור שמח/עבודת יום הכיפורים/ה

אור שמח ‏ עבודת יום הכיפורים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.

כן הוא לפי גירסת כתיבת יד אקספארד הובא בדקדוקי סופרים ביומא (דף ס"ב) דאמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ כו' לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזו דמיחסרי עבודת היום, איתא שם כן, נימא קא סבר ר"ח מוספין שעשאן קודם עבודת היום מה שעשה עשוי לעולם אימא לך מה שעשה אינו עשוי קא סבר ר"ח דאין מחוסר זמן לבו ביום, והוא מוכרח כן דאם בדיעבד הוי כשר תו יתחייב עליו בחוץ וכמו פסח ששחטו קודם זמנו שלא לשמו דהואיל וכשר בדיעבד שלא לשמו חייב עליו בחוץ. אמנם נתבונן הא לגבי המוספין המה עבודת חוץ ולא מעכבא סדרן ועל כרחין משום דהוי נוי לגבי עבודת פנים דהיא צריכה להיות קודם המוספין והוא עשה אותן קודם והיא מאוחרת. וכזה מפורש בפרק טרף בקלפי אילימא דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב בהו והרי שינה זה בעבודת פנים שהרי הקדים לה את של חוץ שהיא מאוחרת לה עכ"ל רש"י, הרי אע"ג דהא דהקדים עבודת היכל לא פסלה לר"י רק שאיחר עבודת בין הבדים וזה ג"כ מעכב, כן הכא אע"ג דהמה עבודות חוץ בכ"ז הא העבודת פנים מאוחרת ולכן מעכבא. ולפ"ז קשה על רבינו שכתב בה"ב וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום אעפ"י שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים, תיפוק ליה דהא העבודת פנים הוא מתן דמו של פר הוי מאוחרת ובה מעכב הסדר דחוקה כתיב בה. אולם הגמרא אמר שם ואב"א לעולם ר"י היא ונהי דכסדרא לא מעכבא הגרלה מיהא מעכבא, אלמא היכי דאקדים מתנות דפר מקמיה דהגרלה אע"ג דאיחר מתנות דשעיר שעשה אותן אחר הגרלה והפסיק בעבודת פנים לא מעכבא, אולם ע"כ רבינו סבר דשאני הגרלה שאיחר העבודת פנים במידי דלא הוי עבודה כלל רק דתנא ביה קרא כמפורש שם וכן הכא שחיטה בשעיר דלא הוי עבודה לכן אם איחר העבודת פנים אחריה לא מעכבא רק משום דהוי צורך פנים וכן כתב הריטב"א ז"ל שם ודוק. ולפ"ז אף שעיר מוסף דבעי להיות בתר שעיר הפנימי מקרא דפ' פנחס מלבד חטאת הכפורים גם ע"ז קאי חוקה אע"ג דקדימה דשעיר הכפורים לא כתב באותו פרשה דאחרי, ועיין יומא (דף ה') תינח האי דכתיב בהאי ענינא דלא כתיב בהאי ענינא כו' יעו"ש ודוק:

אך קשה א"כ מאי פריך הא מיחסרי עבודת היום הא מצי לשחוט השעיר קודם ויהיה כשר כיון שאינו עבודה ומה איכפת לן אם הקדים בשחיטה שאינה עבודה, אך ז"א דהא השעיר הוי מחוסר זמן שאינו ראוי לזרוק דמו עד שיהיה עבודת היום קודם רק הא אין מחוסר זמן לבו ביום אך זה לפי המסקנא. וא"ש הא דאמר קודם דידע דאין מחוסר זמן לבו ביום לימא קא סבר ר"ח מוספין שעשאן קודם עבודת היום מה שעשה עשוי דאם מה שעשה אינו עשוי הרי השעיר עצמו הוי מחוסר זמן, ולפ"ז לפי המסקנא דאין מחוסר זמן לבו ביום כשר גם אם שחט השעיר קודם עבודת היום כמו דפרישית, ולפי מש"כ רבנן בתוס' מנחות פ"ק סד"ה אלא אמר ר"פ כו' דדוקא לענין שחוטי חוץ לא חשיב מחוסר זמן א"כ בשחיטה אם עשה ששחט השעיר קודם עבודת היום הוי מחוסר זמן ופסול וא"ש בפשיטות. ומכש"כ דאיל המוסף דקיי"ל כרבי דהוא איל העם וכתיב בהך פרשה ויצא ועשה עולתו כו' ודאי דמעכב סדרא דיליה ודוק:

ח

ואם דם הפר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות.

נ"ב פירוש שבקודש הקדשים והלשון אינו מדוקדק:

יב

קיבל דם הפר בשתי כוסות כו' ושופך שירי אילו שהזה מהן על היסוד כמצוה כו' ישפכו לאמה.

פסק כרב פפא נגד רב הונא בריה דר"י, דרב הונא רק בדרך דיחוי אמר אבל האמת כרב פפא כיון דאי בעי למיהב לא מצי יהיב נעשה דיחוי, והכי מוכח דמייתי סתמא דגמרא מילתא דר"פ בלא חולק בתמורה (דף כ"ב) כגון שקיבל דמה בשתי כוסות ואבד אחד מהן כו' אליבא דמ"ד כוס עושה חבירו שיריים ה"מ היכי דאיתנייהו לתרווייהו דכל היכי דבעי זריק אבל הכא הא ליכא, הרי דאליבא דמ"ד דעושה חבירו דיחוי ליכא למיבעי אע"ג דלא דחייא בידים רק בעי מה דלא מצי יהיב מטעם שנאבדה אי הוה חסרון דמשום זה יהא דיחוי אליבא דמ"ד כוס עושה חבירו שיריים, אבל שיהא זה מעלה מה דלא מצי יהיב מטעם שאינו דיחוי בידים זה לא אמרינן, אע"ג דשם בעל הבעיא רב פפא ולטעמו אזיל מכל מקום שם לא נזכר דברי ר"ה וסתמא דסוגיא מביאה דבריו להלכה, ומה דפרש"י שם דלאפסולי זבח בעי לא מחוור, ופשטא דשמועה דרק על הכוס לבדו בעי אם הוא דיחוי או שיריים לא על הזבח. ולהרשב"ם נראה שהיה גירסא אחריתא אבל האי דיהיב מיניה ופירש כגון שמהכוסות שקיבל נתן למזרק שלישי, וצ"ע דלמה לא בעי שקיבל בארבעה כוסות ושנים נתערבו של פר בשל שעיר והשאר לא נתערבו ולא יהא דחייה של רב הונא, ואימור מיירי רב פפא באופן זה ודוק:

כג

נפחתה תקרה כו' שנאמר באוהמ"ע.

נ"ב גבי פר העלם דבר:

כד

מזבח כו' שנאמר מזבח קטורת הסמים.

נ"ב פרק בית שמאי (דף מ'):

כה

וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה.

נסתפקתי בהך דמחייב בכניסה שלא לצורך בפנים איך הדין בנכנס בספיקא מי זה מיקרי שלא לצורך או לא, ויש לדמות לכמה ענינים. וראיתי הדבר מפורש בירושלמי פרק טרף בקלפי ה"ג חתה והקטיר ונשפך הדם יביא פר אחר כו' עד שלא הקטיר נשפך הדם חתיה פסולה היא כו' ספק אם עד שלא הקטיר נשפך הדם אם משהקטיר כו' לחות בתחלה אין את יכול שאני אומר משהקטיר נשפך הדם והיא חתיה כשרה והוא עובר משום הכנסה יתירא ובטלו העבודות אשכחת אמר בטלו העבודות של אותו היום, הרי דעל ספיקא ג"כ מיחשב ביאה ריקנית ופשוט. אולם נראה דהא דעל ספיקא מיחשב ביאה ריקנית היינו ספיקא דלשעבר כמו שספק אם הקטיר קטורת שהקטורת לא בטלה רק בספיקא, אבל היכי שע"י הספק נגרע העבודה הודאית כמו הכא אם אין אנו מקטירין קטורת שוב לא יכול לזרוק דם הפר והשעיר שמא היתה חתיה בפסול וצריך להקטיר קטורת וסדרן מעכבא וזורק בפסול ועובר משום הכנסה יתירא על כניסתו בפנים בעת זריקה וא"כ יבטלו עבודות הודאות, שוב מותר לבוא לחתות ולהקטיר קטורת בפנים דמיקרי לצורך, דאם לא יקטיר יבטלו בודאי כל העבודות, ופירוש הירושלמי בתמיה אשכחת אמר בטלו עבודות של אותו היום וא"כ שוב מיקרי כניסה לצורך ומקטיר, כן נראה ברור:

כו

הקטיר מן הקטורת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה.

ירושלמי פרק טרף בקלפי ה"ג, תני שחט בחוץ חייב חפן בפנים פטור, והמפרשים הגיהו עיי"ש. ול"נ דצ"ל הקטיר בחוץ חייב חפן בפנים פטור דכולה קאי בקטורת, וכוונתו בחוץ היינו בהיכל שאם הקטיר קטורת של יוהכ"פ בהיכל חייב מיתה, חפן בפנים פטור היינו בין ב' בדי ארון פטור ממיתה ולא בחיוב חטאת קאי, וכן פסק רבינו כאן, דכתיב ונתן הקטרת כו' לפני ד' וכסה כו' ולא ימות אבל אם נתנו בהיכל ימות, ולא קאי על קרא הקודם מלא חפניו ודוק:

כז

חפינת הקטורת כו' וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן.

הנה בריש פרק הוציאו לו בעי רב פפא חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא, ורבינו כתב בפשיטות דפוסלת בה מחשבה. והנה בכת"י אקספרד הגירסא שם דגם זה פשיט מדפסלה בה לינה דגם מחשבה פוסל בה יעו"ש בדקדוקי סופרים. אולם לפי גירסא שלנו ג"כ א"ש, דרב פפא דבעי אם מכשירי מצוה כמצוה מצאנו גם בעו"ג (דף מ"ז) דבעי המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ומפרש הגמ' דלתכלת לכהנים קא מיבעי ליה אם מכשירי קרבן כקרבן דמי ורבינו כתב שם דאסור דמכשירי קרבן כקרבן דמי, ועיין פ"ד מהלכות איסורי מזבח ה"ז אשירה שביטלה אין מביאין ממנה גזירים למערכה והוא מירושלמי פ"ק דבכורים דאמר תמן הכל מודים באשירה שביטלה שאינו מביא ממנה גזירים למערכה, רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב, אלמא אע"ג דגבי מצות לא פסיקא ליה גבי עצים למערכה פשיטא ליה דמכשירי קרבן כקרבן דמי, וסובר רבינו דלרב פפא דמיבעי ליה התם לכן בעי הכא משא"כ לדידן דקיי"ל כפשיטותא דירושלמי נגד ספיקת הבבלי דכקרבן דמי גם הכא כקרבן דמי ודעת רבינו היה להשוותם ודוק:

כח

או שחפן חבירו ונתן לחפניו.

בגמ' (דף מ"ט) בעי ר"פ חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא או דילמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, הא ודאי דמה שבתוך ידו אינו בולקח רק שחבירו קיים הלקיחה, אך בעי אם לא איכפת לן אם אחד לוקח ואחד מביא אע"ג דלוקח כתיב גם אמלוא חפניו ועיין בתוס' שם. וכן בזבחים סוף פ"ק סד"א הואיל וכתיב ולקח וקא אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי כו', הרי דמה שהוא בידו אין זה לקיחה הוא דוקא משום דכתיב המקום איפוא יקח דכתיב ולקח מן הדם וכן כתיב כאן לקיחה בב"א על הגחלים והאי ולקח קאי אתרווייהו ובגחלים כתיב שיקח מן המזבח, הרי דהלקיחה קאי על תחלת הלקיחה. אבל בכל מקום שכתוב לקיחה קאי על מה שבידו כמו גבי אתרוג ובודאי אם הגביה האתרוג קודם עמוד השחר והוא בידו לאחר עמוד השחר אין צריך להניח מידו ולחזור וליטול וז"ב:

אולם קשה מגמרא דסוטה (דף כ"ז) אשת חרש ואשת שוטה כו' שב"ד מקנין להן לפוסלן מכתובתה יכול להשקותן ת"ל והביא האיש את אשתו כו' ר' יוסי אומר אף להשקותה כו' במאי קא מיפלגי רבנן סברי בעינן וקנא והביא ור' יוסי סבר לא בעינן וקנא והביא, הרי דרבנן סברי שבעינן שיהא המקנא הוא המביא וא"כ למה לא אמרינן כאן שיהא הלוקח הוא המביא. ונראה משום דתמן המקנא אינו ראוי להשקאה שבהשקאה כתיב והביא האיש כו' ואין המקנא ראוי להשקות, אבל בההיא דהכא שהלוקח ראוי להביא שפיר קרינא ולקח והביא וזה פשוט מאוד (וגם לר' יוסי יש ליישב ואכ"מ). נ"ב. ועיין ב"ב דף פ"א בצרן כו' ולקחת והבאת ובר"ש ותוס' ודו"ק:

ובזה מיושב מה דהוקשה לי הא דאמר בירושלמי ריש פרק ארוסה קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה ישקה אותה על קנויו יעו"ש דהא בעינן וקינא והביא. ואין לאמר דכיון דנשואי אחיו המה גורמים הזיקה ויבם לא מיקרי אחר הוי כאילו קינא לה היבם בעצמו, דא"כ כי דחיק בתלמודין ריש פירקא שם דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל לימא דביבם מה שקדמה שכיבת אחיו המת קדמה שכיבת בעל קרינא ביה, וע"כ כאחר חשבינן ליה, א"כ הא בעינן וקינא והביא וכאן המקנא הוא אחיו המת והמביא הוא היבם, ועיין תוס' פרק הבא על יבמתו (דף נ"ח) ד"ה דכוותיה. אולם למה דפרישית ניחא בס"ד, דהא כאן המקנא ראוי להשקותה אם תסתר תחתיו רק שמת קודם הסתירה, אך שהקנוי הי' באופן שעל ידי הקנוי תשתה אם תסתר, לא איכפת לן אם אין המקנא המביא, אבל כאן בב"ד שקנאו לה הלא מתחלה לא היו המקנאים ראוים להשקותה דבעינן והביא האיש את אשתו לכן אינה שותה אף אם בעלה מביאה ע"י הקנוי הקודם שלא היתה ראויה לשתייה על ידו וכיו"ב אשכחן דוגמאות בש"ס אין ספורות למו, ונכון בס"ד:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.