שו"ת חשק שלמה/ג/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת חשק שלמה ג ד

תשובה ד'

החיים והשלום וכ"ט לידיד ד' ואנשים הרב המאור הגדול המופלג החריף צנא סלא ספרא כש"ת מו"ה נח אבדק"ק סלאוויטץ אח"כ נתקבל לאב"ד בק"ק לענטשנע.

שאלתו שאלת חכם אשר בתוכה פלפל בחכמה קבלתי לנכון וזה תורף השאלה בקיצור באשה אחת אשת כהן אשר שהתה עם בעלה כמה שנים ולא ילדה ועסקה ברפואות לאשר הרגישה מוחשים ברחם שלה ועלה בדעתה לילך לרופא אחד א"י וחברותיה אמרו לה זה הרופא בודאי יבדוק ברחמך כי כן דרכו לדעת בחוש מה לך ואחת מחברותיה הזהירה אותה לבל תלך אליו ביחידות ולקחה עוד אשה אחת והלכה אל הרופא הלז וספרה לו מחלתה ומיחושותיה. ואמר לה הרופא שתלך עמו לחדר השני וקראה לחברתה לילך עמה ולא הלכה וכאשר באתה להחדר השני אמר לה הרופא שמוכרח לבודקה כמילדת למען דעת שורש המחלה והלך בעצמו לחדר השלישי והתמהמה שם איזה רגעים ושב אצלה וצוה לה לעמוד אצל הכותל ועמדה אמנם לא סמכה עצמה להכותל שלא תטנף בגדיה מהסיד וגילה אותה וחשק מלבושיה למעלה ודחק את עצמו אליה וחבקה בזרועותיו על בשרה מסביב וחשבה שהוא רוצה לבודקה על השדרה כי כבר אמרו לה איזה אנשים אשר חולי שלה הוא חולי מורידין ובדק אותה הרבה על השדרה ואח"כ הניח מלחבקה בזרועותיו והרגישה שמתחיל למשמש ברחמה אמנם לא פסקה רגליה רק עמדה כדרך כל האדם ובין כך בא אדון אחד ודפק על הדלת וקפץ ממנה לילך להאדון וראתה אשר המכנסים שלו פתוחים ונחרדה למאד כי ראתה שהא"י חושב לבועלה. וזה שהלך לחדר השלישי היה בכדי לפתוח המכנסים והלך הרופא להאדון ולה צוה לישב ואח"כ חזר ובא אצלה ורצה לעשות כבתחלה והתחילה לרגוז עליו והניח אותה והלכה לביתה ובכן באתה האשה לפניו בצרת נפשה וסיפרה את המאורע להגיד לה על פי ד"ת אם אסורה לבעלה ואם מחוייבת להגיד לו ולהתגרש ממנו והאשה אומרת אשר מקודם בעת שגילה הא"י אותה וגם בשעת מעשה היתה מבוהלת ומשועממת מרוב בשתה ולכן אינה זוכרת אם משמש אותה על רחמה מבחוץ או שהכניס בפנים או אם הכניס בעומק מה ועל המשמוש ג"כ מסתפקת אם היה על ידי האבר או רק באצבע רק כפי הנראה מהמכנסים אשר אח"כ חשב לבועלה ונתבטל מחמת האדון אשר דפק על הדלת וכת"ר איים על האשה איך אפשר שלא תרגיש אם באצבע או באבר ואמרה האשה אשר מתחלה היה נראה לה שאינו רק באצבע מפני שצפורניו נטולים ובשר אצבעותיו רכים כדרך האדונים עד לבסוף אשר ראתה שהמכנסים שלו פתוחים ודומה שרוצה לבועלה ונפלה אצלה הספק הנ"ל זה קוטב השאלה:

והנה כת"ר חקר אם צריכה להגיד לבעלה והביא דברי הפוסקים בענין אשה שנטמאה והודית לפני אחד אם אותו העד מחויב להגיד לבעל אשר כבר דיבר בזה הגאון בנודע ביהודה והגאון בעל בית אפרים שמחויב להגיד אולי יאמין לו לצד אפרושי מאיסורא ומכש"כ הנואף עצמו כיון שע"י באה התקלה ואח"כ סיים כת"ר שם שלפי מה שכתב הרמ"א סימן קמ"ח סעיף ט' שבזמן הזה שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינו וא"כ לפי זה אינו רשאי העד להגיד שאם לא יאמין לו הרי הגדתו בחנם ואם יאמין לו הרי מביא הבעל לאיסור חר"ג וסיים שם ומיהו כל זה לא שייך רק על העד אבל האשה עצמה כיון שהאיסור עליה כמו על הבעל בודאי מחויבת להגיד כדי שלא תעשה איסור כיון שתוכל לקבל גט ברצון ולא יעבור הבעל חר"ג. ובגוף הענין רצה כ"ת לדון מכח ספק ספיקא שמא באצבע ואת"ל באבר שמא לא גמר להערות גמר ביאתו ואח"כ דחה מחמת שאינו מתהפך וגם כתב דזה לא שכיח שהאשה לא תרגיש אם באצבע אם באבר ומביא המחלוקת הט"ז והש"כ אם בספק ספיקא צריך שיהיה השני ספיקות שקולים ואח"כ בא כת"ר לדון מכח ספק כהונה בזמן הזה לחשוב לספק וגם נסתפק במה שכתב הרמ"א סימן קע"ח סעיף ג' באשה שנתייחדה השני דיעות שהביא במרדכי אם אבדה המיגו שלה כיון שהיה עוד עמה אשה וכתב שזה תליא בפלוגתא דתשובת הרא"ש ופוסקים במיגו נגד עדים פסולים ואח"כ הניח הכל בצ"ע:

ואען ואומר על החקירה ראשונה אם היא צריכה להגיד לבעלה הנה מה שהחליט כ"ת בדבר שצריכה להגיד לבעלה מחמת שהאיסור עליה כמו עליו כמו שכתבו התוספות בנדרים הנה בדבר הזה יש ספק ועיון גדול:

גרסינן בחגיגה (דף י"ז ע"ב) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו לכהן גדול וכו'. ובתוספות הקשה הר"י דמשמע דהאיבעיא אליבא דכ"ע ובפ"ק דכתובות אמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין ותירץ כיון דאף היא בכלל האיסור כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח קרי בי' יקיח נאמנת ע"ש והנה דברי התוספות מרפסן איגרי [דהא בהדיא אמרינן בכתובות דף י"ג] חדא להכשיר בה וכו' א"כ חזינן דגם בבה לא מהימנא לר"י אף שהיא ג"כ מוזהרת עליו כדאיתא ביבמות (דף פ"ד ע"ב) דכל היכא דהוא מוזהר איהי ג"כ מוזהרת עליו והנראה בזה דהבעל תה"ד בפסקיו סימן רכ"ב הקשה על הא דמסקי התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה אבל וכו' דבאומרת טמאה אני לך אינו נראה להתיר משום דשויא לנפשה חתיכה דאיסורא הא משנה מפורשת דבאומרת טמאה אני לך לא מהימנא ולא חיישינן לחתיכה דאיסורא ותירץ שם התה"ד דהפירוש בדברי התוספות והוא לפי דבעובדא דנדרים מיירי בנואף שיש רגלים לדבר ג"כ והיא שויא לנפשה חתיכה דאיסורא משום הכי אין נראה להתיר ומזה הוציא בעל תה"ד לדינא דבאומרת טמאה אני לך ויש רגלים לדבר אסורה מטעם חתיכה דאיסורא והגאון בנודע ביהודה (מהדורא קמא חלק א"ע סימן ע') תמה עליו בפירוש דברי התוס' דברגלים לדבר והיא אומרת טמאה אני לך אסורה לבעל מטעם נאמנות ולא מטעם חד"א ופירש הנו"ב דברי התוספות דס"ל כדעת הרב ר' אליעזר [שהביא התוספות ישינים בנדרים דף צ'] דזונה אינה מוזהרת על הכהן ואף דהתוספות דחו דבריו לכל היכא דהוא מוזהר איהי נמי מוזהרת יש לומר דהתוספות דהכא ס"ל דדוקא מה דכתיב בהך פרשה דלא יקחו אתרבו נשים באזהרה כאנשים אבל מה דלא כתיב בהך עניינא והוא לאו שאינו שוה בכל לא הוזהרו נשים וס"ל כלישנא בתרא דרבה ביבמות (דף נו) דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ולא משום זונה וטומאה אינה בישראל אלא בכהן ומקרי אינו שום בכל ע"ש בנו"ב:

ולכאורה בזה מתורץ דברי התוספות בחגיגה הנ"ל דיש לומר [דהתוספות שם סוברים] כדעת הרב ר' אליעזר [וא"כ בהא דכתובות שם אינה בכלל האיסור ובזה חידשו התוספות דלענין בעולה לכהן גדול גם היא בכלל האיסור אך באמת זה אינו דבנבעלה לפסול לה מודה הר"ר אליעזר דמוזהרת דלא] מיירי אלא בנאנסה מישראל ומטעם דבעלה לוקה עליה רק משום טומאה ולא משום זונה ובהדיא כתב הה"מ [פי"ח] מהלכות איסורי ביאה הלכה ו' דהיכא דנאנסה לפסול לוקה עליה משום זונה ובכתובות פ"ק מיירי לנתין ולממזר וא"כ מודה הרב ר' אליעזר דמוזהרת. אך לדעתי דברי הנו"ב אין להם שחר כלל מלבד אשר ממשמעות הדרש נשמע להיפך דדרשינן הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת זו היא אשת כהן אע"פ שנתפסה אסורה ומשמע דמשוה לאשת ישראל ברצון וא"כ הוא באשת ישראל בלא נתפסה איהי ג"כ מוזהרת וא"כ הוא הדין באשת כהן באונס. ואף אם נדחק דבאשת כהן אינו כאשת ישראל מ"מ דברי הנו"ב קשים להולמן מהגמרא יבמות (דף פד) דאיתא התם דאי לאו דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן הוי ילפינן טומאה מלא יקחו על נשים שאין כתוב בפרשה וא"כ אדרבה נילף מכאן אף שאין כתוב בפרשה נשים מוזהרות. ואין לומר דנילף מטומאה מבני אהרן אדרבה כל היכא דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. ולכאורה היה נראה לפרש דברי הרב ר' אליעזר לפי שיטת הנו"ב דהפ"מ ביו"ד ס"ט בכללי הס"ס כתב דמה דאמרינן לחומרא מקשינן הוא מכח ספק ולכאורה נוכל לומר כוונת הנו"ב דבזה החילוק בינו לבינה לאצלו הוי ודאי איסור ואצלה אינו רק ספק ועל זה יש כח ביד חכמים לעקור אף בקום ועשה דהנה דעת הראשונים דלא סברי כדעת הרב ר' אליעזר הנ"ל פירשו בפשיטות דלכן לא אמרינן באומרת טמאה אני לך דשויא חתיכה דאיסורא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה למגדר מילתא ואחרים הקשו על זה כמו שהביא הר"ן בנדרים (דף צ' ע"ב) ולכן גם להרב ר' אליעזר לא ניחא ליה לומר כדברי הראשונים הנ"ל ולכן ס"ל דאצלה אינו רק ספק ובספק יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה אך פשטות דברי הרב ר' אליעזר אינם סובלים זה ועוד שגוף הכלל של הפ"מ מוסתר מכמה מקומות דמוכח דלחומרא מקשינן הוא מכח ודאי וכן הוא בספר הכריתות וכן מוכח משבועות (דף כ') גבי זכור ושמור דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכתב שם התוס' אימא איפכא ותירץ דלחומרא מקשינן ולדעת הפ"מ הנ"ל לא יתחייבו נשים חטאת או סקילה וכן מוכח מתוספות פסחים (דף מ"ג ע"ב) ד"ה סד"א ע"ש:

אמנם באמת נראה דכוונת התוספות בכתובות כמו שכתב הנו"ב בשיטת הרב ר' אליעזר אבל כונת הרב ר' אליעזר אינו כן רק כמו שכתב הרשב"א בחידושיו בנדרים (דף צ' ע"ב) בשמו דבזונה אינה מוזהרת עליו אלא כל היכא דהוא מוזהר עליו וכדאמר ביבמות כל היכא וכו' דלא יקחו כתיב ולפי מה שמבואר בלשון הרשב"א עושה מקושית התוספות בנדרים לתירץ ואין לומר כוונת הרשב"א כמו שכתב הר"ן דאיהי משעבדא ליה ולהכי אין לה נאמנות נגדו חדא דאין דברי הרשב"א נראין כן ועוד דבהדיא כתב הגאון בבית מאיר ב[[בית מאיר/אבן העזר/סימן קט"ו]] דדברי הר"ן אינן מספיקים אלא להבעל אבל משום לתא דידה פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת לבעלה שאין מאכילין להאדם דבר האסור לו כדחזינן בנדרים (דף פא) ע"ש. ונראה דכוונת הרשב"א כמו שהמתיק את דבריו בתשובת גינת ורדים סימן ל"ה בשם חכמי ספרד וכמו שכתב הט"ז ביו"ד בריש הלכות ריבית דהלאו דנשך שהלוה מוזהר הוא כדי שלא יכשל המלוה ע"ש ואף דבכל מקום הזהירה התורה על לפני עור מ"מ בכאן הוזהר יותר וא"כ גם בכאן הא דמוזהרת היא כדי שלא יכשל הוא ואף מדויק לשון הגמרא כל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת ולכן כתב הרב ר' אליעזר כיון דהוא אינו מחויב להאמין לה עליה ג"כ אינו איסור ולפי זה ניחא כוונת התוספות בחגיגה מה שכתב כיון דאף הוא בכלל האיסור והקשינו מכתובות הנ"ל והשתא ניחא כיון דבכה"ג שינה הכתוב לכתוב שני פעמים יקח אע"ג דזה הוי שמעינן מכהן הדיוט ע"כ דכוונת הכתוב דגבי כ"ג העשה ג"כ עליה דאין לומר דלכך שינה הכתוב לעכב משום דהוי ילפינן מטומאה איפכא זה אינו דלחומרא מקשינן ולכן דעת התוספות לחלק דכל היכא דהאיסור עליה לא מחמת הבעל רק מחמתה זה חמור על האשה יותר ולכך נאמנת. ועכשיו שזכינו לזה נמצא לפי מה שכתב בתשובת גינת ורדים סימן ל"ו בעד אחד שראה באשה ספק זנות איכא ספק ספיקא ספק זנות וספק אם יאמין הבעל ואף שיכול לברר אם יאמין הרי כתב הנו"ב מהדורא קמא סימן נ"ז דבס"ס לא איכפת לן אם ספק אחד יכול להתברר ואין צריך לברורי כל זמן שלא יתבררו שני הספיקות וא"כ בנדון דידן דומה לזה דאיכא ס"ס דלמא באצבע ודלמא לא יאמין לה הבעל דהרי אינו מחויב להאמין לה ואף שהחוות יאיר כתב בתשובה דהיכא דהאשה הודית דרך תשובה לא שייך שמא עיניה נתנה באחר כבר דחו האחרונים את דבריו עיין בנו"ב סימן ע"א ובתשובת צ"צ סימן פ"ח ובתשובת ברית אברהם סימן ע"ד ואין לומר דהכא מקרי רגלים לדבר משום היחוד דזה אינו דבודאי היכא דאינה רק אשה אחת על היחוד לא מקרי רגלים לדבר ודברי הרמ"א סימן קע"ח סעיף ג' בשם המרדכי כבר הוכיח הגאון ר' עקיבא איגר בתשובה סימן קי"א דהרמ"א מיירי היכא דמאמין לה הבעל על היחוד וא"כ בנדון דידן נוכל לומר דאינה מחויבת להגיד לו. וכל זה לא כתבתי אלא לסניף בעלמא כי דעת הרמב"ן ביבמות דף פ"ד לא משמע כן ועוד יש לפקפק בזה:

עתה נחזור לעיקרא דדינא הנה כ"ת מצא לדון להתירא מחמת ששמע מהרב מו"ה יעקב דוד ממעזריטש אשר מבואר באיזה תשובות דכהונה בזמן הזה הוא רק ספק הן אמת משמע לכאורה כן מתשובת מהרשד"ם בחלק אה"ע סימן רל"ה אבל בשו"ת מהרי"ט חלק א' סימן קמ"ט ובתשובות חוט השני סימן י"ז האריכו לסתור דעת המהרשד"ם ועיין בתשובת שבות יעקב סימן צ"ג ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ו כתב שחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה ולא יצטרף כלל לספק ומה שכ"ת מסופק מכח דברי המרדכי הובא ברמ"א סימן קע"ח וכאן ליכא מיגו משום עדים אע"פ שהם פסולים מכח תשו' הרא"ש שהובא בכללי מיגו שדעתו דלא אמרינן מיגו נגד עדים פסולים ואח"כ מצדד להתירא מנתיבות המשפט שכתב שתשובת הרא"ש לא מיירי רק בעדים החתומים על השטר תמה אני על כ"ת הא זה מפורש בבית שמואל באה"ע סימן קנ"ב סעיף ז' גבי אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני כתב הב"ש וזה לשונו עיין סימן ז' שם איתא מה שכתב הרמב"ם אם יש אחד דנשבית דמותרת וכתב הב"י שם דלמה מדתני אם יש עדים משמע שנים מזה נשמע גם כאן לא מהני עד אחד ע"ש וכש"כ עד פסול נגד המיגו מוכח להדיא דהב"ש הכריע להלכה כדעת הפוסקים דמה דלא מהני מיגו במקום עד אחד הוא רק במקום שבועה וכן כתב הבית מאיר:

אמנם דברי הב"ש תמוהים דהא כתב הרא"ש בריש בבא מציעא בשם ר"י דעד המסייע אינו פוטר משבועה מדקתני בכל מקום עדים משמע שנים וכתב הרא"ש דאין זה ראיה דהתנא לא חש זה להאריך וכוונת עדים היינו עד אחד ג"כ ע"ש בשלמא הרמב"ם לשיטתו סובר דעד אחד המסייע אינו פוטר משבועה אבל לדידן אינו ראיה והא דלא הגיה הרמ"א באה"ע סימן ז' גבי שבויה התם משום דשבויה דרבנן לקולא אמנם כדי לתרץ הב"ש נראה דהפני יהושע כתב בכתובות (דף כ"ג) וזה לשונו ולכאורה נראה מכאן ראיה דהא דלא אמרינן מיגו במקום עד אחד לאו משום דהוי מיגו דהעזה אלא משום שהיה צריך לישבע להכחיש את העד וע"ש משמע מדברי הגאון הנ"ל דאם היה מטעם משום שאינו מעיז להכחיש את העד אין חלוק בין כשר לפסול רק אם אמרינן משום חיוב שבועה אז יש חילוק בין כשר לפסול ובהכי ניחא דברי הב"ש דאפילו אם אמרינן דבלשון עדים נכלל גם כן עד אחד היינו כשר ולא פסול והבן עכ"פ מוכרח מכאן הכרעה להלכה דבנדון דידן אף אם יש עד פסול מהני מיגו שלה ובפרט בנדון דידן שהאשה באתה לבית דין קודם האשה המעידה על היחוד וכבר הוכחתי כמה פעמים בראיות גמורות דבעדים פסולים יש נפקותא גדולה בזה ובפרט שיש לצרף בזה דעת הגאון בתשובת פנים מאירות ודעת הגאון בעל בית מאיר שהאריכו בזה ומורין להלכה כדעת המתירין במרדכי שם ויש לפלפל בזה הרבה ולא רציתי להאריך ולפי הפני יהושע בכתובות (דף נא) שכתב שם טעם האוסרין במרדכי שם אין שייכות נידון דידן לדברי המרדכי ועיי"ש:

והנה כעת אתחיל בגופא דהיתרא הנה מה שכ"ת יצא לדון מכח ספק ספקא ספק באצבע ספק לא גמר ביאתו ודחה מחמת שאינו מתהפך תמה אני מאד דכאן צריך מתחלה לפתוח מספק זה דלמה באצבע יעיין בש"כ שם בכללי ס"ס דלא מקרי זה שאינו מתהפך. אמנם על זה הספק שמא לא גמר ביאתו יש לדון דרוב הפוסקים חוץ הבה"ג פוסקים דאם ראינו איש ואשה דבוקים יחד כדרך המנאפים יש חיוב מיתה. וזה אינו ספק דלמא לא גמר ביאתו. אמנם זה אינו. דהר"ר יהונתן במסכתא שבועות כתב הטעם משום כיון דחזינן דעשה פירצה גדולה כזה מסתמא גמר ביאתו וזה אין שייך בנדון דידן דהגוי היה רוצה להטעות אותה יש לומר דלא גמר ביאתו דירא שלא תרגיש האשה ומה שדחה כ"ת הס"ס מחמת ספק חסרון ידיעה לא הבנתי כלל דכל ספיקות נימא דזה הוי ספק חסרון ידיעה וזה מבואר לכל משכיל אמנם מ"ש כ"ת דהספיקות אינם שקולים דזה לא שכיח שלא תרגיש האשה אם באצבע אם באבר בזה נכונים דבריו כי לדעת כמה פוסקים צריך שיהיו הספיקות שקולים:

אמנם בגוף הדין נראה להתיר אף שיהא בכאן רק ספק אחד מותרת לבעלה ועל זה אני סומך גוף ההיתר:

גרסינן בכתובות (דף ט') בפתח פתוח מצאתי לא באשת כהן והקשו התוספות ולוקמא אחזקה שהיא כשרה לכהונה. ותירץ דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא אחזקת הגוף. מוכח בהדיא דאם לא היה חזקת הגוף כנגדה היינו מתירין אף בספק אחד משום דמוקמינן לה בחזקת שהיא כשרה לכהונה אף שעמדתי קצת משתומם על דעת התוספות דנהי מדאורייתא מהני חזקת היתר מ"מ מדרבנן לא מהני ומצאתי קושיא זו בפני יהושע שם. ומתרץ שם דלהוציא אשה מבעלה אזלינן בתר חזקת היתר יעוין שם ואין להביא ראיה מהא דאיתא באה"ע סימן ה' גבי משפחות שנתערב בהן ספק חלל דאסורה על בעלה אף שיש חזקת היתר אי לאו משום דאיכא ס"ס. זה אינו דשם נולד הריעותא קודם הנשואין ובזה מתורץ קושיות הפלאה שם על התוספות ד"ה לא צריכה ע"ש ובזה נדחין דברי כ"ת שהביא ראיה מהמרדכי להאמין לה דנדון דידן לא דמי כלל להתם דתוספות בסוגיא דפ"פ בד"ה ואב"ע הקשו ולוקמא בחזקת היתר לבעלה ותירץ דאונס קלא אית ליה וא"כ לא דמי כלל נידון דידן להתם דשם צריכין מכח מיגו כיון דאונסא קלא אית ליה ובנדון דידן לא שייך זה וא"כ נאמנת בלא מיגו. עוד נוכל להביא ראיה דבספק אחד נוכל להתיר מכח חזקת שהיא כשרה לכהונה דהרמב"ם בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה כתב דאשת כהן שמתרצת עצמה ואומרת שקודם אירוסין נבעלה ורוצה לקיימה וליתן לה מנה נאמנת ואינה נאסרת עליו אע"ג דליכא אלא חדא ספיקא היא נאמנת מחמת שהוא טענת ברי וא"כ מוכח בנדון דידן שהיא מותר אף בספק אחד מכח חזקת כשרות מקו"ח דהא עד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא ונחזי אנן הי עדיף אם ברי ושמא או חזקה הלא חזקה עדיף ואם נאמנת מכח ברי מכש"כ מכח חזקה. וכמו כן הוכיח פני יהושע בסוגיא דאלמנת עיסה דס"ס לא מהני במקום דאתחזק איסורא מקו"ח הנ"ל יעיין שם. ואין לומר משום דבדין הרמב"ם הוי ג"כ חזקת היתר לכהונה בהדי ברי ומתיר רק בצירוף. זה אינו נגד החזקת היתר איכא התם חזקת הגוף דעדיף טפי כדעת התוספות הנ"ל משא"כ בנדון דידן:

ונדון דידן מצורף לזה הכרעת הגאון בעל סדרי טהרה סימן קפ"ז דאף דספק אחד אינו שכיח מצרפינן לספק השכיח והוי פלגא ופלגא ורובא להתירא והביא ראיה מתוספות נדה דף י"ח ד"ה שליא וכן דעת הרוקח הובא בש"ע יו"ד סימן שע"א דבאשת כהן מעוברת מותרת לכנס באוהל המת דהוי ספק ספיקא ספק נפל ספק נקבה. ולכאורה קיימא לן דרוב ולדות המה בני קיימא אלא דמצרפינן ספק זה לספק השני והוי רובא להתירא ואף שבתוספות כתובות דף ט' ד"ה ואב"ע שהקשו דבס"ס נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתא דמי מוכח דלא כדעת הסידרי טהרה הנ"ל. אמנם מדברי התוס' חולין דף י"א ע"א דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו שהקשו שם דלמא משום דאמו היתה לה חזקת כשרות ולכאורה קשה דלימא נאנסה ואף שהבועל יש לו ג"כ חזקת כשרות מ"מ דלמא גוי אנסה וצריכין לומר דאונסא קלא אית ליה ורובא דברצון רוב מעליא מדאורייתא דלא כדעת התוספות בכתובות הנ"ל וא"כ נשארה קושית התוספות בס"ס נמי תאסר. וצ"ל כדעת הס"ט הנ"ל. ובאמת בתשובת הריב"ש מתרץ כן קושית התוספות דסמוך מיעוטא לפלגא ורובא להיתרא. וכן הכריע הגאון בכו"פ שגם דעת הראב"ד כן בפ"ט מהלכות טומאת מת ולכן כיון דכל הנך רבוותא סוברים כן בנדון דידן נוכל לומר דאף דזה שלא תרגיש האשה אם באצבע [אם באבר] לא שכיח מ"מ יש עוד ספק דלמא לא גמר ביאתו וא"כ סמוך מיעוטא לפלגא והוי רובא להתירא ובפרט שהוכחתי לעיל דאף בספק אחד נוכל להתירה מכח חזקת כשרות לכהונה וכמ"ש הפני יהושע דלהוציא אשה מבעלה סמכינן אחזקה שלא להוציא אף בספק השקול מכל הלין טעמים נראה הלכה למעשה להתיר האשה הלז לבעלה הכהן ויותר טוב שלא תגיד לבעלה הכהן בכדי לצרף גם ההיתר הראשון וצדדתי כה להתיר כי קשין גרושי האשה מאד ומאד ומחמת צוק העתים נתעכב עד כה וגם לא יכולתי להאריך הגם שיש בזה להאריך ולפלפל הרבה ושלום לידידי ולתורתו:

הק' משה שלמה אבד"ק פארצווי.

· מעבר לתחילת הדף