אילת השחר/בבא קמא/קיב/א

אילת השחר בבא קמא קיב א

דף קי"ב ע"א

הניח להם אביהם מעות של רבית וכו' זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח. הנה רבית קצוצה אם גבו בע"כ דלוה, מבואר בשו"ע סי' קס"א ובש"ך ס"ק ח' שם דהוי גזל ממש ולזה לא יהי' כל דינים המיוחדים שיש ברבית, וע"כ דגבו מדעתו. ויש לעיין הא אפי' אם כרשות לוקח דמי מ"מ שינוי רשות גרידא הא לא הוי כלום, וא"כ יש להסתפק אם כונת רמי בר חמא דכיון דהוי כרשות לוקח נוקי דהתייאש ולכן אין חייבין להחזיר, או דבעצם כל נתינת רבית הא הוי מחילה, וכבר נחלקו הראשונים אם מהני מחילה ברבית כמובא ברא"ש ר"פ איזהו נשך, ומסקנתו דאם אחרי קבלת הרבית מחל מהני שפיר, אלא דמה דבשעת נתינת הרבית כל לוה נותן אז בלב שלם מ"מ לא מהני, ולפי"ז נהי דלא מהני שיפטר עי"ז מ"מ לא גרע מיאוש ובהצטרף לזה שינוי רשות יקנה.

ולכאורה משמע כצד הב' שכתבנו, דאם הכונה דלרמב"ח נוקי בידוע שהתייאש, א"כ לרבא דמשני משום דכתיב אל תקח וכו' לברי' לא אזהר רחמנא, ע"כ לאו דוקא פטורין להחזיר באם התייאש אלא דתמיד הבן פטור להחזיר, ונמצא דאיכא נפק"מ לא רק בטעם הדבר דפטורין, אלא דאיכא נפקותא גדולה לדינא באם לא נתייאש, דלרמב"ח צריכין להחזיר ולרבא לא, וקצת משמע דאין נפק"מ בינייהו בזה לדינא.

ולפי הפי' דתמיד רבית הוי כיאוש, נמצא דלמ"ד יאוש כדי קני לא יצוייר שיהי' מחוייב להחזיר את הדבר עצמו שלקח ברבית ויכול ליתן דמיו, ומה דמשמע בב"מ דף ס"ה דשייך חיוב על הדבר הוא רק למ"ד יאוש אינו קונה.

וצ"ע לפי"מ דמבואר במחנ"א הל' זכי' מהפקר סי' ז' דכל נותן הדבר מדעתו אין יכולין לדון אותו כיאוש, משום דיאוש הוא רק אם הדבר במצב שראוי להתייאש אבל בנותן מדעתו שייך רק הפקר. א"כ למה נתינת רבית יחשב כיאוש. ודוחק לומר דיש אומדנא דתיכף אחרי שנתן הרבית מתייאש דחושב שלא יקבל בחזרה את עצם החפץ. לכן נראה דצ"ל דלרמי בר חמא נוקי דמיירי דהתייאש והוי יאוש וש"ר. שו"ר במשנה למלך פ"ד מה' מלוה הי"ד בד"ה כתב מרן שהרשב"א, דמבואר בדבריו שם דברבית סתמא שמתייאש.

משתמשין בה כל ימי שאלתה. ברא"ש כתב דיכול המשאיל לומר או קבל עליך אונסין או תחזירנו לי. ויש לעיין אם סגי באמירה שהוא מקבל והוי ככל שואל דבזה שנמצאת הדבר ברשותו מתחייב באונסין אפי' לפני שהשתמש בהדבר כמבואר בב"מ דף צ"ט, או דצריך קנין כיון דירשו את אביהם לענין זכות ההשתמשות, אלא דיכול לומר אני רוצה שיהי' עליך חיוב אונסין, ולזה לא סגי בסתם קבלה כיון דאין זה נוגע לזכות בהשתמשות דזה הוא ירש וצריך קנין.

וצ"ע בכהאי גוונא דבשעה שהסכים לקבל חיוב אונסין הי' אז בבעלים, אם יפטר כדין שואל בבעלים, או דכיון דירש זכות אביו אין עכשיו שאלה חדשה ולא שייך שיפטר עי"ז שעכשיו הוא בבעלים.

משלמין דמי בשר בזול. יש לעיין הא לדעתם אכלו פרה שלהם ששוה כ"כ, הרי דמוכנים להוציא בשביל אכילתם דבר ששוה כ"כ הרבה כסף, ולמה משלמין רק דמי בשר בזול, דמה לי אי מוכנים להוציא כסף או דמוכנים לקנות בשוה כסף בשר, וכאן הא הוציאו שוה כסף.

עוד צ"ע מש"כ תוס' לעיל דף כ"ז דלכן פטורין מלשלם כל דמיה משום דהוי אונס כעין גניבה, ולמה זה אונס מה שחשבו שלא יצטרכו לשלם, וכי אם א' יזיק ויחשוב שאינו מחויב לשלם עבור זה מקרי אונס כעין גניבה, והרי הם מוכנים להזיק דהיינו לאכול.

ופליגא דרב פפא. הנה המחלוקת הוא רק באונסין אם שואל חייב משעת האונס או משעת שאלה, אבל בפשיעה חייב משעת הפשיעה, עי' תוס' כתובות דף ל"ד ע"ב, ויש לעי' בתחילתו בפשיעה וסופו באונס אם חייב משעת הפשיעה [ובתחלתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה וסופו באונס ממש, כתבו התוס' בב"מ דף צ"ג דאין עליו חיוב מחמת הפשיעה], או דמ"מ כיון דאינו בא בפשיעה נהי דהפשיעה גרמה חיוב על האונס מ"מ חיובו משעת אונס.

ויש לתלות זה בפלוגתא, דלהר"ח והרי"ף דגם באונס שאפי' לא הי' פושע הי' בא האונס מ"מ חייב, הרי דאינו משום דפשע אלא דאז חייב כמו בפשע, א"כ כיון דהוי אונס אלא דחייב עליו, לא ישלם אלא משעת האונס, אבל לשאר הראשונים דאינו חייב אלא באונס שאם לא פשע לא הי' בא האונס, הרי חיובו משום דפשע א"כ מסתבר דחייב משעת הפשיעה.

ובזה יש ליישב מה דהי' קשה, דכיון דמה דחייב כל דמי הפרה באם יש אחריות נכסים וטבחוה ואכלוה, הוא מדין פשיעה, דמשעת פשיעה נתחייב כבר, וכתב בסמ"ע סי' שמ"א ס"ק י"ג דהא דלא חייב גם אם מתה כדרכה מזמן שפשע, כיון דהמיתה לא באה מחמת הפשיעה, וא"כ התינח להני דסברי דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב רק אם בא האונס מחמת הפשיעה, אבל להר"ח שהובא בתוס' ב"מ דף ל"ו ע"ב, והרי"ף שהובא בתוס' ב"מ דף ע"ח, דסבירא להו דלמ"ד דתחלב"פ וסופו באונס חייב, חייב נמי על אונס שלא בא מחמת הפשיעה, וא"כ למה לא חייב גם אמיתה מה"ט, דהא פשע שלא צוה לבניו שזה שאולה, ולהנ"ל ניחא דלהר"ח והרי"ף דתחילתו בפשיעה וסופו באונס כיון דאין טעם החיוב מחמת דזה הוי ג"כ פשיעה אלא שזה סתם דין דמכח זה חל דין חיוב על מה שיארע אונס, ולכן במתה פטורים דהא אין החיוב אלא משעת האונס, משא"כ בטבחוה דאז החיוב הוא מחמת דניזוקה בפשיעה דאז נשתעבדו נכסיו משעת הפשיעה. (מהדו"ק)

רש"י ד"ה לא יהא. והכא כיון דאכלום מאן כפי להו לשלומי. יש לעיין מה צריך להאריך הא כבר כתב דהם שחבלו פטורין, ואולי לשיטתו לעיל דף צ"ח ע"ב דכפייה רפרם לר' אשי ששרף שטר בילדותו, דמשמע דס"ל דקטן שהזיק חייב כשהגדיל, וכמובא בהג"א בפ' החובל סי' ט', ועי' בט"ז או"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' ובביאור הגר"א שם, דלפי"ז הא גם כעת יש חיוב אלא דאין לחייבו ולכפותו לשלם.

רש"י ד"ה בזול. דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא. היינו דאין הטעם משום דלא הוי אכלי מה דלא שלהם, דא"כ גם דמי בשר בזול לא הי' אוכלין, וע"כ כיון דרצו לאכול הרי דמעשה ההיזק דהיינו אכילת הבשר רצו לעשות רק לא רצו לשלם כסף (התעוררתי ע"י שהעירוני).

תוד"ה אע"פ. דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין. כבר תמה בשער המלך והובא בהגהת ר"ב רנשבורג דהא פסקינן דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ומאי קשה על רמי בר חמא אי סבר כהלכתא, וברעק"א ב"מ דף ס"א הוסיף דהו"ל להתוס' להקשות דהא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי, והביא תשובת גאון המובא בטור חו"מ סי' צ"ו סכ"ג, דאשה שלותה ונשאת והמעות קיימים גובה מהם, ובב"ח הוסיף דאף אם דמי המעות קיימים וכמו שגובה מהבעל ה"נ גובה מהיורשים אע"ג דמטלטלי לא משתעבדי, וכתב דלכאורה מהתוס' כאן משמע דפליגי על הגאון, דאל"כ הא אע"ג דאינו גובה מן היורשין מ"מ כיון דהמעות נמצאים בעין גובין מהם, ועי' מש"כ שם.

ואפשר לבאר דהתוס' יסברו כהגאון הנ"ל, אבל מלוה להוצאה ניתנה גם לדבריו, והמלוה אינו יכול לקדש במעות הנמצאים אצל הלוה אע"פ שהם בעין כמבואר בקידושין דף מ"ח, אלא דס"ל דעל הכסף בעין הו"ל שיעבוד כעין אפותיקי, וא"כ אפשר דמה דס"ל דאע"ג דהבעל כיורש וכלוקח מ"מ גובה, היינו רק אם מצד דין שיעבוד יש שיעבוד וקרקעות שהכניסה גובין מהבעל, דהנה בסו"פ יש נוחלין פליגי הראשונים אי בלותה ונשאת והכניסה קרקעות אי גובין מבעלה, דשיטת הרי"ף והרא"ש דאין גובין, והרשב"ם בשם הר"ח וכ"ה בהגהות אשר"י בשם הר' ברוך ס"ל דגובין, ונמצא דאם גובין הקרקעות הרי דיש דין שיעבוד על נכסיה שהם אצל הבעל, וכל השאלה אם יגבו גם מהכסף, ע"ז מהני הסברא דעל הכסף הזה שהם בעין שיעבודו אלים וכמו בקרקעות דגובה, דהא מה דמטלטלין אינם משתעבדין אינו אלא דין על המטלטלין שאינם משועבדים, וכיון דהכסף שלותה הם בעין אין דינם כמטלטלין לגבי זה והוי כקרקע וכאפותיקי, אבל למ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין, דאין החסרון בהמעות אלא דבכלל אין דין שיעבוד לגבות מיורשין, ע"ז לא יועיל לגבות גם מכסף בעין כיון דאין כלל דין שיעבוד לגבות.

ולפי"ז יסבור כהגאון וכוונתו דמדקאמר רמי בר חמא דאינו גובה את המעות הרי דס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין, דאי גובה מן היורשין א"כ אע"פ שהם זוכים בהכסף מ"מ כיון שנתחייב אביהם לשלם וכשהכסף בעין שייך לחייבו מכח אחריות נכסים דאביהם אע"פ שזה מטלטלין, דלגבי הדין דמטלטלין לא משתעבדי הא כשזה בעין שפיר משתעבדי, וכיון דס"ל דלא גובה מן היורשין א"כ אפי' אי רשות יורש כרשות לוקח דמי, מ"מ אי"צ לשלם אפי' כשזה בעין, כיון דאין כלל דין שיעבוד על יורשין אז גם כשהכסף בעין אין גובין. (מהדו"ק)

תוד"ה ולא פש לך. מגו שהי' יכולין לומר החזרנו. היינו דמיירי דאין דבר בעין לפנינו והבנים טוענים שלפי שחשב האב יוצא דלא חייב עבור זה הגזילה, וכיון שבאמת כל חוטף בחזקת גזלן ואינו נאמן לומר שזה מחמת שמגיע לו כסף כדי הדבר שחטף, א"כ הא דמהני הטענה משום מיגו דהי' יכולין לומר החזרנו, וכאן לא יקשה דהוי נגד החזקה דכל מה שתחת ידו של אדם הרי היא שלו, דהא באמת החפץ הי' של הנגזל, אבל הנגזל הי' חייב כסף כפי שיווי החפץ הגזול, ובא"נ ס"ל דמיירי דהדבר הוא לפנינו, דאז אם הי' עדים על החטיפה אינו יכול לומר החזרנו כמש"כ הרא"ש דהוי עדים וראה, לכן צריך לומר דלא הי' עדים על מעשה חטיפה (מהדו"ק)

בא"ד. מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך. משמע דאינו נאמן בלי מגו, ואפשר לומר דס"ל כשיטת הראשונים בשטמ"ק כתובות דף י"ח דגזלן אינו נאמן לומר דהחזיר, דרק הלואה דלקח לפרעון נאמן לומר החזרתי אבל גזלן הוא בחזקת שלא החזיר, ועי"ש בתלמידי רבינו יונה דאם הי' נאמן לומר פרעתי למה פסול הוא נימא דשמא החזיר, וע"כ דהוא בחזקת שלא החזיר, וה"נ היורשים אינם נאמנים לומר שהחזיר מה"ט וצריך למיגו.

ובתירוצם השני דמיירי דאין עדים שגזל, צ"ל דיש עדים שראו החפץ בידם דאז אין להם מיגו דהחזרנו ולכו"ע לא היו נאמנים וכמבואר ברא"ש, לכן צריך לומר דאין עדי גזילה.

או דאפשר לומר דבתירוצם הראשון ס"ל כהראב"ד בשטמ"ק דמיירי שראו החפץ אחרי מיתת אביהם, דאז לא היו צריכים להיות נאמנים לומר דאביהם שילם לפני מותו, דהא כה"ג דיש עדים שגזל וראו גזילה בידו גם אביהם לא הי' נאמן לומר פרעתי ונמצא דקניתי זה אחרי שגזלתי, ורק היורשין נאמנין במיגו דאי בעי אמרי כבר החזרנו החפץ.

תוד"ה קטנים. וליכא לאוקמי וכו' ולהכי א"ש הא דגדולים חייבין אבל קטנים קשה. פי' דנוכל לומר דלר' חסדא לא מצי למפרך למה אחרי יאוש גדולים חייבים, וכן לרמי בר חמא לא מצי למיפרך שצריך שיהי' פטורים כיון דכבר נגזל ע"י הראשון דהיינו אביהם דהשני תמיד כבר פטור, מחמת דנהי דאינם חייבים מחמת אכילתם מ"מ כיון דהניח אחריות נכסים חייבים מחמת אביהם, ובמהדורא בתרא וכן בפנ"י הק' א"כ למה ברישא פטורים, ולכאורה פשוט דרישא מיירי דהאב עדיין חי ולכן הבנים פטורים דמיירי לר"ח לאחר יאוש ולרמב"ח אפי' לפני יאוש לכך הם פטורים, משא"כ הניח לפניהם דהיינו שמת חייבים נכסי דאבוהון, ולכך פריך רק מקטנים דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד ולא מגדולים, ודחו זה דהא טעם זה אינו אלא לסומכוס.

ולכאורה המחלוקת דסומכוס ורבנן אפשר דאינו אלא היכא דהגזילה קיימת, דמ"מ ס"ל לסומכוס דאין מקבלין עדות בפניהם דמקרי מחוסר גוביינא, אבל היכא דבאנו לחייב הנכסים מכח דהאבא חייב על מה שיאנס שגזילתו נאנסה אח"כ ולכן אם אכלו חייבים נכסי האב ע"ז, לכו"ע אין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד ושפיר פריך לכו"ע. וכן כתב הרא"ש, ומשמע דהתוס' ס"ל דלרבנן תמיד בקטנים מקבלין עדות, ועי' רשב"א. וצ"ע בתוס' לעיל דף ל"ט א'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א