ישועות יעקב/אורח חיים/תלא

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תלא

א

(א) בתחלת ליל י"ד בודקין את החמץ. יש לי בענין זה קונטרס מיוחד כמעט על כל קוץ כו' אמנם אמרתי לבאר כאן בקצרה קצת דיני בדיקה וביטול ויתר הדברים אבאר ברכות ד' בסימן תל"ד ובשאר סימנים הבאים והנה דעת רש"י בהא דקיי"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי היינו מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ש"מ השבתה בלב הוא: והתוספת דחו דבריו ופירשו דהטעם הוא משום הפקר דכיון דביטלו הוה הפקר ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים כו' ולקמן יבואר סדים בחמץ של הפקר. והנה לשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול א"כ כשמבטל מקיים ע"ע דתשבתו וגם אינו עובר בבל יראה אמנם לשיטת התוס' יאנו מועיל הביטול רק שלא יעבור בבל יראה אבל אינו מקיים מ"ע דתשביתו ובאמת כתב מהרש"ל טעם הסוברים דל"מ ביטול לחמץ ידוע הוא משום שאינו מקיים ע"י הביטול מ"ע דתשביתו ויבואר לקמן אי"ה אמנם באמת ז"א כיון דמבטל קודם זמן איסורו א"כ בהגיע זמן איסור דהיינו בשע"ש ומחויב בעש' דתשביתו כבר הפקיר חמצו ואין לו חמץ וממילא אינו מחוייב בעש' דתשביתו ולכאור' קשה דבש"ס פסחים קאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלה ומתרץ דלמא משכח לה לבתר זמן איסורי' ולא ברשותי' דלבטליה והביאו ראיה מר"א דאמר שני דברים אינם ברשותו של אדם כו' ולשיטות התוס' לא הי' צריך להביא ראי' מהך דר"א דהרי אף אם נימא דברשותו הוא מ"מ אינו יכול לבטלו למען יקיים מ"ע דתשביתו דהרי אח"ז איסורו אז הוא זמן חלות העשה דתשביתו ומ"ע דתשביתו אינו מקיים בביטול רק בהבערה לשיטות התוס'. אמנם באמת הדבר נכון מאד דהנה בהא דקאמר הש"ס שם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עליה לשורפ' מ"מ אינו חס עלי' לבטלה ולכך שפיר מקשה הש"ס אח"כ וכי משכחת לה לבטלה דע"ז אינו חס אמנם התוספות דחו דבריו וכתבו דבאמת אף לשורפו אינו חס ופירשו דהא דקאמר הש"ס ודעתיה מלוי' היינו דלכך לא בטל מאליו כמו פירורין והנה לפי דבריהם קשה אמאי ל"ק הש"ס וכי משכחת לה לשורפה דזה שייך אף אח"ז אוסרו וצ"ל כמ"ש הב"ח דהחשש הוא שמא ימצאנו ביו"ט דאינו יכול לשורפו ובזה א"ש דלשיטת התוס' דאף לשורפה אינו חס רק דחיישינן שמא ימצאנו ביו"ט שאינו יכול לשורפו אבל במוצאי יום טוב בודאי ישרפנו רק דכ"ז שאינו שורף עובר בכל שעה בלאו דב"י ולכך מבטלו קודם לכן למען לא יעבור בב"י עד שיגיע הזמן שיוכל לקיים מ"ע דתשביתו דהיינו שישרפנו ולזה שפיר קאמר הש"ס וכי משכחת לה לבטלה כדי שלא יעבור בב"י עד שיגיע הזמן שיכול לשורפו ואז יקיים מ"ע דתשביתו וכעת בלא"ה א"א לו לקיים מ"ע דתשביתו בשריפה וגם הא דקאמר הש"ס שהי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בליבו אחד שבת ואחד יו"ט לפי הס"ד של הש"ס דמיירי אחר שנתחמץ צ"ל ג"כ הא דלא מטרח לן ל' לילך לביתו לקיים מ"ט דתשביתו דאף דלענין לאו דב"י מהני ביטול מ"מ מ"ע דתשביתו אינו מקיים בביטולו היינו ג"כ מטעם זה דכיון דבשבת ויו"ט אינו יכול לשרוף החמץ רק כדי שלא יעבור בב"י וע"ז מהני הביטול וז"ב. ובזה ישבתי לנכון קושית האחרונים דמה מקשה הש"ס אהך דלבתר איסורי' ל"מ ביטול מהך דהי' יושב בבהמ"ד דחזינן דמהני ביטול אף אח"ז איסורו ומה קושיא דילמא אתיא הך ברייתא כריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ולכך ברשותי הוא דלבטליה ובזה א"ש דלריה"ג קשה ילך לביתו לקיים מ"ע דתשביתו ואי דביו"ט בלא"ה א"א לו לקיים מ"ע דתשביתו דהרי א"י לשורפו ז"א דהרי לריה"ג דחמץ מותר בהנאה א"כ בשעת שריפת החמץ מותר ליהנות ממנו וא"כ יכול לשרוף אף ביו"ט וליהנות ממנו בשעת שריפתו והוה הבערה לצורך ודו"ק:

אמנם לשיטות רש"י א"ש כל הדברים דלדבריו בביטול אף מ"ע דתשביתו מקיים ולכך שפיר קאמר וכי משכחת לה לבטלה דבזה קיים אף מ"ע דתשביתו ואף כשימלאנו בח"ל א"צ לשורפה רק די בביטול אלא דכיון דהוא לאח"ז איסורו ל"מ ביטול ולכך מפרש רש"י דחס עליה לשורפה אמנם דבר הצורך ביאור בזה הוא דהא פליגי ר"י ורבנן לקמן דכ"א אי בעינן שריפה או מהני פירור וזורה לרוח דלר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה וקשה לשיטת רש"י דבביטול מקיים אף מ"ע דתשביתו וכי ג"ע פירור וזורה לרוח מביטול בליבו וא"ל דאח"ז איסוור א"י לבטל ולכך אף פירור וזורה לרוח ל"מ ז"א דהא רש"י כתב דגבי פלוגתייהו קולא הוא לענין המפרש לים או יצא בשיירא וא"כ באותו העת הוא קודם זמן איסורו דאף ביטול מהני והדק"ל אמאי לא מהני פירור וזורה לרוח מי גרע מביטול והנראה לי בביאור דבר זה דבאמת הא דמהני ביטול בלב לשיטת רש"י אף לקיים מ"ע דתשביתו היינו דס"ל דתשביתו הוא רק גדר לב"י דלכך ישבית אותו טרם יגיע לאיסור לאו דב"י ואמנם למאן דיליף לה מנותר דבעי שריפה הרי הוא בכלל איסורי הנא' דבעי שריפ' לא רק מטעם ב"י דהרי גם ערלה וכה"כ ושאר נשרפים מותר להשהותן בבית ואעפ"כ טעונים שריפה ופשיטא דחמץ לא גרע מינייהו וא"כ אף דבביטול בעלמא סגי מ"מ מצת שריפה לא קיים (ומה דקשה לרש"י דמפרש לפלוגתא דר"י ורבנן במפרש לים קודם הפסח דהרי עדיין לא חל עליו מצות ביעור ובעוד שיגיע הזמן אין החמץ בידו יבואר לקמן אי"ה דמ"ע מיקרי ביטול מ"ע דתשביתו בזה) וא"כ בזה פליגי ר"י ורבנן אי בעי שריפה דזהו מצות ביעורו או די בקבורה ולא בתורת מ"ע דתשביתו רק בכלל שאר איסורי הנאה דבעינן לקיים בהם מצות ביעור דהיינו או שריפה או קבורה אמנם לפ"ז קשה אף בחמץ של עכו"ם המונח ברשותו יקיים בו מצות ביעור אלא דז"א דהתורה לא הטילה עליו לקיים מצות ביעור רק בדבר שהוא שלו ובידו לבערו אבל לא בדבר שהוא של אחרים דהרי גם בשאר איסורי הנאה לא יתכן שיצטרך לשרוף דבר שאינו שלו והא דאיצטריך מיעוט דלך למעט של אחרים או תשביתו מבתיכם ולא של אחרים ונ"ל דהיינו דוקא בשל אחרים שבידו לשרוף כגון של ישראל חברו או של הפקר דאף דיכול לבערו מ"מ אינו עובר עליו בב"י וגם אינו מחויב לשרוף חמץ של אחרים ולשלם דמי נזקו אבל מצות ביעור מתורת שמחייב לבער איסור הנאה אף שכבר ביטל חל עליו חובת ביעור אולם חילוק יש אי נימא שמחוייב לבער משום מ"ע דתשביתו אז חל עליו תיכף בשעה שמצאו כיון דדעת התורה היה שישביתנו תיכף טרם יגיע זמן האיסור וכיון דבכל שעה עובר בב"י חל עליו מ"ע דתשביתו ג"כ בכל רגע אבל מטעם מצות ביעור דשעת איסורו אין לדבר קצבה ואימת שירצה יבערנו מן העולם כמו בכל איסורי הנאה זהו נראה דגעת רש"י ז"ל ואמנם התוספות מיאנו בזה ודעתם דביטול הוא מתורת הפקר וכ"ז מקיים בזה עשה דתשביתו ולדבריהם א"ש בפשיטות פלוגתא דר"י ורבנן אם חמץ בשריפה והיינו לענין קיום מ"ע דתשביתו ואמנם אף לפי דבריהם קשה לכאורה לפי שיטת רש"י דאיירי כאן במפרש לים או יוצא בשיירה קודם הפסח למה לי שריפה אף לר"י כיון שמבטלו בליבו קודם הגעת זמן איסור והוה חמץ של הפקר ולמה לי שריפה דכיון שאין החמץ שלו אינו מוטל עליו לקיים מ"ע דתשביתו (ואף שכתבתי לעיל דאף בחמץ של הפקר בעי שריפה כיון שהוא ברשותו ובידו לבערו היינו לשיטת רש"י) וגם בזה קשה טובא כיון דעיקר הטעם דאיסורי הנאה בעי קבורה או שריפה היינו משום דהתורה צותה כן כדי שלא יכשלו בהם וא"כ קודם שהגיע זמן איסור דבוודאי אינו מוטל עליו לבערו ובהגיע זמן האיסור כבר אין החמץ בידו בשלמא אי נימא דבעי שריפה מטעם מ"ע דתשביתו א"ש דכיון דמפרש לים באותו עת חל עליו מ"ע דתשביתו ובעי שריפה כמו אח"ז איסורו אבל לדעת רש"י דמקיים מ"ע דתשביתו אף בביטול בעלמא ומכ"ש בפירור וזורה לרוח רק מטעם דאיסור הנאה בעי שריפה וכיון שעדיין לא נאסר בהנאה אינו חל עליו מצות שריפה לכן נ"ל דהא דפרש"י דבביטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו כו' ש"מ השבתה בלב הוא היינו דוקא לרבנן דלא ילפי מנותר וכונת התורה הי' להשבית בכל דבר ולכך אף בביטול בלב מהני אבל לר"י דיליף מנותר וס"ל דבעי שריפה בודאי ל"מ ביטול בבלב לקים מצות עשה דתשביתו ול"מ רק שריפה אמנם לשיטת התוספות דהך דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש ושעת ביעורו היינו בשש א"ש מאד דודאי ביטול כיון דצריך להיות קודם זמן איסורו מהני אף לר"י כיון דבאותו עת השבתתו בכל דבר אבל אח"ז איסורו דאז צריך להיות בשריפה בלא"ה ל"ע ביטול א"כ הא דקאמר הש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי אתיא אפילו לר"י כיון דהוא קודם זמן איסורו דאז אינו בשריפה ולכך אף ביטול בלב ל"ע ודו"ק:

(ובזה אפשר ליישב דעת הכלבו דס"ל דלחמץ ידוע ל"מ ביטול בלב ובתשובת פ"י כתב דהוא שיטת רש"י ונראה דרש"י לטעמיה דפסק כר"י דביעור חמץ הוא שריפה ולכך היכא שידוע לו החמץ צריך לבערו דלא מקיים מ"ע דתשביתו בזה ואמנם רב דס"ל כרבנן דמפרר וזורה לרוח דהרי סובר דאם קידש אשה בחמץ אין חוששין לקידושין וכתבו הפסוקים דע"כ ס"ל דחמץ בקבורה דאלת"ה הרי אפרן מותר בשלמא אמתניתין דהמקדש בערלה ל"ק כמ"ש התוס' קידושין דכ"ו דכיון שהאשה סבורה שיכולה להכות מגוף הדבר היה כמו קדושי טעות אבל רב ע"כ איירי שהאשה יודעת דאל"כ פשיטא דאין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ועיין באהע"ז מ"ש שם וכיון דרב ס"ל כרבנן שפיר הקשה הש"ס וכי משכחת לה לבטלה ודו"ק:

והנה יש מחלוקת הפוסקים בלא ביטל חמצו אם צריך בדיקה מן התורה אם לאו והנה מלשון הש"ס בכמה מקומות נראה דאם לאו דמן התורה בביטול בעלמא סגי היה צריך מן התורה בדיקה ולכאורה נראה טעם הדבר משום דחיישינן שמא יש חמץ בביתו ועובר עליו בבל יראה אף שאינו יודע מקומו והרב המג"א דימה הדבר לאוכל חלב וסבר שומן הוא אמנם התוס' ר"פ כל שעה ההביאו ראיה שכל זמן שלא ראה אינו עובר דא"כ מה הקשה הש"ס וכי משכחת לה לבטלה הלא יעבור בב"י עד שימלאנו ואמנם מלשון הטור נראה דעובר בב"י אף בלא ראה ועיין ט"ז סי' תל"ד שנדחק בביאור לשון הטור ולי נראה דהדבר נכון מאוד ועמוד והתבונן בזה דהנה ידוע מה דקאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו בור כו' ותירץ משש שעות ולמעלה ופרש"י להתחייב עליהם בב"י והנה דעת רוב הפוסקים שאינו עובר בב"י עד הלילה ולדבריהם צ"ל דהא דאמר ר"א עשאן כאלו הם ברשותו היינו לעבור בעשה דתשביתו בב"י בלא"ה אינו עובר משש כו' ולכאורה קשה למה לא פרש"י כן דברשותו היינו לעבור עליו בעשה דתשביתו אמנם באמת ז"א דהנה זה לי כמה שנים הקשיתי בהך דר"א דב' דברים אינן ברושתו של אדם והיינו דמן הדין היה שלא יעבור בב"י משום דאינן ברשותו ושלך א"א רואה אבל אתה רואה של הפקר וק"ל דהרי בש"ס פרק כל שעה דף כ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א ל"מ וקאמר הש"ס דפליגי אם גורם לממון דמי והיינו משום דחמץ לאח"ז מותר וא"כ יהיה ראוי לאח"ז וחשוב גורם עכ"פ והיינו לפי שהוא של הקדש ויוכל להשהות עד אחר הפסח וא"כ מה קאמר הש"ס כאן דחידוש הוא ועשאן הכתוב כאילו הם ברושתו הרי אם לא כתבה התורה איסור בל יראה והיה רשאי להשהות עד אחר זמנו א"כ חשוב שלו כמו דקאמר הש"ס שם דלכך מעל הואיל ושל הקדש הוא ויכול להשהותו עד אחר הפסח וא"כ מהראוי שיעבור בבל יראה דהרי על חמץ שלו עובר ובאמת אחר שעובר בב"י וא"י להשהותו אינו חשוב כשלו אבל התורה דאסרה להשהות כדין אסרה כמ"ש ואף דאנן קיי"ל גורם לממון לאו כממון דמי מ"מ בבל יראה קיי"ל דאף חמץ של אחרים שקיבל עליו הישראל אחריותו עובר בב"י דהתורה גילתה דלענין ב"י גורם לממון חייב ואמנם הדבר בכון דהרי כבר כתבה התורה ביום הראשון תשביתו וא"כ אף אי ליכא בל יראה א"י להשהות החמץ משום מ"ע דתשביתו וכיון דאינו יכול להשהות החמץ שוב אין החמץ שלו ואמאי חייב בב"י ושפיר קאמר ר"א ועשאן הכתוב לכך פרש"י ועשאן לענין ב"י דא"ל לענין מ"ע דתשביתו דאיך יתכן לומר דשורת הדין דלא יתחייב בעשדה דתשביתו דהרי אי לא היה מ"ע דתשביתו היה יכול להשהותו עד אחר הפס' א"כ מן הדין ברשותו קאי לענין בל יראה ולענין תשביתו כיון שהוא שלו דגורם לממון כמש"ל ודו"ק כי דבר נחמד הוא:

ובזה נלענ"ד לדעת אלו הפוסקים דמ"ע דתשביתו בא לתקן הלאו דבל יראה ולכך כתבה התורה להשבית החמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ שוב א"א לומר שיעבור במ"ע דתשביתו ולא יעבור בב"י דהרי הלאו והעשה באים על ענין אחד והעשה בא לתקן הלאו צ"ל דבאמת הך דר"א אתי' כר' יהודא דס"ל חמץ לאח"ז אסור בהנאה אי דבאמת הך דקאמר ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו היינו למיחשב גורם לממון כממון והנה לכאורה דברי המ"א נכונים המה דאף דלא ידע שייש חמץ בביתו מכל מקום חייב דדמי לאוכל חלב בשוגג אמנם אחר העיון ז"א דהרי חמץ אינו ברשותו של אדם רק דהכתוב עשאן כאילו הם ברשותו והיינו כמו דאמרינן בש"ס אוקמיה ברשותיה כי היכי דנחוייב עליה והיינו כשידע ונשהה החמץ ברשותו אז אקומיה ברשותו אבל בלא ידע כלל שהוא ברשותו וא"כ אין להאשימו על מה שהשהה אותו ובגוף הדבר אין לו זכיה שהרי הוא איסור הנאה לכך אינו עובר עליו וז"ב. אמנם לדדין דקיי"ל דחמץ לאח"ז מותר בהנאה כר"ש וכיון דגילתה תורה דלענין ב"י גורם לממון כממון דמי וחייב בקבלת אחריות א"כ שוב אף בלא ידע שיש לו חמץ עובר בב"י כיון דלאח"ז מותר וגורם לממון הוא וחשיב כשלו ודמי' ממש לאוכל חלב בשוגג אבל לר"י דחמץ לאח"ז אסור בהנאה וא"כ אינו שלו כלל וא"כ בלא ידע אינו עובר בב"י כמ"ש והנה לקמן דף ק"ט פסק רב חמץ בין בזמנו שלא בזמנו אסור כר"י ולדידיה בלא ידע אינו עובר כמבואר ושפיר הקשה הש"ס לרב וכי משכחת לה לבטלה ודברי הטור בסימן תל"ד לדידן דפסקינן כר"ש ואין מהצורך למ"ש בעל ט"ז בזה להוציא דברי הטור מפשטן ודו"ק:

ב

(ב) בודקין. הנה רש"י פירש דטעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה והתוס' דחו דבריו דהרי קיי"ל הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי ולמה לי בדיקה והנה ראיתי בתשובת פ"י להגאון בעל מג"ש דכתב לדעת רש"י דחמץ ידוע לא מהני ביטול וכל זמן שלא נבדק חשוב כחמץ ידוע ומה"ט צריך בדיקה עכת"ד. אמנם דבריו צריכים תבלין והנ"ל דהנה התוס' הקשו במס' סחים בהא דקיי"ל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הרי של גבוה חשוב כשלו משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה כמו בחלה דעובר בב"י מטעם הואיל ותירצו דאיירי בהקדש ביד הגזבר דל"מ שאלה והקשו עוד דנימא הואיל וא"ב פריק לה ותירצו דא"כ הי' קונה אותה דאטו נחשוב חמץ של אחרים כ לו הואיל וא"ב קנה לה והנה רבותינו בעלי התוס' סתמו דבריהם דאמאי דאמאי בא מת לא אמרינן הואיל וא"ב פריק לה או קנה לה ומ"ש מהואיל דא"ב מתשיל על מה והר"ן ביאר הדבר משום דלא אמנרינן הואיל בדבר המחוסר מעשה או מחוסר ממון עיי"ש אינו הולך עד"ז כנראה מדבריהם וגם קשה על רבינו הגדול הרמב"ם דגבי נכרי שלוה לישראל על חמצו ואמר לו מעכשיו דקיי"ל דמותר בהנאה לאחר הפסח הואיל ולא עבר עליו בב"י ולכך אסר בהנאה אחר הפס' משו' דאמרי' הואיל וא"ב פריק לה הרי חזינן דל"ל הך סברי' דלא אמרינן הואיל היכי שמחוסר ממונא וא"כ קשה גבי הקדש נמי נימא הואיל וא"ב פריק לה ואמאי לא יהא עובר עליו והנ"ל דהואיל לא שייך רק היכי שיש לו לבדו זכוץת בדבר זה מה שאין לאחריה בו והיינו הואיל וא"ב מתשיל עלה דרק הבעלים יכולים לשאול על ההקדש ולא איש אחר וכן גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו דרק הלוה יכול לפדותו מן העכו"ם ולא אחר אבל פדיון הקדש דכל אדם יכול לפדותו מן ההקדש כמו הבעלים (ומה שהבעלים קודמים לכל אדם הוא משום משוסיפין חומש אבל בגוף הדבר אין להם זכות יותר מאיש אחר) לא חשוב כשלו ממש משום הואיל וא"ב פריק לה וזה תורף כוונות הדבר שכתבו התוס' דאטו נחשוב חמץ של אחרים כשלו הואיל וא"ב קני לה והיינו כיון שכל אדם יש לו זכות זה שיכול לקנותו מן הנכרי וה"ה בהקדש כיון שכ"א יכול לפדותו וזה ברור מאד ולפ"ז אמינא כיון דקיי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ מי שיש בחצרו חמץ שביטלו דהוי כהפקר וא"כ הרי חצירו קונה לו אבל אדם אחר אם ירצה לקנותו צריך לעשות מעשה הקנאה וא"כ אף שביטל החמץ נימא הואיל וא"ב קני לה ע"י חצרו דלא יהי' מחוסר מעש' ויש להבעלים זכות בחמץ זה יותר מכ"א שאדם אחר אם ירצה לקנותו יהי' צריך מעשה שההקנאה דהיינו הגבהה או משיכה ובכגון זה לא אמרינן הואיל שהרי היא מחוסר מעשה משא"כ אם ירצו הבעלים לזכות בו דלא יצטרכו שום ענין מעשה שהרי יקנה להם חצרם ובכה"ג שאין מחוסר מעשה שוב אמרינן הואיל וא"ב הרי יש להבעלים זכות בחמץ זה שאין לכל אדם וא"כ בין לשיטת הר"ן שהבאתי בין לפי מה שביארנו בשיטת התוספות קשה מה מהני ביטול נימא הואיל וחייב מתשיל עלה וצריך לומר כמ"ש המרדכי במס' בבא מציעא בהך דמצא בגל א בכותל ישן דלא אמרינן חצירו של אדם קונה רק בדבר שידעו הבעלים שיש בחצירו או בדבר שרגיל להמצא דאז חצירו קונה אף בדבר שאינו ידוע לו ומעתה בזה כיון שכבר בדק בכל המקומות שדרך להיות שם חמץ א"א שאנו חוששין שמא יש עוד חמץ שאינו ידוע לו מ"מ פשיטא דחשיב דבר שאינו רגיל להמצא שהרי לא נמצא בעת הבדיקה ולכך אין החצר קונה ומהני ביטול ולאחר שנמצא פשיטא דצריך לבערו מן העולם ובזה נכונים דברי תשובת פ"י הנזכרים דקודם הבדיקה אף מן התורה ל"מ הביטול והיינו דקודם הבדיקה כיון שדרך החמץ להמצא בבית ל"מ הביטול דכיון דחצרו קונה לו שוב שייך הואיל כמש"ל ודו"ק היטב:

ג

(ג) ואם התחיל ללמוד מבע"י א"צ להפסיק. זהו דעת הרבה פוסקים שכתבו דהדבר דומה להא דקאמר הש"ס במסכת שבת דף י' גבי תפלה דאם התחיל לאכול אינו פוסק וכ"ש תלמוד תורה: ולכאורה באמת הדבר תמוה על דעה השניה המבואר בטור והובא בהגהת רמ"א דאף אם התחיל פוסק ועיין באחרונים והנ"ל ליישב דזה ימים רבים הי' הדבר תמוה בעיני תפילת ערבית למה הוא דומה אי למנחה קטנה כאשר נראה לכאור' דהרי עיקר זמנה בתחילת הלילה א"כ מה קאמר הש"ס שם במסכת שבת למ"ד תפילת ערבית רשות מכי שרי המיינ' לא מטרחינן לי' ולמ"ד תפילת ערבית חובה מטרחינן והרי תילת המנחה דלכ"ע חובה ותנן אם התחילו אין מפסיקין והיינו משיתיר חגורו ומה קושיא הרי הך דבתפילת מנחה אם התחילו לו אין מפסיקין לריב"ל הוא רק בסמוך למנחה גדולה אבל בסמוך למנחה קטנה באמת מפסיקין ומנ"ל להש"ס להקשות כ"כ בפשיטות ואי נימא דתפילת ערבית דומה למנחה גדולה משום דכל הלילה זמנה ואיכא שהות טובא א"כ קשה לדידן יהיה מותר לאכול סעודה קטנה סמוך לתפילת ערבית אף לכתחילה כמו בסמוך למנחה גדולה וכן קשה בנטילת לולב דהש"ס במסכת סוכה מדמי לה למנחה גדולה כנראה שם ואמאי פסקינן דאסור לאכול סעודה קטנה קודם נטילת לולב הרי במנחה גדולה פסקינן דמותר לאכול סעודה קטנה ואת אשר יראה לי כהבנת הדבר דבאמת הך דיש שעות טובא הוא מטעם להקל מצד א' ולעומת זה יש מקום לומר כיון דאיכא זמן טובא אולי יפשע ולא יקיים המצוה ג"כ מחמירין לכתחלה משום חשש פשיעה אף באכילת סעודה קטנה ולענין הפסקה מקלינן היכא דאיכא שהות טובה והנה בענין בדיקת חמץ נכונים דברי הט"ז דעיקר מצוות שתיקנו חכמים בשעה שבני אדם באים לביתם והיינו בהתחלת הלילה ועכ"ז אם לא בדק בתחלת הלילה זמנה כל הלילה א"כ יש לנו שני צדדים להחמיר דלענין קודם תקנת חכמים דומה למנחה קטנה שזמנה בתחילת הלילה תיכף כפי תקנות חז"ל ולענין פשיעה כיון שזמנה כל הלילה אתי למפשע ולכך אף אם התחיל פסוק וזה ברור:

ד

(ד) שאפילו אם התחיל פוסק. עיין בטור מחלוקת הפסוקים בזה וכתב הב"ח דאף דקיי"ל בסי' תרל"ה דאם התחילו אין מפסיקין הכא כיון דהוא רק פעם אחד בשנה חיישינן טפי ותמה עליו בעל מג"א דא"כ מה הקשו הש"ס במס' סוכה דל"ח אהך מתני' דתני בלולב ניטל על שולחנו מהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין והא לולב ג"כ פעם אחד בשנה ולכאורה עלה על ליבי ליישב מהא דקיי"ל בסק אם הזכיר יעלה ויבוא ברגל או בר"ח דאינו צריך לחזור ולהתפלל משום שהזכיר בחודש העבר ועדיין לא שלמו שלושים יום ומדכר וכן ברגל דהיינו בחה"מ מידכר מיום שעבר וה"ה בזה לפי מה דמסיק הש"ס דביו"ט שני עסקינן מדקתני הי' בא בדרך ומשמע שביו"ט ראשון הי' בידו לולב וא"כ בודאי נטל לולב ביו"ט ראשון וא"כ אף ביו"ט שני לא ישכח דעדיין זכור הוא מיום שעבר וגם המה דפסק הש"ע בסי' תרנ"ב דמיום ראשון ואילך לא יפסיק הוא ג"כ מה"ט ולק"מ אמנם לפי הס"ד דס"ל דאיירי ביו"ט ראשון לא היה צריך לומר מטעם הא דאורייתא הא דרבנן דאף אם הירק מדרבנן כיון דזהו פעם א"ב שניהם הי' לו להפסיק ואמנם אחר העיון בלא"ה לק"מ דבאמר כבר כתבו התו' לחלק בין הך דלולב ובין הא דקאמר הש"ס במסכת שבת ערבית כיון דכל הלילה זמנה הוא מפסיקין וה"ה בלולב שכל היום זמנה הוא וחילקו דבלולב כיון דמכי אגביה נפיק ביה ואין כאן טורח כלל לא חיישינן שמא יתעצל בדבר וצ"ל דהא דאסור לאכול היינו כמ"ש סי' תרצ"ה דבלי חשש עצלות או שכחה אין לו לאכול מטעם שכבר הגיע זמן והוי זלזול שיתחי' לאכול בע"ה הוא ומעתה עכ"פ אין להעיר בהתחיל כבר לאכול משום חשש שכחה או עצלות מטעם שהוא פעם אחד בשנה כיון דדי בהגבהה בעלמא וזה נכון:

ה

(ה) ואם התחיל פוסק. האחרונים נדחקו ליישב לדעת הני פוסקים דס"ל אף אם התחיל פוסק דהא אביי נקט בלשונו לא ליפת אינש דמשמע דלכתחילה אין לו להתחיל ואם התחיל אינו פוסק ונ"ל ליישב בפשיטות דבאמת כתבו האחרונים דבדיקת חמץ חשיב מילתא דאורייתא ולכאורה קשה הא בדיקת חמץ הוא מדרבנן דמן התורה בביטול בעלמא סגי וצריך לומר דבאמת הביטול ניתקן בשעת בדיקה דקאמר הש"ס כיון דלאו שעת איסור ולאו שעת ביעור דילמא פשע ולא מבטל לה אמנם עדיין קשה יבטלנה וצריך לומר כיון דע"כ צריך להפסיק בשביל הביטול א"כ כשחתר אח"כ הוי כמו התחת הלימוד ואסור וגם מטעם שכתבתי בסי' רל"ה דהיכי דיש בענין אחד מילתא דאורייתא ודרבנן וצריך להפסיק בשביל מילתא דאורייתא אף מילתא דרבנן צריך לעשות בעת ההפסקה דאל"ה הוי כמזלזל בדבר דרבנן עייש"ה וא"כ ה"ה בזה וא"ש ואמנם אי נימא דמבטל בלבו וסגי א"כ דבר זה אינו צריך הפסקה כיון דאינו עושה מעשה ואינו מדבר בפה והנה ידוע דמדין התלמוד בביטול בלב סגי ואינו צריך לדבר בפה ואמנם מנהגינו עפ"י הירושלמי דצריך שיאמר החמץ שיש בתוך ביתו ואינו ידוע לו יתבטל ולא מהני ביטול בלב לבד וכמו שאבאר לקמן סי' תל"ד בארוכה ומעתה א"ש דלדידן דנוהגים לבטל בפה וצריך להפסיק בשביל הביטול ממילא צריך להפסיק בשביל הבדיקה ג"כ אבל אביי קאמר לפי שיטת תלמודא דידן דמהני ביטול בלב וא"צ להפסיק ודו"ק בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף