המאיר לעולם/א/ו
בשאגת אריה סי' ו' כתב דאילם שאינו מדבר יכול לצאת חובת קריאת שמע שישמע מאחר ויכוין לצאת ידי חובתו דשומע כעונה ודלא כמש"כ בשבולי הלקט דלא אמרינן שומע כעונה רק במי שיכול לדבר ולא במי שאינו יכול לדבר דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וע"ז חולק השאגת אריה ואומר דלא שייך לומר כן רק במצות בילה במנחה דלכתחלה בעינן מצות בילה ג"כ אלא שאינו מעכב בדיעבד בזה שייך לומר דמ"מ ראוי לבילה בעינן לעכובא, וכן בכל מקום דמבואר בש"ס הך דרבי זירא, אבל לענין שומע כעונה דמי שיכול לדבר יכול לצאת ע"י שמיעה אף לכתחלה ש"מ דשומע כעונה הוא כדיבור ממש ופיו של חבירו הוא כפיו ממש ולא שייך לאמר דבעינן שיהא ראוי לדבר דשמיעה הוא ג"כ כדיבור ממש זה הוא תוכן דבריו. ולכאורה יש להקשות עליו מהא דאמרינן בקדושין כ"ה ע"א לענין בית הסתרים נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא וכו' והרי שם לא בעינן ביאת מים בבית הסתרים אפילו לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי לביאת מים. וכן יש להקשות ממש"כ התוס' ביבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזי וכו' בשם ר"ת דעדים יכולים לשלוח כתב ידם לבית דין והב"ד יקבלו עדותם ע"י הכתב, והא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם הוא דוקא באילם שאין יכול לדבר בפיו דכל הראוי לבילה וכו' והרי שם לענין עדות מי שיכול לדבר יכול גם לכתחלה לשלוח כתב ידו לב"ד ש"מ דכתיבה חשיב ממש כדיבור ומ"מ בעינן שיהא ראוי להגיד בפיו, וכן יש להקשות ממש"כ הרשב"ם בב"ב קמ"ב ע"ב ד"ה יכיר וכו' שכתב וז"ל וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כר' זירא וכו' עכ"ל. והרי שם בנולד בחיי אביו לא בעינן היכרא אף לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי להיכרא. אבל באמת כל אלו הקושיות לק"מ ודברי הש"א נכונים דעיקר החילוק בין שומע כעונה דלא בעינן שיהא ראוי לדיבור ובין כל הנך שהבאתי הוא כך, דבכל מקום דאתמר הך דרבי זירא כגון במצות בילה במנחה כתוב אחד אומר דבעינן בילה וכתוב אחד אומר דלא מעכב אבל מ"מ לא נוכל להכחיש הא דכתיב בתורה דבעינן בילה ממש. לכן אנו אומרים דאע"ג דבילה אין מעכב בהכשר המנחה מ"מ לענין זה אהני משמעות הכתוב המצריך בילה בפועל לא לבד לענין לכתחלה אך גם לענין דיעבד לענין שצריך שיהא ראוי לבילה דהא בע"כ משמעות הכתוב הוא דצריך בילה בפועל, וכן במצות קריאה ביבמה אע"ג דאין קריאה מעכב כמו דדרשינן ביבמות ק"ד ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב ולא קריאה. מ"מ לא נוכל להכחיש ולומר דלא הצריך הכתוב קריאה כלל לכן אמרינן דאהני קרא המצריך קריאה לא לענין לכתחלה לחוד אך גם לענין דיעבד דנצטרך ראוי לקריאה. וכן הוא לענין קריאה בביכורים בב"ב פ"א ע"ב וכן הוא לענין ביאת מים בבית הסתרים דכתוב אחד אומר ורחץ את כל בשרו וכו' דמשמע אף בית הסתרים וכתוב אחד אומר וידיו ודרשינן מה ידים מאבראי וכו' וממעטינן ביה"ס כמש"כ התוס' בקדושין כ"ה ע"ב בזה שייך לומר דבעינן ראוי לביאת מים דנהי דכתיב וידיו דמוכח בזה דלא בעינן ביאת מים בבה"ס מ"מ לא נוכל להכחיש דמקרא דכתיב ורחץ את כל בשרו מוכח דגם בבה"ס בעינן ביאת מים לכן אמרינן דאהני קרא דורחץ לכל הפחות דבעינן ראוי לביאת מים. וכן לענין עדות אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן שיגידו עדותן בפה דוקא דהא לא בעינן רק שיודיעו לב"ד עדותן ומה חילוק יש בין הגידו בפיהם ובין הודיעו לב"ד במה ששלחו להם כתבם. מ"מ לא נוכל להכחיש דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה דוקא דבלשון ע"פ שנים עדים א"א לומר דגם כתיבה בכלל לכן מסתבר לחז"ל לאמר דלשון על פי הנכתב בעדים הוא להורות דבעינן לעכובא שיהא העד יכול לדבר ולא אילם כמו שדרשו חז"ל מאו ראה וכו' לפסול סומא לעדות כמש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות וכו' כן דרשינן מע"פ שנים עדים לפסול אילם לעדות דבעינן שיהא יכול לדבר דאילם הוא פסול הגוף כמו שכתוב בקצה"ח סי' מ"ו סעיף ל"ו והסכים עמו הנתיבות המשפט והיינו מקרא דע"פ שנים עדים, וכן לענין היכרא בבכור אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן היכרא ממש דאטו ההכרה מצוה היא הא לא בעינן רק במקום שיש לנו ספק אם הוא בכור ולכן היכא שידעינן שהוא בכור לא בעינן הכרה אף לכתחלה מ"מ לא נוכל להכחיש דפשטא דקרא דיכיר משמע הכרה ממש לכן דרשו חז"ל מזה דאהני קרא דבעינן שיהא ראוי להכרה. אבל לענין שומע כעונה אין לאמר דלשון ודברת בם הנאמר בקריאת שמע הוא דיבור ממש בפיו ולא שמיעה מאחר אלא דמקרא אחר ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת ידי חובתו [והוא קרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ונאמר דגמרא גמירא לה ואסמכוה אקרא דאל"כ תקשה כמו דמקשה הש"ס בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה] דאל"כ היה מהראוי דגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפיו ולא שישמע מאחר כפשט לשון ודברת בם דמשמע דיבור בפה אבל מדלא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ילפינן דשמיעה מאחר הוא ממש כדיבור וגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם הנאמר בתורה לענין ק"ש ולכן לא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה וא"כ לא שייך בזה דנבעי שיהא ראוי לדיבור הואיל וגם שמיעה הוא דיבור א"כ מהיכא תיתי דנבעי שיהא ראוי לדיבור וזה הוא כונת השאגת אריה ג"כ. ומש"כ השאגת אריה ההוכחה דלא בעינן ראוי לדיבור מהא דלא בעינן דיבור אף לכתחלה אינו אלא להורות שלא נטעה לאמר דבלשון ודברת בם אינו נכלל שמיעה מאחר אלא דמקרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת י"ח וא"כ היה מהראוי דנצטרך לכל הפחות שיהא ראוי לדבר כפשט של ודברת בם דמשמע דיבור ממש ונאמר נהי דדיבור ממש לא בעינן ראוי לדיבור בעינן כמו בכל מקום, וע"ז הוכיח השאגת אריה דאינו כן אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם ולכן אין מקום להצריך ראוי לדיבור דאל"כ היה ראוי להצריך לכתחלה דיבור גם במי שיכול לדבר כמו בבילה במנחה וקריאה בבכורים ובחליצה ולא דמי לביאת מים בבה"ס דלא בעינן אף לכתחלה אע"פ דפשט לשון הכתוב ורחץ וכו' משמע אף בה"ס אלא דמקרא אחר ידעינן דלא בעינן ביאת מים בבה"ס ומ"מ לא בעינן ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דשאני התם כמש"כ התוס' בנדה ס"ו ע"ב ד"ה כל דלא שייך להצריך ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דאטו טבילה מצוה היא הא לא בעינן רק שיטהר האדם. משא"כ בילה במנחה שהיא מצוה. כונתם דאף למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין הטבילה גופא מצוה מצד עצמה רק הטהרה הבא מן הטבילה היא המצוה והואיל ואין ביאת מים מעכבים בדיעבד גם לכתחלה לא בעינן דבאורייתא לא שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד והואיל ואין מעכב בדיעבד ונעשה טהור בלא ביאת מים בבה"ס א"כ למה נצטרך ביאת מים לכתחלה. משא"כ בילה במנחה נהי שאין הבילה מעכב מ"מ בעינן בילה לכתחלה דבילה גופא היא מצוה בעצמה וא"כ בק"ש שהיא מצוה אם נאמר דמשמעות ודברת בם אינו רק דיבור ממש אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שומע כעונה לצאת י"ח היה מהראוי שגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפה כפשט הכתוב של ודברת בם כמו בילה במנחה וקריאה בחליצה ובבכורים, ומדלא בעינן אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם, וכן לענין עדות אע"ג דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה ממש אלא דמסברא ידעינן דלא בעינן דוקא הגדה בפה, מ"מ אין מקום להצריך הגדה בפה אף לכתחלה דהא הגדת עדות אע"ג שהיא מצוה מ"מ אין זה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההגדה היינו שע"י עדותם ידעי הב"ד לפסוק הדין להוציא הגזלה מיד הגזלן וא"כ הואיל ופשוט לן דגם ע"פ עדות בכתב יוכלו לחתוך הדין למה נצטרך הגדה בפה אף לכתחלה ודומה לביאת מים בבה"ס דלא בעינן גם לכתחלה וכנ"ל בשם התוס' בנדה ס"ו ע"ב. וכן לענין הכרה בבכור הואיל ואין ההכרה מצוה לא שייך לאמר דנבעי הכרה אף לכתחלה. לכן דברי השאגת אריה נכונים אלא שקיצר בדבר, וכן אין להקשות על השאגת אריה מנדרים ע"ג ע"א מטעם המבואר לעיל:
(ד) ודע דמדברי התוס' בנדה ס"ו ע"ב מוכח דחליצה היא מצוה אף כשהיבמה אינה רוצה להנשא, ולא כמאן דאמר דחליצה אינה מצוה רק היא היתר להיבמה שתנשא ואם אינה רוצה להנשא אינה צריכה חליצה, עיין בב"ש סי' קס"ה ס"ק ט' דאל"כ הדרא קושיתם שם לדוכתא דאמאי לא נבעי ביאת מים בביה"ס לכתחלה ואי משום דאין הטבילה מצוה מצד עצמה רק כדי שיטהר האדם וכתירוצם מ"מ יקשה הא חליצה ג"כ אינה מלוה ואנן חזינן דבדיעבד יכולה להנשא גם בלא קריאה ומ"מ הזקיקה התורה קריאה לכתחלה, א"כ גם בביאת מים בבה"ס נצטרך לכתחלה כפשט הכתוב ורחץ את כל בשרו דמשמע אף בית הסתרים וקרא דוידיו וגו' דמשמע דלא בעינן ביאת מים בביה"ס הוא בדיעבד אלא ודאי דחליצה היא מצוה מצד עצמה. אמנם הדרנא בי דעל כרחך אין מזה ראיה דבמה שנאמר דחליצה היא מצוה יתיישב דלא תקשה על התוס' בנדה הנ"ל מקריאה דחליצה אך מ"מ תקשה על התוס' מהא דמבואר בסוטה י"ט ע"ב דס"ל לר"ש דבעינן לכתחלה שיקטיר מנחתה ואח"כ ישקנה ובדיעבד גלי קרא דכשרה אף בהשקה ואחר כך הקטיר מנחתה. וכן רבנן דפליגי על רבי שמעון וס"ל דמשקה ואחר כך מקריב מ"מ מודים גם הם דגלי קרא להכשירה בדיעבד אם הקריב המנחה ואחר כך השקה כמש"כ התוס' שם ע"א בשם הירושלמי (שם ה"ב) וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה הלכה י"ד. והרי השקאת סוטה ג"כ אינה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההשקאה היינו לברר הספק ולהתירה לבעלה תדע שאם אמר איני משקה או שאמרה איני שותה אין כופין אותם א"כ הרי זה דומה לטבילה. והגם דהרמב"ם במנין המצות ובפתיחה להלכות סוטה מנה השקאת סוטה למצות עשה מ"מ אינה מ"ע מצד עצמה שישקה אותה אלא אם רוצה הבעל שלא לגרש את אשתו מ"ע שיעשה כסדר הפרשה, תדע דהא מנה הרמב"ם גם טבילה למ"ע עיין בפתיחה של הרמב"ם להלכות מקואות. וכן מנה הרמב"ם סדר הגט למ"ע בפתיחתו להלכות גרושין אע"ג דגט בודאי אין מ"ע מוטל על האדם, וכן טבילה אינה מ"ע המוטלת עליו דהא קי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ הלכה ד' בז' ימים אלו מזין עליו באפר הפרה בג' להפרשתו ובז' וכו' וזה הוא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דלמ"ד מצוה מזין עליו כל יום למ"ד טומאה דחויה בציבור כמבואר בגמרא דיומא ח' ע"א, והרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו כמאן דאמר דחויה היא בציבור ועכצ"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא:
וכן מוכח ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ו' וז"ל וכן אם היה שם כתוב על בשרו וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל וזה הוא כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה כמבואר בשבת קכ"א ע"א וביומא ח' ודף פ"ח ועכצ"ל דפסק כמ"ד לאו מצוה וכ"כ הלחם משנה שם (ומה שהבאתי ראיה מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ הדרנא בי דמשם אין ראיה דאפשר דסובר דטבילה בזמנה מצוה היא אלא דסבירא לו דהזאה בזמנה לאו מצוה היא דלא מקיש הזאה לטבילה כמו שסובר ר"מ ביומא ח') ומ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לאו דוקא בזמנה אינה מצוה דהוא הדין דרשות בידו שלא לטבול כל ימי חייו אם אינו רוצה לאכול תרומה וקדשים ולכנוס למקדש. ומ"מ מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות מקואות מ"ע שיטבול הטמא במקוה ואחר יטהר, וא"כ חזינן דמ"ע דהשקאת סוטה לא עדיפא ממ"ע דטבילה ומ"מ חזינן דהקפידה התורה אליבא דידן דלכתחלה ישקה ואח"כ יקריב אע"ג דאם גם עשה בהיפך מים בודקין אותה וכן לר"ש הוא בהיפך. ולא אמרינן הואיל והשקאת סוטה אינה מצוה מצד עצמה רק לברר הספק אם היא טמאה או לא למה נקפיד שישקנה קודם הקרבת המנחה לכתחלה מאחר שגם בהיפך המים בודקין אותה (ה) והואיל דחזינן דמ"מ הקפידה התורה להשקות לכתחלה קודם ההקרבה גם בטבילה נימא הכי דאע"ג דאינה מצוה רק לטהר האדם והאדם נעשה טהור גם בלא ביאת מים בבה"ס מ"מ לכתחלה בעי ביאת מים בבה"ס ועכצ"ל דשאני בהשקאת סוטה דבהדיא גלי קרא דבעינן לכתחלה שישקה ואח"כ יקריב, משא"כ בטבילה דלא חזינן בפירוש שהצריכה התורה ביאת מים לכתחלה ואפשר דמה דכתיב ורחץ את כל בשרו הוא חוץ מבה"ס וגם חוץ מביה"ס כל בשרו קרינן כמש"כ התוס' ביבמות ד' ע"א ד"ה ל"ת וכו' לענין וגלח את כל שערו הנאמר במצורע דמקיים בשער דהיתר חוץ מזקנו כמו כל מלאכה בשבת ע"ש, ונהי דאם לא היה הוכחה מקרא דוידיו דאין ביאת מים מעכבין בבה"ס לא היינו אומרין כך אך היינו תופסין פשט הקרא דורחץ את כל בשרו דגם בה"ס בכלל דהא גם בוגלח את כל שערו דמצורע לא אמרינן דאין הזקן בכלל רק משום שיש לנו הוכחה על זה לאמר כן דלא מסתבר שידחה לא תעשה וכן כל מלאכה לא תעשו דשבת ג"כ הוא משום דאסמכי' שבת למשכן אמרינן הכי דלא קאי רק אמלאכות שהיו במשכן (ו) מ"מ השתא דכתיב וידיו וכו' דמשמע מה ידיו מאבראי וכו' לאפוקי בה"ס מזה ידעינן דורחץ את כל בשרו לא קאי כלל אבה"ס וג"כ קרינא בו כל בשרו, משו"ה לא בעינן אף לכתחלה ביאת מים בבה"ס הואיל ואין הטבילה [מצוה] מצד עצמה דאם היה הטבילה מצוה מצד עצמה לא היינו אומרים כן רק היינו אומרים דורחץ את כל בשרו קאי גם אבה"ס ולענין לכתחלה למצוה מן המובחר וקרא דוידיו ילמדנו דכשר בדיעבד, אבל הואיל והטבילה אינה מצוה מצד עצמה א"כ הוא נגד הסברא לאמר כן לכן יותר מסתבר לאמר דורחץ את כל בשרו לא קאי כלל אבה"ס ומ"מ קרינא בו כל בשרו ולא דמי להשקאת סוטה דמפורש בהדיא דבעינן לכתחלה להשקות ואח"כ להקריב. ואין להקשות דא"כ מה הוצרכו התוס' בנדה לחלק בין טבילה ובין בילה בהך סברא דאין טבילה מצוה אמאי לא אמרו דשאני בילה דמפורש בהדיא דבעינן בילה למצוה משא"כ בטבילה כנ"ל דזה לק"מ דהתוס' נקטו האמת דאם היה טבילה מצוה מצד עצמה לא היינו דוחקין לאמר דורחץ את כל בשרו לא קאי אביה"ס רק היינו אומרים דקאי גם אבה"ס ולמצוה מן המובחר משא"כ השתא דלאו מצוה היא יותר מסתבר לאמר דלא קאי כלל אבה"ס ובהיות כן נסתר הראיה שהבאתי מדברי התוס' דחליצה היא מצוה מצד עצמה דזה אינו דלטעמך עדיין יקשה מהשקאת סוטה וע"כ צ"ל כמש"כ:
מ"מ קשה דלפי זה מנא לן דבעינן ראוי לביאת מים בבה"ס הואיל דכל בשרו לא קאי כלל אבה"ס ואי משום דיקשה לא לכתוב כל ולא נבעי קרא דוידיו לגלות דלא בעי ביאת מים בבה"ס דז"א דהא דרשו חז"ל בעירובין (ה') [ד'] ובסוכה (ה') [ו'] מכל דבעינן מים שכל גופו עולה בהם ומשו"ה ס"ל להראב"ד בספר (בעה"ס) [בעלי הנפש] בשער המים פרק ו' והביאו הב"י ביו"ד סי' ר"א דלא בעינן במעין מ' סאה משום דלא כתיב בו כל בשרו רק ורחץ את בשרו, ולדעת הסוברים דגם במעין בעינן מ' סאה א"כ בע"כ צ"ל דלא מתיבת כל דרשו כן חז"ל דבעינן מ' סאה דהא במעין לא כתיב כל ומ"מ בעינן מ' סאה, תקשה איפכא דהא לפ"ז בע"כ לא אצטריך תיבת כל רק לבה"ס ונהי דלא מעכב ביאת מים בבה"ס מקרא דוידיו מ"מ נימא דבעינן לכתחלה ביאת מים בבה"ס כמו דבעינן ראוי לביאת מים משום דורחץ את כל בשרו גם אבה"ס קאי ואי משום דטבילה לאו מצוה היא מ"מ נבעי לכתחלה ביאת מים כמו בהשקאת סוטה. לכן נ"ל דלעולם הקרא דורחץ את כל בשרו גם אבה"ס קאי אלא משום דלא מסתבר לאמר דכונת התורה הוא להצריך ביאת מים בבה"ס לכתחלה משום דאין הטבילה מצוה, לכן יותר מסתבר לאמר דהא דכתבה התורה תיבת כל וכללה גם בה"ס לא לענין להצריך ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה רק לענין להצריך ראוי לביאת מים בבה"ס ושאני השקאת סוטה וחליצה דגלי בהו קרא בהדיא להצריך קריאה לכתחלה בחליצה אע"ג שאין מעכב בדיעבד ואע"ג שאינה מצוה מצד עצמה רק להתיר היבמה ובהשקאת סוטה רק לברר הספק ולהתירה לבעלה. אמנם למ"ד דהא דבעינן בבה"ס ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן נוכל לאמר כנ"ל דקרא דורחץ את כל בשרו לא קאי על בה"ס כלל וכמש"כ לעיל:
הנה טרחתי עד כה ליישב דברי השאגת אריה שלא יהיה עליהם סתירה. אמנם מדברי הרי"ף ביבמות סוף פרק מצות חליצה מוכח דלא כהש"א דגם בדבר דלא בעינן אף לכתחלה שייך ג"כ הך דר' זירא. דהרי"ף כתב שם רב אשי אשכח לרב כהנא דהוה מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא סבר לה מר הא דרבא דאמר אסוקי מלתא לית לן בה א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו' הכא נמי אם ראויה למקרי' בבת אחת לא מעכב קריאתה ואי לא מעכב עכ"ל הרי"ף שם. והרי שם לענין קריאה בבת אחת מי שיכולה לקרות בבת אחת אין שום מצוה אף לכתחלה שתקרא בבת אחת ומ"מ בעינן שתהא ראויה לקרות בבת אחת ושם לא שייך לתרץ כמו שתרצתי לעיל מהא דטבילה ועדות והכרת בכור כמובן. ובאה"ע סי' קס"ט סתם המחבר כדעת הרי"ף ושיטת רש"י הביא הרמ"א בלשון יש אומרים הרי לנו תנא דמסייעי לבעל שבולי הלקט דגם בדבר שאין בו קפידא אף לכתחלה שייך לאמר הך דר' זירא דבעינן שתהא ראוי לבילה ולפי זה ודאי דאין לדחות בשתי ידים דעת שבולי הלקט יען שהרי"ף והרמב"ם מסייעים לו וסתם המחבר בשו"ע כותיה אבל בודאי שיש להחמיר כהשאגת אריה דאילם ישמע ק"ש מאחר ויכון לצאת הואיל ולפי שיטת רש"י לא מוכח כלל דשייך בכה"ג הך דר' זירא אמנם אם יש ספק להאילם אם שמע ק"ש מאחר או לא אולי יש לאמר דפטור מלשמוע עוד הפעם משום ספק ספקא שמא כבר שמע ואת"ל לא שמע שמא הלכה כבעל שבולי הלקט דאילם פטור מלשמוע ק"ש משום שאינו ראוי לדבר. או אם ישב האילם בסעודה קודם ק"ש לא יצטרך להפסיק משום דהוא ספק דרבנן דשמא הלכה כבעל שבולי הלקט שהוא פטור מק"ש וא"כ לפחות יכול לסמוך עליו באיסור דרבנן היינו שלא להפסיק סעודתו אמנם זה הוא טעות הואיל ועיקר הספק הוא בדבר של תורה צריך להחמיר גם באיסור דרבנן המתגלגל הא למה זה דומה לספק איסור של תורה שנתערב מין במינו חד בתרי דאין מקילין מטעם שהוא ספק דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל הואיל ועיקר הספק הוא של תורה וע"י גלגול נעשה דרבנן כמבואר ביו"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק י"ד בכללי ספק ספקא אות י"ט בד"ה ועתה וכו' בשם האיסור והיתר. (אמנם לפי מה שביארתי במקום אחר בעז"ה סברת האו"ה בזה אינו דומה כלל לנידון דידן). אך מש"כ לעיל דמדברי הרי"ף והרמב"ם מוכח כבעל שבולי הלקט זה הוא רק לפי מה שכתב הב"ש סי' קס"ט ס"ק כ"ח דלהרי"ף אם אינה יכולה לקרות בבת אחת החליצה פסולה משום דהו"ל כאילמת דאינה יכולה לקרות ומה שיכולה לקרות שלא בבת את אינו כלום הואיל ויש לטעות בדבריה ואע"פ דאם יכולה לקרות בב"א אינה צריכה אף לכתחלה לקרות בב"א מ"מ באינה יכולה לקרות בב"א מעכב משום דאין ראוי לבילה, ש"מ דאף בדבר שאין קפידא אף לכתחלה שייך הך דר' זירא. והרא"ש באמת הקשה על הרי"ף וכתב דאין גירסת הרי"ף נכונה דמה ענין הך דר' זירא לכאן מ"מ יש לטעות בפירוש דבריו עכ"ל. וכונתו דהא להרי"ף בע"כ צ"ל דמה שיש לטעות בפירוש דבריו קפידא הוא דאל"כ אלא שאין קפידא אף לכתחלה א"כ לא שייך כלל להזכיר הך דר' זירא (וזה הוא כדעת הש"א). וע"כ צ"ל דמה שאינה יכולה לקרות בב"א הוא קפידא משום דיש לטעות בדבריה. א"כ אף ביכולה לקרות בב"א תצטרך לכתחלה לקרות בב"א דהא קריאה מצוה היא לכתחלה ונהי דכשיכולה לקרות בב"א חשיבה ראויה לקריאה ושוב אין הקריאה מעכב לפסול החליצה מ"מ לכתחלה מצוה היא שתקרא בפועל ולא סגי לכתחלה במה שיכולה לקרות. א"כ כמו באינה יכולה לקרות בבת אחת חשיבא כמו שאינה יכולה לקרות כלל כמו כן ביכולה לקרות בבת אחת ולא קראה בבת אחת חשיבה כיכולה לקרות ולא קראה כלל דהחליצה כשרה אבל מ"מ חיסר מצות קריאה ואמאי לא נבעי שתקרא בב"א גם ביכולה לקרות בב"א זה הוא כונת הרא"ש בקושיתו על הרי"ף והוא מסכים לדעת הש"א הנ"ל. ובחידושי אנשי השם כתב בשם מהר"ן שפירא ליישב קושית הרא"ש על הרי"ף אך קצרה דעתי מהבין דבריו במה נתיישב לו הקושיא. אמנם לדעת הב"ח בכונת הרי"ף שם הובא בספר בית מאיר שכתב דגם להרי"ף באינה יכולה לקרות בב"א אין החליצה פסולה לפ"ז אין ראיה מהרי"ף לבעל שבולי הלקט דנוכל לאמר לפ"ז דלחומרא בעלמא עשה כן רב כהנא להרגילה שתוכל לקרות בב"א ואם לא היה יכול ללמדה שתוכל לקרות בב"א לא היה מעכב את החליצה והיתה חולצת אע"פ שאינה יכולה לקרות בב"א דהואיל ואם יכולה לקרות בב"א לא בעינן אף לכתחלה שתקרא בב"א א"כ גם באינה יכולה לקרות בב"א לא שייך הך דר' זירא וכדעת הש"א:
וסבור הייתי לאמר דאם נחמיר כהב"ש בכונת הרי"ף שאם אינה יכולה לקרות בב"א החליצה פסולה משום דחשיבא כאילמת יתיישב קושית הרא"ש על הרי"ף והוא דרב כהנא ס"ל דאם אינה יכולה לקרות בב"א דלאביי דס"ל דלא אמרינן אסוקי מילתא היא החליצה פסולה הגם דרבא ס"ל דאסוקי מילתא היא מ"מ צריך להחמיר כאביי הואיל ולאביי החליצה פסולה דאינה ראויה לחליצה כאילמת. ואם יכולה לקרות בב"א דבזה גם לאביי אין החליצה פסולה אם אינה קוראה בב"א משום דאין הקריאה מעכב אם היא ראויה לקרות וא"כ גם לאביי אין כאן חשש אם לא תקרא בב"א רק שחיסר מצות קריאה בזה סמך רב כהנא על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף כמובן דרב כהנא הכריע באינה יכולה לקרות בב"א לחוש לדברי אביי הואיל ויש כאן חשש פסול בחליצה אף דיעבד וביכולה לקרות בב"א דאין כאן חשש פסול בדיעבד רק חשש חסרון מצות קריאה בזה נוכל לסמוך על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז גם אם נאמר כהב"ש בכונת דברי הרי"ף אין מדברי הרי"ף סתירה להש"א וסייעתא לבעל שבולי הלקט. (מה שכתבתי דרב כהנא הכריע וכו' אינו מדוקדק דבגמרא מבואר מודה רבא בלא אבה יבמי וכו' לכן צ"ל דרבא בעצמו חושש לסברת אביי באינה יכולה לקרות בב"א הואיל דלאביי הוא חשש פסול בדיעבד). אבל באמת לא מסתבר לאמר כן דלפ"ז אינו ברור לרבא דאסוקי מילתא היא דהא באינה יכולה לקרות בב"א חושש לסברת אביי א"כ גם ביכולה לקרות בב"א מהראוי לחוש לסברת אביי משום מצות קריאה אע"ג שאין כאן חשש פסול בהחליצה מ"מ יש חשש חסרון מצות קריאה ומה נפסיד אם נצטרך שתקרא בב"א לחוש לדעת אביי בשביל מצות קריאה אע"ג שאין כאן חשש פסול בחליצה: