ערוך לנר/יבמות/ע/ב

ערוך לנר יבמות ע ב

דף ע' ע"ב

בגמרא שדי חד אלמד. בזה י"ל ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל כיון דלפי מש"כ המהרש"א גופא בשכיר ליכא למיטעי דע"כ פירושו קנוי קנין שנים הוא א"ב אי ס"ד דהך דפסח לגופא אתיא והך דתרומה מופנה לגז"ש היון דבפסח ל"צ רק שכיר לגופא וחישב מופנה לגז"ש א"כ ל"צ בתרומה רק תושב לגז"ש ושכיר בתרומה מיותר לגמרי אע"כ דהך אתרומה אחי לגופא וצריך שניהם ואז הני תרתי דפסח שפיר צריך לגז"ש:

וישנו לפני הדבור. נסתפקתי אם אנינות שלא להקריב ולאכול קדשים נוהג בשבת די"ט אי נימא דדינו כאנינות לענין פטור מצות דלא נוהג בשוי"ט או אי עכ"פ דינו באבלות דנוהג בשבת ולא בי"ט אי אי נימא דנוהג בשניהם, ולכאורה הי' אפשר לומר דמוכח מכאן דנוהג בשוי"ט דאל"כ ה"ל למיחשב לענין ערלות עוד חומרא דדוחה מילה שבת וי"ט אע"כ דאנינות ג"כ דוחה שוי"ט, אבל באמת ז"א דשרי בלא"ה כבר כתבו התוספות דהוי מצי למימר ג"כ שכן נכרתו י"ג בריתות ואפילו לפי מש"כ לקמן ליישב זה מכ"מ א"ש דלא חשיב הא דדיחוי שבת לחומרא דהרי כאן איירי מערל שיהי' ראוי לאכול פסח א"כ ע"כ גדול הוא ומילת גדול שהיא שלא בזמנה לא דוחה וו, אבל מר"מ ולענ"ד לפשוט דאנינות נוהג אפי' בי"ט דאמרו דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב משום דאנינות דרבנן ותיפוק לי' דבשעת אכילת פסח י"ט הוא ובודאי דוחק לומר דבפסח שני דוקא איירי אע"כ דאנינות לענין אכילה נוהג אפילו בי"ט וא"כ ה"ה לענין הקרבה. וכן מוכח ג"כ ממה דפריך ביומא (דף י"ד) מי חיילא עליה אנינות והא מגרשא ע"ש ולא פריך בפשטות הא יוה"כ הוא אע"כ דמשום יוה"כ לא בטל אנינות לענין הקרבת קדשים, אכן צ"ע כיון דאנינות ע' דיחיד היא אמאי לא אמרינן ג"כ דאתי ע' דשמחת י"ט שהיא ע' דרבים ודחי ע' דיחיד כדאמרינן לענין אבלות במ"ק (דף י"ד) ע"ש:

לא יאכל בו ל"ל. הא דשביק בו דוכל ערל דאיירי בי' ומקדים להקשות מבו דבן נכר י"ל דסדרי' דקרא נקיט ואזל דבפסוק מקדים ב"נ לערל:

בתוספות ד"ה אלמא. וא"ת דמשמע דמטעמא דקני. ק"ק לפי מה דאמרינן בפסחים (פ"ח.) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו לפי משנה ראשונה וא"כ דלמא הכא נמי כיון דעבד עברי ודאי לאו לגמרי קנוי לרבו כמש"כ התוספות לעיל וברשב"א ביאר יותר דהא יוצא בשש וביובל א"כ אי אמרינן דקני לי' רבו ה"ל כחציו עבד וחציו ב"ח דאינו אוכל כלל אבל אי לא קני לו רבו אז הוא כישראל גמור ואוכל משל עצמו וי"ל דע"כ ליכא לדמות אותו לחציו עבד וחציו ב"ח דא"כ מאי פריך מתרומה דלמא בתרומה אינו אוכל מפני צד ב"ח ובפסח אינו אוכל מפני צד עבדות:

בד"ה אלא לאפנויי'. תושב זה גר תושב. דרשה זו הביא גם הרמב"ם והסמ"ג ורש"י בפירושו לתורה, ועיין במהרש"א מ"ב שהביא הרמב"ן שהקשה על רש"י דהא זה דלא כמסקנא לקמן דאמרינן ערבי וגבעוני מהול ערל מעליא הוא ואיך כתב דצריך קרא לזה וכן תמה המהרש"א על הסמ"ג, ונ"ל דהנה גם על המכילתא גופא יש להבין כמאן ס"ל דהא ודאי לא צריך קרא לגר תושב ועכו"ם דערלים הם ואפילו לערבי מהול וגבעוני מהול ג"כ ל"צ דג"כ ערלים חשיבי וא"ל דהמכילתא ס"ל דלא דיינינן כערלים דא"כ מאי פריך לר"ע לקמן דלמא הוא ג"כ כתנא דמכילתא ס"ל, ולכן נראה דהנה הראב"ד (בפ"ט מהל' ק"פ) כתב דקרא דתושב ושכיר איירי בישראל שהמנהו רבו בלא דעתו וכבר הקשה הלח"מ שם דא"כ הרי לא מיותר תושב ושכיר לגז"ש, אכן קושיא זו תירץ המהרש"א בסוגין דמכ"מ מופנה הוא כיון דלא צריך קרא לכך, ולפ"ז יש נפקותא בין דרשה דר"ע לדרשה דר"א דלר"א היכי שיש לסבור קרא דרשינן לי' אף דלא צריך לדרשה זו דהא באמת צריך להיות מופנה אבל לר"ע דעיקר קרא דתושב ושכיר ע"כ אינו מופנה א"כ לדידי' לא מוקמינן לדרשה דכבר ידעינן מכח סברא או ממקום אחר דלהא לא צריך ואכתי מופנה הוא ולכן לר"א אי אפשר לאוקמי' קרא בעכו"ם וגר תושב ממש דבזה בפשטות אי אפשר לסבור לקרא דהא זה הוא הערל דכתיב בקרא אחריני ולכן מוקמינן לדידי' בערבי וגבעוני מהול דהשתא אינו ממש הערל דכתיב בקרא ואף דממקום אחר ילפינן דלזה ג"כ ערל קרינן לי' מטעם זה באמת מיותר הוא דלא הוי צריך לכך דהוי מצינן למילף כן מעלמא אבל לעולם קרא יש לסבור כן אבל לר"ע לקמן פריך שפיר כיון דלדידי' עיקר קרא דתושב ושכיר נוקי לערבי וגבעוני מהול ועיקר קרא ודאי לא מצרכינן לכך דכבר ידעינן מעלמא דערל הוא ולכן המכילתא י"ל דס"ל כר"א ואיירי בג"ת ועכו"ם מהול ורש"י וסמ"ג לא כתבו רק כדברי המכילתא וכר"א דפסקינן כוותי':

בד"ה שדי חד אלמד. הוי שפיר גז"ש. ראיתי קושיא בשם הגאון מה' אברהם ברודא זצ"ל למה הוצרכו לכך דלמא שדינן תושב לתרומה וכיון דתרווייהו תושב ל"צ לגופא תנהו ענין לשכיר וא"כ שפיר בתרומה מיותר לגז"ש וילפינן משכיר דפסח או אפכא דשכיר שדינן לתרומה ואייתר תושב דכתיב גבי' לגז"ש, וי"ל דלישנא דש"ס דקאמר שדי חד אלמד וחד אמלמד משמע להו דהא דשדינן ילפינן גז"ש:

בד"ה אי מה פסח. אבל אי מת בלילה הוי אונן. ק"ק דאכתי לפי מה שתירץ אביי בזבחים (ק.) כאן קודם חצות כאן אחר חצות ע"ש בפי' רש"י שכתב דמכ"מ צ"ל דאנינות לילה דרבנן דהא אכילה לא מעכבא, ולפ"ז למאן דס"ל דאכילה מעכבא גם במת בליל' לא חל אנינות דמיעט קרא מולאחותו וא"כ אכתי מאי פריך לר"א דלמא סבר אנינות לילה דרבנן וגם ס"ל דאכיל' מעכבא כמו שסובר באמת ר"ש לפי תירוץ רבא שם (ע"ב), ולפ"ז לא משכחת כלל דאנינות מעכב בפסח דבמת קודם חצות הוי אנינות לילה דרבנן ובמת אחר חצות או בלילה לא חל אנינות כלל וי"ל דסוגיא דהכא אליבי' דרבא אזלא ואפילו לאביי עדיפא מיני' משני:

בד"ה אף תרומה. ובכורים למעשר. יש ליישב זה ע"פ דברינו הנ"ל כיון דלקמן (ע"ג:) ס"ל לר"ש דלא מקיש בכורים למעשר דתרומה קרינהו רחמנא א"כ לא הוי מצי למימר לר"ע וליטעמיך דיכול לומר אנא כר"ש ס"ל דלא אתקש בכורים למעשר דתרומה קרינהו רחמנא ובתרומה הרי לית לן קרא דאונן אסור בו אבל לר"א פריך שפיר דקשה לדידי' דליתסר בגז"ש דתושב ושכיר, אכן קשה אהא דפריך ומה ראית איך אפשר לומר כן דא"כ ל"ל גז"ש דתושב ושכיר וקרא דוכל זר תיפוק לי' דאנינות ילפינן בהיקש דתרומה לבכורים ובכורים למעשר דדלמא ר"א כת"ק דר"ש ס"ל דמקיש בכורים למעשר וממילא ל"צ וכל זר למעוטי ערלות בתרומ' דמהיכי תיתי לרבויא ואפילו נימא דערל אסור במעשר דילפינן מפסח וכרבי יצחק לקמן וצריך קרא למעוטי דלא נילף ערלות ג"כ ממעשר אכתי גז"ש דתושב ושכיר ל"ל ובזה גם תירוץ התוספו' דהוי מצי למימר וליטעמיך לא שייך ועיין מה שכתבתי לקמן יישוב לזה:

בד"ה שכן מעשים. שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות. אולי י"ל דפירכא זו לא שייך רק היכי דאיירי לענין מצות חילה כגון לענין מילה דוחה שבת לעיל (ה':) וכמו בנדרים (דף ל"א) גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות דאמילה נכרתו י"ג בריתות אבל לענין פסול ערלות לא שייך זה דהא אעבירה דערלות לא נכרתו בריתות:

בד"ה הנך נפישן. דכרת עדיפא לי' כדלקמן. לא זכיתי להבין קושיתם בזה דבשלמא לקמן דחשיב לענין קדשים חומרא דכרת ולענין תרומה חומרא דמיתה בזה שייך לומר כרת עדיפא דהיינו כרת חמור ממיתה וקאמר שפיר ואיבעית אימא כרת עדיפא פי' אפילו לא נפישי הני דקדש מהני דתרומה אלא שוין הם מכ"מ חומרא דכרת עדיפא מחומרא דמיתה אבל מאן לימא לן דכרת עדיפא משאר חומרות דחשיב הכא, ועיין לקמן (ע"ד:) ששם ג"כ הקשו התוספות קושיא זו ושם לא שייך כתירוצנו כאן וע"כ צ"ל שם כיון דבלא"ה מתרץ רבא עוד תירוץ בלא הנך נפישן וכו' לא מתרץ כן כרת עדיפא כמו בדף ע"ג ששם אין לו תי' אחר וא"כ גם הכא א"ש:

בד"ה דפסח גופא. פי' בגז"ש דממנו ממנו. ורש"י פי' לעיל דבק"ו ילפינן כן ונראה דרש"י פי' כן לס"ד דר"ש דמבעי' לי' לקמן (דף ע"ג) אי בק"ו יליף אי בגז"ש כמו שפירשו שם התוספות והתוספות שאן פירשו לפי המסקנא דיליף ר' יצחק בגז"ש דממנו ממנו, אכן ק"ק אי ר"א גז"ש דממנו ס"ל כמו דמשמע גם לקמן בסוגין א"כ ל"ל גז"ש דתושב ושכיר נילף תרומה מבכורים ובכורים ממעשר ומעשר הרי ילפינן מפסח דערל אסור בו וי"ל דהא הכא לתירוץ רבא קיימינן ולתירוץ זה א"ש דצריך גז"ש דתושב ושכיר כי היכי דילפינן תרומה מפסח וידעינן ממילא דמיעוטא דוכל זר אאנינית קאי ולא אערלות אבל אי לא הוי כתיב גז"ש דתושב והוי ילפינן תרומה לענין ערלות מהיקשא דמעשר אז הוי ק' מנ"ל דילפינן מהיקשא ערלות ומוכל זר ממעטינן אנינות אימא אפכא דהשתא לא שייך לאי' רבא דאדרבא יותר י"ל דמהיקשא ילפינן אנינות דאנינות במעשר כתיב:

ובזה מיושב ג"כ הקושיא שהקשתי לעיל בד"ה אף תרומה דמאי פריך ומה ראית דדלמא ר"א יליף גז"ש דממנו וא"כ ל"צ גז"ש דתושב לאנינות דהא יכול לילף כן מהיקשא, דז"א דא"כ גם השתא דמוקמינן גז"ש לערלות ג"כ יקשה הכי דמה שתירצנו הכא דילפינן ממה דכתיב בגופא ע"כ אכתי לא ידע המקשן דא"כ לא פריך מידי דהיינו תירוץ רבא:

בא"ד. מה למעשר שכן טעון כסף צורה. הכי המ"ל ג"כ אמאי דמבעי' לי' לרב ששת לקמן אי אנינות בפסח בק"ו יליף או בגז"ש דאיך ס"ד למילף בק"ו הא איכא למיפרך פרך ובתוספות הרא"ש שם באמת הקשה כן וע"ש במהר"ם ובזה לא שייך תירוצם דהכא וכן קשה דלקמן (ע"ג:) יליף בגמרא טומאת קדש בק"ו ממעשר והא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה, וכן קשה דבזבחים (דף ק"א) קאמר בפי' דשאר קדשים ילפינן בק"ו ממעשר והא איכא למיפרך כדאמרן וכן הקשו באמת שם והניחו בקושיא ובכל זה לא שייך תירוץ התוספות, אכן בזה י"ל דדוקא רבא פריך לי' התם הכי אבל סתם גמרא לא חשיב זה לפירכא ולכן לא הקשו רק דלרבא לפי האמת קדשי' מנ"ל, אכן לולא דבריהם הי' נלענ"ד בין ביישוב קושיתם בין ביישוב קושיות אילו דפירכא זו דכן טעון כסף צורה לא שייך רק התם דרצה למילף איסור אכילת קדשים חוץ לחומה בק"ו אמעשר בזה פריך מה למעשר שכן אם רוצה לאכלו בתורת חולין חוץ לחומה ע"י פדיון צריך כסף צורה ה"נ חמיר כשהוא קדש שלא לאכלו חוץ לחומה אבל קדש גם אם אסור חוץ לחומה מכ"מ יכול לאכלו חוץ לחומה כשהומם ע"י פדיי' בלא כסף צורה לא חמיר ג"כ שיתחייב חוץ לחומה כשהוא קדש אבל לענין שאר דברים גם רבא מודה דלא חשיב זה פירכא, וא"ע ראיתי שגם התוס' בשבת (כ"ה.) רמזו לסברא זז ועיין מהרש"א לקמן (ע"ג):

בא"ד. ואע"ג דבהאי קרא נמי כתיב ולמלואים. ק"ק אי הקושיא דמלואים נמי נילף מהיקשא דפסח ז"א הא בפי' מיעט קרא קדשי שעה כדכתיב אכול תאכלו אותו בקדש כאשר צויתי ואי הקושיא דאדנילף מפסח נילף ממלואים על זה י"ל דלחומרא מקשינן ועוד הא דורות משעה לא ילפינן כדאמר שמואל במנחות (י"ט:) ואפילו נימא דקושיתם לרב היא דיליף דורות משעה הא לרב בלא"ה ק' איך קאמר אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות בזבחים (דף ק"א), וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' במנחות (דף י"ט) דשמא נאמר לו כן בפי' וא"כ גם הכא לא קשה, וי"ל דכוונתם דלא מסתבר לאוקמי' היקשא גם לענין אנינות כיון דמילואים ג"כ כתיב כאן שמותרים לאונן:

בד"ה אי מה. ולר' אלעזר מזכריו פריך. ק"ל הא לר"א דס"ל דמילת עבדיו לא מעכב א"כ לא שייך למילף בגז"ש דאז אז מילת זכריו באכילה ממילת עבדיו כדילפינן לקמן וא"כ לא ידעינן רק דמעכב מילת זכריו בעשיי' אבל באכילה באמת לא מעכב וא"כ גם מזכריו לא פריך לר"א דהא בתרומה לא שייך רק אכילה וזה גם בפסח לא מעכב, ונ"ל דמזה ראי' למה שהביא השער המלך (בפ"ט מהל' ק"פ) דבנוסחאות ישנות לא גרס הך ולר"א מזכריו פריך והוא הקשה על גירסא זו מגמרא דפרק מי שהי' טמא (דף צ"ו) דפריך בו ל"ל ומתרץ למילה זכריו ועבדיו והשתא לר"א הא ל"צ לא למילת זכריו ולא למילת עבדיו, אכן י"ל דדלמא ר"א לא דרש בו דהא הכא אמרינן השתא דאמרינן בו לדרשא ולר"א ל"צ לומר כן, ויש להביא ראי' לזה ממה שכתב רש"י בפסחים (פ"ג.) אמה דרצה לומר שם דבו בכשר ואפילו בפסול דסובר דבו אורחי' דקרא הוא ולא למעוטי אתי ע"ש א"כ לר"א יש לומר כן לפי המסקנא:

עוד הקשה השעה"מ שם על הרא"ם שהקשה לר' יהושע ל"ל קרא דוכל ערל תיפוק לי' ממילת עבדיו ותירץ דאז ה"א דאז יאכל בו אעבד קאי כמו לר"א והוא הקשה עליו הא צריך קרא דוכל ערל דמעכב ערלות דגופא אפילו כשהוא אנוס כגון שמתו אחיו מ"מ דאז ערלת עבדיו בכה"ג אינו מעכב והניח בצ"ע, והנה אמת דבתוספות הרא"ש בסוגין הקשה ג"כ כקושית הרא"ם ותירץ כן אכן אכתי ק' קושיא זו לשיטת ר"ת דס"ל דמתו אחיו מחמת מילה תלי בערלות שלא בזמנה דא"כ אמאי לא פשיט אבעי' דילי' דערלות שלא בזמנו הוי ערלות דאל"כ לר' יהושע קר דוכל ערל ל"ל וא"כ לכאורה מכח קושיא זו ראי' נגד שיטת ר"ת, אבל י"ל לפי מש"כ הרמב"ן והריטב"א דאף אי מתו אחיו מחמת מילה נחשב ערלות שלא בזמנו מכ"מ אחזתו חמה וטומטום שביציו מבחוץ גם לר"ת מעכבו לאכול בתרומה אפילו אי ערלות של"ב לא הוי ערלות ע"ש וא"כ אכתי צריך קרא דוכל ערל שערל שחלה אינו אוכל בפסח אף דמילת זכריו ועבדיו אינו מעכבו:

עוד הקשה השעה"מ דלר"א נמי תקשי' ממילת זכריו, ולפ"ד א"ש דלר"א לא מעכב מילת זכריו רק בעשיי' וקרא דוכל ערל גבי אכילה כתיב:

עוד הקשה אתירוץ הרא"ם דגם אי אמרינן לרבי יהושע דאז יאכל בו אעבד קאי מכ"מ יקשה ממילת זכריו, ולפ"ז ג"כ א"ש דהא אי הוי איין הכי אז הי' סובר ר"י כמו דסובר ר"א השתא דמילת זכריו לא מעכב באכילה דהא לא שייך למילף ממילת עבדי' כיון דמילת עבדים גופא לא מעכב האדון, אכן מה שהקשה השעה"מ עוד הא צריך קרא דוכל ערל למלקות לכאורה קושיא גדולה היא ולא בלבד על הרא"מ קשה אלא גם אהרא"ש דכתב ג"כ כדברי הרא"מ וכנ"ל, גם לא ידעתי מאי קושיא היאך שייך למילף ערל ממילת זכריו ועבדיו דשאני מילת זכריו דישנו בכל שעה כדפריך הכא, אכן בהא י"ל וא"ש ג"כ שאין להקשות על קושי' הרא"מ היאך שייך למילף ערל ממילת זכריו ועבדיו הא אין מזהירין מן הדין די"ל דגילוי מלתא בעלמא הוא דלא גרע מילת עצמו ממילת בניו, ובמה שכתבו לתרץ קושית הרא"מ דאצטריך לאו דוכל ערל למלקות יש לתרץ מה שהקשו התוספות בפסחים (ק"כ.) דלמא לי צריכותא וכי מזהירין מן הדין ע"ש, אבל לפ"ז י"ל כיון דיש לילף עשה ממילת זכריו ואק"ו ועשה עונשין לפי שיטת הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פ"ב) ע"ש ואגב ערל נקט הצריכות' גם לענין בן נכר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף