תולדות יוסף/קהלת/ט

תולדות יוסף ‏ קהלת ט

ט.

כי את כל זה נתתי אל לבי ולבור וכו', אחר שהראה כל דברי מוסריו אשר עד פה שהן כוללים הרבה ענינים טובים בעבורם הבורא הניח כלל ויסוד מוסד בקוצר אמרים מה שדיבר ממנו באורך בסימן ו' פסוק י' י"א י"ב מענין הידיעה והשם והבחירה ובסימן ח' מפסוק ג' עד פסוק ח' לפי דרך הדרש שכתבנו לעיל, ובא פה כאומר הנה כלל כל הדברים בקוצר הוא שכמו אשר (כל זה) שאמרתי עד פה מעניני המוסר (נתתי) כל הדברים ההם (אל לבי) ותפסתים בחזקה גדולה לבלתי הניחם, כן גם עלתה בדעתי (לבור את כל זה) שאני עתיד מיד לומר דהיינו להניחה בור"ה כשדה בורה בלתי זרועה ולבלתי קחת דברים אלה אלי כי הן מפילין כל בנין דת האלהיי שדברתי עד פה ממנו ומה הוא הדבר שראוי להניחה בור"ה לז"א שהוא כי נאמר (אשר הצדיקים והחכמים) בתורה (ועבדיהם) כלומר עובדיהם דהיינו מעשיהם הוא (ביד האלקים גם אהבה גם שנאה) כלומר הן האהבה בעבודת הקב"ה והן השנאה בעבודת הקב"ה (אין יודע האדם) כלום מזה, כי הוא מוכרח ע"פ ידיעת הקב"ה ושמו של אדם שקרא לו ודברים אלו אשר מפילים כל דת האלהיי שלפ"ז אין שכר ועונש הסכמתי להניחם בורה כי האמת לא כן הוא אלא (הכל) כלומר כ"ל מה שיעשו בני האדם הן צדקות והן רשעות הכל הוא (לפניהם) דייקא ר"ל לפניהם של הבני אדם ובבחירתן הם עושין הכל:

הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע וכו', המקראות הללו הם כאש לנעורת לעוזבי ה'. אמנם במס' נדרים יש מאמר רז"ל שזה תוארו ריש לקיש אמר אין גיהנם לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונין בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור וכו' וצדיקים מתרפאי' בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא ע"כ. והקשה בע"ש סימן כ"ז שאיך יהיה שני הפכים בנושא א' שאור אחד יהיה פועל שני פעולות הפכים לצדיקים טוב ולרשעים רע, ותירץ שהענין הוא ע"פ מאמר זוהר הקדוש פ' אמור שאותה חמה שהקב"ה יוציא מנרתיקה לעתיד לבוא וצדיקים מתעדנין בה, הוא אותו אור שנברא ביום ראשון בעולם הזה שהיה אדה"ר צופה על ידו מסוף העולם ועד סופו, וכאשר ראה הקב"ה שיעמדו רשעים בעולם גנז אותו אור שנאמר וימנע מרשעים אורם, אבל לצדיקים אפילו אחר גניזת האור מאיר להם בכל יום ויום מאותו אור כמ"ש הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך ע"כ. ונודע הוא כאשר בא על האדם פתאום רוב אור ובפרט כשאינו רגיל בו יזיק לו מאד מאד כמ"ש המפרשים על פסוק כשחר נכון מוצאו שהיום אינו מאיר פתאום ברוב אורו אלא מעט מעט, ולכך נכון מוצאו ומקובל לבריות בלי היזק, וכן כתיב בפירוש התפילות בהמאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שהקב"ה עושה טובה גדולה בהארת השמש שהשמש בצאתה אינה מאירה בתוקף כמו בצהרים, כי אחר שהאדם היה ישן כל הלילה ולא ראה אור, ואם היה האור הגדול בא עליו במהירות היה מזיק אותו עד מאד, לכן הקב"ה מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ברחמי"ם דייקא שמוציאה באור מועט עד שהאדם מורגל בה ואז מוציאה בתוקפה בצהרים ויכול לסבול אורה, וכן הוא הענין אצל צדיקים ורשעים לעתיד לבא בהוצאת חמה מנרתיקה, כי אחר שהוצאת חמה מנרתיקה זו היא אור הגדול שנגנז מרשעים וצדיקים משתמשין בו בכל יום, לפיכך צדיקים מתעדנין בה כי רגילין בו ואינו מזיק להם, אבל הרשעים שאין רגילין בו אז עצם הטובה הגדולה זריחת האור הטוב ההוא יתהפך לרעה ולגיהנם ונידונין בו על כל חטאיהם אשר עשו כל א' וא' לפי מעשיו. וזהו ענין מאמר ילקוט תהלים סימן א' לא כן הרשעים וכו' על כן לא יקומו רשעים במשפט, אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי העולם בכן שנאמר ויהי כן, ואתם אומרים לא כן שנאמר ולב כסילים לא כן, חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט ע"כ. והוא מחוסר מובן, אך בזוהר פ' בראשית אמרו על פסוק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ויהי כן מבעיא ליה ותירץ לפי שהאור שברא הקב"ה ביום ראשון לא נשתייר בעולם שגנזו הקב"ה ולכן לא כתיב ויהי כן דהא לא הוי כן אלא ויהי אור אחר גרוע מהראשון ע"כ. ונמצא מה שלא כתוב כ"ן הוא עבור הרשעים וז"ש (אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי העולם בכ"ן) ר"ל בכל אמירות שבכל יום כתיב ויהי כ"ן (שנאמר) בכל ענינים (ויהי כן) אך (ואתם) הרשעים בשבילכם והוא כמו שאתם (אומרים לא כן) שלא יכתב ביום ראשון ויהי כן (שנאמר ולב כסילים לא כן) ר"ל שמניעה היא מצדכם (חייכם על כ"ן לא יקומו רשעים במשפט) ר"ל על אודות תיבת כ"ן שאתם מחסירים לא תקומו לעתיד במשפט כי לעתיד כשיתגלה אור הגנוז ויהיה מקויים תיבת כ"ן אז תהיו נידונים בו מחמת שיהיה פתאומית לכם ע"כ. כלל העולה שהוצאת חמה מנרתקה הוא התגלות אור הגנוז שבו היה אדה"ר צופה מסוף העולם ועד סופו. והנה הרקנט"י בפ' בראשית כתב שענין האור שנגנז שעל ידו צפה אדה"ר מסוף העולם ועד סופו הוא שע"י האור הזה היה משיג בחכמת התורה וכל סודותיה שהם מתפשטים מסוף העולם ועד סופו, וכלומר כי אור הזה היה אור קדוש נאצל מן אור התורה, ולכן היה משיג בו את חכמת התורה וכמו שכתבנו בפרשת משפטים בפסוק לא תצא כצאת העבדים בביאור המסורה כצא"ת ג'. ולפי זה הנה לכן הצדיקים מתעדנין לעתיד בהתגלות אור הגנוז שהוא מן אור התורה כי הם עוסקים בכל יום בתורה לשמה בהתלהבות עצום ועי"ז מעוררין אור התלהבות התורה בשורשה של מעלה שמשם יוצא אור הגנוז ומתחבר אור נשמתן בחיבור עצום בקדושת אור הגנוז וטועמים טעמו של אור הגנוז בכל יום ורגילין בו, משא"כ הרשעים לכן אף שהוא נושא א' מתהווה ממנו שני הפכים מצד המקבלים. אמנם עם היות שעיקר המכוון במאמר הוצאת חמה מנרתיקה הוא על התגלות אור הגנוז הנאצל מן אור התורה מ"מ אין המאמר יוצא גם מפשוטו שהשמש ממש תאיר ביותר ע"י שיוציאה הקב"ה מנרתיקה שאור הגדול של החמה ע"י היותה בנרתק אין יכולה להאיר והוא החלק הרב של אור השמש שהוא תח"ת השמ"ש זה המאיר לנו כעת, שחלק השמש המתגלה כעת הוא חופף על חלק ההוא הרב שתחתיה ומכסה אותה, ואף כי חלק המכוסה הוא למעלה מחלק המגולה מ"מ נופל עליו לשון תח"ת השמ"ש כענין עת כיסוי הלבנה בענן דאמרי אינשי שהירח היא תחת הענן אף שהיא למעלה מהענן שכן נופל הלשון, וקודם גניזת האור אף כ"ל החלק אש"ר עכשיו מכוסה תח"ת השמ"ש היה מאיר אז, אלא משנגנז נעש"ה מכוסה תח"ת חלק השמ"ש המאיר, והענין הוא כי הפשט של מאמר הוצאת חמה מנרתיקה והרמז הרומז לאור התורה בקנה אחד עולין והוא כי השמש מקבלת אור מאור התורה דהיינו שאור התורה אשר למעלה בשורש התורה בעולמות הגבוהים יורד ממנו אור דרך כמה מיני מדרגות ועולמות בכמה מיני השתלשלות עד בוא האור בכמה מיני התלבשות אל השמש הגשמיית המאירה לעולם הזה, ועל ידי זה היא מאירה, אמנם לעתיד תאיר אור עצום מאד מן אור רב אשר בה מאור התורה וע"כ יהיו רשעים נידונין באור הזה מאחר שלא הורגלו בו כי השליכו התורה אחר גיוום, לכן יהיה להם ר"ע מאד מן כ"ל האור אשר מעת גניזתו נעש"ה מכוסה תח"ת חלק השמ"ש המאיר, משא"כ הצדיקים יתעדנו בו מאחר אשר נתחבר"ו בכל יום אל אור התורה הנקראת כ"ל החיים שכ"ל החיי"ם תלויין בה כמד"א אורך ימים בימינה וכן הוא אומר עץ חיים היא למחזיקי' בה. ובזה נבוא אל התכת הכתובי' שאמר (הכל) ע"ד שפי' רש"י לפי דרכו הכל נותנים ללבם, כלומר הכל נותנים לב מעשיו לתמוה על הזמן (כאשר לכל) בני אדם יספיק (מקרה אחד) דהיינו נושא אחד (לצדיק) לטוב (ולרשע) לרע, איך יכול נושא אחד להיות לשני הפכים, ופירש ענין המקרה מה היא ואמר (זה) שאמרתי מקרה אחד הוא הדבר (ר"ע) שיתהווה (בכל אשר נעשה תחת השמש) ר"ל מן כ"ל האור אש"ר נעש"ה מעת גניזתו מכוסה תח"ת חלק השמ"ש המאיר כעת, שעתיד להיות ממנו רע גדול כשיחזור להתגלות שכל החוטאים יהיו נידונין בו (כי מקרה אחד) של חלק זה שתחת השמש היא (לכל) ר"ל לצדיקים ולרשעים, לזה לרע וזה לטוב, ואיך יהיה נושא א' לשני הפכים. או יהיה אומרו כי מקרה אחד לכל כמקשה ואומר שמהראוי היה שיהיה מקרה אחד לכל בשו"ה לרע או לטוב (ובזה מתורץ דקדוק גדול שתחילה הדביק תיבת אחד לתיבת מקרה, ופה הכניס תיבת אחד בין תיבת מקרה ובין תיבת לכ"ל, כי תחילה המכוון הוא כפי האמת שרק המקרה הוא אחד, אבל בחנייתה על הבני אדם מתחלקת לשנים, לכן הדביק מלת אחד רק למלת מקרה ולא למלת הכל, אבל פה הוא מקשה מדוע יהיה כן וראוי היה שיהיה לכל הבני אדם כמו לאחד, הכניס מלת אחד בין שני מלות מקרה לכל שיהיה מוסב גם על מלת לכל, ור"ל שראוי אשר לכל יהיה אחד המקרה ודוק) ועל קושיא זו אמר שלמה שאינו קשה כי (וגם) כמו מלת אף ואעפ"י, כלומר שהאמת (עיין בסימן יו"ד ריש פסוק כ"ב ברש"י ודוק) הוא אף כי (לב בני האדם) אשר (מלא רע והוללות בלבבם בחייהם) דהיינו הרשעים אחרית"ן יהיה (אל המתים) מן אור השמש שיתגלה מ"מ (כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון) והקרי של יבוחר הוא יחובר, וכלומר אף כי לרשעים הוא רע מ"מ אל הצדיקים ראוי שיהיה טוב כי הלא הם מחוברי"ם חיבור עצמיי אל התורה הנקראת כ"ל החיי"ם, כי נפשותיהן להיותן זכים ומצוחצחים לכן אינם נפרדין מן שורשם אלא מחוברי"ם בחיבור עצמיי בתורה שהיא שורשן באופן שאורייתא ונשמות הצדיקים כולא חד, וע"כ יש להם בטחון רב שלא יזוקו מאור השמש לעתיד כי אור ההוא הוא מן אור התורה והצדיקים הלא מחוברים חיבור עצמו באור כל התורה ע"י עוסקם בה לשמה, וממילא שהם רגילים באור הזה הנמשך מן אור התורה ואדרבא היא יהיה עידון ותענוג להם, ואתן לך מופת שראוי שיהיה להם טוב ותענוג מן אור ההוא והוא שהלא אנו רואין אשר צדיק הגיבור כארי"ה נגד היצה"ר אשר מ"ת והניח בן רשע הנחשב רק ככל"ב שהוא ח"י בעוה"ז, הנה בזכות האריה נעשה גם הכלב צדיק כענין בנו של ר"א בר' שמעון שהניח בן שהי' דבוק תמיד עם הזונות ולבסוף נעשה צדיק ע"י זכותו של אביו הקדוש, ואין זה כי אם להיות נפש הבן אף היותה מזוהמת מאד מ"מ יש לה שייכות בצד מה מהצדדין עכ"פ בנפש אביו הצדיק, כי האב נותן חלק מה מנפשו לנפש הבן, והיא לו כמו לבוש כידוע, ומחמת שייכות מעטי הזה נמשך טוב מהאריה אל הכלב, מכל שכן אור התורה שהיא מתחברת בחיבור עצמיי על צד היותר גדול עם נשמת הצדיק שפשיטא שראוי שיהי' נמשך טוב לצדיקים מהאור הנמשך מן אור התורה, וז"ש (כי מי אשר יחובר אל) התורה הנקראת (כל החיים) וודאי כי (יש בטחון) גדול לו כי דוק קל וחומר מזה הענין והוא ומה (כי) ר"ל אם (לכלב) שהוא רשע בהיותו (חי) בעולם הזה (הוא) נעשה (טוב) ר"ל נעשה צדיק וטוב זה נמשך לו (מן האריה המת) הוא אביו הצדיק שכר מת אף כי אין לו רק שייכות מעטי עמו מצד הנפש, וא"כ איך תרצה לומר (כי החיים יודעים) מלת יודעים הוא לשון חיבור, כמו והאדם ידע, וכלומר שא"כ איך תרצה לומר כאשר כל החיים העיקרים של האור הזה מתחברים חיבור גמור עם הצדיקים (שימותו) הצדיקים ממנו בתמיה, וכי משום זה יודעים החיים ומתחברים להם בכדי שימותו, אלא וודאי ראוי שיהיה להם אור זה לחיים ועידון, אבל (והמתים) ר"ל הרשעים המתרחקין עתה מן אור התורה, הנה (אינם יודעים מאומה) ר"ל אינם מתחברין כלל כעת עם אור התורה שאין עוסקין בה, ואם עוסקין אינן עוסקין לשמה עי"ז גם (ואין עוד להם שכר) הרפואה וההנאה לעתיד מהאור הנמשך מאור התורה, והגע בעצמך שהלא (כי נשכח) אור זה שיתגלה לעתיד גם בהיות רק (זכרם) ר"ל כאשר רק זכר הקב"ה ברשעים אלו שיעמדו השכיח אור זה וגנזו מהם אף כאשר לא הרשיעו עדיין אז רק זכר מרשעתן שעתידין לעשות (גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם) ר"ל מכל שכן כאשר א"ף הראו אהבתם את עשות הרע בפועל ממש, ושנאתם עשות הטוב אף בבאה מצוה לידן הם מדחים, וגם מקניאים להקב"ה בפועל ממש אף להכעיס זולת מה שעושין לתיאבון, הנה ק"ו ומכל שכן הוא אשר (כבר אבדה) מהם השגת אור הגנוז לגמרי וע"כ וודאי הוא מהראוי אשר (וחלק אין להם עוד) כלל (לעולם) בשום אופן וצד לעתיד (בכל אשר נעשה תחת השמש) ר"ל בכ"ל האור אשר נעשה מעת גניזתו מכוסה תחת חלק השמש המאיר כעת. או יאמר ביאור מלת בכל אשר נעשה תחת השמש שמוסב על הצדיקים ור"ל הלא (זה רע) שיהי' לעתיד ראוי שיהיה הרע (בכל אשר נעשה) ונברא (תחת השמש) שהוא בזה העולם ור"ל מחמת שעיקר הרע בא מתבערת חום השמש ראוי שישלוט תבעירת החום אף בצדיקים שגם הם תחת אור חום השמש, ובזה הוא גם כמפרש מהו הרע ואמר שהוא מחמת השמ"ש הוצאתה מנרתיקה באומרו תח"ת השמ"ש שר"ל הואיל והן תחת אויר חום השמש א"כ גם לצדיקים ראוי שיחם ויבער, וביותר יצדק מלת בכ"ל על הצדיקים שהן בחינת כ"ל וכ"ל בעולם, וכלומר שאף באותן שהם בחינת כ"ל ראוי שתשלוט הרע כי הלא גם הצדיק נעש"ה תח"ת השמ"ש וראוי שתשלוט חום השמש גם בו ועל זה מסיים שמהראוי הוא אשר (וחלק אין להם) לרשעים (בכל אשר נעשה תחת השמש) כלומר עם הצדיקים שעליהן אמר תחילה בכל אשר נעשה תחת השמש אין חלק לרשעים מאחר שנתרחקו מהאור זה וכנז'.

לך אכול בשמחה לחמך וכו', מבואר ע"פ מה שכתבנו בשיר השירים סימן ד' בפסוק האחרון עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. שים עיונך שם, וכלל העולה מהדברים הנאמרים שם שתחלה קודם בוא הנשמה לעולם זה אכלה הנשמה נהמא דכיסופא ונמצא אין אכילתה בשמחה משא"כ בהיותה בעוה"ז שע"י מעשיה הטובים הצמיחה כל תבואת פרי מהאילנות שבגן עדן, הנה בבואה לעולם הגמול תאכל בשמח"ה כי הוא לחמה ממש שנקרא לחם ופרי יין שלה ואין כיסופא לה, וז"ש (לך) לעולם הבא, ושם (אכול בשמחה) השכר ולא בכיסופא, והטעם כי הוא (לחמך) דייקא ר"ל לחם שלך ממש, וכן (ושתה בלב טוב) יין המשומר בענביו כי היא (יינך) דייקא ר"ל יין שלך ממש שנעשה מפרי מגדיך, וידוע מה שהקב"ה אינו מניח היצה"ר שיסית האדם לעבור עבירה כההוא עובדין דאכריזו ברקיע שיזהר היצה"ר הוא דווקא אחר שכבר היו צדיקים ולא לאישי ההמונים, וז"ש שגם זאת תרוויח בכשרונך (כי) ר"ל כאשר מכבר (רצה האלהי' את מעשיך) דהיינו שאתה צדיק מכבר אז תהיה בטוח אשר (בכל עת יהיו בגדיך לבנים) יהיו דייקא דהיינו ממילא ע"פ סיוע הקב"ה (ושמן על ראשך) מנחלי דמשחא דאפרסמון כאותן דר' אבוה (אל יחסר) ממך. עוד יהיה רמז בכתובים אלה שמזהיר להצדיקים גדולי' שזכו להפריד כל הרע שבנשמתם והזוהמא מהטוב שבה, ונשאר הטוב נקי לגמרי שיהיה נקרא בבחי' לבו"ש שהוא מסטרא דקדושה ועי"ז כל מעשי"ו שיעשה יהיו רצויי"ם להקב"ה כי מאחר שלא נשאר רק טוב נקי לא יעשה רק מה שהוא רצון הקב"ה דהיינו מצות, ויזהר מעבירות. הנה אעפ"כ אם אפשר לא יניח הצדיק ידו מלהוציא ולברר גם שארית הניצוצי קדושה שנשארו בחלק הרע שהן נקראים בבחינת בגדי"ם מלשון בגד בוגדי"ם, שעל היותן מעטי הערך הם מתדבקים בחלק הרע דוגמת מעט השמן הנדבק בדופני הכלי (וכמו שכתבנו בשיר השירים קפיטל ב' אחר פסוק משכני אחריך נרוצה בדרוש הראשון בביאור פסוק ותנח בגדו אצלה וההמשך שם, כי ביוסף כל כמה שהיה יכול להוציא ולברר הוציא ובירר וכן אחר שהפריד הרע ג"כ וודאי כי בירר בחייו כל מה שהיה יכול לברר מהניצוצין שבחלק הרע נשארו שהם בבחינת שמן הנדבק בדופני הכלי) כי הלא סוף סוף גם הניצוצין ההם הם מתייחסין לו ממש, והנה החלקי קדושה מכונים בשם לח"ם ויי"ן כי הם מזון גדול אל האיש המתתקן כידוע, וז"ש (לך אכול בשמחה לחמיך) ר"ל ע"י שמחת והתלהבות כוונתך בעשיית הטוב דהיינו מצות ה' אכול וברר לחמך דהיינו ניצוצי הקדושה שבקליפות, וקאמר לחמך בכ"ף כי הם משורש נפש המתקן ממש, ואמר (כי כבר רצה האלקים את מעשיך) ר"ל אעפ"י שכבר כל מעשיך רצויין כי נשארת זך ונקי מ"מ (בכל עת) ראוי שתתאמץ אשר (יהיו) גם ניצוצי מעטי הערך שנשארו בחלק הרע הנקראים (בגדיך) בגדים שלך גם הם יתלבנו ויהיו (לבנים) ע"י הוצאתך אותן מן הרע ותבררם ועי"כ השמן זה (לא יחסר) ממך כי כל זמן שלא תוציא כל הניצוצין בשלימות יש בחינת חסרון עדיין אף כי מעטים הם.

ראה חיים עם האשה אשר אהבת וכו', יש להעיר שאמר אהבת לשון עבר והיל"ל אשר אתה אוהב אותה לשון הווה, וגם שתחילה אמר כל ימי חי"י הבלך ואח"כ אמר כל ימי הבלך ולא הזכיר מלת חי"י, וגם מאי בחיים בפת"ח תחת הבי"ת כאלו מורה על הידוע. אמנם ידענו ממכתבי הקודש שאם האדם בדרגא טהורה אז זוכה ליקח בת זוגו האמיתית והענין הוא כי בעולם הנשמות בצאת כל נשמה מן השורש אינה יוצאת נשמת הזכר בפני עצמה ונשמת הנקבה בפני עצמה, אלא נשמת הנקבה היא מדובקת דיבוק עצמיי ומסותרת בנשמת הזכר שהיא בעצם בת זוגו שמגודל אהבתם דבוקה זו בזה תמיד ונפש אחת הם, ונמצא מאז היותם בעולם הנשמות גברה בהן האהבה מאוד, אמנם אחר צאתם לעולם זה השפל מתפרדי' לשני גופים מחולקים זה בגוף זכר וזו בגוף נקבה, ואם האיש צדיק זוכה ליקח בת זוגו אשר אהב אותה מכבר בהיותה עמו בעולם הנשמות ואז יהי' חייו עמה בטוב ויהיו ימיו נקראי' ימי חיי"ם אף שבהיות הימים בעולם זה הם ימי הבל מ"מ מפאת היות לו נחת רוח מהאשה יקראו הימי הבל ימי חיי"ם עכ"פ, משא"כ כשאינו צדיק אז ניטלת בת זוגו ממנו וניתנה לאחר ולו נותן הקב"ה אשה אחרת שאינה לו לבת זוג אלא בעולם זה שהוא תחת השמש אבל בעולם הנצחי שהוא למעלה מהשמש לא היתה בת זוגו, ולהיות אין האהבה מצוייה ביניהם מכבר בעולם הנשמות ע"כ נמשך שבעולם זה עושה האשה עמו קטטות ומריבות ואשה רעה כזו היא מר ממו"ת ונמצא הימים שלו שבעולם הזה אינם רק ימי הבל בלבד ולא ימי חיי"ם כלל כי אין בהם נחת אלא יגון ואנחה, וז"ש אתה בן אדם (ראה חיים עם אשה אשר אהבת) ר"ל ראה שתתקן מעשיך בכדי שיהא שיעור משך חייך עם האשה אשר אהבת אותה מכבר בעולם הנשמות שאז (כל ימי חיי הבלך) ר"ל כל ימיך אף שהן נקראין ימי הבל מצד היותן בעולם הזה מ"מ הן בבחינת ימי חיי"ם, משא"כ אותה האשה (אשר נתן לך) הקב"ה לבת זוג רק (תחת השמש) דהיינו אם לא הכשרת מעשיך שאז תינתן לך בת זוג חדש שאינה בת זוגך רק בעולם זה שהוא תחת השמש, הנה אז (כל ימי הבלך) ר"ל כל הימים אינן רק ימי הבל בלבד ולא יש בהם ימי חיי"ם כלל (כי הוא חלקך בחיים ובעמלך שאתה עמל תחת השמש) ר"ל כי בשלמא החלוקה ראשונה הוא חלקך ממש אשר היתה לך כבר בעולם הנשמות שהיא חיים הידועים חיים הנצחיים וגם היא חלקך פה בהיותך תחת השמש, משא"כ חלוקה השניה אינה רק תחת השמש לבד. גם רמז שהיא חלק לך בעמלך עמל תורה בעוה"ז שהאשה כזו היא מסייעת לבעלה ומפרנסת אותו בכדי שיעמול בעמל התורה משא"כ האשה החדשה ריב ומדון לה תמיד, ומבטלת את אישה גם מעסק התורה שלא די שאינה מפרנסת אותו אלא שגם אם יתן לה בעלה כל אילי נביות לא יספיקו לה, ומטעם זה ג"כ הזכיר בחלוקה ראשונה מלת חיי באומרו ימי חי"י הבלך שהימי הבל הן ימי חיי"ם מחמת שתעזרהו שיוכל לעסוק בתורה הנקראת עץ חיי"ם משא"כ האשה החדשה אינה עושית רק ימי הב"ל, כי מחמת שבת זוגו האמיתית היא חלקו בחיי"ם הנצחיים מכבר ע"כ גם בעולם זה היא עוזרת לו בעסק החיי"ם הנצחיים.

כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וכו', דבריו אלה תמוהין מאד והמה נגד דרכי ה' ומצותיו, אך פסוק זה ביארנו בטוב טעם בשיר השירים קפיטל א' אחר פסוק משכני אחריך נרוצה בדרוש הרביעי עם פסוקי ויחל משה שים עיונך שם. ואמנם אניף יד גם פה לבארו ויומשך לו גם שני פסוקים שאחריו, והענין כי יש מתפלספי' אומרים שעשות הרע הוא טבעי באדם כי כן הוצק יסודו מעפר החומרי ועפר החומרי בטבע יגררהו לרע, ועפ"ז האדם הוא מוכרח ברע כי כל א' יכסוף הנאות לו והנראה לו טוב לפי עיונו ואין אדם שליט על דמיונו להטותו מעליו באופן שהוא מוכרח לרע והטוב אצלו רק בחיריי אם יתגבר במאד מאד על טבע הרע להפכו, והיא סברת האפיקורסי', אבל חוקר האלהיי יכה על קדקדם בדבר פשוט, והוא כי איך נאמר שיהיה השי"ת שונא לאדם קודם בריאתו שיבראו על מנת שיהיה מוכן לפורענות אשר יותר טוב הי' לו העדרו, ודבר זה אין צריך לפנים שנדבר כלל ממנו. אך קצת מהמתפלספים חשבו להיפוך מדעת הראשונה והוא שמוכרח האדם לטוב דהיינו להטיב מעשיו כי הלא כל דבר המיוחס בכינוי שם טוב הלא הוא נמשך מאתו ית' וממילא כל פעולה שהיא בגדר הטוב היא מושפעת מאתו ית' אל האדם, ונמצא על כרחך יוקדם תחילה אהבת ית' להאדם שע"י האהבה ישפיע עליו הטוב וע"י השפעת הטוב הזה יומשך להאדם שיוכרח לעשות טוב, משא"כ בפעולת הרע שעושה האדם שאין רע יורד מאתו ית' חלילה, ועל כרחך שפעולת הרע שעושה האדם הוא רק מצד בחירתו, וא"כ האדם הוא מוכרח בטוב ובחיריי ברע, וזה דעת היפוכיי מדעת הראשונה, והנה לפי דיעה זו יצמח גם כן הריסה גדולה, והוא כי לסברא זו לא יהיה שכר לצדיקים ועונש לרשעים, שהלא הצדיק בהכרח הוא צדיק מחמת הטוב שהושפע לו על ידי שקדמה לו אהבתו ית' וההכרח לא ישובח, וגם הרשע הוא כמוכרח לרע כי לפ"ז הנה מי שלא יוקדם אהבת אל אין אפשר לו להיות טוב כי לא יהיה הטוב רק ע"י שיוקדם אהבת האל אליו, ואין עול גדול מזה לרשע כי למה לא הקדים ית' גם לו אהבתו להשפיע לו טוב בכדי שיעשה טוב והיה גם הוא צדיק, דאין לומר דאותו צדיק זכה זה מצד צדקותו זה אינו דהא אהבת ית' קדם אל הצדקות, ומחמת אהבתו ית' תחילה נעשה אחר זה צדיק והיה לו גם לרשע להקדים אהבתו והיה גם הוא צדיק וא"כ לפי דיעה זו בטל השכר ועונש, ואם יאמר הכוזב בעל סברא זו שבאמת אין שכר ועונש הך על קדקדו והראה לו מופת בחוש שעיקר סברתו שקרית וכוזבת, והוא ממה שאנו רואין לפעמי' נעשה מרשע צדיק ומצדיק רשע, ואי כסברא זו איך יהיה מרשע צדיק וכן להיפוך שהלא בוודאי אהבת ית' לא ישתנה בשום זמן ועידן רב שבשלמא אם היתה אהבת ית' עבור עשיית הטוב של האדם התלוי בבחירתו וכן להיפוך ברע שפיר היה משתנה לפי מעשה האדם מצד האדם, אבל אי נימא אהבתו ית' קדמה, הנה וודאי שאהבת ית' לא תשתנה לעולם כי לא אדם הוא להנח"ם, אלא וודאי שהכל הוא על צד הבחירה באדם הן לטוב והן לרע, וכמו שהאריכו בזה חוקרי' האלהי' (ועיין מזה בספר חזון קשות לבעל העקרים), וז"ש (כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה) מהמצות והטוב בעיני ה' (כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול) ר"ל שבשאול"ה של גיהנם אי"ן יצוייר שום מעשה וחשבון או ענין דעת וחכמה שתמציא לך דבר חכמה לומר תירוץ על חטאיך שמחמת (אשר אתה) דייקא ר"ל היות אתה לבדך (הולך) מעצמך בלתי קדימת השפעת הטוב מאהבת ית' זה גרם לך להיות (שמה) ר"ל בשאולה של גיהנם ולמה יהיה כן כי למה גם עליך לא הופיע ית' אהבתו ושפעת טובו שיהיה הטוב ההוא מנהיגך ולא שתהיה את"ה לבדך הול"ך, לזה אמר לא כן תחשוב הדבר כי הלא לפי סיבתך יקשה מאד מה אשר (שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ) ר"ל הצדיקים נקראים קלים שהן רצים מהרה לדבר מצוה ע"ד מאמר התנא הוי עז כנמר וק"ל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים, והם רצים לחיי עוה"ב וגם כי הרשעים החומר אצלם לעיקר שהוא כב"ד ומוגשם בעביות של גשמיות משא"כ הצדיקים גם גוף חומ"ר שלהם מזדכך ונעשה כצור"ה שהיא רוחניות וקלה, ואמר שפעמים הרבה ראיתי שאותם אשר (לא לקלים) יתייחסו ואעפ"כ להם (המרוץ) שנעשו קלים כצדיקים גמורים ורצים לחיי עוה"ב מחמת אשר (ולא לגבורים) ר"ל מחמת שאלו שאינם מכוני' בשם גבורים כי איזהו גבור הכובש את יצרו, ואלו שהיו רשעים אינם גמורים וגם להם (המלחמה) שאח"כ נלחמו עם יצרם הרע ונעשו צדיקים אף שעד פה לא היו נחשבין לגבורים, וגם מצאתי אשר (לא לחכמים) ר"ל אותם שעד עתה לא עסקו כלל בתורה וע"כ לא נחשבו לחכמים ולבסוף להם בא (לחם) ר"ל לחמה של תורה שנתנו לבם לעסוק תמיד בתורה, וכן (וגם לא לנבונים) ר"ל אותן שלא היה להן עד עתה מדת ההתבוננות להוציא דבר מתוך דבר אח"ז התלהב לבם בחשק גדול ולהם (עושר) רב של ההתבוננות, וכן וגם (לא ליודעים) נמשך להם כעת (חן) כי נעשו יודעים ולא זו בלבד ראיתי שמרשעים נעשו צדיקים אלא גם להיפוך ראיתי שמצדיקים נעשים רשעים, וזהו (כי עת ופגע יקרה את כולם) ר"ל לכל הכיתות הן הרשעים והן הצדיקים יקרה עת של פגע רע (כי גם לא ידע האדם את עתו) ר"ל כי ד' מדריגות יש, אנוש גבר איש אדם, ואדם היא מדרגה יותר גבוה מכולן, וכלומר שאף המכונה בשם אד"ם שהוא צדיק גדול לא ידע את עת"ו דייקא ר"ל עת הראויה לו ולטובתו, אינו רוצה לידע אותו ומתרחק ממנה לבלתי עשות טוב בה, כי (כדגים שנאחזים במצודה רעה) וכו' כן (יוקשים) גם אותם הנקראים (בני האדם) שהוא מדרגה גבוהה (לעת רעה כשתפול עליהם פתאום) ר"ל שלפעמים גם הם יחטאו פתאום בעת רעה, ואם כסברתך הנז' איך יהיה מצדיק רשע ומרשע צדיק, אלא על כרחך שהכל תלוי בבחירת האדם וע"כ היטבתי באזהרתי אותך (כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך) מהמצות (עשה) כי הכל תלוי בכח בחירתך ואל ישיאך יצרך לומר תירוץ הנ"ל כי משענת קנה רצוץ הוא.

גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו', רז"ל דרשו משל זה בכמה אופנים, ובמדרש ז"ל עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודות גדולים אלו רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ונמצא בה איש מסכן חכם זה משה וכו'. ובעקבות מדרש זה נלך גם אנחנו אף כי משארית דברי המדרש ששם נטה פעמינו לדרך אחר, אך הנה הרשות נתונה לדרוש וכמה פנים לתורה, והענין יהיה ע"פ שמפרשים פסוק (אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי) שהכוונה ע"פ מארז"ל מפני מה זכה הר סיני יותר משאר ההרים להנתן עליו התורה, מפני שהוא נמוך מכולן, כי הקב"ה אוהב נמוכי רוח כדכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וז"ש (אשא עיני אל ההרים) כולם שלא השרה הקב"ה שכינתו רק על הר סיני משם אבין ואדע אשר דווקא (מאין) ר"ל ממדת ענוה שעושה האדם עצמו כאין מזה (יבא עזרי) שישרה הקב"ה שכינתו בי, וכן ארז"ל שעל מי שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד ומסלק הקב"ה שכינתו למעלה, משא"כ בנמוכי הרוח בתכליתן שם משרה שכינתו ובמס' חולין ארז"ל לא מרובכם וכו' כי אתם המע"ט מכל העמים, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן גדולה לכם אתם ממעטי"ן עצמיכם ע"כ. הרי שכל עיקר חשק הקב"ה בישראל יותר מכל האומות הוא ג"כ מטעם ענוה, כי מדת הענוה היא מעלה גדול"ה מאד, שכן ארז"ל בפרק כיסוי הדם: אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שמשים עצמו כאי"ן וכו'. ובפרק א' דמס' ע"ז דעת ר' יהושע בן לוי בהדיא שמעלת ענוה הוא גדול"ה מכל המעלות טובות שזכר שם ר' פנחס בן יאיר פרישות וחסידות וכו', ולדרכנו נאמר שלכן ניתנה התורה ע"י משה יותר מזולתו כי כן הוא היה עניו יותר מכל האדם כדכתיב והאיש משה עני"ו מאד מכל האדם, והרי מה שהר סיני זכה לתורה יותר משאר ההרים הוא מצד היותו קטן ונמוך, וכן ישראל שזכו לתורה יותר משאר העמים הוא מצד היותן ממעטין עצמן ומקטינים, וכן מה שזכה משה שתינתן התורה על ידו יותר מזולתו הוא ג"כ מטעם ענוה, וז"ש שלמה (גם זה ראיתי חכמה תחת השמש) ר"ל שהוקשה לו למה זכה דוקא הר סיני לתורה ולמה חשק הקב"ה בישראל יותר מכולן ולמה זכה משה שיהי' הוא הסרסור יותר משארי בני אדם, ואמר שראה בזה טעם של ענין חכמה (וגדולה היא) מאד והוא כי (עיר) זה הר סיני היותה (קטנה) ונמוכה מכולן וכן (ואנשים) אשר (בה) היותם (מעט) דייקא דהיינו שממעטי"ן עצמן ע"כ (ובא אליך מלך גדול) זה הקב"ה (ובנה עליה מצודים גדולים) אלו מ"ע ומצות ל"ת, וכן מה אשר (ומצא בה איש) זה משה (הנקרא איש דכתיב והאיש משה, ומצא אותו) יותר משארי בני אדם הוא להיותו (מסכן וחכם) מסכן דייקא שהיה עניו גדול מאד, ולהיות מדת הענוה היא מעלה גדול"ה מכל המעלות כמאמר ר' יהושע בן לוי ע"כ אמר שלמה (וגדולה היא אלי) וגדול"ה דייקא, ואמר עוד ומלט הוא את העיר בחכמתו וכו'. והענין הוא כי במדרש שיר השירים על פסוק ישקני מנשיקות פיהו ארז"ל כיון ששמעו ישראל דיבור אנכי ה' אלהיך מפי הקב"ה עצמו נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו שוכחים, וכשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה חזרה השכחה למקומה והבינו כי מה משה בשר ודם אף תורתו עוברת וחזרו ואמרו הלואי יגלה הקב"ה לנו פעם שנית ונקבל הכל מפיו ממש, וזהו ישקני מנשיקות פיהו, והשיב להם משה שמאחר שמיאנו לא יזכו שוב לזה עד לעתיד לבא. עוד אמרו שם שבשעה ששמעו ישראל בהר סיני דיבור לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבם לגמרי וכשאמרו אחר שני דיברות למשה דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו וחזרו ואמרו הלואי יגלה הקב"ה לנו פעם שנית ונקבל מפיו ממש ויתעקר היצה"ר לגמרי מלבנו והשיבם משה מאחר שמיאנו לא יזכו שוב לזה עד לעתיד לבא, ע"כ ענין דברי המדרש. וכלל הענין כי רק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבור"ה שמעו ויתר הדיברות לא שמעו רק מפי משה שאחר שני דברות הראשונות אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה כי נפלה עליהם מחית"ה ומור"א מן קול הגדול של הוי"ה, ומצד שעיקר קבלתם היה ממשה ע"כ נקראת התורה על שם משה, אבל גרמו בזה הפסד רב כי עי"ז חזרה השכחה ונאבדה מהם הזכיר"ה ובמעט זמן שוב אין נשמעי"ם הדברים מהם מאחר ששוכחים אותם משא"כ אם היו מקבלין כל חכמת התורה מפי הגבור"ה ולא מפי משה אף שהיה להם מחית"ה ומורא מ"מ היו מרוויחין בזה שהיו דברי התורה נשמעי"ם מפיהם לעולם כי לא היו שוכחין אותם, ועוד היו מרוויחים ענין השני והוא זעק"ת היצה"ר הנקרא מוש"ל בכסילי"ם שזועק תמיד על האדם ומסיתו לחטוא שאם היו מקבלים חכמת התורה כולה מפי הגבור"ה עצמו היה נעקר לגמרי, ואעפ"י שגם כעת יש הרבה כל"י קר"ב נגד היצה"ר, כענין שארז"ל בברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אי אזיל מוטב ואי לאו יעסוק בתורה, אי אזיל מוטב ואי לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואי לאו יזכור לו יום המיתה, אם אבן הוא נימוח, וכן עקביא בן מהללאל אמר הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ועוד רבות כאלה יש כלי מלחמה ללחום נגד היצה"ר, הנה מ"מ טוב היה וודאי יותר אם היו מקבלים חכמת התורה על צד הנאות לה דהיינו מפי הקב"ה עצמו שאז הי' נעקר היצה"ר לגמרי והי' בלתי נראה כלל בעולם, משא"כ עכשיו שאף שיש הרבה כלי קרב נגדו מ"מ לא יבצר מהיות קצת חוטאים, ואף אם יהיה חוטא אחד בלבד גם הוא יכול לגרום איבוד טוב רע כי יש איזה עבירות כשיחטיא היצה"ר האדם בהם גורם האדם ההוא רע לכל העולם ולא לעצמו בלבד, כמו ענין חטא הגאוה שכתבו הספרי מוסר שאף שבשארי עבירות האדם אינו גורם רעה רק לעצמו מלהשרות בו הקדושה של השכינה, אבל בחטא הגאוה ארז"ל שכל אדם שהוא גס הרוח אומר הקב"ה עליו אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד ומסלק הקב"ה השראת השכינה שבגדר רב מכל העולם זה ואין נשאר רק גדר מעטי כדי השפעה לעולם כדי חיותו בצמצום גדול, וכן הוא בחטא לשון הרע (וכמ"ש בספר דרכי נועם דף י"ב ע"ב ודף י"ד ע"ב יעו"ש באורך) הרי שגם חוטא אחד בלבד יכול להאביד טובה הרבה מכל העולם. ובזה נבוא להתכת הכתובים ויהי' מלת א"ת של אומרו את האיש המסכן משמש במקום מלת ע"ם, ומלת בנח"ת של אומרו דברי חכמים בנח"ת יהיה מלשון ומפני שמי נח"ת (במלאכי ב'), שפירש"י שם שהוא לשון חית"ת ומורא, ומלת מגבורה של אומרו חכמה מגבור"ה ירמוז על פה הקב"ה שהוא פי הגבור"ה עצמו (שהוא הלשון שמשתמשים בו רבותינו במקומות רבים וכן הוא גם לשון רש"י בפ' ואתחנן בפסוק קרב אתה ושמע וכו' ואת תדבר אלינו, שפירש"י וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני) וזהו שאמר שאף אשר (ומצא בה איש מסכן חכם) הנה מהראוי היה שלא יהיה רק סרסור בעלמא לבד, אך להיות אשר (ומילט הוא את העיר בחכמתו) ר"ל שמילטם מן פחדם וחיתתם שהיו מתפחדים שלא ימותו, וענין המליטה אשר היתה הוא (בחכמתו) דייקא שנקראת חכמת התורה על שמו, כי כל עיקר קבלתם היתה ממנו בלבד, הנה מזה נמשך גירעון גדול כי עי"ז (ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא) ר"ל ששום אד"ם מישראל ל"א החזיק בכח הזכיר"ה ע"ם חכמת האי"ש המסכ"ן ההו"א (ואמרתי אני טובה) היתה יותר (חכמה) זו כאשר היתה קבלתה (מגבורה) ר"ל מפי הגבור"ה כי (וחכמת המסכן בזויה) ולא שהיא עצמה בזויה ח"ו אלא בענין זה היא בזויה והוא כי (ודבריו) של מסכן זה בחכמה זו (אינם נשמעים) מפי המקבלים במעט זמן כי נשכחים מהם ששלט עליהם כח השכחה, וכל זה גרם להם על שלא רצו לקבל במחיתה ומורא, משא"כ אם היו מקבלים את (דברי חכמים) אלו (בנחת) ר"ל במחית"ה ומורא דהיינו שדברי חכמים אלו הם כל העשרה דברות שהם בעצמן חכמים, כי הדברות היו רוחניות וחכמי' היו מקבלים אותם מפי הגבור"ה עצמו אף שהיה להם מחיתה ומורא מ"מ היו מרוויחין בזה ריווח רב כי היו (נשמעים) מפיהם לעולם, מחמת שלא היו שוכחין אותם בשום זמן, ועוד היו מרוויחים ענין השני והוא ענין של היצה"ר הנקרא מוש"ל בכסילים שהיצה"ר הוא הס"ם המושל בכל גונדא של הקליפות והרשעים הנקראים כסילים, וז"ש שגם (מזעקת מושל בכסילים) הנה (טובה) יותר (חכמה) שאמרתי בסמוך שהיא בנחת מכל (כלי קרב), כי אף שגם עכשיו יש כלי קרב הרבה מ"מ היה טוב יותר החכמה הנזכרת כי אז לא היה יצה"ר כלל, משא"כ עכשיו שלא יבצר מהיות עכ"פ איזה חוטאים ואף אם לא יהיה רק חוטא אחד הנה גם (וחוטא אחד יאבד טובה הרבה) וכנז'. ויהיה מוסב אומרו בפסוק ראשון ראיתי חכמה וכו' וגדולה היא אלי גם על ענין זה שאמר שטוב היה יותר קבלת התורה מפי הגבורה שבאמת הוא דבר גדול מאד שאז היה נעקר היצה"ר לגמרי והיה כמו עת של ימות המשיח ממש, וכמ"ש ריש פ' תצוה ובמקומות רבים בביאורינו על התורה. עוד יש לרמוז באומרו מלת אח"ד ולא אמר סתם וחוטא יאבד וכו' שמהסתם היה משמעו אחד או שהיל"ל ואיש חוטא יאבד וכו' והיה משמע אף איש א' כי עון הגאוה שאמרנו הוא חמורה כמו ע"ז כמשרז"ל כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וכן עון לשה"ר שזכרנו אמרו בירושלמי דפאה וז"ל זה שאומר לשה"ר אינו אומרו עד שהוא כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר וכו' מי אדון לנו, ולהיות הם עוונות חמורים מאד וודאי שכדאי הם לגרום פגם באות ד' דאחד ולהגדיל הריש דאחר בסוד כי ד"ר תהפוכות שכתבנו במגילת שיר השירים בהקדמת דברינו לפסוקי כרם היה לשלמה בבעל המון, וז"ש (וחוטא אחד) מלת חוטא הוא מלשון אני ובנך שלמה חטאים שהוא לשון חסרון ור"ל שמחסר קוץ הדל"ת מתיבת אחד והבן.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף