תולדות יוסף/קהלת/י

תולדות יוסף ‏ קהלת י

י.

זבובי מות יבאיש וכו' עד פסוק ראיתי עבדים על סוסים, ביארתי לעיל סי' ב' אחר כלות ביאורי אשר שם מפסוק ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות עד כלות פסוק ושנאתי אני את החיים שהוא מפסוק י"ב עד פסוק י"ח שים עיונך שם כי הוא ביאור יקר ונפלא.

ראיתי עבדים וכו', זה אמר על עצמו שהחכים יותר מהראוי על חכמת התורה עד שלבסוף היה מלך רק על מקלו לבד כאשר הקיאו אשמדאי ואף סוס לא היה לו לרכוב או ליסע עמו בקרון (וכמו שפירש"י בסי' א' בפסוק י"ב), וזה נענש מדה כנגד מדה לעומת שעבר על לא ירבה לו סוסים, לכן אף סוס א' לא היה לו כעת רק במקלו עבר ועבדיו אשר עליהן היה מושל היו רוכבים בקרנות ועגלות צב מרכבות ופרשים, וז"ש הנה (ראיתי עבדים על סוסים ושרים) שלהם (הולכים כעבדים על הארץ) רק במקלם (ואמר ושרים לשון רבים שכן דרך הלשון לומר על איש חשוב לשון רבים) והטעם לזה הוא כי (חופר גומץ בו יפול) כלומר מי שעבר על לא ירבה לו סוסים יענש בזה שלא יהיה לו אף סוס א' וילך רק במקלו על הארץ כעבד, ואף שלאו לא ירבה סוסים היא אינה עיקר העבירה, שעיקר העבירה היא למען לא ישוב העם מצרימה ולאו דלא ירבה סוסים אינה רק גדר וסייג שלא יבא אל העבירה עצמה של השבת העם מצרימה, אך הנה גם (ופורץ גד"ר) לבד ג"כ ראוי אשר (ישכנו נחש) ויענישנו. גם רמז שעי"ז שלח מהעם גם למצרים אחר מרכבת סוסים ועבר העביר"ה עצמה באופן אשר נשכו הנח"ש זה סמא"ל הוא היצה"ר נשיכה גמורה דהיינו גם בעבירה העיקרית שהיא נשיכה ממש, וגם מחטאו שחטא בלאו דלא ירבה לו נשים שהוא גד"ר וסייג שלא יסור לבבו שאמר ארבה ולא אסור, הנה נשכו הנחש נשיכה ממש שגם הסיר לבבו, וניבא שלמה על עצמו שגם בזה יענש מדה כנגד מדה באומרו מפסוק מסיע אבנים ואילך דקאי על ירמיהו שהוא גלגול שלמה, והענין הוא כי הנה וודאי הצדיק הגדול חשוב מאד בעיני הקב"ה ואם הרשיעו הדור במעשיהם באופן שאין יכול הצדיק בצדקתו להצילם מ"מ על עצמו ראוי שיגין ובפרט צדיק גדול כירמיה, וגם לא זו בלבד שהיה בעצמו צדיק אלא שרצה להשיב גם הדור מעוונותיהם בתוכחותיו הגדולות אשר הוכיחם, ואף שלא עלתה בידו כי לא קבלו תוכחתו מ"מ הוא עשה את שלו, ואם כן קשה הדבר מאד ובעיני כל יפלא זאת איך גם ירמיהו הצדיק נכלל בעון הדור עד ששמוהו בבור וידו אבן בו כידוע, אך הענין הוא להיותו גלגול שלמה המלך ממש שכבר מלה אמורה בלישנא דאינשא הבוקע עצים להבעירן הוא יתחמם בם, וכענין ההוא יודאי שמובא המעשה בזוהר שנשא עצים בעצמו לגיהנם שיבעירו אותו בם, והענין הוא כי רומזין לאדם שמה שיובער בו אש הגיהנם הוא אש שלו ממש שהוא הוא המכין ומבעיר האש, ע"כ לרמז זה מצווין לו שהוא בעצמו ישא העצים וכן היה הענין פה, הדוגמא בירמיהו שאף היות ירמיהו צדיק גדול מ"מ היותו גלגול שלמה ממש שיצא ממנו נבוכד-נצר מאשר נזקק אל מכת שבא ע"כ שילם לו הקב"ה ממעשהו גופא שהוא יראה בחורבן בהמ"ק אשר הוא בנה ויסבול צרות מן נבוכד-נצר הרשע כמו שכתבנו באורך לעיל בפסוקי דור הולך ודור בא באופן השני, והנה ירמיה הנביא היה מסי"ע ומדחה כוחי היצה"ר הנקרא אב"ן (כמ"ש והסירותי לב האב"ן) מלב אישי ישראל בתוכחותיו ואעפ"כ גם הוא יעצב ויתייסר עמהן, והטעם לזה הוא כי אף שהברז"ל שהוא היצה"ר הנקרא גם בשם ברז"ל (כענין מאמרם אם ברז"ל הוא מתפוצץ) הוא קה"ה מאד אצל ירמיה ואינו חד בחידודין באופן שאינו יכול להסיתו לשום חטא כמו ברזל קה"ה שאינו יכול לחצוב עצים כלל, מ"מ מחמת אשר מלפני"ם ומקדם היותו בגוף שלמה קלקל אף שעכשיו לא קלקל כלום לא הועיל לו כלל, ועיקר החטא בשלמה היה שהי' בו יתרו"ן הכשר חכמ"ה דהיינו שרצה להחכים יותר מחכמת התורה באומרו ארבה ולא אסור, והוא הוא אשר גרם שישוך הנחש גם לירמיה ר"ל ששלט עליו נבוכד-נצר הרשע נחש עקלתון ונשכו בייסורין, ואף היות ירמיה הוא בע"ל הלשו"ן גדול בתוכחותיו בלשון לימודין קול קורא בגרון אעפ"כ אין יתרון לו עבור זה, וז"ש הנה (מסיע) הוא לשון פועל יוצא לשני, כלומר שהוא מסיע מאחרים כוחי היצה"ר הנקראים (אבנים) הוא ירמיה שהיה מוכיח גדול קשה מאד לכאורה איך (יעצב) גם הוא (בהם) כי וידו אב"ן בו, ואמר כי באמת הענין הוא כמרגלא בפומא דכולא אשר (בוקע עצים) הוא הוא אשר (יסכן בם) ויובער כי המבעיר הוא עצמו יובער בהן, ובהיות הדבר כן במשל זה ע"כ יומשך חסרון גם אל המסיע אבנים והוא כי בשלמא (אם קהה הברזל) בירמיהו שהיצה"ר לא שלט בו כלל ומצורף לזה היה אשר (והוא) ר"ל המסיע אבנים זה (לא פנים קילקל) מלת פנים היא מלשון וזאת לפנים בישראל שהוא לשון קדימת זמן, וכלומר אם מלפני"ם ומקדם בהיותו בגלגול ראשון גם כן לא היה בו שום קלקול וחטא אז היה כח גדול בו באופן אשר (וחיילים יגבר) ר"ל ע"י כחות הגדולים וחיילות רבות ממצותיו יגבר הוא באופן אשר לא היתה יד נ"נ שולטת עליו, אבל באמת מחמת הפגם של (יתרון הכשר חכמה) שהוא ענין יתרון התחכמות על חכמת התורה (ואין תימה על ווין יתירים כפירש"י פה), יתרון זה גורם להמסיע אבנים (אשר ישוך הנחש) זה נ"נ אותו (בלא לחש) שאין צורך לשום אדם שילחש לו ויאמר זה כי מעצמו יעשה מאחר שכן נגזר מן השמים, ומזה נמשך אשר (ואין יתרון) כלל (לבעל הלשון) הוא ירמיהו אשר היה לו לשון לימודים רב בדברי תוכחותיו (ומלת אם של אמרו אם ישוך היא כמו אם כסף תלוה שאינו לשון ספק אלא לשון וודאי כמו אשר, וכל זה נמשך מן ופור"ץ גד"ר הנזכר. עוד ירמוז באומרו מסיע אבנים דקאי על ירמיהו והוא כי שלמה רומז שלם ה', משא"כ ירמיהו הוא יר"ם יה"ו מן ה' אחרונה שהה"א אחרונה ירדה למטה ממקום חיבורה כמ"ש לעיל בפסוקי דור הולך ודור בא וכו', וקאי על כל בחינות אותיות ה' אחרונה שבכל העולמות, כי בכל העולמות יש חותם אורות משם הוי"ה ונמצא בכל העולמות נפרדו אורות ההי"ן אחרונות מאורות אותיותיהן הקודמות שהן אותיות יה"ו, והנה ה' אחרונה לה יתייחס בעצם הכינוי אבן כי בה תלוי סוד שם ב"ן שעם הכולל הוא אב"ן כידוע למשכילים, ועל כן קרא שלמה לירמיה"ו בשם (מסיע אבנים) על היות שמו רומז על הסעת ופרידת האבנים אלו ע"כ (יעצב בהם) דייקא, דהיינו לעומת זה, ויד"ו אב"ן ב"ו שהאבן רומז לבחינת מדה הנ"ל, ועיקר הענין הוא מחמת סוד בקיעת עצי"ם כי שם הוי"ה עולה כמספר ע"ץ שכן י' פעמים ה' וכן ה' פעמים י' הוא ק', ועוד ו' פעמים ה' וכן ה' פעמים ו' הוא ס' הרי מספר ע"ץ, ועכשיו עצי"ם אלו הקדושים נעשה בהם פירוד ובקיעה, וזהו (בוקע עצים) כמאמר ירמיהו בקינתו שאמר כי ראתה גוים באו מקדשה ס"ת הוי"ה ובין י"ה לו"ה מפסיק תיבת גוים שהוא פירוד ובקיעה לשנים, וע"כ בגוי"ים אלו (יסכן בם) מלשון סכנה שהיה מסוכן על ידם כי השליכו וידו אבן בו.

דברי פי חכם חן ושפתות כסיל וכו', בבבא בתרא פרק השותפי' ת"ר סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעי' תרי עשר וגו', ופריך מכדי ישעי' קודם לירמיה ויחזקאל ליקדם לישעיה ברישא (פירש"י שהרי ישעיה בימי עוזיה וירמיה בימי יאשיהו ויחזקאל בימי צדקיהו) ומשני כיון דמלכים סופו חורבנא וירמיה כולה חורבנא ויחזקאל רישא חורבנא וסופא נחמתא וישעי' כולו נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא ע"כ. ולפ"ז יתכן שפסוק דברי פי חכם חן קאי אדסמיך ליה שאמר תחילה ואין יתרון לבעל הלשון שהוא ירמיהו וכנז', אמר עוד פה אשר בל תהרהר אחריו ח"ו לומר מאחר שנשתנה נבואתו מנבואת שאר הנביאים כי הלא תחילת ספרו וגם סוף ספרו הוא דברי ועניני סכלות ר"ל עניני חורבן ושממה וגלות שהוא מן שליטת הסכלו"ת שהיא הקליפה, שכל דבר רע היא הממונה עליה להעניש את ישראל בה, משא"כ שאר הנביאים אף שדברו עניני עונשים ורעות לישראל מ"מ לא ישתוו תחילת דבריהם עם סוף דבריהם לרעה כמו בירמיה (הגם שיש באמצעו גם דברי נחמה, אבל מעטים המה ורובו ככולו הוא פורענות כמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות, וגם שסוף סוף התחלת דבריו עם סוף דבריו ישתוו לרעה משא"כ בשאר הנביאים) ותאמר שאין זה רק מחמת שמגלגלין חוב ע"י חייב במקצת, ועל כרחיך יש איזה פגם בירמיה אשר תחילתו וגם סופו ברעה ידבר, ולא עוד אלא שמושך אליו גם שאר הרעות וזה עד ממהר היותו נתון בתווך ומגרר אליו רעות של סוף מלכים עם רעות של תחילת יחזקאל, כי כן טבע כל רע שמושך אליו רע, וכתירוץ הגמרא סמכינן חורבנא לחורבנא, לזה אמר לא כן הדבר ואל תחשוב סרה ח"ו על איש קדוש כזה, וז"ש הנה בעל הלשון שזכרתי כל דבריו הם (דברי פי חכם חן) והוא מוסר קדוש ונבואה קדושה ואף אשר אם יגביהו בגאוה ובוז קצת רשעים ועי"ז (ושפתות כסיל) של כת הרשעים (תבלענו) לירמיה לדבר עליו סרה לאמר הלא (תחילת דברי פיהו) של ירמיה הם מעניני הרעות והצרות הבאים ע"י הממונים שהממונים ההם המה מכוני' בשם (סכלות) וכן (ואחרית פיהו) שהוא סוף דבריו הן ג"כ מענינים המדברים ברעות והן (הוללות רעה) הבאים מהממונים שהם רעים ולא שהפירוש שדבריו בעצם הם רעים ח"ו, חס מלומר כן, אלא ר"ל היותו מדבר בדבריו שהן עניני צרות שהצרות אלו באין ע"י העוונות והסכלו"ת והוללות רע"ה, אשר על כל זה הנה (והסכל) שהוא אנוש אשר לא טוב חושב הוא אשר (ירבה דברים) לאמר אשר המכונה בשם אד"ם הוא ירמיהו הצדיק (שהצדיק מכונה בשם אד"ם שהיא מדרגה עליונה מד' מדריגות אנוש גבר איש אדם) האמיתי (לא ידע האדם) זה כלל מדברים אלו שיחשוב עליו, כי הוא יחשוב עליו שנמצא בו פגם ע"כ נברר הוא יותר מכל השאר להיות מתנבא בכל רעות בתחילה וסוף, ובאמת לא ידע ירמיה משום פגם כי כולו טוב הוא וכל זה יומשך מחמת שנראה עוד והוא כי (מה שיהיה) ר"ל כי מהמלכים שיהיו עוד בעולם להלן ורחוק אחרי, כי שלמה אמר זה על סוף זמני המלכים אשר בסוף נביאים ראשונים, ועליהן אמר כי (מה שיהיה) ויוולד להבא הדור של מלכים שקודם ירמיהו וכן (ואשר יהיה מאחריו) של ירמיהו ר"ל דור שאחר ירמיהו והוא יחזקאל שהיה בימי צדקיהו (מי יגיד) ר"ל כל מי שימצא באלו הדורות אשר יגיד דברים קשים כגידי"ן דהיינו רעות וגלות ויסורין בכל מ"י שימצא בו דברים בחינת קשיות כגידי"ן כל אלו יחוברו (לו) ר"ל לירמי', כי הוא ינתן באמצע בין סוף מלכים לתחילת יחזקאל על כי ראשו מחובר ושוה לסוף מלכים, וסופו מחובר ושוה לתחילת יחזקאל, ואף שישעיה הוא ג"כ מאשר קידמו לפני ירמיה ומהראוי היה להקדימו קודם ירמיהו כי הוא מהחלוקה של (מה שיהיה) שאמרתי שהן אותן שקדמו לפני ירמיה שהוא סוף מלכים, אלא על כרחך להיות ישעיה כולו נחמתא וירמיה כולה חורבנא ע"כ נברא דווקא ירמיה להעמיד דבריו אחר מלכי"ם היות כל מ"י שבו בחינת יגי"ד יומשך ל"ו דווקא, וא"כ יחשוב הסכל מאחר שהוא תחילת וסופו חורבנא ופועל שממשיך אליו גם כל החורבנות שבסוף מלכים עם תחילת יחזקאל, אין זה כי אם מחמת שיש בירמיה איזה פגם, לז"א לא תחשוב כן כי לעולם דברי פי חכם חן וקדוש הוא לאלהיו, רק הסיבה לחורבנא דיליה הוא מחמת אשר (עמל הכסילים) דהיינו עוונות הדור ההוא זהו אשר (תיגענו) מלדבר טוב ומוכרח לדבר תמרורים (אשר) על כן (לא ידע) מלת ידע פירושו לשון חיבור כמו והאדם ידע, ור"ל ע"כ לא נתחברו דבריו באופן שיהיו הם (ללכת אל עיר) שהוא מקום ישוב רק הלכו ונתחברו אל מקום המדבר בענין חורבן ושממה, ונצתה מאין יושב שהוא בין סוף מלכים ותחילת יחזקאל, זהו הנראה לפי דרך הדרש:

אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו וכו', הנה היצה"ר נקרא לפעמים נע"ר על שם שהוא מנוער וריק מכל טוב, אבל היצ"ט נקרא בן חורי"ם כי הוא מן חור"י וסגני העולם ממקום גדולים דהיינו שורש הקדושה, וההולכים אחר היצה"ר אף אם לפעמים יעשו איזה מצוה משלם להם הקב"ה שכר המצוה בעולם הזה שהוא שלא בעונתה, כי עיקר הזמן והעונה לקיבול שכר הוא בעולם הבא כמ"ש רז"ל היום לעשותן ומחר לקבל שכרן. אבל אלו מקבלים השכר שלא בזמנן כמו מי שאוכל בבקר קודם זמן אכילת כל אדם כמו בשעה ראשונה שהיה מאכל לודים, או שעה שני' שהיא מאכל לסטים וכו', אבל הצדיקים אין הקב"ה משלם להם שכר אלא בעוה"ב שהוא שכר נצחיי, ולא עוד אלא שגם הפירות שהם ריווח לבד מהקרן שהיה מהראוי שהפירות יסולק להם בעוה"ז, הנה גם זה מצניע הקב"ה לעוה"ב ועושה מהשכר עובר שכר נצחיי, וז"ש (אי לך ארץ שמלכך נער) הוא היצה"ר, (ושריך בבוקר יאכלו) ר"ל שיאכלו שכרם שלא בעונתו דהיינו בבוקר קודם זמן אכילה של כל המכונה בשם אד"ם, אבל (אשריך ארץ שמלכך בן חורים) הוא היצה"ט שהוא מן חורי וסגני העולם (ושריך בעת יאכלו) דהיינו בעת האמיתי וזהו (בגבורה) ר"ל בתגבורת שכר כי הוא שכר נצחיי (ולא בשתי) דהיינו תענוג הזמן עובר. עוד ירמוז אל העבודה הגדולה שכתבנו לעיל סימן ב' בפסוק תרתי בלבי למשוך ביין באופן השני, והוא שיהיה האדם דבוק כ"כ בעבודת ה' עד שגם בעת אשר יאכל ממתקים לא ירגיש בעריבות המאכל מגודל דביקות באהבת השם שהיא גבורה גדולה מאד, והעושה כן אז מהפך גם בחינת תענוגי עוה"ז לבחינת עוה"ב, ולאיש כזה יותר ראוי לאכול מאשר יתענה, וכמו שהארכנו שם באר היטב מענין עבודה זו הגדולה, וז"ש (אי לך ארץ שמלכך נער) הוא היצה"ר (ושריך בבקר יאכלו) שלהיות אכילתם אכילה פשטיות למלא בטן אין צריכין הכנת עת אלא מיד בבקר יאכלו, אך (אשריך ארץ שמלכך בן חורים) הוא היצה"ט אשר (ושריך בעת יאכלו), והטעם כי אין אכילתן אכילה פשטיית למלא בטן אלא היא (בגבורה) גדולה להפכה לעבודת הקב"ה, (ולא בשתי) של גופניית דהיינו שיונעם לו עריבת המאכל והמשתה, אלא שתגבר עריבות אהבת הדביקות באהבת השם על עריבת המאכל והמשתה, ולעבודה רבה כזו צריך הכנה גדולה וצריך ע"ת לאכילתן, ע"כ ושריך בע"ת ידועה הוא אשר יאכלו, גם כיוון שלמה כוונה שני' בזה, והוא (בעת יאכלו בגבורה) ר"ל באותו העת גופא אשר יאכלו הוא בגבורה גדולה להפכה לעבודת הקב"ה, (ולא בשתי) גופניי, ולא חש לדקדק להזכיר פעם בלשון אכילה ופעם בלשון שתיה כי שתיה בכלל אכילה וחדא הם, גם אידי ואידי הן עריבות עוה"ז וכאחד חשיבי ובדרושים שלנו הארכנו בזה.

בעצלתים ימך המקרה, הנה בנזה"ק פי' על הא דארז"ל יאי עניותא לברתא דיעקב כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא ע"פ שארז"ל בפ' אין צדין: ישראל הן עזין שבאומות ואלמלא ניתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולה לעמוד מפני עזותן, כי התורה מתשת כח של אדם שנקראת תושיה, ועל ידה נחלש עזותן. אמנם עשיר יענה עזות ותחנונים ידבר רש, א"כ העניות היא היפוך העזות כצבע אודם שהוא היפוך צבע שחור, והוא יותר נאה מאשר יצטרפו שני גוונים לבנים או שחורים, כי בדבר והיפוכו נשלם העדי מאד, והן דברי רז"ל יאי עניותא לברתא דיעקב כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא, כן העניות הוא היפוך העזות, ובסמ"י פירש בזה פסוק (לולא תורתך שעשועי) שהיא מתשת כח אז (אבדתי בעניי) תמיד להכניע עזותי. והנה האיש השורר בביתו יכונה בשם המקרה, וכמו אשר כינו קצת פותרי חלומות בענין הרואה בחלום קורו"ת ביתו נופלים שע"כ יאות להתענות עליו, ורז"ל דרשו בעצלתיים של תורה ואף אנו לדרכנו נדרש על עצלות של תורה שאז יוכרח העוני, וזהו (בעצלתיים) של תורה יומשך אשר (ימך המקרה), והנה רז"ל אמרו כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עוני, ודורשי רשומות אמרו על נטילת ידים ר"ת ענ"י, וידוע מארז"ל כד משלים שערא מכדא נקיט תיגרא בביתא, ובמשלי אמר דלף טורד ויום סגריר ואשת מדנים וכו', הרי הדלף ואשת מדנים שהיא עקרת הבית שווין בערך וחדא גזירה היא, וז"ש שבעצלתיים של תורה ימך המקרה, וגם (ובשפלות ידים) ר"ל עבור חטא השפלת וזלזול נטילת ידי"ם ככל הדינים האמורים במס' ידי"ם ג"כ ימך המקרה, ולא די ענין העניות אלא גם גורם אשר (ידלוף הבית) ר"ל עקרת הבית היא האשה תדלוף כדלף טורד ע"י אשר כלה שערא מכדא ורמי תיגרא בביתא בית"ו זו אשתו. ואמר עוד כי אל תעלה בדעתך שגם יתעורר מחלוקת בביתו אשר אין נוגע לענין העניות לפי הנראה, ולמה תלה המחלוקת בעניות, לז"א לא כן הדבר כי אחר כל המחלוקת שיהיו בין איש לאשתו רובא דרובא הוא שאף באמצע תגבורת המחלוקת הנה הלחם והיין עושין אותם שישחקו וישמחו מכל התעצבות מחלוקותן שהיה להן, וזהו (לשחוק עושים לחם ויין) שהלחם והיין (ישמח חיים) ובפרט (והכסף) שעמנו באין כל השמחות וודאי ק"ו הוא שהוא (יענה את הכל) ויתווך כל שלום כנראה בחוש:

או יאמר (בעצלתיים) של תורה (ימך המקרה) הוא הקב"ה אשר קירי עולם זה עלינו נעשה כביכול מך שאין השם שלם ע"י ביטול תורה שאז אין הקול קול יעקב נשמע ושולטות הידים ידי עשו, והשכינה הנקראת בי"ת היא בחינת שם אדנ"י שהיא בית והיכל לשם הוי"ה כידוע, הנה היא מחוסרת שפע ואין לה מה לדלוף ולהשפיע לישראל, אבל (ובשפלות ידים) דהיינו שאין עצלתיים בתורה שנשמע הקול קול יעקב שאז הידי"ם ידי עשו הם בשפלות גדול, הנה גם (ידלוף הבית) אז ר"ל שאז השכינה הנקראת בי"ת מתמלאת שפע ודולפת השפעתה לזולתה דהיינו לישראל, וע"י ריבוי תיקון הקדושה יזכו ישראל (לשחוק) הידוע אשר בו (עושים) סעודה גדולה הנקראת (לחם) שכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו עבד לחם רב, והוא השחוק שעתיד גבריאל לעשות עם לויתן ובת זוגו שהם נחש בריח ונחש עקלתון סוד סמא"ל ולילי"ת אשר יפגע בם בחרבו הקשה, ולשחוק ההוא יעשו סעודה גדולה לצדיקים שיאכלו וישתו דהיינו שיהנו מזיו השכינה, גם (ויין ישמח חיים) אז דהיינו שיזכו ליין המשומר בענביו, ובפרט (והכסף) הוא שפע רוחני נשגב מאד הבא מן ת' עלמין דכיסופין בסוד ארבע מאות שקל כסף שיושפע אז לישראל הוא (יענה את הכל) שחשיבות שפע זו עולה על הכל כי היא ממקור עליון רם ונשגב מאד, ובהגיע זמן ההוא אז (גם במדעך מלך) ר"ל כי בזמן הזה כאשר תעמיק לדע"ת רוממות מל"ך כל העולמות תיק"ל בעיניך רוממותו מצד חוסר דעת"ך, אך בזמן ההוא כאשר תעיין לדע"ת רוממות מל"ך (אל תקלל) מלשון ותק"ל גבירתה, (וכמו שכתבנו בשם המפרשים לעיל סימן זיי"ן פסוק כ"א), כלומר אל תיקל בעיניך רוממותו כי תשיג שהוא רם מאד, גם רמז על המד"ע בתורה שכעת בעת מדע האדם בתורת הוי"ה מתערבין פניות רבות בלימוד ההוא כענין שיקראוהו רבי וכיוצא, וכל זה הוא לסיבת היות שליטת מלך מלכי המלכים קלה בעיניו ע"כ עושה תורתו כקרדום לחטוב בה, משא"כ לעתיד יהיו כל המדעים בתורה לשמה כי לא יקלו בכבוד המל"ך עליון, וזהו (גם במדעך) בתורה (מלך אל תקלל) ר"ל אל תיקל וכנז', וזהו בענין פריה ורביה של מדע התורה, וכן בענין פריה ורביה אשר ((בחדרי משכבך) גם כן (אל תקלל עשיר) שכעת הנשמה שממשיכין במצות פריה ורביה אל הוולד ע"פ הרוב היא עני"ה ודל"ה, כי היא מעורבת מהרבה רע (כמ"ש הכתוב לעלי סי' ה' בהצעת דברינו לפסוקי עושר שמור לבעליו לרעתו וההמשך שם ע"פ הקדמת חכמי האמת על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו), שהרע היא רישות ועניות, ומצד זה יש להחזיק לנשמה זו לקלת האיכות, אך בזמן ההוא תהיה זכה וברה ועשירה מושפעת בשפע רב של קדושה, כי הרע לא יהיה אז, ובהיותה עשיר"ה לא תחזיקה לקל"ת האיכות. ונתן טעם אל ענין הראשון שאמר שלא יקל בכבוד המלך עליון בעוסקו במדע התורה באומרו (כי) אז הלא התורה הנקראת (עוף) כמארז"ל במס' ברכות, ובני רשף יגביהו עוף אין עוף אלא תורה, ועוף זה הנה (השמים) דווקא (יוליך את הקול) שלך שתעסקו במדע התורה שיבראו מהקול שמים חדשים כידוע (זח"א ה' ע"א) כי לא יהיה שום סיג ופני' במדע תורתך, ולא שתלך קולך לארץ לעומקי תהומות הקליפות מחמת התערבות סיגים ופניות רבות בעסק תורתך כי תהיה עסקך זך וצלול, ומחמת זה ממילא הוא שאל תיקל בכבוד המל"ך עליון. ועל ענין השני שאמר מענין פריה ורביה שבחדרי משכבך נתן טעם באומרו כי אז (ובעל הכנפיים) הוא המלאך הממונה על הנשמות הנולדים מההריון, שהמלאך הוא בעל כנפיים, הנה אז מה אשר (יגיד) וימשיך נשמה (מלשון נהר דנגי"ד שהוא לשון המשכה) תהיה הנשמה בבחינת הזיכוך וצחות, שראוייה להתייחס בבחינת (דבר) כמד"א דב"ר צוה לאלף דור, שקאי על התורה הנקראת דב"ר שנתינה שלה היא באלף דור כידוע, וכלומר שתהא הנשמה ראויה להתקרב ולהתייחס לשורשה שהיא התורה הנקראת דבר מצד זיכוכה, שכל הנשמות שורשן היא התורה כידוע, וממילא אל תקל באיכות של הנשמה אז כי תהי' עשירה בשופע רב של קדושה ע"י זיכוכה הרב.

שלך לחמך על פני המים וכו', הנה יש אשר יפרנסו עצמן ע"י אשר יסחרו בסחורות הבאים בספינות במי"ם, ויש אשר יסחרו בסחורות הבאים ביבשת ארץ, ואותן שבספינות מים הם מסוכני' שלא ישתבר הספינה וכדומה, ובפרט אם הולכת הספינה למרחקי' גדולים שצריך רוב ימים לנסיעתה שלא יבצר מהיות מקומות רבים מסוכנים או סכנת הבאים ע"י מקרי הזמן כמו רוחות גדולות וכיוצא, וע"פ הרוב מסחרים יותר ביבשה כי יראים מסכנת המים, אבל לו חכמו ישכילו זאת כי הכל מאת הקב"ה ואין אדם נכוה אף באצבעו מלמטה עד שגוזרין עליו מלמעלה, וצדקה היא רפואה גדולה, כי עשר בשביל שתתעשר, וחנוני נא בזאת אמר הקב"ה לגודל חפצו בה, והנותן צדקה כראוי ומעשר מריווח סחורתו וודאי לא יאונה לה כל רע, אף אם הולכת בים ואף אם הליכתה בריבוי ימים דהיינו למרחקים גדולים, וכן אם לא יתן צדקה ומעשר הנה הרבה שלוחים למקום ויאונה רע אף ביבשת ארץ, והנה יש ז' מעלות ומדרגות לצדקה, והשמינית העולה על כולן היא הנתינה לעניים דרך הלוואה כמובא ביורה דעה סימן רמ"ט, וז"ש (שלח לחמך) ר"ל פרנסתך דהיינו סחורתך שעל ידה אתה מפרנס עצמך, אף (על פני המים) ואל תחוש (כי) אף (ברוב הימים) ר"ל אף אם הליכתה למרחקי' גדולים שצריך ריבוי ימים לנסיעתה תהי' ג"כ בטוח אשר (תמצאנו) ולא יאונה לו כל רע, רק בתנאי אשר (תן חלק לשבעה) אלו שבעה מדרגות צדקה (וגם לשמונה) היא מדרגה השמינית תקיים אם תוכל וזהו העיקר, אבל (כי לא), מלת כי משמש בלשון כאשר ר"ל אבל כאשר לא תתן צדקה הנה אז (תדע מה) ואיך (יהיה רעה) גם בשלחך לחמך (על הארץ) ר"ל ביבשת ארץ ולא בפלגי מים, שגם ביבשת ארץ הרבה שלוחים למקום וכאמור.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף