יד אהרן (תמרת)/קונטרס מעלות התורה
|
דף זה נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך דף זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
מעלות התורה
במקום הקדמה
- ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש
- לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי
- (תהלים קיט)
א
מנהג המחברים מבני עמנו מעולם לכתוב בראש חיבוריהם „התנצלות”: מה ראו על ככה להדפיס ספר. עובדה זו מוצאה מאת הרגש המוסרי המעיק על נפש המחבר – אם בעל נפש הוא – ברגע גשתו „להפיץ מעינותיו חוצה”. כי הנה בכל הופעה שיופיע איש על הבמה לדבר דבר מה אל הקהל יש בה מצדו של הדובר משום התפארות והקשרת כתרים לעצמו (אחת היא, אם קולע אל מטרתו ועושה באמת רושם על הקהל, או לא. אך הוא על־כל־פנים ידמה לעשות רושם, שאילולי כן הרי לא היה מופיע...). כל דיבור היוצא מפיו כאילו מתלווה בהד־קול פנימי, המכריז בפני העם ואומר: ראו נא ראו; כי פי המדבר אליכם!".
ואם בהדפסת ספרים בכלל כספרי דרוש, מוסר, משפטים על הליכות עולם, שחוג קוראיהם רחב, ו„תועלת־הרבים” הצפונה בהם היא איפוא באמת גלויה וברורה, ובכל זה יחוש המחבר האיסטניסן קצת אי־נעימות בנפשו מפאת האורח ה„חביב” מר „אגואיזמוס”, המופיע אף הוא אל השמחה הזאת של "זיכוי הרבים" ולוקח בה חבל נמרץ... מכל שכן שיתעוררו פקפוקים כאלה בלבב מחבר ספר של חידושי־תורה, שמספר האנשים שיוכלו להתעניין בספרים כאלה מעט מאד. „אלף נכנסים למקרא ועשרה מהם יוצאים לתלמוד”. ואף מאלה המעטים הנה מספר היודעים להפליג במים עזים של חכמת פלפוליו של התלמוד מעט מן המעט. ובה במידה שתמעט הדרישה אחרי איזה ספר ומעטה התועלת לאחרים הנשקפת ממנו, הן תרבה לבלוט אנוכיותו של מחברו וכוונתו להתהדר.
ואם נוסף לאיסטניסותו הנהו המחבר גם מוג־לב, אזי יוכל לבוא מורך לא־מעט בלבבו גם מקול הרינון שנתפשט במחננו בדורות האחרונים על כל העניין של הדפסת חידושי־תורה. „מה יתנו ומה יוסיפו לנו החיבורים החדשים בהוויות דאביי ורבא?” – ירננו המקטרגים – "האין לנו מכבר ערימות ערימות ספרים מספרות הרבנית? עד מתי, עד מתי תהא ספרות זו פרה ורבה?"
כי הטענות הללו לא ממקור טהור תהלכנה, ולא להביא באמת סדרים נכונים בספירות עסק התורה מגמת פניהן, – די רק להראות על הכלל הידוע, שכמו בממלכת האורגנים החיוניים חקוק טבע ה„הפראה”, ועם טבעם הזה קשור גם שגשוגם ורעננותם. לאמר, שבהיפסק אצל איזה בעל־חי כוח הפראתו ויעמוד מלדת, מתחיל אף הוא בעצמו ליבול, כך הוא גם במקצועות החכמה והאמנות. כי לשמירת קיומם העצמי דרוש, שיהיו מפרים ומרבים בכל פעם גילויים חדשים, ובעמדם מלחדש חידושים יעלו חלודה ויעברו מעל הבמה.
הבאים אפוא בטענות על הספרים החדשים שבספרות הרבנית סימן הוא, כי עינם צרה בכל עסק התורה, ונכונים הם לפשוט יד בעיקר החכמה היהודית דמתקרי „חכמת התלמוד”. אלא שלהפליג כל־כך בדרכם הזה לא תספיק להם עזות, לכן יתנכלו לחפש תואנה על ה„ריבוי”. בטענתם זו כאילו יביעו לאמר: על הראשונים אנו מצטערים, אלא שאתם באים להוסיף עלינו חדשים. ובהצעתם לעצור בעד הפראת הספרות התורתית, יתנקשו להביא כליה ובליה גם על הרכוש שנצבר אצלנו עד כה במקצוע הזה – הרכוש שלפי דעתם, חוסר דעתם, אין חפץ בו.
אבל אך איש שוגה ופתי עבד ושפל רוח יוכל להכלם מקול הרינון הזה, שנתפשט במחננו כנגע צרעת בשנים האחרונות בעטיה של ההשפעה המדיחה, המגיחה עלינו מתוך עולמות הנכרים והצוררים, המביטים בלעג שאננים על עולמנו הנדכא, שהם בעצמם ידכאוהו, יחמסוהו וישביעוהו כל היום ממרורים, ואת שארית פליטתנו־תנחומתנו הרוחנית, זו התורה, שכשיליהם וכילפותיהם בהם ינפצו את גולגלותינו ושמשותינו עדיה לא יגיעו, יתנכלו עולמות הגויים לנפצה על ידי חצי לעגם וביטולם. בשימם עליה עלילות דברים מצד התועלתיות והריאליות כביכול. לאמר: מה הנאה יש לעולם בספרות התורתית? איזו תועלת היא מביאה לבריות?
אולם, כאמור, אך איש שוגה ופתי יוכל להכלם מקול הלגלוג והביטול הזה שיעבירו במחננו אילני־הסרק שבקרבנו. הללו שההשפעה הזרה מוצאת בקרבם חלל ריק להיכנס בו, וסופת השנאה העולמית לעם־העולם, המנשבת מאת העולם החיצון, מסתבכת היטב בתוך ענפיהם החשופים... אבל בעל הרעיון הזך והמבט החודר ישחק להם ולהבליהם. „מפי מי אנכי שומע את הקטרוג הזה על העסק הנאדר של לימוד תורתנו?” – ישיב להם נקי הדעת – „מאיזה מקומות הן שתגיענה לאזני הטענות: מה יתרון? מה תועלת? כלפי העסק בתורתנו? מתוך המקומות שכמעט לא ישתגעו שם מתוך ריקות־הנפש וחסרון תוכן בחיים. מתוך העולמות שבתי־תיאטראות, קרקסאות, מרזחות, תבל וזימה ממלאים כל חללם. מתוך העולמות שההוללות והפחזות הנן גיבורות היום שלהם, שהכל מוקטר מוגש לשמן. תשעים אחוזים מכל תעשייתם האינדוסטרית עסוקה בעיבוד כל מיני דברים שבלוקסוס ושבהבל – בהכנת הדקורציות בעד ההוללות. ותשעים אחוזים מן תעשייתם הקולמוסית עסוקה ברישום תכניות בעד ההוללות, ביצירת פזמונים לכבודה ובהתפלפלות אודותה...”.
והמשחקים של דברים בטלים, דברים של מה בכך, עדיין רחוקים מאד מלהיות המילה האחרונה של הוללותם. בקרב משחקי הגויים הלא נמצא גם משחק „האצטדיה”. המונים, המונים נאספים להתענג על המחזה שמשליכים אדם חי לפני שור האצטדין להתאבק עמדו, להתאבק עם מר המוות. ולא עוד אלא שאף המשחק הזה, המשחק שאלפי ריקים ופוחזים שמחים, ואיש אחד מפרכס במחיתת מוות, איננו עדיין אף הוא מילתה האחרונה של הוללותם. בקרב משחקיהם הלא נמצא גם שחוק שדות־הקטל, „תיאטרון המלחמה”, שאלפי אלפים אנשים מובלים לטבח וריקים ופוחזים אחדים שמחים... וערוך יֵעָרך המשחק הזה לא על ידי איזה משחקים פחותי ערך, כי אם על ידי סלתה ושמנה של חברתם. על ידי אלה שהוקמו כביכול לעמוד על המשמר בעד הצדק והמשפט – על ידי מלכיהם ושריהם. והתקבל יתקבל משחק המלכים הזה מצד המוניהם בחרדת כבוד. ואנשי־הקולמוס שלהם יתחלקלק לשונם, יתחדד כשרונם ויפתח אצלם מעיין של שירה „מה־יפית”ית מיוחדה ב„רגעים המרוממים” ההם... כל הארץ מן הקצה אל הקצה תמלא שכרון המלחמה, וספקו הכל בקיאם של הזמירות והפזמונים בשבח „המשחק האדום” ובשבח עורכיו המלכים, שיזמרו כולם פה אחד. יחקו ויעלו גרה איש איש את פטפוטי הבליו של חברו. וכאשר ימצא באלו „הרגעים המרוממים” תם אחד שיציג כלפי „עורכי הסדר” השחור־האדום שאלת מה זאת? מה בצע, ומה יתרון? – יקבל את תשובתו אם לא על ה„תליה” לפחות בבית־הסוהר... הצריכים אנו איפוא להכלם מפני הלגלוג וטענת „מה תועלת?”, השלוח אלינו כלפי עסק תורתנו מאת העולמות הנבובים ההם?...
ובכן, את מורך־הלב שלרגלי קטרוגי המקטרגים על עסק תורתנו אפשר להכריע באפס יד. עצת הרמב"ם: „אל יבוש מפני המלעיגים” אפשר לנו לקבל על נקלה. כי מי שהוא קצת בר־דעת אין לו שום רספקט בפני החבריא המזוהמה של „העולם הנאור”, והסכמותיהם או לגלוגיהם אינם עושים עליו שום רושם. לא יאמר כשר לכל אשר יאמר העם הזה כשר, ולא יאמר פסול לכל אשר יאמרו אלו, השמים אור לחושך, פסול.
אבל כדת מה לעשות עם רגש האיסטניסות המנקר בלב והנרתע אחור מפני מלאכת ההתהדרות הכרוכה עם מלאכת שמים זו של הדפסת ספר "חידושי־תורה".
והנה להשקיט ערעוריו של רגש האיסטניסות אין עצה ותחבולה אלא זו שלא ירבה לסבב לו, לרגש האיסטניסות שבקרבו, מועקה עוד יותר גדולה, בכחשו ברבים אודות חולשתו זו, בגנבו את לבב הקהל להכריז לפניהם שלא לכבוד עצמו הוא דורש... אין עצה ותחבולה לפצות את תביעת איסטניסותו אלא זו, שהמחבר יודה בגלוי כי אינו נקי מן החולשה לשאוף להקמת שם. כי אכן חק טבעי הוא שמן הנמנע לעקרהו מן הלב. גם אין להחליט אם כדאי כלל להקדיש מלחמה על נטיה זו, שחקקה היוצר בתוך טבע האדם. מי עמד בסוד ה' וידע לחרוץ משפט, כי השאיפה להקים לעצמו שם היא שאיפה מגונה. העיקר תלוי באמצעים שיבחר לו האדם למטרה זו: יש בוחר לעשות לו שם על ידי רפאות שמות והריסות, ויש – על ידי עשותו שמות וחורבנות. האחרון משוקץ ומתועב, אבל הראשון אין לך כלי מחזיק ברכה יותר ממנו.
ובמקצוע חיבור ספרים אך למותר הוא אפוא מצד המחבר לעמוד ולהכריז על עצמו שלא היתה לו פניה עצמית בדבר. למותר, וגם למחסור. יען כי כל המכריז כך הריהו בדאי. לכל היותר אין לו למחבר אלא להציג לפני הקהל את טיב מחברתו, להוכיח כי יש בה משום תועלת לרבים. אם על הדבר הזה יעלה בידו להוכיח, כבר נקי הוא מכל ערעורים וטענות. כי מעתה תוכלנה להיות לו איזו נגיעות עצמיות שתהיינה. לא ניתנה תורה למלאכי השרת – ואף לא יפוצו מעינותיה חוצה על ידי מלאכי השרת.
להציג את טיב המטעמים שערכתי, ושאני מגישם היום לפני הקהל חפץ גם אנכי. אך תחת לתאר את טיב יצירתי הפרטית, שזהו דבר המסור לאחרים, ולא למחבר בעצמו, לשפוט, – אדבר מלים אחדות על אודות טיב היצירות שמהמין הזה בכלל. כלומר אדבר מלים אחדות בשבחה של ההתפלפלות בחכמת התלמוד וחדש חידושי תורה.
ב
איתא במסכת שבת [לא.]: „בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: קבעת עתים לתורה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה?” מתוך השאלה האחרונה שבמאמר הזה נוכל להיווכח לדעת, שהמקצוע הגדול ורחב הידיים של ספרי הפלפול ו„שאלות ותשובות” שלנו, דמתקרי בפי סופרינו החדשים בשם „הספרות הרבנית”, – עיקרו ושרשו של המקצוע הזה לא בין חומות הגטו נולד ולא הדלות המדעית, מה שילדי הגטו היו מרוחקים בזרוע היד מן אסכולותיהם של עם הארץ, היתה מילדתו. כלומר, לא מפני שהורחק היהודי מעל פני החכמות הריאליות הוכרח לתור לו פרנסה בעד מוחו בעולם הסופיסטיקה, להכין בעד כח־החושב שלו מטעמים של פלפולים בתורה – כדעת אלה המנוגעים בתאווה המשונה להמעיט את דמותם של אוצרותינו הרוחניים – אלא מוצאו של המקצוע הזה עודהו מימות קדם, מימות בעלי־התלמוד. רבותינו אלה שחיו בתוך גלות שונה לגמרי משל הגלויות האחרונות. הצרעת הממארת של שנאת הדת ושאר הנגעים הרוחניים, כה„פטריוטיזם”, „נציונליזם” וכו', בהם נזדהמו ה„גויים” האחרונים ה„מפותחים” כביכול, טרם ידעו מהם הגויים הקדמונים הפרימיטיביים. והיהודים שהושלכו ביניהם בכח היד שהפיצה לפנים עמים וממלכות, נהנו מכל הזכויות, ופתוחים היו לפניהם כל שערי הציביליזציה המקומית. ואף על פי כן בכרו רבותינו בעלי התלמוד את החכמה הישראלית, זה לימוד התורה, על פני כל הדברים. ולא רק בתור מכשיר למצוות המעשיות חיבבו את לימוד התורה, אלא גם בתור מטרה בפני עצמה – לימוד לשם לימוד, ולא רק את ה„בקיאות” שבלימוד, רכישת ידיעות התורה, העריצו, אלא גם את ה„חריפות” שבלימוד: לחדש חדושים בתורה, לקשור לה כתרים, הציגו בראש כל השתלמותם.
כי אכן מה מעיין יקר לפרנסת הנפש הוא עסק התורה! מה רבו מיני העשירות הרוחנית שהוא משפיע לאומתנו!
א) במקצוע המוסר הלאומי שלנו.
ב) במקצוע הגאון הלאומי שלנו.
ג) במקצוע תנחומותינו הלאומיים:
ג
ב„מוסר הלאומי שלנו” כיצד? הנה בספירות הפילוסופים יש פרובלמה עולמית: השכל והרגש הי מינייהו עדיף יותר בתור גורם להטבת המידות? והנה בספירות חכמי התורה נפתרה שאלה זו מכבר על צדו של השכל. „לא עם הארץ חסיד” ו„לא בור ירא־חטא” – אמרה המשנה. החליטו אפוא חכמינו, כי בלי מוח מפותח אי אפשר להיות איש צנוע ומעלי. לא יתכן למול ערלת הלב אלא על ידי מילין דחכמה. מן הנמנע להתגבר על מוקשי הנטיות השפלות, אלא בעזרת אצילות התבונה.
חכמינו החליטו על דבר סם המרפא האחד למכת הזוהמא החמרית שהוא חכמה, אף גם ערכו בעצמם את הסם: בראו מקצוע מיוחד של חכמה. היא החכמה העמוקה והמפוארה שב„משנה”, ב„תלמוד” וב„מדרשים”. כל המסתכל בעין חודרת לתוך ה„משניות” רואה גלוי שבהתפשטותם של רבותינו בעלי התלמוד על פרטי פרטיהן של ה„מצוות”, בהתעכבם על כל הלכה והלכה לפצלה ולנתחה לנתחי נתחיה – לא היה נגד עיניהם רק המטרה המעשית: „לשמור ולקיים”, אלא גם – ואולי בעיקר – מטרה עיונית: „להבין ולהשכיל”. לתת מזון למוח האיש הישראלי, לפתח את בינתו.
עד נאמן על מטרתם זו הנהו הסגנון החידתי שבו חוברו רוב המשניות. ויש כמה משניות שלא הובעה בהן שום הלכה חדשה שלא נשנית כבר במקום אחר, ואך החידה היפה שרקם בכאן התנא מתוך הלכות ידועות מקודם – הוא חידושן. דוגמאות לדבר: המשנה ד„יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין” [מכות פ"ג], „יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות” [כריתות פ"ג], „ממזר מאכיל בתרומה וכהן גדול פוסל” [יבמות פ"ז].
חכמינו בראו לצורך ההתאבקות עם האנוכיות הגסה חכמה מיוחדת לעסוק בה – חכמת התורה, מפני כי ידעו נאמנה שהעסק בשום חכמה מהחכמות האחרות לא יוכל לפעול כל־כך על הלב, כמו העסק בחכמת התורה. והרבה סיבות יש לדבר. מבלי לדבר על אודות ההשפעה העצומה שיש ללימוד־התורה על הנפש מצד קדושת התורה. מצד זה, שלא הרי חכמה זו כהרי שאר החכמות. שאר החכמות מוצאן מתחתית, מעניינים ארציים. וחכמת התורה מוצאה ממעל, מעניינים רוחניים. שאר החכמות הנן בבחינת חשמל המתעבד מפחמי־אבן, וחכמת התורה – חשמל המתעבד מזהרורי שמש. כל חיך טועם ירגיש אמנם בכל מילה ומילה, בכל אות ואות מאותיות התורה כי חכמה זו בלתי־רגילה היא, "חוץ־למדינתית" היא: מעבר לגבול מכורתנו הגופנית הופיעה ובאה הלום – „נובלת חכמה של מעלה תורה”. והעושה טיול בין שורות פרדסיה, נפשו מתבשמת על ידי כך מאצילות השמיימית. אולם כל אלה הם מהדברים המסורים אל הלב. וכבודם לבלי לפטפט אודותם הרבה בפה – „כבוד אלהים הסתר דבר”. אך זולת הסיבה המסתורית ישנן גם כמה סיבות גלויות, שבגללן מכילה חכמת התורה בקרבה סגולה מיוחדת להנחיל לעוסקים בה נחלת האצילות והרמת הרוח פי שבע מאשר החכמות האחרות.
בראש וראשונה, הנה חכמת התורה רוב נושאיה, כלומר תימותיה, גופא לקוח מעניינים אידיאליים, ממצוות ומעשים טובים – מדברים העשויים לרומם את הנפש ולמלאנה חזון ושירה. ואילו שאר החכמות נושאיהן הם מעניינים חמריים. המבלה, למשל, שעה אחת בשעשועים על סוגיא שכלית ב„מסכת סוכה”, המתפלפלת בחקירה לדעת כיצד להתקין את הסוכה ולחוג בה את חג הסוכות הנהדר, או על סוגיא שכלית ב„איזהו נשך”, המתפלפלת בחקירה כיצד להנזר מנשיכת נשך, – שכליות כזו תוכל להשפיע השפעה ישרה על הנפש, להשריש בה רחבות ושובע מלרדוף אחרי עושר וכבוד, להשביח[1] קצת בקרבה המיית הנטיות השפלות. מה שאין כן המבלה שעה אחת על איזו סוגיא שכלית בחכמת ה„מתמתיקה” או ה„פיסיקה”, אמנם מוחו נתחדד ויוכשר אולי להקשיב אחר כך אמרי יושר קצת יותר מן האיש ההדיוט והגס, אולם רק הוכשר לקבל אצילות, אבל האצילות בעצמה תוכל עדיין להיות רחוקה מאתו מרחק רב. כי מתוך זה ששם מעיינו שעה שלמה בחקירה, למשל, „כמה כוח־סוסים מכילה בקרבה מכונת־קיטור פלונית”, אין שום הכרח שמזה תחלש תאוות בליעתו, ולא יהא להוט לגרוף את כל הסוסים ואת כל המכונות שבעולם אל תוך אצטומכתו...
הרבה עושה בהשפעה האצילותית היוצאה מלימוד התורה גם זה שיוצריה הראשונים של חכמה זו, בעלי התלמוד, היו בעלי מוסר גבוהים, מחודרים ברוח הנביאים. ורוחם הזה הלך והושרה על אהלי התורה שבכל דור ודור. הרבה עושה גם הסביבה העגומה שבקרבה הושר „ניגון הגמרא” דורות רבים. כלומר לאומיותה של חכמה זו, היותה קניינה ונחלתה של אומה דוויה וסחופה, נעלבת ואינה עולבת. הרבה עושה תכונת החכמה התלמודית בעצמה: מה שהיא חכמה חיה ורעננה, גמישית וחפשת התנועה, ומרחיבה על־כן דעתו של העוסק בה. הרבה עושה גם זה שה„תלמוד” בא במגע עם כל מאורעות החיים, והעוסק בו מתעשר על־כן ברעיונות, בפתגמים ובמליצות נאים ונאותים בעד כל מקרה שלא יזדמן בעולם, ונעשה איש מפותח ביותר.
יש ויש עוד הרבה טעמים להשפעה העצומה שיש לחכמת התורה על המזג הנפשי של לומדיה. אך מה לנו להשתקע בחיפוש טעמים עיוניים לדבר, אחרי שלפנינו עובדה מוצקה. עובדה גלויה, שאין מי שיטיל בה ספק, היא, שהאינטליגנציה היהודית, כלומר המלומדים התורתיים, עולה פי שבע ברוחה על האינטליגנציה הגויית, כלומר, על המלומדים בחכמות העולמיות.
אין להכחיש אמנם שגם האינטליגנציה שלהם מוכתרת בנימוסים טובים יותר מ„המונ”יהם. אין דרכה של האינטליגנציה לצאת במעשים פרועים כמו שיוצא כפעם בפעם האספסוף, אולם קצת הנימוסיות שלהם היא חיצונית. „נימוסיותם” כשמה כן היא: התאפקותם לפעמים ממעשי תעתועים היא רק מפני הנימוס, „מפני שאין הדבר לפי כבודם”... התאפקות האינטליגנציה הגויית (ברובא דרובא עסקינן, וכמובן יש יוצאים מן הכלל) ממעשי פרעות היא מין „אריסטוקרטיות”... כשם שלא „לפי כבודו” של „אריסטוקרט” לרחוץ בעצמו את הרצפה, אלא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, כך לא „לפי כבודו” לטפל בעצמו ב„פוגרום”, לרטש בטנים בידיו ממש, אלא רואה לסבב שמלאכתו זו תעשה על ידי אחרים... ודון מינה ומינה, כשם שבשעת הדחק, למשל, בשעת שביתת משרתים, יתיר גם ה„אריסטוקרט” היותר גדול את נדרו, ויטריח בכבודו ובעצמו על רחוץ הרצפה, – כך הוא עלול בשעת הדחק (כשהאספסוף אינו מתעורר כראוי על־פי פרופגנדה מילולית בלבד בלי פרופגנדה מעשית־דוגמתית...) למחול על כבודו ולצאת בעצמו עם הקרדום בראש להקת הפורעים...
במילה אחת: האינטליגנציה שלהם מכילה בקרבה רק אריסטוקרטיות ולא אצילות, ואצילות לא תמצא אלא בקרב האינטליגנציה התורתית. להנחיל עדינות הנפש אמיתית אין לימוד של שום חכמה מסוגל כל־כך כלימוד חכמת התורה. זוהי החלטת התנא: „אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד”. וכמובן, בבור מחכמת התורה עסקינן, אף אם ידיו רב לו בחכמות אחרות.
אך זאת לדעת שגם רבותינו בעלי התלמוד לא היו ממציאיה הראשונים של ההחלטה הנזכרה: שבלי פיתוח המוח על ידי שכליות התורה לא ייטב הלב, אלא שאבוה מתוך כתבי הקודש, מתוך תורת משה: "„והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם” [דברים ו]. הרי שקבע הכתוב החלטה נצחת, שהסגולה האחת לטעת את החוקים האלהיים, את דרכי הטוב והישר, בתוך הלבבות, היא השינון – לימוד התורה.
ומה מאוד אופייני הוא הדבר שפרשה זו, פרשת „שמע”, משכה על עצמה תשומת לבם של חז"ל יותר מכל הפרשיות שבתורה. חז"ל חטפו פרשה זו כמרגלית יקרה ויקבעוה במרכז הדת הישראלית. ב„תפילין” וב„מזוזות” מאי כתוב בהן? פרשת „שמע”. כשהטילו חובה על היהודי לקבל פעמיים ביום עול מלכות שמים, במה לקבל? ב„קריאת שמע”!
אף רוח העם בעצמו הסתגל אל תקנות חז"ל הללו, ותעשה פרשה הנזכרה פופולרית בקרבו מאוד מאוד. פסוק „שמע ישראל” נעשה לדיביז[2] של חייו היהדותיים. בקריאת „שמע ישראל” יקדם היהודי פני כל מאורע חשוב בחייו. בהכרזת „שמע ישראל” עלה היהודי על המוקד של ה„אוטו-דה-פה”... לא שום פרשה אחרת מפרשיות התורה, ואפילו לא פרשת „עשרת הדיברות”, זו הפרשה הנאדרה והמפורסמה, שניתנה בקולות וברקים ונתקבלה בסילודין מאת כל יושבי התבל, נקבעה ליסוד בכל הדתות הנאורות של העמים, אף היא לא זכתה להיקבע בתור מרכז בדת הישראלית ודיביז בחייו היהדותיים של היהודי, כי אם הפרשה הצנועה והחשאית של „שמע ישראל” המתגוללת בתורה באיזו פינה, באחרון שבספרי החומשים.
פרשת „שמע ישראל” נעשתה לדיביז היהדות, מפני שבפרשה זו נסוכה כל הידידות, כל החיבה וכל האינטימיות שבין הקב"ה ואומתו הישראלית. אף הובע בה כל האצילות והתרוממות הרוח שמתפקידה של הדת הישראלית לנטוע אותה בתוך נפש היהודי. „שמע ישראל!” „ואהבת את ה' אלוהיך!” – הלא הנם מילים המזעזעות את נימי הנשמה היהודית ומלהיבים בה את הכוסף האלוהי עד בלי גבול.
ועל מה מסתובבת האינטימיות השכינתית והאצילות השמיימית שבפרשה זו? על הקוטב של „ושננתם לבניך ודברת בם” „והיו הדברים האלה על לבבך”. כלומר: על פיתוח המוח והכשרת הלב המסתעפת ממנו.
פיתוח השכל על ידי ההשכלה המיוחדת במינה והטבת הרגש המתחוללת בעקבותיה – אלו הם תוכן הדת הישראלית. ובהם כלול היתרון שיש לדתנו על פני שאר הדתות.
חיבה יתירה נודעת לדתנו שיש לה „תורה”, שיש לה אוצר של חכמה מיוחדה. ומתנת החכמה הנחמדה הזאת היא הביטוי העיקרי לידידות שמצד הקב"ה אל אומתו הישראלית – כי חנן אותה בדת שתפקידה לעשות אותה ל„עם חכם ונבון”.
בתור סמבול [-סמל] על התוכן הנזכר, פיתוח המוח והטבת הלב, של אמונתנו, באה מצות ה„תפילין” - חותם הקשר עם הבורא, שבהן, בתוך ה„בתים”, טמונה פרשת „שמע”: „וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” – ו„ציוונו להניח תפילין על היד כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח”.
המוח, המוח, פיתוח המוח: השלמת השכל – עומד במרכז האמונה הישראלית. וזהו היתרון שיש לאמונתנו על יתר האמונות. אמונתנו לא לבד שיסודה בשכל – כלומר שאין תפקידה להקדיש מלחמה על שלטון השכל ונקייה היא מהבלים והזיות, בעדות הכתוב „כי לא נחש ביעקב” – אלא עוד היא בעצמה מספיקה חומר יקר להתפתחות השכל. מוציאה מקרבה מעיין נפלא של חכמה, זו חכמת התורה, להעסיק בה את המוח.
ועמנו אף קלט כראוי את הצליל הזה של דתנו. וזהו הסוד שבכל משך היסטוריתו הארוכה עמד „לימוד התורה” בראש כל חייו היהדותיים. זהו הסוד שה„גאון” תפס מקום תמיד בתוך הכרת אישי אומתנו יותר מן ה„צדיק”. למרות שהמוני העם העריצו והקדישו את האחרון. את המרבה להתפלש בדקדוקי חסידות, נמשכו אחריו והאמינו ב„נפלאותיו”, הנה המכובד והנערץ הרשמי ברחוב היהודי היה בכל זה ה„גאון”. ב„צדיק” היו „מאמינים”, ואת ה„גאון” היו מכירים ומחשיבים ונותנים לו את משפט הבכורה באופן רשמי. ולא רק ביתרונו של ה„גאון” בחכמה הכיר העם, כי אם גם ביתרונו בצדקות. גאון־התורה היה מוחזק בעיני העם לאבטוריטט [-אוטוריטה] לא רק בשכל, אלא גם במידות טובות. כי אכן כך הייתה קבלה בידם מפי דת קדשם שחכמת התורה היא הגורם היותר חזק בהכשרת הלב. שה„תפילה של ראש”, „כנגד המוח” – היא גם הגורמת ל„תפילה של יד”, „כנגד הלב”, שתבוא. „כל זמן שבין עיניך יהיו שתים”.
במעיין חכמה זו הנמצא בתוך דתנו מונח אפוא הסוד גם לחיזיון המלבב שנפגוש בחיי עמנו, שהיה מוציא תדיר מקרבו מספר רב של אנשי מידות־טובות – רב בכמות ועוד יותר באיכות – בערך לכל שאר העמים.
הנה נתבאר תוכנו וגם מקורו של ה„מוסר הלאומי” שלנו. מוסרנו הלאומי יונק עיקר יניקתו מתוך דתנו. ולדתנו יש רעיה נאמנה ונפלאה – החכמה. זו חכמת התורה, שהיא עיר עוז לה. על כן לא תירא אמונתנו בהמיר ארץ... וכל גלי ההרס של כיתות המטריאליסמוס, המסתערים על שאר הדתות ההזייתיות, הלנות ב„בית־הקברות”, שעסקן הראשי הוא ה„הלוויות” ו„תפילות־השכבה”, – ינופצו בקיר הבדולח המזהיר של הדת־התורתית שלנו והיו כלא היו.
והרי גם נתבאר אפוא ערכו של „עסק־התורה” בתור הגורם הראשי ל„מוסר הלאומי” שלנו.
ד
וה„גאון הלאומי” שלנו, שהזכרנו למעלה, אשר עסק התורה הוא יסוד חזק בעדו, – זהו כבר דבר שאינו נזקק לביאורים רבים.
מי לא יבין שכבוד גדול הוא לאומה כשיש לה אוצר של חכמה מקורית ומיוחדת במינה. והאוצר הלז מספיק לבניה סם־מרפא יקר למיחוש האגואיזם; מיחוש טמטום־הלב, ואף גם מבטיח אותם מטמטום המוח, מבצורת השכל, בכל הזמנים ובכל מיני מצבים שלא ימצאו בהם.
הן דבר מפורסם הוא שעמנו מונה מספר אנשים מפותחים – כלומר אנשים שמוחם אינו בבחינת רגב טיט אלא מתנועע באיזה רעיון – יותר מכל העמים. וכבר זכה להתכנות גם בפי ההיסטוריה הכללית בשם „עם־הספר”.
וזאת לדעת שהתואר הזה הולמהו לעמנו לא רק מפני תשוקתו המיוחדה אל הספר, מפני בחילתו העזה אל ההדיוטיות (אמת, כי תכונה זו נמצאה בו, יען כי מצות „ושננתם” כבר נכנסה במשך הזמן בתוך דמו) אבל תואר „עם־הספר” פירושו: עם שיש לו ספרים מיוחדים להחזקת התרבות בקרב בני בריתו, להתפתחות מחשבתם. אין עם בעולם שיש ברשותו אמצעי כל־כך טוב להרמת בניו מהמצב הפראי הקדמון, כמו העם הישראלי על ידי ספרותו התורתית.
ספרותנו זו מלבד אשר ספרה היסודי, התנ"ך, היה הדוחף הראשון לכל העמים המכונים „תרבותיים” על דרכם בקצת התרבות שהתעבדה אצלם, וספר המופת לכל ספרויותיהם ויצירותיהם, הנה בקרב עמנו הראה הספר הזה את פעלו כנגד כולם. לשום עם לא הפרה ה„תנ"ך” כל־כך את מחשבותיו ורגשותיו ולא הוליד אצלו ספרות כל־כך נשגבה ורב־גוונית כמו לעמו שארו ובשרו, העם הישראלי גופא, בספרות התלמודית והמדרשית שהוליד לו על ברכיו.
ספרות זו היא כלי מחזיק ברכה לעמנו לא רק מצד עושרה המחשבתי והשירתי, אלא גם מצידה הטכני. ההשלמה שמתוך „הספר היהודי” נוחה ומצויה מאוד להירכש. יען כי אין דרוש בעדה לא היכלות מיוחדים ולא מכשירים מיוחדים, כמו שדורשת ההשתלמות בשאר מקצועות החכמה, אלא – „ספר”, „ספסל” ונר־קטן ודי. אף מיקרבא מאוד הנייתה של חכמה זו: אך תפתח ספר תורתי וכבר יש למוחך מה להגות ולחכך מה להתענג. לא כיתר ענפי המדעים שכדי להוציא מהם איזה דבר חידוש וחידוד צריך לפעמים לעבור על ספרים שלמים של כללים מיוחדים והנחות שונות, ובשיטה מסודרה מן הקל אל הכבד. על כן אין הנאת פרי חידושם של שאר החכמות מצויה אלא בעד יחידי סגולה, בעד מצויני הכשרון, ואילו הספר התורתי יתן פריו לכל. כל איש מישראל יש לו חלק בתורה. כל אחד לפי השגתו מוצא בה עניין ועונג, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו.
שאר מקצועות החכמה נבדלו גם בזה שקשורים אל מקומם ואל זמנם. רוב התימות שלהם הנן או מענייני האקלים או מענייני הפוליטיקה של סביבתם. אף כל סוד העונג שיתענג עליהם העוסק בם על־פי רוב הוא מונח לא בתוכו של הלימוד כי אם במחוצה לו: לא בתוך טבע העצם הנלמד אלא בתוך ה"דיפלום" הקורץ בעיניו אל המתלמד מרחוק... העונג מונח לא ברגע עסקו בחכמה, כי אם ברגע גמרו... אחר כל „שיעור” של ידיעתו, למשל, כמה מלחמות ערך עם פלוני או כמה אבקת־זהב אפשר לאסוף במדבר פלוני, שיגמא המתלמד אל קרבו – ימלאו מעיו ששון על התקרבו עוד פסיעה אחת אל מטרתו הקריירית[3]... ואילו עסק־התורה לחובבי התורה מונח העונג בעצם הנלמד וברגע הלימוד.
בקצרה, כשם שבכלי־תשמישיו של אדם יש שני מיני כלים: כלים קבועים, ביתיים, שאין להם אלא מקומם: לא יוכשרו למטרתם אלא בעד יושבי הבית. וכלים מטולטלים, המתפרקים ומשתנים לדברים שונים בצורות שונות לצורך תשמישים שונים בעד האנשים הנודדים, – כך יש שני מיני ספרויות ותרבויות. יש תרבות קבועה וכבדת התנועה, שאין לה תקומה אלא במקומה ובשעתה, על אשפתה ובקרב ערימות שללה הקרייריסטי... זוהי התרבויות והספרויות החולוניות של העמים הקבועים. ויש תרבות מטולטלת קלת התנועה והטיסה כציפור דרור, שאינה תלויה על כן בזמן ובמקום – זוהי התרבות והספרות התורתית של עמנו הנודד.
בתרבותו הזאת מונח פתרון הפלא שהנודד דנן למרות תלאותיו העצומות לא נפל במעלות רוחו בכל ימי נדודיו. ולא עוד אלא שגם העבר העביר בכל מקום שהושלך לשם את עם הארץ העיקרי על סולם ההתפתחות השכלית, התפתחות הצורה האישית. למרות היות הם, הגויים, קבועים ושלווים. והוא, היהודי, גר ומדוכא. הם, פתוחים לפניהם כל בתי־האולפנות, כל שערי החכמה, ובעד היהודי סגרו תמיד את השערים האלה משנאתם הגדולה לעם נודד, חלכה ודל, המתאמץ להחזיק לו מעמד בחיים.
אבל נעלם מאת ה„גויים” הגאיונים הסוד כי הנודד המנוסה אינו זקוק כלל לשאול כר של נוצות למראשותיו מאת „בעלי־בתיו” צרי העין, כי יש לו בצקלונו שלפוחית־מקופלה שבכל מקום התארחו ינשב בה „רוח”, והרי היא לו משען נפלא לראשו, – נעלם מהם שהיהודי הנודד אינו זקוק כלל לתרבויות שלהם, כי הוא מוביל עמדו לכל מקום שיבוא תרבות מיוחדת ונפלאה משלו.
אמנם בהשתלמות הטבע והסביבה, בהשתלמות הדברים האובייקטיביים, זקוק היהודי וזקוק אל הגויים. יען כי המקצוע הזה מונח כולו בתוך בתי אסכולותיהם ולבורטוריותיהם [-מעבדותיהם] המה. אבל ההשתלמות הסובייקטיבית, השתלמות הצורה האישית, השתלמות השכל שהיא גם תכלית כל ההשתלמות האובייקטיבית, – השלמה זו מונחת הרבה יותר בתוך רשותו של היהודי הנודד, מאשר בתוך רשותם של העמים הקבועים והשקטים. מתשלום קורס „גימנסיה” שלהם, מזה שהחניך יצא ידען בטבע „העפר והמים”, עוד אין ראיה שיצא ידען גם בדרך הרוח העולה למעלה למשכיל. ואם יקרו אצלם יחידים שיצאו ידענים גם בעניין זה, הנה היו ללימודי הגימנסיה השפעה על העניין הזה לכל היותר אך באורח עקלתון, ובשום אופן לא באורח ישר. ואילו מתשלום קורס בלימוד ה„תלמוד” יש ברוב פעמים הכרח פסיכולוגי ישר על זה, שהחניך יצא ממנו איש הרוח.
העמים הקבועים על ידי תרבויותיהם הקבועות נגלה לפניהם הדרך המוביל אל „עץ הדעת”, דעת הטבע והתבל, ובעד היהודי הנודד חסמו על פי רוב את הדרך הזה. אבל הוא ישחק להם, יען יש לו תרבות מטולטלת משלו. ועל ידי תרבותו זו נגלה לפניו הדרך המוביל אל „עץ החיים”, זהו השלמת הצורה האישית שעל ידה יעשה „עם נצחי” – מפרי עץ תרבותו המיוחדה יאכל וחי לעולם.
ולא רק יתרון של חיים נצחיים ירכוש לו היהודי הנודד בתרבותו המטולטלת על פני כל העמים הקבועים, כי אם גם יתרון של מדע והשכל נצחי. כי גויי הארצות, אפילו התרבותיים והמנומסים שבהם, בהיות שכל תרבותם מוצאה אך ממקור מגושם וחומרי, יקרה אצלם כפעם בפעם מקרה לא־טהור, ששדרותיהם העליונות יתאוו תאווה להחזיק את הדעת וההשכלה במונופולין, למען הפרות בעד עצמם יותר את דדי השכלתם – פרתם החולבת... ואזי את להט החרב המתהפכת שישכינו על שערי „עץ הדעת” בפני היהודי באופן גלוי, ירחיבוהו גם בעד דלת העם שמבני בריתם גופא באופן מכוסה, בכרכורים דיפלומטיים. וברגעים כאלה ירדו המוניהם עד הדיוטא התחתונה בטמטום המחשבה; חושך גדול יתפשט בכל ארץ מצרים. אולם לבני ישראל יהא גם בעת החושך ההיא אור במושבותם, הודות לתרבותם וספרותם העצמית המטולטלת שיש לעם נודד זה בצקלונו, ושהאור הצנוע הזה לא תשיג יד הריזים הריאקציוני לכבותו. יען כי כמו כלי־הגולה המטולטלים שחליפות וריבוי־גוונים להם: לכשתרצה זה שולחן ולכשתרצה יקפלוהו ויקמטוהו והריהו ספסל, כך היא גם תרבותנו המטולטלת, הספר התורתי שלנו, לכשתרצה הוא „דעת”, ולכשתרצה הוא „דת”. ועל דתות אזלת ידי העריצים של הדורות האחרונים מלשלוט בהן.
עם שיש לו מחסן של חכמה יקרה כזו, היקרה מפאת תוכנה עצמה, והיקרה גם מפאת זה שמשמשת בתור „קופת־אחריות” בעד ההשתלמות השכלית של העם: מבטיחה את בניו מבצורת הדעת בכל הזמנים ובכל המצבים שלא ימצאו בהם; עם שיש לו עששית נפלאה כזו ששום רוח ושום מים לא יכבנה ושנוח לטלטלנה ונוח להסתירה לעת מצוא מעיניים צרות, הצוררות את אור הדעת, – האין לעם זה במה להתיימר ולהתגאות?
ברור הוא, כי לו המציא איזה עם אחר מהעמים התקיפים סגולה נפלאה לתרבות והשתלמות כזו שהמציא עמנו בעזרת תורתו ודתו, היה מקשקש בה על פני כל התבל, היה מרעיש עולם, והכל היו מתקנאים בו ומשתדלים לחקותו ולרכוש לעצמם את סגולתו הזאת. אולם בנו אין מתקנאים יען הננו עם חלש ודל, והדל מבוזה עצמו ומבוזות יצירותיו, „חכמת המסכן בזויה”. כלומר הקנאה בחכמת המסכן, בכבשת הרש, אמנם בוערת מאוד הרבה יותר מבעשיר, אבל ביטוי קנאה זו יבוא באופן אחר: תחת להשתדל לחקותה לחכמת הרש, ישתדלו המקנאים לבזותה, לעפרה בעפר. במסכן אין מתקנאים אלא מתנקמים. כלומר המסכן בחכמתו אינו מעורר כנגדו קנאת־חיקוי, יען יש אפשרות להתעורר לעומתו קנאת־נקם...
הגויים התקיפים והמפוטמים אינם מקנאים באוצרותינו התרבותיים העשירים, יען יש להם חרב לנקום בנו נקם ברית... החרב נותנת להם את היכולת להכות ליהודי הנודד בעצמו מכת שוק על ירך, ולמה להם לקנאות בחכמתו?... בפרט שהחרב בוראה להם בדמיונם ציורי גאווה נבובה להתגאות בה על חכמת המסכן, ולראות בכח אגרופם את קץ השלמת האדם.
אולם מזה ש„עשו מתגאה בירושתו”, בחרבו וקשתו, אין ראוי לבוא שום מורך בלבבו של יעקב מלהתיימר בירושתו הוא, בקול יעקב המצפצף בבתי־מדרשות, בתורתו המלאה חכמה ובתרבותו המלאה אצילות. יתגאו להם העמים בשלהם, בחרבם, אנחנו לא נקנא מאומה בגדלותם, ולא נתאווה בלבנו את „יפיים”, אלא נלבש גאון ביופי שלנו, בחכמתנו התורתית. התורה – זוהי גדלותנו ויפינו, וזהו גם כלי־נשקנו. העמים עליצותם הכי גדולה, כשיעלה בידם להמציא תותח חדש קטן וקל, הנישא על הכתף וביכלתו להריק ברגע אחד מטר־מוות על קדקוד הזולת, והיהודי המציא לו „תנ"ך” קטן עם „משניות” קטן לשאתו בצקלונו, ולהיות על ידו מחומש בכלכלת הנפש היקרה ומבוטח בהשתלמות צורתו האישית. היהודי הנושא בצקלונו את זוג הספרים הקטנים האלה הריהו נושא מחסן שלם של רגשות נעלות, של רעיונות חדים, פתגמים נפלאים ומליצות יפות. ובשנות בצורת הדעת והאצילות, כשתפרוצנה בעולם, לא ידאג עוד ולא ימיש מעשות פרי.
התיימרות מול התיימרות! ונשק מול נשק! של מי עדיף? היהודי המחודר כראוי בהכרת כוח השכל ובהכרת יתרון הרוח על החומר, – בעיני יהודי כזה הוא מן הדברים שאין צריך ראיה כי להתיימרותו של „יעקב” יש יסוד יותר נכון ובטוח מאשר להתיימרותו של „עשו”. אך מי שעינו כהה ואין ביכולתו לקרוא את האותיות הקטנות והדקות (ואם אמנם מאוד בולטות) שעל פני מגילת השכל, יקרא נא את הכתיבה העבה והמסוימה שעל פני מגילת ההיסטוריה. כלומר יסתכל נא בעובדה, שעמי החרב הלכו והתחלפו כפעם בפעם, ועם התורה – היה הווה ויהיה. מה שלא יעשה לקלוש הדעת מופת השכל, יעשה נא אצלו מופת הזמן הארוך – הקיום העולמי של עם העולם.
מכל מה שדיברנו עד כה תצא דרישה נמרצה כלפי בעלי „התחייה־העברית” שלנו לבל יסתפקו בהחייאת הדבור העברי בלבד, בשכלול שפתנו העברית והפיכתה לשפה מדוברת, אלא יתאמצו נא להחזיק על עמדו גם את ההגיון העברי – זה לימוד התורה. הלימוד הזה היה העורק הראשי בחיינו הלאומיים בכל משך היסטוריתנו הארוכה. ממעמדו זה בל יהינו נא לנשלהו גם מכאן ולהבא, כי בנפש אומתנו הוא.
בעלי „התרבות העברית” מונים את ה„יודישאים” הקיצוניים, המתנכלים להצר צעדי גברתנו, השפה העברית, באופן שלא רק להפריענה מהתפתח לשפה מדוברת, אלא אפילו לגרשה מתוך מקומותיה הקודמים, מתוך המכתב והספרות, ולהכניס תחתה את שפחתה ה„יודיש”אית. בעד עבודתם זו מונים אותם בעלי התרבות העברית בטענה צודקת: למה באתם לקפח את ייחוסנו, את כבודנו ותפארתנו בגויים? בהינתקנו מעל פני עברנו הנהדר, בתתנו גט־פיטורין לשפתנו הרוממה, שפת ספרינו המפורסמים, שמוניטין שלהם יצא בכל העולם, – בהינתקנו מעל פני כל אלה, הן ככושיים ייחשב בית ישראל בעיני כל יושבי תבל. איזה תואר ואיזה הדר יהיה לנו אז בפני הבריות? האם במעט ה"יודיש", זו המקפה הבלולה משפות זרות ונכריות שנדבקה במקרה בחלק אחד של אומתנו בדרך נדידתו באיזו מדינות ובמעט ה"יודישע ביכלעך” שנתחברו בשפה זו בעת האחרונה, נוכל להרים ראש כנגד העמים המתקדמים עם לשונותיהם הלטושות וספרויותיהם המפותחות?
טענה זו מצד ה„עבריים” כנגד ה„יודישאים” צודקת מאוד, אך מה מאוד יצדק הרבה מטענה זו גם כנגד כמה מבעלי „התחייה העברית” גופא. כנגד הללו מהם שרוצים להעמיד כל תחייתנו הלאומית על שפתנו העתיקה ולהשליך אחר הגו את ספרינו העתיקים. כלומר, להפסיק את „לימוד התורה".
על ה„יודישאים” יש לטעון למה באתם לקפח את ייחוסנו? ועל העבריים של תחיית השפה בלבד, העבריים של התחייה אשר לפי התוכנית ה„אבלות”ית: „על שפם תעטה” (את פקעת כל התחייה תעטה ותכרוך על ה„שפה”) ומ„דברי תורה” – „האלם דום”... על העבריים האלה יש לטעון: למה באתם לבוקק את ייחוסנו, לעשותו נבוב וריק? מה בצע אם תטפחו ותשפרו את בקבוקנו העתיק, אחרי שתריקו מתוכו את יינו הישן...
אמנם שפת עבר – שפה מיוחסה, אך עטרת ה„ייחוס” אינה הולמת אלא למי שמשתדל להמשיך את שלשלתו. כלומר למי שמשתדל שיהיה לו גם ייחוס עצמי...
בעלי „תחיית השפם” יתפארו ויתפארו ב„תנ"כ”נו שנוצר על ברכי שפתנו העברית. אולם זה הן יצר „ישעיהו", יצרו זקנינו לפני אלפי שנה – אבל אנו נכדיהם מה יצרנו מאז ועד עתה? בשלמא עם ה„תלמוד” וה„מדרשים” שיצרנום, הגינו בהם והשתלמנו על ידם בכל העת השלמה נשגבה, רכשנו לנו באמת גם ייחוס עצמי והמשכנו את שלשלת ייחוסנו בתור נכדי הנביאים. אבל אם נזנח את לימוד התורה ונעמיד את כל תרבותנו על השפה העברית בלבד, במה יגדל כוחנו? במה תהא ירושתנו יפה? האם בזה בלבד, שנגנוב ונשים בכלינו את אשר הרה והגה רוח יפת, שנעתיק לשפת עבר את ספרי „באש ובחרב” ויתר הספרים המפורסמים שלהם, למען אשר בחפצנו לדעת כיצד דקר „גיבור” פלוני את הבטנים, וכיצד אנס שבויות־חרבו, בל נצטרך לדעת שפת העמים, אלא נמצאם מן המוכן בשפתנו. – האם בזה בלבד כבר נוכל להרים ראשנו בפני העמים? כמדומני, שאפילו אם נחבר עתה בעצמנו „באש ובחרב” חדש גם כן לא יהא לנו במה להתגאות, אחרי שכבר קדמונו אחרים ביצירות ממין הזה. ומכל שכן כשאיננו אלא מעתיקים מרשות אחרים לרשות שלנו...
כמובן, אין אנחנו מקטרגים על ההתאמצות להרחיב את גבולות ספרותנו, להכניס לתוכה ממבחר היצירות של העמים. כי כמו שאין לנו שום טענה כנגד החפץ להוציא את שפתנו הקדושה מבית התפילה אל מגרש־השוק, לעשותה לשפה שלא רק ישוחחו בה עם הקב"ה בבתי־המדרשים, אלא גם עומדים בה על המקח בחנויות ונצים מתקוטטים בה בשער הדגים... ולא רק שלא נתנגד לחילול־הקודש הזה, אלא גם נשאף אליו בכל לבבנו, יען כי מהחילול הזה לקידוש שם ישראל ובסיס קיומו בתור אומה, תוצאות. – כך אין עיננו צרה בהרחבת גבולות ספרותנו, בההכנסה לתחת כנפיה גם יצירות עולמיות, דמתקריין „אנושיות". אבל בתנאי שהנפות הנספחות על ממלכת תרבותנו בל תבלענה ותכחדנה את המרכז של הממלכה, הוא היצירות היהדותיות והלימודים התורתיים, שעמדו מעולם במרכזה של ממלכתנו זו – ממלכת השכל הישראלי. כי בלעדי „לימוד־התורה” ייבש המעיין המשקה, והמפרה את מחשבתו של היהודי, ומכשירו להיות קנדידט ראשי על קניין הדעת, הרוח והאצילות. ייבש המעיין שעל ידו תפרה תרבותנו ברעננות מיוחדה.
ו"מוסרנו הלאומי"? – יראו עליו באצבע אחדים מבעלי התחייה העברית המודרנית (המעולים שבהם, שהטעם היהודי עדיין לא פג מהם לגמרי, ושלכן אם אמנם מהצד האחד לא יוכלו להכניס בתוך תוכנית „תחייתם” את עסק התורה, העסק הבלתי מודרני... כי על כן יהודים מודרניים המה... אבל מהצד השני להסתפק בדיביז הצנום של „נהיה ככל הגויים” גם כן לא יוכלו) ויחשבו שעל ידו יותן ל„תרבות העברית” שבעבורה ילחמו גם תוכן הגון וגם יתרון על התרבויות של שאר העמים.
אולם האדונים האלה שוכחים כי גם מוסרנו המצוין, כלומר המצוין בזה שאצלנו יצא קצת מכלל דיבור לכלל מעשה, לא התפתח לכמו זה אלא הודות לדתנו. כי מוסרנו יונק את יניקתו משדי דתנו המצוינה. ודתנו מצוינה בעיקר בזה שיש לה מקצוע של חכמה מיוחדה - חכמת התורה. פיתוח המוח על ידי שכליות תורתית הוא הגורם העיקרי להכשרת הלב הישראלי. בלעדי הגורם הזה היה פטפוטנו על דבר „מוסר” ו„צדק” אך פראזה ריקה ודברים בטלים, כמו שהוא פרזה ריקה אצל שאר העמים.
ולו גם חפצנו להתיימר בפטפוט גרידתא על דבר המוסר גם כן לא היה ביכולתנו. יען כי במלאכת „נאה דורש” לא תתרשלנה גם כל יתר הדתות, כל הדתות של שאר העמים גם כן חלקו מחמאות פיהן, והטף תטפנה כל היום הטפה רכה משמן ל„טוב” ול„יושר”, אלא שהדרשן ידרוש והחיה שבלב אינה יוצאה מידי פשוטה והרגליה הרעים. כל העמים דתותיהן תטפנה בלי הרף ל„מוסר”, וראי־החיים שלהם הוא בכל זאת סיפורי „באש ובחרב” ולא ספרי המוסר...
בהראותנו איפוא באצבע על „ההטפה המוסרית” שלנו בתור דבר המציין את תרבותנו העברית לטוב, לא נראה בזה על שום דבר חדש ומפליא. ולא נרכוש בזה כבוד ויתרון לתרבותנו העברית יותר מבעובדה של העתקת הספרות העולמית, סיפורי „באש ובחרב”, לתוך ספרותנו. בהכנסת הספרים האלה לתוך גבולנו לא נוכל להתפאר, יען בזה קדמו הם אותנו ואנחנו בעקבותיהם נלך. ובהטפות המוסר גם כן לא נוכל להתיימר הרבה, יען בזה כבר למדו אף הם ללכת בעקבותינו ולפטפט אודות „מוראל”.
אמנם בין המחבר לבין המעתיק יש קצת חילוק. וכמו שסיפורי „באש ובחרב” הנם אצלם, המחברים, עובדה... ואצלנו, המעתיקים, אך פטפוט. – ככה להפך: ספרי המוסר הנם אצלם, המעתיקים, אך פטפוט, ואצלנו, המחברים – עובדה. אך כל זה טוב ביחד עם עסק התורה, עם החלק השני מיצירותיהם של מחברי המוסר שלנו. ובלעדי זה לא יהיה המוסר אף אצלנו אלא פטפוט...
הצטיינותה האחת הגלויה והממשית של דתנו מכל הדתות היא אך בזה שיש לה עסק התורה. העסק הזה הוא ערב־קבלן גם בעד השתלמות שכלו של היהודי גם בעד הטבת רגשותיו. רעיון מאוד מלבב נרמז במאמר התנא (ברכות ו.): „וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך” – „אלו תפילין שבראש". כי כנזכר לעיל, ה„תפילה שבראש” היא סמבול על התפתחות המוח, על ההשלמה השכלית שמכילה בקרבה הדת הישראלית בעד החונים על דגלה. ובדבר הזה יוכל היהודי באמת להתיימר ולהיות לנס לעיני כל עמי הארץ. ואילו ב„תפילה של יד”, שהיא הסמבול על הכשרת הלב, על ההטפה המוסרית שבדתנו – בהטפה זו גרידתא בלי סיוע הגורם השכלי־תורתי אמרו חז"ל (מנחות לז:): „והיו לך לאות” - לך לאות ולא לאחרים לאות. כלומר, אף אם לך בעצמך יהא גלוי וידוע, שהטפתך זו יוצאה מקירות לבבך והיא יותר רצינית מההטפות שכעין זו היוצאות מפי אחרים, אבל בחוץ, בפני הבריות, במה יוודע החילוק שבינך לבין אחרים. הללו מפטפטים על אודות מוסר וצדק, והללו מפטפטים...
צאו ולמדו – אני אומר לבעלי „התחייה העברית” – מכל יתר תנועות התחייה שקמו לפנים בישראל, התנועה ה„חסידותית” בשעתה הייתה אף היא תנועה של „תחייה”. או התנועה ה„מוסרית” בשעתה חשבה אף היא להיות תנועה של „תחייה”. וכולן לא נערו כפיהן מ„לימוד התורה” – לא סתמו את המעיין שממנו נתרקמה נשמת האומה. הגאון רבי ישראל סלנטר, אבי המוסריים, עמד בעצמו והכריז ש„לימוד דף גמרא” ב„שור שנגח את הפרה” - הוא המשפיע הכי גדול על הנפש והעוזר הכי עצום להכשרתה המוסרית. אף על בעלי „תחיית התרבות העברית” לדעת, כי „לימוד־התורה” היה המעיין הראשי להפראת מחשבותיו ורגשותיו של היהודי מעולם, ועליהם לקובעו על כן לאבן־הפינה בתחייתנו העברית גם עתה.
הן אפילו אם היו בטוחים שיעלה בידם לפתח ולשכלל תרבות עברית מודרנית על צד היותר מוצלח, שתוכל להתחרות עם התרבויות של העמים – גם כן היה אסור להם לזנוח את עסק־התורה. זה מחסננו העתיק של חכמה, זו מיטודתנו[4] הפשוטה והקלה כיצד להחזיק תמיד את העם על גובה ידוע בתבונה ובדעת.
צא ולמד מעולם ההשתלמות האינדוסטרית[5]. במקצועות רבים בעולם ההוא הנה אף לאחר שנתחדשו בהם המצאות חדשות, המגדילות אמנם את הסיפוק הצרכי בכמות רבה, בכל זה אין מזניחים לגמרי אף את המיטודות הישנות והפשוטות. נקח לדוגמה במקצוע הקומוניקציה: הנה אף לאחר שנתחדשו פסי מסילות הברזל, שהמרכבות המתגלגלות עליהם מגמאות כברת ארץ בת מאה פרסאות ביום אחד, בכל זה אין מזניחים לגמרי אף את ה„כבישים”, מסילות־החצץ, הישנים, אלא מוסיפים לטפל בם, לשמרם ולתקנם. יען מי יודע מה ילד יום: פתאום יבוא רגע (כגון רגע של מלחמות ומהפכות) וההמצאות החדשות לרגלי היותן מורכבות יותר מדאי תמעד רגלן ולא תוכלנה להחזיק מעמד, ואך המיטודה הישנה והפשוטה לא תירא בהמיר ארץ. או נקח משל ממקצוע הוצאת אור, הנה אף אחר שנתחדשו ה"גפרוריות", מוציאות האור בין־רגע, בכל זה ישאו מעשנים שונים בצלחת בגדם „חתיכת פתילה” עם „אבן־קטנה”. מפני שקשה עליהם להיפרד מאת מיטודתם העתיקה והחביבה, שהיא זילא להם ושכיחא להם. בה אפשר להוציא אש בכל מקום: בבית ובשדה בעיר וביער. אף בעניין תרבותנו העברית לא היה ראוי לזנוח את „לימוד־התורה”, זה מטודתנו העתיקה להדלקת אור התבונה במושבות ישראל, אף לאחר שנתחדשו המטודות המודרניות להרחבת התרבות, פשוט בשביל עתיקותה בלבד. בשביל קופת הביטחון והאחריות בעד חכמה ותרבות לכל הזמנים שנמצא בה. בפרט, אם במקצוע אחד, במקצוע השלמת הצורה האישית, עדיין לא נולד שום מתחרה, שיוכל להתחרות עם עסק התורה.
הזהרו נא והזהרו, בעלי תחייתנו, לבל להשליך אחר הגו את לימוד התורה! לבל להוציא את מחסננו לתרבות העתיק מפני החדש, מפני המודרניות! לכל היותר הורשה לכם להכניס את המודרניות בתוך הכוונה – ללמוד תורה ברוח לאומי: לשם ההשלמה העברית. אם בתור מודרניים קצרה רוחכם ללמוד „תורה לשמה”. אתם תתעשרו אף בלימוד שברוח הזה עושר רוחני רב. ומסורתנו העתיקה גם כן תסלח לכם ותסבול את פעלכם זה. כי על כן כבר ניתנה הנחה כזו מפי חז"ל: „לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה”. ומי יודע אם הלימוד ברוח לאומי גופא לא היה מוכר מטעם חז"ל בבחינה אחת ללימוד לשמה [יעויין בספר „נפש החיים” שער ד']. אבל להזניח את עסק התורה לגמרי בל תהינו. כי בנפשכם, בנפש התרבות העברית שכל כך תתגעגעו אליה הוא. באפס חכמת התורה יישבר גאון לאומנו, ותרבותנו העברית תשח קומתה, תקמט, תקטן ותבטל בעיני עצמה, ולא תוכל לעמוד בפני התרבויות הנפוחות והשחצניות של העמים.
ה
ו„תנחומותינו הלאומיים” שבלימוד־התורה מי לא ידעם? הוי מה גדולה הייתה משיבת נפשו של היהודי העמל, המדוכא ושבע רוגז בכל ששת ימי המעשה ממלחמתו הכבדה בעד קיומו, מהתאבקותו הקשה עם מצבו הגלותי, המתנכל אליו להכחידהו, – מה גדולה הייתה משיבת נפשו בהגיע יום השבת, יום המנוחה, בשבתו אז ללמוד „דף גמרא” או לקרוא ב„מדרש”. הוא הרגיש ברגע ההוא אותן הרגשות שירגיש עובר אורחות ימים שנשברה ספינתו ויתאבק שעה שלמה עם גלי הים השובבים שסערו עליו להורידהו מצולות, ויזכה להגיע לאחרונה אל אי קטן, שקט ובטוח.