דבר אברהם/ג/ג
|
< הקודם · הבא > |
תשובת אחי הגאון ז"ל ע"ז
מכתבך נכון השגתי כו' אשיב ואומר:
אשר העירות בדברי התוס' כ"ט מדברי התוס' כ"ח אנכי כבר אמרתי בדברי התוס' דכ"ח דרק התם כשקורע העור כשיעור הנצרך לבדיקת הסימנין אמרינן דהוי מום אבל כשנקרע רק כשיעור הנצרך לשחיטה לא הוי מום, ובשמ"ק שעל הגליון בדפוס ווילנא הגירסא דכשמפריד הסימנים זמ"ז אין לך מום גדול מזה, והבאתי ראי' לאחת משתי אלה מדברי הש"ס בדף ל' אלא למ"ד אינה לשחיטה וכו' מכי שחיט פורתא אידחי לי', אבל אי ישנה וכו' ניחא, והרי עור בודאי אינו בכלל שחיטה אף למ"ד ישנה וכו' כמ"ש רש"י בחולין ל' ע"ב. וכבר נעשה מום מבעור. ורב אחד [1] רצה לומר דהוי מום עובר ופסול לשעתו ועד פסח שני יתרפא, ואין בדבריו כלום, דא"כ ליבדוק וימתין עד שיתרפא מאי אמרת דילמא עכשו ניקב הרי איכא חזקת הגוף ורובא ובכזה גם ר"מ מודה כמ"ש התוס' בחולין פ"ו ע"א. אולם על השמ"ק הוה קשה לי דפרידת הסימנים זמ"ז הוי מום שבסתר וכעת נ"ל לפמ"ש בבכורות מ"א ע"א במשנה וחוטין הפנימיות שנפגמו וכו' והנה שם דף ל"ה ע"א מבואר דבנעקרו הוי מום שבגלוי משום דכי פעי מחזי אבל בפגימה או גימום לא מינכר כמש"ש רש"י להדיא, ועיין בדף ל"ז ע"א ובתוס' שם ע"ב, ואפ"ה פסולין למזבח, אשר מזה נראה דמום שבסתר לא מהני לפדות על ידו אבל מ"מ למזבח פסול וכמו מום עובר שאין פודין ע"י ומ"מ בשעתו פוסל, ולא מצאתי דבר זה מפורש, אמנם המשנה לכאורה אומרת כן. וקצת יש לישב עוד דברי השמ"ק ממ"ש בבכורות מ' ע"א נשבר העצם אעפ"י שלא ניכר מדקמפרש בגמרא כשניכר במלאכתו, ועיין ברע"ב שם במשניות, א"כ יש לומר כשניכר בחוץ מומי האיברים הפנימיים ע"י מלאכתם מיקרי מום שבגלוי וה"ג באכילתה יהא ניכר פרידת הסימנין ומומן, ויש לדחות.
אולם בקושייתך אין אנו צריכין כלל לדברי התוס' דדף כ"ח ומהגמרא דדף ל' דקאמר מכי שחט פורתא אידחי לי' ופירש"י דאין לך מום קבוע גדול מזה ומהו המוסף הסימן שנחתך, וה"נ בחצי קנה פגום, ואולי נימא דבדף מ' איירי באופן דלא נחתך העור כלל אלא שנפגם הקנה מתוכו, ויותר נ"ל דקושית התוס' תהי' דמאי דחיק לאוקמי דוקא בעוף הלא מצי לאוקמה בבהמה, ואף דהוי מום אתיא מתניתא כר"ע דאם עלו לא ירדו וחייב גם על בע"מ בחוץ, מאי אמרת דאי כשהומם אינו חייב משום שוחט לעכו"ם כדאיתא בע"ז נ"א, מידי הוא טעמא אלא לר"ע לדידי' גם משום שוחט לע"ז חייב דהוי כעין פנים כיון דאם עלו לא ירדו. ותו דאמרינן התם בע"ז דרק במחוסר אבר מפטר לעכו"ם, ועיין בתשו' בנין ציון לבעל הערוך לנר כמדומה סימן צ"ח או צ"ט. בזכרוני שמעורר כהערתך בסוגיא דדף מ':
ובמה שכתבת להעיר על דברי „בית הלוי” מקושית התוס' דאי אפשר לצמצם עפ"י הגמר' דבכורות [2] לא כן עמדי דלפי דבריך למ"ד מחצה כרוב נאמרה בשחיטה ההלכה שישחוט מחצה ולפי"ז תשאר בזה תירוץ הגמ' דבכורות שאני הכא דרחמנא אמר, דודאי כל דרחמנא אמר שיעור ולא ניתנה למלאכי השרת בודאי לראות האדם נתכוונה וכל שבעינינו מחצה זה יהיה הכשר שחיטה דאילו תאמר התורה דבר שאי אפשר לקיימו, וזהו פירוש תירץ הגמרא בבכורות, ולא רק משום דהתם קמפסיל אם ירבה על השיעור, וכל הענין דאי אפשר לצמצם שייך למידן באתרא דלא הוזכר זה השיעור בתורה דוק ותשכח [ואל תשיבני ממה דמקשה התם לעיל מינה מדמים הניתנין למטה ולמעלה, דהתם גם לפירושך תקשה וי"ל]. א"כ מאי שייטא גבי שחיטה שנאמרה בה ההלכה מחצה לא אפשר לצמצם, אכן פשוט ניחא דבשחיטה לא הוזכר בהלכה לשחוט מחצה אלא לא תשייר רובא, ואם כן זה תלוי בזה דאם בידי אדם אי אפשר לצמצם בודאי כוונת ההלכה שישחוט רובא, זהו כוונת ופירוש התוס' לדעתי, וא"כ אין מקום להערתך ממליקה כמובן שתלוי בדין שחיטה:
והערתך השניה דלמ"ד מחצה לא ימלוק רוב הסימן בחטאת העוף, גם אני העירותי כן מכבר על דבריו, אולם נראה לי ליישב, דהערה זו הלא בנויה על היסוד של "בית הלוי" דבמכשיר לא שייך לכתחילה ודיעבד מדאורייתא, וסברא זו כבר כתבוה התוס' בגטין ג' ע"ב בסופו. ועיין בפנ"י גיטין כ"א ע"ב, ולדידי קשה. על יסוד זה ממ"ש הרמב"ם ריש הלכ' שחיטה דבעוף בעי שתי סימנין לכתחילה מדאורייתא, ונ"ל דבשחיטה שאני דמלבד המכשיר אית בה גם מ"ע דוזבחת וע"ז שייך לכתחילה ודיעבד. ומ"מ צדקו דברי הגאון ז"ל על שיטת רש"י שדעתו כדעת הריצב"א דוזבחת אינו מ"ע כדמוכח מפירושו במסכ' ביצה כ"ה ע"א לענין אין מחזיקין מאיסור לאיסור, שפי' אמה"ח. וא"כ בקדשים דגם לריצב"א איכא מ"ע דושחט כמ"ש הגאון ז"ל בספרו סימן כ"ג שייך בו לכתחילה ודיעבד מדאורייתא, א"כ אי הוי צריך עוף קדשים שחיטה הוי שייך בו מדאורייתא כל הסימן לכתחילה וא"כ במליקה כה"ג אין איסור הבדלה, ופשוט:
יעקב כהנא שפירא
- ↑ *) הרב ההוא הביא ראי' מבכורות וכמדומה שראיתו אינה מכרעת:
- ↑ **) עיין בספרי "דבר אברהם" ח"א סימן ב' בארוכה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |