דבר אברהם/ג/טז
|
< הקודם · הבא > |
לחכם אחד
אמרת בשם כו'. דהא דאמר רב ששת בסוטה (דף ו' ע"א) סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה כו', היינו דוקא בעדי טומאה מסתירה זו שהוא משקה אותה אבל בעדי טומאה שלא מסתירה זו המים בודקין אותה, ולדעתי פשוט להיפך דהרי מוכח מגוף הסוגיא דאין לחלק מה. דמותבינן לרב ששת ואלו שמנחותיהן נשרפות כו', ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתיקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אא"ב מים בודקין חותה כו', מעיקרא שפיר קדוש כו', אא"א אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע כו', ותיפוק לחולין כו'. ומשני כגון שזינתה בעזרה כו', מפירחי כהונה כו', אטו בכיפה תלו לה כו', ואי נימא דבעדי טומאה שלא מסתירה זו לא קאמר לה רב ששת אמאי דחיק בכל הני לימא שבאו עדים אחר קידוש שזינתה שלא מסתירה זו שאז המים בודקין אותה וקדשה המנחה כדין אע"כ דבכה"ג נמי אין המים בודקין אותה לר"ש.
אח"ז ראיתי שכבר אמרו לה קמאי והוא במל"מ (פ"א מסוטה הי"ד) שנו"נ הרבה בזה וסליק על דעתיה לומר כן ודחי לה כמו שכתבנו.
ובתחלת הסוגיא נתקשיתי דאמרינן ואנהר לה עיינין ממתניתין דקתני ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אי נימא מקמי דתשתי כו', אלא לבתר דשתאי כו', אא"א מים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו כו', לעולם אימא לך מים בודקין אותה והא אימור זכות תולה לה כו', והוקשה לי דילמא אף בדאיכא עדים במדה"י המים בודקין אותה והא דאסורה בתרומה ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו משום דאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה, וגם ע"ז עמד במל"מ עיי"ש. ויש ליישב דמתני' פסקה ותני ושבאו לה עדים שהיא טמאה שאסורה לאכול בתרומה ומשמע דלעולם הדין כך כאידך בבי דמתני' באומרת טמאה אני ושאינה שותה ושבעלה בא עליה דלעולם אסורה בתרומה באין יוצא וה"נ בבבא דבאו עדים, ואי נימא דהמים בודקין אותה משכחת לה זימני דלא תיאסר והוא בדידעינן בברור שהאיש מנוקה מעוון ואז מדלא בדקוה המים איגלי מילתא דסהדי שקרי נינהו. ומשכחת לה שפיר דידעינן בודאי שהאיש מנוקה מעוון לא מיבעי לדעת ר"ש בדף כ"ח ע"א דאין מנוקה מעוון הוא דוקא אם בא עליה אחר שנסתרה בודאי אפשר כגון שהיה חבוש בבית האסורין, (ואף דאמרינן בחולין דף י"א אין אפוטרופוס לעריות, הני מילי לענין שזינתה אמו ממי שהוא, אבל לא נאמר שאין אפוטרופוס לשמור מאיש אחד ידוע ואף דהעדים שאמרו טמאה היא שאין עדותם מתקיימת אלא בדנימא שאין האיש מנוקה מעוון, הוי כמכחישין לאלה שאומרים שהוא מנוקה מעוון, מ"מ הוי כשני כיתי עדים המכחישין זא"ז דאוקי גברא בחזקת כשרות, והכא אחר ששתתה כבר חזרה האשה לחזקת כשרות), אלא אפי' לדעת הרמב"ם (פ"ב מסוטה ה"ח) דכל שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו (וכ"ה ברש"י דף ז' ע"ב ניאוף באשה אסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת, ועל סתירת דבריו כבר עמד המל"מ) משכחת לה ברווחה כגון שהשקה היום אשה זו ולא נבדקה ולמחר השקה אשתו שניה ובדקוה ומוכח שהוא מנוקה מעוון, וא"כ הני סהדי שקרי נינהו ואמאי אסורה בתרומה באופן זה, אע"כ דאין המים בודקין אותה כרב ששת.
ובהיותי בסוגיא זו הוקשה לי דאמרינן תניא כוותיה דרב ששת טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י וטהורה ולא שתולה לה זכות פי' לא מתקיימא בהן ולקחה ונזרע זרע וכתבו התוס' וז"ל טהורה ולא שתולה לה זכות מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרין ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכן הוה מצינו למיקרי בה ונזרע זרע, וכן הראני רבי בירושלמי ונקה האיש מעוון אינו חושש שמא תלה לה זכות ואתיא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת עכ"ל, והוקשה לי מה סייעתא מברייתא דאינו צריך להמתין והרי אפשר שבא עליה ובתוך שלשה ימים היה קינוי וסתירה והשקאה שעדיין יכול הזרע לקלוט ואשמעינן קרא טהורה כו', דלא מתקיימא בה ונזרעה זרע. ואולי לשון זריעה נופל על קבלת הזרע ולא על קליטתו.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |