קובץ הערות/הוספות
|
< הקודם · הבא > |
א
כתב מהרי"ט בשו"ת חיו"ד סי' מ"ז, ז"ל "נשאלתי על מי שארס בת קטנה והוא כבן שלשים והיא כבת שש או שבע ונשבע שלא לקדש שום בת ישראל עליה בחייה אי הו"ל כנשבע לבטל את המצוה שצריך להמתין לה עד שתגיע לפירקה שתהא ראויה להריון, תשובה איברא דודאי ביטול מצוה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרינן פ"ק דקידושין עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה"ל אישות כיון שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטלת לגמרי וכו' אבל זה הואיל ולבסוף הוא נישא ומקיים מצות פריה ורביה לא מיקרי ביטול וכי תימא הא אמרינן וכו' לא הנחתי תפילין היום מי איתא בלא אניח אלמא אם אמר שלא אניח תפילין היום מיקרי ביטול מצוה אע"ג דלא מבטל לה למצות תפילין לגמרי איכא למימר דהתם ביטול מצוה איקרי דלכל יומא ויומא איתא למצוה ואפילו אם יניח היום חייב להניח למחר אבל מצות פריה ורביה אחת היא כל ימי חייו ומשקימה נפטר הימנה הילכך כל מה שמתעצל בה שיהוי מצוה הוא ולא ביטול שהרי אם עשאה לבסוף קיים את המצוה וכו' ומיהו מאחר שהוא מצווה מעתה הרי הוא מבטל קיום מצוה כמו שמוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב הרי זה עובר ומבטל מצות עשה" עכ"ל, ולפי מסקנתו דהו"ל נשבע לבטל את המצוה וכן הוא שם להלן בדבריו "שאם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הו"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא" עכ"ל, ולפי"ז צ"ל דגם במצות פ"ו בכל יומא ויומא איתא למצוה אלא דבשעה שיש לו בנים המצוה מתקיימת מאליה אבל בהיו לו בנים ומתו באמת צריך לקיים המצוה מחדש כמבואר ביבמות דס"ב.
והנה ז"ל הרמב"ם שם "ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות עבור אשתו ויבטל מהתורה ה"ז מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה" עכ"ל ובפ"ק דמועד קטן ד"ט יתבו וקא מיבעיא להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל ת"ת ועסוק במצוה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה דמבטל מצוה ועוסק בת"ת כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים ע"כ ומבואר דבמצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים אינו נפטר ממצוה ע"י ת"ת ולא אמרינן בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה וקשה מ"ש הרמב"ם דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בת"ת דמאי כ"ש הוא זה אדרבא ת"ת גרע לענין זה דהא מצות פריה ורביה היא מצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים וצ"ל דכיון דאיירי הרמב"ם הכא לענין איחור המצוה ולא לענין ביטולה לגמרי מה שאפשר לקיימה ע"י עצמו לאחר זמן הו"ל כאפשר לקיימה ע"י אחרים ובזה שייך לומר גם בת"ת עוסק במצוה פטור ממצוה ומ"ש הרמב"ם "וכ"ש בת"ת" ומאי כ"ש, נראה דהא דצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצוה אין הטעם משום דמצות ת"ת נדחית מפני קיום מצוה דהא מצות ת"ת גדולה מכל המצות, אלא דכמו שמותר לבטל ת"ת מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחים ומשום דחיוב ת"ת אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו דקרא כתיב ואספת דגנך אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו אז אינו מחויב כלל בת"ת ה"נ אם הוא צריך לעסוק במצוה לא גרע משאר צרכי האדם שאז אינו מחויב כלל בת"ת אבל במצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים וכן אם אפשר לו לקיימה לאחר זמן לא פקעה ממנו מצות ת"ת וכיון דחיובא דת"ת רמי עליה ממילא הוא פטור מן המצוה וכ"ש הוא דמצות ת"ת בשעה שהוא מחויב בה אינה נדחית מפני שום מצוה דהיא חמורה מכל המצות ולפי"ז הרי מוכח מדברי הרמב"ם דבשיהוי מצות פ"ו אין בה משום ביטול מצוה אלא איחור זמן וא"כ אין בזה משום נשבע לבטל את המצוה וכן הוא להדיא בשו"ת רשב"א חלק רביעי סי' צ"א ז"ל "שאלת מי שנשבע שלא ישא אשה עד זמן ידוע מי מדמינן לה לההוא ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה וכו' דהכא נמי כיון שלא נשבע שלא ישא לעולם אלא עד זמן ידוע אין זה נשבע לבטל את המצוה, תשובה. שבועה היא חלה דאין זה נשבע לבטל את המצוה דאפשר לקיים זה וזה ולא זו בלבד שאין זמנה בהול אלא אפילו במצוה שזמנה בהול כמילה ביום הח' אם נשבע שלא ימול בבוקר עד ארבע וחמש שעות או שנשבע שלא יאכל מצה שעה ראשונה של לילה מקיים שבועתו ומשתהה עד זמן שנשבע וכ"ש זה שאין זמנו בהול" עכ"ל.
וברמב"ם שם עוד ז"ל "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון" ע"כ, וקשה כיון דהכא איירינן לענין ביטול המצוה לגמרי ולא לענין איחור גרידא א"כ מ"ש פ"ו מכל המצות שא"א לעשותן ע"י אחרים דצריך לבטל מת"ת לקיים המצוה ונראה דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פ"ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב"ם "אין בידו עון" והיינו דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק"ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו' ופריך מי שרי בבה"כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב"י או"ח סי' פ"ה בשם הירושלמי:
ב
דף ס"ה. השתא הוא דכחשי הנה הא דבתלת זימני הוי חזקה, כגון במתו אחיו מחמת מילה, היה נראה ביאורו דבפחות מתלת זימני. אמרינן מקרה הוא, שמת התינוק, ואין המקרה הזה שייך לאחיו, אבל אם היה כן בשלשה אחים, אין אומרים שהן שלשה מקרים נפרדים, כי המקרה לא יתמיד, ודבר שהוא תמיד אינו מקרה, [ג' פעמים מקרי תמיד ולחד מ"ד ב' פעמים] אלא יש לתלות בסבה אחת, משותפת לכל השלשה, והסבה הזאת, ישנה גם ברביעי, ע"כ אסור למולו, ולפי"ז היה נראה, דהדבר מתחזק למפרע, והא דמועד אינו משלם נ"ש על הנגיחות הראשונות, משום דצריך להתרותו, ולא שייכא התראה למפרע, וא"כ, באשה שיש לה וסת דדיה שעתה, ואינה מטמאה מעל"ע היה נראה, דאחר שהוקבע הוסת, דיה שעתה גם מראיות הראשונות, וטהרות שנגעה במעל"ע טהורין למפרע, דעכשיו אגלאי מילתא, דגם הראשונות היו מחמת הוסת, אלא שלא נודע לנו עד עכשיו, וכן מוכח ממש"כ בט"ז או"ח - סי' שכ"א - הובא במז"ב שם ס"ק צ"א עיי"ש, ולפי"ז קשה הכא, דאמרה השתא הוא דכחשי, ואמאי, כיון דהוחזקה ג' פעמים, הא אגלאי מילתא למפרע ועוד דא"כ אין כאן חזקת ג' פעמים, אלא פעם אחד, ועדיין לא הוחזקה כלל וצ"ע. [וראיה דנעשה מועד למפרע, מר"פ חזקת הבתים, דהולכי אושא למדו חזקת ג' שנים בקרקע משור המועד, והתם בירור החזקה הוא למפרע ולא שקנה עכשיו, ואפילו לפי' תוס' שם בהא דפריך חזקה שאין עמה טענה תיהו חזקה, משום דמחל לו י"ל ג"כ דאגלאי מילתא למפרע, שמחל לו משעה ראשונה, והנה אפילו אם נאמר בשור דאינו נעשה מועד רק מכאן ולהבא, היינו דע"י רגילותו ליגח נעשה נגחן דהרגל נעשה טבע - ושמא שייך לומר כן גם בוסתות דנשתנה טבעה ע"י ההרגל - אבל בניסת לשלשה ולא היו לה בנים דהוחזקה שאינה ראויה להוליד מחמת טבעה או מחמת מזלה אין שום טעם לומר דהוחזקה רק מכאן ולהבא]:
ג
דף ס"ט ע"ב. ליחוש שמא עיברה וכו', ליוחסין חששו, לתרומה לא חששו, ומוכח מזה, דהחשש אינו אלא מדרבנן. דמדאורייתא אין לחלק בין יוחסין לתרומה וע' כ צ"ל דבחדא ביאה ליכא רובא דמתעברות, והדר פריך ולתרומה לא חששו והתניא ה"ז גיטיך שעה אחת קודם מיתתו, אסורה לאכול בתרומה מיד, וקשה דמאי רומיא, דהתם טעמא משום דשמא ימות חיישינן אבל לשמא מת לא חיישינן, דהא אשת כהן שהלך בעלה למדה"י אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. ולחוש שמא עיברה. הוי דומיא דשמא מת דלא חיישינן - גיטין כ"ח - ואי נימא דסוגיא דהכא אזלא כאביי דמשני התם, הא ר"מ הא ר"י, א"כ גם הכא אפשר לשנויי הכי דמתניתין כר"מ וברייתא כר"י, ועוד דאכתי תקשי הלכתא אהלכתא דהתם קי"ל דלשמא מת לא חיישינן, והכא קי"ל דחיישינן שמא עיברה וצ"ע. ובסוגיא דגיטין קשה נהי דשמא ימות חיישינן משום דלא אמרינן חזקה על להבא, ולא מהניא חזקת חי, אבל למה אסורה מיד משום דשמא היא כבר מגורשת, נוקי איתתא בחזקת א"א שעדיין אינה מגורשת, ובחזקת היתר לאכול בתרומה, וכמו בנזיר השותה יין דלוקה ולא חיישינן שמא ישאל על נזירותי, משום דמוקמינן ליה בחזקת איסור אלא דבתוס' רעק"א בשבת - אות פ"ט - כתב דאפשר דאין מלקין אותו כ"ז דיכול לשאול:
ד
דף ע"ח. ד"ת רובו ואינו מקפיד אינו חוצץ, ומקשין. כיון דמדרבנן מיהא חוצץ, הו"ל מקפיד ותיהוי חציצה מדאוריי', ותירץ כ' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק דאינו חוצץ מדאורייתא אלא היכא דמקפיד על כל הרוב, והכא אינו מקפיד אלא על חלק מהרוב, שהרי אם נסיר מגופו קצת מהרוב, לא ישאר אלא מיעוט שאינו מקפיד, דשרי גם מדרבנן, עכ"ד, עוד אפשר לומר. דכיון דאינו מקפיד, אלא משום פסול הטבילה, ואי לאו הפסול, לא היה מקפיד, אין זה בכלל מקפיד, וכעין זה, כתב בשיטה - ב"מ ל' - בשם תוס' הרא"ש, גבי עלה עליה זכר פסולה, משום דניחא ליה אף שנפסלת בכך ולא ניחא ליה שתפסל, מ"מ חשיב ניחא ליה, כיון שבשאר פרות ניחא ליה, והיינו דבלאו הפסול ניחא ליה, מיהו בשיטה שם, הביא תירוצים אחרים, בשם תוס' שנ"ץ והר"ן, ומשמע דלא ס"ל כסברת הרא"ש:
שם. מקשין כאן, הא מין במינו אינו חוצץ - בכורות ט - ולכאורה י"ל, דלענין טבילה, אפילו לא יהא דבר חוצץ כלל, אלא שלא יגעו המים בגופו, ע"י הפסק אויר, ג"כ לא עלתה לו טבילה, וא"כ נהי דמין במינו אינו דבר החוצץ, מ"מ לא נגעו המים בגופו משא"כ בבכור, הרחם מקדש, היכא דליכא דבר חוצץ, אפילו לא נגע ברחם, ומין במינו לא מקרי דבר חוצץ, אבל באמת היא בעיא דלא איפשיטא - חולין ע' - אי אויר רחם מקדש, או נגיעת רחם: ומהא דנתן רגלו על רגל חבירו פסול, מייתי בגמ' - יומא נ"ח - דמין במינו חוצץ, אלא דדחי, שאני רגל חבירו דלא מבטל ליה, והא דחציצה פוסלת בזה, ילפינן מבגדי כהונה - זבחים כ"ד עיי"ש בתוס' - ולענין בגדי כהונה מיבעיא לן - זבחים י"ט - נכנסה לו רוח בבגדו מהו דצריך שיגע הבגד בבשרו [עיין שם דכ"ו נתלה וקיבל מהו כו' אין דרך שירות בכך. נ. ב.] ואפילו הכי אמרינן בזה, מין במינו אינו חוצץ, משום דטעמא דאינו חוצץ, הוא מפני שבטל לגבי גופו. ושפיר מקרי נגיעה בגופו, כיון דבטל אצלו והא דאיכא חציצה בעובר. אף שהוא מינא דאמו, י"ל כדמשני בגמ', שאני רגל דלא מבטל ליה, ה"נ אין האם מתבטלת לגבי העובר:
ובהא דקאמר הכא ה"מ רובו אבל כולו חוצץ, אפי' אינו מקפיד, קשה הא קי"ל רובו ככולו, וכיון דבכולו חוצץ, אפי' אינו מקפיד, א"כ גם ברובו תפסול, אלא ע"כ דדבר שאינו מקפיד בטל לגבי גופו ואמאי לא נימא הכי גם בכולו, ואיזה טעם יש לחלק בין כולו לרובו, כיון דבכל דוכתי רובו ככולו, ומוכח דהא דרובו ככולו אין פירושו, דחשיב כאילו נעשה המעשה בכולו, כגון גבי שחיטה, דניתרת בשחיטת רוב הסימנין, אין הטעם משום דהוי כאילו שחט כולן אלא דסגי ברובן, דכי היכי דשחיטת כולן מתרת ה"נ שחיטת רובן מתרת. אף שהמיעוט אינו כשחוט, וכן בגילוח שער נזיר, הוי סגי בגילוח רובן. אי לאו קרא, אף שנשתיירו מיעוטן, ואינן נחשבין כאילו נתגלחו כולן, וה"נ כשהחציצה ברוב, לא חשיבא כאילו החציצה בכולו. אבל עדיין לא נתישב, אמאי לא נימא, דכי היכא דכולו פוסל גם באינו מקפיד, ה"נ ליפסול רובו:
ה
דף פ"א. מאכילה בתרומה ולא בחזה ושוק, משום דתרומה בזה"ז דרבנן, וספיקא לקולא, ובשו"ת שבסוף ס' אבני מלואים, העיר מזה אהא דחיישינן לסימפון, והא בקדשה סתם וכנסה סתם, היא ספק מקודשת, ומותרת בתרומה בזה"ז מספק, אבל במל"מ הל' תרומות, הכריח מכמה מקומות, דמספק אינה אוכלת אפילו בזה"ז עיי"ש, והנה להסוברין דבמקום חזקת איסור, אזלינן לחומרא גם בספיקא דרבנן, תקשי מהא דאנדרוגינוס, דהכא איכא חזקת איסור וחזקת פנויה, וי"ל לפי שיטת הרמב"ן, בתינוק שנמצא בצד העיסה, דהיכא דהספק הוא בתינוק אם הוא טהור, לא מהניא חזקת טהרה של העיסה, דעיסה כתינוק, והיינו, דדוקא היכא שהחזקה היא בדבר שבו הספק מצ"ע הספק מסתלק ע"י החזקה, אבל הכא, אפילו נעמיד העיסה בחזקתה, מ"מ התינוק אכתי בספיקו קאי, והעיסה כתינוק, ובזה יובן מ"ש האחרונים, דבספיקא דדינא לא מהניא חזקה, דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, ולכאורה אינו מובן כלל, דהא גם בספיקא דמעשה, אפשר לומר ג"כ הכי דבשביל החזקה לא ישתנה המעשה, ומ"מ מהניא חזקה, אבל לפי דעת הרמב"ן, טעם החילוק מבואר, דבספיקא דדינא, אפילו נעמיד את האדם בחזקתו, מ"מ הדין עצמו אין לו שום חזקה, ובספיקו קאי, וספיקו של הדבר אינו מצ"ע אלא מפני הספק הכללי בדין, ועל כן לא מהניא חזקת הדבר, ואם כן הכי נמי באנדרוגינוס, דהספק הוא עליו, ולו אין שום חזקה, לא מהניא חזקת האשה, וכ"ז לשיטת הרמב"ן, אבל לפירש"י, דגם היכא דהספק הוא בהתינוק, מהניא חזקת העיסה, אף דהתינוק נשאר בספק, ולשיטה זו נראה, דגם בספיקא דדינא מהניא חזקה. וכן דעת הר"ן בפ"ק דקדושין, גבי נתן הוא ואמרה היא, ולשיטה זו תקשי הכא, באנדדוגינוס אמאי שרי בדרבנן, ואפילו להסוברין, דגם במקום חזקת איסור, אזלינן לקולא בספיקא דרבנן, היינו משום דקי"ל כרבנן דר' יוסי רפ"ב דמקואות, אבל רבי יוסי הא ס"ל התם דבכה"ג אזלינן לחומרא והכא לר' יוסי קיימינן:
ו
בהא דאין גט לאחר מיתה ונ"מ לענין יבמה לשוק. קשה אפי' יש גט לאח"מ הא מ"מ גט אינו מגרש אלא מכאן ולהבא. וכיון דקודם הגט כבר היתה זקוקה מה יועיל הגט לפוטרה מזיקה וי"ל דמכאן מוכח דהא דזקוקה הוא משום שעדיין נשאר קצת אישות מהבעל. וכיון שע"י גט פקעה אישות הבעל לגמרי שוב אינה זקוקה. ואף שכבר נזקקה. מ"מ הזיקה תלויה בכל שעה באישות הבעל. אמנם בריש המגרש (פ"ג) פריך והרי יבם דבעל אוסר ויבם מתיר. ומשני דהתם יבם הוא דקאסר לה. דמבעל הא שריא וקיימא. וצ"ל דמשום קצת אישות של הבעל אינה אסורה לשוק. אלא שזה גורם שתהא זקוקה. והזיקה אוסרתה לשוק. ולהסובר"ן דלאחר מיתת הבעל נמי מיקריא שארו. י"ל בפשיטות. דמיתת הבעל מתרת כמו גט. ומ"מ כיון דהויא שארו זקוקה מכחו ליבם. אבל בגט דפקע שארות לגמרי פקעה זיקה:
ז
לביאורי אגדות סימן ז' אות ז'. "דהקב"ה חפץ במצות שבין אדם לחבירו יותר ממצות שבין אדם למקום" וכן כתב הרמב"ם ספ"ז מהל' גניבה, קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חבירו, אבל קשה דבגמ' ילפינן לה מקרא דזה נאמר בו אל וזה נאמר בו אלה ומאי חומרייהו דהני אפשר בתשובה והני לא אפשר בתשובה דאינו יודע למי יחזיר, אמנם אם נפרש הדברים כפשוטן קשה דאין זה חומר באיסור מה שאינו יודע למי יחזיר אלא דתשובתו קשה אבל אינו מוכח כלל מזה דהאיסור עצמו חמור יותר מעריות, ונראה דזה הוקשה להרמב"ם וע"כ פירש כונת הגמ' לחלק משום דהוא בין אדם לחבירו והיינו דבבינו לבין חבירו לא מהניא תשובה גם על החלק שבין אדם למקום עד שירצה את חבירו וכן ביוה"כ דאינו מכפר על עונות שבין אדם לחבירו ואף דהוא אנוס בזה כיון דאינו יודע למה יחזיר מ"מ מעכבת את הכפירה, וזהו החומר שבבין אדם לחבירו דתשובה גרידא לא מהניא אפילו היכא דהוא אנוס במה שאינו מרצה את חבירו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |