קובץ הערות/סט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קובץ הערות סט

א

כתבו בתוס' פ' האשה רבה (ד"צ) ד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו וא"ת סדין בציצית היכי הוי שוא"ת דכי מכסי בטלית דבת חיובא ואין בה ציצית הרי עובר בידים עכ"ל. ובשאגת אריה סי' ל"ב הקשה על קושייתם דסדין בציצית חשיב שוא"ת משום דאין הלבישה אסורה מצד עצמה אלא מחמת חסרון מעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עליה ולא דמי לאיסור כלאים דהלבישה מצד עצמה אסורה הילכך אין הלובש בגד בת חיובא בלא ציצית חשיב כעושה מעשה בידים שאין עושה איסור בלבישה זו אלא שחיסר מצוה בשיא"ת עכ"ל ועיי"ש שהביא מדברי ר"י שבמרדכי דהיכא דהוא אנוס בעשיית הציצית מותר לו ללבוש הבגד בלא ציצית מטעמא דלעיל וכן אנו לובשין טלית בת חיובא בלא תכלת מפני שאין לנו תכלת ומהתימא שדברי ר"י שבמרדכי סותרין לדברי ר"י שבתוס' עכ"ל. עוד הביא שם ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם גבי ל"ת דולא יראו פני ריקם דחשיב לאו שאין בו מעשה אף שהאיסור חל עליו ע"י כניסתו לעזרה שהיא מעשה מ"מ כיון דהאיסור הוא מה שאינו מביא קרבן חשיב לאו שאין בו מעשה ה"נ לענין ציצית ביטול המצוה מצד עצמה אין בה מעשה ע"כ:

ב

והנה בהך דינא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת ולא בקום ועשה יש לחקור כמה חקירות. א) מהו קום ועשה ושוא"ת דיש לפרשו בשני פנים אם הדבר תלוי בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת או באופן העבירה עליו ולדוגמא באומר שבועה שאוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את התנאי ולא אכל את האיסור דגוף האיסור הוא שוא"ת ומ"מ עבר עליו ע"י אכילת התנאי שהוא קו"ע וכן בראית פנים בעזרה ריקם גוף האיסור הוא שוא"ת מה שאינו מביא קרבן ואופן העבירה עליו הוא ע"י כניסתו בעזרה שהוא קו"ע ולהיפוך באומר שבועה שלא אוכל זו היום אם לא אוכל זו למחר ואכל את האיסור היום ולא אכל את התנאי למחר דגוף האיסור הוא קו"ע ועבר עליו ע"י שוא"ת במה שלא אכל את התנאי למחר:

ג

ב) באיכות העקירה אם ע"י עקירתם נעקר דין התורה לגמרי כגון כשפטרו סדין מציצית נעקרה מצות ציצית מסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה או דבאמת דין התורה במקומו עומד והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים המצוה במקום שיש להם טעם ע"ז:

ד

ג) טעמו של ד"ז הא דמחלקינן בין קו"ע לשוא"ת אם הדבר תלוי במדרגת חומר האיסור דקום עשה הוא דבר חמור ואין כח בידם לעוקרו ושוא"ת אינו חמור כ"כ ויש כח בידם לעוקרו או דבאמת מצד עצמו אין חילוק כלל בין קו"ע לשוא"ת והא דמפלגינן בינייהו הוא מטעם הנ"ל דדין התורה במקומו עומד ומה"ת הטלית חייבת בציצית גם לאחר עקירת חכמים וצריך להטיל בה ציצית ולעומת זה מצוה ג"כ מן התורה לשמוע לדברי חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין ושני הדינים האלו סותרין זה את זה וע"כ שוא"ת עדיף:

ה

וכל החקירות האלו תלויות זו בזו דאם נאמר שע"י עקירתם נעקר דין התורה לגמרי צריך לפרש טעם החילוק שבין קו"ע לשוא"ת. מפני חומר האיסור דקו"ע שהוא דבר חמור אין להם הכח לעוקרו ושוא"ת דאינו חמור כ"כ יש כח בידם לעוקרו וממילא צ"ל שהדבר תלוי בגוף האיסור עצמו אם הוא קו"ע או שוא"ת ולא איכפת לן באיזה אופן הוא עובר עליו. אבל אם נאמר שבאמת דין התורה מצד עצמו לא נעקר כלל ממקומו אלא שנגד דין התורה יש לנו ג"כ דין תורה שאסור לעבור על דברי חכמים, וכיון ששני הדינים האלו סותרין זא"ז ממילא שוא"ת עדיף ולאו בקולא וחומרא תליא מילתא אלא דכך היא הדין בכל מקום ששני דברים סותרין זא"ז צריך להיות שוא"ת כמו באין עשה דוחה עשה. ולפי"ז לא איכפת לן בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת אלא באיזה אופן עוברין עליו. וכדאמר ליה ר' יהושע לר' אליעזר אם נתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידים. ואם לא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידים:

ו

ולדוגמא בראית פנים בעזרה ריקם. אם נאמר שע"י עקירתן נעקר דין התורה לגמרי ואם יפטרוהו חכמים ממצות הבאת קרבן יהא פטור מן התורה ממילא מותר לו לכנס לעזרה דביטול חיובא דקרבן הוא שוא"ת ויש כח ביד חכמים לעוקרו. וממילא אין כאן איסור כלל בכניסתו ריקם. אבל אם נאמר שדין התורה לא נעקר ממקומו אלא דכיון שאסור לו לעבור על דברי חכמים ע"כ צריך להיות שוא"ת. וא"כ הכא אי אפשר לו ליכנס ריקם שהרי בזה יעבור על דברי תורה ע"י מעשה בידים ובמקום תרתי דסתרי אסור לעשות מעשה בידים:

ז

[ברבינו יונה ריש ברכות כתב דלאחר חצות פטרוהו חכמים מק"ש ומוכח שם מדבריו שאפילו יקרא לא קיים מצות ק"ש כלל. ובתוס' סוכה (ג') בהא דלא קיימת מצות סוכה מימיך כתבו דכיון דפסלוהו מדרבנן לא קיים מצוה גם מדאורייתא והר"ן פ' ערבי פסחים גבי מי שלא אמר שלשה דברים אלו וכו' חולק בזה עיי"ש. ובחידושי אנשי שם פ' במה מדליקין הקשה על הר"ן ריש כתובות דעקרו חכמים אבילות יום ראשון דאורייתא. ואיך יהא מותר בקו"ע בדברים שהאבל אסור בהן. וי"ל כיון שעקרו חכמים מצות אבילות ממילא ליכא איסורא אלא שבר"ן ריש כתובות נראה דבאמת אסור לעבור בקו"ע]:

ח

ומצאתי בס' האשכול הל' ציצית (סי' ל"ב) שהביא מחלוקת בלובש כלאים בציצית דסדין בזה"ז אם הוא חייב מלקות מן התורה. והי' נ"ל דהכי פליגי דאי נימא שע"י עקירת חכמים נעקרה המצוה מן התורה ונעשית טלית פטורה ואם ילבש הסדין בציצית לא יקיים מצות ציצית כלל ודאי לוקה מן התור' דהוא כלאים שלא במקום מצוה. אולם אם נאמר דמצות ציצית דאורייתא במקומה עומדת אלא שצריך לשמוע לדברי חכמים שאסרו להטיל ציצית בסדין אבל אם ילבש הסדין בציצית תתקיים בזה מצות ציצית דאורייתא אין כאן מלקות דאורייתא אלא מכת מרדות שעבר על דברי חכמים:

ט

וכשהצעתי ד"ז לפני מו"ר הג"ר חיים הלוי זצ"ל מבריסק אמר לי שי"ל דתרווייהו ס"ל שהמצוה של תורה לא נעקרה ומ"מ אפשר לומר דבכה"ג אין עדל"ת כיון שבפועל אין עליו חיוב לקיים המצוה עכ"ד. ועיין בפסחים (דמ"ז) תוד"ה כתישה ביו"ט שכתבו בשם ר"ת דאפילו אי נימא דעשה דכסוי הדם דוחה ל"ת דחרישת כלאים מ"מ אם יחרוש בכלאים ביו"ט יתחייב גם משום כלאים כיון דאסור לו לחרוש מפני יו"ט דהוי עשה ול"ת. וזהו כדברי מו"ר ז"ל ומדברי תוס' חולין (קמ"א) בשם ריב"א מבואר להיפוך דאפילו במקום שאסור לו לקיים העשה מ"מ יש בכחה לדחות ל"ת עיי"ש:

י

הג"ה [ולדברי מו"ר ז"ל נ"ל דאם ילבש כלאים במקום ספק ציצית דלכאורה היה נראה דאף דאסור לו ללבוש מספק שמא הוא שלא במקום מצוה מ"מ פטור ממלקות דאין לוקין מספק אבל לפי דבריו ז"ל אפשר דלוקה ודאי דכיון דמספק אסור לו ללבוש ממילא אין עשה דוחה ל"ת בכה"ג. וכן לענין טומאת קרובים דהוא מטעם עדל"ת כנראה מדברי הרמב"ם אם יטמא הכהן למי שהוא ספק קרוב לו ראוי ללקות בודאי גם אי לאו קרא דלה יטמא דדרשינן מינה בת"כ מיטמא הוא על הודאי ואינו מיטמא על הספק וע"כ שפיר הקשו הראשונים על הברייתא הזאת ל"ל קרא לזה ומה"ת יטמא על הספק דאין לתרץ ע"ז כמ"ש במנחת חינוך דנ"מ לענין מלקות דלפי הנ"ל גם בלאו הך דרשה לוקה]:

יא

ומצאתי בחידושי הרשב"א פ"ק דר"ה שכתב דהיכא שתיקנו חכמים לעשות המצוה שני פעמים ליכא משום בל תוסיף והביא ראיה ממה שעקרו חכמים מצות בשוא"ת והא איכא בל תגרע אלא דבתקנת חכמים ליכא בל תגרע וה"ה בל תוסיף עיי"ש. ובטורי אבן הקשה על ראית הרשב"א דכמו שעקרו את גוף המצוה בשוא"ת ה"נ עקרו את הלאו דבל תגרע:

יב

ונראה מזה דהרשב"א מפרש החילוק בין שוא"ת לקו"ע דיש כח ביד חכמים לפטור מחיוב מצוה ולא להתיר איסור ואין נ"מ כלל אם עובר ע"י מעשה או לא ומשו"ה קשיא ליה מבל תגרע דהוא איסור ואין כח בידם להתירו אלא דלכאורה קשה על ראית הרשב"א דכיון שפטרוהו חכמים מהמצוה ממילא ליכא בל תגרע כלל כיון שאין עליו חיוב כלל לקיים המצוה:

ומוכח מזה דגם הרשב"א סובר כמ"ש למעלה שהמצוה של תורה עומדת במקומה ושפיר איכא בל תגרע ומה שהקשה עוד בטורי אבן על דברי הרשב"א דבמבטל מצות עשה לגמרי ליכא בל תגרע מצאתי בשערי תשובה שער ג' אות י"א שכתב ג"כ דבביטול מצוה איכא בל תגרע ומדברי הרשב"א אלו מבואר להדיא כדעת הרמב"ם דאיכא לא תסור על כל דברי חכמים וכן הוא בשערי תשובה שער ג' אות ד' וכן כתב בדרשות הר"ן דרוש ה' עיי"ש באורך:

יג

[והנה אי נימא דאין כח לחכמים להתיר איסור ל"ת אפילו בשוא"ת קשה מהא דשומנו של גיד אינו נאכל בפסח דהעמידו דבריהן בשוא"ת והכא איכא ל"ת ולא תותירו ועיין בפי' הרא"ש נזיר (י"ט ע"ב) דעקרו חכמים לאו דבל תאחר משום דהוה שוא"ת בנזר בחוץ. ואולי דעקרו חיוב קרבנות וממילא ליכא ב"ת. נ] ובעיקר הפלוגתא אי יש כח ביד חכמים לעקור בקו"ע עיין בתוס' ב"מ (כ') גבי עדיו בחתומיו זכין לו דעקרו בקו"ע וכן עוד בתוס' ב"ב (מ"ח) גבי אפקעינהו לקידושין דהוא מטעם עקירה ויש לעיין אם ע"י העקירה מכאן ולהבא יהא ניתר בקרובותי' עיין בסימן י"ב ונראה דלא דמי דהתם נפקעה האישות אבל חכמים אין מפקיעין האישות אלא שמתירין האיסור]:

יד

וכן מדברי תוס' שהקשו דסדין בציצית הוי קו"ע כשלובש טלית בלא ציצית ואי נימא שע"י עקירת חכמים נעשית הטלית פטורה מן התורה אין כאן שום איסור אלא ודאי דס"ל להתוס' שהחיוב דאורייתא ישנו גם לאחר העקירה וע"כ שפיר הקשו דהוי קו"ע דנהי נמי דגוף ביטול מצות ציצית הוא שוא"ת כמ"ש המרדכי בשם ר"י מ"מ הוא עובר ע"ז במה שלובש את הטלית דהוא קו"ע וס"ל לתוס' דלענין עקירת דבר מה"ת אינו תלוי כלל בגוף האיסור אם הוא קו"ע או שוא"ת אלא באיזה אופן הוא עובר עליו דמצות ציצית דאורייתא והמצוה לשמוע דברי חכמים הן תרתי דסתרי אהדדי וע"כ אסור לו לעשות מעשה בידים אפילו אם עצם האיסור הוא שוא"ת מ"מ אין לו לעבור עליו ע"י קו"ע ואין דומה לדין מלקות דהתם תלוי בגוף האיסור אם הוא קו"ע וכיון דהאיסור הוא מה שאינו מביא קרבן בראיתו וזהו שוא"ת מצד עצמו הוי לאו שאין בו מעשה ואף שאופן העבירה הוא ע"י מעשה וזה דומה לאומר שבועה שאוכל ככר זו היום אם אוכל זו ועבר היום ולא אכלה דפטור ממלקות שהאיסור אין בו מעשה אף שעבר על האיסור ע"י אכילת התנאי שהוא מעשה (עיין הג"ה). ומעתה אין דברי ר"י בתוס' סותרין לדברי ר"י שבמרדכי דלענין גוף האיסור הוי שוא"ת דהלבישה מצ"ע אינה אסורה ואין האיסור אלא מה שאין בו ציצית אבל מ"מ בלבישתו הוא עובר ע"י קו"ע וכיון שמה"ת עדיין הטלית חייבת בציצית אסור לו לעשות מעשה נגד מצות התורה:

טו

ואחד מן החברים הקשה ע"ז דמ"מ כיון דס"ל לר"י במרדכי דמותר ללבוש טלית בשבת בלא ציצית מפני שהוא אנוס דאסור לעשות ציצית בשבת א"כ ה"נ כיון שאסרו חכמים לעשות ציצית בסדין הוא אנוס בתקנתא דרבנן וממילא מותר לו ללבוש הטלית וא"כ אכתי דברי ר"י סותרין אלו את אלו וצ"ע: ואולי י"ל כיון דאי לאו טעמא דאנוס היה אסור לעבור על המצוה של תורה ע"י קו"ע אין להם לחכמים לעשותו אנוס ע"י תקנתם דאנוס אינו פטור גמור כדמוכח בכמה דוכתי דאנוס חייב בתשלומין כמו אם היה אנוס בפסח ראשון חייב בפסח שני לכו"ע ואילו גר שנתגייר בין ראשון לשני פטור מפסח שני אליבא דמ"ד פסח שני תשלומין דראשון הוא ומוכח מזה דאנוס אינו פטור וע"כ אינו ראוי לחכמי' לעשותו אנוס. אלא דלפי"ז קשה להבין סברת המרדכי דמותר ללבוש בשבת טלית בלא ציצית מטעם אנוס כיון דאנוס אינו פטור א"כ הוא מבטל מצוה באונס ולמה יהא מותר ללבוש את הטלית לא ילבוש ולא יבטל את המצוה וצ"ע. ויש לחלק קצת גם בזה דהתם גם אם לא ילבוש הבגד לא יוכל לקיים המצוה אבל הכא אי לאו אונסא דתקנתא דרבנן היה אפשר לו לקיים המצוה ובכה"ג אין להם לחכמים לעשותו אנוס ועדיין צ"ע:

הג"ה [עוד אפשר לומר דאפילו אי נימא דהכניסה לעזרה היא חלק מהאיסור ואינו דומה לתנאי דאין לו שייכות להאיסור כלל מ"מ י"ל דכשהאיסור מורכב משני חלקים חלק אחד שיש בו מעשה וחלק אחר שאין בו מעשה ג"כ אינו לוקה דכיון דלא סגי לחייבו בחלק שיש בו מעשה גרידא והחלק שאין בו מעשה לא יוכל לסייע לחיוב מלקות ממילא אינו לוקה ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' מלכים ה"ח דהנכנס למצרים אינו לוקה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל ואפשר שביאורו כנ"ל דהכניסה בלא שום מחשבה אין בה איסור והמחשבה להשתקע היא חלק מהאיסור וכיון דמחשבה אינה מעשה אי אפשר לחייב מלקות על ידה דדבר שאין בו מעשה כמו שאינו יכול בעצמו לחייב מלקות ה"נ אינו יכול לסייע ולהצטרף לחיוב מלקות ומ"מ ד"ז צריך בדיקה]:

טז

וכל זה הוא לדעת הגאון בעל שאג"א ופירושו בדברי הרמב"ם דהנכנס לעזרה ריקם אינו לוקה משום דעצם האיסור מה שהוא ריקם אין בו מעשה ולא מהני מה דהכניסה יש בה מעשה אבל באמת צ"ע מהא דקיי"ל בניקף שסייע להמקיף לוקה והתם עצם איסור ניקף לעולם אין בו מעשה ומ"מ לוקה כשסייע להמקיף ומוכח מזה שאם עבר על איסור שאין בו מעשה ע"י מעשה לוקה וא"כ ה"נ גבי נכנס לעזרה ריקם אף דגוף האיסור אין בו מעשה מ"מ הרי עבר עליו ע"י מעשה וע"כ צ"ל כמ"ש בס' ארצות החיים (סי' ח') לדחות ראית השאג"א דטעם הרמב"ם משום דחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה וממילא כשנכנס לעזרה להתראות ביום ראשון ולא הביא קרבן עדיין לא עשה שום עבירה במה שנכנס בלא קרבן דהא יש לו תשלומין ואחר שעברו ימי החג ולא הביא קרבן אין בו מעשה עכ"ל: ואפשר לתרץ לדעת השאג"א דדוקא בניקף שסייע במעשה שלו להיות ניקף לוקה אבל בכניסתו לעזרה לא סייע בזה שיהיה ריקם דמה שהוא ריקם נעשה מאליו ולא ע"י כניסתי לעזרה וראיה לזה מהמפגל בשעת עבודה דאינו לוקה אף דאילו לא עשה אז מעשה העבודה לא היה עובר כלום במחשבתו מ"מ לא מצרפינן העבודה שיהא נחשב מעשה ללקות ומשום דמעשה העבודה אינה מסייעה להמחשבה:

יז

עוד כתבו שם בתוס' וא"ת דבפ' מי שמתו (ד"כ) נוסח אחר במכות (דכ"א ע"ב) משמע כשהוא לבוש כלאים ואינו פושטן לא חשיב שוא"ת אלא עמוד ועשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעה שלבש באיסור אבל כאן לא נתחייב אלא לאחר שנתעטף עכ"ל. והנה בפ' מי שמתו (ד"כ) הוא לענין כבוד הבריות דהמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק משום דהוי קום ועשה ואינו נדחה מפני כבוד הבריות ולנוסח אחר שהקשו ממכות (כ"א ע"ב) הוא מהמבואר שם דאפילו שהא כדי לפשוט וללבוש חייב מוכח מזה דמה ששוהא על עצמו חשיב מעשה:

יח

ויש לדקדק בדברי תוס' כיון דהוה ס"ל בקושיתם דאיסור כלאים חל רק אחר הלבישה כמו חיוב ציצית א"כ הי"ל להקשות בפשיטות דאיך משכחת לה מלקות בכלאים לעולם כיון דהלבישה אינה אסורה והשהיה אינה חשובה מעשה ונראה דאפילו נימא דהלבישה אינה אסורה אלא השהיה ששוהא על עצמו מ"מ לוקה בלבישת כלאים אף דגוף העבירה היה השהיה על עצמו מ"מ מעשה האיסור היא הלבישה וכעין זה מצינו במצות עשה כגון בפריה ורביה דקיום המצוה הוא בלידת הבנים ומעשה המצוה היא הביאה ושפיר לוקה על הלבישה אף דהשהיה אינה חשובה מעשה מצד עצמה ולא גרע מניקף המסייע למקיף דלוקה אף דגוף איסור ניקף אין בו מעשה וכן המבשל ביו"ט לוקה אף דגוף איסור בישול מה שהתבשיל מתבשל נעשה מאליו ואפילו למאן דאמר דאינו לוקה בכלאים על השהיה כמ"ש תוס' שבועות (די"ז) עיי"ש מודה במבשל ביו"ט דלוקה משום שעשה מעשה שהעמיד הקדירה אצל האש אף דהעמדת הקדירה אינו גוף האיסור דהא אילו יסלק את הקדירה קודם שתתבשל כשיעור לא עשה איסור כלל וההעמדה אינה אלא מעשה האיסור ועצם האיסור נעשה אח"כ מאליו ומ"מ לוקה וה"נ אף דגוף איסור כלאים היה השהיה על עצמו מ"מ הלבישה היא מעשה האיסור ושפיר לוקה בשבילה אבל מהא דלוקה על כל שהיה ושהיה כשהתרו בו מוכח דהשהיה חשובה מעשה מצד עצמה דאין לומר בזה דלוקה משום מעשה הלבישה דא"כ נמצא שלוקה מלקיות הרבה על מעשה אחת וזה אי אפשר וע"כ דהשהיה בפני עצמה חשובה מעשה גם בלא הלבישה שמתחילה ומשו"ה לוקה על כל שהיה ושהיה וכן בפ' מי שמתו דהשהיה אינה נדחית מפני כבוד הבריות מוכח ג"כ דהשהיה בעצמה חשובה מעשה דהא על הלבישה כבר עבר ואם כן ה"נ גבי ציצית נהי דהחיוב בא אחר העטיפה מ"מ השהיה ששוהא את הבגד על עצמו הויא ג"כ מעשה:

יט

ותירצו דבכלאים האיסור הוא קודם לבישה וכונתם בזה דאף שהוכיחו דהשהיה חשובה מעשה מצד עצמה היינו דוקא היכא שהלבישה היתה באיסור אבל בציצית שהלבישה היתה בהיתר אין השהיה חשובה מעשה כן נראה כונתם אף דטעם החילוק הזה צ"ע להבינו דמה תועיל הלבישה באיסור שתהא השהיה חשובה מעשה מצד עצמה:

כ

ונראה דאפילו אם הלבישו חבירו בכלאים ואח"כ נודע לו מזה ג"כ צריך לפושטו אפילו בשוק דכיון שהשהיה באה מכח לבישה אסורה חשיבא כקו"ט ואינה נדחית מפני כה"ב וכן מבואר ברמב"ם פ"י מהל' כלאים דחייב מלקות היכא שהלבישו חבירו כלאים אלמא דהשהיה בעצמה חשובה מעשה אפילו הלבישו חבירו. ומ"ש שם בכ"מ דהרמב"ם איירי שהנלבש סייע להמלביש כמו גבי ניקף דאינו לוקה אלא א"כ סייע להמקיף אינו נראה כן מלשון הרמב"ם שהרי בפי"ב מהל' עכו"ם גבי הקפה כתב בהדיא ואין הניקף לוקה אלא א"כ סייע להמקיף וכאן כתב סתם דהנלבש לוקה והטעם משום דהשהיה חשובה מעשה היכא שבאה מכח לבישה של איסור. ואף דכתב שם הרמב"ם דלא מחייב בשהיה אלא היכא ששהא כדי לפשוט וללבוש וכאן כתב סתם דלוקה הנלבש ולא פירש שישהא כדי פשיטה ולבישה היינו טעמא דהתם איירי לחייבו במלקיות הרבה צריך שישהא כדי פשיטה ולבישה דאל"ה הויא כולה מעשה אחת ואינו לוקה אלא אחת אבל ללקות אחת אין צריך שיעור לשהיתו:

כא

ובשאג"א סי' ל"ב הקשה על דברי תוס' מנזיר (די"ז) דהנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה חייב אלמא דכל שתחלת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה אח"כ איסור בלתי מעשה וכן כתב במל"מ ספ"ג מהל' ביאת מקדש עיי"ש וא"כ גבי ציצית אף שהלבישה היתה בהיתר מ"מ השהיה חשובה מעשה. ונראה שאין ד"ז מוסכם כלל להקשות מזה על דברי תוס' דז"ל תוס' בנזיר (דמ"ג) ד"ה כגון שנכנס ובא אחר ופרע עליו את המעזיבה וצ"ל דהוא מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי עכ"ל וכן הוא שם בפירוש הרא"ש וכן הוא עוד בפירוש הרא"ש בנדרים (ד"ד) כגון שנזר והוא בבית הקברות עיי"ש אלא שבתוס' נזיר (די"ז) ד"ה אילימא דאמרי ליה לא תנזור חולקין בזה על הרא"ש עיי"ש עכ"פ אין מזה קושיא על דברי תוס' ביבמות די"ל דס"ל כדעת תוס' בנזיר (דמ"ג) הנ"ל:

כב

וראיה לדברי תוס' מעירובין (ד"ק) תני חדא אם עלה באילן לא ירד ותניא אידך ירד ומוקי לה כתנאי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במתן א' שנתערב במתן ד' דלר"י דאמר שוא"ת עדיף ה"נ לא ירד ולר"א דאמר קו"ע עדיף ה"נ ירד ולדברי השאג"א לא דמי כלל אהדדי דישיבתו באילן באה לו ע"י עליתו דהוי מעשה גמור וא"כ גם ישיבתו עכשיו הויא מעשה כמו לענין חיוב מלקות אלא ע"כ דלא מהני לזה מה שבא ע"י מעשה מתחלתו דמ"מ עכשיו אינו עושה מעשה בידים ועיי"ש בסוגיא דדחי לה ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דלא קא עביד איסורא אבל הכא דקא עביד איסורא ה"נ דירד ופירש"י כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן עכ"ל ואמאי לא קאמר דהתם הישיבה באה ע"י מעשה העליה דכונת הגמ' לומר דשני מיני שוא"ת הן חדא היכא שאינו נעשה ע"י האדם כלל אלא האיסור בא מאליו לגמרי כמו לאו דבל תגרע ואידך היכא שהאיסור נעשה ע"י האדם בשוא"ת כגון הכא שיושב על האילן דאף שאינו עושה מעשה ממש מ"מ בישיבתו הוא עובר על האיסור ואמאי לא קאמר דהישיבה היא מעשה גמורה שבאה על ידי עניתו שמתחילה:

כג

אבל באמת גם על דברי תוס' קשה מסוגיא הנ"ל דהרי התם עלה באיסור ובכה"ג גם לדעת תוס' השהיה שאח"כ חשובה מעשה כמו בכלאים ואיך מדמי לה בגמ' לבל תגרע שלא היתה שם שום מעשה בתחלה וגם למאי דדחי בגמ' לא אידכר כלל הך טעמא שהיה מעשה בתחלה ואפשר דכונת הגמ' לדחות דאפילו היכא שעלה מבעוד יום שהעליה היתה בהיתר מ"מ הישיבה תשמיש הוא וצריך לירד דהישיבה אינה שוא"ת אלא דא"כ תיקשי איפכא דגם בציצית שלבש בהיתר מ"מ השהיה שאח"כ אינה שוא"ת כמו התם הישיבה אף שעלה בהיתר וכן מ"ש תוס' לענין כלאים דמשו"ה חשיבה השהיה קו"ע דהאיסור חל קודם הלבישה הא אי הוי אמרינן בכלאים דהאיסור חל אחר הלבישה לא היתה נחשבת השהיה למעשה וקשה ג"כ הרי הישיבה באילן נחשבת לקו"ע אפילו היכא דעלה מבעוד יום וצ"ע:

כד

ומ"מ ל"ק מזה על דברי תוס' בנזיר (דמ"ג) הנ"ל דאין כונת הגמ' לומר דהישיבה היא קו"ע ממש דזה אינו אלא דלא דמי הך שוא"ת דישיבה לשוא"ת דבל תגרע דלא אמרינן שוא"ת עדיף בתרתי דסתרי אלא היכא שאין האיסור נעשה כלל ע"י האדם כמו בבל תגרע אבל בישיבה באילן האיסור דשוא"ת נעשה ע"י האדם:

כה

עוד הקשה בשאג"א על תירוץ תוס' דלפי"ד לא הוי כלאים בציצית בעידנא דאיסור כלאים חל קודם הלבישה ומצות ציצית אינו מקיים עד אחר הלבישה. ולכאורה מבואר כדבריו בתוס' פ' השולח (דמ"א) שכתבו דלא אתי עשה דפרו ורבו ודחי לאו דלא יהיה קדש משום דלא הוי בעידנא דהל"ת עובר בהעראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה ואף דא"א לגמר ביאה בלא העראה מ"מ לא הוי בעידנא:

כו

והנה במנחת חינוך מצוה א' הקשה על דברי תוס' הנ"ל דאפילו בגמר ביאה ג"כ לא קיים המצוה עד שיולדו הבנים דהא אפילו בהיו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו ועוד הקשה דאפילו נולד לו בן לא קיים פ"ו עד שיהיו לו בן ובת אמנם קושיתו האחרונה ל"ק כלל דעיין פ"ק דיבמות דעשה דגילוח מצורע דוחה לל"ת דתער לא יעבור על ראשו דנזיר אף דתיכף כשגילח שתי שערות עובר בלאו ומצות גילוח לא קיים עד שיגלח כולו ומ"מ חשיב בעידנא משום דכל שער ושער הוא חלק ממצות גילוח וה"נ לידת הבן הוא חלק מקיום המצוה ושפיר חשיב בעידנא אלא דקושיתו הראשונה לכאורה תיקשי דע"י הביאה גרידא לא נתקיים כלל אפילו חלק מהמצוה:

כז

ונראה לומר דאף דקיום המצוה הוא רק בלידת הבנים מ"מ מעשה המצוה מה שמוטל על האדם לעשות היא הביאה [וכעין זה בתורי"ד קידושין ע"ח עיי"ש.] דהלידה באה אח"כ מאליה בידי שמים וכה"ג חשיב שפיר בעידנא דלא בעינן לקיום המצוה בשעת עבירה הל"ת אלא סגי במעשה המצוה גרידא ומשו"ה בגמר ביאה חשיב בעידנא אבל ההעראה אינה ממעשה המצוה אלא הכשר להמעשה וע"כ לא הוי בעידנא וה"נ לענין ציצית אף דקיום המצוה הוא לאחר הלבישה אבל מעשה המצוה המוטלת על האדם לעשות היא הלבישה וחשיב בעידנא:

כח

ובחידושי הר"ן פ' אלו מציאות כתב דכשהכהן נוטל האבידה מבית הקברות ע"מ להחזירה לבעליה חשיב בעידנא אף דקיום המצוה הוא רק לאחר שתבא האבידה ליד הבעלים והנטילה אינה אלא התחלה ממעשה המצוה ואפילו להחולקין שם על הר"ן וסוברין דבכה"ג לא חשיב בעידנא משום דהתם בנטילת האבידה ממקומה עדיין לא נגמרה מעשה המצוה עד שיגיענה ליד בעליה וזה דומה להעראה דלא הוי בעידנא לשיטת תוס' (ולדעת הר"ן באמת נראה דגם בהעראה חשוב בעידנא) אבל בגמר ביאה כו"ע מודו דהוי בעידנא משום דבזה עשה כל המעשה המוטלת עליו וה"נ בלבישת הבגד נגמרה מעשה המצוה והיא דומה לגמר ביאה:

כט

ואכתי צריך לברר בהא דמפלגינן לענין כבוד הבריות בין קו"ע לשוא"ת מהו טעמו של חילוק זה אם הטעם הוא מפני מדרגת חומר איסורן של קו"ע ושוא"ת וא"כ צריך לפרש דקו"ע ושוא"ת הן בגוף האיסור או שהטע' הוא כנ"ל לענין עקירת דבר מה"ת דהמצוה וכה"ב הן שני דברים שאין דוחין זל"ז וממילא שוא"ת עדיף וא"כ הכל תלוי באיזה אופן עוברין על המצוה אם ע"י מעשה בידים או שיושב ואינו עושה כלום:

ל

ונראה להביא מהא דמת מצוה דוחה את הפסח ומילה והתם ליכא למימר טעמא דשניהן אין דוחין זל"ז וע"כ שוא"ת עדיף דא"כ מאי חזית לבטל פסח ומילה מפני קבורת מת מצוה נימא איפכא לבטל קבורת המת מפני המילה אלא ע"כ דקבורת מת מצוה וכבוד הבריות חמור יותר מהמצוה וכמו עשה החמורה דדוחה לעשה הקלה וא"כ הא דכה"ב נדחה מפני קו"ע צ"ל הטעם דקו"ע חמור יותר מכה"ב וכן נראה ממ"ש תוס' בשבועות (ד"ל) בתירוץ השני דהיכא שחבירו עושה איסור על ידו בקו"ע נחשב גם אצלו לקו"ע ואינו נדחה מפני כה"ב והטעם לזה נראה מהא דקיי"ל כל שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעון חבירו וכיון דחבירו עובר על ידו בקו"ע יש עליו ג"כ חומר האיסור של קו"ע ואינו נדחה מפני כבודו אף שאינו עושה מעשה כלל ומבואר מזה דאיסור חמור של קו"ע לא ניתן לדחות מפני כה"ב אפילו בגוונא דאינו עושה מעשה כלל ובתוס' ברכות (ד"כ) כתבו הטעם דטומאת כהן ונזיר נדחה מפני כה"ב דקילי דהוי לאו שאינו שוה בכל וישנו בשאלה אף דעובר עליהן בקו"ע מ"מ כיון דאינן חמורין כשאר ל"ת נדחין מפני כה"ב:

לא

וכיון דלענין כה"ב תלוי במה שקו"ע חמור יותר משוא"ת ממילא פירוש קו"ע לענין זה מה שגוף האיסור הוא קו"ע ואינו תלוי כלל באיזה אופן עוברין עליו ולפי"ז צ"ע מה שהוכיחו בתוס' מברכות (ד"כ) דכלאים חשוב קו"ע לענין כה"ב וה"נ לענין עקירת דבר מה"ת השהיה שמשהא על עצמו הוי מעשה ולפי הנ"ל אין זו קושיא כלל דאפילו נימא דאין השהיה חשובה מעשה מ"מ יש לה חומר האיסור של קו"ע דהא הל"ת של כלאים לעולם אחד הוא בין שעובר עליו ע"י מעשה או בלא מעשה וכיון דגוף איסור כלאים הוא איסור של קו"ע דהא לוקין עליו משו"ה אינו נדחה מפני כה"ב אפילו היכא דאינו עושה מעשה כלל אבל לענין עקירת דבר מה"ת י"ל דהשהיה אינה חשובה מעשה דשם אינו תלוי בחומר האיסור ולנוסח אחר דקושית תוס' היא ממכות (דכ"א ע"ב) אתי שפיר דכיון דלוקין על כל שהיה בפני עצמה מוכח דהשהיה הויא מעשה דלענין מלקות לא סגי בחומר דאיסור גרידא ללקות עליו אלא בעינן שיעבור על הל"ת ע"י מעשה אבל מכה"ב אין ראיה כלל דהוי מעשה:

לב

ויש לפרש ראית תוס' דכיון דהוה ס"ל בקושיתם דאיסור כלאים חל ג"כ אחר הלבישה כמו חיוב ציצית א"כ איסור כלאים לעולם הוי איסור של שוא"ת אי נימא דהשהיה אינה מעשה והא דלוקין על כלאים ה"ט משום דלענין מלקות לא בעינן חומר האיסור של קו"ע אלא כיון שעובר עליו ע"י מעשה אף דעצם האיסור אין בו מעשה מ"מ לוקין עליו כדמוכח מניקף המסייע למקיף דלוקה אף דעצם איסור ניקף אין בו מעשה וא"כ איסור כלאים ראוי להיות נדחה מפני כה"ב דאין לו חומר האיסור של קו"ע וכיון דאיתא שם בגמ' דאינו נדחה מפני כה"ב שפיר מוכח מזה דהשהיה הוי מעשה וא"כ גוף האיסור כלאי' הוא איסור שיש בו מעשה וחשוב קו"ע דחמיר איסוריה:

לג

ולפי"ז דין כה"ב חלוק מדין מלקות דלענין כה"ב הכל תלוי רק בחומר האיסור ואין נ"מ כלל אם עובר עליו ע"י מעשה או לא דהיכא דחמיר איסוריה אינו נדחה מפני כה"ב אפילו אם אינו עושה מעשה כלל כגון שחבירו עושה איסור על ידו ולהיפוך היכא דלא חמיר איסורא נדחה מפני כה"ב אפילו בעושה מעשה כמו בטומאת כהן ונזיר ולענין מלקות אינו תלוי בגוף האיסור ובחומרו אלא אם עובר עליו ע"י מעשה לוקה כמו בניקף דלוקה במסייע ואינו לוקה באינו מסייע אף דלאו דניקף אחד הוא ובודאי אין שום הבדל בחומר הלאו בין מסייע לאינו מסייע אלא דגזה"כ לענין מלקות דבעינן שיעבור עליו ע"י מעשה:

לד

ובמ"מ פי"ג מהל' שכירות כתב לענין חסמו בקול דלוקה אף דעקימת שפתיו לא הוי מעשה משום דלאו דחסימה הוא לאו שיש בו מעשה משו"ה לוקין עליו אף בגוונא דלא עשה מעשה ורבים מקשין עליו מניקף כיון דמשכחת לה מעשה במסייע הי"ל ללקות גם באינו מסייע ונראה לישב לפי דעת המ"מ דתרי גווני נינהו בלאו שיש בו מעשה. א) היכא דגוף האיסור הוא קו"ע וחמיר איסוריה לוקין עליו לעולם כמו בחסימה דהא הלאו אחד הוא אם חסמה במעשה או בקול ואין שום הבדל בחומר האיסור בין שתי החסימות. ב) היכא דגוף האיסור הוא שוא"ת כמו ניקף אז יש חילוק לענין מלקות אם עובר עליו ע"י מעשה או לא ולפי"ז לענין שהיה בטומאה ודאי לוקין אפילו אי נימא דהשהיה אינה מעשה מ"מ כיון דעצם איסור טומאת נזיר וכהן הוי איסור של קו"ע לוקין עליו לעולם:

לה

ולענין תרתי דסתרי בשני דברים שאינן דוחין זא"ז ג"כ אינו תלוי בחומר האיסור אלא באיזו אופן עוברין עליו ומ"מ נראה דאינו דומה לגמרי לדין מלקות כגון באומר שבועה שאוכל ככר זו היום אם אוכל זו ועבר היום ולא אכל את האיסור ואכל את התנאי דלענין תרתי דסתרי ודאי אכילת התנאי חשובה כקו"ע דאסור לו לעשות שום מעשה לעבור האיסור על ידה ולענין מלקות אפשר לומר דאינו לוקה בכה"ג דהאיסור בעצמו אין בו מעשה ועיין בתוס' שבועות (ד"ד) באומר שבועה שאוכל ככר זו וזרקה לים דלא הויא מעשה ללקות אף דלענין תרתי דסתרי ודאי נראה דאסור לו לזרוק את הככר דהיכא דשוא"ת עדיף אסור לו לעשות שום מעשה וצ"ל דזריקת הככר אינו דומה לניקף המסייע דהתם עובר על האיסור בשעת מעשה הסיוע אבל בזורק ככר לים בשעת זריקתו עדיין לא נעשה האיסור עד סוף היום ואז אינו עושה כלל. אלא דבירושלמי פ"ג דשבועות איתא דבזורק ככר לים לוקה דיש בו מעשה וכבר עמד ע"ז בהגהות יפה עינים להקשות מהירושלמי על דברי תוס' הנ"ל ולדעת הירושלמי דבכה"ג חשוב לאו שיש בו מעשה יש להסתפק באופן הנ"ל שהמעשה היה ע"י אכילת התנאי אם זה דומה לזרקו לים דלוקה וצ"ע:

לו

ולפי הנ"ל נראה לישב דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' ממרים ז"ל אף דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין מ"מ יכולין לעקור לפי שעה שלא יהו גזירות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שהן יכולין לעקור לפי שעה עכ"ל, ולפי טעם זה היה נראה דה"ה דיכולין לעקור דברי ב"ד חבירו בשוא"ת שהרי יכולין לעקור גם ד"ת בשוא"ת והא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אינו רק בקו"ע דבכה"ג אין יכולין לעקור ד"ת:

לז

וקשה מריש מגילה דפריך בגמ' האיך בני כפרים קורין בי"א וי"ב כיון דאנשי כנה"ג תקנו לקרות בי"ד הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ומאי פריך הא אין איסור לקרות בי"א אלא שמבטלין מצות קריאה בי"ד ובכה"ג יש כח בידם לעקור גם דבר מה"ת ולא תהא תקנת אנשי כנה"ג חמורה מד"ת עצמה:

לח

ונראה לפי מ"ש למעלה דכשחכמים עוקרין דבר מה"ת בשוא"ת לא נעקרה מצות התורה ממקומה אלא דנגד מצות התורה איכא מצוה ג"כ לשמוע לדברי חכמים כגון שחכמים אסרו להטיל ציצית בסדין אף דמה"ת חייבת בציצית גם עכשיו מ"מ שוא"ת עדיף וממילא אסור להטיל ציצית וכ"ז לא שייך אלא היכא שחכמים אסרו לקיים המצוה דאורייתא אבל במגילה הרי לא אסרו לבני הכפרים לקרותה בי"ד אלא שפטרום מלקרותה וכיון שתקנת אנשי כנה"ג לא נתבטלה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין א"כ אכתי יתחייבו לקרותה מפני תקנת אנשי כנה"ג שעומדת במקומה עדיין ואין תועלת כלל מזה שב"ד האחרון פטרום מקריאת י"ד כיון שלא אסרו לקרותה והחיוב במקומו עומד מפני תקנת אנשי כנה"ג שאינה מתבטלת ע"י ב"ד קטן מהם:

לט

ואכתי קשה מסוגיא דפ' השולח (דל"ו) דאי אמרת לדרי עלמא נמי תיקן הלל פרוזבול אין כח ביד ב"ד אחרון לבטלו והנה תקנת הלל היתה שע"י פרוזבול יתחייב הלוה לשלם ולפי תקנת ב"ד אחרון המבטלין את הפרוזבול אסור להמלוה ליגוש את הלוה והלוה פטור מלשלם וא"כ ביטול תקנת הלל הוא בשוא"ת ובכה"ג יכולין גם ב"ד קטן לעקור ושמא י"ל דגם לפי תקנת ב"ד אחרון דפרוזבול לא מהני מ"מ כיון דאיסורא דלא יגוש הוא רק על המלוה ולא על הלוה א"כ אכתי יתחייב הלוה לשלם מפני תקנת הלל שלא נתבטלה ע"י ב"ד קטן:

מ

אלא דאכתי תיקשי למ"ד דחכמים יכולין לעקור דבר מה"ת אפילו בקו"ע לא יהו דברי ב"ד חמורין מדברי תורה עצמה שהן יכולין לעקור בין בשוא"ת בין בקו"ע ואף דנ"מ בגוונא דלעיל היכא שב"ד האחרון אינן אוסרין לעשות כתקנת ב"ד הראשון אלא שהן פוטרין מחיוב תקנת ב"ד ראשון דבכה"ג אם הב"ד האחרון גדול מהראשון יכולין לבטל דברי ב"ד ראשון לגמרי ואין חיוב עוד לקיים מצות ב"ד הראשון שכבר פקע חיובה אבל אם הב"ד האחרון קטן מהראשון אלא דתקנת ב"ד הראשון לא אלימא יותר מד"ת וא"כ תקנתם לא נתבטלה וממילא צריך לקיימה דאין כאן תרתי דסתרי דהא ב"ד אחרון לא אסרו לעשות כדברי ב"ד ראשון כנ"ל. אבל אכתי קשה מהא דפריך בפ"ב דע"ז גבי שמן של עכו"ם דדניאל גזר עליו והאיך יכולין ב"ד אחרון לבטל תקנת דניאל ולמ"ד דיכולין לעקור דבר מה"ת גם בקו"ע אין כאן קושיא דלא תהא תקנת דניאל חמורה מד"ת:

מא

והנה בפ' הניזקין איתא דהתירו לכתוב דברים שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך וקשה למ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקו"ע ל"ל הך קרא דעת לעשות והרי בסוגיא דיבמות (ד"צ) לא מייתי כלל להך קרא דעת לעשות:

מב

ונראה מזה דבכל מקום שעקרו דבר מה"ת לא עקרו את כל הגוף כגון כשפטרו סדין בציצית תתקיים מצות ציצית בבגד של צמר וכן כשאסרו לתקוע שופר בשבת תתקיים מצות שופר בחול אבל לעקור את כל הגוף אין כח בידם ומצאתי ב"ה בשער המלך בריש הל' שופר שהביא הסברא הזאת בשם הפר"ח עיי"ש ומשו"ה גבי דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' שעקרו את כל האיסור לגמרי בכה"ג אין כח בידם לעקור דבר מה"ת לכו"ע וע"כ הוצרכו להביא מקרא דהפרו תורתך דזה הוי הפרת תורה אבל במקום שיש כח בידם לעקור דבר מה"ת אין כאן הפרת תורה כלל:

מג

והשתא גבי תקנת דניאל והלל דכשיתירו ב"ד שמן של עכו"ם נתבטלה תקנת דניאל לגמרי ואין לה עוד שום מקום וכן אם יבטלו ב"ד תקנת פרוזבול נמצא תקנת הלל בטלה לגמרי ובכה"ג אין יכולין לעקור דבר מה"ת לבטל את כל גוף האיסור וע"כ גם ב"ד קטן אין יכול לבטל דברי ב"ד גדול הימנו אבל אם היה ב"ד האחרון גדול יכול לבטל דברי ב"ד הראשון לגמרי יותר ממה שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף