עץ הדר/מ
|
< הקודם · הבא > |
ובעיקר ענין דל"ת אצל ב"נ אע"ג דלכאורה הדבר פשוט דלשיטת הרמב"ם ודאי לא שייך בב"נ, מטעם שכתבתי דא"כ נפישי להו מצות, אמנם לדעת הרמב"ן דעיקר הדבר דל"ת הוא אסמכתא, י"ל שמ"מ יסוד החיוב מנין. כיון שבתורה לא נאמר בזה דבר. אלא ודאי צ"ל דעל היסוד א"צ ראי' דמלתא דפשיטא היא מסברא דצריך לשמוע לדברי גדולי האומה, וכבר כתבו הפוסקים דסברא הוי דאורייתא ממש, וי"ל דחמיר עוד יותר, וכמש"כ בספר חסידים (סימן ת"ה) שמה שנטע הקב"ה בעומק דעתו של כל אחד מבנ"א להכיר את הטוב ואת הרע חמיר טובא, ומשו"ה עונשן של מדות רעות חמור הרבה וכדהחמירו בזה חז"ל, ולפ"ז י"ל דלשיטת הרמב"ן דברי סופרים חמורים הם יותר ממה שהם חמורים לשיטת הרמב"ם, דלשי' הרמב"ם נכללים הם במ"ע ומצות ל"ת פרטית, ולשי' הרמב"ן הם נובעים מכללות כל התורה כולה ואם הוא מטעם סברא י"ל דב"נ ג"כ מצווים הם, אלא די"ל דמטעם סברא לבד לא היינו יודעים כ"א לשמוע לב"ד החי בכל דור, אבל להיות חיוב לדורות הבאים לשמע לתקנת ב"ד שעבר זה אסמכוהו על ל"ת, אע"ג דדרשי' ממה שכתוב שם "ע"פ השופט אשר יהי' בימים ההם" אין לך אלא ב"ד שבימיך (כר"ה כ"ה ב', וכד' הרמב"ם ממרים פ"ב הלכה א', ועיי' כסף משנה שם), זהו אם נחלקו בתי דינים זע"ז ההוה עם העבר, אבל כ"ז שלא ם נחלקו ודאי בכלל לא תסור הוא לשמוע תמיד לב"ד שנתקבל כבר בישראל, ולד' הרמב"ן אסמכוה אל"ת וי"ל דשמיעה לב"ד שהי' בשכבר הימים זה אינו מונח כ"כ בשכל של הסברא הפשוטה, אלא לישראל שיש להם תורה נצחית, הכוללת את כל אשר יעשה האדם וחי בהם, מסתבר שגם לתקנות וסייגים שבה ג"כ צריך עמידה קיימת כ"ז שאין ב"ד אחר הראוי לזה ע"פ גדרי התורה חולק ומבטל, אבל ב"נ שמשפטיהם והנהגותיהם אינם יכולים להכנס כולם תחת שבע מצות דידהו וצריכים להתנהג בנימוסים אנושיים, ואפי' המצות שנצטוו כבר כתבתי, דפרטי הדברים לא נמסרו להם (לעיל אות א'), ומכש"כ בדינים דהם מצווים רק על כללית הושבת ב"ד (וכד' הסוגיא דסנהדרין נ"ו ב', וכלשון הרמב"ם מלכים פ"ט הלכה י"ד) ואע"ג דהרמב"ן בנימוקי תורה בפרשה וישלח בעובדא דשכם}} חלק עליו, וס"ל דגם לדון את הפרטים של הדינים ג"כ חייבים כענין דיני ישראל, נראה פשוט דכוונתו הוא כענין דישראל, כלומר שכמו שיסוד מצות דינים בישראל הוא מה שמוטל על כ"א לקיים הדינים, כך דיני ב"נ, היינו מה שמוטל לקיים פרטי דינים של עניני המשפטים לעומת מה שכ' הרמב"ם שאין מצות דינים שלהם כ"א הושבת ב"ד לבד, ולפ"ז על הקיום של הדינים לדעת הרמב"ם אינם נהרגים, דאין זה מכלל שבע מצות, ולד' הרמב"ן שפרטי הדינים הם ודאי יכולים להיות מחולקים מדיני ישראל, שבדיני ישראל העיקר הוא קדושת התורה, ובב"נ הכרעת היושר האנושי. ולע"ד הדבר מוכרח מסוגיא דערכין (כ"ב א') דפריך אהא דאר"י אר"א אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ היתה רבית אוכלת בהן, ממתני' דשום היתומים שלשים יום במאי עסקי' אילימא בבע"ח עכו"ם מי ציית, עד שמוכרח לאוקמי בדוחק כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל, וכשקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה. ולכאורה הדבר תמוה מאד דמי סני לן לאוקמי מתני' דמיירי כשיד ישראל תקיפה, ובנכרי הכבוש תחת ידינו, דכה"ג איכא כמה הלכות, דמיירי בזה, וכהא דמוקים רב שמואל בר"י אמר רב מתני' דהאשה שנחבשה (כתובות כ"ו ב') דמיירי כשיד ישראל תקיפה על אוה"ע, ואם כך הוא הדבר במשנה הנ"ל דהענין עצמו מוכיח לכאורה ההיפך, שהרי אנו שונים בה שאשה בת ישראל נחבשה ע"י נכרים, ומ"מ מוקמי' לה כשיד ישראל תקיפה על אוה"ע, אלא דנזדמן איזה ענין שהי' רשות לנכרים לחבשה, אע"פ שהוא רחוק מן המציאות, וק"ו בדין פשוט עם נכרי יחיד שאנו למדים במשנה דערכין, דודאי אפשר לאוקמי כשיד ישראל תקיפה על אוה"ע. ולפ"ז קשה מאי קושיא מי ציית בע"כ ציית עד שתצא נשמתו, אלא ודאי שדין תורה הוא שהדינים שב"נ מצוים עליהם הם רק בכללות, ובפרטי הדינים אינם מצווים ע"פ התורה אלא לפי מה שיגזרו עליהם שופטיהם ע"פ היושר האנושי, ע"כ ודאי לא שייך לומר כלל בדין על בע"ח עכו"ם, אפי' כשיד ישראל תקיפה, דאין לנו רשות לכוף אותו, כ"א לדון בדינים שהוא מוזהר עליהם, דהיינו דיני שופטיו, ומשני כשקיבל עליו מדעתו דנפשי' לדון בפרט זה בדיני ישראל.
אלא שלכאורה קשה טובא על הנחה זו דאם הגמרא מיירי כשיד ישראל תקיפה, א"כ קשיא מהא דאמרי' (ב"ק קי"ג אי') "ישראל ונכרי שבאו לדין אם אתה יכל לזכהו בד"י זכהו ואמור לו כך דיננו, בדיני עכו"ם זכהו ואמור לו כך דינכם", ומעתה הרי זכות הוא ליתומים שיהי' השום שלהם שלשים יום, א"כ בודאי הרי צריכים אנחנו לזכות את היתומים נגד הנכרי ולומר לו כך דיננו, ואם בשאר בנ"א אנחנו חייבים לעשות כן, ק"ו ביתומים שאנחנו חייבים לאפוכי בזכותם ביותר, כדאמר אביי (כתובות ק"ט ב'): "האי מאן דמוקים אפוטרופוס נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי", ופסקי' כן הלכה לדינא (חו"מ סי' ר"צ סעי' ב').
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |