ספר המקנה/קידושין/מח/א
בתוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' היינו טעמא וכו'. בספ"י הקשה על הרמב"ן דהוכיח דמכירת שטרות מדאורייתא מדמוקי לברייתא בשט"ח דאחרים מקודשת משמע אפי' מדאוריית' והקשה עליו הא מעמד שלשתן לכ"ע הוא מדרבנן כדקאמ' בי' דהוי כהלכתא בלא טעמא ע"ש. ולכאורה הי' נראה דאפי' אי נימא דהקנין דרבנן לא משוי לי' קידושין דאורייתא מ"מ וודאי דמלוה יכול למחול חובו מדאורייתא א"כ כשאומרת מחול חובך שביד פלוני ואקדש אני לך והוא אומר הריני מוחל לך ע"מ שתתן לאשה זה הסך ופלוני מחייב עצמו ליתן לה במעמד שלשתן מקודשת מדאורייתא כדאמרינן לעיל דף ו' תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ונהי דמה שחייב פלו' את עצמו הוא מדרבנן מ"מ כיון דהמחילה מועילה מדאור' והוא מוחל לה אדעתא דהכי שיתחייב א"ע לאשה אף דאינו מחויב ליתן לה מדאור' ויכול לחזור בו ויתבטל המחילה מ"מ אם אינו חוזר הרי המחילה מועלת מדאור' וכיון דעכ"פ צריך ליתן לה מדרבנן הרי היא מקודשת מחנות המחילה ובהא פליגי דאי מעמד שלשתן קונה במלוה הרי סמכה דעתה שבודאי יתן לה וממילא מקודשת במחילת המלוה כנ"ל מדאור' ולמ"ד דאין מעמד שלשתן במלוה אפילו מדרבנן ממילא דלא סמכה דעתה דשמא לא יקיים התנאי ויתבטל המחילה ואינה מקודשת ואין לומר דא"כ הדר נשמע דיכולה להתקדש במלוה דמה לי שמוחל מלוה דידה או שמוחל להלוה מלוה שלו זה אינו דהא כבר כתבנו דהא דלא משני דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה כדמשני לעיל משום דבשט"ח ונתן מעות שוב אינה לחזרה לכ"ע אבל הכא דמיירי בלא שטר שפיר י"ל דמיירי במלוה שהיא בעין כדמשמע מלשון והרשה עליהן דלא שייך הרשאה מדינא דגמרא אלא כשהיא בעין כדאיתא בח"מ סימן קכ"ג והא דלא קאמר דחכמים נמי ס"ל במעמד ג' קונה אלא דס"ל דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה ז"א דא"כ עכ"פ תתקדש במעמד שלשתן מדרבנן ואמתי קאמר דאינה מקודש' כלל אפי' מדרבנן. ותו דאי אין הפלוגתא אלא במלוה ברשות בעלים לחזרה הו"ל לאפלוגי במלוה דידה אי נמי במחילת מלוה דאחרים שלא במעמד שלשתן ואינו מחייב עצמו אל האשה כלל ובכדי נקט והרשה אותם וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דהא דאין מעמד שלשתן במלוה קנה מדאורייתא מדין עבד כנעני דהוי כאומר להלוה הריני מוחל לך החוב ובזה תשתעבד לפלוני היינו משום דאין מלוה קונה אף במכר א"כ י"ל היכא דמעות עדיין בעין דלר"מ ברשות בעלים לחזרה שפיר יוכל להשתעבד מדין עבד כנעני להאשה ורבנן לשיטתייהו דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה לא משתעבד מדאורייתא והא דהוצרך לומר דכי אמר רב בפקדון אבל במלוה אפי' מדרבנן לא מהני משום דסברי רבנן דאפי' מדרבנן אינה מקודשת ודוק:
בגמרא לימא בדשמואל קא מיפלגי וכו'. בכתובות דף פ"ו הקשו תוס' דהא הבעל יהא חייב לשלם בדיני דגרמי ולכאורה הי' אפשר לומר אף דיתחייב הבעל לשלם מ"מ כסיפא לה למיתבעי ואף דאמר לעיל דכל המנה לא כסיפא לה למיתבעי מ"מ י"ל לפמ"ש הש"ך דהמוכר שט"ח יכול לימחל מקצת א"כ לא סמכה דעתה דשמא ימחול דינר החד וכסיפא לה מילתא למתבעי. ולפ"ז יש ליישב דברי תוס' בב"מ דף ט"ז בד"ה האי שטרא חספא בעלמא דברייתא דלעיל דושוין במכר מיירי במלוה דאחרים ומשום שמא ימחול יש לומר דכוונתם כאוקימתא דר"נ דאמר הונא חברי' מוקי לה דפליגא במנה חסר דינר אלא דקשי' להו דמה ענין מקדש במלוה למנה חסר דינר ומפרשינן דמיירי במלוה דאחרים ואזלי התם בשיטת הרשב"א ז"ל דהמוכר צריך לשלם את כל החוב מדיני דגרמי אלא דאשה לא סמכה דעתה שמא ימחול דינר וכסיפא לה מילתא ולא ניחא לי' לאוקמי דפליגי בדשמואל משום דר"נ עצמו ס"ל בכתובות דף פ"ו כשמואל ודוק:
בתוס' ד"ה אילמא בשט"ח דאחרים וכו' וא"ת מאי קושי' לישני וכו'. וכתב מהרש"א ז"ל נר' לי דהא דכתבו דאמר ולא אמר הוא לאו דוקא אלא כתב לי' ולא כתב לי' והשתא הם ממש כדברי תוס' ישינים עכ"ל ואין דבריו מובנים דהא בת"י כתבו דלעיל פליגי בדברי ר' פפא ואם נפרש דכוונתם דכתב לי' איהו וכל שיעבודי' ומ"ש ואמר לאו דוקא א"כ א"א לומר דפליגי לעיל בדר' פפא וע"כ צ"ל דפליגי בדשמואל א"כ אין זה כדברי התו' אלא נר' פשוט דהתוס' כתבו אליבא דאוקימת' קמא דלעיל דפליגי אליבא דר' דהמ"ל דל"ק דר"מ אדר"מ דהתם מיירי באמר כדס"ל לר' פפא והכא מיירי בלא אמר והת"י אזלי אליבא דאוקימתא בתרא ואין קושי' על התוס' דיותר נראה להו להקשות אליבא דאוקימתא קמא:
ויותר נראה דמה שכתבו תוס' כאן דסוגי' אזלי לפי שינוי' קמא דפלוגתיהו דלעיל בדרבי הוא משום דס"ל כדעת הפוסקי' בח"מ סי' ס"ו דאפי' האיך דלא נעשה הקנין כדין כגון אם לא אמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא ג"כ לא קנתה הנייר וטעמא נר' לענ"ד לא מיבעי' לדעת הרמב"ם דס"ל גבי מקדש שתי אחיות דבמקנה לכ"ע לא מהני קני את וחמור כמו שיבואר לקמן דף נ"א בס"ד א"כ כיון שאמר בפי' שתקנה אף החוב הוי לי' קני את וחמור וכיון דלא קנתה גוף החוב אף הנייר לא קנתה ואפי' להחולקים עליו כיון דאמר לה קני איהו וכל שיעבודי' וכוונתה לקנות הכל כיון שאין הקנין מועיל למה תתקדש בנייר כיון שרצונ' שיהא כל החוב שלה ועל דעת כן נתקדשה לו אלא העיקר הוא דמיירי במסר לבד ואמר לה התקדשי לי בשטר זה ולא הזכיר לה הקנין החוב כלל לא בכתב ולא בע"פ ואז שפיר י"ל דכיון דאין הקנין מועיל מהיכא תיתי נימא שטעתה וסברה לקנות דמי החוב אלא אמרינן שנתקדשה בנייר לבד אבל אם אמר לה או כתב לה שתקנה החוב מסתמא על דעת כן נתקדשה וע"כ מיירי הכא דאמרו חכמים אם יש בנייר ש"פ מקודשת כאוקימתא קמייתא שקידשה במסירה לבד ולפ"ז קושי' התוס' אלימא טובא דע"כ לפי הס"ד דמיירי במלוה דאחרים מיירי שלא כתב ולא אמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא אלא שמסר לה הנייר בלבד ור' אליעזר ס"ל דנקנה במסירה לבד או שכתב לה קני לך השטר ולא כתב לה וכל שיעבודא א"כ הוה לי' לאוקמא פלוגתייהו דלעיל דלא נקט התם שמין את הנייר וכו' באומר קני וכו'.
עוד נר' לענ"ד דמה שכתבו התוספות דלעיל מיירי דאומר לה קני לך שטר וכל שיעבודא ולא כתבו דבכתב קני לך וכל שיעבודי' הוא הכרח לקושייתם משום דלפמ"ש רש"י ותוס' דלא גרסי' ואם לאו אינה מקודשת כדאמר לקמן דרבנן ספוקי מספקא לי' והרשב"א ז"ל כתב דהש"ס הוכיח כן מבריית' עצמה דס"ל להש"ס דודאי לא פליגי ר"מ ביש בנייר ש"פ מקודשת אלא דעיקר פלוגתייהו הוא מדיוקא דאם אין בו ש"פ היא ספק מקודשת א"כ קשה חכמים אחכמים ונראה דאפי' לפמ"ש התוס' לקמן דפליגי נמי בשמין היינו למסקנא דמיירי בקידושי שטר די"ל דלא הי' דעתה על קידושי כסף כמו שיבואר לקמן בס"ד אבל לפי הס"ד דמיירי בקידושי כסף מהיכא תיתי נימא דס"ל לר"מ דלא היה דעתה אשטר וע"כ פלוגתייהו דרבנן היינו בהא דספוקי מספקא להו א"כ קשה חכמים אחכמים דברייתא קמייתא ס"ל דאינה מקודשת כלל אע"כ צ"ל דלעיל בלא כתב אלא במסר לבד ואמר לה קני לך איהו וכל שיעבודא והכא מיירי בכתב לה קני לך אלא שלא כתב ולא אמר וכל שיעבודי' וחכמים ס"ל כרבנן דבעינן כתיבה ומסירה ומספקא להו בדרב פפא ולפי תירץ הת"י דלעיל מיירי בכתב צ"ל איפכא דלעיל מיירי בכתב לה קני לך לבד ולא כתב לה וכל שיעבודו והכא מיירי בלא כתב אלא שאמר לה וכל שיעבודי' וחכמים פשיטא להו כרב פפא ומספקא להו בדרבי אך לפ"ז אין תירוצם מספיק לפמ"ש כיון שהלשונות שוין וכו' דאכתי קשה דהו"ל להקשות נמי חכמים אחכמים כיון שהלשונות שווין.
ולענ"ד נראה ליישב דאינו יכול להקשות גם חכמים אחכמים לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דהא דהוכרח הש"ס לומר דרבנן ספוקי מספקא ליה היינו משום דפשיטא לי' להש"ס דאם יש בו ש"פ לא פליג ר"מ וע"כ פליגי באין בו ש"פ א"כ שפיר איכא למימר דלפי הס"ד דפליגי במלוה דאחרים בין בבריית' זו בין בברייתא דלעיל מיירי בכתב לה קני לך ולא כתב וכל שיעבודי' וטעמא דרבנן בשני הברייתות דאינה מקודשת משום דכל דלא כתב, וכל שיעבודיה אין המכירה כלום כדרב פפא ולהכי אם יש בנייר ש"פ מקודשת דמה"ת נימא שטעתה וסברה דהוי מכירה להחוב אבל ר"מ ס"ל דמהני המכירה להחוב אפי' אי לא כתב וכל שיעבודא אלא דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה שמא ימחול לכך אפי' אם יש בנייר ש"פ אינה מקודשת כיון דדעתה על כל החוב ולא סמכה דעתה דלמא מחול וכ"ש לפי דעת הרמב"ן דבכה"ג כשמוחל צריכה להחזיר את השטר וכיון דפליגי ביש בנייר ש"פ תו אין הכרח לומר דרבנן ספוקי מספקא ליה ול"ק חכמים אחכמים דגם בברייתא שני' ס"ל דאם אין בו ש"פ אינה מקודשת כלל ול"ק אלא דר"מ אדר"מ דבברייתא שניה ס"ל דלא סמכה דעתה ולעיל ס"ל דמקודשת וכל זה לפי תירוצם אבל לפי מה שכתבו בקושייתם דלא תקשה דר"מ אדר"מ לא הוי יכולים להקשות כתירץ בתרא דמיירי לעיל במסר וכתב לה קני לך וכל שיעבודא וטעמא דרבנן לעיל משום דלא סמכה דעתה דלמא מחל דכיון דלפ"ז א"א לומר דפליג ר"מ ביש בו ש"פ כיון דלית לי' טעמא דלא סמכה דעתה וע"כ צ"ל דפלוגתא דר"מ ורבנן היינו באין בו ש"פ ורבנן ספוקי מספקי לי' א"כ קשה חכמים אחכמי' וע"כ הוצרכו לומר כנ"ל דברייתא קמייתא באמר לה קני לך וכל שיעבודא ולא כתב וברייתא שני' בכתב קני לך ולא אמר שיעבודא וכנ"ל ודוק היטב:
בגמרא במקדש במלוה קא מיפלגי. כבר כתבתי לעיל בשם הב"ש דאף דהוי שטר שלה דהא על הלוה ליתן שכר סופר מ"מ הוי השטר כמשכון והוה קידשה במלוה שיש עלי' משכון ועיין מ"ש לעיל דף ח' דלפי סברא זו נראה דהמוכר שט"ח ומחלה נמי אינה יכולה למחול פרוט' של הלואה נגד השטר דהוי כמלוה שיש עלי' משכון ולא משמע כן בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דמייתי שם פלוגתא דרמב"ן והרשב"א אם המלוה צריך להחזיר השטר ואי נימא דהוי כמשכון הי' צריך לשלם לה דמי שיווי הנייר.
ותו קשה לי דאי נימא דהוי כמשכון ממילא דהוי המלוה כשומר על המשכון ואם פשע בו ונאבד חייב לשלם ללוה דמי השטר כדין שומר וכבר כתבנו לעיל דלפ"ז אם הפקיד המלוה חפץ אצל הלוה ונאבד פטור הלוה דהוי שמירה בבעלים ולא מצינו זו ותו דהא בשטר עסקא ג"כ המקבל נותן שכר סופר כדאי' בסוף ב"ב ואפ"ה אם נגנב העסק מהמקבל חייב אף בפלגא דפקדון ואינו פטור אלא בטוען נאנסו ואמאי נימא אפי' פשע פטור דהוי שמירה בבעלים דהוי המלוה שומר על השטר אע"כ דלא הוי שטר כמשכון.
ולכאורה הי' נראה דהטעם הכ' דמקודשת כשהנייר ש"פ אף דהנייר הוא שלה דהוי כקידשה בגזל דידה דאמרי' דף י"ג קידשה בגזל דידה ואמרה הן מקודשת משום דאמרי' כיון דניחא לה בקידושין מסתמא הקנתה לו כדי שתתקדש ה"נ אמרינן הכא דהקנתה לו את השטר ואפי' לא אמרה הן דדוקא בגזל דידה אם לא אמרה הן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אבל בשטר שדרכה להיות אצל המלוה לא שייך לומר דידי שקלי וע"כ נתכווין לקידושין ומסתמא הקנתה לו אך זה אינו דלא מצינו סברא זו אלא בגזל או גניבה שהי' דעתו בתחלה לקנותו אז אמרי' כיון שאמר' התקדשי לי הסכימה לדעתו והקנתה לו אבל אם קידשה בפקדון שהפקידה בתחלה בידו לא אמרינן דמסתמא הקנת' לו ואינה מקודשת אפי' אם אמרה הן כדמשמע לקמן בעשה לי שירים אם לא הוסיף נופך משלו אינה מקודשת ולא אמרינן דהקנתה לו א"כ ה"נ מה"ת לומר שהקנתה לו את השטר.
והנראה לענ"ד דכל מלוה בשטר אף דהנייר הוא של הלוה מסתמא הוא מקנה לו עד זמן פרעון והוי כמוכר לשלשים יום ואין המלוה מקבל עליו שום חיוב שמירה ואם נאבד השטר אין צריך לשלם ללוה דמים אלא אם ישנו בעין צריך להחזיר בין כשהוא משלם לו או כשהוא מוחל לו א"כ כשמקדשה בשט"ח שלה כיון דאם לא תתקדש לו הנייר קנויה לו ובזה שמקדשה נעשה הנייר שלה לכך היא מקודשת אף שהוא מחל לה את המלוה אפ"ה נתקדשה בנייר משום דלא מחל לה אלא על דעתא דקידושין וממילא כשהמוכר שט"ח של אחרים ומחל או שפרע לו הלוה למוכר חזר השטר ללוה כיון שכלה זמן קנייתה וכן אם מקדשה בשט"ח של אחרים לא סמכה דעתה דאם ימחול הלוה צריך להחזיר לו השטר ונהי דלפי הס"ד דמיירי הברייתא בשט"ח דאחרים ע"כ הוי צריך לומר דהא דאמרו חכמים שמין את הנייר וכו' היינו משום דהוי כמלוה על המשכון פרוטה שכנגד השטר כמ"ש הב"ש וכמו שהוכיח הרשב"א מ"מ לפי המסקנא אינו כן כמו שכתבנו דמוכח דאין להמלוה דין שומר וע"כ צ"ל שהשטר קנוי לו כל זמן שאינו משלם כנ"ל:
והנה הש"כ סי' ס"ו ס"ק ע"ה כתב לתרץ קושיית הרשב"א להרמב"ן דאי נימא דהמוכר שט"ח וחזר ומחל צריך הלוקח להחזיר ללוה השט"ח דא"כ לפי הס"ד דמיירי בשט"ח דאחרים למה ס"ל לחכמים דאם יש בנייר ש"פ מקודשת ודחי דהסוגיא אזלי לשינוי' קמא דהיכא דלא קנתה כלל אין צריכה להחזיר את השטר ונראה דע"כ צ"ל כן דאפי' אי נימא דבמחל א"צ להחזיר את הנייר מ"מ בכתב ומסר כיון דלא סמכה דעתה משום דשמא ימחול מה מועיל אם יש בנייר ש"פ הא אף אם דעתה אנייר מ"מ הא אין רצונה להתקדש אלא בכל דמי השטר כדאמר רבי אליעזר לעיל בנמצא מנה חסר דינר צריך להשלים וכיון דבמוחל אין הבעל צריך לשלם כדאמר לעיל דלא סמכה דעתה דלמא ימחול א"כ ה"נ אפי' אם יש בנייר ש"פ אכתי לא סמכ' דעת' וכי היכא דאמר לעיל במנה חסר דינר דאינה מקודשת משום דכסיפא לה ה"נ אינה מקודשת דסברה שמא ימחול בשלמא לאוקימתא קמייתא דלא כתב לה קני לך איהי וכל שיעבודי' י"ל כיון דלא קנתה אין דעתה על המלוה כלל ואפי' אם אמר לה בפי' שיהא הכל שלה מ"מ כיון דלא קנתה אינו אלא כמקבל עלי' בחוב כמו קידשה במנה ונתן לה דינר דמתקדש' אבל אם הקנה לה כל החוב בכתיבה ובמסיר' הרי נגמרו הקידושין ולא סמכה דעתה דלמא ימחול וכ"ש לפמ"ש לעיל דהחששא הוא שמא ימחול מקצת החוב ויהא כסיפא מילתא למתבעי אפי' למאן דמחייב דינא דגרמי א"כ בלא קנתה כלל שפיר סמכה דעתה שתוכל לתבוע מן הבעל כל דמי השטר א"כ א"א לאוקמי כאוקימתא בתרא.
ולפ"ז קשה לי על מה שהביא הרשב"א ראי' מהא דס"ד דמיירי בשט"ח דאחרים דא"צ להחזיר הנייר וכן יש לתמוה על הטור שכתב בשט"ח דאחרים וכתב ומסר כדינא אם יש בנייר ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ספק מקודשת דלמא לא סמכה דעתה שמא ימחול כיון דס"ל דאשה לא סמכה דעת' מה מועיל אם יש בנייר ש"פ אכתי לא סמכה דעתה כיון שדעתה על כל הלואה שלה ועיין מ"ש בזה בק"א. ודוק:
ברש"י ד"ה מספקי להו וכו' והשתא ביש בו הוא דאתא לאפלוגי וכו'. הנה לדברי רש"י ז"ל הא דקאמר הכא ולרבנן מספקא להו הוא מלתא יתירה ודברי הרשב"א ז"ל בזה דס"ל משום דבשמין לא שייך דפליג ר"מ בזה וע"כ צ"ל דפליגי בדיוקא. דרבנן ספוקי מספקא להו וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלפי אוקימתא קמייתא שפיר י"ל דפליגי רבנן בשמין ואין צ"ל דספוקי מספקא להו אלא באוקימתא זו אבל לפי' רש"י דפי' דבאמת פליגי בשמין א"כ הא דקא' דרבנן ספוקי מספקא להו הוא מלת' יתירה ותו דלדברי רש"י ז"ל פליגי ר"מ ורבנן בתרתי ועיין בספ"י שנדחק בזה לפרש דהא בהא תלי' ולענ"ד נראה די"ל דהכא קיימינן לשנוי' אליבא דרב דלא ליהוי כתנאי ורב ס"ל לעיל במקדש אחותו דאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו גמר ונתן לשם פקדון ואמרינן לעיל שם ש"מ מדר' אמי מעות בעלמא חוזרין ועיין פירש"י וא"כ ה"נ י"ל דלר"מ דס"ל דבלא עדי חתימה לאו כלום הוא צריכה להחזיר את הנייר דאמרי' אדם יודע שאין קידושין בלא עדי חתימה וגמר ונתן הנייר לשם פקדון וצריכה להחזיר לו את הנייר לכך אינה מקודשת. משא"כ לרבנן דספוקי מספקא להו וקי"ל בכל ספק קידושין אין צריך להחזיר את הקידושין א"כ לא שייך לומר דלשם פקדון יהיב אמרינן מסתמא דדעתו שתתקדש בו ולא אמרינן דדעתו למתנה כיון שלשם קידושין יהיב כדאמרינן לעיל גבי מעות חוזרין נמצא דר"מ ורבנן פליגי בחדא מלתא ובזה מיושב מה שכתב בספ"י דאי נימא דהא בהא תלי' אין ראי' לדברי הרמ"ה שהביא הטור סי' ל"ב דהמקדש בשטר פסול דשמין את הנייר דהא הכא שאני משום דספוקי מספקא להו ולפמ"ש דתלי' אם צריכה להחזיר את הנייר א"כ נהי דסוגי' זו אזלי אליבא דרב דלא ליהוי כתנאי אבל למאי דקיי"ל כשמואל דאפי' במקדש אחותו מעות מתנה א"כ ממילא אפי' במקום דליכא לספוקי בקידושין והיינו בקידשה בשטר פסול לגמרי אפ"ה כיון שאינה צריכה להחזיר לו את הנייר אמרינן דדעתייהו על הנייר כי היכא דס"ל לרב היכא דהוי ספק קידושין. ודו"ק:
בגמרא אלא במאי מקדשה. הנה תוס' כתבו בב"ק דף צ"ט ע"א וז"ל ואומר ר"י דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהי' אומן קונה בשבח כלי וכו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו השיראים ונזמים לידה וכו'. הנה אין לפרש דבריהם על לשון הסוגי' דשם דהא לפי מה דאמר שם סברוהו דכ"ע ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אין מקום ליתן טעם לדברי ר"מ דמקודשת אלא משום דאומן קונה בשבח כלי א"כ שפיר מקשה דקודם שהגיע לידה במאי מקדשה וע"כ צ"ל דכוונתם על סוגי' דשמעתין דקא ס"ד דפליגי במקדש במלוה אפ"ה קאמר לדברי ר"מ במאי מקדשה וס"ל לדוחק לפרש דהא דקאמר אילימא אותו ממון היינו דאי נימא דכ"ע ס"ל כרב המקדש במלוה אינה מקודשת וטעמא דרבנן דכשיגיע אותו ממון לידה מקודשת הוא מטעם דאומן קונה בשבח כלי והיינו דפריך א"כ מאי טעמא דר"מ במאי וכו' אע"כ דאין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מיפלגי אך זה דוחק גדול דמשמע דלא ידע מסברא דאומן קונה בשבח כלי דאל"כ מה"ת נימא דרב כתנאי ולא מוקי כדמשני הגמ' באמת דפליגי אי אומן קונה או לא לכך הוכרח תוס' לפרש דאפי' אי נימא דפליגי במקדש במלוה אין דעתה להתקדש עד שיבוא לידה ונראה די"ל דפסיקא לי' להש"ס הכי משום דלפי הס"ד דס"ל לר"מ ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומקדש במלוה מקודשת קשה הא אמר ר"א לעיל דף ח' דאם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי הי' מקודשת וישלים וא"כ ה"נ כיון שעשה כשיעור ש"פ תתקד' מיד ולמה אמר ר"מ כיון שעשאן מקודשת דמשמע דאינה מקודשת עד שיגמור השירים והנזמים וטבעת כולם וע"כ צ"ל שאין דעתה להתקדש אלא עד שיגיע לידה ושפיר מקשה במאי מקדשה ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דלפי סברא זו דאין דעתה להתקדש אלא עד שיגיע לידה א"כ הא דמשני דר"מ ס"ל דאין לשכירות אלא בסוף דהיינו כשיגמור המלאכה כמ"ש תוס' בעצמן שם בד"ה ואב"ע וכו' ע"ש הא אכתי תקש' כיון שאין דעתה להתקדש עד שיגיע לידה א"כ אכתי הוי לי' מלוה משעת גמר מלאכה עד שעת נתינה. עוד הקשה בספר פני יהושע בב"ק שם דדבריהם סותרין מה שכתבו תוס' לעיל דף י"ט בד"ה מלוה שיש עליו משכון וכו'. שמוחל לה המלוה אע"פ שהמשכון בידו מקודשת.
ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתבו תוס' אלא לפי הס"ד הכא דפליגי במקדש במלוה דכ"כ דסבר' זו מוכרח מדאינ' מקו' מיד מדר"א כנ"ל אבל לפי מאי דמשני דבישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קמיפלגי דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף באמת מקודש' מיד כשנגמרה דאז בא חיוב השכירו' ולא הוי מלוה כלל והא דאינ' מקודשת מיד כשעשה ש"פ מדר"א משום דעדיין לא בא החיוב דשכירות ושפיר כתבו תוס' לעיל דף י"ט דמקודשת אפי' בלא חזרת המשכון משום דלפי המסקנא מוכח דליתא להך סברא דאין דעתה להתקדש דאל"כ קשה קושי' הרשב"א כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה מיהא לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד יותר לייש' הסוגי' לפמ"ש בש"מ בב"ק שם בש' הרשב"א ז"ל וז"ל איכ' למידק והא מלוה שיש עליו משכון הוא שהרי אומן תפיס לי' אאגרי' כדאמרי' בפ' האומנין ואמרי' בפ"ק דקידושין דמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא ותירצו תוס' דהכא מיירי כשהאומן עושה השירים והנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס אאגרי' וכו'.
ונראה דלפ"ז אתי שפיר הא דאמר האי ממון היכא דמי אילימא אותו ממון וכו' דמשמע דאי הוי אמרינן אותו ממון לא הוי מלתא דרב כתנאי ואינו מובן דאדרבה כ"ש דהוי קשה טפי דלא כמאן ולפי שיטה זו אתי שפיר דהמ"ל דהכא שאני דהוי כמלוה על המשכון ומיירי כשאין עושה המלאכה בבית האשה כמשמעות הלשון וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ולפי מה דס"ד דהיינו אותו ממון משמע שהוא בבית האומן עד שיגיע לידה וע"ז מקשה מכלל דר"מ סבר דאותו ממון נמי לא משום דפשיטא לי' להש"ס במלוה על המשכון אינה מקודשת עד שיחזיר לה המשכון דלא כשיטת התוס' לעיל דף י"ט אע"כ דבמקדש במלוה קמיפלגי ומיירי שעושה המלאכה בבית האשה עצמה דלא הוי כמשכון כלל ומאי עד שיגיע ממון לידה דהא לעולם הוא בידה אותו ממון אלא היינו שיגיע לידה ממון אחר ממילא מתורץ לשנוי' דס"ל לר"מ דאין לשכירות אלא בסוף דלא הוי מלוה כלל כיון שעושה המלאכה בביתה כשנגמרה ברשותה מיד מתקדשת ונראה דזהו דעת ר' ירוחם בשם רבו הביאו רמ"א סי' כ"ח סעיף ע"ו בהגה"ה דאם הכלי אצלו וקידשה בשכרו מקודשת דהוי כמלוה שיש עלי' משכון וכתב עליו הב"ש דקשה ליישב הסוגי' ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דס"ל כשיטת התוס' שהביא הרשב"א דכל הסוגי' מיירי כשעושה האומן המלאכה בביתה כנ"ל ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |