אמרי בינה/דיני נדרים/יח
|
< הקודם · הבא > |
המהרי"ט (ח"א סי' י"ט) הביא משם אביו המבי"ט ז"ל שהיה אומר שכל נדר שהותר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר א"צ שום היתר מדאורייתא דהוי כנדר טעות והוכיח כן מלשון המפרשים פ"ד דנדרים שחרטה גרידתא אעפ"י שהוא חרטה דמעיקרא מ"מ הנדר מעיקרא חל שפיר כיון שבאותו שעה היה דעתו לידור וכיון שהוא מתחרט עכשיו אמרה התורה שיתירו לו אבל ע"י פתח כגון שאמר שאפילו באותו שעה אם היה נותן על לבו דבר זה ל"ה נודר א"כ הנדר בטעות הוא אלא שמ"מ צריך התרה מדרבנן כיון שאינו ברור הטעות וגלוי לכל ולכן גבי ד' נדרים לא הצריכו חכמים התרה כלל לפי שהם דברים ידועים לכל שאין בהם ממש. והוא ז"ל הקש' עליו מהא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרי' אינה מקודשת ומשמע דשריא לאנסובי לעלמא ואמאי לא חיישינן דלמא משכחה פתח לנדרה דמה"ת אין עליה נדרים והרי היא מקודשת דבר תורה דלא אתי נדר דרבנן ומפקע קידושין דאורייתא. ושמא אדעתא דנדרים דרבנן קאמר דמ"מ אצריכנהו התרת חכם וזילא ביה מלתא אלו דבריו:
והנה מ"ש ומשמע דשריא לאנסובי לעלמא תמהני הא היא פלוגתא בירושלמי שם מובא ברשב"א ור"ן כתובות (דף ע"ד) אית תנא תנא מותרת לינשא בלא גט שלא תקלקל ע"ע ואית ת"ת אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל חכם ותתיר את נדרה וקידושין חלין למפרע ונמצאו בניה באים לידי ממזרות ופסקו הראשונים דל"ח ע"ז שבודאי לא תקלקל א"ע כמבואר בש"ס גיטין (דף פ"ג) ובש"ע אה"ע (סי' ל"ט) הביא ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך ובח"מ וב"ש שם הקשו מהא דפסקינן בש"ע שם (סי' קמ"ב) בתנאי דשב ואל תעשה אין חוששין שמא תעבור על תנאה דלא תקלקל עצמה [וראיתי בס' אבני מלואים שם שכ' לתרץ לפי דעת הרא"ש נדרים דאם יודע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר אף בלא ידיעת הנודר א"כ חיישינן שמא תתחרט בנדר בביתה והחכם שלא ידע מעניני קידושין יתיר לה שלא בפניה ונמצא הנדר נעקר למפרע עכ"ד ותמהני כיון דהיא אין ברצונה לקלקל את עצמה ממילא הוי התרת חכם חוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ובכה"ג היכא דאין ברצון הנדר להתיר לו וחוב הוא לו כ"ע מודים דל"מ התרה שלא בפני הנודר בע"כ] ועוד הא מבואר במבי"ט (ח"א סי' של"א) דדוקא כשידע ג"כ שרוצה הנודר שיתירו לו אלא שלא אמר לזה החכם שיתיר לו אז יכול להתיר אבל בלא ידיעה ל"מ התרה דיש כמה אנשים שמתחרטים ואינם רוצים להתיר עי"ש א"כ ליכא חשש שתעבור ותתחרט ותבקש התר' שלא תקלקל א"ע וכ"ז שאינה מבקשת התרה ל"מ התרת חכם. אולם קושית המרי"ט הי' אף דל"ח ע"ז שתלך אצל החכם דודאי לא תקלקל א"ע מ"מ ניחוש דמעצמה משכחה פתח לנדרה ומה"ת בכה"ג אין עליה למפרע נדרים וע"ז מתרץ דמ"מ כיון דמדרבנן צריכה התרה הוי כעוברת על התנאי. אך קשה הא התוס' הקשו בכמה מקומות בהא דכשמתרין לנזיר אל תשתה דחייב מלקות הא הוי התראות ספק שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמוקמינן על החזקה שבודאי לא ישאל. ולדברי המבי"ט יקשה ניחוש לשמא ימצא אח"כ פתח על נזירותו ויתבטל ממילא הנדר מה"ת אף בלא שאלה והתרת חכם. ואי דגם בזה מוקמינן על החזקה דלא ימצא פתח זה אינו דוקא שילך לחכם וישאל על נזירותו בזה שייך לומר דמוקמינן על חזקתו שלא יעשה מעשה אבל לשלא ימצא פתח ל"ש לומר לאוקמי על חזקה שלא ימצא פתח. וכן מבואר מקושית המרי"ט דזה ל"ה חזקה במה שיכול לבא במקרה. א"כ לדעת המבי"ט דמה"ת ל"צ שאלה וסגי בהפתח בלבד דהוי כנדר טעות אמאי לוקה. א"ו דבלא התרת חכם לא ניתר הנדר:
עוד יש להביא קצת ראיה מהא דמבואר ב"ב (דף ק"כ ע"ב) ראשי מטות למאי הלכתא אמר ר"ש לומר שיש שאלה בהקדש ופי' רשב"ם כמו שיש שאלה בנדרים הה"ד בהקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחיי' כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות אגלאי מלתא למפרע דל"ה הקדש מעולם ופטור מכרת ומדכתב הרשב"ם ומצא לו פתח של חרטה כתב ר' בצלאל אשכנזי בתשובה (סי' ט"ו) דקדשי מזבח וקדשי בדה"ב כיון דבאמירה בעלמא חייל עלייהו קדושה ונקנה להקדש לא סגי בחרטה דמעיקר' רק ע"י פתח ניתר דמשוי ליה הקדש טעות ע"ש באורך וכן העלה בס' מחנה אפרים דיני צדקה (סי' ה' מדברי הרמב"ם והטור דבנדרי צדקה והקדש אין לו שאלה בחרטה לחוד לבטל המצוה רק ע"י פתח יע"ש ואם נאמר דמד"ת נדר הניתר ע"י פתח ל"צ שאלה דאדעתא דהכי לא נדר א"כ ראשי מטות למאי הלכתא כתבה רחמנא לגבי שחוטי חוץ דשאלה ע"י חרטה דמעיקרא ל"מ וע"י פתח מד"ת ל"ב אף שאלה. אך י"ל למ"ש המח"א שם לדון דהא דמהני בתרומה שאלה ואף שלא ע"י פתח רק בחרטה דמעיקרא אף דהוי ג"כ כמו נדרי הקדשות מ"מ כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה לגמרי שדעתו לחזור ולתרום אח"כ כה"ג אפי' בחרטה לבד יש שאלה יע"ש א"כ י"ל דאף בקדשי מזבח היכא שאמר מקודם הרי עלי קרבן ואח"כ הפריש קרבן לנדרו בזה מהני שאלה אף בחרטה לבד כיון דאינו רוצה להפקיע המצוה לגמרי שדעתו הוא לחזור ולהפריש א"כ י"ל דקרא דראשי מטות לגבי ש"ח דמהני שאלה איירי בחרטה דמעיקר' ובכה"ג דאינו מפקיע לגמרי סגי בחרטה דמעיקר' ובעי שאלה ועיין תשובת חות יאיר (סוף סי' קכ"א) שמסופק אם מועיל שאלה באומר הרי זו ובמשנה למלך (פי"א) ממעשה קרבנות:
וי"ל דהא דנדרי הקדש וצדקה אינן נשאלין רק ע"י פתח ולא ע"י חרט' לבד הוא רק מדרבנן אין נזקקין לו מטעם דכתיב נדרי לד' אשלם ואין נשאל עליהן אלא מדוחק וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות נדרים והוא רק לכתחלה אבל אם נשאל עליהן בדיעבד מהני ההתרה. וראיה לזה דהא מבואר ברדב"ז (ח"ד סי' קל"ד) בראובן שאמר לשמעון העני אתן לך צדקה כך וכך דאינו יכול לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' וז"ל ולענין אם יכול להשאל על נדרו הדבר ברור שאם נשאל והתירו לו שהוא מותר דלא עדיף מכל קונמות והקדשות ונונ"ד אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נדוי וכ"כ בהדיא המפרשים מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר עכ"ל. וקשה לכאורא אם נאמר דאין מתירין לו לכתחלה בנדרי צדקה אמאי אמרינן ביבמות (דף פ"ז) דקדושת הגוף אף דאין בידו לפדותו נאמן דבידו לאתשולי עלה ועי"ש ברשב"א דאף דאמרינן בקידושין גר צריך שלשה מי ימר דמזדקקו לי' מ"מ כאן חשיב בידו כיון דסגי בג' הדיוטות ואם נאמר דחכם המתיר בר נדוי הוא איך שייך לומר דהוי בידו במה דיעשה החכם איסור ויהיה בר נדוי ובודאי נדרי הקדשו' למזבח לא גרע מצדקה לעניים. ובמח"א שם ראיתי שהעיר להקשות למ"ש דבחרט' לחוד אין לו שאלה א"כ האיך שייך לומר דבידו לאיתשולי וכתב כיון דע"כ איירי באומר נשאלתי על הקדשי והותר ונאמן במיגו דאי בעי מיתשל עכשיו שהולך אצל חכם ואומר אדעתא דהכי לא הקדשתי ומתיר לו עי"ש. ואם נאמר כמ"ש הרדב"ז דהחכם המתיר בנדוי הוא הואיל שמפסיד א"כ ליכא מיגו דמי ימר דיתרצה חכם בזה להתיר לו ואולי הרדב"ז לא קאמר רק כשנשאל ע"י חרטה לבד אבל כשאומר אדעת' דהכי לא נדרתי והוי כהקדש טעות בזה מודה דנשאל אף לכתחל' ושפיר נאמן אולם ממ"ש הרדב"ז שם בסי' הנ"ל באם אמר התרתי נדרי שאין כח בב"ד לכופו ואם ראו שהוא מערים ואומר בפני פלוני והלך לו למדה"י בזה אני רואה לכופו דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזקינן משמע אף כשאומר שהתיר לי ע"י פתח ג"כ א"נ. וצריך ע"כ לומר דזה ל"ה רק מדרבנן אבל מדאורייתא מהני שאלה אף לכתחל' והש"ס יבמות שם קאי להוכיח דמנ"ל דע"א נאמן באיסורין מדאוריית' א"כ י"ל דמדאורייתא נשאלין אף ע"י חרט' לבד:
ועיין תוספת יו"ט מס' שבועות (פ"ד משנה ח') בהא דאיתא שם משביע אני עליכם שתעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי ר' זוז דפטורים וכ' התוי"ט ואפי' הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצ' שאין עליו חיוב ממון בשום צד שאין ב"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו אולם בש"ך ח"מ (סי' פ"ז ס"ק נ"א) מבואר משם הראשונים דמשביעין שבועת היסת ע"ז מבואר דהוי כפירת ממון בכה"ג. אולם י"ל כיון דעכ"פ יכול לשאול עליו לא הוי לענין שבועות עדות ככפירת ממון ולא גרע מכופר ממון של קנס דאינם חייבין ולמ"ש דנדרי צדקה אין נשאלין היה מקום לומר דחייבין בכה"ג. אך אם נאמר דע"י פתח מהני ונשאלין א"ש דא"ח בקרבן שבועה בכה"ג אבל אם נאמר דגם ע"י פתח אין נשאלין אף אם ל"ה רק דרבנן מ"מ הוי כפירת ממון כמבואר שם פרק שבועות העדות דבכה"ג הוי כפירת ממון:
וי"ל עוד למה שהערותי במ"א למה לא הוכיח הש"ס מזה גופה ממה דמהני שאלה בהקדש דע"א נאמן באיסורין דאל"כ אמאי נאמן דיש לו חרטה דמעיקר' דזה ל"ה כ"כ בידו דהא צריך שיתחרט בעיקר הנדר כמבואר בש"ע (סרכ"ח ס"ז)ואל"כ ל"מ ההתרה וי"ל דבנדרי הקדש כיון דל"מ בחרטה רק ע"י פתח וזה ודאי אינו בידו רק דנאמן מטעם מה לו לשקר כמ"ש המח"א וכשבא אל החכם להתיר לו ע"י פתח נאמן דאינו אומר נגד החזקה כיון דלדבריו לא אתחזק כלל איסור דהוי נדר טעות ודומה למ"ש מהר"מ המובא בש"ש (ש"ו ק"ד) דע"כ א"נ ע"א באתחזק רק היכא לדברי עד היה ע"ע בחזקת איסור וע"כ בנדר אף דחכם עוקר נדר מעיקרו ואינו מעיד נגד חזקת איסור רק מעולם ל"ה בחזקת איסו' מ"מ כיון דגם לדבריו קודם דאתשל מארי' עליה הא א"נ להוציא מחזקתו ואמרינן דלא איתשל ועדיין הוא בחזקתו אולם אם מדאורייתא אינו צריך שאלה כלל דע"י פתח הוי נדר טעות ממילא נאמן על הפתח דאינו אומר נגד חזקה דלדבריו לא אתחזק כלל רק מדרבנן צריך שאלה וי"ל דנגד חזקה באיסור דרבנן נאמן ושפיר קאמר בש"ס כיון דבידו נאמן מטעם מגו וכמ"ש מח"א ועל עצם הפתח נאמן מד"ת דל"צ כלל התרה ל"ה נגד חזקה ומדרבנן י"ל דנאמן אף נגד חזק' וע' ש"ש שם דכ' כן באומר ידענ' דאתשל מארי' א"נ כיון דעכ"פ גם לדברי עד קודם דאתשל מארי' עלי' הי' איסור שוב א"נ להוציא דבר מחזקתו. ולפי"ז הי' נרא' באם ע"א מעיד שעשה הפרה בעיוה"כ בזה עא"נ כיון דלדבריו לא אתחזק כלל האיסור מעולם ובכה"ג נאמן ודומה לדברי מהר"מ הנז' בתשובתו בהגמ"ר ובהג"מ ועיין מהרי"ט (ח"א סי' פ"ט) דכ' בפשיטת בזה דע"א א"נ כיון דאתחזק איסורא בנדר עי"ש ואמאי הא לדברי העד לא אתחזק מעולם ואולי דוקא שם בנידון דשליח שטעה ואמר לי דגלי דעתיה מקודם דהוא רוצה לקדשה בעד המשלח ותיכף כשטעה ואמר לי צועק שטעה בכה"ג לא אתחז' מעולם אף זמן מועט לאיסור משא"כ היכא דעכ"פ נתחזק לפנינו לאיסו' זמן מועט אף דהעד מעיד שלא אתחזק מעולם א"נ ודלא כדברי הש"ש ועיין תשובת רבינו עקיבא ז"ל (סי' קכ"ה) ואכ"מ:
וראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' קי"ד) שהביא ראיה דאף בנדרי הקדשות מהני שאלה אף ע"י חרטה דמעיקרא בלבד ממה דהקשו תוספות פסחים (דף מ"ו) במה דממעטינן מלא יראה לך אבל אתה רואה של גבוה אמאי נימא ג"כ הואיל ואי בעי אתשיל. ומה הקשו דלמא רק לגבי חלה דלאו מדין הקדש טעות אתינן עלה רק כדי התרת נדר ומהני חרטה וזה בידו לכך אמרינן הואיל משא"כ בהקדש דצריך פתח וזה לאו בידו כל כך לכך ל"א ביה הואיל א"ו דאין לחלק בין התרת נדר להקדש. ולענ"ד הא ודאי ל"ה קושית תוס' דלא משכחת אופן שלא יהיה ממעטינן הקדש מלעבור ב"י דודאי יש אופן כשהיה לו פקדון מיד אחרים והקדישו דאף אם נאמר דמ"מ שייך הואיל אי מתשלי בעלים ושוב יהיה של ישראל חבירו ובכה"ג עובר כדעת הב"ח והגרא"ו באו"ח (סי' תמ"ג) מ"מ משכחת כשמתו הבעלים שהקדישו דבכה"ג ל"מ תו שאלה משום אדם ואיצטרך קרא למעט דאין זה שת"י עובר רק קושית תוס' הי' היכא דבאמת הוא ביד בעלים הכי נמי דיעברו על ב"י כיון דיכול לאיתשולי והיינו באופן שאמר הרי עלי להקדיש ואח"כ הפריש זה לנדרו ובכה"ג מהני שאלה אף ע"י חרטה בלבד כמ"ש המח"א הנ"ל. אולם ממה שתירצו תוס' דבבא ליד גזבר ל"מ שאלה ולא תירצו בפשיטות דמשכחת באופן של"מ שאלה רק ע"י פתח ובכה"ג ל"ש הואיל משמע דעיק' קושית תוס' הי' על המיעוט מן הקרא וע"ז תירצו דמשכחת בבא ליד הגזבר ומשמע דע"י חרטה נמי מהני שאלה. אך למה שצדדתי לומר דמדאוריית' מהני שאלה אף ע"י חרטה בלבד א"ש דקושית תוס' הי' על הדרש מדאורייתא מן הקרא. אולם מדברי תשובת ר"ב אשכנזי הנ"ל שהביא מרשב"ם ב"ב הנ"ל משמע דסובר דאף מדאורייתא ל"מ שאלה ע"י חרטה בהקדש:
ועוד י"ל אם מתחרט על מה שאמר בלשון נדר בזה מהני שאלה אף בחרטה לבד ורק אם רוצה לשאול על עצם ההקדש ושלא יתן כלל בזה ל"מ שאלה רק מצד דוחק כמ"ש הרמב"ם ולדעת הטור רק ע"י פתח ולא בחרטה אבל אם רוצה לקיים הנדר ולתת להקדש רק שמתחרט במה שאמר בלשון נדר ואינו רוצה בנדרו בזה מהני שאלה כיון דליכא פסידא להקדש ולצדקה והיינו ע"ד שמצינו בנוסח התרת נדרים ואין אני מתחרט רק על מה שאמרתי בלשון נדר הרי דיכול לעקור הלשון נדר אף דאינו מתחרט על גוף הדבר. ולפי"ז אף בהקדש אם רוצה לתת השוי' של החפץ להקדש יכול לשאול על מה שהקדיש דבר זה ושפיר קשי' להו לתוס' נימא בהקדש הואיל אי בעי מיתשל עלה היינו שיתשיל על מה שנדר בלשון זה והשוי' יתן להקדש וע"ז תירצו תוס' דבאתי ליד גזבר ל"מ שאלה והואיל אי בעי פרק נמי ל"א דבזה קונה אותו רק אם מהני שאלה אף דמחוסר ממון מ"מ כיון דבידו לאיתשולי ולעקור שם הקדש על דבר זה למפרע הוו בעלים לענין חמץ. אולם ראיתי במח"א הלכות נדרים (סי' י"ו) דכ' בנדר להתענות כמה ימים ואחר שהתענה מקצתם מתחרט דל"מ אם אומר שמתחרט על מה שקבל אותם בלשון נדר והביא ראיה מדברי ר"ן נדרים (דף כ"ב) בהא דר' ספרא שלא היה רוצה להתיר בחרטה שהי"ל כעין נדר של מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואם היה מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו שהתענה הרי דלא מהני חרטה עד שיאמר שהוא תוהה על ראשונות ול"ה רוצה באותו ענין שנדר עי"ש עוד ואינו מוכרח די"ל דרב ספרא היה רוצה שישאר לו תעניותיו בקבלת תענית ועיין תשובת חות יאיר (סוף סי' כ"ט) ובס' פנים יפות עה"ת פ' מטות מבעל הפלאה שכתב בפשיטות בביאור הכ' כי ידור נדר לד' היינו אף נדר לדבר מצוה לא יחל דבריו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו אולם בתנאי ככל היוצא מפיו יעשה דנדרי הקדש אין נשאלין כך על לשון נדר אבל צריך לעשות. וראיתי בספר קה"י מהרי"ט אלגזי דכתב בטעמא דרמב"ם דסובר בהקדש תוכד"ד לאו כדיבור דמי דהוא משום דאין נשאלין אלא מדוחק ולמ"ש היה יכול לחזור מלשון נדר:
אך ברמב"ן מלחמות ד' סוף ב"ב מבואר דלא כש"מ ומח"א רק דאף בהקדשות מהני שאלה ע"י חרטה בלבד דז"ל שם על הא דאמר ר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש כתב והוא שהקדישן נמי ע"ד רבים שאם הקדיש סתם אפי' אדם עושה קנוניא על הקדש ואפילו ברי' נאמן במגו דאי בעי מיתשיל אכולה הקדש דקיי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח בין בחרטה עכ"ל מבואר דאף בחרטה לחוד יש שאלה ותמהני על אדונינו מאור הגולה רע"א ז"ל שפקפק בדברי ש"מ וחתר להביא ראיה מדברי תוס' פסחים הנ"ל ולא הביא שכך מבואר להדיא בדברי רמב"ן וגם שיטת התוס' במס' עירכין (דף פ"ג) מבואר להדיא לכאורה דמהני שאלה אף בחרטה בלבד מדכ' דקנוניא דשבועה דבר שהוא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל גבי גירשה כי האי לגרש את אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו ע"ש וקשה דלמא באמת אין לו פתח בנדרו ואינו רוצה למעול מעל בהקדש ומבקש לו תחבולה לגרש את אשתו דעוש' בהיתר אבל שילך לחכם להשאיל על נדרו אינו יכול דאין לו פתח בשלמא בהא דר"ה בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו בזה שפיר כתבו תוס' דאם נימא דמשקר במה שאמר מנה לפלוני בידי יכול לשקר ולהשאיל על נדרו ולומר שיש לו פתח על נדרו לכך כתבו תוס' דקנוניא דשבועה שהוא דבר קל עביד אבל במגרש את אשתו יקשה דניחוש שאין ברצונו למעל בהקדש ולהשאיל א"י דאין לו פתח לכך עושה תחבולה להנות בהיתר מן ההקדש א"ו דאף בחרטה בלבד נמי יכול לשאול על הקדשו. וא"ל דלמא באמת אינו מתחרט על ההקדש וא"כ אינו רשאי לשאול על נדרו דכשאינו מתחרט באמת לא חל ההתרה לכך עושה תחבולה לגרש אשתו ולא שבק התירא ואכל איסורא. ז"א דע"כ כיון שנולד לו סיבה אשר רוצה ליקח ההקדש בודאי מתחרט מעיקרא ועיין רמ"א (יו"ד סי' שכ"ג) ובנקודות הכסף שם דמקרא מתחרט מעיקרא מכח הנולד. אבל זאת היה לר"י לחוש דלמא אין לו פתח ול"מ השאלה והוא אינו רוצה להנות מן ההקדש רק בהיתר ומה מהני מה דבידו לאתשולי א"ו דדעת תוס' דלעולם יכול לשאול על ההקדש אף בחרטה בלבד וכמ"ש הרמב"ן ב"ב:
וכן מוכח מדברי תוס' זבחים (דף ק"ג ד"ה הא) דאף בהקדש פותחין בחרטה לבד עי"ש וכן מוכח דעת רשב"א בת"א (סי' רצ"ה) וכן מדעת הר"ן נדרים (דף כ"ב) הנ"ל שכ' הא דלא פתח בחרטה שאותו נדר היה דבר מצוה כגון שנדר להתענות עי"ש ובתוס' שם ולמה לא כתב שהיה צדקה לעניים ולא סגי בחרטה אלא בפתח א"ו דס"ל דאין לחלק ודי בחרטה. ועיין ר"ן נדרים (דף נ"ט) בתרומה אי בעי מתשיל ע"י פתח או חרטה כשאר נדרים. אולם בהרב המאירי שם מבואר דלא בלבד בהקדש לא סגי בחרטה רק גם בתרומה דכתב דלכך תרומ' ל"ה דשילמ"ת שבאה בתורת חיוב ואין הטעות מצוי בה אעפ"י שיש שאלה ע"י פתח מ"מ אינו מצוי בה כל כך שתהא קרוי' מצדו דשיל"מ ואין לומר שתהא ניתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינו אלא מצד טעות עכ"ל. וכ"כ המהרי"ט בחידושיו לקידושין (דף ל"ח). ודבריהם הם נגד דברי הראשונים הנ"ל ובתרומה כ"ע מודים כיון דאינו מפקיע המצוה לגמרי דצריך שיפריש ממ"א מתירין אף בחרטה בלבד וכמ"ש המח"א הנ"ל וכן מוכח ממה דאמרינן בחלה הואיל אי בעי מיתשל עליה ועיין תשובת מנחם עזריה (סי' ס"ב) דחלה ממון בעלים הוא דאי בעי יהיב לבן בתו כהן אמרינן אי בעי מיתשל אף לב"ש דסובר הקדש טעות הוי הקדש ול"מ שאלה דשאני הקדש דבי גזא דרחמנא כל אימת דלא מתשיל עליה עי"ש וקצת י"ל דמתנות כהונה אף דהוי קודש תליא במחלוקת הר"ן ותוס' חולין (דף קל"א) במזיק מתנות כהונה אם חייב לשלם בדיני שמים דלדעת תוס' דחייב עכ"פ לשלם בד"ש ע"כ דכבר זכו בהו הכהנים רק רשות וטוה"נ לבעלים לברר לאיזה כהן שיחפצו א"כ לא שייך לומר שהוא בי' גזא דרחמנא אף דהן קודש מ"מ הש"י כבר נתנו לכהני' וממון כהן הוא. אולם שיטת הר"ן שם דאף לציד"ש פטור מלשלם דאין זה ממון כהן רק מצוה רמיא על הבעלים לתתן לכהן וכיון דנפקע המצוה ליכא חיוב עליו א"כ בי' גזא דרחמנא הוא כ"ז דלא זכי בהו הכהן ודומה להקדש. ומ"מ י"ל כיון דבהכרח צריך שיבא ליד כהן ואז הוי ממונו אף דשייך בהו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בחלה ותרומ' היינו לחול עליהן קדושת חלה ותרומה ומ"מ ל"ש בהו לומר בי' גזא דרחמנא ושייך בהו שאלה אף לב"ש וממילא מהני השאלה אף ע"י חרטה בלבד וכמו שהוכחנו ודברי המאירי צ"ע:
ובהיותי בזה ראיתי בש"ך חו"מ (סי' רנ"ה סק"ו) שכתב לפרש דברי הרמב"ן הנ"ל דלכאורה קשה הא אף עד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה ופריעת בע"ח מצוה היא וכתב לפרש דאי לאו דנאמן ל"ה לו הפרה דכיון שכבר הקדיש והנכסים הם בחזקת ההקדש אינו נאמן לומר שחייב לאחרים ויש מצוה בהתרתו דדלמא אינו חייב לאחרים ואין מצוה בהתרתו ואין לו הפרה והוא עושה קנוניא על הקדש הלכך צריך לטעמא דנאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש והעלה דלפי"ז באמת היכא דהקדיש עד"ר ורצה בהתרה באמרו שחייב לאחרים מתירין לו משום חזקה דא"א עושה קנוניא על ההקדש עי"ש באורך ולפי זה בבריא בכה"ג א"נ ויש לעיין בזה למה א"נ מטעם דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק. וכיון דמעיד שחייב לחבירו וממילא יש מצוה בהתרתו למה לא יהיה נאמן ע"ז שיש מצוה בהתרתו כמו בכל שאלה בהקדש נודר דנאמן על חרטתו דמעיקרא. ואף לגבי אחרינא נאמן כמו דמשמ' מש"ס יבמות (דף פ"ח) דרצה הש"ס להוכיח דעא"נ באיסורין אף היכא דאתחזק איסור' מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות וקאמר בש"ס אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה והיינו משום זה נאמן אף לאחרינא שיהיה רשאי להנות. וע"כ דנאמן על חרטתו דמעיקרא. א"כ אמאי לא יהיה נאמן ג"כ לומר דהתרה הוא ע"ד מצוה. ובאמת הא דלא הוכיח הש"ס מזה גופא מדנאמן על חרטה חזינן דעא"נ באיסורין אף דאתחזק איסור' וכבר עמדתי ע"ז לעיל ובמ"א צ"ל דזה חשיב ג"כ כבידו אבל מ"מ לענין זה דהוי לדבר מצוה דבזה לבד אינו עוקר ההקדש רק דיגרום שיהי' לו התרה אמאי לא יהיה נאמן. ובפרט לדעת רוב הפוסקים הא דנדר עד"ר אין לו התרה רק לדבר מצוה הוא רק מדרבנן ובדרבנן כבר כרכרו האחרונים לומר דע"א נאמן באיסורין אף באתחזק וכבר כתבתי בפרט הזה בהגהותי לד"ח ולעי' בדיני שחיטה (סי' ט"ו) ואכ"מ. ועיין קצוה"ח שם (ס"ק ג) שכתב על הא דכ' תוס' עירוכין שם דהא דר"ה צריך לחזק' דא"א עושה קנוניא משום דדיבורא קיל ליה טפי משאלה אף דמבואר ביבמות דנאמן מטעם בידו היינו שם נאמן מטעם דע"א נאמן באיסורין היכא דבידו אבל בבריא שהקדיש ואמר מנה לפלוני בידי ל"מ בידו דלא יקום ע"א באיש אף היכא דהוא בידו רק היכא דאית ליה מיגו ממש עי"ש וזה א"ש היכא דרוצה שיגבה מן ההקדש ע"ז א"נ דהוי כמעיד להוציא ממון. אבל לענין שיהיה נאמן שחייב לו בזה כיון דנאמן מצד הודאות בע"ד כמאה עדים דמי מדוע לא יהיה נאמן אף לענין זה שיהיה חשיב ההתרה לדבר מצוה. וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות לרמב"ם מס' בכורות (דף מ"ה) בהא דמבואר שם בכהן הנושא נשים בעבירה נודר כו' וכ' וז"ל וע"מ שידור עד"ר שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ואין אנו חוששין שילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר עכ"ל. [ומה שקש' דאם צריך לפרוט את הנדר מבואר בסוגיא דגיטין (דף ל"ה) דל"ב עד"ר כבר עמדו ע"ז עיין מג"א (סי' קכ"ח) ועמ"ש בזה התו"ג שם ויבואר לפנינו אי"ה] עכ"פ מבואר ברמב"ם להדיא דאם אומר דבר מצוה בא לידי נאמן ול"צ ראיה ע"ז וסובר ע"כ כדעת ר' אביגדור דבדיעב' מהני ההתרה. וא"כ כיון שנאמן לומר שדבר מצוה נזדמן לו הדרא הקושיא לדוכתא למה ליה לר"ה לומר דחזקה א"א עושה קנוניא על ההקדש הא בלא"ה נאמן שההתרה הוא ע"ד מצוה ואף בבריא היה מן הדין שיהיה נאמן שההתרה הוא ע"ד מצוה ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |